טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מודה רבי יהודה בקטנית ששניהם מעלו – קטנית
"דיקא נמי, דקתני: מודה רבי יהודה, בקטנית ששניהם מעלו, שהקטנית בסלע וקטנית בפרוטה, שמע מינה. היכי דמי? אילימא באתרא דמזבני בשומא, היכא דיהיב ליה סלע מוזלי גביה טפי! אמר רב פפא: באתרא דכיילי בכני, דאמר ליה כנא כנא בפרוטה" (כתובות, צט ע"א).
פירוש: דַּיְקָא נַמִי [מדוייק גם כן] לומר בפירוש "רע" ששנינו שהוא רע בדמים, משום דְּקָתָנֵי [ששנה שם] מוֹדֶה ר' יְהוּדָה בְּקִטְנִית שמוכרים אותה במחיר קצוב וקבוע לכל מצב שֶׁשְּׁנֵיהֶם מָעֲלוּ אם קנה רק מקצת מה שאמר לו בעל הבית, שֶׁהַקִּטְנִית בְּסֶלַע, וְקִטְנִית בִּפְרוּטָה, כלומר, מחיר אחד להם לפי חשבון. מאחר וקיטנית יש לה מחיר קבוע, לא שייכת בה טענה זו של כל שכן שאם היית מביא לי בדינר זהב היה שווה יותר מכפליים כיון שהיו מוזילים לך את המחיר, ולכן מודה בזה ר' יהודה שאף בעל הבית מעל, מה שאין כן בחלוק שאין מחירו קבוע. ומסכמים: אכן, שְׁמַע מִינָּהּ [למד מכאן] שכן הוא הפירוש. ושואלים לעצם הענין במכירת הקטנית: הֵיכִי דָּמֵי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אִילֵימָא בְּאַתְרָא דִּמְזַבְּנֵי בְּשׁוּמָא [אם תאמר במקום שמוכרים קטנית בשומה, בהערכה] הֵיכָא דְּיָהֵיב לֵיהּ [היכן בזמן שהוא נותן לו] סֶלַע מוֹזְלֵי גַּבֵּיהּ טְפֵי [מוזילים אצלו יותר] ואם כן מרויח, וגם לקטנית אין איפוא מחיר קבוע! אָמַר רַב פַּפָּא: בְּאַתְרָא דְּכָיְילֵי בְּכַנֵּי [במקום שמודדים בכלים], דְּאָמַר לֵיהּ [שאומר לו] המוכר: "כַּנָּא כַּנָּא [מלא כלי כלי] בִּפְרוּטָה", ולכן כמה שהוא נותן לפי שיעור הפרוטות הוא מקבל, ואין הבדל במחיר הקיטנית אם הוא קונה מעט או הרבה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: קטנית שם באנגלית: Legume שם מדעי: Fabaceae
נושא מרכזי: מהי קטנית
בלשון המדוברת שמור השם קטנית לגרגירי צמחים בעלי תרמיל כדוגמת שעועית, אפונה, חימצה (חומוס), עדשים ועוד. בשפת הבוטנאים הכוונה למשפחת צמחים גדולה הנקראת קטניות) הכוללת שלוש תת-משפחות: פרפרניים (תלתן, אספסת, אפון, עדשה וכו'), כליליים (חרוב, כליל-החורש) ושיטיים (שיטה למיניה, ינבוט). המינים המתורבתים שמהם מפיקים את גרגירי הקטניות נכללים בתת-משפחת הפרפרניים ולכן יש המצמצמים את השם קטנית לבני תת-משפחה זו בלבד.
הקטניות היו מצרך חיוני בחיי האדם בעת העתיקה ובעיקר כתחליף זול לבשר (ראו במאמר "רצונך שתגלגל עמי בעדשים"). בארצות רבות ובמיוחד ב"עולם השלישי" הקטניות עדיין תופסות מקום מרכזי באספקת תצרוכת החלבונים לאוכלוסיה. בסוגייתנו אנו לומדים מעט על דרך מסחר הקטניות. מסתבר שהיו נהוגות שתי שיטות מכירה אך על פי האמור בסוגיה בכל מקום הייתה נהוגה רק אחת משתיהן. על פי שיטה אחת הקטניות נמכרו באומדן ואילו בשנייה הן נמדדו בעזרת כלים בעלי נפח קבוע.
הגדרת "קטנית" בספרות חז"ל
במשנה, במדרשים ובתלמוד קיימת הבחנה בין שתי קבוצות של גרגירי מאכל, תבואה ו"קטנית"(1), השונות זו מזו בתכונותיהן והלכותיהן(2). הגדרת המונח תבואה מוסכמת ונכללים בה חמשת מיני הדגן כפי שאנו לומדים במשנה: "... רבי מאיר אומר: הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל, ומותר בפירות האילן ובירק" (נדרים, פ"ז מ"ב). הגדרה זו מקובלת על הפוסקים ולמשל במשנה תורה (הלכות כלאים, פ"א הלכה ח') אנו מוצאים: "הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים: האחד מהם הוא הנקרא תבואה, והיא חמשה מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון וכו'". בניגוד לתבואה הרי שהגדרת הקטניות מסובכת יותר וקיימות בה כמה שיטות. המשותף לכולן הוא שמדובר בגרגירים יבשים המתפתחים בתרמילים או שיבוליות של גידולים חקלאיים.
בסוגייתנו הדבר משתמע מתוך כך שניתן היה לשער את כמותם בעזרת אריזה בכלים בעלי נפח ידוע "באתרא דכיילי בכני". במשנה במסכת נדרים (פ"ז מ"א) אנו לומדים: "הנודר מן הירק מותר בדלועין ורבי עקיבא אוסר. אמרו לו לרבי עקיבא: והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין? אמר להם: כן הדבר או שמא אומר הוא לו לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועין בכלל ירק וקטנית אינן בכלל ירק, ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש". הגרגירים היבשים (ה"קטנית") מופרדים מהגבעול והתרמילים אך בעודם ירוקים ניתן היה לאוכלם כירק כפי שאנו מוצאים לגבי פול. מקור נוסף הוא המשנה בפאה (פ"א מ"ד): "כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה, והתבואה והקטניות בכלל הזה". המשנה מקבילה בין התבואה וה"קטניות" ובשתי קבוצות אלו המזון העיקרי לאדם הוא גרגירי הצמח. ה"קטניות" והתבואה נקצרים לאחר ההבשלה וההתייבשות והגרגירים נשמרים לאורך זמן.
במשנה במעשרות (פ"א מ"ו): "... הקטניות משיכבור ואם אינו כובר עד שימרח וכו'". מפרש הרמב"ם: "משיכבור, משיכבור בכברה ויוציא ממנו כל התבן והאבנים. ושם "אלגרבאל" בלשונינו כברה". בדומה למשנה אנו מוצאים גם בתוספתא (ביצה, ליברמן, פ"א): "הבורר קטנית ביום טוב, ר' יהודה אומר בית שמיי אומרים אם היו צרורות מרובין על האוכלין בורר את האוכלין ומניח את הצרורות, בית הלל אומרים בורר אי זה מהן שירצה". הצורך בסינון או ברירה מעיד על כך שה"קטנית" היא גרגירים יבשים שהתערבבו בהם אבנים קטנות ("צרורות").
בשורות הבאות אציג שלוש הגדרות לקבוצת ה"קטניות" המתבססות על פרשנות המקורות במשנה ובתלמוד. ההגדרות שונות זו מזו בהרכב המינים ובמידת זיקתן למונח הבוטני קטנית:
א. "קטניות" = כל הזרעים הנאכלים:
ההגדרה הרחבה ביותר כוללת בקבוצת ה"קטניות" את כל הגרגירים היבשים הנאכלים מלבד ה' מיני דגן. על פי הגדרה זו אין קשר בין המונח ההלכתי "קטניות" והמונח הבוטני. הגדרה זו נמצאת בדברי הרמב"ם במשנה תורה (כלאים, פ"א הלכה ח'): "הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים: האחד מהם הוא הנקרא תבואה ... והשני מהן(3) הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין(4) והספיר, וכיוצא בהן". הרמב"ם כולל בין הקטניות גם מיני דגניים כמו אורז ודוחן ואפילו שומשומין השייכים למשפחת השומשומיים בסדרת הצינוראים(5). לשיטה זו אין מקור מפורש אך ייתכן והכללת מיני הדגניים, הפרגים והשומשומים בין הקטניות נובעת ממהלך הסוגיה בראש השנה (יג ע"ב): "תנן התם: האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה - מתעשרים לשעבר, ומותרין בשביעית. ואם לאו - אסורין בשביעית, ומתעשרין לשנה הבאה. אמר רבה, אמור רבנן: אילן - בתר חנטה, תבואה וזיתים - בתר שליש, ירק - בתר לקיטה, הני כמאן שוינהו רבנן? הדר אמר רבה: מתוך שעשויין פרכין פרכין - אזלי רבנן בתר השרשה". אין בסוגיה זו אזכור של קבוצת ה"קטניות" אך השימוש במונח "פרכין" המתייחס לקטניות (ראו במאמר "מודה רבי יהודה, בקטנית ששניהם מעלו") הביא למחשבה שהסוגיה עוסקת בקבוצה זו. השערה זו מבוססת על אופן פירושו של רש"י: "האורז והדוחן כו' - מיני קטניות הן, דוחן - מילי"ו. פרגין - מק"ו בלעז ... הני - קטניות כמאן שוינהו שהלכו בהן אחר השרשה. מתוך שעשויין פרכין פרכין - מתוך שגורנן עשוי מעט מעט שאין נלקטין כאחד, אלא היום לוקטין ומפרכין מעט ולמחר מעט, ונמצאו חדש וישן מעורבין יחד הנפרכין לפני ראש השנה עם הנפרכין לאחר ראש השנה וכו' ... פרכין פרכין - לשון זה נופל בקטניות, כדאמרינן במסכת ביצה: (יב, ב) מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב".
ב. "קטניות" = כל הזרעים הקטנים הנאכלים (מלבד ה' מיני דגן):
בתוס' בחולין (נב ע"א, ד"ה "קטניות אין בהן משום ריסוק אברים") אנו לומדים על הגדרה מצומצמת יותר מאשר הגדרת הרמב"ם (הגדרה א'). התוס' מוציא מכלל ה"קטניות" את המינים בעלי הגרגירים הגדולים כמו למשל פול אך כולל בתוכן מינים כמו אורז ודוחן. ייתכן וי. פליקס הלך בנקודה זו בעקבות התוס' וכתב שה"קטניות" אינן כוללות את המינים הגדולים. פליקס צמצם את ההגדרה אף יותר מאשר התוס' והוציא מכלל ה"קטניות" גם את המינים שאינם קטנית על פי ההגדרה הבוטנית.
ג. "קטניות" = הגרגירים הנאכלים מתת-משפחת הפרפרניים (הגדרה בוטנית):
בפירוש המשניות (כלאים, פ"ב מ"ב) הרמב"ם כולל ב"קטניות" רק מינים מתוך תת-משפחת הפרפרניים כלומר מיני קטניות על פי ההגדרה הבוטנית: "וקטנית כגון הפול והשעועית והספיר והפונין והפורקדן והכרשינין וזולתם ממה שדומה להן מן הזרעונים"(6). בניגוד לתוס' הוא כולל בקבוצה גם את המינים הגדולים ולכאורה גם סותר את שיטתו במשנה תורה.
להגדרת קבוצת ה"קטניות" יש חשיבות הלכתית בעיקר לעניין גזירת "קטניות" בפסח. לעיתים נשאלת השאלה האם גידול מסוים שאיננו מוכר בארץ נכלל בין מיני הקטניות. למשל, אם נקבל את הגדרת התוס' הרי שייתכן ופולי סויה אינם בכלל "קטנית" בגלל גודלם (ומבלי להתייחס לעובדה שהם לא היו מוכרים לקדמונים). מיותר לציין שכותב המאמר איננו מתיימר להציג עמדה הלכתית אלא רק בירור ביולוגי תיאורטי וכללי.
 |
|
 |
|
מיני קטניות – מימין לשמאל: אפונה, חימצה ועדשים . |
|
גרגירי שומשום מימין וחיטה משמאל. |
הרחבה
מהם המינים הנכללים בקבוצת ה"קטניות"?
בפרק הבא אציג באופן מורחב את שלוש שיטות הגדרת ה"קטניות" תוך התייחסות לאופן בו הן מתואמות עם מכלול האזכורים שלה בספרות חז"ל:
"קטניות" = כל הזרעים הנאכלים
הגדרת הרמב"ם במשנה תורה (שיטה א') והתוס' (שיטה ב') המכלילה גם אורז ודוחן בקבוצת ה"קטניות" תמוהה לאור דברי המשנה המחלקת בין החייבים בחלה לאלו שאינם חייבים: "אלו חייבין במעשרות ופטורים מן החלה, האורז והדוחן והפרגים והשומשמין והקטניות ופחות מחמשת רבעים בתבואה ..." (חלה, פ"א מ"ד). על פי הגדרה זו קבוצת ה"קטניות" איננה כוללת את הדגניים אורז, דוחן ופרגין ואת השומשומין השייכים למשפחת השומשומיים. המשנה כללה קבוצה של מינים בעלי גרגירים דומים וחידשה שלמרות דמיונם לה' מיני דגן הם פטורים מחלה.
ייתכן ובהשפעת משנה זו ופסיקתו של הרמב"ם התחזקה התפיסה שמיני הקטניות דומים למיני הדגניים ברשימה (אורז, דוחן ופרגין) ואלו דומים לה' מיני דגן. לאור דמיון זה התפתח האסור הרחב של "קטניות" בפסח שכמובן לא נוכל לעסוק בו במסגרת זו. נסתפק בהערה שפרשנויות וחומרות שנוספו עם חלוף השנים, גרמו לכך שבאיסור נכללים היום, לדעת המחמירים, גם קטניות שלא היו מוכרות בעבר (סויה, בוטנים), וכן בני משפחת המורכבים (חמניות) והמצליבים (לפתית = קנולה).
המסקנה העולה מהמשנה במסכת חלה לכאורה חד משמעית, וסותרת את הגדרת הרמב"ם, אך התמונה מסתבכת כאשר אנו בוחנים את המדרש המקביל (ספרי, דברים, פיסקא קה):
"מכלל שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהריך, יכול אין לחייב אלא דגן תירוש ויצהר? מנין לרבות שאר פירות? תלמוד לומר תבואת זרעך, יאמר זה שאילו כן הייתי אומר מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום ודרכה להאכל כמות שהיא אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה, את מה אני מרבה? את האורז ואת הדוחן ואת הפרגים והשומשמים. מנין לרבות שאר קטניות? תלמוד לומר עשר תעשר, מרבה אני את הקטניות שדרכן להאכל כמות שהן ועדין לא ארבה את התורמוס ואת החרדל שאין דרכם להאכל כמות שהם? תלמוד לומר עשר תעשר וכו'".
הביטוי "שאר מיני קטניות" עשוי להתפרש כרומז על כך שאף המינים שנמנו בחלקה הראשון של הרשימה הם קטניות. על פי המשך המדרש המונח "קטניות" כולל מינים הראויים למאכל כמות שהם אך אין בו קביעה שלא ניתן לקרוא בשם זה גם למינים אחרים. שאלה שיש לתת עליה את הדעת האם אכן דרכן של ה"קטניות" "להאכל כמות שהן"?
"קטניות" = כל הזרעים הקטנים הנאכלים (מלבד ה' מיני דגן):
לדעת תוס' (וכך הוא הבין בדברי רש"י) הקטניות הן גרגירים קטנים של גידולים שונים שאינם נכללים בקבוצת ה' מיני דגן: "קטניות אין בהן משום ריסוק אברים כו' - אית ספרים דגרסי בתר הכי, חמצי אין בהם משום ריסוק אברים, חפצי יש בהם משום ריסוק אברים, וכן לגרסת הקונטרס משמע דלא הוו בכלל קטנית. וי"ל דקטנית מיירי בדברים דקים כמו עדשים ואורז ודוחן". על פי דבריו הגדרת הקטניות איננה דומה להגדרה הטקסונומית של ימינו משום שהיא כוללת בתוכה גם אורז ודוחן שאמנם הם "דברים הדקים" אך שייכים למשפחת הדגניים. מרש"י בכתובות (צט ע"א) משתמע שלא כפי שהבין התוס' בדבריו: "כנא כנא בפרוטה ... ודכוותה גבי קטנית דא"ל הבא לי בסלע פולין והביא לו בחצי סלע כשוה חצי סלע ובחצי סלע אחר הביא לו מין אחר, אמאי מעל בעל הבית? לימא ליה לשוה סלע הייתי צריך פולין". על פי פירושו קטנית היא שם של קבוצת מיני גרגירים שהפול, למרות גודלו, הוא אחד מהמינים הנכללים בה.
את ההבחנה בין קטניות בעלות גרגירים גדולים לקטנים כהגדרה ל"קטנית" בספרות חז"ל אימץ גם י. פליקס(7) אם כי באופן שונה. הוא כולל בקבוצה רק את המינים הנקראים קטניות על פי הטקסונומיה המודרנית. לדעתו חז"ל כללו במונח "קטניות" רק את בני משפחת הפרפרניים בעלי הגרגירים הקטנים כדוגמת העדשים, טופח, כרשינה, תלתן ועוד. הוא מבסס את טענה זו על כך שבמשנה נמנים בנפרד פול וקטניות: "רבי אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול ומטמא בשל קטניות מפני שהוא רוצה במשמושן" (עוקצין, פ"א מ"ה). גם האפונים והחימצה (חומוס) הוצאו מכלל הקטניות: "חיטי וכל דמינייהו חיישינן, שערי וכל דמינייהו חיישינן, כל מיני קטניות אין בהם משום ריסוקי אברים לבר מן רוביא (תלתן). חימצי (אפונה) אין בו משום ריסוק אברים, חפצי (חימצה) יש בו משום ריסוק אברים" (חולין, נב עא). לדעת פליקס אזכור האפונה והחימצה בנפרד משאר הקטניות עשוי להצביע על כך שהם אינם בכלל הקטניות.
ראיה משמעותית נגד ההצעה לכלול בקטניות רק את המינים הקטנים נמצאת במדרש לגבי עונשם של המצרים בעשר המכות: "ארבה מפני מה ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים ופול ועדשים וכל מיני קטניות, לפיכך הביא עליהם ארבה ואכל כל מה שזרעו ישראל" (ילקוט שמעוני, וארא רמז קפב ד"ה הנה יוצא המימה). במדרש זה נמנו העדשים הקטנים יחד עם הפול בנפרד משאר ה"קטניות". כנראה ששניהם הובאו כדוגמאות ל"קטניות" ולאחר מכן הובא הכלל "וכל מיני קטניות". "המרבין בקטניות ובתלתן אינו עובר משום בל תחסום שור בדישו, אבל אסור מפני מראית העין" (ירושלמי, תרומות, פ"ט מו טור ג /ה"א). התלתן נחשב לקטן שבקטניות ולמרות זאת הוזכר הדיש שלו בנפרד. הכלל העולה מתוך הדוגמאות הוא שאין להסיק מכך שחז"ל מנו מין אחד או כמה מינים בנפרד משאר הקטניות שמינים אלו אינם שייכים לקבוצה. אני מוצא כאן דפוס לשוני שבו לפני הבאת הכלל – קטניות - מובא פרט מתוכו כדוגמה להמחשת הכלל או כאשר קיימת סיבה מיוחדת שבגללה ההלכה במין שהוקדם שונה משאר הקטניות.
כאמור לעיל רש"י מכליל את הפול בין ה"קטניות" ("... ודכוותה גבי קטנית דא"ל הבא לי בסלע פולין וכו'"). ההפרדה בין פול לקטניות במשנה במסכת עוקצין (פ"א מ"ה) איננה נובעת מתוך כך שהפול איננו קטנית אלא מתוך כך שההלכה שלו לגבי טומאה שונה משאר הקטניות בגלל יחס שונה בין השרביטים (תרמילים) לשאר הצמח. הרב פ. קהתי במקום מפרש שבגלל גודל הגרגירים בפול אין חשיבות לתרמילים כאמצעי לטלטול שאר הצמח.
אפשרות נוספת היא שלמרות שהפול נכלל בקבוצת ה"קטניות" הוא זכה לשם נפרד בגלל חשיבותו(8) ואילו שאר המינים הגדולים נקראים "קטנית". ראיה לכך שהפול או ליתר דיוק הפול המצרי, הגדול במיוחד, נכלל ב"קטניות" ניתן למצוא במשנה (נדרים, פ"ז מ"א) שבה מובא הפול המצרי כדוגמה לקטנית: "... אלא שהדלועין בכלל ירק, וקטנית אינן בכלל ירק, ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש" (נדרים, פ"ז מ"א). במשנה זו ניתן להסביר את הוצאת הפול המצרי מכלל הקטניות לצורך הדגמת העיקרון המפריד בין חלקי הצמח הלחים לגרגירים היבשים. האות "וו" במילה "ואסור" באה במקום "ולכן". כפי שראינו לעיל גם בגמרא בחולין (נב ע"א) קיימת סיבה מיוחדת לציון האפונה והחימצה בנפרד למרות היותם חלק מקבוצת ה"קטניות". כאמור, האפונה והחימצה נמנו בנפרד כדי להדגים את השפעת פני שטח גרגירי החימצה המחוספסים על דרגת הקושי של ערימת גרגירים (ראו במאמר "כל מיני קטניות אין בהם משום ריסוקי אברים").
"קטניות" = הגרגירים הנאכלים מתת-משפחת הפרפרניים (הגדרה בוטנית):
לאחר שראינו שהראיות להוצאת הגרגירים הגדולים מכלל ה"קטניות" אינן מבוססות די הצורך נעבור לתאר את המאפיינים המשותפים לכלל ה"קטניות" כפי שהם משתמעים מספרות חז"ל. באופן זה ניתן יהיה לקבוע את גבולות הקבוצה באופן מדויק יותר. מחד גיסא נמצא שניתן לכלול בה גם קטניות בעלות גרגירים הגדולים ומאידך גיסא להוציא מתוכה את מיני הדגניים בעלי הזרעים הקטנים (אורז ודוחן) ואת השומשומים.
א. לקטניות יש יכולת קיבוע חנקן אטמוספרי והפיכתו לתרכובות חנקן זמינות לצמח (ראו ב"הרחבה"). כתוצאה מכך יש יתרון לגידול קטניות המטייבות את הקרקע וזאת בניגוד לדגניים המנצלים את הדשן הנמצא בתוכה. במשנה נאמר: "המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים, חטים יזרענה שעורים. רבן שמעון בן גמליאל אוסר. תבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה רבן שמעון בן גמליאל אוסר" (בבא מציעא, פ"ט מ"ח). קיימות גרסאות ההופכות את היוצרות כפי שמתבקש מההיגיון הביולוגי ואומרות שאם סוכם מראש על זריעת תבואה מותר לשנות ולזרוע קטניות המשביחות את הקרקע. הגמרא אכן מבחינה בין אזורים שונים לגבי האיסור לשנות את סוג הגידול: "תבואה לא יזרענה קטנית וכו'. מתני ליה רב יהודה לרבין: תבואה יזרענה קטנית. אמר ליה: והא אנן תנן: תבואה לא יזרענה קטנית! אמר ליה: לא קשיא; הא לן והא להו"(9) (בבא מציעא, קז ע"א). הגמרא מיישבת את הסתירה בין הברייתא ובין המשנה ומתרצת "הא לן והא להו". מפרש רש"י: "הא לן והא להו - מתניתין: בארץ ישראל קאי, שהיא מקום הרים, ואיכא למיחש לכחשא דארעא, אנן השתא - בבבל קיימינן, שהיא מצולה וטבועה בבצעי המים, וליכא למיחש לכחשא דארעא, הלכך, משנה בכל מקום שירצה מקטנית לתבואה, ומתבואה לקטנית, ורבי שמעון אוסר כדאמרן". לפירוש רש"י בא"י אסור לשנות משום שהקרקע בה ענייה ואילו בבבל שבה הקרקע עשירה מותר לשנות. המסקנה המתבקשת היא שמינים שאינם קטנית בהגדרה הביולוגית, כמו למשל דוחן ואורז, אינם יכולים להיכלל בקבוצת ה"קטניות" שהרי השפעתם על הקרקע דומה לתבואה (מיני דגניים).
ב. מבנה השורשים של הקטניות שונה מאשר השורשים בדגניים בגלל נוכחות הפקעיות. הפקעיות גורמות לכך שהשורשים מסועפים יותר עם בליטות לכל אורכם ועשויים לקשור באופן חזק יותר את גרגירי הקרקע כאשר הצמח נעקר. ייתכן וכך ניתן להבין את הצורך לסנן קטניות לאחר עקירתן בשלוש כברות לעומת סינון בשתי כברות בדגניים: "שלשה בית פרסות הן: החורש את הקבר, נטעת כל נטע ואינה נזרעת כל זרע, חוץ מזרע הנקצר. ואם עקרו צובר את גרנו לתוכו וכוברו בשתי כברות דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים התבואה בשתי כברות והקטניות בשלש כברות וכו'" (אהלות, פי"ח מ"ב). מטרת הסינון למנוע מעבר של עצם כשעורה בבית הפרס ובגלל השורשים הסבוכים של הקטניות החשש גדול יותר. גם מבנה זה ייחודי לקטניות ואיננו קיים במינים האחרים.
ג. התכולה הגבוהה של החלבונים בקטניות הפכו אותם בעת העתיקה וגם היום לתחליף בעל ערך תזונתי דומה לבשר. במקורות רבים מוזכרות הקטניות בהקשר לבשר אם כי ברמה פחותה ממנו. הבשר אמנם נחשב יוקרתי יותר, אולי בגלל טעמו, אך בלית ברירה ניתן היה להסתפק בקטניות. למשל: "בנוהג שבעולם אדם מקבל אורח יום ראשון שוחט לו עגל, יום ב' שוחט לו שה, יום ג' תרנגולין, יום ד' קטניות, יום ה' ממעט והולך, לא דומה יום ראשון כיום אחרון - יכול אף זה כן, תלמוד לומר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך, יום ראשון כיום אחרון" (ילקוט שמעוני, תהילים רמז תרצ ד"ה מזמור לדוד). אדם השוכר פועל ומעוניין שלא להיגרר להוצאות רבות חייב להתנות עם הפועל מראש על ארוחה סטנדרטית הכוללת פת וקטנית: "מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית" (בבא מציעא, פ"ז מ"א). בארוחה הסטנדרטית הייתה לקטנית פונקציה שונה מאשר לפת. הפת הייתה מקור לפחמימות והקטנית מקור לחלבונים (במאמר "רצונך שתגלגל עמי בעדשים" הרחבתי את תאור ההקבלה בין "קטניות" לבשר על פי המקורות).
ד. תכולת החלבונים הגבוהה של הקטניות מהווה גורם חשוב בהפרדתה מהדגן לגבי דיני חמץ בפסח. הגמרא (פסחים, לה ע"א) מתארת את התגובה של הקטניות למגע במים בשונה מחמשת מיני דגן. הדגן מחמיץ וזו אכן התגובה הביוכימית של חומרי התשמורת העיקרי בדגניים – העמילן במים. העמילן מתפרק לגלוקוז ולאחר מכן בתהליכי תסיסה בשמרים הופך לכוהל תוך כדי שחרור דו תחמוצת הפחמן. חומר התשמורת העיקרי בקטניות הוא חלבונים והם אינם תוססים אלא מתפרקים בהליכי ריקבון. "תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון. מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ". אמנם בגמרא נפסק שלא כרבי יוחנן בן נורי ("לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי", פסחים, קיד ע"ב) אך ברור שהאורז והדוחן אינם בכלל הקטניות בגלל מאפייניהם השונים.
לסכום: מאפייני ה"קטנית" כפי שהם מתוארים במקורות מצביעים על כך שהכוונה לגרגירי הצמחים המוגדרים כקטניות גם על פי אמות מידה בוטניות.
קיבוע חנקן
חשיבותם התזונתית הרבה של מיני הקטניות נובעת מכך שהם עשירים יחסית בתרכובות חלבון. תכונה זו קשורה לכך שמינים רבים מבין הקטנתאים מסוגלים להמיר חנקן אטמוספרי, שלמרות תפוצתו הרבה (כ - 80% מנפח האוויר) הוא איננו זמין לצמחים, לתרכובות חנקן זמינות. פעולה זאת מתבצעת על ידי חיידקים מהסוג ריזוביום המקיימים קשרי סימביוזה עם הצמח וקושרים חנקן אטמוספרי המשמש את הצמח. בתמורה הצמח מספק לחיידקים פחמן מקובע המיוצר בתהליכי ההטמעה (פוטוסינתזה). תכונה זו מאפשרת לקטניתאים להתקיים בבתי גידול דלים. החיידקים נמצאים בתוך ריכוזי פקעיות קטנות על שורשי הצמח. פקעיות אלו נפוצות בפרפרניים ובשיטיים אך נדירות בכליליים. האפשרות לקבע חנקן חופשי מעניקה לבני הסדרה חשיבות רבה כמטייבי שדות. מקובל לקיים מחזור זרעים שבו זורעים לסירוגין קטניות על מנת להעשיר את הקרקע בתרכובות חנקניות החיוניות לצמחים שאינם מסוגלים לייצר אותן בעצמם. דשן זה מכונה בשם "דשן ירוק". בקטניות חד שנתיות מצטמצמות הפקעיות בעונת הפריחה כנראה משום שהפחמימות מנוצלות על ידי הצמח לצרכיו, דבר הגורר את הרעבת החיידקים.
החשיבות הכלכלית של הקטניתאים
במונחים של חשיבות כלכלית הקטניות הן המשפחה החשובה ביותר בדו-פסיגיים. הקטניות שניות בחשיבותן לדגניים באספקת יבולי מזון בחקלאות העולמית. בהשוואה לדגניים הקטניות עשירות בחלבונים באיכות גבוהה וסידן ולכן מהוות מקור מזון בעל איכות תזונתית גבוהה. תכולת החלבונים הגבוהה נובעת מיכולתם של הקטניות לקשור חנקן אטמוספרי (ראה להלן). לגרגירי הקטניות יש יתרון חשוב נוסף והוא אפשרות אחסון הנוחה מעונה לעונה. יתרון זה היה חשוב במיוחד בעת העתיקה כאשר שיטות האגירה והשימור לא היו מפותחות. הקטניות מהוות חלק חשוב מאד בסחר המזון העולמי. בנוסף לחשיבות כמזון לאדם יש לקטניות חשיבות רבה כמספוא (תלתן, אספסת ותורמוס). קטניות מנוצלות למגוון גדול של מטרות כמו לקורות עץ, תרופות, טאנינים, דבקים ועוד. מעצים טרופיים מסוימים מפיקים את הרטנון המשמש כקוטל חרקים וחלזונות מזיקים. ניתן להפיק שרפים לצורך ציפוי וצביעה. את הצמח אינדיגופרה (Indigofera) מגדלים לשם הפקת צבע כחול.
קטניות לגרגירים תורבתו בעולם הישן בתקופה הנאוליתית, בערך באותה תקופה שבה תורבתו הדגנים. הפול מוכר ממצרים כבר לפני כ – 5,000 שנה. גם הסויה הייתה נפוצה בסין בערך בתקופה זו. קטניות לגרגירים היו בשימוש גם בעולם החדש. משרידי גרגירי שעועית שנמצאו במערות במקסיקו ניתן היה לקבוע שהיא הייתה בשימוש עוד לפני התירס. את הקטניות לגרגירים של האזור הים תיכוני ניתן לחלק לגידולי חורף: אפונה, פול ועדשים ולגידולי קיץ כמו שעועית ולוביה. החימצה תופסת עמדת ביניים בדרישותיה לחום. הקטניות לגרגירים של אזורנו שייכות לתת - משפחת הפרפרניים.
ברוב הארצות המתפתחות מהווים המחסור בחלבונים ואיכותם הירודה בעיה תזונתית חמורה. בעזרת תערובת של חלבונים צמחיים ממקורות שונים ניתן לפתור את הבעיה לפחות חלקית. בניגוד לבשר מן החי החלבונים הצמחיים לא מכילים את כל החומצות האמיניות ההכרחיות (חיוניות) ולכן חשוב לגוון במקורות החלבונים. הקטניות מהוות מזון חיוני לאוכלוסיות האוכלות מעט מזון מן החי. מסיבה זו מכונים הקטניות "בשר עניים". ניתן למצוא מתאם הפוך בין כמות הקטניות הנאכלת על ידי אוכלוסיה וכמות המזון מן החי שהיא צורכת.
(1) להלן נבחין בין קטניות על פי ההגדרה הבוטנית לבין "קטניות" (מסומנות במירכאות) במשמעותן בספרות חז"ל.
(2) דוגמאות להבחנה בין תבואה ו"קטנית": "במה דברים אמורים תבואה בתבואה וקטנית בקטנית, תבואה בקטנית וקטנית בתבואה וכו'" (כלאים, פ"ב מ"ב). "כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור" (שבועות, פ"ו מ"ג). מתוך כך שאין בתשובת הנתבע משום מודה במקצת אנו למדים שתבואה וקטנית שונים זה מזה באופן מהותי ואין כאן דין מודה במקצת.
(3) הקבוצה השלישית איננה מענייננו במאמר זה: "... והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק".
(4) י. פליקס (הצומח החי וכלי החקלאות במשנה) מזהה את הפרגין כמין דורה. דגן טרופי שהיבול שלו נמצא במקום החמישי בחשיבותו לאחר הדגנים החשובים. רוב החוקרים סבורים שהפרגין הוא הפרג התרבותי ואם כן כוונת המשנה לזרעיו השחורים. ראו עוד במאמר "האורז והדוחן והפרגין והשומשמין".
(5) סדרת הצינוראים כוללת למשל את משפחת הלועניתיים. הפרי של השומשום איננו תרמיל אלא הלקט (קופסית נפתחת).
(6) הפול, השעועית, האפונים, העדשים, הכרשינין והספיר (מין אפונה או בקיה צרפתית) הם מינים מתת-משפחת הפרפרניים.
(7) החקלאות בא"י בימי המקרא המשנה והתלמוד, ע"מ 163 הערה 86.
(8) ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תש"ס (עמ' 82-86).
(9) פירוש: שנינו במשנה שאם קיבל לזרוע בה תְּבוּאָה לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית. מַתְנֵי לֵיהּ [[היה משנה לו, מלמדו] רַב יְהוּדָה לְרָבִין: אם קבלה לגדל תְּבוּאָה יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית. אָמַר לֵיהּ [לו]: וְהָא אֲנַן תְּנַן [והרי אנו שנינו במשנה]: תְּבוּאָה לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית! אָמַר לֵיהּ [לו]: לָא קַשְׁיָא [אינו קשה]; הָא לָן וְהָא לְהוּ [זה לנו וזה להם], כלומר, תלוי הדבר במקומות, שבארץ ישראל שהאדמה כחושה יש לחשוש לנזק, ובבבל אין לחשוש לכך.
רשימת מקורות:
י. פליקס, החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, עמ' 163
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 238-239).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
