והוציאו את הדם לעבר מזבח הזהב שבהיכל, והיזה עליו, כסדר האמור בעבודת יום הכיפורים (ויקרא טז, יח), ואחר כך חזר והכניסן שוב לעבר הפרוכת, מהו דינו של דם זה?

וצדדי השאלה: האם נאמר כי הכא [כאן] מקום הפרוכת ומזבח הזהב ודאי חד מקום [מקום אחד] הוא, ההיכל, ולכן לא ייפסל הדם בהחזרתו למקום הפרוכת. או דילמא [שמא] כיון שלהולכת הדם למזבח הזהב יציאה קרינא ביה [קוראים אנו בו] בכתוב ("ויצא אל המזבח", ויקרא טז, יח), הרי החזרתו למקום הפרוכת כהכנסה היא נחשבת, ונפסל בכך? שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה שנחלקו חכמים במקרה שנכנס דם החטאת החיצונה אל ההיכל על מנת לכפר (להזותו) שם ובפועל לא כיפר בו, שלדעת ר' אליעזר הריהו נפסל, ולדעת ר' שמעון אינו נפסל עד שיזה ממנו. ובענין זה, תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר כאן: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תישרף" (ויקרא ו, כג), ונאמר להלן בסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש" (ויקרא טז, יז).

מה להלן, ביום הכיפורים, משמעו של "בבואו לכפר" הוא בשלב שעדיין לא כיפר, אף כאן, בפסולו של דם שנכנס לפנים, הלשון "לכפר בקדש" משמעה שנפסל הדם כבר בכניסתו להיכל, בזמן שעדיין לא כיפר.

ואילו ר' שמעון אומר: נאמר כאן "לכפר", ונאמר להלן בסוף סדר העבודה ביום הכיפורים: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש" (ויקרא טז, כז), מה להלן כוונת הלשון "לכפר" — בשכבר כיפר, שהרי פר ושעיר של יום הכיפורים נשרפים לאחר שהוזה דמם, אף כאן כוונת הלשון "לכפר" — בשכבר כיפר, ואין עצם הכנסת הדם להיכל פוסלתו.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] מה הבסיס למחלוקתם של ר' אליעזר ור' שמעון? מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: דנין חוץ מחוץ דם חטאת חיצונה שאסור להכניסו להיכל, מן האיסור לכל אדם להיכנס להיכל, ואין דנין חוץ (חטאת חיצונה) מבפנים (מפר ושעיר יום הכיפורים שדמם נכנס לקודש הקדשים).

ואילו מר סבר [וחכם זה, ר' שמעון, סבור]: דנין בהמה מבהמה (חטאת חיצונה מפר ושעיר של יום הכיפורים), ואין דנין דין בהמה (חטאת החיצונה) מאדם (שנאסר להיכנס).

ב עוד שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: אם הכניס להיכל מדם חטאת חיצונה בשוגג — כשר. ומדייקים, הא [אבל] אם הכניס במזיד — פסול. ויש לדון בדבר: האם הוא פסול רק במקרה שהכניס הדם וכיפר (זרק הדם בפנים), וכדעת ר' אליעזר במשנתנו, או גם במקרה שהכניס את הדם ועדיין לא כיפר, וכדעת ר' שמעון?

אמר ר' ירמיה: יש להביא ראיה ממה ששנינו בברייתא: ממשמע שנאמר בסדר העבודה ביום הכיפורים: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש... והשורף אותם יכבס בגדיו...." (ויקרא טז, כז). מה תלמוד לומר מה בא ללמד הכתוב הנוסף "והשרף"?

מיד תוהים על עצם השאלה: מה תלמוד לומר "והשרף"?! והרי לגופיה איצטריך [לגופו הוצרך], ללמדנו שהשורף את פר ושעיר יום הכיפורים נטמא בכך! אלא כך שואלת הברייתא: מה תלמוד לומר פעמיים, "פר החטאת" "שעיר החטאת"? והרי יכול היה לאמר "ואת פר ושעיר החטאת"!

לפי שאילו היה כתוב בו רק פעם אחת "חטאת" לא למדנו אלא לדינם של פר ושעיר של יום הכפורים שנשרפין על בית הדשן שהם מטמאין בגדים של הנושא אותם, ואולם שאר הקרבנות הנשרפין מנין לנו — תלמוד לומר "חטאת" "חטאת", לרבות כל החטאות הנשרפות, אלו דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר: אינו צריך ללימוד מ"חטאת" "חטאת". אלא כך למדים: הרי הוא אומר בפסוק זה: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת... יוציא אל מחוץ למחנה" וכו', שאין תלמוד (צורך) לומר להזכיר לגביהם "אשר הובא את דמם לכפר בקודש", ואם כן מה תלמוד לומר "לכפר"? לימד על כל הקרבנות המתכפרים בפנים שהשורפן מטמא בגדים.

ויש לשאול: ור' יהודה, ש"לכפר" לא משמע ליה [לו] כמקור להלכה זו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דמיבעיא ליה [שצריך אותה את המלה הזו] לגזירה שוה, כדי ללמד שדם חטאת חיצונה שנכנס להיכל אינו נפסל אלא אם כיפר, וכשיטת ר' שמעון? ומכאן איפוא תשובה לשאלת הגמרא.

א משנה המזבח מקדש אף דבר פסול שעלה עליו, ואינו מקדש הכל אלא את הדבר הראוי לו. הלכה זו היתה הלכה מוסכמת, אלא שנחלקו חכמים ביחס להגדרה המדוייקת מה הוא "הראוי לו".

ר' יהושע אומר: כל הראוי לאישים, כל דבר שדרכו להישרף באש המזבח (עולות ואימורים וכיוצא בהם) — אם עלה על המזבח, הרי גם אם היה פסול לא ירד, כיון שהתקדש בעלייתו למזבח, והרי הוא קרב עליו, שנאמר בפרשת קרבן עולה: "היא העלה על מוקדה" (ויקרא ו, ב), ללמד: מה עולה שהיא ראויה לאישים ("על מוקדה") אם עלתה לא תרד אף כל דבר רגיל שהוא ראוי לאישים למזבח אם עלה לא ירד.

רבן גמליאל אומר: כל הראוי לעלות למזבח (גם אם אינו נשרף באש המזבח) — אם עלה לא ירד, אף שהוא פסול, שנאמר: "היא העלה על מוקדה על המזבח", (ויקרא ו, ב), ללמד: מה עולה שהיא ראויה למזבח, אם עלתה לא תרד — אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלתה לא תרד.

ומעירים: אין הבדל למעשה בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים הפסולים, שאינם עולים לאישים אבל ניתנים על המזבח, שרבן גמליאל אומר: לא ירדו, שהרי ראויים למזבח, ור' יהושע אומר: ירדו.

ר' שמעון אומר: נסכים הבאים יחד עם הקרבן, ונפסלו, בין אם היה הזבח כשר ונסכים הבאים עמו פסולין (כגון שנטמאו או שיצאו חוץ למקומם), ובין אם היו הנסכים כשלעצמם כשירים ואולם הזבח פסול (ולכן גם הנסכים נפסלו, שהרי הם באים מחמת הזבח), אפילו זה וזה פסולין — בכל אלה, הזבח לא ירד, שכן המזבח קידשו, והנסכים ירדו.