עירובין יד ע"א

א גמרא על מה שאמרו חכמים במשנה שרוחב הקורה די שיהא טפח, תוהים: הלא טפח ומחצה בעי [צריך]! שהרי האריח, שהוא חצי לבנה בת שלשה טפחים רחב טפח ומחצה!

ועונים: כיון שרחב לקבל טפח, אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא, משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא, וקיימא [את חצי הטפח האחר מדביק אותו בטיט, משהו מצד זה ומשהו מצד זה, ועומד האריח במקומו].

אמר רבה בר רב הונא: קורה שאמרו — צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח, אולם מעמידי קורה שהקורה נשענת עליהם, הם עצמם אינן צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח שעל גביה, שלא נתנו כל שיעור במעמידי הקורה אלא בה עצמה, שרק היא עצמה עשויה להכשיר מבוי. ורב חסדא אמר אחד זה ואחד זה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח.

אמר רב ששת: הניח קורה על גבי מבוי, ופרס עליה מחצלת המשתלשלת למטה והגביה שולי המחצלת מן הקרקע במבוי שלשה טפחים, הרי קורה אין כאן מחיצה אין כאן. קורה אין כאן שאינה ראויה להכשיר דהא מיכסיא כיון שהיא מכוסה ואינה ניכרת, ואף מחיצה אין כאן: דהויא לה [שהרי היא] מחיצה שהגדיים בוקעין (יכולים לעבור) בה, שהרי היא גבוהה מהקרקע שלשה טפחים ולכן אין בה דין מחיצה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה שכנגדו, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן נוגעות זו בזו, אם היו פחות משלשה טפחים זו לזו או לכותל — אין צריך להביא קורה אחרת להתיר את המבוי, שמשום דין "לבוד" הרי הן כצמודות. אבל אם היו שלשה טפחים — צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: פחות מארבעה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת, ארבעה — צריך להביא קורה אחרת שלדעתו דין לבוד עד ארבעה טפחים.

וכן שתי קורות המתאימות שהיו מקבילות זו לזו אולם היו דקות ביותר, לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם מקבלת יחידה זו המאוחדת משתי קורות יחד אריח לרחבו שהוא טפח — אין צריך להביא קורה אחרת להתיר, ואם לאו — צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מקבלות שתיהן אריח לארכו שהוא שלשה טפחים — אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו — צריך להביא קורה אחרת.

היו שתי קורות דקות אלה אחת למעלה ואחת למטה, ר' יוסי בר' יהודה אומר: רואין את העליונה כאילו היא למטה, ואת התחתונה כאילו היא למעלה והן קרובות זו לזו, ואם היו שתיהן יחד ראויות לקבל אריח הרי הן מתירות, אף שבפועל אינן סמוכות, ובלבד שלא תהא עליונה שבהן למעלה מעשרים אמה ותחתונה למטה מעשרה טפחים, שמתחילה אינן מצויות בתוך תחום היתר מבוי.

אמר אביי: ר' יוסי בר' יהודה סבר לה כאבוה בחדא, ופליג עליה בחדא [סבר כאביו בדבר אחד וחלק עליו באחד] ומבאר: סבר לה כאבוה בחדא [סבר כאביו בדבר אחד] — דאית ליה [שיש לו] רואין, שמחזיק בעקרון כשם שר' יהודה אביו סבר במשנה שרואים את הקורה כאילו היא בריאה, אף על פי שאינה כזו, כך גם אמר הבן, ר' יוסי, שרואים את שתי הקורות כאילו היו צמודות זו לזו.

ואולם ר' יוסי גם פליג עליה בחדא [חלק עליו בדבר אחד] שאילו ר' יהודה סבר שהקורה שבדיוננו מתירה את המבוי אף כשהיא למעלה מעשרים אמה, ור' יוסי בר' יהודה סבר: בתוך עשרים — אין [כן], מתירה. למעלה מעשרים — לא.

ג במשנה נאמר: "ר' יהודה אומר: רחבה אף על פי שאינה בריאה". מתני ליה [היה מלמדו משנה] רב יהודה לחייא בר רב קמיה [לפני] רב בנוסח זה: קורה שאמרו — רחבה אף על פי שאינה בריאה. אמר ליה [לו]: אתנייה [השנה לו, למדהו] רחבה ובריאה.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אילעאי בשם רב: קורה רחבה ארבעה טפחים, אף על פי שאינה בריאה מכשירה את המבוי! ועונים: רחבה ארבעה שאני [שונה] שכן ברוחב ארבעה נחשבת הקורה כמקום חשוב ומחיצותיה נחשבות כסותמות, כמחיצה ממש, ולא משום היכר בלבד.

ד נאמר עוד במשנה: "היתה של קש ושל קנים — מותרת". ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו בזה] דאמרינן [שאומרים אנו] רואין את הקורה כאילו היא ראויה לשאת עליה אריח — הלא היינו הך [זהו זה]! כלומר, הרי אותם הדברים כבר נאמרו קודם לכן במשנה ("רחבה אף על פי שאינה בריאה")!

ומשיבים שיש בכך מקצת חידוש — מהו דתימא [שתאמר] במינה באותו מין שקורה העשויה ממנו ראויה בדרך כלל לקבל אריח אמרינן [אומרים אנו] אפילו בקורה דקה ביותר, אולם שלא במינה כגון בקש, שאינו ראוי כלל להחזקת אריח — לא אמרינן [אין אנו אומרים] רואים כאילו זה קורה ראויה לשאת אריח, לכן השמיע לנו שאין הבדל.

ה נאמר במשנתנו שקורה "עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה" ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור]! ומשיבים קא משמע לן [שהשמיע לנו בכך] כדבריו של ר' זירא שאמר ר' זירא: היתה היא הקורה בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, היא הקורה בתוך עשרים אמה ועקמומיתה למעלה מעשרים אמה, או היא למעלה מעשרה ועקמומיתה למטה מעשרה, שהחלק העקום מצוי במקום שאין קורה מתירה בו כלל, רואין, כל שאילו ינטל חלק עקמומיתה המצוי מחוץ לתחום היתר הקורה ועדיין אין בין זה לזה, בין חלקיה הראויים של הקורה, שלשה טפחים — אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו, שיש מרחק גדול מזה — צריך להביא קורה אחרת.

ושואלים: הא נמי פשיטא [זו גם כן פשוטה] שהרי חלק הקורה העקום עלינו לראותו כאילו הוא ישר! ומשיבים: היא בתוך מבוי, ועקמומיתה חוץ למבוי איצטריכא ליה [נצרכה לו לומר] מהו דתימא: ליחוש דילמא אתי לאמשוכי בתרה [שתאמר לחשוש שמא יבוא להימשך אחריה] שאם בולטת הקורה מחוץ למבוי, שמא יבואו בני אדם להשתמש מחוץ למבוי תחת בליטת הקורה, על כן השמיע לנו שאין לחשוש לדבר זה.

ו אמרנו במשנה שקורה "עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת". ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי, הרי לכאורה כבר שנינו כיוצא בזה ומה צורך להוסיף כאן? ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [סופו של הדבר אני צריך לו]: אותו כלל שכל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שכך הוא השיעור? אמר ר' יוחנן, אמר קרא [אמר המקרא] שנאמר בשלמה "ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגל סביב וחמש באמה קומתו וקו שלשים באמה יסב אתו סביב" (מלכים א, ז, כג)

ומקשים: והא איכא שפתו [והרי יש שפתו]?! כלומר הלא נמדד הים מבפנים, ואם מודדים את היקפו מבחוץ שוב אין יחס זה מדויק.

אמר רב פפא: שפתו שפת פרח שושן כתיב ביה [נאמר בו], כלומר שהיתה שפתו דקה מאד, שכן נאמר: "ועביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן אלפים בת יכיל" (מלכים א, ז, כו).

ושואלים: והאיכא משהו [והרי בכל זאת יש משהו] של עובי השפה! ועונים: כי קא חשיב [כאשר הוא חושב] — גם את ההיקף מגואי, קא חשיב [מבפנים, הוא חושב].

תניא [שנינו בברייתא], ר' חייא אומר: ים שעשה שלמה היה מחזיק בנפחו מאה וחמשים מקוה טהרה. ומקשים: מכדי, מקוה כמה הוי [הינו מה שיעורו] — ארבעים סאה כמו ששנינו "ורחץ את בשרו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

גמרא:

והוינן בהא דאיתא במתניתין שאף על גב שצריך שתהא רחבה כדי לקבל אריח, דיה לקורה שתהא רחבה טפח:

והא טפח ומחצה בעי, כרחבו של אריח?!

ומשנינן: כיון דרחב כדי לקבל טפח מן האריח סגי!

היות שאת אידך חצי טפח - מלבין [ממרח, מלשון לבינה] לה לקורה בטינא [בטיט] משהו [מלא אצבע] מהאי גיסא של הקורה, ומשהו [מלא אצבע] מהאי גיסא שהן ביחד שתי אצבעות, שהן חצי טפח, ומשוה את הקורה לאריח, וקיימא [ועומד האריח]. ^[83]

אמר רבה בר רב הונא: קורה שאמרו, צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח.

ו"מעמידי קורה" התומכים בקורה, וכגון שאינה עומדת על כתלי המבוי עצמם - אינן צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח שעליהן.

אלא, דיים שיוכלו לקבל את הקורה לבדה, דהא לא יהבי אריח עלה.

ורק בקורה הוא דבעינן שתהא דומה לקביעות, כדי לבנות עליה בנין, שתיהוי היכר מעליא. אבל אין ההיכר תלוי במעמידים.

ורב חסדא אמר: אחד זה - הקורה, ואחד זה - מעמידי הקורה, צריכין שיהיו בריאין.

הקורה צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח.

והמעמידין כדי לקבל קורה ואריח.

שאם לא יהא היכר במעמידי הקורה, מה יועיל היכר הקורה, והלא המעמידים יכחישו ההיכר [רבינו יהונתן].

אמר רב ששת: הניח קורה על גבי מבוי, ופרס עליה מחצלת כדי שתהיה המחצלת כמחיצה, כי רוצה לייפות יותר כח היתרה של הקורה, והגביה את המחצלת מן הקרקע שלשה טפחים, ונמצא שהיא מחיצה תלויה - הרי זה פסל את המבוי. [ראה ציור 1]

משום שקורה אין כאן, וגם מחיצה אין כאן.

קורה אין כאן - דהא מיכסיא מכוסה הקורה, ואין כאן היכר.

שאפילו למאן דאמר קורה משום מחיצה צריך היכר קצת [ריטב"א].

מחיצה נמי אין כאן, דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה מתחת המחיצה, וכל כי האי גוונא אינה מחיצה. ^[84]

תנו רבנן: קורה היוצאה מכותל זה שבצידו של פתח המבוי, ואינה נוגעת בכותל זה שמצדו השני של פתח המבוי. [ראה ציור 1]

וכן שתי קורות, אחת יוצאה מכותל זה של מבוי, ואחת יוצאה כנגדה מכותל זה שבצדו השני של פתח המבוי, ואינן נוגעות זו בזו, הרי אם היה המרחק פחות משלשה טפחים - אין צריך להביא קורה אחרת. דאמרינן: לבוד. [ראה ציור 2]

אבל אם היה המרחק שלשה טפחים או יותר, צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל - דסבירא ליה לבוד עד פחות מארבעה טפחים - אומר:

פחות מארבעה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת. [ראה ציורים 3 ו 4]

ארבעה - צריך להביא קורה אחרת.

וכן שתי קורות המתאימות השוכבות זו אצל זו כמו תאומים, כאשר לא בזו יש רוחב כדי לקבל אריח, ולא בזו יש רוחב כדי לקבל אריח - אם מקבלות אריח לרחבו טפח כשהן סמוכות זו לזו, אין צריך להביא קורה אחרת.

ואם לאו שאין שתיהן [יחד] רחבות טפח, צריך להביא קורה אחרת. ^[85]

רבן שמעון בן גמליאל אומר להקל: אפילו אין רוחב טפח בשתי הקורות יחד, ואם מושיב על שתיהן אריח לרחבו אינו עומד - אם מקבלות אריח לארכו שלשה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת.

והיינו, מרחיקן זו מזו ומושיב עליהן אריח לאורכו, ובלבד שיהו בריאות לקבל כובדו ואורכו של אריח שלשה. [ראה ציור 5]

ואם לאו, שאין בריאות לקבלו, צריך להביא קורה אחרת. ^[86]

היו שתי הקורות אחת למעלה ואחת למטה, זו עולה וזו יורדת, ר' יוסי בר' יהודה אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה. דאמרינן: חבוט רמי [השפל הקורה העליונה כאילו היא למטה אצל השניה, וכעין דאמרינן לעיל דף ט א].

ואת [כלומר: או רואין את [ריטב"א, רש"י סוכה כב:] התחתונה - כאילו היא למעלה, דאמרינן גוד אסיק. [ראה ציור 6]

ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה. כי אם הקורה נתונה למעלה מעשרים אמה - היא פסולה, כדאיתא לעיל בריש פירקין.

וכן התחתונה לא תהא למטה מעשרה טפחים [שאין מחיצה בפחות מעשרה טפחים רש"י סוכה כב:]. ^[87]

ומפרשינן:

אמר אביי: רבי יוסי ברבי יהודה, המכשיר בשתי קורות אחת למעלה ואחת למטה אף על פי שאינן בריאות כדי לקבל אריח, כפי שהן עומדות אחת כאן ואחת כאן.

סבר לה רבי יוסי כאבוה [רבי יהודה] בחדא, דאית ליה: אין צריך שתהא הקורה בריאה, אלא אפילו של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת.

ומיהו פליג רבי יוסי עליה דאבוה בחדא.

דאילו רבי יהודה אבוה סבר: קורה כשירה אפילו למעלה מעשרים אמה. כדאיתא ריש פירקין.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: בתוך עשרים, אין, למעלה מעשרים - לא.

וכדאמר: ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה. ^[88]

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: רחבה אף על פי שאין בריאה.

מתני ליה היה שונה רב יהודה לחייא בר רב, קמיה בנוכחותו דרב, את דברי רבי יהודה במשנתנו: רחבה - אף על פי שאינה בריאה!

אמר ליה רב לרב יהודה אתנייה [תשנה לו לחייא בני את דבריו של רבי יהודה במשנה בלשון אחרת]: רחבה ובריאה!

כלומר: לא נחלק רבי יהודה על חכמים כלל, ומודה להם שצריך רחבה ובריאה.

ומקשינן: והאמר רבי אילעאי אמר רב בעצמו: רחבה ארבעה טפחים, אף על פי שאינה בריאה.

וקא סלקא דעתין דתרתי קאמר:

א. קורה צריכה שתהא רחבה ארבעה טפחים.

ב. אין צריך שתהא בריאה.

והשתא תיקשי דרב אדרב;

דהכא קאמר רב: דאין צריך שתהא בריאה, ולעיל קאמר: דאף לרבי יהודה צריך שתהא בריאה?!

ומשנינן: הכי קאמר רבי אילעאי אמר רב: אם היתה הקורה רחבה ארבעה טפחים, כשירה אף על פי שאין בריאה. דרחבה ארבעה שאני! ודברי רבנן דצריך שתהא בריאה נאמרו באינה רחבה ארבעה.

ואתיא מימרא דרבי אילעאי אמר רב, אף כרבנן. ^[89] [ראה ציור 1]

שנינו במשנה: היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת.

ותמהינן: מאי קא משמע לן דאמרינן "רואין"? והרי היינו הך דתנא ברישא "רחבה אף על פי שאינה בריאה"?! דרואין אותה כאילוהיא בריאה.

ומשנינן: מהו דתימא דוקא במינה של קורה שרגילה להיות בריאה, אמרינן "רואין". והיינו, שרק אם עשאה של עץ, אז אפילו אם היא דקה, כשירה הקורה, כיון שקורת עץ רגילה להיות בריאה, ולכן רואין גם את הקורה הדקה כאילו היא בריאה.

אבל היכא דעשאה שלא במינה של קורה הרגילה להיות בריאה - וכגון שעשאה קורה של קש או של קנים - אימא, דבכי האי גוונא לא אמרינן "רואין".

קא משמע לן שבכל ענין אמרינן רואין!

שנינו במשנה: עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה.

ותמהינן: פשיטא!? מאחר דאמרינן ברישא "רואין", הכא נמי אמרינן "רואין"?!

ומשנינן: מתניתין קא משמע לן כדרבי זירא:

דאמר רבי זירא: קורה שמקצתה עשויה כקשת, והשכיבה על כתלי המבוי, והיתה היא [הקורה עצמה] בתוך המבוי, ועקמומיתה, חלקה העשוי כקשת, בולט אל חוץ למבוי מלפניו. [ראה ציור 1]

אושהעמידה עלכתלי המבוי, והיתה היאבתוך עשרים אמה לקרקעית המבוי, ועקמומיתה למעלה מעשרים אמה מקרקעיתה. [ציור 2]

או שהיתה היא למעלה מעשרה טפחים, ועקמומיותה למטה מעשרה. [ראה ציור 3]

שבכל אלו, העקמומית עצמה נמצאת מחוץ למקום הכשרה של קורה.

רואין, כל שאילו ינטל ממנה עקמומיתה הנמצא מחוץ למקום הכשירה של קורה, וישאר רק אותו חלק שבמקום הכשירה של קורה, ואין בין זה לזה, בין שני קצות הקורה לאחר שניטל ממנה עקמומיותה, שלשה טפחים - אין צריך להביא קורה אחרת, דאמרינן לבוד, וכאילו נתארכה הקורה בקו ישר ולא כקשת.

ואם לאו, שיש בין שני הקצוות שלשה טפחים - צריך להביא קורה אחרת! ^[90]

ועדיין תמהינן: הא נמי פשיטא!

ומשנינן: "היא בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי" איצטריכא ליה למתניתין לאשמועינן.

כי מהו דתימא נגזור לפוסלה כי ליחוש דילמא אתי לאמשוכי בתרה [להימשך ולטלטל עד סוף העקמומית שמחוץ למבוי].

קא משמע לן דלא חיישינן.

שנינו במשנה: עגולה - רואין אותה כאילו היא מרובעת.

ותמהינן: דכיון דתנא כבר כעין זה במשנתנו, הא תו למה לי?!

ומשנינן: סיפא איצטריכא ליה, ללמדנו: כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים - יש בו רחב טפח.

ומנא הני מילי הך כללא?

אמר רבי יוחנן: אמר קרא "ויעש חירם, לבנין בית המקדש של שלמה את הים, מקוה גדולה לטבילת כהנים, מוצק ביציקה, ולא בהכאת קורנס, עשר באמה רחבו משפתו עד שפתו, עגול סביב, וחמש באמה קומתו,

וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב".

הרי שהים העגול שהיה רחבו עשר אמה, היה היקיפו כפול שלשה!

ומקשינן: והא איכא נמי רוחב שפתו?!

דקא סלקא דעתין שהכתוב מדבר על היקף הים מבחוץ, וכיון שרחבו היה עשר אמה מבפנים, נמצא שאם תוסיף את עובי שפתו יהיה רוחב ההיקף יותר משליש ההיקף?!

ומשנינן: אמר רב פפא: רוחב שפתו היה דק מאד.

דהא "שפת פרח שושן" כתיב ביה. דכתיב

"ועביו [שולי דפנותיו מלמטה, ותחתית רש"י מלכים] - טפח.

ושפתו [בגובה הים, אצל פיו] - כמעשה כוס פרח שושן [דק מאד כפרח שושן [שושנה]. ^[91]

אלפים בת [מדה בת שלש סאין] יכיל הים".

ומכל מקום, תמהינן:

והאיכא ברחבו האי משהו של עובי דפנותיו משני צדיו, ונמצא שאין החשבון מכוון?!

ומשנינן: כי קא חשיב קרא "וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב", לא על היקף הים מבחוץ קאי קרא. אלא מגואי [היקפו מבפנים] קא חשיב. ושם היה רחבו עשר אמה שהוא שליש היקיפו.

תני רבי חייא: ים שעשה שלמה היה מחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה.

ומקשינן: מכדי, הרי שיעור מקוה כמה הוי

- ארבעים סאה.

הערות

^[83] כלומר: כיון שיכול להעמיד האריח על ידי מירוח בטיט, אין צריך שתהא הקורה עצמה רחבה ככל רחבו של אריח. ואמנם בריטב"א משמע שצריך למרח בטיט.

^[84] דקיימא לן "מחיצה תלויה" אינה מתרת - על פי רש"י לקמן דף טז:, וראה ריטב"א.

^[85] נתבאר על פי לשון רש"י סוכה דף כב: וביאר הב"ח בסימן שס"ג, דלדעת רש"י בעינן שיהיו נוגעות זו בזו, ורחבות טפח. וראה חידושי הר"ן כאן, בשם פירוש מדויק של רש"י, ביאור אחר בדברי הגמרא. וראה בקרבן נתנאל - כאן, סימן י"ח סעיף קטן ג' - שפקפק בהבנת הב"ח בדברי רש"י.

^[86] נתבאר על פי לשון רש"י סוכה דף כב:.

^[87] ולמדנו מכאן: שאין אומרים "חבוט" או "גוד אסיק" אלא כשכל אחת מהן ראויה שתעמוד במקומה, ותתקרב חברתה אליה, ריטב"א.

^[88] נתבאר על פי תוספות, וראה רשב"א וריטב"א.

^[89] וכן פסק השולחן ערוך בסימן שס"ג סעיף י"ז, דאם הקורה רחבה ארבעה טפחים, אין צריכה להיות בריאה כדי לקבל אריח, ויש חולקין, ראה בריטב"א.

^[90] נתבאר על פי חזון איש סימן ע"ו סק"ה.

^[91] ובמלכים פירש רש"י: "כמעשה שפת כוס ששותין בו, ומצוייר פרח ושושן".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The Gemara questions the statement in the mishna with regard to the minimum width of the cross beam: A handbreadth? A handbreadth and a half is required, as a small brick is a handbreadth and a half wide.

The Gemara answers: Since the cross beam is wide enough to receive and hold a handbreadth, one can affix the remaining half handbreadth with plaster, a small amount on this side and a small amount on that side, and the brick will stand in place.

Rabba bar Rav Huna said: The cross beam of which the Sages spoke must be sturdy enough to receive and hold a small brick; however, the supports of the cross beam need not be sturdy enough to receive and hold a cross beam and a small brick. Criteria were established for the cross beam itself, which renders the alleyway fit for one to carry within it; criteria were not established for its supports. Rav Ḥisda disagreed and said: Both this, the beam, and that, its supports, must be sturdy enough to hold a cross beam and a small brick.

Rav Sheshet said: If one placed a cross beam over the entrance of an alleyway, and draped a mat over it, and raised the lower end of the mat three handbreadths from the ground, there is neither a cross beam here, nor is there a partition here to render the alleyway fit for one to carry within it. There is neither a cross beam here, as it is obscured and therefore inconspicuous. Nor is there a partition here, as it is a partition that is more than three handbreadths off the ground through which goats can pass, and therefore it does not have the legal status of a partition.

Our Sages taught in the Tosefta: If a cross beam projects from this wall of an alleyway but does not touch that wall opposite, and similarly, if there are two cross beams, one projecting from this wall and one projecting from that wall opposite, and they do not touch one another, if there is a gap of less than three handbreadths between the beam and the wall, or between the two beams respectively, one need not bring another cross beam to render the alleyway fit for one to carry within it, as they are considered joined based on the principle of lavud. However, if there is a gap of three handbreadths, one must bring another cross beam.

Rabban Shimon ben Gamliel says: If the gap is less than four handbreadths, one need not bring another cross beam. However, if it is four handbreadths, he must bring another cross beam, as in his opinion the principle of lavud applies to a gap up to four handbreadths wide.

And similarly, if two matching, extremely narrow cross beams are placed alongside each other, even though there is not sufficient width in this beam to receive a small brick, and there is not sufficient width in that beam, if the two beams together can receive a small brick along its handbreadth width, one need not bring another cross beam to render the alleyway fit for one to carry within it; but if not, one is required to bring another cross beam.

Rabban Shimon ben Gamliel says: If the two cross beams can receive a small brick along its length, which is three handbreadths, one need not bring another cross beam, but if not, one must bring another cross beam.

If these two narrow cross beams are placed one above and one below, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: One considers the upper one as though it were below, and the lower one as though it were above, i.e., close together. If the two together are fit to hold a small brick, they render the alleyway fit for one to carry within it, although they are not actually close to each other, provided that the upper cross beam is not above twenty cubits and the lower one is not below ten handbreadths, between which a cross beam renders an alleyway fit for one to carry within it.

Abaye said: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds in accordance with the opinion of his father with regard to one matter, and disagrees with his opinion with regard to one matter. He holds in accordance with the opinion of his father in one matter, as he is of the opinion that the principle: One considers, applies. Just as Rabbi Yehuda stated in the mishna that the cross beam is considered as though it were sturdy even though it is not, his son, Rabbi Yosei, holds that one considers two cross beams placed apart as though they were adjacent.

And Rabbi Yosei disagrees with his father’s opinion with regard to one matter. While Rabbi Yehuda holds that a cross beam renders an alleyway fit for one to carry within it even if it is higher than twenty cubits, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds: Within twenty cubits, yes, it renders the alleyway fit for one to carry within it; above twenty, it does not.

It was stated in the mishna that Rabbi Yehuda says: It suffices if the cross beam is wide enough to hold a small brick, even though it is not sturdy enough to actually support it. Rav Yehuda taught this clause of the mishna to Ḥiyya bar Rav in the presence of Rav: It suffices if the cross beam is wide enough to hold a small brick, even though it is not sturdy enough to actually support it. Rav said to him: Teach it to him as follows: Wide enough and sturdy enough to hold a small brick.

The Gemara challenges this statement: Didn’t Rabbi Elai say that Rav said: A cross beam that is four handbreadths wide renders an alleyway fit for one to carry within it even if it is not sturdy enough to hold a small brick? The Gemara answers: A cross beam that is four handbreadths wide is different, as a beam of that width is considered a roof and not a beam. It is considered as though the edge of the roof descended and constituted an actual partition, not merely a conspicuous distinction.

It was stated in the mishna: Even if the cross beam is made of straw or reeds, one considers it as though it were made of metal. The Gemara asks: What is the mishna teaching us? If it is teaching that we say one considers the cross beam as though it were fit to bear a brick, then this clause is the same as the previous clause in the mishna: Wide enough even though it is not sturdy enough.

The Gemara answers: There is a novel point here, lest you say that with regard to a cross beam made of material that other beams of its own kind are sturdy, e.g., wood, we say that even the flimsiest of cross beams is considered sturdy. However, with regard to a cross beam made of material that only beams not of its own kind are sturdy, e.g., straw, which can never support a brick, we do not say that one considers the cross beam as if it were made of metal. Therefore, the mishna teaches us that there is no difference between the cases.

It was taught in the mishna: If the cross beam is curved, one considers it as though it were straight. The Gemara challenges: That is obvious. The Gemara answers that this is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira said: If the cross beam is inside the alleyway, and its curved section is outside the alleyway; or it is within twenty cubits of the ground, and its curved section is above twenty cubits; or it is above ten handbreadths, and its curved section is below ten handbreadths, meaning that the curved part of the beam is outside the area where a cross beam is effective, one considers the situation: In any case where, were the curved section outside the area where a cross beam is effective removed, there would not be a gap of three handbreadths between this effective part of the cross beam and that effective part of the cross beam, one need not bring another cross beam. And if not, if the gap would be greater, he must bring another cross beam.

The Gemara comments: That too is obvious, as the curved portion of the cross beam is considered as though it were straight. The Gemara explains: In a case where the cross beam is inside the alleyway and its curved portion is outside the alleyway, it was necessary for him to teach the halakha. Lest you say: Let us be concerned that he will come to be drawn after it and carry in the area where the curvature extends beyond the alleyway, Rabbi Zeira teaches us that this is not a concern.

The mishna continues: If the cross beam is round, one considers it as though it were square. The Gemara asks: Why do I need this clause as well? Similar cases were already taught in the mishna. The Gemara answers: It was necessary to teach the last clause of this section, i.e., the principle that any circle with a circumference of three handbreadths is a handbreadth in diameter.

The Gemara asks: From where are these matters, this ratio between circumference and diameter, derived? Rabbi Yoḥanan said that the verse said with regard to King Solomon: “And he made a molten sea, ten cubits from the one brim to the other: It was round all about, and its height was five cubits; and a line of thirty cubits did circle it round about” (I Kings 7:23).

The Gemara asks: But isn’t there its brim that must be taken into account? The diameter of the sea was measured from the inside, and if its circumference was measured from the outside, this ratio is no longer accurate.

Rav Pappa said: With regard to its brim, it is written that the brim is as the petals of a lily, as stated in the verse: “And it was a handbreadth thick; and its brim was wrought as the brim of a cup, as the petals of a lily; it contained two thousand bat” (I Kings 7:26). The brim was very thin.

The Gemara asks: But nevertheless, isn’t there the minimal amount of the thickness of the brim? The Gemara answers: When one calculates the circumference, he calculates from the inside.

Rabbi Ḥiyya taught in a baraita: The sea that Solomon fashioned contained a volume of one hundred and fifty baths of ritual purification. The Gemara asks: After all, with regard to a ritual bath, how much is its volume? It is forty se’a, as it was taught in a baraita: And he shall bathe his flesh

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה עיקר בירור זה בתוספת כלאים והיא הברייתא האמורה בזה הפרק הבא לפנינו כל שהוא פחות מג' צריך שלא יהא בין זה לזה ג' שלא יזדקר הגדי בבת ראש וכבר ביררנוהו בפר' הזורק במסכ' שבת:

אמ' אביי ר' יוסי בר' יהוד' סבר לה כאבוה בחדא היא שאמ' במשנה היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת ור' יוסי בנו השוה עמו בזה הדבר כמו שהזכיר בזו הברייתא בכאן ר' יוסי בר' יהודה אומ' רואין את העליונה כאילו היא למטה ברואין השוו שניהן ובגובה המבוי יתר מכ' אמה היתה חלוקה ביניהן שר' יוסי היה סובר צריך למעט כי כן אמ' ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מכ' אמה ור' יהודה אביו היה מכשיר במבוי שגבוה למעלה מכ' אמה כדתנן מבוי שגבוה למעלה מכ' אמה ימעט ור' יהודה אומ' אינו צריך ולפי דעתו אפי' עליונה למעלה מכ' אמה רואין אותה כאילו היא למטה:

פי' מי שנכנס בצורך העולם יותר ממי שנברא ועכשיו שנברא ימשמש במעשיו ואמרי לה יפשפש במעשיו:

מתני' הקורה שאמרו רחבה כו'. כיון שנתפרש במשנה כי שיעור קורה כדי לקבל אריח שהיא חצי לבנה של ג' טפחים נמצא האריח טפח ומחצה. למה שנינו דיה לקורה טפח. טפח ומחצה בעי כשיעור אריח. ומשנינן כי משוי האריח על הקורה מעדיף אצבע בגודל מיכן וכמותו מצד אחר ממלאהו בטיט ועומד. פי' בריאה חזקה. ואמר רב חסדא אחד הקורה ואחד מעמיד הקורה כנגד כותלי המבוי צריכין להיות בריאין כדי לקבל קורה ואריח שעליה. שמועה דרב ששת פשוטה היא.

ת"ר קורה היוצאת מכותל צפוני ואינה נוגעת בכותל דרומי שיש כנגדו אלא יש ביניהן ריוח וכן ב' קורות אחת יוצאה מכותל צפוני ואחת יוצאה מכותל דרומי ואין מגיעות הקורות [זא"ז] אלא יש ריוח ביניהן. אם אותו הריוח פחות מג' טפחים כלבוד דמי וא"צ קורה אחרת (אלא) [אבל] אם אותו הריוח ג' טפחים צריך קורה אחרת למלאות הריוח ההוא.

רשב"ג אומר ד' טפחים צריך להביא קורה אחרת פחות מד' אין צריך דסבר כל פחות מד' טפחים כלבוד דמי וכן ב' קורות דקות משוכות ע"ג המבוי שאין אחת מהן בריאה לקבל אריח לארכו ג' טפחים [פחות מג'] אין צריך להביא קורה אחרת כו'. היו ב' קורות אחת למעלה ואחת למטה ממנה ואין אחת מהן בריאה [כדי] לקבל אריח ר' יוסי אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה. פי' חבוט רמי ורואין את התחתונה כאילו היא למעלה. פי' אמרינן גוד אסיק מחיצתא.

ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מכ' אמה שיצאה מתורת פתחו של היכל ולא תהיה עוד התחתונה למטה מעשרה טפחים שיצאת מתורת מחיצה.

אמר אביי ר' יוסי סבר לה כר' יהודה אבוה בחדא דאית ליה רואין. פי' פצימין שרואין בהן. ופליג על אבוה בחדא. דאילו לר' יהודה אפילו הקורה אם היא נתונה למעלה מעשרים מכשיר.

ר"י אמר רחבה אע"פ שאינה בריאה. אמר רבינא לא היא אלא [בעינן] בריאה. אלא אם רחבה הקורה ד' טפחים אינה צריכה בריאה.

היתה של קש או של קנים מהו דתימא רואין אותה כאילו היא של קש אמיץ וחזק שהוא מינו אמרינן אבל בדבר שאינו מינו לא קמ"ל רואין אותה כאילו היא של מתכת עקומה כר' זירא דאמר הקורה במבוי ועקמומיתה חוץ למבוי היא בתוך עשרים ועקמימותה למעלה (מי' טפחים) ועקמומיתה למטה מי' טפחים רואין כל שאילו תינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה ג' אמרינן כלבוד דמי ואין צריך קורה אחרת כו':

פיסקא כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח מנא לן א"ר יוחנן דאמר קרא ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וחמש באמה קומתו וקו שלשים באמה (היינו עשר אמות ועוד.

ופירק מגוואי חשיב). פי' רוחב חלל הים עשר באמה רחבו והיקיפו שלשים באמה ואקשינן והא איכא עובי השפתים שנמצא הים עשר אמות ועוד. ופירק מגוואי חשיב. פי' רוחב חלל הים עשר באמה וכן מדת היקף סביבותיו מבפנים הוא מחשב שנמצא ברוחב עשרה להיקף. איבעית אימא שפתו דק היה כמין שפת כוס פרח שושן.

מעמידי קורה אינן צריכין שיהיו בריאין לקבל קורה ואריח. יש מפרשים: מעמידי קורה, אם נעץ יתדות שאין ברחבן טפח במבוי והניח ראשי הקורה עליהן. ור"ח ז"ל פירש: כותלי המבוי ממש שמעמידין את הקורה עליהן אינן צריכין שיהו בריאין לקבל קורה ואריח.

הניח קורה על גבי מבוי ופירש מחצלת עליה וכו' קורה אין כאן מחיצה אין כאן. תמיה לי ותיפוק ליה משום קורה, דאטו קורה אם היה משוכה למטה אינה נידונית משום קורה, לחי מצינו לו שיעור דהיינו עד ד' אמות כדאמרינן לעיל (עירובין ה, ב) וכדברי רש"י ז"ל אם העמידוהו לשם לחי אף הוא אין לו שיעור, אבל קורה בין כדברי זה בין כדברי זה לא שמענו לה שיעור. ושמא נאמר דקורה נמי צריכה שלא תהא משוכה למטה עשרה טפחים כשיעור מחיצה, דאם כן נפקא לה מתורת קורה והויא לה מחיצה תלויה ומחיצה תלויה אינה מתרת. וזה נראה לי אמת, אבל מ"מ אינו ענין כאן שא"כ היה לו לומר ומשוכה עשרה וגבוהה מן הקרקע שלשה טפחים. ואפשר לומר דמחצלת דנקט דוקא, מפני שאינה ראויה לקורה שאינה בריאה לקבל אריח, ודלא כר' יהודה דהתיר אפילו של קש ושל קנים.

אם מקבלת אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת. מסתברא דהכי פירושה: כגון שאין בזו [אלא] רובע טפח ולא בזו [אלא] רובע טפח, ולא הרחיקן זו מזו אלא חצי טפח כדי שיקבלו בין שניהם ובין אוירן אריח טפח ומחצה שהוא אריח לרחבו, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו אלא שהרחיקן יותר צריך להביא קורה אחרת. דאע"ג דבעלמא אמרינן לבוד בפחות משלשה הכא לא אמרינן ביה לבוד. ולפיכך צריך הוא לקורה אחרת או לקרב את אלו זו לזו בכדי שיעור זה, ומפני שהקורות קבועות בכותל נקט לשון זה יביא קורה אחרת.

רבי שמעון בן גמליאל אומר אם מקבלות אריח לארכו שלשה טפחים. כלומר: אפילו רחוקות זו מזו כל כך שמקבלות אריח לארכו, אבל יתר מכאן צריך להביא קורה אחרת. וכן מצאתי בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם: שתי קורות בזו חצי טפח ובזו חצי טפח כמה יהא ביניהן, ר' זעירא אמר חצי טפח. ועוד שם: שתי קורות בזו שליש וכל שהוא ובזו שליש וכל שהוא וביניהן פחות משליש, ייבא כדאמר ר' יוחנן העומד והחלל מצטרפין לארבעה והוא שיהא העומד רבה על החלל ע"כ. ונראה כי שבוש יש בנוסחא וביניהן שליש גרסינן ומשהו דקאמר היינו רביע טפח דבין שני העומדים והאויר יקבלו אריח טפח ומחצה לרחבו. ואי נמי גרסינן פחות משהו פירושו שיהא בין הכל טפח, ופחות משהו דקאמר (פחות משהו) כנגד שני משהויין שהעומדין רבין. ולא נקט משהו בכל אחד מן העומדים בדוקא, דדי אם יהא העומד שליש ומשהו כדי להשלים פחות המשהו של האויר, אלא דמשום דכיון דלא סגי באחד מן העומדים שלא יהא בו שליש ומשהו נקט אף בשני שליש ומשהו. ומכל מקום למדנו מן הירושלמי הזה שאע"פ שאין ברחב של שתי הקורות עצמן טפח, אפילו הכי אויר המועט בין אחד מן העומדים מצטרף להשלים.

אמר אביי ר' יוסי ב"ר יהודה סבר לה כאבוה וכו'. תמיה לי כיון דאוקמה אביי לדר' יוסי ב"ר יהודה כאבוה, ודאבוה דקאמר רואין ליתא, א"כ הא נמי דר' יוסי ליתא, אין ודאי קיימא לן כר' יוסי ב"ר יהודה דאמרינן חבוט רמי, וכדמפרש רב אשי נמי ברייתא (לעיל עירובין ט, א) דקתני היתה קורה משוכה או תלויה פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת משוכה והיא תלויה קאמר וקמ"ל דגוד וחביט אמרינן, וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא. ומסתברא לי דאביי לאו דוקא כאבוה ודלא כרבנן קאמר אלא משום דבחדא פליג עליה דאבוה קאמר, כלומר: בחדא איכא למימר דסבר לה כאבוה דאמר דאמרינן רואין וכי היכי דאמר בהא רואין ה"ה בשל קש ושל קנים דאמר רואין, אבל בחדא ודאי פליג אדאבוה. ומפני שכל שאנו יכולין להשוות דברי הרב ודברי התלמיד ודברי הבן עם האב אנו משוין ביניהם לפום כך אמר אביי כן, אבל מכל מקום טעמא דר' יוסי משום חבוט הוא ולא מצאנו לו שיודה בשאר המקומות לאביו, ורבנן נמי חבוט סבירא להו, הלכך קיימא לן בהא כר' יוסי וכרבנן בשל קש ושל קנים.
אבל הרב אלפסי ז"ל דחה הא דר' יוסי ב"ר יהודה נמי לבר מהלכתא משום דאוקמה אביי כאבוה. אחר כך חזרתי וראיתי שהדין עם הרב אלפסי ז"ל, דהכא בשתי קורות שאין באחת מהן טפח קאמר כעין שתי קורות המתאימות ובשהן זו למעלה מזו שלשה או יותר מכן קאמר, דסתמא קאמר, והלכך לא אמרינן חבוט רמי בקורה שאין ברחבה טפח וכדמסיק רבא בסוכה פרק הישן (סוכה כב, א) גבי סוכה המדולדלת. אבל מכל מקום אם היו תוך שלשה זו לזו אין צריך להביא קורה אחרת דאמרינן לבוד.
ומיהו עדיין צריכה לי תלמוד ההיא דרב אשי, למה הצריכו במשוכה והיא תלויה שאין בגובהן של יתדות ג' טפחים כיון דקורה טפח אפילו למעלה מג' נמי נימא חבוט רמי. וכן קשה עדיין על הרב ז"ל דמכל מקום היה לו לכותבה ולהעמידה בשיש בין שתיהם פחות משלשה כדאוקמה רבא התם בפרק הישן.

ר' יהודה אומר רחבה אע"פ שאינה בריאה וכו'. ולית הלכתא כוותיה אלא בעינן רחבה ובריאה. ואם היתה קורה רחבה ד' טפחים אע"פ שאינה בריאה. וגם בזו נראה שפסק הרב אלפסי ז"ל דבעינן בריאה. וזהו תימא דרב אמרה ולא אשכחן מאן דפליג עליה, ואע"ג דסתם מתני' בריאה לקבל אריח הא איכא רב דפריש דדוקא בשאין בה אלא טפח כדי לקבל אריח, אבל ברחבה ארבעה שיש לה כשיעור מקום חשובה היא ואף ע"פ שאינה בריאה. ואף הרמב"ם ז"ל (עי' הל' שבת פי"ז הי"ג) לא מצאתי לו שחילק וגם הוא נראה שיש לו כדעת הרב אלפסי ז"ל. (ורמב"ם) [ורשב"ם] ז"ל (תוס' ד"ה אתנייה) פירש דכולי עלמא היא, וכמו שאני כותב למטה (בד"ה מתני ליה).
כתב הראב"ד ז"ל: נראה לי דבעינן קורה בריאה כדי לקבל אריחים כשיעור כל הקורה, כי בריאות קבלת אריח כדי שתהא הקורה נראית כתקרה שעל הפתח, ואע"ג דלא בעינן אריחים מקום הראוי לקבל אריחים בעינן, כך דעתי נוטה על האמת, נמצא עכשיו בשתי קורות המתאימות אם הניחן זו בצד זו ממש כדי לקבל אריח לרחבו, אם רוחב המבוי י' אמות די לשתי הקורות שיהיו בריאות לקבל עשרים אריחים לארכן שהן עשר אמות, ואם הרחיקן זו מזו עד פחות משלשה טפחים שאינן מקבלות אריח אלא לארכו צריכות שיהיו בריאות כדי לקבל אריחים לרחבו, נמצא קולו חומרו ע"כ. וכן מצאתיה מפורשת כדבריו בירושלמי, דגרסינן התם (ה"ג): קורה שאמרו כדי לקבל אריח א"ר אחא בר אבא כדי לקבל דמוס של אריחין לארכו, תני רבן שמעון בן גמליאל כדי לקבל דימוס של אריחין לרחבו, מה ביניהן, אמר אית ביניהון על דעתיהון דרבנן ארבעין אריחין על דעתיה דרבן שמעון בן גמליאל עשרים אריחין ע"כ בירושלמי. ואף על גב שיש קצת שבוש בנוסחת הירושלמי. מכל מקום למדנו ממנו מפורש כדברי הראב"ד ז"ל.
אלא שאני מסתפק מעט והלא אמרינן לבוד בקורה ואפילו משתי רוחות, וא"כ אם היא חלושה באמצעה ואינה יכולה לקבל אריח בכל חלקיה למה תפסל בכך ומי גרע מאויר גמור. ואפילו תאמר כיון דישנה ואינה בריאה גרועה ממי שאינה, והלא בעקומה התירו כל שאילו ינטל עקמימותה ולא יהא בין זה לזה שלשה. ושמא לאו דוקא עשרים וארבעים, וצ"ע.

מתני': עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. מסתברא שאלו אפילו לרבנן הם. ותדע לך מדאמרינן בגמרא גבי היתה של קש ושל קנים מאי קמ"ל דאמרינן רואין היינו הך, כלומר: דר' יהודה דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה ואילו בעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה לא אקשינן הא תו למה לי אלא אדרבה אקשינן פשיטא ואמרינן קמ"ל כדר' זירא, אלמא מילתא פשיטא היא דהכין הלכתא ורבנן היא, ודר' זירא כרבנן אמרה ולא כר' יהודה. וכן בעגולה דאמרינן הא תו למה לי דרבנן היא, והכי קאמר: כיון דאשמועינן רבנן דאמרינן רואין, דעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, הא נמי דעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת פשיטא נמי דאמרינן רואין דרבנן היא. ומסתברא דעל כרחך אית לן למימר דעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת רבנן היא, דכיון דאית לן למימר דעקומה רבנן היא, (ד)אם איתא בתר ההיא דשל קש הוה ליה למתנייה ומאי טעמא אפסיק בין הני דר' יהודה ותנא עקומה ביניהו דהיא רבנן. וטעמא דמילתא דרבנן פליגי בשאינה בריאה ובשל קש ומודו בעקומה ועגולה, נראה לי משום דשאינה בריאה ושל קש אי אפשר לומר בהן רואין אלא לענין דינא, כלומר: עושין אותן לענין הדין כאילו הן בריאות וראויות לקבל אע"פ שאי אפשר, ורואין כזה לית להו לרבנן, אבל רואין שהוא בגופו של דבר ואינו מחוסר אלא מעשה מגופן רואין אותו כאילו נעשה בו אותו מעשה, והיינו עקומה רואין אותה כאילו תקנוה וניטל ממנה עקמימותה, וכן עגולה שכן דרכן של בני אדם לרבע ולתקן ולישר את העגול ואת העקום.
ובירושלמי מצאתי בעקומה כדברי ובעגולה שלא כדברי, דגרסי' התם (ה"ה): היתה של קש למי נצרכה לר' יהודה דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה, עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה ר' אחא בשם ר' זעירא דר' יהודה היא, רב יוסף בשם ר' זעירא דברי הכל היא והוא שתהא עקמומית מן הצד עקמימיות שאינה מעכבת אבל עקמומיות שהיא מעכבת את המבוי הרי זו אסורה, ואיזו היא עקמומיות שהיא מעכבת את המבוי כל שאילו יגוד ואין בין זו לזו שלשה. ונראה דשאינה מעכבת גרסינן, ושבוש יש בנוסחאות. עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת, עוד היא דר' יהודה, ע"כ בירושלמי. ומה שנראה לי כתבתי, ונראין הדברים מפני שהפסיק בינה ובין של קש וכמו שכתבתי, ועוד שהטעם לשתיהן אחד. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעקומה (הל' שבת פי"ז, הכ"ו), כך נראה לי.

מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב רחבה אף על פי שאינה בריאה אמר ליה רב אתניי' רחבה ובריאה. הרבה פירושין נאמרו בדבר זה, ואין אחד מהם עולה לי ליפה. והנכון שבהם מה שפירש רבנו שמואל ז"ל, דרב יהודה הוה מתני ליה במתני' פלוגתא דר' יהודה ורבנן כדאיתא במתני', ואמר ליה רב לא תתני דבהא פליגי דהא דברי הכל בריאה בעינן ולא נחלקו ר' יהודה ורבנן בדבר זה, והיה רב מחסר ממשנתינו הא דר' יהודה וכן נמי היתה של קש רואין אותה כאילו של מתכת. ולדבריו אתי האי לא תתנייה כההיא דלעיל (עירובין ב, ב) דאם יש לו צורת פתח אין צריך למעט, דהכא והתם הוה מתני ליה לבריה כמשנתינו והוא היה מהפך למשנתינו ומשבשה. ואקשינן והא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה, אלמא איכא מאן דמכשר בשאינה בריאה והא מני ר' יהודה וכר' יהודה אמרה רב, ופריק רחבה ארבעה שאני דבכי האי כולי עלמא מודו בה.

מעמידיו קור׳. פרש״י ז״ל אם הניחה על גב יתדות: ור״ח ז״ל פירש כותלי המבוי שהקורה עומדת עליהם אחד זה ואחד זה צריכין שיהו בריאי׳ כדי לקבל קורה ואריח. גרש״י ז״ל ומצדדין קאמר שהמעמידין יקבלו אריח וקורה והקורה תקבל האריח. ואין לפרש אחד זה ואחד זה על כל אחד מן המעמידין דהא אמאי דינא שיקבלום שניהם לכך פרש״י ז״ל א׳ המעמידין ואחד הקורה וכדפרישנא:

קורה אין כאן דהא מינסא. וא״ת תהא המחיצה חשובה קורה כי מפני שהגדיל אותה לא הפסיד י״ל דכל שהוא כך אין לה היכר קורה ואנן בעינן היכירא קצת ואפי׳ למ״ד מחיצה עוד י״ל דהכ׳ כשאינה בריאה בעצמה כדי לקבל אריח והראשון נכון:

מחיצה אין כאן דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. פי׳ ולפי׳ אין מחיצה תלויה כזו מתרת וא״ת כל מאן דאמר קורה משום מחיצה היאך מתרת והרי השורים והגמלים בוקעין תחתיה י״ל דשאני קורה שהיא רחבה טפח וראוי לומר גוד אחית וא״כ רואין כאלו כבר נסתם:

וכן שתי קורות המתאימו׳ פי׳ שיוצאות מכותל לכותל ביחד אלא שיש אויר ביניהן לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם מקבלות לרחבו טפח א״צ להביא קורה אחרת פי׳ הא ודאי לא אתא לאשמועי׳ ששתיהן סמוכות ושיעלו שתיהן לאחת דהא אפי׳ מחיצה של קש ושל קנים הרכה הוא מחיצה ובלבד שתהא מחיצה בריא׳ אלא ודאי מפני שיש אויר ביניהן ועם האוי׳ שבנתי׳ ורחבן יש שיעו׳ קורה אנו מצרפין הכל כאלו יש בקורה רחב אריח לרחבו ומה שאמר רחב אריח לרחבו טפח הוא בעינן שאמרנו דייה לקורה שתהא רחבה טפח כי אף כאלו נמלא החצי טפח החצר ע״י ליבון שמלבנין בטיט מכאן ומכאן אי נמי בא לומר שיקבלו אריח לרחבו באויר שביניהן טפח כלומר שיתפוס חצי טפח של האריח בשתי הקורו׳ אצבע בזו ואצבע בזו וישאר רחב טפח בנתים על האויר ועל זה הדרך פירשוה בירושלמי שהאויר מצטרף עם העומדים לרחב האריח אלא ששם לא נתנו שיעור רחב טפח לאויר ובתלמודא דילן התירו רבנן עד רחב טפח אויר בנתים אבל לא יותר ורשב״ג הכשיר אפילו יש ביניהן אויר שני טפחים ומחצה כיון שמקבלות אריח שיש בארכו ג׳ טפחים ויהא חצי טפח מונח עליהן אצבע מכאן ואצבע מכאן או אפי׳ פחות מאצבע מכאן ולפיכך נקט זה הלשון אריח של ג׳ טפחים ולא אמר כדאמרי רבנן ברחבו טפח ומה שאומר ואם לאו צריך להביא קורה אחרת לאו דוקא כי דיו שיחברם יותר וימעט אויר שביניהם אלא דנקט אידך דקיל טפי להביא ביניהם קורה כל דהו למעט האויר דכיון שהקורות קבועות בכותל קשה הוא לעקור אחת מהן ולקרבה לחברתה:

היו אחת למעלה ואחת למטה. פי׳ שזו עולה וזו יורדת רואין את העליונה כאלו היא למטה או את התחתונה כאלו היא למעלה ואסיקנא מכיון דליכא בחד מינייהו רחב טפח לא אמרי׳ חבוט רמי אלא עד פחות מג׳ טפחים ולעיל דאמר רב אשי פחות ג׳ טפחים אפילו בקורה רחב טפח בענין שתי יתדות עקומות שאני התם שלא היתה קורה על גב מבוי.

ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרי׳ והתחתונה למטה מעשרה. פי׳ או התחתונה קאמר דאי לא פשיט׳ שאין אמות חבוט עשרים אמה וגם נלמוד מבאן שאין אומרים חבוט או אחית אלא בשכל אחת מהן ראויה שתעמוד במקומה ותתקרב חברתה מה שאין כן בזו ודוק.

ר׳ יוסי בר יהודא סבר לה כאבוה בחדא. פי׳ דאמרינן רואין והא ודאי בהאי רואין אפילו לרבנן היא שאין לנו חסרון חוצה לו אלא דאיידי דבעי למימר ופליג עליה דאבוה בחדא נקט הכא אבוה אי נמי משום דאבוה אמר רואין בהדיא:

מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמי׳ דרב רחב׳ אע״פ שאינה בריאה. פי׳ במילתיה דר׳ יהודא א״ל רב אתנויה רחבה ובריאה פירש״י ז״ל אתניוה אפי׳ לר׳ יהודא דלא פליגי הוא ורבנן בהא כלל: וא״ת א״כ ישבש רב כולי מתני׳ מילתא דרבי יהודא ומאי דתנן היתה של קש כו׳ י״ל אין הכי נמי דהא שבש ג״כ רב מתני׳ דמבוי רחב דקאמר אתנייה צריך למעט ואע״פ שבכאן משבש לנו המשנ׳ יותר אין רב חושש לכל זה ופרכי׳ איני והאמר ר׳ אילעי אמר רחבה ד׳ אע״פ שאינ׳ בריא׳ וא״כ קשיא דרב אדרב דהא כמאן לא ר׳ יהודא ולא רבנן ופרקי׳ רחבה ד׳ שאני דבהא כולהו מודו דכיון דרחבה ד׳ טפחים שאינה בריאה ולפי פי׳ זה אין מחלוקת בין רבנן ור׳ יהודא בעניין זה כלל ומיהו אף לשטה זו אנן לית לן שבושא דרב אלא מתני׳ בדנקטי לה וכפי שסדר׳ רב אשי וכפי מה שאמר אביי למעלה סבר לה כאבוה אלמא יש בעניין זה מחלוק׳ בין ר׳ יהודא ורבנן אלא מתני׳ כפשטא ופליגי ואפילו ברחבה ד׳ טפחים וקיימא לן כרבנן: שיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל שפסקו דאפי׳ ברחבה ד׳ בעי׳ בריאה דלא סמכי׳ כלל על כל מאי דאמרי׳ השתא כיון דאליב׳ דרב איתמר לפום גרסא דיליה: ומ״מ אפשר היה לומר דברחבה דמודו רבנן אפי׳ לפי גרס׳ דגרסי׳ אנן דלא כרב: ויש מבעלי התוספות שפירשו דה״ק רב חיננא אמרה למתני׳ ואימא דר׳ יהודא אמר בריאה ורבנן אינה בריאה ומתני׳ דהית׳ של קש רבנן והשתא לא משבש לה רב למתני׳ כולי האי ופרכינן והא אמר רב רחבה ד׳ אף ע״פ שאינה בריאה ומסתמא לר׳ יהודא אמרה דאלו לרבנן לית להו קורה אלא טפח כדאיתא במתני׳ ומהדרי׳ רחבה ד׳ שאני ואפי׳ רבנן מודו בה ופירוש דחוק הוא ולפי פי׳ רשב״ם ז״ל אפשר היה לפרש דכי אמרי׳ רחבה ד׳ שאני ה״ק דברחבה ד׳ הוא דפליג רבי יהודה על רבנן ופלוגת׳ דמתני׳ וסתמא שהיתה של קש ברחב ד׳ טפי מיירי והשתא לא משבש לה רב למתני׳ כולי האי אלא דמוקים לה ברחבה ד׳ טפחים ואינה בריאה ואין רב חושש׳ משום דריש׳ דמתני׳ מיירי בקורה טפח כנ״ל:

תני רבי חייא ים שעשה שלמה כו׳. כולה פשוטה היא ומפורשת יפה בפרש״י ז״ל כי הים למאי דקס״ד עשר על עשר ברום ח׳ אמות והכי ת״ק אמות והג׳ מאות הם מקוואו׳ כשיעור מקוה ג׳ אמות ברחב אמה והקנ׳ הם חמשי׳ מקוואו׳ פשו להו ג׳ אמות ופרקי׳ דים שעשה שלמה עגול ולית ביה ת״ק אמות ויש לנו לחסר הרבוע מלבר והיינו דאמרי׳ נד׳ מאה מאה למאה עשרי׳ וחמש כלו׳ שיש לנו להפיל מן החשבון שהיינו עושין לי׳ מאות נפיל משם מאה ולמאה נפיל כ״ה וישארו שע״ה השי״ן הם ק׳ מקוואו׳ והע״ה הם כ״ה מקוואו׳. לכל מקוה ג׳ אמות וא״כ בצרי להו מחושבנא כ״ה מקוואות ומהדרי׳ ים שעשה שלמה ג׳ אמות התחתונות היו מרובעות ויש בהם עשר על עשר ברום ג׳ אמות הרי ג׳ אמות והם מאה מקוואות ושתי האמות העליונות אלו היו מרובעות היו עשר על עשר ברום ב׳ אמות שהם מאתים אמות דל מינייהו רבעא שהמרובע יותר על העגול פשו להו ק״נ בלחוד ויש בו כ׳ מקוואות היינו דאמרי׳ שיש בים ק׳ נ מקוואות לא ס״ד דכתב אלפים בת יכיל ובדין הוא דמהכ׳ מצי לאתויי מעיקר׳ שיש בים שלמה ק״נ מקוואות אלא שאגלגלנו כל זה להודיע צורתו היאך היו בו אלפים בת חללו:

אף מעמידי קורה צריכים להיות חזקים לקבל הקורה ואריחים עליה. ומעמידי קורה הוא יתדות היוצאות מן הכותל והקורה קצרה ונשענת עליהם או אף הכותלים עצמן כגון שהיה כותל של קנים וכיוצא בו שכל שהקורה נסמכת עליו אינו ראוי לקבל הרי היכר הקורה בטל ונפקע. ויש מפרשים במעמידי קורה שנעץ קנה או עמוד וכיוצא בהן מכאן ומכאן וסמך קורה על גביהן. ואין נראה כן שהרי מכל מקום יועיל משום צורת פתח:

הניח קורה על גבי מבוי ופרס עליה מחצלת והיתה המחצלת גבוהה מן הקרקע שלשה טפחי׳ הרי יצאה מכלל קורה ולכלל מחיצה לא בא ופסול שהרי קורה אין בהן שהרי (נתנסית) [נתכסית] ואין כאן היכר מחיצה אין כאן שמאחר שגבוהה שלשה הוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה והרי היא כדין מחיצה תלויה ויש למדין מכאן שכשם שיש ללחי שיעור ברחבו שאם היה רחב ארבע אמות אינו לחי כך קורה כל שיש ברחבה עשרה טפחי׳ יצאה מכלל קורה ונעשית מחיצה ומפרשי׳ שמועה זו במחיצה (המשולשת) [המשלשלת] עשרה טפחים (אלא) [ולא] משום כסוי שלדעתם אלו נתכסית במחצלת שאין בה עשרה לא בטלה תורת קורה שאין הבטול אלא מצד שחזרה לה כמחיצה ומאחר שאינה מחיצה (מנמצא) [נמצא] שקורה (אין) [יש] כאן מחיצה אין כאן וגדולי הדור (משמים) [מגמגמים] עליה שאם כן היה לו לומר משולשת עשרה וגבוהה שלשה אלא אף בלאו משולשת עשרה נאמרה ומחצלת דוקא מפני שאינה ראויה לקורה שהרי אינה חזקה לקבל אריחין. ומכל מקום יראה כפירוש האחר שאם בלא (שלוש) [שלשול] עשרה הרי אין מחיצה כלל והיאך הוא אומ׳ עליה הויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. ויש שואלין לדעת האומר קורה משום מחיצה היאך לא חששו לגדיים בוקעין בה ומכל מקום בזו סמכו על חודה יורד וסותם אבל כל שעשאה מחיצה שלא מחמת סתימת חודה אינו כלום אחר שהגדיים בוקעין בה:

קורה היוצאה מכותל זה ואינה מגעת לכותל שני אם סמוכה לכותל בפחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת ואם בשלשה צריך להביא קורה אחרת וכן אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואין נוגעות זו בזו אם בפחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת ואם בשלשה צריך להביא קורה אחרת:

התאים שתי קורות זו אצל זו ואין באחת מהן טפח אלא שיש בין. שתיהן טפח נחלקו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן שלדעת חכמים צריך שיהו סמוכות באויר טפח לבד ביניהם עד שיהיו ראויות לקבל אריח לרחבו שכשינתן האריח שרחבו טפח ומחצה בין שתי הקורות יסמך באצבע לכאן ובאצבע לכאן וכל (שהחוקות) [שרחוקות] יתר מכן אעפ״י שהן בתוך שלשה צריך להביא קורה אחרת או לקרבם זו אצל זו ומתוך שהלשון שגור תמיד לומר צריך קורה אחרת ואין צריך קורה אחרת. וכן שאפשר לפעמים שהבאת קורה קל מקירוב הקורות כגון שקבועות בחוזק הוא תופס לשון הבאת קורה אחרת ולא קירוב הקורות ומכל מקום צריך להביא או לקרב ואין סומכין לתורת לבוד שבה שהרי לראיית קבלת אריח אנו צריכים עד שתדמה כמונחת לקביעות לבנות עליה ולרבן שמעון דיו שיהיו ראויות לקבל אריח לארכו והוא שלא יהו רחוקות זו מזו אלא שני טפחי׳ ומחצה אויר בינתים ויסמך אצבע לכאן ואצבע לכאן ומה שאמר שלשה פירושו אריח שהוא שלש וטפח הנזכר בדברי תנא קמא נאמר על טפח שבינתים ושלשה הנזכרים בדברי רבן שמעון בן גמליאל נאמר על שיעור ארכו של אריח והלכה כחכמים. כך קבלנו פי׳ שמועה זו. וראיה ברורה בתלמוד המערב על מה שכתבנו למעלה שצריך שתהא כל הקורה בחוזק הראוי לקבל אמרו שם בשתי קורות המתאימות על דעתיה דרבנן עשרין ארחין ועל דעתיה דרבן שמעון בן גמליאל ארבעין ארחין פי׳ שלרבנן האריחין מונחים לרחבן על הקורה ונמצא ארכן לרוחב המבוי וכשהמבוי רחב עשר אמות שהוא גדול שבשיעורין צריך שתהא ראויה לקבלת עשרים ולרבן שמעון בן גמליאל שהאריחי׳ מונחין על הקורה בארך ונמצא רחבן לרחב המבוי צריך ארבעים. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ כתבו בפי׳ דברי חכמים שכל שיש בין שתיהן טפח אעפ״י שהן מרוחקות יתר מטפח הואיל והם תוך שלשה כשר ופי׳ אם מקבלות אריח ענינו בין שתיהן אלו היו סמוכות ובלבד בתוך שלשה ומכל מקום בדבר רבן שמעון בן גמליאל פרשו כפי׳ ראשון ואין הדבר מחוור לפרש זה בדרך אחת וזה בדרך אחרת שדברי תנא קמא מפורשי׳ לדעתם ברחב עצמה ודברי רבן שמעון בן גמליאל בריחוק שביניהן וזה ראיה לדעת ראשון כל שכן שהסכמנו בו עם תלמוד המערב. ומכל מקום גדולי המחברי׳ כתבוה כדבריהם ולשונם בזה לפי מה שמצאנו בקצת ספרים אם יש בין שתיהן טפח כדי לקבל אריח ושאין בין זו לזו שלשה כשר ואין הדברים נראין:

היו שתי קורות אלו סמוכות בריוח שביניהם אלא שהיתה זו למעלה וזו למטה ומכל מקום שתיהן במקום הכשר זו למטה מעשרי׳ וזו למעלה מעשרה הואיל ושתיהן במקום הכשר ומכל מקום דוקא בשקרובות בפחות משלשה ומתורת לבוד וכמו שתירצוה בשני של סוכה עליונה למטה מעשרי׳ ותחתונה סמוכה לה בפחות משלשה או תחתונה למעלה מעשרה ועליונה סמוכה בפחות משלשה. ואעפ״י שבמתאימות לא הכשרנו מתורת לבוד הואיל ותחתונה סובלת העליונה אם ארחי מכניעים אותה די לנו בכך ורואין כאלו נסמכו ואעפ״י שמתוך (צרות) [דקות] העליונה אינה יכולה לקבל הואיל ומכל מקום הם בתורת לבוד ושאנו אומרים כן רואין מטעם שהזכרנו מה לנו אם עומדת זקופה אם לאו ועל זו אמרו נעשו כשפודין של מתכת. ויש חולקי׳ לפסול אף בזו ושלא לפסוק כר׳ יוסי בר׳ יהודה. ומכל מקום אף לשטתנו אחת במקום הכשר ואחת במקום פסול אפי׳ סמוכה בפחות משלשה אינו כלום ולא עוד אלא אף בפחות מטפח אבל כששניהם במקום הכשר (מתקרת) [כשר מתורת] לבוד הא כל שאין שם לבוד אין מתירין בדין חבוט רמי אחר שאין בה טפח כמו שיתבאר במסכת סוכה:

פיסקא הקורה שאמרו וכן שתי קורות המתאימות כו' פי' אם אין ברוחב אחת מהן טפח לקבל אריח אבל בשתיהן יש טפח אם מקבלות אריח לרחבו כגון שאין ביניהן חלל טפח וחצי הן מצטרפות אבל אם יש ביניהן אויר יותר מטפח וחצי שאם תשכיב האריח שם לרחבו טפל אין מצטרפות ולא אמרינן הכא כל פחות מג' טפחים כלבוד דמי ורשב"ג פליג ואמר אע"ג דיש ביניהן יותר מטפח וחצי כשר עד ג"ט מפני שיכולין לקבל אריח לאורכו אבל אם יש ביניהן יותר מג"ט אין מצטרפות ואל אמרינן בהו לבוד בפחות מד' טפחים.

בד"ה אתנייה רחבה כו' ולרבנן דיה שתהא רחבה טפח כו' עכ"ל דאינו מהפך כולה מלת' דר' יהודה לרבנן אלא שהוא מגיה בדברי רבנן אינה בריאה ובדברי ר"י רחבה ובריאה דהשתא למאי דמתהפך מלתייהו נמי בדברי רבנן תני רחבה טפח ומיהו ק"ק ומאי פריך ואימא דמהפך כל מלתייהו דהשתא לא תני כלל בדברי רבנן רחבה טפח ושפיר מתוקמא מילתא דר' אלעאי כרבנן וי"ל דמשמע מדקאמר אתנייה רחבה ובריאה דאינו מהפך רק הך מלתא בלחוד ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"ת כו' אתנייה רחבה ובריאה כמו במתני' אלא שהתלמוד כו' עכ"ל ר"ל כמו במתני' שלפנינו והשתא לפי' זה קושטא הוא אליבא דרבנן דברישא אסקו שפיר מלתייהו ולא נטר עד פיסקא דסיפא אלא שהתלמוד כו' עד שסיים פלוגתייהו ודע דלפי' זה הא דמתני ליה מעיקרא בדברי רבנן אף ע"פ שאינה בריאה אצ"ל דמהפך דברי רבנן לדברי ר' יהודה אלא שמוחק הפלוגתא ואין מחלוקת בדבר אלא לכ"ע אף ע"פ שאינה בריאה ולפירוש רשב"ם ל"ק להו לעיל למחוק הפלוגתא אלא למחוק כל בבא דרואין אבל לפי' רבינו תם שפיר מוחק הפלוגתא לחוד מיהו איכא לפרש לפי' ר"ת נמי דמעיקרא מהפך דברי רבנן לר' יהודא אלא דלא נחית להפך אלא מלתא דרבנן וממילא דנפרש בהיפך דברי ר' יהודה ואיך שיהיה ק"ק לפי' ר"ת דפריך לרב דאתנייה רחבה ובריאה מהא דר' אלעאי דסתמא הוי כרבנן דלמאי דמתני נמי מעיקרא אע"פ שאינה בריאה בדברי רבנן תקשי ליה מדר' אלעאי דאיהו רחבה ד' קאמר ובמתני' תני לרבנן דדייה שתהא רחבה טפח ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה אתנייה רחבה כו' אלא שהגמרא המתין כו'. פירוש מאחר שקאי אדברי רבנן למה סדר הגמרא השמועה אדברי ר' יהודה ועשה פיסקא ר' יהודה אומר וכו':

גמרא רשב"ג אומר אם מקבלות אריח לארכו שלשה כו' כצ"ל. ונ"ב להקל בא עיי' בריש פרק הישן בפרש"י:

שם מקוה טהרה מכדי מקוה כמה הוי ארבעים סאה כדתניא ורחץ כו' כצ"ל:

גמרא וכן ב' קורות המתאימות כו' אם מקבלות אריח לרחבו טפח כו'. ועי' לשון הרמב"ם בחבורו בפי"ז הכ"ה שכתב אם יש בשתיהם כדי לקבל אריח כו' ופי' הה"מ כוונתו דהיינו דיש בין שתיהן רוחב טפח (ר"ל אם תקרבם זו א"ז) ובשאין בין זל"ז ג"ט והרב בעל קה"ע בתוספותיו כתב שלא מצא הכרע בדברי הרמב"ם דיתיר כשמרוחקות זו מזו בפחות מג"ט ואדרבה המתאימות משמע שמונחים יחד בלי הפסק כו' תקפה עליו משנתו ולא ראה מש"כ עוד הרמב"ם באותה הלכה בהיתה א' למעלה וא' למטה רואין כו' ולא יהיה ביניהן ג"ט כשרואין אותן שירדה זו ועלתה זו בכונה (ר"ל במכוון ממש כנגדן) כו' וע"ש בהה"מ ורואה אני שהדברים ק"ו. שוב ראיתי בהרב הנזכר שם לקמן בד"ה ובלבד. שהבין דברי הרמב"ם הללו בדרך אחר זר מאד ע"ש וגם הב"ח דרך קצת בדרך הקה"ע ולע"ד ברור כוונתו כמש"כ וכהה"מ ועיין ג"כ בכ"מ:

שם והאר"א א"ר רחבה ארבעה כו'. לעיל (ג):

רש"י סד"ה מגואי. מקיף חלל שלו. כצ"ל:

תד"ה והאיכא משהו. וקשיא דאין החשבון מדוקדק כו'. ור"ל דלפי האמת אין בהרחב שליש ההיקף כמ"ש הרמב"ם בפירושו וכתב התוי"ט בשם הה"מ ולא דקדקו בשל דבריהם והקילו בו. הן לפמש"כ הרע"ב לעיל במ"ב שהוא הל"מ וע"ש בתוי"ט יקשה איך הקילו על ד"ת ואולי נאמר ששיעור רחב טפח הוא מדבריהם:

יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, הָיָה מַחֲזִיק מֵאָה וַחֲמִשִּׁים מִקְוֵה טָהֳרָה. נראה לי בס"ד טעם למספר ק"ן [150] דעשאו דוגמה לכללות העולם הזה ולכן עשאו עומד על י"ב בקר כנגד י"ב צרופים דשם הוי"ה ששולטים בכל חודש צירוף אחד וכן הוא בי"ב צרופים דשם אהי"ה והעולם קיים ועומד על שלשה דברים שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים כמו שאמר שמעון הצדיק באבות (אבות א, ב) וכל אחד מאלו השלשה צריך שיהיה בשלימות ארבעה חלקים שהם מעשה ודבור וכונה ומחשבה שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה כנודע ושלשה פעמים ארבעה הם י"ב ולכך עשאו עומד על י"ב בקר והיה מחזיק ק"ן מקוה טהרה דידוע ששם הקדוש יהי הרמוז במעשה בראשית שמספרו כ"ה הופיע אורו בבריאת העולם בארבע רוחות ומעלה ומטה שאז נעשה בו ק"ן אורות בעולם כי ששה פעמים כ"ה הוא ק"ן וכנגד זה חיבר דוד המלך ע"ה בתהלים ק"ן מזמורים.
והקדמה זו הבאתי בסה"ק 'אדרת אליהו' בפרשת בלק ורמזתי בה כמה דברים בס"ד יעיין שם, ולכן עשה את הים הרומז לכללות העולם מחזיק ק"ן מקוה טהרה כנגד ק"ן אורות דשם 'יהי' הנזכר שהופיע בכל העולם כולו.
ועוד נראה לי בס"ד לרמוז בזה כי ק"ן מקוה טהרה הם ששה אלפים סאה כגגד ששה אלפים שנה דחיי עלמא דין. גם הם עולים ל"ו אלף קבים כנגד ל"ו צדיקים שמעמידין את העולם בכל דור שכל אחד נחשב כאלף שנאמר הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף (ישעיה ס, כב) וזהו ערך הפחות, גם הוא רמז לששה צדיקים משבט יהודה שנתברכו בששה ברכות וששה פעמים ששה הם ל"ו.
ועוד נראה לי עשה הים רמז למלכות שנקראת 'ים' שתהא מלאה בשש קצוות שהם חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] שכל אחד כלול מששה הרי ל"ו וידוע באצילות החשבון הוא בסוד אלפים ולכן עשאו מחזיק ל"ו אלף קבין.

תוס' ד"ה אתני' רחבה ובריאה וכו' ומיהו קשיא כיון דגם דברי רבנן מהפך הו"ל למימר מלתיה ארבנן וכו' ואין לומר דרב יהודה הי' מתני לרבנן ולר"י א"צ בריאה ואהדר ליה רב אתניי' בדברי ר"י רחבה ובריאה. דאפשר לומר דזה המשנה לא נשנית כמו שסבר ר"י מקודם שהגי' דרבנן סברי רחבה ובריאה ולא כמו דאתני לי' באמת. בא"ד והשתא פריך לר' אלעאי דמסתמא כרבנן אתי. הק' המהרש"א דלמאי דמתני מעיקרא לפי' ר"ת אע"פ שאינה בריאה בדברי רבנן תקשה ליה מדר' אלעאי דאיהו רחבה ד' קאמר ובמתני' תני לרבנן דידיה שתהא רחבה טפח ויש ליישב עכ"ל ואפשר לומר דאי לאו דהגמ' משני אתניי' כו' לא הוה ק"מ דאמינא דהא רב לא מצי אמר כרבנן לחוד דאמרי רחבה טפח ולא כר' יהודה לחוד דסבר רחבה ובריאה והוכיח דרב אתא לעשות פשר ביניהם. ונקט מילתא דרבנן רחבה וכו' ולא כרבנן דאמרי טפח אלא רחבה ארבע, משא"כ השתא דמסיק הש"ס אתניי' בדברי רבנן רחבה ובריאה מקשי שפיר דס"ד מדנקט ר"י במתני' רחבה ולא נקט סתם אעפ"י שאינ' בריאה ונשמע נמי דצריך רחבה טפח אעפ"י שאינה בריאה. כיון דקאי על רבנן. ומשו"ה הוכיח המקשן דלהכי נקט ר"י רחבה להראות לנו הא דלא ידעינן מדברי רבנן דהיינו ארבע וע"כ "כ כר"י לא מצי אתיא האי דר' אלעאי דאל"כ הל"ל סתמא הלכה כר"י. דהא לפי הנחתו דלעיל. המקשן ס"ד דר' יהודה קאמר רחבה ארבע ומדברי ר' אלעאי משמע דמחדש ד"ז מנפשי' אלא הי' מוכיח דר' אלעאי קאי מסתמא כרבנן ומקשי הגמ' שפיר הא רבנן סברי אתניי' רחבה ובריאה. ומשני רחבה ארבע שאני ור' אלעאי אתא לאשמועינן פירושו כרבנן. ור' יהודה סבר רחבה טפח ולא מדייקי בתי' האי לישניה רחבה: ואין להקשות מדקאמר ר' יהודה כל שיש בהקיפו וכו' ע"כ הוא סבר רחבה טפח והאיך ס"ד לומר רחבה. דאפשר לומר דלשעורא בעלמא נקט ובזה נשמע לר"י דצריך רחבה ד' צריכין היקפו י"ב טפחים:

גמ' מלבין לה. לקורה בטינא ממרח בטיט בשיפוע מלא אצבע מכאן וכנגדו מכאן ומשוה אותה לקורה: מלבין לשון לבנים: ומעמידי הקורה. אם הניחה על גבי יתידות אין צריכין שיהו בריאין לקבל קורה ואריח אלא לקבל קורה לבד דהא לא יהבי אריח עלה ובקורה הוא דבעינן קביעות כי היכי דתיהוי היכר מעליא אבל מעמידיה לא תלי היכירא בדידהו: אחד זה ואחד זה. קורה בעינן בריאות דאריח ומעמידיה בעו בריאות דקורה ואריח: מחצלת. להיות מחיצה לייפות כח התירו: שהגדיים בוקעין בה. הואיל וגובהה שלשה הויא מחיצה תלויה ואינה מתרת: המתאימות. שהשכיבן זו אצל זו כמו תאומים: אחת למעלה ואחת למטה. ובין שתיהם כדי לקבל אריח זו אצל זו אלא שאחת מעמידים [שלה] גבוהים משל חברתה וגבוהים ממנה: רואין את העליונה כו'. עד שיהא זו אצל זו בשוה: למעלה מעשרים אמה. מן הקרקע דאין שם הכשר קורה: ולא תחתונה למטה מי'. סמוך לקרקע: דאית ליה רואין. נמי כאבוה דאמר במתניתין רואין אותה כאילו היא של מתכת: היינו הך. דתנא ברישא רחבה אע''פ שאינה בריאה ולמה לי תו היתה של קש דאינה בריאה רואין אותה כאילו היא של מתכת: בריאה במינה אמרינן. שרגיל להיות באותו המין בריאה כגון קורה של עץ כי אינה בריאה נמי אמרינן רואין כאילו היא בריאה אבל של קש ושל קנים דאינה בריאה במינה אימא לא אמרינן רואין: פשיטא. דהכא נמי אמרינן רואין דמאי שנא הא מדרישא: משפתו עד שפתו. חללו שלו לבד עובי דופנותיו עשר אמות וכתיב וקו שלשים באמה יסוב אותו אלמא לכל אמה רוחב בעיגולא איכא שלש אמות היקף: והאיכא עובי שפתו. דהוה עדיף על י' של חלל ואפילו הכי וקו שלשים הוא דבעי ותו לא: פרח שושן. דק מאד כפרח שושן זו: ועביו טפח. בשולי דפנותיו מלמטה אבל מלמעלה דק מאד כמעשה שפת כוס פרח שושן: מגוואי קא חשיב קרא לההוא קו ל' להיקף דגואי חשיב ליה שאין עובי שפתו מוקף בו אלא קו שלשים הוא מקיף חלל שלשים: מקוה טהרה. ארבעים סאה:

ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים. בפ' הישן (סוכה כב.) פריך מהכא למאן דאמר כל היכא דלית ביה טפח לא אמרינן חבוט רמי ומשני תריץ הכי ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מכ' אלא בתוך כ' ותחתונה סמוכה לה בפחות משלשה וקשה דאדפריך מר' יוסי בר' יהודה לסייעינן מרבנן דלית להו רואין ואומר ר''י דטעמי' דרבנן לאו משום דלית להו חבוט רמי בפחות מטפח אלא משום דבעי קורה ראויה לקבל אריח ופסלי קורה הנופלת ברוח ושתי קורות המתאימות אפילו בפחות משלשה משום דבעי קורה ראויה לקבל אריח: אתנייה רחבה ובריאה. פירש רשב''ם ואין מחלוקת בדבר וקשה דאז יש למחוק כל בבא דרואין אלא נראה שהיה מהפך דברי רבי יהודה לרבנן וא''ת מאי פריך מרבי אילעאי דילמא כרבנן ס''ל וי''ל דלא מתוקם מילתיה כרבנן דהא רחבה ארבעה קאמ' ולרבנן דיה שתהא רחבה טפח ואפילו אינה בריאה אלא על כרחך כדרבי יהודה וס''ד דקים ליה לר' אילעאי דר' יהודה בעי רחבה ד' אבל אין צריך שתהא בריאה ומשני רחבה ארבעה שאני אבל ברחבה טפח בעי ר' יהודה שתהא בריאה ומיהו קשיא כיון דגם דברי רבנן מהפך הוה ליה למימר מילתיה ארבנן ולמימר אתנייה רחבה אע''פ שאינה בריאה כמילתייהו דרבנן ונראה לרבינו תם דרב יהודה מתני ליה אמילתיה דרבנן ואמר ליה רב אתנייה רחבה ובריאה כמו במתני' אלא שהש''ס המתין לסדר הגמרא זו עד שסיים פלוגתייהו והשתא פריך מר' אלעאי דמסתמא הוי כרבנן ולפי זה יש להוכיח דאין הלכה כרב דקאמר לעיל (ד' יא.) אתנייה צריך למעט דהמשנה לא נשנית כמו שהגיה וכאן נשנית כמו שהגיה וכן פסקו הגאונים וה''ג והאיכא משהו. משמע שהחשבון מצומצם וכן בפ''ק דב''ב (ד' יד) גבי שני טפחים שנשתיירו בארון ששם ספר תורה מונח שהיא בהיקפה ששה טפחים ופריך כיון דלאמצעיתו נגלל נפיש ליה משני טפחים וכן בתר הכי דמשני בספר דעזרה לתחלתו נגלל ופריך אכתי תרי בתרי היכי יתיב משמע דמצומצם לגמרי וקשיא דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות: