סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ – שרץ

 

"טמאות. מיכתב כתיבן? לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ, דלא כתיבא. דתניא: בהם, יכול בכולן? תלמוד לומר מהם. יכול במקצתן? תלמוד לומר בהם, הא כיצד? עד שיגיע במקצתו שהוא ככולו. שיערו חכמים בכעדשה, שכן חומט תחלתו בכעדשה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: כזנב הלטאה" (חגיגה, יא ע"א)

פירוש: שנינו במשנה כי אף טֻמְאוֹת יש להן על מי שיסמוכו. ושואלים: הלא מִיכְתַּב כְּתִיבָן [כתובות הן] ואינם צריכות סמיכה! ומשיבים: לֹא נִצְרְכָא [נצרכה] אֶלָּא לְלמדנו על כַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ שהיא השיעור המצומצם לטומאת שרץ, דְּלָא כְּתִיבָא [שאינה כתובה]. דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בשרצים: "כל הנוגע בָּהֶם במותם יטמא" (ויקרא יא, לא), יָכוֹל בְּכוּלָּן שרק שרץ שלם מטמא, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וכל אשר יפול עליו מֵהֶם במותם יטמא", "מהם" משמע אפילו חלק מהם, אולם אם מהם, יָכוֹל אפילו בְּמִקְצָתָן בכל שהוא תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּהֶם" שכוונתו בהם, בשלימותם. הָא [הרי] כֵּיצַד אתה מיישב את הסתירה? עַד שֶׁיַּגִּיעַ (שיגע) בְּמִקְצָתוֹ שֶׁהוּא כְּכוּלּוֹ. כלומר, בשיעור חשוב. ושִׁיעֲרוּ חֲכָמִים שיעור זה בְּכַעֲדָשָׁה, שֶׁכֵּן חוֹמֶט שהוא הקטן בין השרצים הללו תְּחִלָּתוֹ (תחילת בריאתו) הוא בִּכְגודל עֲדָשָׁה. ר' יוֹסִי בְּר' יְהוּדָה אוֹמֵר: השיעור לענין זה הוא כִּזְנַב הַלְּטָאָה, שהוא מקצתו הנחשב ככולו. שהוא חלק מן הלטאה, ומפרכס אף לאחר שנקטע, ומתוך שיש לו חיות מסויימת בפני עצמו שייך להגדירו כ"מקצתו שהוא ככולו" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


הנושא המרכזי: מהו שרץ? מה מאפיין את "שמונת השרצים?  
 

מבוא

מזה אלפי שנים שואף האדם לארגן את עולם המושגים שלו באופן סיסטמטי ובכלל זה גם את עולם הצמחים ובעלי החיים שהוא הכיר. בהיסטוריה של תורת המיון אנו לומדים על שיטות מיון שונות ומשונות. לדוגמה, אחת משיטות המיון בעבר הייתה על פי תרומת היצורים לחיי האדם ולכן הם חולקו למועילים, מזיקים או כאלה שאינם מועילים אך גם אינם מזיקים. מדע הטקסונומיה המודרני מחלק את היצורים החיים על פי מידת הקרבה ה"משפחתית" ביניהם וזו מוערכת על פי הדמיון האנטומי והמורפולוגי ביניהם ובעשורים האחרונים גם בעזרת הקרבה הגנטית.

התורה (להבדיל, חלוקה זו נמצאת גם בתרבויות אחרות) מחלקת את בעלי החיים לשלוש קבוצות גדולות על פי בית גידולם: 1. בעלי חיים מימיים. 2. בעלי חיים מעופפים. 3. בעלי חיים יבשתיים. חלוקה זו היא חלוקה אקולוגית ואיננה חופפת את החלוקה הטקסונומית המקובלת היום. למשל: הלוויתן והעטלף נכללים בקבוצה משותפת, היונקים, למרות שבית גידולו של הלוויתן הוא האוקיינוסים והעטלף מעופף. שלושת הקבוצות מתחלקות לשתי תת קבוצות באופן שהאחת שומרת על שמה הקודם, אלא שבמובן צר יותר, והשנייה מוסיפה לשמה את השם "שרץ". במקביל לשלוש הקבוצות שמנינו מתווספות שלוש קבוצות: 1. שרץ המים. 2. שרץ העוף. 3. שרץ הארץ.

בשני מקומות בתורה הכתובים מחלקים את בעלי החיים לקבוצות ובשניהם הם נעזרים בחלוקה זו:

א. בפרשת הבריאה בפסוקים בהם נמנו היצורים שנבראו בימים השונים:

ביום החמישי: 1. שרץ המים. 2. דגים. 3-4. עופות כקבוצה כללית.
ביום הששי: 5. חיות ובהמות. 6. שרץ הארץ.

ב. בפרשת שמיני (ויקרא, יא) מחולקים בעלי החיים לקבוצות לצורך אבחנה בין הטהורים לאכילה ושאינם טהורים וכן לצורך אבחנה בין אלו שמטמאים במותם לכאלה שאינם מטמאים. גם כאן אנו מוצאים את ששת הקבוצות:

1. חיות ובהמות (פסוקים ב'-ח', ל"ט-מ'). 2. חיות המים (ט'-י"ב). 3. שרץ המים (י'). 4. עופות (י"ג-י"ט). 5. שרץ העוף (כ'-כ"ג). 6. שרץ הארץ (כ"ט-ל"ח, מ"א-מ"ד). חלוקה זו איננה חדה ולעיתים יצורים עשויים לעבור מקבוצה לקבוצה ועל כך ראו במאמר "אכל פוטיתא לוקה ארבע".
 

הגדרת שרץ

לפני שנפנה לדון ב"שמונת השרצים" נברר מהם המאפיינים הכלליים של השרצים שאליהם התייחסה התורה. את המונח "שרצים" אנו פוגשים לראשונה בתאור בריאת העולם: "וַיאמֶר אֱלקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" (בראשית, א כ'). על פי רש"י השם "רמש" המוזכר בהמשך הפרק (שם, כ"ד) הוא שם נרדף לשרץ: "וַיאמֶר אֱלקִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן". השרצים מוזכרים גם בפרשת שמיני בפרק המונה את מיני בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה: "וְכל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם" (ויקרא, יא י'). "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל" (שם, מ"א). שמונה מבין השרצים שהתורה מנתה מטמאים במגע: "אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנּגֵעַ בָּהֶם בְּמתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (ויקרא, יא ל"א).

על משמעות השם "שרץ" נאמר בתרגום אונקלוס (בראשית, א כ'): "ואמר יי ירחשון מיא רחיש נפשא חיתא ועופא יפרח על ארעא על אפי רקיע שמיא". הרמב"ן מפרש את דבריו:

"ודעת אונקלוס שענין שריצה כטעם תנועה, אמר בשרץ וברמש ריחשא דרחיש, ויפה פירש. ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית. ויתכן שהוא לשון מורכב, יקרא שרץ "שהוא רץ", ורמש שהוא רומש הארץ, לא ישקוט ולא ינוח וכו'".

רש"י (שם) פירש: "שרץ - כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחיפושין ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים". בפסוק כ"ד פירש: "ורמש - הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז". ד"ר מ. קטן(1) תירגם את הלעז (conmovres) ל"רוחשים".

אם נסכם את דברי רש"י הרי שניתן לאפיין את השרצים בכך שהם יצורים שפעולת הליכתם לא נראית באופן ברור לעין משום שהם זוחלים על גבי הקרקע או שרגליהם קצרות מאד. אולי זו גם כוונת מדרש "לקח טוב" (בראשית, פרשת בראשית, פ"א סי' כ"ד): "ורמש. הם השרצים ההולכים על גחון". בפרשת שמיני (יא י') פירש רש"י באופן המדגיש יותר את עצם תנועת השרצים: "שרץ - בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ". בפסוק מא כתב: "לא יאכל ... ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד".

אמנם המונח "שרץ" על פי רש"י איננו מקביל לקבוצה טקסונומית ספציפית אלא כולל בתוכו קבוצות מיון שונות אך נראה די בברור שהוא הבחין בין חסרי חוליות ובעלי חוליות שאותם כלל בקבוצה משותפת שכונתה בשם "בריות"(2). אם הזיהויים המקובלים עלינו דומים לאלו של רש"י הרי שבחסרי החוליות הוא מנה בנפרד חרקים מעופפים כדוגמת הזבובים וחסרי חוליות קרקעיים "כגון נמלים וחיפושין ותולעים". בבעלי החוליות נכללו יונקים "כגון חולד ועכבר", זוחלים ("חומט"(3)) ודגים. היונקים חולד ועכבר בעלי רגליים קצרות וגופם כמעט צמוד לקרקע ולכן תנועתם נראית כגרירה על גבי הקרקע. מחלקת הזוחלים מתאפיינת בכך שרגליה (במינים בעלי הרגלים) ממוקמות בצידי הגוף(4) באופן שהגחון נגרר על פני הקרקע (תמונה 1) ולכן ייתכן שגם המינים הגדולים בעלי רגליים ארוכות, כמו למשל הכוח, נחשבים לשרץ. על פי הגדרה זו ברור שהזוחלים חסרי הרגלים כדוגמת הנחשים, מיני חומטים או קמטן החורש (תמונה 2) נכללים בין השרצים(5).

הרד"ק (בראשית, שם) מוסיף מאפיין נוסף: "שרץ נפש חיה - אמר שרץ אחר שאמר ישרצו, כמו שפירשנו בתדשא הארץ ובמזריע זרע, או יהיה פירש שרץ דבר נע כתרגומו ריחשא, כמו רחושי מרחשן שפוותיה (סנהדרין ס"ז) והוא ענין תנועה וכן אמר השורץ על הארץ שפירושו מתנועע, ואף על פי כן לא יצא מלשון ומענין הראשון שפירשנו בו לשון רבוי תולדות ושני הענינים נכונים בו". נראה שפירושו השני ("ענין תנועה") מקביל לפירוש רש"י אלא שבפירוש הראשון מוסיף גם את העובדה שהשרצים מעמידים צאצאים רבים. תכונה זו אמנם קיימת במינים רבים של חרקים אך בדרך כלל לא קיימת בזוחלים. על פי הרמב"ן זו כוונת אונקלוס בפירוש הפסוק "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (בראשית, ט ז'). כתב הרמב"ן (בראשית, א כ'): "... אבל אונקלוס פתר "בשרצו בארץ" ענין תולדה "איתילידו בארעא", כי הוא עשה הלשון מושאל מן השרצים, ואתם פרו ורבו כשרצים בארץ ורבו בה. וכן "פרו וישרצו" שהיו בתולדותם כשרצים לרוב". יש להעיר שעל פי הרמב"ן אונקלוס פירש את המונח שרץ בשתי משמעויות שונות: הליכה והעמדת צאצאים רבים.

הרמב"ן (שם) דוחה את פירוש רש"י משתי סיבות: א. אם המילה "שרץ" משמעותה בעלי חיים קטנים כיצד ניתן להסביר את הפסוק "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה". יתר על כן, מדוע נאמר "אשר שרצו המים" ולא "אשר שרצו במים". ב. מדוע עופות קטנים כמו למשל העטלף(6) ("קטן הרגלים מאד") לא נכללים בשרץ העוף. מפרש הרמב"ן:

"ודע כי כל העוף אשר לו ארבע רגלים יקרא "שרץ העוף", מפני שברגליו יסמוך וינוע כשרצים, ואשר איננו כן יקרא "עוף כנף", שעיקר תנועתו לעופף. ויהיה טעם "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (להלן ח יז), שיהיו מתהלכים בכולה ויפרו וירבו עליה. "שרצו בארץ ורבו בה" (להלן ט ז), התנועעו בכולה ותרבו בה. והוא טעם הכפל "ורבו" שני פעמים בפסוק. ואם כן נפרש "אשר שרצו המים" (להלן פסוק כא), אשר הניעו והוליכו המים. וכן ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז כח), וכן פרו וישרצו (שם א ז), שפרו ורבו וינועו לרובם, עד שתמלא הארץ מהם".

הרש"ר הירש (בראשית,שם) מרחיב בתאור תנועת השרצים:

" ... "שרץ" קרוב ל"שרש", "זרז". משמעות היסוד של כל אלה: תנועה נמרצת וממריצה. יתר עליהם "שרץ", שכן יש בו אות צד"י; משמעותה של אות זו: להתגבר על מכשולים חיצוניים; נמצאת משמעות "שרץ": בעל תנועה עצמאית - בעל חי. ואכן, התנועה העצמאית היא סימנו המובהק של כל חי. כל יצור זעיר, שניכרת בו תנועה עצמאית, מתגלה על ידי כך כבעל חי. "שרץ" מציין אפוא בראש ובראשונה את בעל החי הנמוך; שכן חיותו מתגלה לנו בייחוד על - ידי תנועתו העצמאית. "שרץ" מציין את התנועה העצמאית וכו'".

לסכום הפירושים שהובאו עד עתה הרי שקיימות שתי חלופות להסבר השם "שרץ" ושתיהן מופיעות בתרגום אונקלוס: א. "הליכה ורחישה" ב. "ענין תולדה". חלופה שלישית היא על פי האופן בו הבין הרמב"ן בדברי רש"י והיא: "שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר". לענ"ד ייתכן וגם רש"י סבר שהשם "שרץ" נובע מעצם התנועה של בעלי חיים אלו כפי שניתן להסיק מפירושו בויקרא: "שרץ - בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ" אלא שהגדיר באופן מדויק יותר את צורת הליכה זו. לאור זאת ייתכן ואין מקום לשאלות הרמב"ן על שיטת רש"י. בפרשת שמיני (יא י') הרמב"ן "מושך" לכיוון פירוש רש"י משום שגם הוא מבחין בין שרצים וחיות על פי מבנה הרגלים וצורת ההליכה:

"מכל שרץ המים - אמר ר"א כי "שרץ" הקטנים שיבראו מן המים, "ונפש החיה" מזכר ונקבה. ולפי דעתי, כי שרץ המים כלל לדגים השטים במים, כי כל לשון שריצה תנועה, ומכל נפש החיה הם חיות שבים, שיש בהם רגלים והולכות עליהם כחיות השדה. והנה לכולם דין אחד וכו'".
 

             
תמונה 1.  מאובני זוחלים מוקדמים מתחילת תור הפרם
צילם:  Didier Descouens
  תמונה 2.  קמטן שביר      
צילם: Marek bydg

   

שמונה שרצים – תאור כללי

מבוא

מבין כל השרצים מנתה התורה קבוצה מצומצמת של שמונה מינים בעלי מעמד שונה מכל השאר: "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשּרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהו. וְהָאֲנָקָה וְהַכּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא, יא כ"ט – ל'). נבלת "שמונת השרצים" מטמאת במגע בניגוד לשאר השרצים שאיסורם הוא איסור אכילה בלבד. חומרה נוספת ב"שמונת השרצים" הנלמדת מדרשת חז"ל היא שהם מטמאים בשיעור קטן יותר והוא בכ"עדשה" בניגוד לטומאות אחרות שהן ב"כזית": "כביצה אוכלין שהניחן בחמה ונתמעטו, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, כזית פגול וכזית נותר כזית חלב הרי אלו טהורים וכו'" (טהרות, פ"ג מ"ד). דיון בסוגיית "שמונה שרצים" כרוך בשתי שאלות מרכזיות:

א. מהם המאפיינים היחודיים של "שמונת השרצים" שהביאו להכללתם בקבוצה מצומצמת זו. ניתן להניח שמאפיינים אלו הם גם הסיבה לכך שיש להתרחק מהם יותר מאשר שרצים אחרים אך ייתכנו גם מאפיינים שקשר זה אינו ברור בהם או שאינו קיים. חלק מבין המפרשים סברו שבחירת "שמונת השרצים" היא "גזירת מלך" ואין בה טעם. רבינו בחיי מציג גישה ייחודית שעל פיה אין הבדל עקרוני בין "שמונת השרצים" לשאר השרצים ולמעשה כולם צריכים היו לטמא את הנוגע בהם. לדעתו אין ב"שמונת השרצים" חומרה מיוחדת אלא ההיפך הוא הנכון ושאר השרצים הותרו במגע על מנת שלא ירתעו מלהורגם. רבינו בחיי התקשה מדוע הנחש לא נכלל בין שמונת השרצים המטמאים:

"והחומט והתנשמת. הזכיר שמונה שרצים ואמר בהם: "אלה הטמאים לכם", והנחש אינו בכללם. ויש לתמוה בזה כי ראוי היה בודאי שיהיה נחש טמא ומטמא, כי הוא שורש הטומאה והזוהמא כידוע מן הנחש הקדמוני, ואם כן למה לא הכניסו הכתוב בכלל השרצים הטמאים. אבל הענין הוא מכללי דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום שלא רצתה לטמא הנחש במגעו שאם כן היה אדם נמנע מלהרגו כדי שלא יטמא. ומזה הזכיר: (להלן פסוק מב) "כל הולך על גחון", שהוא הנחש, "והולך על ארבע", שהוא עקרב, "ומרבה רגלים", והוא ששמו נדל, מפני שהן בריות מזיקות לבני אדם בארס שלהם ויש בהם מחליאות ויש בהם ממיתות, והזכיר בהם: "לא תאכלום כי שקץ הם", לא אסר כי אם האכילה אבל טהר את המגע, משא"כ בשמונה שרצים שאין להם ארס כלל".

הסבר זה קשה לאור כך שקיימים שרצים שאינם ארסיים ולמרות זאת טהורים כדוגמת הצפרדע.

ב. מהי זהותם של המינים הנכללים ב"שמונת השרצים"? זיהוי "שמונת השרצים" מהווה בעיה שלא מצאה עדיין את פתרונה המלא ורבו הדעות בין המפרשים והחוקרים לגבי זהותם. שתי השאלות המרכזיות משליכות זו על זו משום שזיהוי נכון של המינים מהווה תנאי להכרת המאפיינים הייחודיים לקבוצה. ומאידך גיסא אם נכיר את מאפייני הקבוצה נוכל לאושש או לשלול זיהויים מסויימים. חשוב להעיר בהקשר זה שהגדרת המין בתורה עשוייה להיות רחבה יותר מהגדרת המין הביולוגי (Species) בימינו ולכלול כמה מינים מאותו הסוג ולעיתים אף מינים ממשפחות שונות. עובדה זו מתבטאת בלשון התורה במילים "למינו" או "למינהו". ה"עכבר" בשרצים עשוי לכלול מיני מכרסמים שונים הדומים לו. ז. עמר(7) הציע לכלול במין ההלכתי "חולד" את החולד (Spalax) ואת החפרפרת (Talpa) בגלל הדמיון הרב ביניהם (על דמיון זה ראו במאמר "צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן"). יחד עם זאת ציין שמנקודת מבט של המציאות המקראית לא ייתכן שהחפרפרת נכללה במין "חולד" שהרי היא לא הייתה מוכרת במרחב של ארצות המקרא. מ. כסלו מרחיב את הקבוצה אף יותר וכולל בה את המכרסמים הגדולים בניגוד לקבוצת ה"עכבר" הכוללת את המכרסמים הקטנים. העקרון של השמות הקיבוציים מודגם בפסוק "והצב למינהו" (ויקרא, יא כ"ט) שחז"ל כללו בו מינים נוספים: "ת"ר: הצב למינהו - להביא הערוד וכן הנפילים וסלמנדרא וכו'" (חולין, קכז ע"א). פירש המאירי (שם): "שמונה שרצים האמורים בתורה הם מינים ותחתיהם פרטים משתנים זה מזה. ערוד שבשרצים והוא הנקרא חברבר הרי הוא ממין הצב וכן בן הנפלים וסלמנדרא וכן בהרבה מהן אלא שאין אנו בקיאין בהן".

מחקרים רבים מוכיחים שלא חלו שינויים משמעותיים באקלים של ארץ ישראל בתקופות ההיסטוריות ומכאן שבתי הגידול הקיימים בימינו היו גם בעבר. קביעה זו נתמכת בממצא הארכאו-זואולוגי המצביע על דמיון בין הפאונה הנוכחית של ארץ ישראל וזו הנמצאת בחפירות ארכיאולוגיות מתקופת הברונזה המאוחרת, הברזל והתקופה הרומית"(8). עובדה זו עשויה לסייע במחקר העוסק בזיהוי "שמונת השרצים" משום שהיא עשוייה לאושש או לשלול זיהויים שונים. למשל המינים הנכללים ב"עכבר למינהו" עשויים להיות יונקים קטנים כדוגמת העכבר, הנברן, החולד, המריון והחדף משום שהם נמצאו גם בחפירות ארכיאולוגיות מהתקופות הקדומות. דוגמה נוספת היא זיהוי החולד המקראי עם החמוס (Mustela) (ראו במאמר "אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים"). בעבר דחו החוקרים את זיהוי זה בטענה שהחמוס לא חי בארץ אך מחקרים חדשים מעידים שהוא חי בארץ ומאוששים את זיהוי זה.

בשורות הבאות אסקור את המאפיינים הכלליים של "שמונת השרצים" המשתמעים מספרות חז"ל ואילו לזיהויים אתייחס, אי"ה, במקומם על פי סדר הופעתם "בדף היומי" (ראו ברשימה בסעיף "לעיון נוסף).
 

"עורם חלוק מבשרם"

המקור העיקרי למאפיין "עורם חלוק מבשרם" הוא בסוגייה בחולין (קכב ע"א): "משנה. אלו שעורותיהן כבשרן ... ועור האנקה והכח והלטאה והחומט, ר' יהודה אומר: הלטאה כחולדה. וכולן שעבדן, או שהילך בהן כדי עבודה טהורין, חוץ מעור האדם. ר' יוחנן בן נורי אומר: שמונה שרצים יש להן עורות". "גמרא. ... ועור האנקה. תנו רבנן: הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפילו כולן ת"ל אלה. והא אלה אכולהו כתיבי! אמר רב: למינהו הפסיק הענין; וליחשוב נמי תנשמת! אמר רב שמואל בר יצחק: רב תנא הוא, ותני תנשמת; והא תנא דידן לא תני תנשמת! אמר רב ששת בריה דרב אידי: תנא דידן סבר לה כר' יהודה, דאזיל בתר גישתא, ובגישתא דהלטאה קמיפלגי"(9) (שם, ע"ב). מפרש הערוך (ערך "גשתא"): "... פי' גשתא הוא משמוש העור ביד אם הוא רך או אשון ואמ' גשתא דתנשמת אשון כגשת' דחולד'". כך פירש גם רש"י:

"תנא דידן סבר לה כרבי יהודה - כלומר לא יליף טעמא מהטמאים אלא מסברא דגישתא. כל שאין ממש בעורן שהוא רך ואין לו ממש עור, קרי בשר, כרבי יהודה דאמר הלטאה כחולדה, אלמא לאו אקרא סמיך. והאי דלא מודי ליה תנא דידן בהלטאה, בהא פליגי: תנא קמא סבר גישתא דידה לאו גישתא הוא, ורבי יהודה סבר גישתא הוא".

המסקנה הכללית העולה מתוך הסוגייה בחולין היא שקיימים שני קריטריונים לקביעת מעמד עורם של "שמונת השרצים" לענין קבלת טומאת אוכלין: דרשת הפסוקים ואיכותם הפיסית ("גישתא"). לדעת ת"ק במשנה יש לארבעה שרצים עור רך (האנקה, הכוח, הלטאה והחומט) ואילו לדעת רבי יהודה יש רק לשלושה משום שהוא משמיט את הלטאה. רבי יוחנן בן נורי אמנם סובר שלכל "שמונת השרצים" יש עורות אך הראב"ד בפירושו לתורת כהנים (שמיני, פ"ז א', מהדורת פרידמן) מסתפק אם כוונתו למציאות פיסית או הלכתית:

"טעמיה דר' יוחנן בן נורי לא ידענא אי משום דקסבר כולהו אית להו כגושתא דעור או משום דקסבר הטמאי' הוקשו כולן זה לזה. מה חולד ועכבר וצב ותנשמת יש להן עורות אף הנך נמי אית להו עורות אע"ג דהאי קליש והאי סמיך, הילכך אין עורותיהם מטמאים כבשרם"(10).

התמונה שהצגתי מסתבכת בפרק שמונה שרצים (שבת, קז ע"א) בדיון הנוגע לאיסור חובל: אומרת המשנה: "שמנה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן פטור, הצדן לצורך חייב, שלא לצורך פטור וכו'". ממשנה זו משתמע שלשמונת השרצים יש עור ולכן מסתפקת הגמרא: "מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור, מאן תנא? אמר שמואל: רבי יוחנן בן נורי היא, דתנן, רבי יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות. רבה בר רב הונא אמר רב: אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה, דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן אבל לענין שבת אפילו רבנן מודו". המשך המשא ומתן בסוגייה סובב סביב פרשנותן של ברייתות ובאחת מהן נאמר: "הצד אחד משמונה שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב בשרצים שיש להן עורות". ניתן להסיק מברייתא זו (בניגוד לשיטת רב) שגם לענין שבת קיימת מחלוקת בין חכמים ורבי יוחנן בן נורי. רב אשי מתרץ שאכן התנא קמא של הברייתא איננו כדעת חכמים של המשנה אלא כדעת רבי יהודה(11) "דאזיל בתר גישתא".

מדברי התוס' (שבת, קז ע"א ד"ה "עד כאן לא פליגי רבנן וכו'") עולה שלמרות שחכמים לומדים מדרשת הפסוק "הטמאים" הם מסתמכים גם על מבנה העור:

"... ע"כ נראה דרבנן דמתניתין דהתם נמי אית להו דרשה דהטמאים אבל לית להו למינהו הפסיק הענין וכתב הטמאים לרבות ואלה למעט ומוקמינן ריבויא אהנהו ארבע דלית להו גישתא האנקה והכח והלטאה והחומט וכו'".

גם מדברי הרשב"א, הריטב"א והר"ן ניתן להסיק שלדעת חכמים החולקים על ר' יוחנן בן נורי במשנה בחולין, המדד הקובע הוא מבנה העור: "... והא דאמר רב הכא דרבנן לא פליגי אלא לענין טומאה ומשום דכתיב אלה הטמאים אזיל לטעמיה דהתם, אבל למאן דאמר התם דרבנן לא תנו תנשמת לית ליה אלה הטמאים אלא כולה מילתא משום דאזלי בתר גושתא בין לענין טומאה בין לענין שבת" (רשב"א, שבת קז ע"ב).


לסיכום:

מהסוגיות העוסקות במבנה העור של "שמונת השרצים" אין אפשרות להגיע לתשובה חד משמעית האם עור האנקה, החומט הצב והלטאה הוא עור קשה ("חלוק מבשרו") או עור רך. רבי יהודה והתנא של הברייתא ("הצד אחד משמונה שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב בשרצים שיש להן עורות") בסוגיה בשבת ולדעת התוס' וראשוני ספרד גם חכמים במשנה בחולין סוברים שהמדד הקובע לקבלת טומאה ואיסור חובל הוא מישוש העור כלומר מידת עוביו וקושיו ולארבעה מבין שמונת השרצים עור רך. מספקו של הראב"ד בפירוש לתורת כהנים משתמע שייתכן וזו אפילו דעתו של רבי יוחנן בן נורי.

בהקשר זה מעניינת עבודתו החלוצית של ז. עמר שבדק באופן מעשי את זיקת העור לבשר בבעלי חיים המועמדים להיכלל בין "שמונת השרצים" (ראו טבלה בספרו "שמונת השרצים" בעמודים 20-21). יישומה של טבלה זו, לצורך זיהוי המינים הנכללים בקבוצה זו, בעייתי לאור מחלוקות חז"ל והראשונים הנ"ל.
 

שרצים ניצודים

המשנה בשבת (קז ע"א) מחלקת בין "שמונה שרצים" לבין שאר השרצים לגבי איסור צידה: "שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב. ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב". מפרש רש"י: "הצדן - חייב שבמינו ניצוד ... ושאר שקצים ורמשים - כגון תולעת ונחשים ועקרבים ... שלא לצורך פטור - דאין במינו ניצוד והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ור' שמעון היא כדמוקי לה בגמרא". מדברי המשנה ניתן להסיק ש"שמונת השרצים" ראויים לשימוש ולכן בדרך כלל צדים אותם בניגוד לשרצים אחרים. מתוך גישה זו הציע מ. דור שהאיסור המיוחד של "שמונת השרצים" נבע מכך שהם נאכלו בעבר (ואולי גם היום) על ידי גויים והיה צורך להרחיק אותם גם על ידי טומאתם.

קשה למצוא מכנה משותף ל"שמונת השרצים" לפי השמות המקובלים היום אך אם נבדוק את הזיהויים לפי הפירושים והתרגומים העתיקים ומפרשי ימי הביניים נמצא שלחמשה מהם זיהויים שונים מהמקובל היום ולפי זיהויים אלו קיים מכנה משותף. כל מינים אלו נאכלים גם היום וקרוב לוודאי שנאכלו גם בעת העתיקה. יתר על כן, ניתן להגיד ששמונה אלו כוללים את כל הנאכלים. עובדה זו מסבירה מדוע מינים אלו נימנו בשמותיהם. אומרת הברייתא (חולין, סג ע"ב): "תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות - לפיכך מנה הכתוב בטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין - לפיכך מנה הכתוב בטמאין. מאי קמ"ל? כדרב הונא אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". מסיבה זו מנתה התורה את היונקים הטהורים, את העופות הטמאים ובחרקים ("שרץ העוף") את הטהורים.
 

בעלי גידים ועצמות

"תניא נמי גבי שרצים כהאי גוונא: יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא? ת"ל: במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין, אף כל שאינה עושה חליפין דברי רבי יוסי הגלילי, ר"ע אומר: שרץ, מה שרץ גידים ועצמות אף כל גידים ועצמות, רבי אומר: שרץ, מה שרץ בשר גידים ועצמות, אף כל בשר גידים ועצמות" (חולין, קכח ע"ב). מדברי ברייתא זו משתמע, לכאורה, באופן חד משמעי ש"שמונת השרצים" הם בעלי חוליות. העצמות הן השלד הפנימי של בעלי החוליות והגידים הם המקשרים בין השרירים לבין העצמות. מאפיין זה מעמיד בסימן שאלה את זיהוי החומט כשבלול ("שכן חומט תחלתו בכעדשה") שהרי אין לו עצמות וגידים. הרב א. בן דוד הציע כאפשרות להתייחס לקונכיה כעצמות ולצינורות הנוזלים בגופו כגידים.
 

מסר חינוכי

בעל "אגרת אריסטיאס" מציין ש"שמונת השרצים" שימשו למטרות פולחן עבודה זרה. בנוסף לכך, מינים אלו מזיקים ו/או טורפים. כדוגמה הוא מציין את העכברים והחולדות. בניגוד למינים אלו בעלי החיים הטהורים הם צמחוניים. הגישה הכללית של המחבר היא שלמצוות ולאיסורים יש ערך חינוכי בעיצוב המוסרי של האדם:

"... כי בהוראותיו על המאכלות והמשקים ועל כל עניינים מגע ציווה לבלתי עשה ולבלתי שמוע כל דבר בלי תכלית ולבלתי השתמש בכוח הדבר לנטות אל עוול: וגם על החיות יש למצוא את [הטעמים] האלה: אמנם מזיקה היא תכונת החולדות והעכברים והדומים להם אשר נאמרו: כי העכברים מטמאים ומשחיתים הכול ולא רק אשר יהיה להם למאכל כי אם גם יעשו בלתי מועיל לאדם אשר יתנפלו עליו להשחיתו: והחולדות מיוחדות הם למינן יען כי מלבד הנאמר למעלה יש להן עוד תכונה בזויה: הן מתעברות דרך האוזניים ויולדות דרך הפה (12): לכן מידה זו טמאה היא אצל בני האדם המגשימים בדיבור את אשר יקבלו בדרך השמיעה ומכניסים אחרים ברעה והם מולידים לא טומאה עראית כי אם יזהמו את עצמם בכל מקום ברשעת טומאה: ויפה עושה מלככם המבער אחר אלה כאשר שמענו" (מהדורת אברהם כהנא).

הסבר זה בעייתי לאור כך שקיימים מיני טורפים מסוכנים כמו המינים המנויים ברשימת המועדים להזיק ("הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש") כמו הנחש ואינם נכללים בין "שמונת השרצים" המטמאים גם במגע.
 

בעלי חיים שאינם ראויים לאכילה

הרלב"ג (ויקרא, יא כ"ט) שהתייחס לכלל השרצים האסורים באכילה כתב שאיסורם נובע משתי תכונות הגורמות לאי התאמתם לאכילה ("בלתי נאותים"): היותם טורפים או ארסיים ומשום שהם קשים ובלשונו "עבי חומר". לאור כך שתכונות אלו קיימות גם בנחש, העקרב והעכביש התקשה הרלב"ג מדוע הם אינם מטמאים במגע כ"שמונת השרצים"(13):

"... וכאשר ישאל שואל ויאמר אם היה שנתרחקו אלו השרצים מפני היותם בלתי נאותים למזון האדם מפני עבי חמרם או ארסיותם למה לא נמנו עמהם הנחש והעקרב והעכביש ודומיהם שיראה מעניינם שהם ארסיים והם עם זה עבי החמר מאד. וזה יתבאר מהנחש שהוא הולך על גחונו לפי מה שזכר במה שקדם וביתר השרצים שזכרנו מפני קרירותם ורבוי הרגלים אשר להם. ונאמר שאם היתה בזה העניין לברור הבלתי נאותם מהנאותים היה זה הספק מחויב מזה הצד אלא שאתה לא תמצא שהתירה התורה הנשארים מהשרצים על הארץ באכילה אך מנעתה אותם כלם. והנה בררה התורה שלמי הבריאה כאלו השרצים לזה הדין שזכרה רוצה לומר לטומאה והשאר אינם מטמאין להיותם חסרי הבריאה. ולזה תמצא שכל אלו המינים הנזכרים פה מהשרצים הם הולכים על ארבע כמשפט הבעל חי השלם וכבר תמצא שכבר המשיכה התורה זה הענין בדבר הטומאה ר"ל שכל מה שהיה הב"ח (בעל חי) יותר שלם היתה נבלתו יותר חזקת הטומאה מכל הנבלות ואחריה נבלת הבהמה והחיה ואחריה נבלת השרץ השורץ על הארץ. והנה בעופות הטמאים ובדגים ובחגבים לא זכרה התורה טומאה לחסרון יצירתם וכן הענין בזה המקום רוצה לומר של חסרון יצירת שאר השרצים ולא זכרה התורה בהם טומאה ולא נשתתפו כל השרצים השורצים על הארץ בעניין האסור באכילה להיותם כלם בלתי נאותים למזון".

על פי הרלב"ג ייחודם של "שמונת השרצים" הוא בכך שהם בעלי חיים מפותחים ("שלמים") דבר הבא לידי ביטוי בכך שיש להם ארבע רגליים. מסתבר שהרלב"ג ראה בחולייתנים בעלי ארבע הרגליים קבוצה מפותחת יותר מאשר חסרי חוליות ואפילו חולייתנים חסרי רגליים כדגים והנחשים.

בדומה להסבר של הרלב"ג הציע ז. עמר להבחין על פי פסוקי התורה בשתי קטגוריות של בעלי חיים יבשתיים שכל אחת מהן מתחלקת לשתי קבוצות. א. מינים בעלי גפיים ארוכות יחסית ובהם יונקים גדולים בעלי סימן טהורה אחד לעומת שאר היונקים ההולכים על ארבע רגליים (בדרך כלל טורפים. ב. שרצים שרגליהם קצרות וגופם נמוך וסמוך לקרקע. בקטגוריה זו נמצאים "שמונת השרצים" שכולם בעלי חוליות שגחונם אינו צמוד לקרקע. הם כוללים יונקים קטנים וזוחלים שתנועתם על הקרקע ניכרת והם אינם ארסיים. הקבוצה השניה הם שאר השרצים היבשתיים חסרי הרגליים כגון נחשים, תולעים, חרקים ופרוקי רגליים כמו נדל או עקרב שגופם צמוד לקרקע. הסברו של ז. עמר חסר נימוק לקשר בין המבנה הפיסי והטומאה ועלינו לאמץ למשל את הסברו של הרלב"ג. ז. עמר מסביר את הקשר בין המבנה הפיסי והטומאה בדומה לרלב"ג. הרלב"ג התייחס לרמת "השלמות" של היצור וככל שהוא שלם יותר או אולי מפותח יותר הוא מטמא יותר. ז. עמר כתב: "ככל שהיצור נחשב נחות ביחס לאדם וקרבתו הפיסית לארץ גדולה יותר, הרי שעוצמת הטומאה שבו קטנה, עד שטומאתם של היצורים החיים באדמה בטלה "כעפרא דארעא".

הריב"ש נותן טעם אחר וגם מתוכו משתמע ש"שמונת השרצים" אינם ניתנים לאכילה:

"וזה לכם הטמא... אינו צריך להזהיר על אכילתם, שאינם בני אכילה אלא שהם מטמאים. ולפי שיש להם עורות, כמו שמפורש בשמנה שרצים ואדם עשוי לטפל בשקצים בנבלות, שהוא דבר מאוס וישראל קדושים וטהורים, אבל שאר שרצים שאין להם עורות, ולא אתי לטפל בהם, לא הוצרך לטמאם. הגה"ה. מיהו הרי הם בכלל לא תאכלום כי שקץ הם".
 

בעלי חיים שאינם ארסיים

מאפיין שלא מצאתי התייחסות אליו בכתובים משתמע מק"ו המובא בגמרא בסנהדרין (יז ע"ב): "... ומה נחש שממית ומרבה טומאה - טהור, שרץ שאינו ממית ומרבה טומאה אינו דין שיהא טהור? ולא היא, מידי דהוה אקוץ בעלמא"(14). מפרש רש"י: "ומה נחש שממית - אדם ובהמה, ומרבה טומאת נבילות וטומאת מת בעולם, הרי הוא טהור כשהוא מת, שאינו בכלל שמנה שרצים. מק"ו זה ניתן להסיק שאין בין "שמונת השרצים" מין העלול להוות סכנת מוות. לכאורה נראה שהרלב"ג בדבריו שהובאו לעיל ("... וכאשר ישאל שואל ויאמר אם היה שנתרחקו אלו השרצים מפני היותם בלתי נאותים למזון האדם מפני עבי חמרם או ארסיותם וכו'") סבר שאמנם קיימים בין "שמונת השרצים" מינים ארסיים אלא שרמת הארס או הסכנה מהם אינה גבוהה כנחשים.

 


(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) כך נוכל להבין את פשר הכללתם של הדגים בקבוצה משותפת לחולייתנים היבשתיים. בתורה אבחנה זו אינה קיימת והיצורים השונים מויינו על פי בית גידולם (אדמה, מים ואוויר).
(3) העובדה שרש"י כולל את החומט בין ה"בריות" צריכה עיון שהרי פירש ("שכן חומט תחלתו בכעדשה") שהחומט הוא שבלול. קשה להניח שהוא סבר שהשבלול ובמיוחד החשופית (לימצ"ה) נכללת בקבוצה משותפת עם החולד והעכבר ולא בקבוצת חסרי החוליות.
(4) בזוחלים בעלי רגליים, הירך והזרוע פרושות הצידה מן הגוף, ורק השוק ואמת הזרוע נוטות למטה. כתוצאה מכך כפות רגליהם מוצבות לצידי הגוף, ולא מתחתיו כמו ביונקים ובעופות. צורת גפיים זו מקנה לגוף יציבה שרועה ומכאן שמם "זוחלים". מכאן גם דרך הילוכם של הזוחלים: גופם מורם רק מעט מעל הקרקע, והם מניעים אותו מצד לצד כדי להגדיל את אורך הצעדים. דרך הליכה זו איננה יעילה אך הרביצה על הקרקע חוסכת אנרגיה.
(5) בספרות חז"ל אנו מוצאים שמות של שרצים נוספים ולמשל: "הולך על גחון זה נחש כל לרבות את השילשול ואת הדומה לשילשול ... כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. על ארבע זה עקרב כל הולך לרבות את החפושית ואת הדומה לחפושית. מרבה רגלים זה נדל עד כל לרבות את הדומה ואת הדומה לדומה" (חולין, סז ע"ב).
(6) על פי הטקסונומיה המודרנית העטלף שייך למחלקת היונקים אך במקורות הוא נכלל בין העופות בגלל כושר התעופה שלו.
(7) "שמונת השרצים", הוצאת מכון מש"ה – קריית אונו, תשע"ו.
(8) כמובן שיש להביא בחשבון הכחדת מינים ובמיוחד בעלי חיים גדולים שניצדו או נדחקו בגלל הרחבת שטחי החקלאות וההתיישבות.
(9) משנה: אלו הם בעלי החיים שדין עורותיהן כדין בשרן לענין הטומאה ... ועור של ארבעת השרצים הבאים (שמכלל שמונת השרצים המטמאים במותם, האמורים בתורה "החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת", שעורם רך: האנקה, והכח, והלטאה, והחומט. שבכל אלה העורות שנמנו דינם כדין הבשר, ומטמאים. ר' יהודה אומר כי עור הלטאה דינו כדין עור החולדה (ה"חולד" האמור בתורה), שאינם נחשבים כבשר לענין טומאה. וכולן, כל העורות האלה שצויינו למעלה כמי שדינם כבשר, בזמן שעבדן כדרך שמעבדים עור, או ששטחם על הקרקע והילך בהן (עליהם) שיעור זמן שיש בו כדי עבודה (עיבוד העור) — הריהם טהורין, שכן בכך יצאו מכלל בשר ונהיו לעורות גמורים. חוץ מעור האדם שנשאר טמא אף באופנים הללו. ר' יוחנן בן נורי אומר כי עורותיהם של כל שמונה השרצים הנזכרים בתורה, יש להן דין עורות, ולא דין בשר, ואין הם מטמאים.
גמ'. ... עוד שנינו במשנתנו כי עור האנקה והכח והלטאה והחומט (שהם ארבעה שרצים מן השמונה הכתובים בפרשת השרצים המטמאים), נחשב כבשר לענין טומאה. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב בפרשת השרצים "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כט—לא): המלה "הטמאים" באה לרבות שאף עורותיהן של אלה (אנקה, כח, לטאה, חומט) נחשבים כבשרן לענין הטומאה. יכול יהא כן הדין אפילו בכל השרצים כולן, שיהיו עורותיהם נחשבים כבשרם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אלה" — שרק באלה נוהג דין זה, ולא באחרים. ותוהים: והא [והרי] המלה "אלה" אכולהו כתיבי [על שמונת השרצים כולם היא כתובה]! אמר רב: במה שנאמר "למינהו" אחר החולד והעכבר והצב הפסיק הענין, ללמדנו שאין הריבוי הנלמד מהמלה "הטמאים" מתייחס גם אליהם. ומקשים: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את התנשמת בכלל אלה שעורותיהם כבשרם, שהרי המלה "הטמאים" מתייחסת לכל הנאמר בפסוק שקדם לה, ואף התנשמת נזכרת שם! אמר רב שמואל בר יצחק: אכן רב שדרש כן מן הכתוב, תנא הוא, ותני [ושנה] גם תנשמת בין אלה שעורותיהם כבשרם, שלא כמשנתנו. ושואלים: והא תנא דידן לא תני [והרי התנא שלנו לא שנה] תנשמת, ומדוע לדעתו התנשמת אין עורה כבשרה? אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: תנא דידן סבר לה [התנא שלנו סבור] כדעת ר' יהודה הסבור שדין הלטאה (אף שהיא כתובה בתורה באותו פסוק בו נכתבו האנקה והכח והחומט) כדין החולד (הכתוב בפסוק הקודם), שאין עורם כבשרם, וטעמו של ר' יהודה אינו מדרשת הכתוב "הטמאים" (כדרך שאמר רב) אלא משום דאזיל בתר גישתא [שהולך אחר המישוש], שבכל אחד מן השרצים הללו על פי מישוש עורם יש לקבוע אם הריהו כבשר. ולכך סבור התנא של משנתנו כי עורם של האנקה והכח והלטאה והחומט מישוש עורם מוכיח שדין עורם כדין בשרם. ובגישתא [ובמישוש] שעל הלטאה קמיפלגי [הם חלוקים] האם יש בו כדי לקבוע שזה עור קשה (כדעת ר' יהודה) או עור רך (כדעת התנא הראשון).
(10) לענ"ד פשט המשנה רומז על כך שעורותיהם של "ארבעת השרצים" רך שהרי הם נימנו ברצף אחד עם סוגי עורות רכים מבלי שהמשנה העירה על הבדל כלשהו.
(11) התנא של הברייתא איננו רבי יהודה עצמו שהרי הוא פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה שלא כרבי יהודה.
מיותר לציין שתיאור זה רחוק מהמציאות הידועה לנו.
(12) מיותר לציין שתיאור זה רחוק מהמציאות הידועה לנו.
(13) כדאי לשים להסברו של מ. דור (לעיל) שבניגוד לרלב"ג סבר שמינים אלו נאכלו על ידי הגויים.
(14) פירוש: וּמַה נָּחָשׁ שֶׁהוא עצמו מֵמִית וּמַרְבֶּה על ידי כך טוּמְאָה, בכל זאת טָהוֹר נבלתו ואינו מטמא (שהרי אינו כלול ברשימת השרצים המטמאים), שֶׁרֶץ שֶׁאֵינוֹ מֵמִית וְאינו מַרְבֶּה טוּמְאָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָהוֹר?! אם כן למדנו מקל וחומר שהשרץ טהור. את ה"הוכחה" הזו דוחים: וְלֹא הִיא (ואינו כן), מִידֵי דַּהֲוָה [כמו שהדבר הוא] בקוֹץ בְּעָלְמָא [סתם], שאף הקוץ פעמים פוצע ועלול אף להמית ולהוסיף טומאה, ואין אומרים שיהא טמא בשל כך. משמע שאין טומאת עצמו קשורה בשיקול זה כלל. 

 
 

רשימת מקורות:

הרב א. בן דוד, שיחת חולין, ירושלים, עמ' תק"ל-תקל"א.
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 242 .
מ. כסלו, עקרונות המיון לקבוצות של בעלי-חיים בתורה והדגמתם בשמונת השרצים. חלמיש, כתב עת לנושאי טבע וארץ במקורות ישראל, 7 חורף תשמ"ט, 1988, הוצאת החברה להגנת הטבע.
ז. עמר, "שמונת השרצים", הוצאת מכון מש"ה – קריית אונו, תשע"ו. 

לעיון נוסף:

ב"פורטל הדף היומי":
מיון השרצים לקבוצות על פי בית גידולם: "אכל פוטיתא לוקה ארבע"
חולד        "ומה המאמין בחולדה ובור כך"
עכבר       "ומי מאיס והלא עולה על שולחן מלכים"
אנקה       "ועור האנקה והכח והלטאה והחומט"
כח           "אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה"
לטאה       "מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת"
חומט        "שכן חומט תחלתו בכעדשה"
תנשמת    "וליחשוב נמי תנשמת



  

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר