ואם ניתיב [ניתן] בתחילה מתערובת הדמים לפנים, ואחר כך הדר ניתיב [נחזור וניתן] ממנה לחוץ — אף שפתרון זה קיים ברוב הקרבנות שדמם ניתן בחוץ, מכל מקום כיון דאיכא [שיש] חטאת ואשם, דכי [שלדעת ר' אליעזר כאשר] נכנס דמן להיכל הם פסולין מלהינתן על המזבח בחוץ, ובהם לא קיים פתרון זה — לא פסיקא ליה [פסוק, חתוך, לו הדבר], אין זה פתרון שלם לגמרי, ולכן לא חלק ר' אליעזר במשנה זו.

א ושנינו במשנה: שהיה ר' עקיבא אמר: כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל, נפסלו בכך. ודנים כיצד למד ר' עקיבא דבר זה מן הכתוב האמור בענין זה, שאינו עוסק לכאורה אלא בחטאת ולא בשאר קרבנות, שנאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל, באש תשרף" (ויקרא ו, כג). אמר רב יהודה אמר שמואל: משל למה הדבר דומה? לתלמיד שבתוך כדי הסעודה מזג (עירב, מהל) יין לרבו במים חמין, ושוב אמר לו הרב לתלמיד: מזוג לי! אמר לו התלמיד לרב: במה? כלומר, האם בחמין או בצונן? אמר לו הרב לתלמיד: וכי לא בחמין אנו עסוקין עד כה?! עכשיו, משחזרתי וביקשתי ממך למזוג, כוונתי שתמזוג לי בין בחמין בין בצונן.

הכא נמי [כאן גם כן], מכדי [הרי] בחטאת עסקינן ואתי [עסוקים אנו ובאים] באותה פרשה (ויקרא ו, פסוק יז ואילך), אם כן "חטאת" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בפסוק זה למה לי, והרי ברור שבחטאת מדובר! אלא בדומה למשל, נאמרה חטאת כדי ללמדנו שלאו [לא] בחטאת בלבד קאמינא לה [אומר אני הלכה זו] שנפסל הדם בכניסתו לפנים, אלא בכל הקדשים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: לפי הסבר זה יש להסיק דווקא את המסקנה ההפוכה, שכן מכדי [הואיל] ובפרשה זו כבר איתרבו [התרבו] כל הקדשים הקרבים לגבי מזבח לענין מריקה ושטיפה האמורה בחטאת (ויקרא ו פסוק כא, שאם נתבשלו בכלי נחושת, נאסר הכלי בשל הבליעה, ויש להגעילו ברותחים), כפי שלמדו ממדרש הכתובים, נמצא שבכל הקדשים מדובר בפרשה זו, ואם כן, חטאת דכתב רחמנא [שחזרה וכתבה התורה] בענין זה של דם שנכנס לפני ולפנים למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: חטאת שנכנס דמה לפנים — אין [כן] נפסלת, ואילו מידי אחרינא [דבר אחר, שאר קרבנות] — לא. ואם יש מקום להמשיל משל כעין זה,

הא לא דמיא [זו אינה דומה] אלא לתלמיד שמזג לרבו מתחילה בין בחמין בין בצונן, ואמר לו רבו: אל תמזוג לי אלא חמין!

אלא טעמא [הטעם, המקור לשיטתו] של ר' עקיבא הוא ממה שלא נאמר בדין זה "חטאת", אלא: "כל חטאת", והרי זה בא לרבות אף שאר קרבנות. דתניא [שכן שנויה ברייתא] בענין זה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה... באש תישרף" — אין לי שנוהגת הלכה זו אלא בקרבן חטאת בלבד, בשאר קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר: "וכל חטאת" שהוא לשון ריבוי. ושנוהגת כן אף בקדשים קלים מנין לנו? תלמוד לומר: "וכל חטאת", שו' שב"וכל" יש בה ריבוי נוסף, דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יוסי הגלילי: אפילו אתה מוצא במקרא זה עוד לשונות ריבוי ומרבה מהם כל היום כולו, איני שומע לך לדרוש בפסוק זה אלא לגבי חטאת בלבד. וכך יש לדרוש: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד... באש תישרף" — אין לי שנוהג דין זה אלא בחטאת יחיד, בחטאת צבור מנין? תלמוד לומר "כל חטאת". ועדיין יש לשאול: אין לי שנוהג דין זה אלא בחטאת זכר, ואולם שנוהג כן אף בחטאת נקבה מנין? תלמוד לומר "וכל", בו'.

ותוהים: כלפי לייא [לאן הוא נוטה]? והרי ההיפך הוא המסתבר, שהרי סתם חטאת עליה מדובר היא חטאת יחיד, הבאה נקבה! ומתקנים, אלא הכי קאמר [כך אומר] ר' יוסי הגלילי: אין לי אלא חטאת נקבה, חטאת זכר מנין? תלמוד לומר "וכל חטאת".

ושואלים על כך: וסבר [וכי סבור] ר' יוסי הגלילי כי האי קרא להכי הוא דאתא [פסוק זה לכך הוא שבא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: (לפי שמצינו) כל הענין כולו "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל, באש תישרף" אינו מדבר בחטאת חיצונה שנכנס דמה אל אוהל מועד שלא כראוי, אלא בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, כלומר, החטאות הפנימיות, שדינן להישרף מחוץ לירושלים, ובא כתוב זה ללמד שאם אירע בהם פסול יש

לשרוף את פסוליהן בבית הבירה, כלומר, בתוך המקדש, ולעמוד באיסור לא תעשה על אכילתו.

אמרו לו חכמים: לדבריך, חטאת חיצונה שנכנס דמה לפני ולפנים (לקודש הקדשים) מנין לנו שהיא טעונה שריפה? אמר להם: דבר זה נלמד מדברי משה לבני אהרן, לאחר שנשרף שעיר החטאת ביום מות נדב ואביהוא: "מדוע לא אכלתם את החטאת... הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח), ללמדנו שאם היה נכנס דמה פנימה, ראויה היתה להישרף. וכיצד, בויכוחו עם ר' עקיבא, דורש ר' יוסי הגלילי את הפסוק שלא כשיטתו, אלא לענין חטאת חיצונה!

ומשיבים: ר' יוסי הגלילי לדבריו של ר' עקיבא קאמר [אמר], שגם לשיטתו אין לדרוש את הפסוק אלא לגבי חטאת ולא לגבי שאר קדשים. ואילו הוא עצמו אינו סבור שעל כך מדובר בפסוק זה.

ב משנה חטאת חיצונה שקבל הכהן את דמה בשני כוסות, אם יצא אחד מהן לחוץ העזרה, ונפסל בכך, הפנימי שנשאר בעזרה לא נפסל וכשר לזריקה. נכנס אחד מהם לפנים (להיכל), ונפסל בכך (כמבואר במשנה הקודמת) — ר' יוסי הגלילי מכשיר לזריקה את הדם שבכוס החיצון (שבעזרה), וחכמים פוסלין אותו.

אמר ר' יוסי הגלילי להוכיח את שיטתו: מה אם במקום שהמחשבה לזרוק בו את הדם פוסלת את הקרבן, דהיינו בחוץ לעזרה, אם יצא לשם מקצת הדם ונפסל לא עשה על ידי כך את הדם המשויר (הנשאר) שבפנים כדם היוצא, והריהו כשר, וכפי שמוסכם על דעת הכל. אם הגיע מקצת הדם אל מקום שאין המחשבה לזרוק שם את הדם פוסלת בו, כלומר בפנים (בהיכל) — אינו דין (לא קל וחומר הוא) שלא נעשה בו את דינו של הדם המשויר בעזרה כדינו של הנכנס לפנים?

ועוד בענין דם חטאת חיצונה שנכנס להיכל לכפר: אם נכנס הדם פנימה לכפר (להזות), אף על פי שלא כפר בפועל — פסול הדם, אלו דברי ר' אליעזר. ר' שמעון אומר: אין הדם נפסל לזריקה עד שיכפר, שיזה ממנו בפנים. ר' יהודה אומר: אם הכניס את הדם להיכל בשוגג — כשר הדם לזריקה.

ובענין דמים שנפסלו, מוסיפים: כל הדמים הפסולין לזריקה שנתנו על גבי המזבח — אין הקרבן כשר. ואף שנאמר על הציץ שבראש הכהן הגדול: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח), מכל מקום לא הרצה (הכשיר) הציץ אלא על הקרב כשהוא טמא, שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא מן העזרה, ולא על פסולים אחרים.

ג גמרא בענין מחלוקתם של ר' יוסי הגלילי וחכמים, כשנתן מדמה של חטאת בהיכל, האם הדם שבכוס השני נפסל, תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי הגלילי: קל וחומר הוא שהוא כשר, ומה במקום שמחשבה לזרוק בו את הדם פוסלת, כלומר בחוץ לעזרה — לא פסל דם שיצא בחוץ את הדם שנותר בפנים. מקום שאין מחשבה לזרוק בו את הדם פוסלת כלומר, בפנים (בהיכל) — אינו דין שלא יפסול הדם שנכנס בפנים את הדם שנותר בחוץ?

אמרו לו חכמים בתשובה, הרי הוא אומר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל, באש תישרף" (ויקרא ו, כג), והלשון "מדמה" משמעה: אפילו הובא מקצת מדמה הריהי נפסלת כולה בכך.

אמר להם ר' יוסי הגלילי לחכמים: אם כך אתם מדייקים מלשון הכתוב, יש לדון בקל וחומר לדם היוצא אל מחוץ לעזרה מעתה, שאף הוא יפסול את הדם שנותר בעזרה, ובאופן זה: ומה במקום שאין מחשבה פוסלת בו, כלומר בפנים — פוסל הדם שבפנים את הדם שבחוץ (שבעזרה). מקום שמחשבה פוסלת בו, כלומר בחוץ לעזרה — אינו דין שיפסול הדם שבחוץ את הדם שבפנים העזרה? ומדוע מכשירים אתם במקרה זה?

אמרו לו חכמים בתשובה לכך: הרי הוא אומר במקרא זה: "אשר יובא מדמה אל אהל מועד", ולשון ביאה באה ללמד שדווקא הדם הנכנס הוא הפוסל במקצתו את הדם שבעזרה, ואין הדם היוצא מהעזרה פוסל את הדם שבעזרה.

בעקבות דיון זה שואלים: ומדוע לא נלמד שתהא מחשבה לזרוק בפנים פוסלת מכוח קל וחומר, ובאופן זה: ומה במקום שלא פסל מקצת הדם שיצא בחוץ את שאר הדם שבפנים (שבעזרה) — מחשבה בו פוסלת את הקרבן, כלומר, בחוץ. מקום שפסל בו מקצת הדם שבפנים את שאר הדם שבחוץ (שבעזרה) — אינו דין שתהא מחשבה של הכהן בו פוסלת, כלומר, בפנים?

ומשיבים: אין למדים כן מקל וחומר, שהרי הוא אומר בדין פיגול: "ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט, ז), ודרשוהו חכמים לענין מחשבת חוץ למקומו, ללמד