שמקום זה שמחשבה בו פוסלת צריך שיהא משולש, בזריקת הדם באכילת הבשר ובהקטרת האימורים, שלגבי שלושתם הוא מוגדר כחוץ למקומו, ולכן אין מחשבה על ההיכל פוסלת.

ועדיין יש לשאול לכיוון ההפוך: ונלמד שלא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מקל וחומר ממחשבה בפנים שאינה פוסלת: ומה מקום שפסל דם שנכנס בפנים (בהיכל) את שאר הדם שנשאר בחוץ (בעזרה) — אין מחשבה פוסלת אם חישב לזרוק את הדם בפנים (בהיכל), מקום שלא פסל הדם שיצא בחוץ את הדם שנשאר בפנים כלומר, בעזרה — אינו דין שלא יהא פוסל מחשבה אם חשב לזרוק בחוץ?

תלמוד לומר: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה... פגול יהיה" (ויקרא ז, יח), ודרשו חכמים שכוונת הכתוב "ביום השלישי" — הרי זו מחשבת חוץ לזמנו, "פגול יהיה" — מחשבת חוץ למקומו.

ועוד בהלכות אלו: בשר הקרבנות היוצא למקום שהוא חוץ ממקום אכילתו (קדשים קלים — מחוץ לחומת ירושלים, קדשי קדשים — מחוץ לחומת העזרה) — פסול מלהיאכל. אבל בשר הנכנס לפנים (להיכל) — לא נפסל בכך, והריהו כשר לאכילה.

וחידוש יש בדין זה, שכן יהא מקום ללמוד בדין (בקל וחומר) שיהא פסול: ומה במקום שלא פסל הדם שיצא בחוץ לעזרה את הדם שנשאר בפנים — בשר היוצא לחוץ הריהו פסול. מקום שיפסול דם שנכנס בפנים (בהיכל) את הדם שבחוץ — בשר הנכנס בפנים אינו דין שפסל?

הרי הוא אומר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד... לא תאכל, באש תישרף" (ויקרא ו, כג) — דמה שהוכנס להיכל פסול, ולא בשר שהוכנס להיכל.

ויש מקום לדון במידת קל וחומר, מעתה שלמדנו שאין בשר הקרבנות הנכנס פנימה פסול, ולומר כך: ומה במקום שפסל דם שבפנים (ההיכל) את הדם שבחוץ (שבעזרה) — בשר הנכנס לפנים (להיכל) כשר, מקום שלא פסל בו הדם שיצא בחוץ את שבפנים (בעזרה) — בשר היוצא לחוץ לעזרה אינו דין שיהיה כשר?

לכך הרי הוא אומר: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), והמלה "בשדה" באה ללמדנו הלכה כללית: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו (למקומו המוגדר) — נאסר.

א ושבים לדון בדין דם חטאת שנכנס להיכל. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בדברי משה לבניו של אהרן: "מדוע לא אכלתם את החטאת... הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" (ויקרא י, יח), ומכאן יש לדייק שאילו היה מובא מדמה אל הקודש פנימה, אכן היתה נפסלת ואסורה באכילה. ויש לדון בדבר: אין לי אלא אם הוכנס דמה פנימה (לקודש הקדשים), ואולם אם הוכנס להיכל מנין לנו שכך הוא גם כן דינו? תלמוד לומר "אל הקדש פנימה", ו"הקודש" הוא ההיכל.

ושואלים על ברייתא זו: ויאמר הכתוב "קדש" בלבד, ואל יאמר גם "פנימה", שהרי אם הכנסה לקודש פוסלת — ממילא גם הכנסה לקודש הקודשים! אמר רבא: בא כתוב זה ולימד על כתוב זה, שאילו לא היה כתוב אלא "קודש" בלבד הייתי אומר שהכוונה לקודש הקדשים, וייתור הלשון "פנימה" מלמד ש"קודש" הינו ההיכל, ו"פנימה" הינו קודש הקדשים. ומביאים דוגמה לאופן זה של לימוד: מידי דהוה [כמו שהוא] לענין איסור אכילת תרומה על ידי עבדיו העבריים של הכהן, שלמדו מן הכתוב "תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י).

דתניא [ששנויה ברייתא]: "תושב" — זה עבד עברי הקנוי לכהן קנין עולם (עבד נרצע, הקנוי עד היובל), "שכיר" — זה עבד עברי הקנוי קנין שנים, שיוצא בשנה השביעית.

ושואלים: יאמר הכתוב "תושב" בלבד, ללמדנו שהקנוי קנין עולם אינו אוכל בתרומה, ואל יאמר גם "שכיר", ואני אומר מעצמי: אם מי שקנוי קנין עולם לכהן אינו אוכל בתרומה כמו עבדיו הכנענים, משום שהוא אינו נחשב כרכוש הכהן — זה שהוא רק קנוי קנין שנים לא כל שכן שאינו אוכל?

ומשיבים: אילו כן היה כתוב, "תושב" בלבד, הייתי אומר: "תושב" — זה עבד הקנוי קנין שנים, אבל הקנוי קנין עולם — יהא אוכל בתרומה. לכן בא "שכיר" ולימד על "תושב", ש"תושב" זה עבד עברי הקנוי קנין עולם, ו"שכיר" זה עבד הקנוי קנין שנים, וזה וזה אינו אוכל בתרומה.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: וכי דומים הדברים? בשלמא התם [נניח שם, באכילת תרומה] יש מקום לפתרון זה, שכל אחד צריך כתוב לעצמו, שכן תרי גופי נינהו [שני גופים נפרדים הם], קנוי קנין עולם וקנוי קנין שנים. ואף על גב דהוה ליה לקרא למכתב [ואף על פי שהיה לו למקרא לכתוב] "נרצע לא יאכל", ודינו של אידך [האחר, קנוי קנין שנים] אתי [היה בא, נלמד] בקל וחומר שאינו אוכל — מכל מקום אין בדבר קושי, כי מילתא דאתי [דבר שבא, נלמד] בקל וחומר בכל זאת טרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא]. אלא הכא [כאן, בדם שנכנס לקודש הקדשים], הלוא מן ההיכל נכנסים לקודש הקדשים, וכיון דאיפסל [שנפסל] בהיכל, לפני ולפנים (בקודש הקדשים) מאי בעי [מה צריך] לחזור ולפוסלו? אלא

אמר אביי: לא נצרכא [נצרכה] "פנימה" אלא למקרה שהוכנס הדם לקודש הקדשים לא דרך ההיכל (שאז היה נפסל מתחילה), אלא בדרך משופש (בעקיפין) דרך הגג או העליה. אמר ליה [לו] רבא לאביי: והא [והרי] לשון הבאה כתיב ביה [נאמר בו] ("הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה"), ואילו הבאה בדרך משופש אינה נחשבת הבאה! אלא אמר רבא: יש צורך בכתוב מיוחד הפוסל את הדם בקודש הקדשים, משום שכל מידי דחשיב עליה [כל דבר שחשב עליו] הכהן להכניסו לפני ולפנים — עדיין לא מיפסל [אינו נפסל] בהיכל.

בעי [שאל] רבא: פר העלם דבר של צבור ושעיר עבודה זרה, שצריך להזות את דמם בהיכל, והכניס דמן אל לפני ולפנים (לקודש הקדשים) מהו? האם נפסל הדם?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שנאמר בפסול זה: "אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח) ברצף אחד, יש ללמוד כי כל היכא דקרינן [כל מקום שקוראים אנו] בו "אל הקדש", שהדם נפסל בכניסתו להיכל, קרינן ליה [קוראים אנו בו] "פנימה" הריהו נפסל גם בכניסתו לקודש הקדשים, אבל כל היכא דלא קרינן [כל מקום שאין קוראים אנו] "אל הקדש", וכגון קרבנות אלו, שאין דמם נפסל בהיכל — לא קרינן [אין אנו קוראים] בו פסול של "פנימה" בקודש הקדשים. או דלמא [שמא] על כל פנים, קודש הקדשים שלא במקומן הוא, ונפסל בכך?

ואם תימצי [תמצא] לומר כי הואיל ושלא במקומן הוא נפסל הדם, יש לשאול עוד: פר ושעיר של יום הכיפורים שהכהן הגדול הזה מדמן על הבדים של הארון שבקודש הקדשים, כדינם ("על הכפורת ולפני הכפורת", ויקרא טז, יד), וכשגמר עבודתם הוציאן אחר כך להיכל, וחזר והכניסן, מהו דינם?

וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: מקומן הוא בקודש הקדשים, ואינם נפסלים, או דלמא [שמא] הואיל וכבר נפק [יצא] הדם מקודש הקדשים לאחר שנעשתה מצוותו — נפק [יצא], ושוב אין זה מקומו, ואם הכניסו שוב — נפסל?

ואם תימצי [תמצא] לומר במקרה זה: הואיל ונפק נפק [ויצא יצא], יש לשאול: לאחר שיצא מקודש הקדשים, והזה מדמן על הפרכת,