מאי איריא [מדוע שייך] דווקא אבן, אפילו דינר נמי [גם כן]! ואם כן אלמה [מדוע] אמר רבא: לא שנו אלא שהתינוק מחזיק אבן בידו, אבל אם מחזיק התינוק בידו דינר — אסור לטלטלו עמו! ומשיבים: לא בגלל האיסור להגביה את התינוק כשדינר בידו אסרו, אלא אבן, אי [אם] נפלה לה מיד התינוק — לא אתי אבוה לאיתויי [יבוא אביו להביאה], ואולם דינר, אי נפיל [אם יפול] — אתי אבוה לאתויי [יבוא אביו להביאו].

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: המוציא בשבת לרשות הרבים את כליו (בגדיו) כשהם מקופלים ומונחים על כתפו, וכן את סנדליו וטבעותיו כשמחזיקם בידו (ולא על אצבעו) — חייב משום הוצאה. ואם היה מלובש בהן — פטור על כולם, שהם בטלים לו.

המוציא אדם וכליו עליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו בידיו, שהוא לבוש בכל בגדיו ותכשיטיו כראוי — פטור על הכל, ואילו הוציאן כמות שהן, שהוציא אדם המחזיק את בגדיו בידיו — חייב משום הוצאת הבגדים, וזה ממש כדברי רבא.

א שנינו במשנה שמותר לטלטל כלכלה (סל) והאבן בתוכה. ושואלים; ואמאי [ומדוע]? תיהוי [תהיה] הכלכלה בסיס לדבר האסור, ובסיס לדבר האסור הוא עצמו מוקצה ואסור בטלטול בשבת! אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הכא [כאן] בכלכלה מלאה פירות עסקינן [עוסקים אנו], שיש בכלכלה גם דברים מותרים, ואין הכלכלה בסיס לאבן לבדה. ושואלים: בכל זאת מדוע יטלטל את הכלכלה והאבן? יש דרך אחרת, ולישדינהו לפירי [ויזרוק את הפירות], ונישדי [ויזרוק] את האבן, ונינקטינהו [ויקח אותם, את הפירות] בידים, ולא יצטרך לטלטל אבן! ומשיבים: כפי שאמר ר' אלעי שכך אמר רב בענין אחר, שמדובר שם בפירות המיטנפין, הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר כי מדובר בפירות המיטנפין שאם ישליכם, יתלכלכו וימאסו לאכילה.

ושואלים: ולינערינהו נעורי [ושינערם] עד שתהא האבן בצד אחד של הכלכלה וישליכנה משם! אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רבא: הכא [כאן] בכלכלה פחותה (שיש בה חור) עסקינן [עוסקים אנו], שהאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה וסותמת את החור ולכן אינו יכול להשליכה.

ב שנינו במשנה שמטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה. אמר רב חסדא: לא שנו אלא שהתרומה הטהורה למטה והטמאה למעלה, שאם רצונו בטהורה חייב הוא בעל כרחו לקחת גם את הטמאה. אבל אם הטהורה למעלה וטמאה למטה — שקיל ליה [נוטל אותה] את הטהורה ושביק ליה [ועוזב אותה] את הטמאה.

ושואלים: וכי [וכאשר] הטהורה למטה נמי [גם כן], לישדינהו ולינקטינהו [שישליכם את הפירות הטמאים ויקח אותם, את הטהורים]! אמר ר' אלעי שכך אמר רב: בפירות המיטנפין עסקינן [עוסקים אנו], שאי אפשר להשליכם מן הסל.

על עיקר דבריו של רב חסדא מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין, בין שטהורה למעלה וטמאה למטה, בין שטמאה למעלה וטהורה למטה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב חסדא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב חסדא: מתניתין [משנתנו], שאמר רב חסדא שהיא מתירה רק כאשר הטהורה מלמטה, עוסקת — כשצריך את הכלכלה לצורך גופו, שרוצה לאכול את הפירות, ואילו הברייתא עוסקת — כשצריך את הכלכלה לצורך מקומו, שרוצה לסלק את הסל ממקומו, ואז גם אם היה הכל תרומה טמאה מותר לו לטלטל.

ושואלים: מאי דוחקיה [מה דוחקו] של רב חסדא לאוקמי מתניתין [להעמיד את המשנה] ולהסבירה בשצריך את הכלכלה לצורך גופו, ומדוע לא יפרש שהיא מדברת בכל מקרה שהוא?

אמר רבא: מתניתין כוותיה דייקא, דקתני סיפא [משנתנו כשיטתו היא מדוייקת, ששנוי בסופה] במשנה הבאה: מעות שעל הכר — מנער את הכר והן נופלות. ואמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו שמנער את הכר אלא כשצריך את הכר לצורך גופו, אבל כשצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו, ואף על פי שהמעות עודן עליו. ומדסיפא [ומכיון שסופה של המשנה] בשצריך את החפץ (הכר) לצורך גופו — רישא נמי [ראשה גם כן] בשצריך את החפץ (הכלכלה) לצורך גופו.

ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אף מעלין את התרומה המדומעת באחד ומאה. ושואלים: ואמאי [ומדוע]?! הא קא [הרי בכך הוא] מתקן, וכל תיקון גזרו בו חכמים שלא יעשנו בשבת!

ומשיבים: לדעתו אין בכך תיקון, כי ר' יהודה כשיטת ר' אליעזר סבירא ליה [סבור הוא], שאמר : תרומה בעינא מחתא [התרומה בעינה היא מוטלת] ואינה נחשבת כמעורבת, אלא מניחים שלא היתה תערובת כלל, ואותה כמות שהוא מעלה — היא היא אותה תרומה שנפלה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: סאה תרומה שנפלה למקום שהיו בו פחות ממאה שיעורים כמותו, ונדמעו (נתערבו), וכיון שהיו פחות ממאה לא ביטלו את הסאה שנפלה לתוכן, ונפל מן המדומע למקום אחר, ר' אליעזר אומר: מדמעת הסאה שנפלה מן התערובת כתרומת ודאי, שאנו חוששים שמא סאת התרומה שנפלה מתחילה, היא שנפלה שנית ולא נתערבה כלל, וצריכה ביטול התרומה.

וחכמים אומרים: אין המדומע מדמע שנית אלא לפי חשבון. כלומר, כל סאה מן המדומע נחשבת כמעורבת היטב ויש בה רק אחוז מסויים של תרומה, לפי חשבון התרומה שנפלה, ויש צורך לבטל רק כנגד אחוז זה של אותה תרומה המצוי בתערובת שנפלה. ונראה ששיטת ר' אליעזר היא שהתרומה שנפלה אינה נחשבת כמעורבת אלא כאילו היתה כמוטלת לעצמה ודומה הדבר לשיטת ר' יהודה, שאין תיקון בהעלאה מן המדומע.

ודוחים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' אליעזר לענין זה רק לחומרא [לענין להחמיר], ואולם לקולא מי שמעת ליה [להקל האם שמעת אותו] שמחזיק בסברה זו?! שאמנם חושש הוא שמא לא נתערבה התרומה שנפלה ואוסר משום כך את החולין, אבל אינו בטוח בכך עד כדי להתיר מטעם זה.

אלא נדחה הסבר זה, ומציעים: ר' יהודה הוא שאמר את דבריו כשיטת ר' שמעון, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: סאה פירות תרומה שנפלה למאה סאים של חולין, ולא הספיק להגביה סאה מן המדומע עד שנפלה לשם סאה אחרת של תרומה — הרי זו, כל התערובת כולה, אסורה, שיש בה סאתים תרומה למאה סאים חולין. ור' שמעון מתיר. נמצא שסבור ר' שמעון שהסאה הראשונה שנפלה אין דינה כמעורבת, אלא כמונחת במקומה, וכשנפלה השניה אף היא כמונחת במקום מיוחד, ואינן מצטרפות יחד.

את ההשוואה דוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שזה הוא בסיס המחלוקת? דילמא התם בהא קמיפלגי [שמא שם בדבר זה נחלקו], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי אף על גב [אף על פי] שנפלו שתי הסאים של תרומה בזה אחר זה — כמאן [כמי] שנפל בבת אחת דמי [הוא נחשב]. והא לחמשין [וזו לחמישים סאים] נפלה, והא לחמשין [וזו לחמישים סאים] נפלה, ואינן בטלות בחמישים בלבד. ואילו ר' שמעון סבר [סבור]: קמייתא בטיל [הראשונה בטלה] מיד עם נפילתה במאה, והא תיבטיל [וזו השניה תיבטל] במאה וחד [ואחד], ואין כל קשר למחלוקת זו עם השיטה שהמעלה את המדומע לא עשה ולא כלום.

אלא דוחים הסבר זה, ומציעים: שר' יהודה הוא שאמר כשיטת ר' שמעון בן אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין אדם צריך להפריש מיד סאה אחת מן המדומע אלא דיו שנותן עיניו בצד זה ומחליט בלבו להפריש מפירות הנמצאים באותו צד, ואוכל מצד אחר ויפריש אחר כך. נמצא שהעלאת הסאה מן המדומע אין בה תיקון, שהרי אף בלא העלאה מותר לאכול מן המדומע והוא טעמו של ר' יהודה.

ומקשים: ומי סבר ליה כוותיה [והאם סבור ר' יהודה כשיטתו]?