כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > חולד - "צדין את האישות" (מועד קטן ו ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן - חולד

"משנה. צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו, במועד ובשביעית. וחכמים אומרים: משדה האילן כדרכו, ומשדה הלבן שלא כדרכו ... גמרא. מאי אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים. אמר רבא בר ישמעאל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: מאי קרא? כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש" (מועד קטן, ו ע"ב).

פירוש: משנה צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן (שדה תבואה) כדרכו, כדרך שצד כל השנה כולה, גם בחול המועד וגם בשביעית. וחכמים אומרים: משדה האילן צד אותם כדרכו, ומשדה הלבן שאין ההפסד מרובה כל כך שלא כדרכו, בשינוי מסויים ... גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים, החולד החופר באדמה שצריך לצוד אותו שלא יזיק את השורשים והירקות. אמר רבא בר ישמעאל ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: מאי קרא [מהו הכתוב] שממנו למדים מה היא אישות? שנאמר: "כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש", ואנו מבינים שהאישות ("אשת") אינה רואה שמש מפני שהיא בריה חסרת עיניים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: חולד     שם באנגלית: Mole Rat    שם מדעי: Spalax ehrenbergi

שם נרדף במקורות: תנשמת, אישות

נושא מרכזי: לזיהוי האישות ושיטות צידתו

חלק ממאמר זה ניתן כהרצאה בישיבת הגולן בשנת תשע"ה. צפו בדקות 16.25 – 30.25. הקש/י כאן.

תקציר: תיאוריו של בעל החיים הנקרא "אישות" בספרות חז"ל אינם מותירים מקום לספק שהכוונה למכרסם הנקרא בעברית חולד ארצישראלי (תמונות 1,3). מכרסם זה מוכר מאד בזכות תלוליות העפר שהוא עורם מעל המחילות בהן הוא פעיל (תמונה 4). למרות היכרות זו רבים טועים ומכנים אותו בשם חפרפרת (תמונה 2) (בלטינית Talpa) שהיא בעל חיים אחר השייך לסדרת אוכלי חרקים (סדרה הכוללת את החדפים) ואיננו חי בארץ. החלפה זו נובעת מהדמיון החיצוני בין המינים הקשור לעובדה ששני מינים אלו חיים במחילות חשוכות (על הדמיון בין החולד והחפרפרת ראו ב"הרחבה"). האישות הוא כנראה התנשמת המופיעה ברשימת השרצים: "וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת" (ויקרא, יא כ"ט-ל'). מתרגם אונקלוס: "וילא וכוחא והלטתא וחומטא ואשותא". כתב רע"ב (מועד קטן, פ"א מ"ד): "האישות - תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים, ומפסדת את השדות" (על הקשר בין התנשמת והחולד ראו במאמר "וליחשוב נמי תנשמת"). האישות נקראת בירושלמי (ונציה, מועד קטן פ"א פ טור ג /ה"ד) חולדה: "אישות זו חולדה אף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר נפל אשת בל חזו שמש". ייתכן ומדובר כאן בשיבוש שהרי בספרות חז"ל לחולדה מאפיינים שונים לגמרי מאשר לאישות (על זיהוי החולדה ראו "ומה המאמין בחולדה ובור כך").

במקורות מופיעים כמה מאפיינים של האישות המצביעים על כך שהוא החולד. האישות הוא בעל חיים ללא עיניים החי במחילות מתחת לפני הקרקע. בעל חיים זה מזיק חקלאות ולכן מותר לצודו במועד ובשביעית. הנזק שהאישות גורם למטעים גדול מאשר לשדות תבואה. האישות עלול לעבור משדות תבואה למטעים סמוכים ולכן מותר לצוד אותו במועד ובשביעית גם בהם "כדרכו" ואין צורך בשינוי ("שלא כדרכו"). ניתן לצוד את האישות בשתי שיטות: א. "כדרכו": על ידי חפירת בור המגיע אל תוך המחילה והנחת מלכודת. ב. "לא כדרכו": המפרשים חלוקים לגבי השיטה המתוארת בברייתא אך לענ"ד קיימים קשיים בהסברים אלו. לחילופין ניתן להציע שהברייתא מתארת שיטת ציד המקובלת גם בימינו. בשלב הראשון נועצים "שיפוד" לפתיחת המחילה דבר הגורם לחולד להגיע למקום על מנת לסתום את הפתח. בשלב השני מכים בעזרת מעדר ("ומכה בקורדום") על גג המחילה וממוטטים אותה באופן החוסם לחולד את דרך הנסיגה אל תוך המחילה. לבסוף ניתן לחפור ולהגיע את החולד ("ומרדה האדמה מתחתיה").

בדברי הפוסקים (ראשונים ואחרונים) ניתן למצוא מגוון גדול של דעות לגבי היחס בין "שדה הלבן" ו"שדה האילן", מחלוקת ת"ק וחכמים והאם היא עוסקת במועד או גם בשביעית (ראו סכום ב"צידת מזיקים לחקלאות במועד ובשביעית", מכון הלכה ברורה) אך לא מצאתי התייחסות להבדלים (ואולי אין כאלה) בין המזיקים השונים.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בסוגייתנו אנו לומדים שהאישות כמו עכברים מזיק לשדות ולכן מותר לצוד אותו במועד ובשביעית. הנזק שגורמים החולדים לשדה שונה מנזקם של העכברים. העכברים ניזונים בעיקר מגרגירי התבואה ואילו החולד ניזון משורשים, פקעות ובצלים. מזיק עיוור זה חי במחילות בקרקע: "מאי אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים. אמר רבא בר ישמעאל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: מאי קרא? כמו שבלול תמס יהלך, נפל אשת בל חזו שמש וכו'". בסוגייתנו מפרש רש"י: "בריה שאין לה עינים - וחופר בקרקע". בתהלים (נח ט') פירש: "נפל אשת - טלפ"א(1) בלעז, שאין לה עינים והיא תנשמת דמתרגמינן אשותא כך פירשוהו רבותינו וכו'". במדרש תהילים (בובר, מזמור נח ד') אנו מוצאים תאור מפורט יותר המבטא את אורח החיים של החולד: "דבר אחר נפל אשת בל חזו שמש ... נופלין אתם כאישות הללו שאינן רואין את השמש, אלא חולדין בקרקע ויושבין שם. שלשה בריות משונות משאר בריות, האישות ונחש וצפרדע, האישות אלמלא רואה אור, אין כל בריה יכולין לעמוד לפניו וכו'". מוצאים אנו גם הקבלה בין האישות לבין החולד בפועל "חולדין". האישות מתואר כבעל חיים משונה ומסוכן ואכן שיניו חזקות מאד ופעילותו בשדות מסבה נזק רב. מדרש דומה נוסף מובא בבראשית רבה: "כאישות זו שאינה מספקת לראות שמש עד שחוזרת לעפרה וכו'" (בראשית רבה, תיאודור-אלבק, וירא נ"א).

האישות נקראת בירושלמי (ונציה, מועד קטן פ"א פ טור ג /ה"ד) חולדה: "אישות זו חולדה אף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר נפל אשת בל חזו שמש". הירושלמי כמו משנתנו מבדיל בין שדה אילן ושדה לבן דבר המצביע על בעל חיים המזיק לצמחים. בין אם נזהה את החולדה כטורף קטן דוגמת הסמור ובין אם נזהה אותה כמכרסם הנקרא היום חולדה מצויה ההבדל בין סוגי הגידולים לא מובן. הסמור איננו ניזון מצמחים ואילו החולדה איננה מזיקה לאילנות יותר משדה תבואה. לאמיתו של דבר הנזק לתבואה גדול מאשר לאילנות. ציד חולדות לא כרוך בחפירה, היא לא עיוורת וממעטת לחפור (בניגוד לחולדה הנורווגית). ייתכן ומדובר כאן בשיבוש (חולד – חולדה) שהרי בספרות חז"ל לחולדה מאפיינים שונים לגמרי מאשר לאישות. לחילופין ייתכן ולשם "חולדה" יותר ממשמעות אחת.

הצורך להתיר לצוד את האישות בשביעית מצביע על מאפיין נוסף והוא שצידתו כרוכה בחפירה. מפרש רש"י: ובשביעית - אף על גב דמתקן השדה". במאירי הדברים מפורשים יותר: "... ומאחר שיש כאן פסידא מותרת לצוד במועד ובשביעית, אף על פי שצידתן נעשית בחפירת קרקע ונראה כחורש בין בשדה אילן בין בשדה לבן אף על פי ששדה אין הפסדו מרובה כל כך ובשניהם מותר בלא שנוי וכו'". המשך הסוגיה מספק פרטים הידועים לחקלאים הנאלצים להתמודד עם נזקי החולד: "רבי יהודה אומר: משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו. תנו רבנן: כיצד כדרכו? חופר גומא, ותולה בה מצודה. כיצד שלא כדרכו נועץ שפוד, ומכה בקורדום, ומרדה האדמה מתחתיה. תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: כשאמרו משדה לבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר, אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן אפילו כדרכו, שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות" (מועד קטן, ז ע"א). ייתכן והברייתא מציעה את שתי השיטות המקובלות גם היום להתמודדות עם נזקי החולדים "כדרכו" ו"שלא כדרכו".

נקדים תאור קצר של מבנה מחילת החולד: המחילות נחפרות בצורה אופקית בעומק המשתנה על פי העונה. בחורף עומקן הוא 10-40 ס"מ ובקיץ עד 1 מ'. ניתן לזהות את תוואי המחילה לפי תלוליות העפר הנערמות לאורכה במרחקים קצובים. על מנת לחשוף את המחילה יש לחפור בנקודה הנמצאת על קו דמיוני המחבר שתי תלוליות עפר. שיטת הציד המקובלת יותר היא חשיפת המחילה בעזרת חפירה והחדרת מלכודת ("מצודה") לתוכה. קיימים כמה סוגי מלכודות ואחד מהם מתואר במשנה בכלים (פכ"א מ"ג): "... מצודת האישות טהורה ר' יהודה אומר כל זמן שהיא מתוחה חבור". מפרש שם הרמב"ם: "ואישות, מין מן העכברים והיא בריה שאין לה עינים כמו שבארנו במועד, וצדין אותה גם בקשת מתוחה ובה חץ של ברזל וכו'".

בשיטה השניה אין משתמשים במלכודת אלא הורגים את החולד באופן ישיר. מפרש רש"י: "נועץ שפוד - במקום שהן מצוין, ומרדה האדמה, וממעך אותן". הסברו תמוה משלוש סיבות: א. כיצד ניתן לדעת מעל פני האדמה היכן נמצא החולד בעת נעיצת השיפוד. ב. החולד רגיש מאד לנקישות בקרקע (זו דרך התקשורת התוך מינית העיקרית שלו) וכל נסיון לנעוץ שפוד בקרקע יגרום לנסיגתו למעמקי המחילה. ג. אם נעיצת השפוד נועדה להרוג את החולד מה מקומה של הפעולה "מכה בקרדום". אכן הרמב"ם חלק ופירש באופן שונה: "... ואמרו כדרכו, שיחפור גומה בארץ ויעשנה מצודה. ושלא כדרכו, שיחפור אותן הגומות שלא כדרך חפירה, כגון שיתקע יתדות בארץ וכשיעקרם ישאר מקומם גומה"(2). רע"ב מרחיב מעט את בהסבר שיטה זו: "שלא כדרכו - נועץ שפוד בקרקע בחוזק ומנענע אילך ואילך ומוציא, ונמצאת גומא נעשית מאליה". הרש"ש מוסיף את המשך התהליך: "רש"י ד"ה נועץ שפוד וממעך אותן. מהרמב"ם וש"פ מוכח דמפרשי כפשוטו דהגומא צריך לעשות על ידי שינוי דהיינו ע"י נעיצת שפוד כו' ואח"כ תולה בה מצודה כברישא" גם פירושו של הרמב"ם לא עונה על השאלות שהצגתי. תוספות יום טוב כתב: "כדרכו - פי' הר"ב חופר גומא ותולה בה מצודה וכ"כ הרמב"ם. ומסיים הר"ן והגומא אינו אלא כדי שיתקבצו שמה אישות הרבה. ואפשר שנותן שם אוכלין כדי שיבואו ויאחזו במצודה". החולד בעל חיים טריטוריאלי ותוקפני מאד. מפגש בין שני זכרים מסתיים במוות של אחד מהם כך שגם הסבר זה איננו עולה בקנה אחד עם זיהוי האישות כחולד.

ייתכן ונוכל להעזר בתאור שיטה ללכידת חולדים ששמעתי מפי מרדכי אברהמי ז"ל(3). ראשית יש לאתר שורת תלוליות עפר לחות, דבר המעיד על כך שהחולד חפר אותן בימים האחרונים ועדיין פעיל בקטע מחילה זה. בשלב הראשון פותחים פתח בגג המחילה (רצוי לבצע זאת בסמוך לתלולית האחרונה כלומר בקצה המחילה) דבר הגורם לחולד הרגיש לחדירת האוויר לנסות ולסתום את הפירצה. כאשר מזהים את פעילות החולד הגורף אדמה בסמוך לפירצה מכים בעוצמה, בעזרת מעדר, על גבי המחילה וממוטטים את גגה באופן החוסם את נתיב הנסיגה של החולד חזרה לתוך המחילה. בשלב זה ניתן לחפור ולהוציא את החולד הלכוד ולהרגו. שיטה זו יעילה מאד בחורף כאשר עומק המחילה רדוד (10-40 ס"מ) ובלתי אפשרית בקיץ. נדמה לי ששיטת הציד "שלא כדרכו" המובאת בברייתא רומזת לשיטה ה"אלימה" שתארתי. נעיצת השפוד פותחת פתח במחילה (שלב 1 בשרטוט ב'), דרכו חודר אוויר, דבר המאלץ את החולד להגיע למקום על מנת לסתום את הפתח (שרטוט ג'). בהמשך החקלאי "מכה בקרדום" (שלב 2 בשרטוט ד') ולבסוף "מרדה האדמה מתחתיה" (שלב 3 בשרטוט ה'). ניסוח הפעולה האחרונה בברייתא לא ברור לי לגמרי אך ייתכן והכוונה לחפירה שנועדה לשלוף ולהרוג את החולד הלכוד. ניסוח הפעולה האחרונה בברייתא לא ברור לי לגמרי אך ייתכן והכוונה לחפירה שנועדה לשלוף ולהרוג את החולד הלכוד. ייתכן ופועל דומה מופיע בדברי רב פפא בעמוד הקודם: "הכא כשהסיד שפוך על ראשיהן ומרודה לכאן ולכאן" במשמעות של מפוזר. פירוש זה מאפשר להבין היטב את סדרת הפעולות המנויות בברייתא ובמיוחד את הביטוי יוצא הדופן "מכה בקרדום".

רמז נוסף לזהות האישות הוא האבחנה שעורכת הברייתא בין הנזק שהוא גורם לשדה הלבן ואילנות. החולדים מתמחים באכילת שורשים, פקעות ובצלים ולכן הנזק שהם גורמים לשדה תבואה מצומצם יחסית ובלשון רש"י: "ובשדה לבן שלא כדרכו - ואינו יכול לצוד כדרכו בשדה לבן, משום דלא מפסיד כולי האי בשדה לבן". שורשי התבואה אינם מהווים תמורה נאותה למאמצים להגיע אליהם בעזרת חפירת המחילה. מאידך גיסא חפירה לכיוון בצל של חצב, למשל, מאפשרת לחולד להפילו אל תוך המחילה ולזכות במאגר אנרגייה משמעותי. חולדים גורמים נזק רב לעצים משום שהם מכרסמים את שורשיהם דבר הגורם בסופו של דבר להתייבשותם (תמונה 1). החולדים מסוגלים לעלות בלילות על פני הקרקע ולשנות את מיקום הטריטוריה שלהם על פי מצאי המזון. תאור האישות בברייתא: "אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן אפילו כדרכו, שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות" הולם היטב את התנהגות החולד.

תמונה 1. עץ פרי שהתייבש לאחר כרסום שורשיו על ידי חולד


תמונה 2. חולד צילם: Bassem18		תמונה 3. חפרפרת צילם: Zoph


תמונה 4. חולד צילם: הגלריה של גיא חיימוביץ		תמונה 5. תלוליות חולד ליד כרכור צילם: Rick J. Pelleg

הרחבה

החולד

מדי פעם אנו נתקלים בשדות, גינות או במשטחי דשא ציבוריים, בשורה של תלוליות אדמה המסודרות בשורה במרחק של מטרים ספורים זו מזו. ה"אשם" בחפירת התלוליות הוא בע"ח מסדרת המכרסמים הנקרא חולד. הוא נקרא בטעות חפרפרת אך בארץ אין חפרפרות. כמו כן אין הוא חולדה שהיא מין הקרוב לעכברים.

החולד הוא חיה תת קרקעית שאינה עולה אל פני האדמה. היא מתקדמת תוך כדי חפירת מחילות מתחת לפני הקרקע. בנוסף למחילה האופקית הארוכה חופר החולד במרחקים קצובים גם פירים כלפי מעלה. הפירים מאפשרים להגיע למזון נוסף וכניסת אוויר. החולד ניזון משורשים, בצלים ופקעות שאותם הוא מוצא תוך כדי התקדמותו. מטרת החפירה היא בעיקר להגיע למזון. כתוצאה מאופי התזונה שלו זכה החולד ל"מוניטין" של בעל חיים מזיק לחקלאות. שיניו הגדולות והחזקות הגדלות כל חייו מאפשרות לו לכרסם עצמים קשים יחסית ולחפור ללא הרף.

החולד "זכה" להיות חית מחקר חשובה מאד בגלל תכונות רבות ומעניינות הקיימות בו. יכולתו לחיות מתחת לפני הקרקע בריכוזי חמצן נמוכים הפכוהו ליעד מחקר לפיסיולוגים. גנטיקאים מתעניינים בעובדה שבארץ יש אוכלוסיות השונות זו מזו במספר הכרומוזומים שלהן ולכן ניתן לראות בחולד בישראל מין המתחיל להיפרד למינים שונים. תכונה חשובה מאד של החולד היא העובדה שלמרות שיש לו שרידי עיניים הוא עיוור לחלוטין. החולד מצטרף לרשימה נכבדת של מינים החיים בחשכה שאף הם עיוורים. שאלה מעניינת מאד העומדת לפני החוקרים היא כיצד החולד מתקשר עם בן/בת זוגו משום שהם חיים כבודדים ואינם עולים מעל פני הקרקע. התברר שהתקשורת מתבצעת על ידי הקשת הראש בדפנות המחילה. זעזועי הקרקע נשלחים למרחקים המספיקים לתקשורת החשובה הזאת.

החולד והחפרפרת

אנשים רבים מבלבלים בין החולד (תמונות 2-4) והחפרפרת (תמונה 3) ולמעשה ניתן לומר שבשפה המדוברת ברחוב או בעיתונות נקרא החולד, בדרך כלל, חפרפרת (4). על פי גולגולות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ניתן לקבוע שאכן בארץ ישראל היו גם חפרפרות אך הן נכחדו לפני אלפי שנים ולכן האישות איננה יכולה להיות החפרפרת. החולד והחפרפת שונים באופן מהותי בשייכותם הסיסטמטית. בעוד שהחולד שייך לסדרת המכרסמים (Rodentia) וניזון ממזון צמחי הרי שהחפרפרת שייכת לסדרת אוכלי החרקים (Insectivora) וניזונה בעיקר מבעלי חיים כמו חלזונות, שילשולים, זחלי חיפושיות ועוד. גם מסיבה זו אין אפשרות לזהות את האישות עם החפרפרת שהרי היא איננה מזיקה לצמחים. קושי נוסף בזיהוי זה נמצא בדברי הגמרא האומרת שהאישות היא "ברייה שאין לה עיניים" ואילו לחפרפרת יש עיניים אם כי קטנות. בעל תפארת ישראל (במבוא לטהרות, יבקש דעת אות י"ג) התמודד עם קושי זה וכתב: "... ואין לו עיניים ר"ל שאין עיניו נראים להדיא כי הם קטנים מאד". מקור ההחלפה הוא בכך שברוב ארצות אירופה נמצאת אך ורק החפרפרת הדומה לחולד. שני מינים אלו חיים בחפיפה רק בארצות מעטות כגון: רוסיה, טורקיה, רומניה, הונגריה וארצות בלקן נוספות. מפת התפוצה של החולד אינה כוללת את גרמניה וצרפת בהן חיו חלק מהמפרשים כדוגמת רש"י.

הדמיון בין שני המינים קשור לאורח חייהם התת-קרקעי. שניהם בעלי כושר חפירה מעולה וחיים במחילות צרות שאותן חפרו. לשניהם גוף גלילי גמיש חסר בליטות המאפשר תנועה קלה במחילה. רגליהם קצרות ועיניהם מנוונות. הפרווה צפופה וקצרה. בדצד הדמיון הרב קיים הבדל מבני בולט המאפשר לזהות את החפרפרת בקלות. לחפרפרת חרטום ארוך וצר המעיד על חוש ריח מפותח המסייע לה לגלות את טרפה. מבנה חרטום זה איננו יעיל בחפירה בניגוד לחרטום השטוח והסחוסי של החולד (ראו בתמונות). הבדל נוסף הוא במבנה העיניים. לחולד עיניים מנוונות המכוסות בעור ואילו לחפרפרת עיניים קטנות שכמעט אינן נראות משום שמוסתרות על ידי הפרווה. על הקשר בין החיים במחילה חשוכה ובין העיוורון כתב בעל ספר חסידים (סי' תקפ"ט): "... ונפל אשת ברא בלי עינים לפי שמאכלו בתחתית הארץ (ואלו היה רואה היה צריך לבקש צרכיו) אשת היא התנשמת שבשרצים שכתוב בו ויהי ביום השמיני וקורין אותם טלפ"א בלעז". בפירוש נכתב: "נראה שהוא מהופך וכצ"ל ואלו היה צריך לבקש צרכיו היה רואה".

תאור החולד ב"תבואות הארץ"

נעיין בדברי רבי יהוסף שוורץ במלואם הן בגלל תאור החולד והן בגלל המסר המעניין המלווה אותם:

תנשמת – תרגום סעדיה הדאון ואלסמברץ והוא הסרטן (קרעבס) הנמצא בנחלי הארץ והישמעאלים לא יאכלוהו. ולפי פירוש רש"י והמפרשים הוא טלפא Toulpe מוילוואורף הנקרא בלשון ערב "אלפאר אלארד" (עכבר אדמה), ונמצאים הרבה בעמק שרון (ולפי דעתי לחפור פרות (ישעיה ב' כ') הוא מלשון ערב "פאראתּ" ורוצה לומר השרץ "פארא" החופר, הוא מוילוואורף).

ראיתי להאריך מעט לבאר איכות ומהות שרץ זה כי בידיעה זאת מיושבת תמיה גדולה בלשון דברי חכמינו זכרם לברכה. אמרינן במסכת מועד קטן דף ו' עמוד ב' צדין את האישות וכו' במועד וכו' מאי אישות אר"י בריה שאין לה עינים עד כאן לשונו, והכונה על תנשמת הנזכרת לעיל (מויוואורף). וראיתי בספרי חכמי העמים החוקרים הפוערים פיהם לבלי חוק על לשון זה באמרם שיש עינים קטנים לאישות (מויוואורף) הנזכר, ומוכח שנעלמה מחכמינו זכרם לברכה ידיעת מציאות שרץ זה. ומצאתי בכולן עינים קטנים מאוד והם מכוסים בשער העור עד שכמעט אינם נראים כי אם בחקירה ודרישה, והייתי כמשתאה על המראה הזה, וה' יודע ששנים הרבה הייתי בצער על הדבר הזה, כי לא ידעתי להשיב לאנשים המדברים בדברי חכמינו זכרם לברכה, כי לא יכולתי להכחיש המציאות. ועתה שזכיתי לשבת בקדש וחקרתי ודרשתי הרבה על כל תוצאות הארץ שמעתי מצאתי וראיתי שנמצאים ב' מינים הנקראים בלשון ערב "פאר אלארד", אחד הוא עכבר ממש הנמצא בחורי השדות הנקרא אצליהם עכבר השדה (פעלד מויז) והשני הוא האישות. אכן אין תמונתה ובריאותה כאישות (מוילוואורף) הנמצא בארץ המערב כרחוק מזרח ממערב.
תמונתה כמעט כחתול בן יומו, ארכה טפחים וראשה עב, וגדול ועגול, ואין לה עינים כלל ועיקר. ויש לה פה פתוח רוצה לומר בלא שפתים כי אם ד' שִינים ב' גדולים תחתיים דקים וארוכים מאוד והם סמוכים וכמעט כמחוברין. וב' קטנים עליוניים קצרים מאוד והם מחוברים באף. ובהם נושכת ואוכלת השרשים בארץ, יש לה ד' רגלים כתמונת אישות שבארץ המערב שבהם חופרת ומפנה עפר הארץ, ובצד הראש העגול נמצאים ב' נקבים קטנים שהם אזנים, ולא יש לה זנב. ועובדי האדמה צדים מהם כי הם מפסידים שרשי הזרעים, ומביאים מהם פה העירה חיים למכרם, כי אומרים שדמה היא רפואה, ובעמק שרון נמצאים הרבה.
ואתה ידידי הקורא, וזה לך האות שכל דברי חכמינו זכרם לברכה אמתיים ואף שנראים לפעמים סותרי המציאות אבל בחקירה ובדרישה ובידיעת איכות ומהות ועניני הארץ מקום חכמים אלה נמצא שכל דבריהם אמת וצדק. וכבר שלחתי שרץ זה לאות ולמופת למדינת המערב לעיר המהוללה מיניך Muenchen במדינת באיערן במוזעאום.

(1) רש"י כראשונים (ר"ן, מאירי, ור"י מלוניל) ואחרונים נוספים זיהה את האישות עם החפרפרת (Talpa). בישעיהו (ב כ') פירש: "להשתחות לחפור פירות - גלולים בדמות חפרפרות מיני שרצים שחופרין הארץ שקורין טלפ"ש בלע"ז". תפארת ישראל (יכין, מועד קטן, שם) כתב: "האישות. [מוילוואורף]". בגרמנית נקראת החפרפרת Maulwürfe
(2) לשיטת הרמב"ם (ואולי גם רש"י) האיסור בציד אישות בשביעית בלי שינוי הוא משום שחפירה דומה לחרישה. מדברי התוס' עולה שהאיסור הוא בסיקול: "צדין את האישות במועד ובשביעית - תימה מאי קמ"ל בשביעית, והלא אין זו עבודת קרקע, ורבי יהודה מאי טעמא דאסר כדרכו? וי"ל דודאי צריך למיסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות, ותנן פ"ג דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות ומניח התחתונות הנוגעות בארץ וכן גרגיר של צרורות וכו'. אישות מפורש בירושלמי חולדה". דבריו צ"ע משום שלא ברור כיצד השינוי שמציעה הברייתא קשור לבעיית הסיקול. בנוסף לכך קשה להניח שחולדים מסוגלים לחפור את מחילותיהם ובעיקר את הפירים בשדה המכוסה אבנים.
(3) מרדכי (מוטק'ה) אברהמי היה שותף למחקריו של פרופ' אביתר נבו מאוניברסיטת חיפה על החולד.
(4) על ההחלפה בין חולד לחפרפרת ועל המשמעות האמיתית של השם חפרפרת קראו בהרחבה במאמרו של א. גלעד 'מאיפה צצה החֲפַרְפֶּרֶת והאם יש בכלל חיה כזו בישראל?'. תודה לר' יוסי אביב"י על ההפניה למאמר זה.

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 7 (עמ' 128-132).
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 79-81).

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים