סקר
איזו "בבא" הכי קשה?






 

פירוש שטיינזלץ

במה מגררו? אמר ר' אבהו: בשינוי, בגב סכין.

אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד] לר' אבהו: סמי דידך מקמי הא דתני [מחוק את ההלכה שלך מלפני הלכה זו ששנה] ר' חייא: אין מגררין כלל לא מנעל חדש ולא מנעל ישן, ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, ששמן זה נספג בעור הנעל ומתקנו, ואסור משום מלאכת מעבד. אבל סך הוא את רגלו שמן כדרכו, ומניח כך אותה אחר כך בתוך המנעל או בתוך הסנדל, ואינו חושש שיועיל שמן זה לעור הנעל. וכן סך כל גופו שמן, ומתעגל (מתגלגל) על גבי קטבליא (שטיח של עור), ואינו חושש.

אמר רב חסדא: לא שנו כך אלא כשעושה זאת כדי לצחצחו, אבל אם עושה לעבדואסור.

ותוהים: לעבדו, פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הרי זו מלאכה האסורה מן התורה, וכי יש צורך לומר שאסור לעשותה? ותו [ועוד]: אם עושה כן כדי לצחצחו, מי איכא מאן דשרי [האם יש מי שהתיר] שיכוון אדם לעשות מלאכה לכתחילה בשבת?

אלא, יש לדחות את הנוסח שאמרנו, ואי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב חסדא: לא שנו שמותר לעשות כך בשבת אלא כשסך עצמו בשיעור שדיו כדי לצחצחו בלבד, אבל כשסך עצמו בשיעור שיש בו כדי לעבדואסור, ואפילו לא נתכוין לכך.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לא יצא אדם קטן בקומה במנעל גדול ממידתו, שמא יפול המנעל ויבוא לטלטלו ברשות הרבים. אבל יוצא הוא בחלוק גדול, שאף שאינו כמידתו ודאי לא יפול מעליו.

ולא תצא אשה בשבת במנעל מרופט (קרוע מאוד מלמעלה) שמא יצחקו עליה, ותורידנו מרגלה ותטלטל אותו בשבת. ומנעל כזה לא תחלוץ בו היבמה ליבם, שאינו מנעל ראוי, ואם חלצהחליצתה כשרה, שהרי סוף סוף מנעל הוא.

ואין יוצאין בשבת במנעל חדש, שמא ימצא שאינו מכוון לרגל, ויחלצנו ויטלטלנו. ומעירים: באיזה מנעל אמרובמנעל של אשה, שמקפידה ביותר על המנעל שיהיה מכוון לרגלה.

תני [שנה] בר קפרא: לא שנו שלא תצא בו בשבת אלא שלא יצאה בו עדיין שעה אחת מבעוד יום, אבל יצאה בו מערב שבת, שוודאי מצאה אם מתאים הוא לה — מותר לה לצאת בו בשבת.

ב תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שומטין בשבת מנעל מעל גבי אימוס (אימום, תבנית שעליה תופרים נעל). ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] אין שומטין. ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זו] הברייתא האוסרת — היא כשיטת ר' אליעזר, והא [זו] זו המתירה — כשיטת רבנן [חכמים]. שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בדיני טומאה וטהרה.

דתנן כן שנינו במשנה]: מנעל שמצוי עדיין על גבי אימוס, ר' אליעזר מטהר אותו, שאינו מקבל טומאה, שלדעתו מנעל זה לא נגמרה מלאכתו עדיין ואינו בגדר כלי גמור המקבל טומאה, וחכמים מטמאים, שלדעתם נגמרה מלאכתו וכל כלי שנגמרה מלאכתו יכול לקבל טומאה.

ובהתאם לעקרון זה, חכמים הסבורים שהמנעל שעל האימום הוא כלי גמור מתירים הם לטלטלו בשבת. ושואלים: הניחא [זה נוח, מתקבל] לשיטת רבא שאמר: דבר שמלאכתו לאיסור, בין לצורך גופו בין לצורך מקומומותר לטלטלו בשבת ממקומו, אם כן שפיר [יפה, מובן] הדבר שמטלטלים מעט את האימום אגב הסרת המנעל משום שצריך למקומו של האימום.

אלא לאביי שאמר שלצורך גופומותר, ואילו לצורך מקומואסור. מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אי אפשר לטלטל את האימום שהוא במפורש כלי שמלאכתו לאסור וכיצד ישמוט את המנעל בלא טלטול האימום?

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]ברפוי. שאפשר להוריד את הנעל מבלי להזיז את האימום. דתניא כן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אם היה רפוימותר.

ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שהוא רפוי, הא [הרי] אם לא היה רפוילא הותר. הניחא [זה נוח] לשיטת אביי שאמר : שדבר שמלאכתו לאיסור, לצורך שימוש בגופומותר לטלטלו, ואולם לצורך מקומואסור לטלטלו, שפיר [יפה הדבר, מותר].

אלא לרבא שאמר כי בין לצורך גופו בין לצורך מקומומותר, מאי איריא [מה שייך, מדוע רק] רפוי? אפילו לא רפוי נמי [גם כן] יהא מותר לטלטלו!

ומשיבים: הברייתא ההיא שיטת ר' יהודה משום (בשם) ר' אליעזר הוא, ולא ביאורה של שיטת חכמים. ואף שסבור ר' אליעזר שהמנעל עדיין לא נגמר, בכל זאת לדעת ר' יהודה בשם ר' אליעזר מותר לטלטלו. דתניא כן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר : אם היה כבר רפוי ואינו צריך עוד לאימום — מותר לטלטלו שהוא כלי גמור.

א משנה נוטל אדם בשבת את בנו על ידיו ואף על פי שהאבן בידו של התינוק, ואין אוסרים ליטול את הבן משום שהוא מטלטל מוקצה על ידי כך. וכן מטלטלים בשבת כלכלה (סל) והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה שאסור לאכול אותה ומוקצה היא מטלטול עם הטהורה, וכן עם החולין.

ר' יהודה אומר: אף מעלין את המדומע באחד ומאה. שאם נפלה כמות של תרומה והתערבה בתוך חולין (והוא הקרוי 'דימוע') אם היו שם מאה שיעורים כנגד הכמות שנפלה — אומרים שבטלה התרומה, אלא שתקנו חכמים שיעלה משם אותה כמות שנפלה ויתננה לכהן, והשאר נחשב כחולין. והתיר ר' יהודה להעלות את המדומע בשבת לתקנו ולהכשירו לאכילה לכול.

ב גמרא אמר רבא: מי שהוציא בשבת לרשות הרבים תינוק חי וכיס (כעין שקיק לכסף) תלוי בצוארו של התינוק — חייב משום הוצאת כיס. ואם הוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארופטור.

ועל מה ששנינו שאם הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארוחייב משום כיס, שואלים: וליחייב נמי [ושיתחייב גם כן] משום נשיאת התינוק עצמו!

ומשיבים: רבא כשיטת ר' נתן סבירא ליה [סבור הוא], שאמר ר' נתן: חי נושא את עצמו, ולכן המוציא חי מרשות לרשות אינו חייב על הוצאתו.

ושואלים: וליבטל [ושיתבטל] הכיס לגבי התינוק, ויהא פטור אף על הכיס. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] שהמוציא בשבת את החי במטהפטור אף על הוצאת המטה, לפי שהמטה טפילה לו. ומדוע לא נאמר כן לגבי הכיס והתינוק?

ומשיבים: מטה לגבי חימבטלי ליה [מבטלים אותה], שהרי דרושה המטה להוצאתו והיא טפילה לו, ואולם כיס לגבי תינוקלא מבטלי ליה [אין מבטלים אותו], שהוא חשוב לעצמו.

אמרנו כי אם הוציא בשבת תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארופטור על הוצאתו. ושואלים: וליחייב [ושיתחייב] משום הוצאת התינוק עצמו! ומשיבים: רבא כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור] שאמר : כל מלאכה שאין צריך לגופהפטור עליה אם עשה אותה בשבת, ומשום כך המוציא את המת, כיון שאין מוציאו משום שהוא נזקק למת אלא לצורך המת, כגון לקבורה או שלא ישאר במקום של בזיון — אין זו מלאכה האסורה מן התורה. ועל הכיס פטור משום שמתוך צערו ואבלו מבטל הוא אותו לגבי התינוק.

תנן [שנינו במשנתנו]: נוטל אדם בשבת את בנו והאבן בידו, נמצא שאנו סבורים כי האבן בטלה לתינוק ומדוע יחייבו בתינוק חי שכיס תלוי בצוארו? אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: אין להבין שהאבן בטלה ואין איסור בטלטולה, אלא שמדובר כאן בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו, ואם לא יטלנו בידיו עלול התינוק לחלות, ומשום כך התירו לו את טלטול האבן.

ומקשים: אי הכי [אם כך],

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר