|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא – צנון הגינה
"כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא. דאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא. ואמר אמימר: אי לאו צריך לעלמא - בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה, אפילו הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא" (בבא מציעא, פה ע"א).
פירוש: כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי [כל שנות היסורים] של רַבִּי לֹא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא [הוצרך העולם לגשם] והיתה רטיבות מספקת מחמת הטל. ש אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: קַשֵּׁי יוֹמָא דְּמִיטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָא [קשה יום המטר כיום הדין], שירידת הגשמים גורמת הרבה פורענויות, מחמת ברקים ורעמים ושטפונות. וְאָמַר אַמֵימָר: אִי לָאו [אם לא] היה צָרִיךְ לְעָלְמָא [לעולם] לגשם בָּעוּ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וּמְבַטְּלִי לֵיהּ [היו חכמים מבקשים רחמים עליו ומבטלים אותו]. ואֲפִילּוּ הָכִי [כך] שלא היה גשם, כִּי הָווּ עָקְרִי פּוּגְלָא מִמִּשְׁרָא הֲוָה קַיְימָא בֵּירָא מַלְיָא מַיָּא [כאשר היו עוקרים צנון מן הערוגה היתה נשארת גומה מלאה מים] מרוב הרטיבות שבארץ (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
|
 |
 |
|
| תמונה 1. צנון הגינה - אשרוש |
תמונה 2. צנון מצוי - פריחה צילם: Joanna Voulgaraki |
הרחבה
הקשר בין הצנון המוזכר בספרות חז"ל לבין צנון הגינה המוכר לנו ברור מאד ואין ויכוח על זיהויו. בניגוד למצב הקיים במיני צמחים ובעלי חיים רבים כאן קיימת הסכמה רחבה בין המפרשים והחוקרים השונים. לדוגמה רש"י בעבודה זרה (י"א ע"א) מפרש: "צנון - רפנ"א בלע"ז חיתוך והיפוך מועילין למאכל". רפנ"א הוא כשמו הלטיני של הצנון Raphanus sativus . גם השם פוגלא המופיע בתלמוד מוסכם והפרשנים בערבית אף לא טרחו לתרגמו בגלל דמיונו לשם הערבי של הצנון. הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"א מ"ה) כתב "צנון - אלפג'ל (\افجل)".
הצנון מופיע במשנה בסדר זרעים לענין כלאים, לענין שביעית ומעשרות: "הַצְּנוֹן וְהַנָּפוּץ, הַחַרְדָּל וְהַלַּפְסָן, וּדְלַעַת יְוָנִית עִם הַמִּצְרִית וְהָרְמוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה" (כלאים, פ"א מ"ה). "הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וכו'" (כלאים, פ"א מ"ט). "הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּרְנָן. בְּצָלִים, מִשֶּׁהִשְׁרִישׁוּ בָעֲלִיָּה, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא. נָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפּלֶת וְהֵם מְגֻלִּים, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִים בַּשָּׂדֶה" (מעשרות, פ"ב מ"ה). "... זרע לוף העליון, זרע כרשים, זרע בצלים, זרע לפת וצנונות, ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלים, פטורים מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית, שאף על פי שאביהן תרומה, הרי אלו יאכלו" (מעשרות, פ"ב מ"ה).
ביולוגיה
הצנון ידוע כגידול תרבות עתיק שהיה נפוץ במצרים, ביוון וברומא. מקום ביותו לא ידוע בגלל העדרם של ממצאים ארכאולוגיים אך העובדה שקרובי הבר שלו נפוצים במערב אסיה ואירופה רומזת על כך שהדבר התרחש במקום כלשהו במרחב זה. גם מיני המוצא לא היו ברורים עד לעת האחרונה אך בעזרת שיטות מחקר מולקולריות התמונה מתחילה להתבהר. התמונה המסתמנת היא שהצנון בוית לפחות בשלושה מקרים מאבות מוצא שונים ומהם התקבלו שלושת הזנים העיקריים של הצנון התרבותי: צנון אירופאי קטן, צנון מזרח אסיאתי גדול והצנון השחור. אחד ממיני המוצא המשוערים הוא צנון מצוי (תמונה 2).
הצנון נכלל במשפחת המצליבים. על משפחה זו נמנים צמחים רבים הנפוצים בארץ כמו החרדל למיניו, הכרוב למיניו, איסטיס, מצלתיים ועוד רבים אחרים. הצנון נמנה על הסוג צנון הכולל בישראל שלושה מינים. המין צנון מצוי מגלה קרבה רבה לצנון הגינה, מספר הכרומוזומים בהם שווה (2n=18), וההכלאות ביניהם פוריות. כמו רבים מהמינים במשפחה זאת הוא מכיל חומרים שתפקידם העיקרי הוא, כנראה, להגן על הצמח בני חרקים ומזיקים אחרים. חומרים אלה הם תרכובות של חומצות אמינו, סוכר וגפרית. הן נאגרות בתאים מיוחדים שנקראים תאי מירוזין. נסיון של חרק או בעל-חיים אחר לנגוס בצמח גורם להתפרקות חומרי הגנה אלה והפיכתם לחומרי רעל בעלי טעם וריח דוחים. במינים שונים של חרקים התפתחה עמידות לצמחים אלו ולא רק שאינם נפגעים מהם אלא גם נהנים מבלעדיות באכילתם, נמשכים לריחם המיוחד ומטילים עליהם את ביציהם. כאלה הם למשל לבנין הכרוב, לבנין המצלתיים ועוד.
תרכובות אלו שנועדו להגן על הצמחים מפני בעלי חיים הפכו להיות הסיבה העיקרית לניצול מיני מצליבים שונים על ידי האדם. דווקא חריפותם של החזרת או החרדל וריחם המיוחד מעוררים בנו את הרצון לשלבם כחלק מהארוחה. הצנון היה חלק מסעודתם של עשירים: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גיים ואמר רב יהודה אמר רב אלו אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי" (ברכות, נ"ז ע"ב). לחריפותו של הצנון יש גם משמעות הלכתית: "אמר חזקיה משום אביי: הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר, אסור לאוכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע" (חולין קי"א ע"ב).
צנון הגינה הוא חד-שנתי אולם בגידול לזרעים יש לגדלו במשך שנתיים עד התפתחות התרמילים והבשלתם. לצמח עמוד פריחה גבוה בעל פרחים לבנים (השווה למין הקרוב – צנון פגיוני) המואבקים על ידי חרקים. הפרי תרמיל לא נפתח. הצנון בעל שושנת עלים (עלים המרוכזים בבסיס הגבעול) שעירים דמויי כינור. צורת האשרוש משתנה בין הזנים השונים וכן היחס בין חלקו התחתון לחלקו העליון. קיימים זנים חרוטיים, עגולים, שטוחים, גליליים ועוד. צבע הקליפה עשוי להיות לבן, אדום או שחור אך הציפה תמיד לבנה. צנון הגינה נחשב לגידול חקלאי נוח משום שהוא עמיד למזיקים ומחלות. משך הגידול קצר ונמשך כחודשיים שלושה. הקטיף צריך להתבצע מוקדם משום שעם התבגרות הצנון הוא הופך להיות ספוגי ויבש ומופיעים עליו כתמים שחורים.
(1) פירוש: ועוד אָמַר לֵיהּ [לו] אנטונינוס: מְצַעֲרִין לִי חֲשׁוּבֵי [רוֹמָאֵי] [מצערים אותי חשובי הרומאים] שבממלכתי, ומה אעשה כנגדם? מה עשה רבי? מְעַיֵּיל לֵיהּ לְגִינָּא [הכניס אותו לגינה], כָּל יוֹמָא עֲקַר לֵיהּ פּוּגְלָא מִמִּשְׁרָא קַמֵּיהּ [בכל יום עקר צנון מהערוגה שהיתה לפניו]. אָמַר אנטונינוס, שְׁמַע מִינָּהּ הָכִי קָאָמַר לִי [למד מכאן שכך אמר לי]: אַתְּ קְטוֹל חַד חַד מִינַּיְיהוּ [אתה הרוג אחד אחד מהם], וְלֹא תִּתְגָּרֶה בְּהוּ בְּכוּלְּהוּ [בהם בכולם] יחד.
(2) פירוש: אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותך מסתברא [גדול השיניים (רה"ג), כמותך מסתבר] לומר, דהא [שהרי] אף הצנון סופו להקשות אם מניחים אותו באדמה, ובכל זאת מברכינן עליה [מברכים אנו עליו] כשהוא רך "בורא פרי האדמה". ומכל מקום, על אף שבח זה, מוכיחים כי לא היא (אין הדבר כן), צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא [צנון זורעים אנשים על דעת, מתוך כוונה, לאכול את הצנון הרך], דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא [דקל אין אנשים נוטעים על דעת לאכול את קרומי הענף], וסיב הדקל אינו אלא מאכל מקרי שאינו יכול להחשב פרי הדקל.
רשימת מקורות:
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 130).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 120).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 78).
לעיון נוסף:
על יחסי הגומלין בין זני הצנון וקרובי משפחתם.
Lu, Na. Yamane, K. Ohnishi, O. 2008. Genetic diversity of cultivated and wild radish and phylogenetic relationships among Raphanus and Brassica species revealed by the analysis of trnK/matK sequence. Breeding Science Vol., No. 1 15-22.
בפורטל "הדף היומי":
תאור וזיהוי הצנון? – "דהא צנון סופו להקשות" (ברכות, לו ע"א).
הצנון כסמל ליוקרה - "שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין" (ברכות, נז ע"ב).
הצנון כמקור לשמן - "בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים" (שבת, כד ע"ב).
מעמדו הרפואי של הצנון – "נראה צנון נראה סם חיים" (עירובין, נו ע"א).
מדוע נבחר הצנון למבחן הריח? – "ריח צנון אני מריח בגליל" (בבא בתרא, קמו ע"א).
מדוע בחר רבי את עקירת הצנון כרמז לאנטונינוס? - "כל יומא עקר ליה פוגלא ממשרא קמיה" (עבודה זרה, י ע"א).
מדוע שונה בליעת האיסור בירקות השונים? – "צנון שחתכו בסכין" (חולין, קיא ע"ב).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.