סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

והא מיפליג פליג עילויה [והרי הוא חולק עליו], דתניא כן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: מעלין את המדומע באחד ומאה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר.

ודוחים: בכל זאת בעיקרו של דבר מסכימים שני התנאים, אלא שהשיטה של ר' יהודה עדיפא [עדיפה, קיצונית] משיטת ר' שמעון בן אלעזר, שר' יהודה אומר שמאחר שמחשבה מספקת הרי אין תיקון בהעלאה, ומוטב שיעשה אותה אפילו בשבת.

א משנה האבן שהיתה מונחת על פי החביות שאסור לטלטלה משום מוקצה — מטה את החבית על צדה, והיא, האבן, נופלת. היתה החבית בין החביות, ואם תיפול האבן עלולה לשבור את החביות האחרות — מגביה חבית זו ומוציאה מבין החביות ואחר מטה על צדה, והיא, האבן, נופלת.

מעות שהיו על הכרמנער את הכר והן נופלות. היתה עליו על הכר לשלשת (צואת עופות. ערוך) — מקנחה בסמרטוט, אבל אינו רוחצה במים משום איסור כיבוס. ואם היתה הכר של עור שאין בו חשש כיבוס — נותנין עליה מים עד שתכלה הלשלשת.

ב גמרא אמר רב הונא שכך אמר רב: לא שנו הלכה זו באבן אלא בשוכח את האבן על החבית, אבל במניח מדעתו — נעשה החבית בסיס לדבר האסור, ואף היא בעצמה אסורה בטלטול כל השבת.

שנינו במשנה שאם היתה החבית שעל גביה מונחת האבן עומדת בין החביות — מגביהה ואחר משליך מעליה את האבן. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שבכל היכא דאיכא איסורא והיתרא [מקום שיש איסור והיתר]בהיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן [בהיתר אנו טורחים, באיסור אין טורחים]? שהרי מטריחים את האיש להגביה את החבית ואין מתירים לו לקחת את האבן, ולמעט בטירחה.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא. דתנן כן שנינו במשנה]: הבורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים: בורר אוכל (הראוי לאכילה) ואוכל אותו מיד ומשאיר את הפסולת. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו, ואף יכול להשליך את הפסולת ולהשאיר את האוכל בחיקו ובתמחוי (כלי גדול).

ותניא [ושנויה ברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי ובית הלל — באופן שהאוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — לדברי הכל בורר אוכל, שלא להרבות בטירחה בטלטול הפסולת שהיא בדבר האסור בטלטול כשלעצמו. וכן הוא כאן שמתירים לטלטל את החבית ולא את האבן, שהיא כפסולת.

ומקשים: והא הכא, דכי [והרי כאן, שכמו] אוכל מרובה על הפסולת דמי [נחשב], שהרי החבית שהיא אוכל גדולה וכבדה מן האבן, וקל יותר להזיז את האבן, ובכל זאת אין מתירים לעשות זאת על פי שיטת בית הלל!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן], כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה [שאם רוצה ליטול את היין אין יכול להילקח] היין עד דשקיל לה [שיטול אותה], את האבן — הרי כפסולת מרובה על האוכל דמי [נחשב], ואין הדבר דומה לברירה, לפי שכאן עליו לטלטל בכל אופן את האבן שאינו יכול לקחת את החבית לעצמה.

שנינו במשנה שאם היתה החבית עליה מונחת האבן עומדת בין החביותמגביה את החבית. תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: היתה החבית מונחת באוצר (מחסן) בין חביות אחרות, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה, שאינו יכול להטותה על צדה ולהפיל את האבן — מגביה אותה ומעבירה למקום אחר, ומטה על צדה, והיא, האבן, נופלת. ונוטל הימנה (ממנה, מן החבית) מה שצריך לו, ומחזירה למקומה.

ג שנינו במשנה שמעות שהיו מונחות על הכר — מנער את הכר והן נופלות. אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: לא שנו אלא בשוכח את המעות על הכר, אבל במניחנעשה הכר עצמו בסיס לדבר האסור ואין לטלטלו כלל.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל שצריך אותו לצורך מקומומטלטלו ועודן (המעות) עליו. וכן תני [שנה] בברייתא חייא בר רב מדיפתי: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל כשצריך אותו לצורך מקומומטלטלו ועודן עליו.

ד שנינו במשנתנו: מעות שעל הכר — מנער את הכר והן נופלות. ובענין זה אמר ר' אושעיא: שכח בערב שבת ארנקי (ארנק) של כסף בחצר ובשבת נזכר בו ורוצה להכניסו לבית — מניח עליה ככר לחם או תינוק ומטלטלה, שנעשה הארנק כבסיס לדברים שמותר לטלטלם. וכן אמר רב יצחק: אם שכח לבינה בחצרמניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה. אמר ר' יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי: פעם אחת שכחו דסקיא (שק כפול) מלאה מעות בסרטיא [ברחוב], ובאו ושאלו את ר' יוחנן, ואמר להן: הניחו עליה ככר או תינוק, וטלטלוה.

אמר מר זוטרא: הלכתא ככל הני שמעתתא [הלכה ככל האמרות הללו] בשוכח, אבל אם הניח מדעת אפילו חפץ יקר בערב שבת — אסור לטלטלו למחרת על ידי הערמה זו. רב אשי אמר: אפילו בשכח נמי [גם כן]לא התירו, ולא אמרו היתר טלטול על ידי הנחת ככר או תינוק אלא לטלטול מת בלבד.

ומסופר: אביי מנח כפא אכיפי [היה מניח כף על עומרים של תבואה] כדי לטלטלם בשבת אגב הכף. רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה [היה מניח סכין על בן יונה שחוט ומטלטלו]. אמר רב יוסף בלגלוג: כמה חריפא שמעתתא דדרדקי [חריפה ההלכה של התינוקות, התלמידים]! אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] היתר זה דווקא בשוכח, ואולם לעשות כך מלכתחילה מי אמור [האם אמרו]?!

אמר אביי והסביר את עצמו: אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני], כפא אכיפי [כף על העומרים] למה לי? הא חזו למיזגא עלייהו [הרי ראויים הם להישען עליהם] ויכול הייתי לטלטל את העומרים גם בלא נתינת הכף! אלא כיון שהחמרתי על עצמי עשיתי עוד פעולה נוספת שלא ילמדו ממנו להתיר.

וכן אמר רבא: אנא [אני], אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני]סכינא אבר יונה [סכין על בן יונה] למה לי? הא חזי [הרי ראוי] לי לאומצא אוכלו כבשר חי].

ומקשים: טעמא [הטעם] דווקא — דחזי לאומצא [שראוי מכל מקום לאכילה כשהוא חי], הא לא חזי לאומצא [הרי אם אינו ראוי לאכילה כשהוא חי]לא. למימרא [האם לומר] שרבא כר' יהודה

שאין מטלטלים בשבת מאכל שנועד מתחילה לאדם כשהוא ראוי עתה לאכילת בעלי חיים בלבד? והאמר [והרי אמר] רבא לשמעיה [לשמשו] ביום טוב: טווי לי בר אווזא, ושדי מיעיה לשונרא [צלה לי ברווז וזרוק את מעיו לחתול], ונמצא שהתיר לטלטל את מעי הברווז לצורך החתול, ובאותו אופן היה צריך להתיר טלטול בן יונה לא משום אומצא, אלא משום שהוא ראוי לאכילת כלב.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר