|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקנים ובקולחות חובטין אותו – כרוב עלים
"מתניתין: קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בקנים ובקולחות חובטין אותו, כדי שלא יתמעך" (מנחות, סו ע"א).
לריכוז המאמרים שנכתבו על הכרוב הקש/י כאן.
על משמעותן של ה"קולחות" אנו לומדים מפירושי רבינו גרשום ורש"י בסוגיה. רבינו גרשום: "וחכמים אומרים בקנים ובקולחות של כרוב חובטין את הדגן מן הקש מפני שהן דבר קל ואין להן כובד". רש"י: "וחכמים אומרים - בתחילה חובטין אותו ולא כדרך תבואה יבשה שחובטין אותן במקל שקורין פליי"ל אלא בקנים לחים ובקולחות, בקלח של כרוב כדי שלא יתמעך ואח"כ מקיימין בו מצות קלי". כמבוא לקביעת זהותו של קלח הכרוב עלינו לברר מהו בדיוק הכרוב בספרות חז"ל? הכרוב המוכר לנו הוא ירק ממשפחת המצליבים שעבר סלקציה לכיוונים שונים שתוצאתה היא זנים חקלאים מגוונים השונים מאד זה מזה אפילו בחלק הנאכל בהם. בכרוב העלים, כרוב ה"ראש" וכרוב הניצנים נאכלים העלים ואילו בכרובית ובברוקולי נאכלת התפרחת. בכרוב הקלח (קולורבי) נאכל הגבעול לפני התקשותו. השאלה המתבקשת היא מהו הזן שאליו מתייחסות המשנה והגמרא? מתאורי הכרוב בספרות חז"ל משתמע שהכרוב היה כרוב העלים בעל הגבעול המפותח (קלח) שבראשו צמחה שושנת עלים (ראה בתמונה). מין זה נקרא ברומית "קאוליס" ובלשון המשנה קולסי כרוב. כרוב זה היה גדול בהשוואה למיני ירק אחרים ומכאן נבעה חשיבותו שבאה לידי ביטוי במשנה: "... אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ... ואלו הם אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית וכו' (ערלה, פ"ג מ"ז). לכל המנויים ברשימה יש חשיבות מיוחדת בגלל גודלם או ערכם. על אגוזי פרך ורימוני בדן תוכל לקרוא כאן. בכרוב העלים נאכלים הן העלים והן הגבעול שנקרא, לדעת יהודה פליקס, בלשון המשנה "אספרגוס". לאספרגוס היה שם עצמאי שלא כלל את כל הכרוב ואילו השם כרוב כלל גם את האספרגוס כלומר את גבעולו. ניתן להסיק זאת מתוך דברי המשנה: "(הנודר) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב וכו'" (נדרים פ"ו מ"י). לדעת חלק מהמפרשים האספרגוס איננו גבעול הכרוב אלא מין קרוב לכרוב ולכן פירוש המשנה הוא שהנודר מהאספרגוס מותר בכרוב למרות הדמיון ביניהם. לענ"ד יש הגיון רב בפירושו של פליקס הנובע מתוך השוואה בין תוכן משנה זו לקודמת לה ומצביעה על הבדל עקרוני ביניהן. במשנה ט' מובאים זוגות של מינים קרובים שהנודר מאחד מהם מותר בשני לעומת זאת במשנה י' (הנפתחת בזוג כרוב ואספרגוס) הרשימה כוללת אך ורק זוגות של צמחים וחלקיהם. קלח הכרוב הוא גבעול כרוב העלים כפי שניתן להסיק מתוך כמה מההקשרים בהם הוא מוזכר. נאמר בגמרא בפסחים (לט ע"ב): "... אמר רבי יוסי ברבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה - מרחיבין לו בית רובע. אלמא: כיון דסופו להקשות - יהבינן ליה רווחא טפי". החלק המתקשה הוא גבעול הכרוב המתרחב והופך לעצי במשך הזמן (ראה בתמונה) ולכן יש להרחיק ממנו בית רובע. רש"י: "להקשות - קלח שלה נעשה עב". לא יתכן לומר שהכוונה במונח קלח היא לכל הצמח משום שלאחר התקשותו אין משאירים אותו בקרקע ואין מקום לקבוע עבורו דיני הרחקה. על הקלח אנו לומדים גם מדברי רבי שמעון בר תחליפא (כתובות, קיא ע"ב): "קלח של כרוב הניח לנו אבא, והיינו עולים ויורדים בו בסולם". רש"י בביצה (ג ע"ב) מפרש: "קולחי - קלחי כרובין גדולים עם עלין שלהן, וכרוב של ארץ ישראל היה גדול כאילן, כדאמרינן בכתובות". אנו מוצאים בפירושו אבחנה בין הקלחים ובין העלים. כך מפרש גם המאירי (שם): "וקילחי כרוב והוא שיש במיני הכרוב שאין להם קלחים (למשל כרוב "ראש") ומין זה גדל קלח גדול עם העלה והוא החשוב שבמינו וכו'". הגדרת המונח קלח עשויה לסייע בהבנת אופן קיום מצוות המרור המופיע בגמרא בפסחים (שם): "יוצאין בהן בין לחין בין יבשין כו': אמר רב חסדא לא שנו אלא בקלח, אבל בעלין לחין אין, יבשין לא". כנראה שגם כאן הכוונה לגבעול נוקשה ועבה שממנו יוצאים העלים.
ההקבלה בין הקנים הלחים והקולחות מצביעה על מבנה הקלח המאורך הדומה לקנים. ברור שאין אפשרות לחבוט בעזרת "כרוב ראש" או בעזרת העלים. למשימת הדישה נלקחו מוטות (קנים או קלחים) שמחד גיסא ניתן להכות בעזרתם ומאידך גיסא היו רכים על מנת שלא למעוך את השעורים. הבעיה הנגרמת מהמעיכה היא הקושי להפריד לאחר מכן את המוץ מהגרגירים (רבינו גרשום) או בכך שהגרגירים נשברים ולא מתקיימת מצוות "אביב". המאמר המלא מופיע במסכת יבמות (פא ע"ב): "וקולחי כרוב, ודלעת יונית". לקריאה לחץ כאן.
מקורות עיקריים:
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 81-82). לעיון נוסף:
הרב מרדכי הוכמן, שמואל והכרוב הרפואי.
|
