[ערמידעט זיין. צערשטערען] (שם קכט) יומא דמפגרי רבנן אמרי האידנא יומא דשפמי פי' יום שהיו מתחלשי' יגיעין ועייפין ולא יכלי למיגרס כדכתיב אשר פגרו היו קוראים אותו יומא דשפמי כלומר יום ביטול בלא ריוח דהכי אמר מכריז רב ק' רישי בזוזא ק' קרנא בזוזא ק' שפמי ולא כלום פי' היה מנהג המגלח מאה רישי כלומר מאה בני אדם נוטל שכרו זוז וכן המשים ק' קרני של זכוכית על בני אדם להקיז נוטל זוז והיא ריבדא דכוסילתא ובלשון ישמעאל אל מגומה אבל לתקן הזקן וליטול השפ' ולתקנו לא היה מנהג ליקח האומן כלום אלא אותם בני אדם שמגלח ראשם או עושה להם ריבדא דכוסילתא נוטל שכרו כאשר אמר ותקן שפמם בחנם וכן היה הדין ויום שהיה עשה האומן השפמות לא היה נוטל שכר והיה הולך לביתו ריקן על כן היה נמשל כל מי שהיה יגע ולא היה עולה בידו שכר היה קורא אותו יומא דשפמי אי אגרא לא פגרא כבר פירש בערך אגר (בפסקא דזכור ובפסקא דעניה סוערה) ערו ערו פגרו פגרו ונתץ את הבית תרגום ירושלמי ופגר ית ביתא: