עירובין טו ע"א

דף טו - א

איתמר: לחי העומד מאיליו, שלא הוקבע לשם תיקון המבוי, שלא הזמינוהו לכך:

אביי אמר: הוי לחי להתיר את הטילטול במבוי.

רבא אמר: לא הוי לחי.

ומפרשינן פלוגתייהו: היכא דלא סמכינן עליה דלחי זה מאתמול, לפי שהיה שם לחי אחר, שעליו סמכו, ונפל הלחי ההוא בשבת - כולי עלמא לא פליגי שהלחי שנשאר, שלא סמכו עליו, דלא הוי לחי!

כי פליגי: היכא דסמכינן עליה מאתמול להתיר את הטלטול מכחו, בתורת לחי.

אביי אמר: הוי לחי, למרות שלא העמידוהו לשם לחי, דהא סמכינן עליה מאתמול בתורת לחי.

רבא אמר: לא הוי לחי. כי כיון דמעיקרא, כשהעמידוהו, לאו אדעתיה דהכי עבידי, לא לשם כך העמידוהו - לא הוי לחי!

קא סלקא דעתך דבני הישיבה, דכי היכי דפליגי אביי ורבא בלחי העומד מאליו, כך פליגי נמי במחיצה העומדת מאליה.

ולפיכך, רצו להוכיח ממחיצה ללחי, ואמרו:

תא שמע: העושה סוכתו בין האילנות, ואילנות דפנות לה - כשירה.

הרי שמחיצה העומדת מאליה הוי מחיצה!

ודחינן: הכא במאי עסקינן, שנטען שנטע את האילנות מתחילה לכך, כדי שישמשו דפנות לסוכה.

ותמהינן: אי הכי - פשיטא שהן יכולות לשמש כדפנות?!

ומשנינן: מהו דתימא: ליגזור שלא להשתמש בסוכה הזאת דילמא אתי לאישתמושי באילן, ויעלה ויתלוש ביום טוב - קא משמע לן דלא חיישינן!

תא שמע: בורות מים שברשות הרבים [שמחמת עומקם ורוחבם הם נחשבים לרשות היחיד], מותר למלאות מהם מים אל רשות הרבים באם עשה סביבות הבור ארבעה "דיומדין" [עיין במבוא, ביאור ענין "פסי ביראות"], שהן נראין כשמונה פסים.

דהיינו, שעושה במרחק, מסביבות הבאר, ארבע פינות, כמין מרזב [והרמב"ם קורא להם: זויות], שנוטה אמה ממנו לרוח אחת, ואמה שניה לרוח שני. ובכך נעשה המקום שסביבות הבור לרשות היחיד, שמוקפת מחיצות מארבע צידיה, ואז מותר למלא מים מן הבור אל בין הדיומדין.

ואם היה שם באחת הזויות אילן או גדר של אבנים, שגודר אמה כמו פס, לכל צד [רש"י סוכה דף כד ב], או שהיה בפינות חיצת הקנים [קנים שהיו נטועים כסדר מחיצה] - נידון אותו דבר משום דיומד! [ראה ציור 1]

הרי חזינן שגם דבר שלא הועמד לשם מחיצה חשיב מחיצה! ודחינן: הכא נמי במאי עסקינן: שעשאן מתחילה לכך.

ומקשינן: אי הכי - מאי קא משמע לן?

ומשנינן: הא קא משמע לן: דין חיצת הקנים, שהיא מחיצה העשויה קנה קנה, כשיש פחות משלשה טפחים בין קנה לקנה. שהיא מועילה, מדין לבוד, אפילו להחשב כפס של פסי ביראות!

כדבעא מיניה - לקמן דף יט ב - אביי מרבה, האם מהני מחיצה העשויה קנה קנה פחות משלשה טפחים לשמש בתורת דיומד של פסי ביראות. וטעם הספק יבואר לקמן במקומו.

ומהך ברייתא איכא למיפשטה! ^[111]

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שמחיצה העומדת מאליה מועילה:

תא שמע: אילן המסיך [המסוכך] על הארץ, ויש בעיקרו של האילן גובה עשרה טפחים, ונופו נוטה עד סמוך לארץ - אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, מטלטלין תחתיו, כיון שהנוף, הלבוד אל הארץ, חשוב כמחיצה.

הרי, דמהני מחיצה העומדת מאליה! ודחינן: הכא נמי במאי עסקינן: שנטעו לאילן מתחילה לכך!

ומקשינן: אי הכי - דמיירי שנטעו מתחילה לכך - מחיצה גמורה היא, ואם כן, ליטלטל בכולו של השטח שמתחת לאילן!?

כלומר: אפילו כשנופו של האילן משתרע על שטח נרחב.

ותיקשי, אלמה, למה, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אין מטלטלין בו בשטח שמתחת לאילן אלא אם היה השטח עד בית סאתים בלבד [שטח שזורעין בו סאתיים זרע. וגודל שטחו הוא כחצר המשכן, שהיה מאה אמה על חמשים אמה. והוא שטח של חמשת אלפים אמה מרובעים]!?

ואם היה נופו של האילן רחב מאד, עד שהיה השטח מתחתיו יותר מ"בית סאתים"

- אין מטלטלין בו.

וסלקא דעתין, דטעמא משום שאין נופו של האילן מחיצה גמורה, היות והיא עומדת מאליה. ולפיכך הוי כשאר היקף שאינו מתוקן כל צרכו. וכגון: מחיצה שאין בה אלא שתי או ערב [ולא שתי וערב], או היקף שלא הוקף לדירה, שבמקום כזה אין מטלטלין בו אם היה היקיפו יותר מבית סאתיים.

