והא מיפליג פליג עילויה [והרי הוא חולק עליו], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: מעלין את המדומע באחד ומאה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר.

ודוחים: בכל זאת בעיקרו של דבר מסכימים שני התנאים, אלא שהשיטה של ר' יהודה עדיפא [עדיפה, קיצונית] משיטת ר' שמעון בן אלעזר, שר' יהודה אומר שמאחר שמחשבה מספקת הרי אין תיקון בהעלאה, ומוטב שיעשה אותה אפילו בשבת.

א משנה האבן שהיתה מונחת על פי החביות שאסור לטלטלה משום מוקצה — מטה את החבית על צדה, והיא, האבן, נופלת. היתה החבית בין החביות, ואם תיפול האבן עלולה לשבור את החביות האחרות — מגביה חבית זו ומוציאה מבין החביות ואחר מטה על צדה, והיא, האבן, נופלת.

מעות שהיו על הכר — מנער את הכר והן נופלות. היתה עליו על הכר לשלשת (צואת עופות. ערוך) — מקנחה בסמרטוט, אבל אינו רוחצה במים משום איסור כיבוס. ואם היתה הכר של עור שאין בו חשש כיבוס — נותנין עליה מים עד שתכלה הלשלשת.

ב גמרא אמר רב הונא שכך אמר רב: לא שנו הלכה זו באבן אלא בשוכח את האבן על החבית, אבל במניח מדעתו — נעשה החבית בסיס לדבר האסור, ואף היא בעצמה אסורה בטלטול כל השבת.

שנינו במשנה שאם היתה החבית שעל גביה מונחת האבן עומדת בין החביות — מגביהה ואחר משליך מעליה את האבן. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שבכל היכא דאיכא איסורא והיתרא [מקום שיש איסור והיתר] — בהיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן [בהיתר אנו טורחים, באיסור אין טורחים]? שהרי מטריחים את האיש להגביה את החבית ואין מתירים לו לקחת את האבן, ולמעט בטירחה.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הבורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים: בורר אוכל (הראוי לאכילה) ואוכל אותו מיד ומשאיר את הפסולת. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו, ואף יכול להשליך את הפסולת ולהשאיר את האוכל בחיקו ובתמחוי (כלי גדול).

ותניא [ושנויה ברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי ובית הלל — באופן שהאוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — לדברי הכל בורר אוכל, שלא להרבות בטירחה בטלטול הפסולת שהיא בדבר האסור בטלטול כשלעצמו. וכן הוא כאן שמתירים לטלטל את החבית ולא את האבן, שהיא כפסולת.

ומקשים: והא הכא, דכי [והרי כאן, שכמו] אוכל מרובה על הפסולת דמי [נחשב], שהרי החבית שהיא אוכל גדולה וכבדה מן האבן, וקל יותר להזיז את האבן, ובכל זאת אין מתירים לעשות זאת על פי שיטת בית הלל!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן], כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה [שאם רוצה ליטול את היין אין יכול להילקח] היין עד דשקיל לה [שיטול אותה], את האבן — הרי כפסולת מרובה על האוכל דמי [נחשב], ואין הדבר דומה לברירה, לפי שכאן עליו לטלטל בכל אופן את האבן שאינו יכול לקחת את החבית לעצמה.

שנינו במשנה שאם היתה החבית עליה מונחת האבן עומדת בין החביות — מגביה את החבית. תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: היתה החבית מונחת באוצר (מחסן) בין חביות אחרות, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה, שאינו יכול להטותה על צדה ולהפיל את האבן — מגביה אותה ומעבירה למקום אחר, ומטה על צדה, והיא, האבן, נופלת. ונוטל הימנה (ממנה, מן החבית) מה שצריך לו, ומחזירה למקומה.

ג שנינו במשנה שמעות שהיו מונחות על הכר — מנער את הכר והן נופלות. אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: לא שנו אלא בשוכח את המעות על הכר, אבל במניח — נעשה הכר עצמו בסיס לדבר האסור ואין לטלטלו כלל.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל שצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו ועודן (המעות) עליו. וכן תני [שנה] בברייתא חייא בר רב מדיפתי: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל כשצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו ועודן עליו.

ד שנינו במשנתנו: מעות שעל הכר — מנער את הכר והן נופלות. ובענין זה אמר ר' אושעיא: שכח בערב שבת ארנקי (ארנק) של כסף בחצר ובשבת נזכר בו ורוצה להכניסו לבית — מניח עליה ככר לחם או תינוק ומטלטלה, שנעשה הארנק כבסיס לדברים שמותר לטלטלם. וכן אמר רב יצחק: אם שכח לבינה בחצר — מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה. אמר ר' יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי: פעם אחת שכחו דסקיא (שק כפול) מלאה מעות בסרטיא [ברחוב], ובאו ושאלו את ר' יוחנן, ואמר להן: הניחו עליה ככר או תינוק, וטלטלוה.

אמר מר זוטרא: הלכתא ככל הני שמעתתא [הלכה ככל האמרות הללו] בשוכח, אבל אם הניח מדעת אפילו חפץ יקר בערב שבת — אסור לטלטלו למחרת על ידי הערמה זו. רב אשי אמר: אפילו בשכח נמי [גם כן] — לא התירו, ולא אמרו היתר טלטול על ידי הנחת ככר או תינוק אלא לטלטול מת בלבד.

ומסופר: אביי מנח כפא אכיפי [היה מניח כף על עומרים של תבואה] כדי לטלטלם בשבת אגב הכף. רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה [היה מניח סכין על בן יונה שחוט ומטלטלו]. אמר רב יוסף בלגלוג: כמה חריפא שמעתתא דדרדקי [חריפה ההלכה של התינוקות, התלמידים]! אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] היתר זה דווקא בשוכח, ואולם לעשות כך מלכתחילה מי אמור [האם אמרו]?!

אמר אביי והסביר את עצמו: אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני], כפא אכיפי [כף על העומרים] למה לי? הא חזו למיזגא עלייהו [הרי ראויים הם להישען עליהם] ויכול הייתי לטלטל את העומרים גם בלא נתינת הכף! אלא כיון שהחמרתי על עצמי עשיתי עוד פעולה נוספת שלא ילמדו ממנו להתיר.

וכן אמר רבא: אנא [אני], אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני] — סכינא אבר יונה [סכין על בן יונה] למה לי? הא חזי [הרי ראוי] לי לאומצא [לאוכלו כבשר חי].

ומקשים: טעמא [הטעם] דווקא — דחזי לאומצא [שראוי מכל מקום לאכילה כשהוא חי], הא לא חזי לאומצא [הרי אם אינו ראוי לאכילה כשהוא חי] — לא. למימרא [האם לומר] שרבא כר' יהודה שאין מטלטלים בשבת מאכל שנועד מתחילה לאדם כשהוא ראוי עתה לאכילת בעלי חיים בלבד?

והאמר [והרי אמר] רבא לשמעיה [לשמשו] ביום טוב: טווי לי בר אווזא, ושדי מיעיה לשונרא [צלה לי ברווז וזרוק את מעיו לחתול], ונמצא שהתיר לטלטל את מעי הברווז לצורך החתול, ובאותו אופן היה צריך להתיר טלטול בן יונה לא משום אומצא, אלא משום שהוא ראוי לאכילת כלב.