במים" משמעו במים המחוברים יחדיו, ואלו הם במי מקוה בלבד. "כל בשרו" משמע מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן — אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים, שהנפח של מי מקוה ארבעים סאה.

ואם כן כמה הוו להו [הריהם] שיעורי מקוה? נפח הים חמש מאה גרמידי [אמות] מעוקבות, שחושבים אורכו עשר אמות, רוחבו עשר אמות וגובהו חמש אמות; ואם נערוך חשבון, הרי לתלת מאה [לשלוש מאות] אמות מעוקבות — מאה שיעורי מקוה, למאה וחמשין [וחמישים] אמות — חמשין [חמישים] שיעורי מקוה, ואם כן לחשבון זה, הרי למאה וחמישים שעורי מקוה טהרה בארבע מאה וחמשין סגיא [וחמישים אמות מעוקבות מספיק], והיה הים גדול יותר בנפחו!

ועונים, כי היתה טעות בחישוב: הני מילי [דברים אלה] בחישוב נפחו של הים אמורים בריבועא [בריבוע] — אילו היו כל השיעורים בקוביה, ואולם ים שעשה שלמה עגול היה ונפחו קטן יותר.

ועדיין שואלים: מכדי [הרי] כמה מרובע יתר על העגול — רביע, ואם כן אין בנפח הים אלא ארבע מאות אמה. ואם כן, לחשבון זה הרי לארבע מאה אמות הרי הן מאה מקוואות לשלש מאות אמות מתוכם, ולמאה הנותרים הרי הם — עשרים וחמשה. ונמצא כי הני [הרי אלו] מאה ועשרים וחמשה שיעורי מקוה בלבד הוו להו [הריהם], ולא מאה וחמישים כפי שאמרנו.

תני [שנה לתרץ] רמי בר יחזקאל: ים שעשה שלמה שלש אמות תחתונות מרובעות ושתים עליונות עגולות, ולפיכך אין לחשב את שיעורו בדיוק כעיגול אלא חלקו כקוביה.

ומעירים: נהי דאיפכא לא מצית אמרת [אמנם ההיפך אינך יכול לומר] שחלקו העגול היה למטה שכן שפתו עגול כתיב אלא אימא חדא [אמור רק אמה אחת] היתה עגולה!

ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] דכתיב [שכן נאמר] בים זה "ועביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן אלפים בת יכיל" (מלכים א' ז, כו) בת כמה הויא [מדת "בת" כמה היא] שלש סאין שכן נאמר "וחק השמן הבת השמן מעשר הבת מן הכר עשרת הבתים חמר כי עשרת הבתים חמר" (יחזקאל מה, יד), הרי שהבת היא עשירית הכור המכיל שלושים סאים, נמצא דהוה להו שיתא אלפי גריוי [שהיו בים ששת אלפי סאה] שהם בדיוק מאה וחמשים שיעורי מקוה (שהוא ארבעים סאה).

ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר] על הים: "מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל" (דברי הימים ב, ד, ה) ומשיבים: ההוא לגודשא [זה הוא לגודש] שאם היו שמים לתוכו דברים יבשים יכולים אנו לגדוש ולהוסיף עד שלשת אלפים בתים.

אמר אביי, שמע מינה: האי גודשא, תלתא הוי [שמע ממנה, למד מכאן כי גודש זה — שליש הוא] מן השיעור שמחזיק כלי. ותנן נמי [וכן שנינו במשנה]: שידה (מרכבה) תיבה ומגדל (ארון), כוורת הדבורים העשויה קש, וכוורת העשויה קנים וכלי המשמש לבור מי שתיה בתוך ספינה אלכסנדרית המפליגה למרחוק, אף על פי שיש להן שולים (בסיס) והן מחזיקות ארבעים סאה בלח, שהן כוריים ביבש — טהורין שכלי הגדול כשיעור זה אינו נחשב כלי, וכיון שאינו מיטלטל אינו מקבל טומאה. ולפי דרכנו למדנו שהכלי המחזיק ארבעים סאה בלח מחזיק כוריים (ששים סאה) ביבש, כלומר שאפשר לגדוש על הכלי עוד שליש.

א משנה לחיין שאמרו בתיקון המבוי — גובהן עשרה טפחים לפחות, ורחבן ועוביין כל שהוא. ר' יוסי אומר: רחבן שלשה טפחים.

ב גמרא במשנה נאמר "לחיין שאמרו כו'" שואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו סתם משנה] כשיטת ר' אליעזר שאמר שלהתיר מבוי שני לחיין בעינן [צריכים אנו]?

ודוחים: לא, מאי [מה] הוא הריבוי לחיין — לחיין דעלמא [בכלל] לאו דוקא במבוי אחד. ומקשים: אי הכי [אם כך], במקום קורה נמי [גם כן], ניתני [שישנה] קורות, ונאמר: מאי [מהן] קורות — קורות דעלמא [בכלל]!

הכי קאמר [כך אמר, התכוון]: אותן לחיין שנחלקו בהן ר' אליעזר וחכמים — גובהן עשרה טפחים, ורוחבן ועוביין כל שהוא. וכמה כל שהוא, תני [שנה] ר' חייא: אפילו כחוט שקושרים בו הסרבל (מעיל).

ג תנא [בתוספתא שנינו]: עשה לחי והעמידו בעומק כדי חצי מבוי — אין לו היתר לטלטל אלא לאורך חצי מבוי בלבד. ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור]! אלא אימא [אמור]: יש לו חצי מבוי, אף על פי שאין לחי קבועה בפתחו, ובכך החידוש. ומקשים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט]! ומסבירים: כי בכל זאת יש בכך חידוש מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש דילמא אתי לאשתמושי בכוליה, קא משמע לן [שיחשוש שמא יבוא להשתמש בכל המבוי כולו, על כן משמיע לנו] שבחציו מותר להשתמש.

אמר רבא: עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה טפחים, או שהפליגו [הרחיקו] מן הכותל שלשה — לא עשה ולא כלום שאין זה לחי ראוי. ואפילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: אמרינן [אומרים אנו] לבוד עד ארבעה טפחים — הני מילי [דברים אלה אמורים] למעלה, וכגון בקורה הרחוקה מכותל המבוי; אבל למטה, כיון דהויא [שהיא] מחיצה שהגדיין בוקעין בה שיכול הגדי לעבור בפתח שגובהו שלשה טפחים אף הוא לא קאמר [אמר] שיחול כאן דין לבוד.

ד שנינו במשנה שר' יוסי אומר שרוחב הלחיין צריך להיות שלשה טפחים. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי (בעשיית ציר מלח בשבת) ולא בלחיין.

אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא: בהילמי אמרת לן [לנו], בלחיין לא אמרת לן [לנו], ושמא נשתכח מלבך? ומעירים: מאי שנא [במה שונה] בענין הילמי — דפליגי רבנן עליה [שחלוקים חכמים עליו] בלחיין נמי פליגי רבנן עליה [גם כן חלוקים חכמים עליו], ואם כן מסתבר לומר שאין הלכה כמותו בשני המקרים. אמר ליה [לו], יש מקום לחלק: שאני [שונים] לחיין, משום דקאי [שעומד] רבי כוותיה [בשיטתו], ושמא נפסוק הלכה כשיטתם המשותפת.

דיון זה כולו היה לפי גרסה אחת ואילו רב רחומי מתני הכי [היה שונה כך, בגרסה שונה]: אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין. אמרו ליה [לו]: אמרת? כלומר לאחר זמן שאלו אותו אם אמנם מסר הלכה זו, אמר להו [להם]: לא אמרתי. אמר רבא וחיזק דבריו בשבועה: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה [אמר אותה, את ההלכה הזאת, ואני למדתיה ממנו], ואולם חזר בו אחר כך מפסק זה. ומאי טעמא קא הדר ביה [ומה טעם חזר בו]? משום הכלל הידוע שר' יוסי נימוקו עמו, ויש לפסוק הלכה כמותו אפילו כנגד רבים.

אמר ליה [לו] שאל רבא בר רב חנן את אביי: הילכתא מאי [מה ההלכה] בענין רוחב הלחיים? אמר ליה [לו]: פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה מה נוהג העם] וכבר נהג העם בלחי משהו.

איכא דמתני לה אהא [יש ששונה תשובה זו על נושא זה]: השותה מים לצמאו, אומר לפני השתיה ברכה: "שהכל נהיה בדברו". ר' טרפון אומר לפני השתיה מברך: "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת". אמר ליה [לו] רב חנן לאביי: הלכתא מאי [מה ההלכה]? אמר ליה [לו]: פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה מה נוהג העם]. ונהגו לברך "שהכל נהיה בדברו".