והשתא תיקשי, לפי מה שהעמיד רב הונא בריה דרב יהושע, בשנטעו לאילן מתחילה לכך, הא הוי ליה היקף שמתוקן כל צרכו. ואם כן, לישתרי אפילו היקיפו הוא יותר מבית סאתיים?!

ומשנינן: משום דין "בית סאתיים שלא הוקף לדירה" הוא דבעינן שלא יהא מתחת לאילן יותר מבית סאתים.

דאף על גב שהאילן הזה ניטע על מנת לדור מתחת לנופו, אין זה דיור רגיל, אלא הוי "דירה שתשמישה לאויר".

והיינו, שהיא מיועדת עבור שומרי השדות, כדי להגן עליהם מהאויר החם שחוצה לה, [להצילן מן החמה].

ועל כרחם הם דרים בה.

וכל דירה שתשמישה הוא רק ל"אויר" - לאו דירה היא.

ולכן, אין מטלטלין בה, אלא כשהיקיפה הוא עד בית סאתים ולא יותר.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שגם מחיצה העומדת מאליה נחשבת מחיצה:

תא שמע: אדם השובת בערב שבת בין השמשות מחוץ לעיר, נחשב מקום ארבע אמות שלו מסביבו כמקום שביתתו. ומשם ואילך מותר לו לילך בשבת אלפיים אמה לכל רוח, כשיעור תחום שבת.

אבל השובת בביתו שמחוץ לעיר, נחשב כל הבית כמקום שביתתו, ומחוץ הבית ואילך מותר לו לילך אלפים אמה לכל רוח.

ולפיכך: אם שבת בתל, שהוא גבוה עשרה טפחים, כשיעור מחיצה, והוא רחב יותר מארבע אמות [כי אם אינו רחב ארבע אמות אין שביתתו על התל מוסיפה לו שטח של מקום שביתה, שהרי היה לו ארבע אמות מסביב אפילו היה שובת במישור] ועד בית סאתים, אמרינן בתל "גוד אסיק מחיצתא" שסביבות התל, ונמצא ששבת במקום מוקף מחיצות. ולכן נעשה כל התל כביתו לגבי "מקום שביתתו".

[אבל אם שטח התל הוא יותר מבית סאתיים, אין מחיצותיו מועילות לו, כיון שהיקף שאינו עשוי לדירה אינו מועיל ביותר מבית סאתיים. והרי זה כמי ששבת במישור, שאין לו אלא ארבע אמות].

וכן אם שבת בנקע, נקיק בין הסלעים, שהוא עמוק עשרה טפחים, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים - כיון שהוא מוקף מחיצות, הרי נחשב כל הנקיק כביתו.

וכיון שלא הוקף לדירה, אינו מועיל ביותר מבית סאתיים.

וכן אם שבת בתוך קמה קצורה, שקצר את הקמה במרכז השדה, ולא קצר את הקמה מסביב, ושיבולות גבוהות עשרה מקיפות אותה - כל מקום הקמה הקצורה נחשב כביתו.

ובכל אלו: מהלך את כולה כמקום שביתתו. וחוצה לה - הוא מהלך עוד אלפים אמה!

הרי חזינן, שמחיצה העומדת מאליה הוי מחיצה. ותיקשי לרבא?!

וכי תימא לדחות את הראיה, ולומר כי הכא נמי מיירי שעשה את המחיצות הללו מתחילה לכך.

הא ליתא.

כי בשלמא במי ששבת בתוך קמה - לחיי! אפשר להעמיד שאכן זרע את הקמה מתחילה לכך.

אלא תל ונקע, שהוא לא עשאם - מאי איכא למימר?!

ומשום ראיה זאת, חוזרת בה הגמרא מהמהלך שכשם שפליגי אביי ורבא בלחי פליגי נמי במחיצה.

אלא, בהכרח כי במחיצות - כולי עלמא לא פליגי דמחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה.

וכי פליגי אביי ורבא דוקא בלחי העומד מאליו הוא דפליגי!

וטעם פלוגתתם:

אביי, דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי - סובר לטעמיה [לעיל דף ה א, לחד לישנא - תוספות], דאמר: לחי משום מחיצה הוא דמהני.

ומחיצה העשויה מאליה - הויא מחיצה.

ורבא, דאמר: לחי העומד מאליו לא הוי לחי, גם הוא סובר זאת לטעמיה, דאמר [לעיל דף יב ב - תוספות]: לחי משום היכר.

ולפיכך: רק אי עבידא ללחי בידים הויא היכר.

ואי לא עבידא בידים, לא הוי היכר.

ומוכיחה הגמרא כדברי אביי, שלחי העומד מאליו מתיר את המבוי.

תא שמע: גדר הבנויה לאורכו של מבוי, ובפתח המבוי יש בגדר אבני גדר היוצאות [בולטות] מן הגדר - זו למעלה מזו - אל תוך רוחב פתח המבוי:

אם היו האבנים הבולטות אל המבוי מובדלות זו מזו פחות משלשה טפחים, אמרינן בהם "לבוד". ונמצא, שיש לחי הבולט אל תוך המבוי בגובה עשרה טפחים. ואז אין צריך לחי אחר כדי להתיר את המבוי בטלטול.

אבל אם היו מובדלות האבנים הבולטות זו מזו שלשה טפחים או יותר, שלא נאמר בהן דין לבוד, אין זה לחי, ולכן צריך לחי אחר כדי להתיר את המבוי.

הרי חזינן דלחי העומד מאליו הוי מחיצה, וקשיא לרבא!

ומשנינן: הכא נמי, איירי שבנאן לאבנים הבולטות מתחילה לכך.

ופרכינן עלה: אי הכי, פשיטא שהן מתירות מדין לחי, ומה הרבותא להשמיענו זאת!?

ומשנינן: מהו דתימא: אפילו בנאן מתחילה לשם לחי, לא עשה בכך היכירא כלל.

משום שיאמרו בני אדם: הבנאי של הכותל הזה השאיר בו אבנים בולטות כדי למיסר [לחבר, לקשור] בניינא הוא דעבידא. וכדרך הבנאים, שמוציאין בליטות אבנים מן הגדר כדי שאם ירצו לעשות מחיצה נוספת, מהגדר שלאורך המבוי אל עבר הגדר שכנגדו, תתקשר הגדר באבנים אלו [ריטב"א].

קא משמע לן שבכל זאת מהני משום לחי, כיון שבנאן מתחילה לשם לחי.

תא שמע מהא דתני רבי חייא, שלא כרבא: את הלחי, המתיר את המבוי בטלטול, אפשר להעמיד בצידי כתלי המבוי או בהמשכם.

כמו כן יכול לשמש כלחי גם חלק מהמשכו של הכותל, הנראה כ"לחי", בכך שהוא מתרחב או נהיה צר. [ראה ציור]

כאשר המשכו של הכותל נהיה צר, נראה מקום הצרות הכותל כלחי רק לאנשים העומדים מחוץ למבוי, אך אין הוא נראה לאנשים העומדים בפנים המבוי.

ואילו כאשר המשכו של הכותל מתרחב, נראה העובי של הכותל כלחי רק לאנשים העומדים בתוך המבוי, אך אין הוא נראה כלחי לעומדים מחוץ למבוי, לפי שהם רואים אותו כסוף הכותל ולא כלחי.

וכך שנה רבי חייא:

כותל עבה של מבוי, שצידו אחד, חלקו הפנימי של עובי הכותל, כנוס הוא מחברו, שמתחיל או מסתיים שלא בשוה עם חלקו השני של עובי הכותל. הרי:

בין שנראה המקום הכנוס מבחוץ.

דהיינו שהכותל, בסמוך לראש המבוי, הוא צר, ובתוך המבוי הוא מתרחב. ונמצא שהכותל "כנוס" רק בתחילת המבוי. ולכן רק העומד בחוץ למבוי רואה את עיבוי הכותל בפנים המבוי, ואת כניסת הכותל, סמוך לראש המבוי.

ושוה מבפנים, שמסתיים בשוה כל עובי הכותל, ואין נראית הכניסה של הכותל לעומד במבוי בפנים, אחר מקום כניסת הכותל.

ובין שנראה מקום הכניסה מבפנים, שבתחילת המבוי הכותל עבה, ורק בהמשכו פנימה הוא נכנס ונהיה צר, שאז נראית הכניסה והפגימה רק לעומד במבוי בפנים.

ושוה מבחוץ, שלעומד מבחוץ לא נראה מקום כניסת הכותל, ונמצא שאינו נראה בחוץ כלחי אלא ככותל עבה.

בכל ענין הרי הוא נדון משום לחי.

הרי חזינן שהמשך הכותל, שלא נבנה לשם לחי, יש לו דין לחי. ומוכח כי לחי העומד מאליו הוי לחי. ותיקשי לרבא?!

ומשנינן: הכא נמי איירי שעשאו מתחילה לכך.

ופרכינן עלה: אי הכי - מאי קא משמע לן?!

ומשנינן: הא קא משמע לן: נראה מבחוץ ושוה מבפנים - נדון משום לחי!

תא שמע מהא דרב הוה יתיב בההוא מבואה מבוי, והוה יתיב רב הונא קמיה דרב.

אמר ליה רב לשמעיה לשמשו: זיל, אייתי לי כוזא דמיא. לך, הבא לי ספל מים!

עד דאתא השמש משליחותו, נפל לחיא הלחי.

אחוי ליה - רב לשמשו - בידיה, הראה לו בידו, שיעמוד ולא יטלטל במבוי.

קם שמעיה אדוכתיה, נעמד השמש במקומו.

אמר ליה רב הונא לרב: וכי לא סבר לה מר שאפשר לסמוך בתורת לחי אדיקלא, על הדקל שהיה נטוע שם אצל פתח המבוי, ולטלטל על סמך היותו שם כאילו היה בו לחי?!

אמר רב: דמי דומה האי מרבנן - כמאן דלא פרשי [בשאר מקומות בש"ס כתיב "גמרי" ולא "פרשי"] אינשי שמעתא! דומה החכם הזה - רב הונא - לאנשים שלא למדו.

כי מי, האם, סמכינן עליה דהאי דיקלא שישמש בתורת לחי גם מאתמול, שיועיל בתורת לחי?! והרי אתמול סמכו על הלחי ולא על הדקל!?

ומדייקת הגמרא מדברי רב: טעמא שלא יכול הדקל לשמש כלחי, הוא משום דלא סמכינן על הדקל מאתמול.

הא אם כן סמכינן עליה דדיקלא מאתמול, אף שעומד שם מאליו, הוי לחי!

אלמא, הלכה כאביי! ^[112]

ותמהינן: איך פושטת הגמרא מעובדא דרב דהלכתא כאביי בהך פלוגתא?

והא איכא למידחי ולמימר איפכא, שנפשוט מעובדא דרב דהלכתא כרבא:

ולימא דאביי ורבא בדלא סמכינן עליה מאתמול הוא דפליגי.

הא בסמכינן עליה מאתמול לכולי עלמא הוה לחי.

וממילא, מעובדא דרב, חזינן דסבר כי בלא סמכינן עליה מאתמול לא הוה לחי, ונפשוט דהלכתא כרבא בהך פלוגתא?!

ומשנינן: לא סלקא דעתך דבדלא סמכינן עליה פליגי.

דההוא ברקא [יציע] דהוה בי בר חבו. והעמוד הסומך את היציע, שלא נעשה לשם לחי, היה עומד בפתחו של מבוי אחר. דהוו פליגי בה - בעמוד זה שלא נעשה מתחלה לשם לחי - אביי ורבא כולי שנייהו [כל ימיהם] אם אפשר לסמוך עליו משום לחי.

אלמא, מדאיפליגו בה "כולי שנייהו", בסמכינן עליה מאתמול פליגי.

מתניתין:

בכל דבר עושין לחיין. ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים.

ורבי מאיר אוסר.

וכן מטמא דבר שיש בו רוח חיים, אם עשאו כיסוי לארון של מת, משום גולל.

שהגולל מטמא באוהל כמת עצמו [ואפילו ניטל משם]. דכתיב: וכל אשר יגע "על פני השדה" - לרבות גולל.

מחיצת קנים קנה קנה פחות מג' איצטריכא ליה כדבעא מיניה אביי מרבה עיקר זו הבעיא בפר' עושין פסין:

ואביי דאמר לרבא בר רב חנן כדבעא מיניה הלכתא מאי א"ל פוק חזי היאך עמא דבר איכא דמתני לה על השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו.

אתמר לחי העומד מאליו כגון אילן וכיוצא בו. אביי אמר הוי לחי רבא אמר לא הוי לחי וסברוה כי היכי דפליגי בלחי הכי פליגי במחיצות.

ת"ש העושה סוכתו (על) [בין] האילנות והאילנות דפנות [לה] כשרה ודחי רבא הכי הכא במאי עסקינן כשעשאו לאילן בתחלה לשום דופן והא אתא לאשמעינן דלא גזרינן דלמא אתי להשתמושי בי"ט באילן. וכן נמי דחי במחיצת הקנים דתנינן דנידון משום דיומד כשעשאו מתחלה לכך.

אי הכי מאי למימרא כלומר אם מתחלה עשאו לכך הא פשיטא היא ודחי לכדבעא אביי מרבה אצטריכא ליה וכדבעינן למימר לקמן.

תא שמע מהא דתנן בהמוצא תפילין. אילן המיסך על הארץ כו'. ודחי הכא נמי כשעשאו לכך.

אי הכי האי מחיצה מעלייתא היא. אלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בו אלא בבית סאתים ומשני משום דהויא דירה שתשמישה לאויר כו'.

ת"ש שבת בתל גבוה י' והוא מד' אמות ועד בית סאתים מפני שהיא דירה שתשמישה לאויר ואין לה אלא בית סאתים. וכן בנקע עמוק י' כו' עד וקמה קצורה או שיבולות מקיפות אותה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה הנה התל והנקע אי אפשר לומר בהן שעשאן מתחלה לכך.

ופרקינן במחיצות כ"ע לא פליגי דמחיצה העשויה מאליה היא מחיצה. כי פליגי בלחי אביי אמר לחי משום מחיצה ומחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה ורבא אמר לחי משום היכר ואי עשאו לכך הוי היכר ואי לא לא הוי היכר.

ת"ש אבנים היוצאות מן הגדר ונראות בולטות ומובדלות זו מזו פחות משלשה אין צריך לחי אחר וכו'.

פי' לאיסר בניינא.

ת"ש דרב ורב הונא הוו יתבי במבוי א"ל רב לשמעיה אייתי לי מיא עד דאתו שמעא נפל הלחי א"ל רב קום אדוכתיך א"ל רב הונא ולסמוך מר אדיקלא. א"ל וכי סמכינן עליה מאתמול מכלל דאילו סמכינן עליה הוו לחי.

לימא אביי ורבא בדלא סמך עליה מאתמול פליגי. ודחינן לה דההוא ברקא חלילה. פירוש בנין כמותא ומפורש בהמוכר את הבית. דהוה בדבי רב הונא על פי המבוי וחלקו בו אביי ורבא כל שנותם:

בכל עושין לחיים כו'.

אלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בו אלא בית סאתים. ואם נטעו מתחילה לדירה אפילו יתר מבית סאתים דלאו כקרפף הוא אלא כבית דירה ממש הואיל ונטעו לשם דירה.

ת"ש שבת בתל וכו'. ומברייתא דקתני כל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה לא מצי לאקשויי, דההיא נמי כיון דנעשית בידים לשם מחיצה אע"פ שלא סמכו עליה מאתמול ועכשיו הוא דנעשית, מ"מ כיון דבידים נעשית לשם מחיצה מחיצה גמורה היא ומודה בה רבא, והוא הדין נמי ללחי כי האי גוונא וכמעשה דרב דבסמוך דאחוי ליה לשמעיה קום אדוכתיך.

אביי לטעמיה. לא גרסי' ליה ר"ח והרב אלפסי ז"ל. וכבר כתבתי בארוכה לעיל (עירובין ט, א ד"ה ולענין) בס"ד גבי פלוגתא דבין הלחיים.

א"ל נסמוך מר אדקלא. איכא מ"ד לטעמיה דרב קאמר ליה, כלומר: אפילו לדידך דנראה דלא סבירא לך שבת הואיל והותרה הותרה מ"מ נסמוך מר אדקלא, אבל רב הונא לנפשיה ס"ל לקמן (עירובין יז, א) שבת הואיל והותרה הותרה. ומסתברא דרב הונא נמי מודה בהא הואיל וליתנייהו המחיצות, וכדאמרינן לקמן (שם) אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפילו כר' יוסי ב"ר יהודה, עד כאן לא קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה אלא התם הואיל וליתנייהו למחיצות. ומהא דהכא איכא למשמע דהתם לאו בדרך דחייה בעלמא קאמר לה אלא דוקא, והכי נמי מסתברא דסתמא דמלתא רב הונא לא פליג ארביה.

ירושלמי (ה"ד): רב אזל לחד אתר חמא לחד מבוי שריתיה בליחייא יהב ליה בחוטרא ואפליה, אמר ליה רב הונא דיקלא קיים. אמר ליה עינוי דרב הונא גביה ועינוי דרב לית אינון גביה אלא הריני אוסר להם משום קורה ולשבת הבאה אני מתיר להם משום לחי, שיהו יודעין שאם ינטל הדקל שאסור לטלטל. ואית דבעי מימר דלא יהון סברין כר' יהודה דר' יהודה אמר רחבה אע"פ שאינה בריאה. ר' חנינא לא אמר כן אלא רב אזיל לאתר חד, חמא ההיא מבוי שנטלה קורתו ואסר להם, א"ל רב הונא דיקלא קאים, א"ל עינוי דרב הונא גביה ועינוי דרב לית אינון גביה אלא הריני אוסר להם משום קורה ולשבת הבאה הריני מתיר להם משום לחי שיהו יודעין שאם ינטל הדקל שאסור לטלטל. ואית דבעי מימר דלא יהון סברין כר' יהודה דתניא תמן איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה וכה אמר הכין, אמר ר' מנא כבית דירה עבד לה ר' יהודה.

אביי אמ׳ הוי לחי ודיוקא עד פחות מד׳ אמות אבל ד׳ אמות אפילו אביי מוד׳ דלא הוי לחי כיון שהוא עומד מאליו כדכתב רש״י ז״ל גבי לחי הבולט מדופנו של מבוי. מחיצת המים קנה קנה פחות מג׳ קמ״ל כדבעא מיני׳ אביי מרבה פירוש ההיא בעיא לקמן בריש פרק פסין. ותרי לישני איתמרו התם בחד לישנא אמרינן דבעא מיניה דיומד הבא ממחיצת הקנים מפטרות פחות פחות מג׳ אם נדונו׳ משום דיומד או לא ובלישנא בתרא אמרי׳ דבע׳ מיניה גורדייתא דקני׳ שמחברו׳ בתחלתן ולאחר גובה עשרה מתרחקו׳ ג׳ טפחי׳ אי חזו להיות דיומד או לא והכא לא קפדינן ונקטינן חדא מהנהו לישני: אלמא אמר רב הונא שאין מטלטלין בו אלא סאתי׳ פירוש שאם הו׳ יותר מבית סאתי׳ אין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות כדין כרמלי׳ אלא א״כ שלא נעשו מתחלה לכך שפיר דהא קאמר לן שגזרו חכמים על כל קרפף ומחיצות שלא הוקפו לדירה שאם הוא יותר מבית סאתים שיהא דינו ככרמלית וקמה קצירה כו׳ ופרקי׳ לדידי נמי טעמא מפני שגזרו חכמים על כל היקף העשוי לתשמיש אויר בעלמא שאם היה יותר מבית סאתי׳ שיה׳ דינו ככרמלי׳ וקמ׳ קצור׳ כו׳ פי׳ או קמה קצור׳ ושבולות מקיפו׳ אותו:

ג״ה אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ויש שפירשו דהיינו מאי דקאמר אסור להשתמש בין הלחיים דקסבר לחי משום מחיצה ואין מחיצה אחרת אלא לפנים ממנה ולפי זה אין הלכא כרבא בההיא דהתם דהא קיימא לן כאביי בהא דהכא דתיהוי מיע״ל קג״ם לפי מה שכתב רש״י ז״ל שזו היא למ״ד של יע״ל ובתוס׳ פירשו דאביי לטעמיה היינו מאי דקאמר לעיל בפרקי׳ גבי ממעטו אביי אמר ד׳ ופרישנא טעמא דקסב׳ קורה משו׳ מחיצ׳ וכיון שכן כל שכן דסבירא ליה דלחי משום מחיצה ואע״ג דאמרי׳ התם לאביי לישני אחריני הכא סברי דהאי לישנ׳ קמ׳ וזה דוחק והנכון דלא גרסי׳ הכא ואביי לטעמי׳ ור״ח ורי״ף ז״ל לא גרסי ליה:

מהו דתימא לאיסור בניינא עבידא. פירש ואפילו כשבנאן מתחלה לשם לחי לא עבדא היכירא כלל קמ״ל אמר רב הונא לא סבר לה מר ליסמיך אדיקלא וק״ל דהא לרב הונא בלא דיקל׳ נמי מותר דהא סבירא לה לקמן דשבת הואיל והותרה בכניסתה הותרה תירץ ר״י ז״ל והכא אליבא דרב קאמר לה דחזא דלית לי׳ הואיל והותרה שבת הותרה עוד י״ל דסבירא לן השתא כההוא לישנא דאמרי׳ לקמן דאמר אנא דאמרי אפילו לרבי יוסי עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא היכא דליתנהו למחיצות והלכתא כאביי ביע״ל קג״ם אינו מלשון התלמודא כי ר״ת ז״ל סובר דלמ״ד היינו למ״ד של ימי לידה שאינה רואה בהם דמס׳ נידה:

לחי העומד מאליו כגון שגדל לשם אילן או שנעשה שם תל או עמוד שלא לשם לחי אם הדבר ברור שלא סמכו עליו מאתמול [לא הוי לחי] אבל כל שאפשר שסמכו עליו מאתמול כגון שלא היה שם לחי אחר אלא זה בין שלא היה שם אחר מעולם בין שהיה שם אחר (ומכל מקום) ונפל (זה) מבעוד יום עד שאפשר שעלה על דעתם מבערב לסמוך עליו הרי זה לחי אעפ״י שלא הוקבע לשם לחי הואיל ועליו סמכו שמאחר שהוא [משום] מחיצה ולא משום היכר מחיצה מאליה מחיצה היא הא קורה העומדת מאליה כגון אלו שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק אין זה כלום שהקורה משום היכר ואין היכר אלא כשהוקבע לכך. ושמא תאמר לחי מיהא (אויל) משום מחיצה היא ומחיצה העומדת מאליה מחיצה היא נתיר אף בשלא סמכו עליו מאתמול שהרי במחיצה אף בעשויה בשבת מאליה מתרת כגון מחיצה של בני אדם ושאר מחיצות נראה שמתוך שאינה מחיצה הניכרת החמירו בה הא במחיצה גמורה אין לחלוק בה בין סמכו ללא סמכו וכמו שאמרו העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה אעפ״י שלא נטעו האילנות לשם מחיצה. וכן בענין פסי ביראות אמרו שאם היה שם אילן או גדר או מחיצת קנים בפחות פחות משלשה נדון משום דיומד על הדרך שיתבאר בפרק שני [יט:] אעפ״י שלא נעשו מתחלה לכך:

אילן המיסך על הארץ שיש תחתיו חלל בגובה עשרה והנופים מתעקמים בראשיהם וחוזרים ונוטים כלפי קרקע מכל צד (דיו) סביב אם אין בין ראשי הענפים ולארץ שלשה טפחים משתמש תחתיו שהרי יש כאן לבוד ונמצאת מחיצה עשרה ופרשוה במסכת סוכה בשעשה שם הוצא ודפנא בשתי וערב עד שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה הא כל שעשה כן מותר שמחיצה מאליה מחיצה היא. ומכל מקום אם היה תחת האילן יתר מבית סאתים אסור לטלטל תחתיו שהיקף שאינו עשוי לדירה אלא לאויר שחוצה לה לשמור משם שדות וכרמי׳ אינו היקף גמור ודינו כקרפף שלא לטלטל בו אלא עד בית סאתים שעד כאן דינו כחצר כשיעור חצר המשכן ואין נותנים לו דין הוקף לדירה שמטלטלין בכלו אפי׳ עד עשר כורים:

מי ששבת בתל גבוה עשרה ר״ל שקדש עליו היום שם וקנה שביתתו לשם אם יש באותו תל מארבע אמות עד בית סאתים וכן (בוקע) [בנקע] עמוק עשרה שהוא מארבע אמות עד בית סאתים וכן בקמה קצורה שהשבלים מקיפים אותו מקום הקצור ויש בגובה השבלים עשרה טפחי׳ ומלא את השבלים הוצא ודפנא שלא ינידם הרוח כמו שהתבאר בשני של סוכה [כה.] והחלל שבתוכו מארבע אמות עד בית סאתים מהלך כל אותו תל או נקע או מקום הקצור כברשות היחיד שמחיצה מאליה מחיצה היא והולך חוצה לה אלפים אמה. וזה שאמר מארבע אמות פרשו גדולי הרבנים מפני שפחות מארבע אין צריך תל או נקע ומה ענין לומר בו מהלך את כלו אף בלא תל ונקע אלא ברשות הרבים גמורה מקומו של אדם ארבע אמות הוא אבל גדולי מפרשי׳ כתבו (באבע) [בארבע] אמות אלו שהן בשפוען ארבע אמות היא רשות היחיד אבל בחמש אמות רשות הרבים היא אין לו אלא ד׳ אמות על דרך תל המתלקט עשרה כמו שיתבאר:

אבני גדר היוצאות בראש כותל המבוי ומובדלות זו מזו אם הבדלן בפחות משלשה יש כאן תורת לבוד ואין צריך לחי אחר אעפ״י שאפשר שלקשירת הבנין זה בזה הונחו ולא לשם לחי שהרי לחי העומד מאליו מכל מקום לחי הוא ואם יש ביניהם שלשה אינו כלום. וכותל שצדו אחד כנוס מחברו כבר ביארנו שנדון משום לחי בין נראה מבפנים ושוה מבחוץ:

פיסקא ומטמא משום גולל פירש המורה אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באוהל המת במת עצמו ואפילו ניטל משם ואינו נראה לי אלא כל זמן שעומד על המת מטמא באוהל אבל אם נסתלק משום טהור דתניא בספרי כל הבא אל האהל מה האהל בזמן שהמת בתוכו טמא לא בזמן שנתפנה אף הקבר בזמן שהמת בתוכו טמא לא בזמן שנתפנה וה"ק נמי הגולל והדופן אינן טמאין אלא כל זמן שהמת שם אבל אם נתפנו מעל המת הרי הן כשאר אבנים בעלמא והן טהורים:

תוס' בד"ה א"ה מאי למימרא ולא סגי בשינוייא כו' עכ"ל וכדמשני חיצת קנים כו' פחות מג"ט איצטריך ליה קאי שנויא דלעיל לגבי אילן וניחא דנקט חדא אטו תרתי דהיינו גדר אגב אילן וחיצת קנים ודו"ק:

בד"ה תל ונקע כו' דלא אתי למעוטי אלא דבר שאינו ראוי להעשות בידי אדם כו' עכ"ל והא דפריך תל ונקע מאי איכא למימר די"ל דאע"ג דראוין להעשות בידי אדם מסתמא לא איירי בהכי דמתחלה עשאן לכך שטורח גדול הוא לעשות תל ונקע בבית סאתים ועוד נראה לפרש לפי תירוץ התוס' דהכי פריך בשלמא קמה לחיי דלא הוי פשיטא דקמ"ל דלא גזרינן דלמא אתי לאשתמושי במחובר אלא תל ונקע מא"ל דהא הוי פשיטא כשעשאן לכך ודו"ק:

בתוס' ד"ה ת"ש וכו' א"נ דמיירי בכל ענין וכו'. פי' ופריך הכא היכא דהוי רוב דופן מעובי האילן דלא הולך ברוח והתם פריך מהיכא דהוי רוב האילן מן הנוף דאזיל ואתי ברוח:

ד"ה אי הכי מאי למימרא וכו' ולא סגי בשינויי דלעיל. פירוש הא דמשני מהו דתימא לגזור דלמא אתי לאשתמושי כו' ותירץ דלא הוה נקיט תרתי ר"ל שני דברים שאין בהם שום חידוש דהיינו גדר וחיצת הקנים אגב אילן אבל השתא דמשני חיצת הקנים איצטריכא ליה א"כ יש בשני דברים רבותא כאילן ובחיצת הקנים נקט גדר לגבייהו וק"ל:

ד"ה אביי לטעמיה וכו' גבי אם בא למעט. לעיל בדף ד' דאמר לא דכ"ע כו' ובהא קמיפלגי מר סבר קורה משום היכר כו' ואותו תירוץ הוא תופס עיקר:

גמ' ה"נ במאי עסקינן שנטען מתחילה לכך כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דיומד כו'. נ"ב צורה זו*:

גמרא וכ"ת ה"נ שעשה מתחלה לכך בשלמא קמה לחיי. נ"ל דמה שקוצר באמצעה ומשייר ההיקף סביב נחשב כעושה ההיקף בידים דהוה כמו חק תוכות (בגיטין כ) דממעטינן ליה מקרא דוכתב אבל לענין מחיצה הוה כמו עושה בידים ואם היתה כוונתו לדור באמצעה הוה כמו הוקף לדירה ומהני אפי' ליתר מב"ס וראיה לדבר מערה לקמן בס"פ כיצד ולכן בתל ונקע תני ועד ב"ס ובקמה לא משום דלא פסיקא ליה אכן רש"י ותוס' בסוכה לא פירשו כן ע"ש:

שם לימא אביי ורבא בדלא סמכינן עלה פליגי. עפרש"י והנה ר"ת לעיל (ה ב) בתד"ה פחות פסק בהא כרבא וע"כ לשיטתו צריך לפרש דהאי לימא הוא בכדי שלא יקשה לרבא דהל' כוותיה מהאי עובדא דרב ולע"ד הנל"פ דבריש הסוגיא קאמר הש"ס הסברא היכא דלא סמכינן כו' כ"ע ל"פ דל"ה לחי והשתא דבהאי עובדא חזינן דר"ה הס"ד דאפי' בלא סמך מהניא מקשה א"כ נוכל לומר דגם אביי ס"ל כן:

תוספות ד"ה א"ה. ולא סגי כו'. ול"נ משינוי לשון הש"ס דלעיל נקיט פשיטא ומשמע דפשוט מעצמו ואף דלקמן (ל ב) בתד"ה ולפרוש כתבו דא"ל דפריך פשיטא משום דמרישא שמעינן לה מ"מ ברובא משמעה כפשוטה והכא קאמר בל"א מאי קמ"ל (כפי הגי' שלפנינו) דנראה דהכוונה דכבר נשמע זה ממתניתין דמייתי לעיל:

תד"ה תל. למ"ד מחיצה שא"ע בד"א ל"ש מחיצה. הוא בסוכה (כד) אמנם לשון ולא תיקשי אינו מדויק דהא טעמא דר"מ מפרש התם בזה וכי תיקשי על ר"מ מברייתא:

במשנה ור"מ אוסר. עתוי"ט שישר בעיניו גי' זו ודלא כגירסא שבמשניות ר' יוסי ומש"כ התו"ח שגם בסוכה הגי' ר"מ (שם מוכחת כל הסוגיא דהגי' ר"מ ע"ש) אבל שם הוא ברייתא. ומש"כ עוד דמשמע שם דרבי יוסי לא ס"ל בזה כר"מ ע"ש בכל הסוגיא דאין בה משמעות כלל. ודע דגי' הרמב"ם בפי' ר' יוסי וכ"מ מפי' הרע"ב שכתב הטעם שמא תמות ואלו לר"מ מסיק שם ראב"י דקסבר כל מחיצה כו' וכדכתב הרע"ב לקמן וטעם זה מספיק גם ללחי וכמ"ש רש"י וטעמא דר"מ כו':

תוס' ד"ה אי הכי מאי "למימרא". נ"ב קמ״ל. כצ"ל [וי״ל דגירסת התוס׳ "למימרא"]:

גמ' וכל דירה שתשמישה לאויר. לקמן דף כב ע"א:

העומד מאליו. שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי דלא הזמינוהו לכך: היכא דלא סמכינן עליה מאתמול שהיה. שם לחי אחר ונפל בשבת: לאישתמושי באילן. ויעלה ויתלוש ביום טוב: היה שם. בפסי ביראות תניא בפרק שני: חיצת הקנים. קנים מחוברים. חיצת שהיו נטועים כסדר מחיצה: דיומד. מפרש בפ' שני דיו עמודין עמוד אחד נראה כשנים שעשאו כמרזב ונוטה אחד ממחיצותיו לדרום ואחד למערב דכי עביד ד' דיומדין לד' הפיאות יש לכל מחיצה ב' אמות עומד אמה מכאן ואמה מכאן: כדבעא מיניה. בפרק שני: המסיך. נופו נוטה סמוך לארץ ראש הנוף בפחות מג' לקרקע ועיקרו במקום שמחובר לאילן גבוה עשרה: אין מטלטלין בו. אם היה היקפו יותר מבית סאתים כחצר המשכן ושיעור זה נתנו חכמים לכל היקף המתוקן ואינו מתוקן כל צרכו כגון למחיצה שאין בה שתי וערב בהאי פירקא (ד' טז:) ולהיקף שלא הוקף לדירה בפ' שני (ד' כד.) והכא נמי אי בעומד מאליו מוקמת לה שפיר כו' הואיל ולאו להכי עבידא יהבו ביה רבנן האי שיעורא: משום דהוי דירה שתשמישה לאויר. לעולם שנטעו מתחילה לכך והיקף לדירה הוא אבל דירה זו אינה עשויה לצורך תוכה אלא לצורך אויר שחוצה לה לדור שם שומרי השדות ועשויי' להציל מן החמה ואין מטלטלין בדירה זו אלא בית סאתים כדתניא בפ' שני (ד' כב.) כלל אמר ר''ש בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר ואפילו י' כורים מותר וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור דלאו דירה הוא דעל כרחו הוא דר שם: שבת בתל. קדש עליו היום וקנה שם שביתתו: גבוה עשרה. דאמרינן גוד אסיק מחיצותיו כל סביבותיו והרי הוא מוקף: וכן נקע. אחד מנקיקי הסלעים: והוא מד' אמות עד בית סאתים. הואיל ושבת באויר מחיצותיו נעשית ביתו וכולו כארבע אמותיו הוא הלכך מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה אבל אי הוה טפי מבית סאתים אין מחיצותיו מועילות לו שהיקף שאינו עשוי לדירה אינו מועיל אלא לבית סאתים להכי נקט מארבע אמות ואילך דאם היה פחות מד' אמות מאי מהלך את כולו איכא ומחיצותיו מאי מהני בלאו מחיצה נמי מקום לכל אדם ד' אמות בפרק מי שהוציאוהו (לקמן ד' מא:): ושיבולות מקיפות אותה. שהניח גבוליה סביב מלקצור ושבלים גבוהין י' עסקינן: תל ונקע מאי איכא למימר. מימות עולם הן: היוצאות מן הגדר. זו למעלה מזו: למיסר בניינא. שאם ירצה לעשות מחיצה מכותל זה לכותל שכנגדו יתקשר באבנים הללו שכן דרך הבנאין לעשות ובענין אחר אינו יכול לדבק בנין חדש בבנין ישן: לסמוך אדיקלא. דקל היה עומד אצל פתח המבוי: הא סמכינן הוי לחי. אלמא הלכה כאביי: לימא בדלא סמכינן עליה פליגי. ואביי דשרי קשיא ליה האי עובדא דרב לא סמך אדיקלא ואנן קים לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו: ומתרץ לא ס''ד. דוודאי בדסמכינן עליה פליגי אבל לא סמכינן דברי הכל אינו לחי כההוא עובדא דדיקלא דרב: ברקא. יציע: דהוה בי בר חבו. והיה עמוד הסומך את היציע עומד בראש מבוי אחר: ואפליגו בה כולי שנייהו. אביי שרי למיסמך עליה ורבא אסר אלמא בדסמכינן עליה פליגי והלכתא כאביי בהא דזו היא אחת מיע''ל קג''ם שהלכה כאביי: מתני' ומטמא משום גולל. אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באהל כמת עצמו ואפי' ניטל משם דתניא בפ' בהמה המקשה (חולין עב.) כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק:

תא שמע העושה סוכתו. בפ' הישן (סוכה ד' כד:) מוקי לה דעביד לה בהוצא ודפנא דלא תקשי לרב אחא בר יעקב דאמר כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח פירוש שהרוח מנענעת' לכאן ולכאן אינה מחיצה ואמאי כשרה והא קאזיל ואתי ולפי זה לא פריך הכא מידי והוה מצי למימר ולטעמיך אי נמי משמע ליה דמיירי בכל ענין בין הוי רוב דופן מעובי האילן שאינו הולך ברוח בין דהוי רוב דופן מן הנוף: אי הכי מאי למימרא. ולא סגי בשינויא דלעיל דלא הוה נקט תרתי אטו חדא: תל ונקע מאי איכא למימר. ולא תקשי מכאן למ''ד מחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא שמה מחיצה דלא אתיא למעוטי אלא דבר שאינו ראוי להעשות בידי אדם כגון בעלי חיים: אביי לטעמיה. היינו לחד לישנא דלעיל גבי היה גבוה מכ' ובא למעטו (ד' ה.) דקסבר דאפילו קורה משום מחיצה וכל שכן לחי ואותו לשון תופס עיקר ורבא לטעמיה דאמר לעיל אחד זה ואחד זה משום היכר ור''ח לא גרס לטעמיה אלא גרס בהדיא אביי אמר לחי משום מחיצה ורבא אמר לחי משום היכר: לא סבר לה מר למסמך אדיקלא. אף על גב דרב הונא אית ליה בפירקין (ד' יז) שבת הואיל והותרה הותרה ולא צריך למסמך אדיקלא הא מסיק לקמן דמודה רב הונא היכא דליתנהו למחיצות דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה אי נמי הכא לפי דברי רב היה מקשה: