דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת צד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

אף במוציא את המת לקוברו. אמר רבא: ומודה ר' שמעון במר (מעדר) שהמוציאו בשבת כדי לחפור בו, וספר תורה כדי לקרות בו — שהוא חייב. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], דאי הא נמי [שאם זו, ההוצאה עצמה, גם כן] מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהרי כוונתו לחפירה או לקריאה, אלא מלאכה שצריכה לגופה לר' שמעון היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] לענין הוצאה? ומשיבים: בכל זאת יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר] שר' שמעון מחייב רק באופן מסויים, והוא עד דאיכא [שיש] צורך גם לגופו של המוציא וגם לגופה של ההוצאה, וכגון שהוציא מר (מעדר) כדי לעשות לו טס (לחדד את להבו) וגם לחפור בו, ובספר תורה — שהוציאו כדי להגיה אותו וגם לקרות בו, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שדי בצורך גופו של המוציא כדי לחייבו.

א מסופר: ההוא שכבא דהוה בדרוקרא [מת אחד שהיה בדרוקרת], שרא [והתיר] רב נחמן בר יצחק לאפוקיה [להוציאו] בשבת לכרמלית, שמפני סיבה מסוימת לא ניתן להשאירו במקומו, אמר ליה [לו] ר' יוחנן אחוה [אחיו] של מר בריה [בנו] של רבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן [כשיטת מי התרת] כשיטת ר' שמעון, ואולם אימר [אמור] שפטר ר' שמעון רק מחיוב חטאת, ואולם איסורא דרבנן מיהא איכא [איסור מדברי חכמים לפחות ישנו]! אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: האלהים (בהדגשה, כקריאה של שבועה), דעיילת ביה את [וכי נכנסת בו להבנת הדברים]? שהרי ואפילו לשיטת ר' יהודה שרי [מותר] במקרה זה, דמי קאמינא [שהאם אמרתי] להוציאו לרשות הרבים? והלא לכרמלית קאמינא [אמרתי], וכרמלית כיון שאיסורה רק מדברי חכמים הרי כלל בידינו שגדול כבוד הבריות שדוחה את מצוות "לא תעשה" שבתורה, ובכלל זה גם את "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ..." (דברים יז, יא).

ב תנן התם [שנינו במשנה שם] העוסקת בדיני צרעת: התולש שערות לבנות שהן סימני טומאה, וכן אם הכוה (עשה כוויה) את המחיה שבבשר הנגע, ועל ידי כך רצה לטהרו — עובר ב"לא תעשה", שנאמר "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד,ח) לפי הכלל ש"השמר" משמעו מצוות "לא תעשה". ועל כך איתמר [נאמר]: התולש שערה אחת משתים בלבד — הכל מודים שחייב, שהרי נשארה רק שערה אחת, ואין הוא טמא בשל שערה בודדת. אבל נחלקו אמוראים בתולש אחת משלש, שרב נחמן אמר: חייב, ואילו רב ששת אמר: פטור. ומבארים את השיטות: רב נחמן אמר שחייב, לדעתו משום שאהני [הועילו] מעשיו, דאי משתקלא חדא אחריתי — אזלא [הועילו מעשיו שאם תוסר שערה אחת אחרת, נוספת תלך] לה הטומאה, נמצא אם כן שקרב את טהרתו שלא כדין. ורב ששת שאמר שפטור, לדעתו לא הועילו מעשיו ולא כלום, שכן השתא מיהת — הא איתא [עכשיו לפחות — הרי ישנה] לטומאה זו עדיין גם לאחר שהסיר את השיער, וממילא לא הועילו מעשיו כלום שהרי נותר טמא כפי שהיה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את דעתי זו — ממה דתנן [ששנינו במשנתנו]: וכן המוציא בשבת כזית מן המת וכן כזית מן הנבילה — חייב, ונדייק: הא [הרי, מכאן] שהמוציא חצי זית — פטור, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: המוציא חצי זית מן המת — חייב! מאי לאו [האם אין] להסביר כי הא דתניא [זה ששנינו בברייתא] "חייב" — מדובר באופן דאפיק [שהוציא] חצי זית מכזית, ובכך עשה מעשה שיש לו ערך, של מניעת טומאה, שחצי זית בלבד אינו מטמא. והא דתנן [וזה ששנינו במשנה] "פטור" — מדובר באופן דאפיק [שהוציא] חצי זית מכזית ומחצה והרי עדיין נשארה הטומאה במקומה. ורב נחמן מפרש אחרת: אידי ואידי [זה וזה], גם המוציא חצי כזית מכזית וגם המוציא חצי זית מכזית ומחצה — חייב, והא דתנן [וזה ששנינו במשנה] "פטור", מדובר באופן דאפיק [שהוציא] חצי זית ממת גדול, שאף רב נחמן מודה בכגון זה שאין מעשיו מועילים, וכיון שלא הוציא כשיעור הראוי — אין לחייבו.

ג משנה הנוטל בשבת צפרניו זו בזו ולא במספרים, או שנוטלן בשיניו, וכן הנוטל שערו בידיו, וכן שפמו, וכן זקנו. וכן הגודלת (קולעת את שערה), וכן הכוחלת (שמה כחול סביב עיניה), וכן הפוקסת (מאדימה פניה במשחה אדומה) — ר' אליעזר מחייב בכל אלו כמלאכות האסורות מן התורה, וחכמים אוסרין משום שבות (איסור שבת שמדברי סופרים), שלדעתם אין זו מלאכה ממש אבל אסור לעשות כן כגזירת חכמים.

ד גמרא אמר ר' אלעזר: מחלוקת זו היא דווקא כאשר נוטל את צפרניו ביד, אבל כאשר נוטל אותם בכלי — לדעת הכל חייב. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי "זו בזו" תנן [שנינו] במפורש! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי רבנן בנטילתן בכלי נמי פטרי [גם כן פוטרים], שכיון שאין הנוטל צפרניו מעוניין בצפורן החתוכה אין בכך משום מלאכת גזיזה, והא דקתני [וזה ששנינו] בנוסח "זו בזו" — להודיעך כחו (תוקף דעתו) של ר' אליעזר שאפילו במקרה זה הוא מחייב, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין הדבר כך.

ואמר ר' אלעזר: מחלוקת זו ששנינו הריהי דווקא בשנטל צפרניים לעצמו, אבל בשנטל לחבירו — לדברי הכל פטור. ושואלים: והרי גם דבר זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי בלשון "צפרניו", כלומר, שלו, תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שר' אליעזר בשנוטל לחבירו נמי [גם כן] מחייב, והא דקתני [וזה ששנינו] לשון "צפרניו "הרי זה להודיעך כחן דרבנן [של החכמים] שאפילו בצפרניו שלו פטרו, וכל שכן בשל חבירו, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] ללמדנו שהכל מודים שפטור בכך.

ה שנינו במשנה: וכן הנוטל שערו שלדעת ר' אליעזר חייב ולדעת חכמים פטור. תנא [שנה] החכם בתוספתא: הנוטל שערו בשבת מלא פי הזוג (המספריים) — חייב. וכמה הוא שיעור מלא פי הזוג? אמר רב יהודה: שתים, שתי שערות. ושואלים: והתניא [והרי שנינו] בהמשך אותה ברייתא: ולקרחה כדי להתחייב משום האיסור בתורה שלא לעשות קרחה באבל על המת ("ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". דברים יד, א), השיעור הקטן ביותר הוא שתים, ומכאן ש"מלוא פי הזוג" הוא שיעור אחר! ומשיבים: אימא [אמור, פרש] שאין כאן שיעורים שונים, אלא: וכן לקרחה שתים.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנוטל משערו מלא פי הזוג בשבת — חייב. וכמה הוא מלא פי הזוג — שתים. ר' אליעזר אומר: אף בשערה אחת חייב, ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט ותולש שערות לבנות מתוך שחורות, שאפילו כאשר ליקט אחת בלבד גם כן חייב. שהרי במעשהו הוא מוכיח כי הוא מקפיד אף בשערה בודדת והוצאתה חשובה בעיניו, ודבר זה, ליקוט שערות לבנות משחורות, אף בימות החול אסור לגברים, משום שנאמר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה), ומכאן למדו חכמים שכל דבר שהוא ממנהגי הייפוי של נשים אסור לגברים.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה והיא מחוברת רק בחלקה הקטן באצבע, וכן ציצין (חתיכות קטנות של עור) שפרשו רובן מן הגוף, אם תולשן בשבת ביד — מותר, ואם חותכן בכלי — חייב חטאת, ותוהים על כך: מי איכא מידי [האם יש דבר, מלאכה] שאם עושה אותה בכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחלה לעשותה, ולא גזרו בה חכמים משום סייג?! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: אם פירשו רובן, ביד — מותר, בכלי, אם כבר תלש — פטור ואינו נענש על כך, אבל מלכתחילה ודאי שאסור לעשות כן. ואם עדיין לא פירשו רובן, ביד — פטור, אבל אסור, ואם עשה כך בכלי — חייב חטאת. אמר רב יהודה: הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר בענין זה. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: והוא שפרשו אותם חלקי ציפורן כלפי מעלה אל צד הצפורן ומצערות אותו, ובכגון זה התירו מלכתחילה לתולשן.

ו שנינו במשנה: וכן הגודלת והכוחלת והפוקסת בשבת שר' אליעזר מחייב בהן מן התורה. ושואלים: הגודלת, כוחלת ופוקסת בשבת משום מאי מחייבא [מה, איזה אב מלאכה היא מתחייבת]? אמר ר' אבין שכך אמר ר' יוסי בר' חנינא: הגודלת מתחייבת — משום אורגת, שקליעת השיער דומה במהותה לאריגה, והכוחלת — משום כותבת, פוקסת — משום טווה, שהיו מורחים את האודם על הפנים בכעין חוט של בצק. אמרו רבנן קמיה [חכמים לפני] ר' אבהו: וכי דרך אריגה בכך, וכי דרך כתיבה בכך, וכי דרך טויה בכך?! ובודאי גם ר' אליעזר מודה שמלאכה שאינה נעשית כדרכה פטורים עליה! אלא אמר ר' אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוסי בר' חנינא עצמו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צד - ב

פוטר היה רבי שמעון  אף במוציא את המת לקוברו, שאעפ"י שיש כאן צורך המת, מכל מקום הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין בה צורך לאדם המוציא. [1]

ולא תימא דלא פטר רבי שמעון אלא במוציא את המת לחוץ לסלקו ממנו, דאין צורך בהוצאה זו לא לגוף המוציא ולא לגופו של הדבר המוצא.

אמר רבא: ומודה רבי שמעון במוציא מר, "את חפירה", כדי לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב.

ומקשינן: פשיטא שחייב על הוצאתם. דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, תיקשי, אלא, מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון - היכי משכחת לה?

ומתרצינן: מהו דתימא דלא מיקרי מלאכה הצריכה לגופה עד דאיכא צורך בין לגופו של המוציא ובין לגופה של הוצאה, שצריך את החפץ המוצא כדי לתקנו.

כגון שהוציא מר, את חפירה, כדי לעשות לו טס. שהתקלקל חוד האת וצריך להתקין עליו רדיד פח שיהא ראוי לחפור בו. וכגון מוציא ספר תורה כדי להגיה אותו, לתקנו, ולקרות בו. קא משמע לן שדי בכך שיש צורך למוציא בלבד, שצריך את האת כדי לחפור בו ואת ספר התורה לקרות בו, למרות שאין צורך לגופה של ההוצאה, לתקן את הדברים המוצאים עצמם.

ההוא שכבא מת דהוה בדרוקרא שם מקום.

שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה בשבת מהבית לכרמלית לפי שהיה מוטל בבזיון, או שהיתה דליקה בבית, או שהיה מוטל בשמש שעלול להסריח, [והניח עליו ככר או תינוק כדי להתיר איסור טלטול מוקצה. רש"י].

אמר ליה רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן התרת להוציאו - כרבי שמעון דפוטר על הוצאת המת?

אימר דפטר רבי שמעון דוקא מחיוב חטאת, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא?!

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: האלהים! דעיילת ביה את! אתה בעצמך היית עושה זאת, ואפילו לרבי יהודה דמחייב על הוצאת המת.

דמי קאמינא להוציאו לרה"ר? הרי לכרמלית קאמינא! שהוא רק איסור דרבנן [2], וקיימא לן: גדול כבוד הבריות, כמו הוצאת המת ממקום בזיון, שדוחה את לא תעשה שבתורה. והיינו, שדוחה איסור דרבנן, שהסמיכו את הוראתם על לאו ד"לא תסור". [3]

תנן התם במסכת נגעים: התולש סימני טומאה מנגע שבגופו, כגון שתי שערות לבנות שבבהרת, והכוה את המחיה שבשאת, שהיתה שם מחית בשר חי, שהוא סימן טומאה בנגע השאת, וצרב אותה כדי לבטלה ולטהרה - עובר בלא תעשה ד"השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות". דילפינן מינה איסור לתלוש סימני טומאה של נגע.

ועל כך איתמר:

תלש שערה אחת מתוך שתים שבבהרת - חייב. שהרי בכך טיהר את הנגע.

ואם תלש שערה אחת מתוך שלש, שעדיין נשארו שתי שערות לטמא את הנגע:

רב נחמן אמר: חייב מלקות.

רב ששת אמר: פטור. ומבארינן: רב נחמן אמר חייב: שהרי אהני הועילו מעשיו. דאי משתקלא חדא אחריתא, שאם תילקח שערה נוספת מתוך השתיים הנותרות - אזלא לה טומאה.

רב ששת אמר פטור: כי השתא מיהת, הא איתא עדיין לטומאה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה שפטור?

דתנן במתניתין: וכן המוציא כזית מן המת וכזית מן הנבילה שהוציאם בשבת - חייב.

ודייקינן: הא אם הוציא רק חצי זית - פטור.

והתניא: חצי זית חייב?

מאי לאו: הא דתניא חייב, מיירי דאפיק חצי זית מכזית, שהיה בבית כזית שלם והוציא חצי ממנו, שהוא חייב משום שטיהר את הבית בכך שיותר אינו מטמא בטומאת אהל.

והא דתנן פטור מיירי דאפיק חצי זית מכזית ומחצה, שעדיין נשאר כזית שלם בתוך הבית ולא הועיל להפסיק את הבית מלטמאות טומאת אהל.

הרי, שלא אמרינן ד"אהני מעשיו" בכך שאם ינטל עוד מעט מהכזית שוב לא יטמא בטומאת אהל.

והוא הדין לנוטל שערה אחת מתוך שלש שערות שבנגע שאינו חייב.

ורב נחמן אמר לך: לעולם אידי ואידי חייב, ואפילו מוציא חצי זית מכזית ומחצה.

והא דתנן פטור מיירי דאפיק חצי זית ממת גדול [4] שלא הועיל כלום במעשיו.

[ולאו דוקא ממת גדול, אלא הוא הדין מוציא חצי זית משני כזיתים דפטור. שאינו חייב רק באופן שאחר הוצאתו נשאר שיעור מצומצם, שאילו ינטל ממנו עוד מעט יטהר הבית. תוס' ד"ה ממת].

מתניתין:

הנוטל צפרניו זו בזו, שבצפורן זו הוא קוצץ צפורן אחרת, או שנוטל את צפרניו בשיניו.

וכן התולש שערו בידיו, וכן שפמו, וכן זקנו שתלשם בידו.

וכן אשה הגודלת, קולעת שער ראשה.

וכן הכוחלת את עיניה בצבע כחול מסביב לעין.

וכן הפוקסת סורקת שערה ביד או במסרק [5] [פירוש אחר, שמה בצק על הפנים כדי שיקבלו גוון אדום].

רבי אליעזר מחייב על כל אלו חטאת.

בנטילת צפרנים ושערו ושפמו וזקנו משום גוזז, ובשאר השנויים במשנה יתבאר בגמרא משום מה הוא חייב.

וחכמים אוסרין רק משום "שבות" בלבד. לפי שאין זה צורת המלאכות.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, דוקא כשנטל צפרניו ביד, אבל אם נטלן בכלי - דברי הכל חייב [6].

ומקשינן: פשיטא? שהרי מחלוקתן דוקא הנטלן "זו בזו" תנן. ומתרצינן: מהו דתימא: לעולם רבנן בכלי נמי פטרי. היות שהם סבורים כי המהות של מלאכת גוזז הוא רק בגוזז צמר בהמה. [7] והא דקתני במשנה באוקימתא שנטלן "זו בזו" הוא כדי להודיעך כחו דרבי אליעזר, דאפילו ביד חייב.

קא משמע לן דדוקא ביד פטרי רבנן, משום שאין דרך גזיזה ביד, אבל בכלי חייב משום גוזז גם על נטילת צפרנים.

ואמר רבי אלעזר: מחלוקת רבי אליעזר ורבנן היא דוקא כשנטל צפרניו בידיו לעצמו. דסבר רבי אליעזר שאדם יכול לאמן את ידיו ולגזוז בהם לעצמו את צפרניו.

אבל הנוטל צפרנים לחברו - דברי הכל פטור. לפי שאינו יכול לגזוז היטב לחבירו בלא כלי.

ומקשינן: פשיטא? שהרי "צפרניו" תנן.

ומתרצינן: מהו דתימא: לעולם רבי אליעזר הנוטל צפרנים לחבירו, נמי מחייב. והא דקתני במתניתין הנוטל "צפרניו" הוא כדי להודיעך כחן דרבנן, שאפילו לעצמו פטור.

קא משמע לן שרק לעצמו מחייב רבי אליעזר.

שנינו במשנה: וכן שערו.

תנא: הנוטל שיער כמלא פי הזוג, כשיעור שראש המספרים מכיל, חייב.

[לרבנן דוקא בכלי ולרבי אליעזר אפילו ביד, ואתא לאשמעינן שיעורא].

ומבארינן: וכמה הוא מלא פי הזוג?

אמר רב יהודה: שתים שערות.

ומקשינן: והתניא בסיפא דההיא ברייתא: ולקרחה, שהזהירה התורה "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" - שתים שערות.

משמע דכמלא פי הזוג הוא שיעור אחר!

ומתרצינן: אימא: וכן לקרחה - שתים, והוא השיעור של כמלא פי הזוג.

תניא נמי הכי כרב יהודה דכמלא פי הזוג הוא שתים: הנוטל מלא פי הזוג בשבת, חייב.

וכמה מלא פי הזוג? שתים.

רבי אליעזר אומר: אחת.

ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט שערות לבנות מתוך שחורות שאפילו בשערה אחת חייב, מפני שהוא מקפיד אפילו על שערה אחת לבנה כדי שלא יראה כזקן, הלכך חשיבא מלאכה בכך.

[והוא הדין שערה שחורה מתוך לבנות. משנה ברורה סי' ש"מ סק"ד בשם התוספתא].

ודבר זה אף בחול אסור ללקט לבנות מתוך שחורות, משום שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה". ודרך הנשים להקפיד על כך כדי להתנאות. [8]

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה מהיד, וציצין רצועות עור דקות שסביב הצפורן שפרשו רובן, וקרובות לינתק.

ביד - מותר להסירן.

בכלי - חייב חטאת.

ומקשינן: מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה? שכיון שבכלי חייב חטאת הרי שביד אסור על כל פנים מדרבנן, גזירה אטו כלי. [9]

ומתרצינן: הכי קאמר רבי שמעון בן אלעזר: אם פירשו רובן - ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור. שהואיל וקרובין לינתק כתלושין דמיא. ואין בהם משום גזיזה מדאורייתא.

לא פירשו רובן - ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.

אמר רב יהודה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הא דמתיר רבי שמעון בן אלעזר להסיר ביד כשפירשו רובן, והוא: שפרשו כלפי מעלה, לצד ראשי אצבעותיו [שהן למעלה כשמגביה ידיו], ומצערות אותו. דבמקום צערא לא גזרו רבנן כשהוא מסירו ע"י שינוי דהיינו בידו. [משנ"ב סי' שכ"ח ס"ק צו].

שנינו במשנה: וכן הגודלת. והוינן בה: גודלת כוחלת ופוקסת - משום מאי מחייבא?

אמר רבי אבין אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

גודלת, הקולעת שערותיה חייבת - משום או רגת.

כוחלת חייבת - משום כותבת שמוליכה את המכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות. [ועיין בקהילות יעקב שביאר אמאי אין הכוחלת חייבת משום צובע, לפי שאין הצבע הכחול נועד לצבוע את סביבות העין כדי ליפות את סביבות העין בצבע הכחול, אלא הוא נועד כדי להבליט את העין. וכל צביעה שאינה לצורך יפוי הדבר הצבוע אלא היא נועדת להביע ענין מסוים, כגון הצובע בצבע אדום לאות אזהרה, אין זה צובע אלא כותב, שבצבע הוא מביע מסר].

פוקסת - משום טווה, שמיישרת את שערותיה בין אצבעותיה כשהם מסתלסלים [ובמשנה פרש"י סורקת במסרק, ועיי"ש תוד"ה פוקסת]. ולפירוש אחר, דפוסקת שמה בצק על הפנים, הרי הטוייה היא בבצק, שעושה ממנו כמין חוט.

אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו: אמאי חייב? וכי דרך אריגה בכך? [10] וכי דרך כתיבה בכך? וכי דרך טויה בכך? אלא, אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא:

הערות

[1] הקשה השפת אמת, למה פטור כשהוציא לצורך המת דהרי אם יוציא לצורך אדם אחר ודאי חייב, אף שאין לו בזה תועלת, ולמה יש חילוק בין אם מוציא לצורך אדם חי או לצורך אדם מת? ותירץ, דהכא גם הצורך של המת אינו גוף הקבורה אלא שלא יהא מונח בבזיון. נמצא דגם הקבורה הוי אי"צ לגופה. וכתב עוד, דמכאן יש לפשוט שאלת הגמרא בסנהדרין [מ, ב] אי קבורה משום בזיונא אי משום כפרה, דאי משום כפרה הרי היא צורך המת, ולמה פטר רבי שמעון.

[2] כתב הר"ן, דאפילו לר"ש מותר רק לכרמלית ולא לרה"ר אף שהוא רק איסור דרבנן, כי לא התירו מפני כבוד הבריות רק איסור שעיקרו מדרבנן, כגון הוצאה לכרמלית, אבל מלאכה שאי"צ לגופה לא התירו, כיון שלפעמים יתכן שמלאכה זו עצמה תהיה צריכה לגופה, כמו שאמרו בירושלמי בגוי שהוציא את המת להאכילו לכלבו. [ועיין הערה 3 בשם תוס' הרא"ש]. והשפת אמת כתב לחדש דאף ר"ש מודה דמלאכה שאי"צ לגופה אסורה מדאורייתא אלא שאין בה סקילה וחטאת. עיי"ש שכ"כ הפנ"י וחזר בו מכח קושיא, והשפת אמת מתרץ הקושיא.

[3] ואף שהותר איסור דרבנן של הוצאה לכרמלית, מ"מ טלטול מוקצה שיש בעצם טלטול המת לא הותר, אלא רק ע"י הנחת ככר או תינוק עליו. וכתבו התוס' לעיל ע"א בד"ה גדול, שלכן לא הותר איסור מוקצה כיון שיש עצה של ככר או תינוק. ובתוס' הרא"ש כתב טעם אחר למה הקילו בכרמלית יותר ממוקצה, דבהוצאה לכרמלית איכא תרי דרבנן, חדא שהיא כרמלית, ועוד שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וקיי"ל כר"ש דפטור. וכך ביאור הגמרא:, דאפילו לרבי יהודה אינו רק איסור דרבנן לכרמלית, וממילא לרבי שמעון דיש תוספת היתר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה יש להתיר משום כבוד הבריות. ויש ראשונים הסוברים דאי"צ ככר או תינוק אלא בטלטול מבית לבית. אבל בהוצאה לכרמלית עדיף להוציא את המת בלא ככר או תינוק כדי למעט באיסור דרבנן של הוצאה לכרמלית. אולם דעת הרבה ראשונים וכן מבואר ברש"י בסוגיין, דגם בכרמלית צריך ככר או תינוק. וביאר הר"ן שיטה זו, לפי שע"י ככר אנו מתירין רק איסור אחד של הוצאה ואילו בלא ככר אנו מתירין עוד איסור של מוקצה. ועוד, שלא נתוסף איסור הוצאה ע"י הככר לפי שהוא טפל למת, שהרי הוא מתיר את טלטולו, וכמו שמצינו במוציא את החי במטה דפטור על המטה מפני שהיא טפלה לו.

[4] וה"ה כשלא היה יותר מחצי זית והוציאו דפטור אלא דזה פשיטא ולכן נקט בחצי זית ממת גדול דהוי רבותא טפי. תוד"ה והא. ועוד כתבו דדוקא בחצי זית. אבל בכזית שלם ממת גדול חייב אע"ג דעדיין נשארה הטומאה, כי מ"מ אהני במעשיו, שהרי לאחר שחתך הכזית מהמת הוא עומד בפני עצמו, ואם יוציאו את המת מהבית עדיין יטמא בגלל הכזית הזה, נמצא שבהוצאת הכזית גרם טהרה לבית. והריטב"א כתב דכיון דכזית חשוב בעלמא לטמא, חשוב גם להוצאת שבת, ואע"פ שאינו נהנה כלום בהוצאתו.

[5] רש"י. והתוס' בד"ה פוקסת, הקשו, א"כ למה לא תני סורקת, והריב"ש הקשה דסורקת אסור משום תלישת שערות ולא משום בנין, כדאמרינן בגמרא. וביאר הריב"ש דאין כונת רש"י לסריקה ממש אלא תקון אחר הוא, ואפשר שהוא התקון שעושין הנערות שאחר שראשן סרוק היטיב ואין בו חשש תלישה רוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין. [הובא בביה"ל סס"י ש"ג].

[6] דחכמים סברי כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. דנטילת צפרנים הוי מלאכה שאי"צ לגופה שהרי אינו צריך לצפרנים עצמם אלא כונתו לסלקם מעצמו. והגמרא ידעה שחכמים במתניתין לא סברי כר"ש לפטור אף בכלי, דא"כ היה להם לפלוגי בכלי להודיעך כחם דחכמים. תוד"ה אבל. אולם דעת הרבה ראשונים דגזיזת צפרנים ושערות הוי מלאכה הצריכה לגופה אף באינו צריך לצפרנים ושערות עצמם, הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגזיזה הזו. ועוד שהרי במשכן גזזו את השער לצורך יפוי העור ולא לצורך הצמר. עיין בריטב"א ורמב"ן לקמן קו א, ובביה"ל רס"י ש"מ ד"ה וחייב.

[7] רש"י. והתוס' בד"ה אבל, הקשו עליו, דזה פשיטא דבכל בעלי חיים שייך גזיזה ולא היה מקום לטעות בזה, אלא דהוה אמינא דפטרי רבנן בכלי משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, כר"ש.

[8] נחלקו הראשונים אי אסור מהתורה או מדרבנן, דעיקר קרא אתא לתכשיטי אשה ממש, או משום דלא מינכרא מילתא בחדא שערה. עיין רמב"ם וראב"ד הל' ע"ז פי"ב ה"י, וריטב"א.

[9] הקשה השפת אמת, הא מצינו לעיל עד א בבורר דבנפה וכברה חייב חטאת, וביד מותר.

[10] עצם הקליעה מצינו שנחשבת לאריגה, אלא כונת הגמרא שבשער המחובר לאדם לא שייך בו אריגה. ועוד שאין סופה של הקליעה להתקיים, שעומדת לסתירה, הלכך לא חשיבה מלאכה. תוד"ה וכי.

אף במוציא את המת לקוברו. אמר רבא: ומודה ר' שמעון במר (מעדר) שהמוציאו בשבת כדי לחפור בו, וספר תורה כדי לקרות בו — שהוא חייב. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], דאי הא נמי [שאם זו, ההוצאה עצמה, גם כן] מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהרי כוונתו לחפירה או לקריאה, אלא מלאכה שצריכה לגופה לר' שמעון היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] לענין הוצאה? ומשיבים: בכל זאת יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר] שר' שמעון מחייב רק באופן מסויים, והוא עד דאיכא [שיש] צורך גם לגופו של המוציא וגם לגופה של ההוצאה, וכגון שהוציא מר (מעדר) כדי לעשות לו טס (לחדד את להבו) וגם לחפור בו, ובספר תורה — שהוציאו כדי להגיה אותו וגם לקרות בו, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שדי בצורך גופו של המוציא כדי לחייבו.

א מסופר: ההוא שכבא דהוה בדרוקרא [מת אחד שהיה בדרוקרת], שרא [והתיר] רב נחמן בר יצחק לאפוקיה [להוציאו] בשבת לכרמלית, שמפני סיבה מסוימת לא ניתן להשאירו במקומו, אמר ליה [לו] ר' יוחנן אחוה [אחיו] של מר בריה [בנו] של רבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן [כשיטת מי התרת] כשיטת ר' שמעון, ואולם אימר [אמור] שפטר ר' שמעון רק מחיוב חטאת, ואולם איסורא דרבנן מיהא איכא [איסור מדברי חכמים לפחות ישנו]! אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: האלהים (בהדגשה, כקריאה של שבועה), דעיילת ביה את [וכי נכנסת בו להבנת הדברים]? שהרי ואפילו לשיטת ר' יהודה שרי [מותר] במקרה זה, דמי קאמינא [שהאם אמרתי] להוציאו לרשות הרבים? והלא לכרמלית קאמינא [אמרתי], וכרמלית כיון שאיסורה רק מדברי חכמים הרי כלל בידינו שגדול כבוד הבריות שדוחה את מצוות "לא תעשה" שבתורה, ובכלל זה גם את "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ..." (דברים יז, יא).

ב תנן התם [שנינו במשנה שם] העוסקת בדיני צרעת: התולש שערות לבנות שהן סימני טומאה, וכן אם הכוה (עשה כוויה) את המחיה שבבשר הנגע, ועל ידי כך רצה לטהרו — עובר ב"לא תעשה", שנאמר "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד,ח) לפי הכלל ש"השמר" משמעו מצוות "לא תעשה". ועל כך איתמר [נאמר]: התולש שערה אחת משתים בלבד — הכל מודים שחייב, שהרי נשארה רק שערה אחת, ואין הוא טמא בשל שערה בודדת. אבל נחלקו אמוראים בתולש אחת משלש, שרב נחמן אמר: חייב, ואילו רב ששת אמר: פטור. ומבארים את השיטות: רב נחמן אמר שחייב, לדעתו משום שאהני [הועילו] מעשיו, דאי משתקלא חדא אחריתי — אזלא [הועילו מעשיו שאם תוסר שערה אחת אחרת, נוספת תלך] לה הטומאה, נמצא אם כן שקרב את טהרתו שלא כדין. ורב ששת שאמר שפטור, לדעתו לא הועילו מעשיו ולא כלום, שכן השתא מיהת — הא איתא [עכשיו לפחות — הרי ישנה] לטומאה זו עדיין גם לאחר שהסיר את השיער, וממילא לא הועילו מעשיו כלום שהרי נותר טמא כפי שהיה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את דעתי זו — ממה דתנן [ששנינו במשנתנו]: וכן המוציא בשבת כזית מן המת וכן כזית מן הנבילה — חייב, ונדייק: הא [הרי, מכאן] שהמוציא חצי זית — פטור, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: המוציא חצי זית מן המת — חייב! מאי לאו [האם אין] להסביר כי הא דתניא [זה ששנינו בברייתא] "חייב" — מדובר באופן דאפיק [שהוציא] חצי זית מכזית, ובכך עשה מעשה שיש לו ערך, של מניעת טומאה, שחצי זית בלבד אינו מטמא. והא דתנן [וזה ששנינו במשנה] "פטור" — מדובר באופן דאפיק [שהוציא] חצי זית מכזית ומחצה והרי עדיין נשארה הטומאה במקומה. ורב נחמן מפרש אחרת: אידי ואידי [זה וזה], גם המוציא חצי כזית מכזית וגם המוציא חצי זית מכזית ומחצה — חייב, והא דתנן [וזה ששנינו במשנה] "פטור", מדובר באופן דאפיק [שהוציא] חצי זית ממת גדול, שאף רב נחמן מודה בכגון זה שאין מעשיו מועילים, וכיון שלא הוציא כשיעור הראוי — אין לחייבו.

ג משנה הנוטל בשבת צפרניו זו בזו ולא במספרים, או שנוטלן בשיניו, וכן הנוטל שערו בידיו, וכן שפמו, וכן זקנו. וכן הגודלת (קולעת את שערה), וכן הכוחלת (שמה כחול סביב עיניה), וכן הפוקסת (מאדימה פניה במשחה אדומה) — ר' אליעזר מחייב בכל אלו כמלאכות האסורות מן התורה, וחכמים אוסרין משום שבות (איסור שבת שמדברי סופרים), שלדעתם אין זו מלאכה ממש אבל אסור לעשות כן כגזירת חכמים.

ד גמרא אמר ר' אלעזר: מחלוקת זו היא דווקא כאשר נוטל את צפרניו ביד, אבל כאשר נוטל אותם בכלי — לדעת הכל חייב. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי "זו בזו" תנן [שנינו] במפורש! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי רבנן בנטילתן בכלי נמי פטרי [גם כן פוטרים], שכיון שאין הנוטל צפרניו מעוניין בצפורן החתוכה אין בכך משום מלאכת גזיזה, והא דקתני [וזה ששנינו] בנוסח "זו בזו" — להודיעך כחו (תוקף דעתו) של ר' אליעזר שאפילו במקרה זה הוא מחייב, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין הדבר כך.

ואמר ר' אלעזר: מחלוקת זו ששנינו הריהי דווקא בשנטל צפרניים לעצמו, אבל בשנטל לחבירו — לדברי הכל פטור. ושואלים: והרי גם דבר זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי בלשון "צפרניו", כלומר, שלו, תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שר' אליעזר בשנוטל לחבירו נמי [גם כן] מחייב, והא דקתני [וזה ששנינו] לשון "צפרניו "הרי זה להודיעך כחן דרבנן [של החכמים] שאפילו בצפרניו שלו פטרו, וכל שכן בשל חבירו, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] ללמדנו שהכל מודים שפטור בכך.

ה שנינו במשנה: וכן הנוטל שערו שלדעת ר' אליעזר חייב ולדעת חכמים פטור. תנא [שנה] החכם בתוספתא: הנוטל שערו בשבת מלא פי הזוג (המספריים) — חייב. וכמה הוא שיעור מלא פי הזוג? אמר רב יהודה: שתים, שתי שערות. ושואלים: והתניא [והרי שנינו] בהמשך אותה ברייתא: ולקרחה כדי להתחייב משום האיסור בתורה שלא לעשות קרחה באבל על המת ("ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". דברים יד, א), השיעור הקטן ביותר הוא שתים, ומכאן ש"מלוא פי הזוג" הוא שיעור אחר! ומשיבים: אימא [אמור, פרש] שאין כאן שיעורים שונים, אלא: וכן לקרחה שתים.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנוטל משערו מלא פי הזוג בשבת — חייב. וכמה הוא מלא פי הזוג — שתים. ר' אליעזר אומר: אף בשערה אחת חייב, ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט ותולש שערות לבנות מתוך שחורות, שאפילו כאשר ליקט אחת בלבד גם כן חייב. שהרי במעשהו הוא מוכיח כי הוא מקפיד אף בשערה בודדת והוצאתה חשובה בעיניו, ודבר זה, ליקוט שערות לבנות משחורות, אף בימות החול אסור לגברים, משום שנאמר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה), ומכאן למדו חכמים שכל דבר שהוא ממנהגי הייפוי של נשים אסור לגברים.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה והיא מחוברת רק בחלקה הקטן באצבע, וכן ציצין (חתיכות קטנות של עור) שפרשו רובן מן הגוף, אם תולשן בשבת ביד — מותר, ואם חותכן בכלי — חייב חטאת, ותוהים על כך: מי איכא מידי [האם יש דבר, מלאכה] שאם עושה אותה בכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחלה לעשותה, ולא גזרו בה חכמים משום סייג?! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: אם פירשו רובן, ביד — מותר, בכלי, אם כבר תלש — פטור ואינו נענש על כך, אבל מלכתחילה ודאי שאסור לעשות כן. ואם עדיין לא פירשו רובן, ביד — פטור, אבל אסור, ואם עשה כך בכלי — חייב חטאת. אמר רב יהודה: הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר בענין זה. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: והוא שפרשו אותם חלקי ציפורן כלפי מעלה אל צד הצפורן ומצערות אותו, ובכגון זה התירו מלכתחילה לתולשן.

ו שנינו במשנה: וכן הגודלת והכוחלת והפוקסת בשבת שר' אליעזר מחייב בהן מן התורה. ושואלים: הגודלת, כוחלת ופוקסת בשבת משום מאי מחייבא [מה, איזה אב מלאכה היא מתחייבת]? אמר ר' אבין שכך אמר ר' יוסי בר' חנינא: הגודלת מתחייבת — משום אורגת, שקליעת השיער דומה במהותה לאריגה, והכוחלת — משום כותבת, פוקסת — משום טווה, שהיו מורחים את האודם על הפנים בכעין חוט של בצק. אמרו רבנן קמיה [חכמים לפני] ר' אבהו: וכי דרך אריגה בכך, וכי דרך כתיבה בכך, וכי דרך טויה בכך?! ובודאי גם ר' אליעזר מודה שמלאכה שאינה נעשית כדרכה פטורים עליה! אלא אמר ר' אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוסי בר' חנינא עצמו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

even one who carries out a corpse to bury it. Rava said: And Rabbi Shimon agrees that one who carries out a hoe on Shabbat with which to dig or a Torah scroll from which to read is liable. The Gemara asks: This is obvious, as if those acts of carrying out are also in the category of a prohibited labor not necessary for its own sake because the carrier’s intention is to dig or to read, if so, according to Rabbi Shimon, how can you find an act of carrying that would be considered a prohibited labor necessary for its own sake? The Gemara answers: Nevertheless, there is a novel element in Rava’s statement. Lest you say that Rabbi Shimon deems one liable only in a case where one carries out an object for the sake of the one carrying it, as well as for its own sake, for example, in a case where one carried out a hoe for its own sake, in order to sharpen its blade, and for the sake of the one carrying it, in order to dig with it, or one carried out a Torah scroll for its own sake, in order to emend it, and for the sake of the one carrying it, in order to read from it; therefore, Rava teaches us that Rabbi Shimon deems one liable for carrying out an object even when it is carried only for his own sake and not for the sake of the object.

The Gemara relates: There was a corpse in the city of Derokera and Rav Naḥman bar Yitzḥak permitted carrying it out into a karmelit on Shabbat because, for some reason, it could not remain where it was. Rabbi Yoḥanan, brother of Mar, son of Rabbana, said to Rav Naḥman bar Yitzḥak: In accordance with whose opinion did you permit moving the corpse to the karmelit? If it was in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, say that in that case Rabbi Shimon exempted one from the obligation to bring a sin-offering. However, there remains a rabbinic prohibition. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: By God, have you entered into an understanding of the matter? Even according to the opinion of Rabbi Yehuda it is permitted to carry out the corpse, as did I say they may carry it out to the public domain? I said that it may be carried out into a karmelit, which is only prohibited by rabbinic law. With regard to prohibitions by rabbinic law, the principle states: Great is human dignity, as it overrides a prohibition in the Torah: “You shall not deviate from that which they tell you to the right or to the left” (Deuteronomy 17:11).

We learned there in a mishna discussing the halakhot of leprosy: One who plucks white hairs that are signs of impurity, and similarly one who burned the unaffected skin in the midst of a leprous sore in an attempt to purify himself, violates a prohibition, as it is stated: “Take heed [hishamer] in the plague of leprosy” (Deuteronomy 24:8). This ruling is based on the principle that the term hishamer indicates a prohibition. On this topic, it was stated: With regard to one who plucks one of two white hairs, everyone agrees that he is liable because a single hair remains, which is less than the measure that determines impurity, i.e., two hairs. It is with regard to one who plucks one of three white hairs that there is a dispute between the amora’im. Rav Naḥman said: He is liable. Rav Sheshet said: He is exempt. The Gemara elaborates. Rav Naḥman said: He is liable because his actions were effective, as if another hair is removed, the impurity would cease. He thereby hastened his purification and is in violation of the prohibition. Rav Sheshet said: He is exempt because his actions were ineffective, as now, in any case, the impurity is intact even after he removed one hair. His act is ineffective, and therefore he does not violate the prohibition.

Rav Sheshet said: From where do I derive and state my opinion? I derive it as we learned in the mishna: And similarly, one who carries out an olive-bulk of a corpse and an olive-bulk of an animal carcass is liable. The Gemara elaborates: By inference, one who carries out half an olive-bulk is exempt. What, is it not taught in a baraita: One who carries out half an olive-bulk of a corpse is liable? Is it not that the contradiction is resolved as follows? That which was taught in the baraita: He is liable, is referring to a case where one carried out half an olive-bulk from an olive-bulk. Because less than an olive-bulk of the corpse remained, it is no longer a source of ritual impurity. And that which we learned in the mishna: He is exempt, is referring to a case where one carried out half an olive-bulk from an olive-bulk and a half. Since an entire olive-bulk remains, the source of impurity remains intact. And Rav Naḥman explains it differently. Both this, the one who carried out half an olive-bulk from an olive-bulk, and that, the one who carried out half an olive-bulk from an olive-bulk and a half, are liable. And that which we learned in the mishna: He is exempt, is referring to a case where one carried out half an olive-bulk from a large corpse. In that case, even Rav Naḥman agrees that his action was ineffective. Since he did not carry out a measure that determines liability, he is exempt.

MISHNA: With regard to one who removes his fingernails with one another on Shabbat without scissors, or with his teeth, and the same is true with regard to one who removes his hair with his hands, and the same is true with regard to his mustache, and the same is true with regard to his beard, and the same is true with regard to a woman who braids her hair, and the same is true with regard to one who applies blue eye shadow, and the same is true with regard to one who applies blush, Rabbi Eliezer deems them all liable, as they each performed a labor prohibited by Torah law. And the Rabbis prohibited performing all of these actions due to rabbinic decree. None of the actions constitute prohibited labors.

GEMARA: Rabbi Elazar said: The dispute is specifically with regard to a case where one removes his fingernails by hand; however, everyone agrees that one is liable if he removes them with a utensil. The Gemara asks: This is obvious. We explicitly learned the phrase: With one another, in the mishna. The Gemara answers: Lest you say that the Rabbis also exempt one who removes his fingernail with a utensil, i.e., because one is not interested in the removed nail, he did not perform the prohibited labor of shearing, and that which was taught in the mishna: With one another, is intended to convey the far-reaching nature of Rabbi Eliezer’s statement that one is liable even in a case where he removed his fingernails with one another; therefore, Rabbi Elazar teaches us that this is not so.

And Rabbi Elazar said: The dispute is specifically with regard to one who removes fingernails for himself; however, with regard to one removing fingernails for another, everyone agrees that he is exempt. The Gemara asks: That is obvious. We explicitly learned the phrase: His fingernails, in the mishna. The Gemara answers: Lest you say that Rabbi Eliezer deems one liable for cutting another’s fingernails as well, and that which was taught in the mishna: His fingernails, is intended to convey the far-reaching nature of the statement of the Rabbis that one is exempt even in a case where he removes his own nails, and all the more so in a case where he removes another’s; therefore, Rabbi Elazar teaches us that everyone agrees that he is exempt when removing another’s nails.

We learned in the mishna: And the same is true with regard to one who removes his hair with his hands; Rabbi Eliezer deems him liable and the Rabbis deem him exempt. One of the Sages taught in the Tosefta: One who removes enough of his hair to fill the opening of the scissors on Shabbat is liable. And how much is enough to fill the opening of the scissors? Rav Yehuda said: Two hairs. The Gemara asks: But was it not taught later in that baraita: And with regard to the Torah prohibition against removing one’s hair and causing baldness as an expression of mourning the dead: “Nor make any baldness between your eyes for the dead” (Deuteronomy 14:1), one who removes two hairs is liable? Apparently, enough to fill the opening of a scissors is a different amount of hairs. The Gemara answers: Say that these are not two different measures. The baraita is saying: And the same is true for baldness, two is the measure.

That was also taught in a baraita: One who removes enough of his hair to fill the opening of the scissors on Shabbat is liable. And how much is enough to fill the opening of the scissors? It is two hairs. Rabbi Eliezer says: One is liable for removing even one hair. And the Sages agree with Rabbi Eliezer that one who collects and plucks white hairs from among black ones is liable even if he removed a single hair. His actions indicate that one hair is significant for him. And this matter of plucking white hairs is prohibited for men even on weekdays, as it is stated: “A woman shall not don a man’s clothes, and a man shall not wear a woman’s garment” (Deuteronomy 22:5). The Sages derive that any action typically performed by women for beautification is prohibited for men.

It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to a fingernail, the majority of which has been severed, and it is only connected to the finger by a small piece; and with regard to shreds of skin, the majority of which have been severed from the body; by hand, one is permitted to completely remove them on Shabbat. If he removes them with a utensil, he is liable to bring a sin-offering. The Gemara wonders: Is there any matter where one who performs an action with a utensil is liable to bring a sin-offering, and if he performs that action by hand, it is permitted ab initio, and it is not even prohibited by rabbinic decree? The Gemara answers: This is what Rabbi Shimon ben Elazar meant to say: If the majority has been severed, removing the rest by hand is permitted. If he removes the rest with a utensil he is exempt, but it is prohibited to do so ab initio. And if the majority has not yet been severed, if he removes the rest by hand he is exempt, but it is prohibited to do so ab initio. If he did so with a utensil, he is liable to bring a sin-offering. Rav Yehuda said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar in this matter. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: And that is if the partially severed portions of the fingernail were severed facing upward near the nail and cause him pain; in that case one may remove them ab initio.

We learned in the mishna: And the same is true with regard to a woman who braids her hair, and one who applies blue eye shadow, and one who applies blush; Rabbi Eliezer deems them liable by Torah law. The Gemara asks: For performance of what prohibited labor is a woman who braids her hair, or who applies blue eye shadow, or who applies blush on Shabbat liable? Rabbi Avin said that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: A woman who braids her hair is liable due to weaving, as braiding and weaving are similar actions. A woman who applies blue eye shadow is liable due to writing. A woman who applies blush is liable due to spinning. Women would make a string from a doughy substance and pass it over their faces to redden their complexion. The Rabbis said before Rabbi Abbahu: And is that the typical manner of weaving, and is that the typical manner of writing, and is that the typical manner of spinning? Rabbi Eliezer would certainly agree that one who performs a prohibited labor in an atypical manner is exempt. Rather, Rabbi Abbahu said: This matter was explained to me by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, himself.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה וזה הדבר מיוחד בלאו דלא תסור כמו שפירשו בברכות (דף יט) בפרק מי שמתו ומשכחת לה עוד בסוף פרק הקומץ (מנחות דף לז) במסכת מנחות:

התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה. עיקר זה הוא מה שהזהיר הכתוב (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת ואמרו רבותינו ז"ל בפירושו שזה הלשון הוא במקום לא תעשה ובכל מקום שכתוב כמותו לא בא לומר אלא שלא תעשה אותו דבר כמו שאמר (עירובין דף צו) אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה והזהיר הקב"ה את המצורע שלא יחתוך מה שנראה בבשרו מסימני צרעת ומי שעובר על כך עובר בלא תעשה ומיכן אמר המשנה התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ומשכחת לה בסיפרי השמר בלא תעשה בנגע זה שיער לבן הצרעת זו המכוה ולפיכך הוצרכנו שיתיר לנו המילה בעת שתתראה בערלה צרעת כמו שאמרו בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי (דף קלב) תנו רבנן מילה דוחה את הצרעת כו' תנו רבנן ימול ערלתו ואע"פ שיש שם בהרת ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ מן המילה כו' ת"ל בשר ואע"פ שיש שם בהרת ובפ' ואלו הן הלוקין (מכות כב) אמרו מתקיף לה ר' אבהו וליחשוב נמי קוצץ בהרתו ואזהרתיה השמר.

אמר רב פפא משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב ע"ג מטה וד' טליות תחת רגלי מטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על ג' ואמאי ליבעי שיעור לזה ושיעור לזה פי' שיעור רובו של זב דתנן זב שהיה מוטל על ה' ספסלין לרוחבו טהורין ותני עלה מפני שאין רובו על אחד מהן והכי קאמר הני ד' טליות כל חדא אין רובו עליה ואמאי טמאות אלא לאו משום דשיעור אחד לכולן אמר רב נחמן אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו השנים פטורין לא יכול אחד לנעלו ונעלו שנים חייבים ור' שמעון פטור אמאי חייבין ניבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולן ומן הא נמי גמרינן דהא שמעתא לענין זה אינו יכול וזה אינו יכול אמירא חדא מדמפרש לא יכול א' להוציאו והוציאוהו שנים חייבים ועוד מדר"ש פטור (יפטור) בהא אמר רבינא אף אנן נמי תנינא השותפין שגנבו חייבין עיקר דילה [בב"ק עח] השותפין שגנבו וטבחו פטורין והתניא השותפין שגנבו חייבין אר"נ לא קשיא כאן בשותף שגנב מחבירו כאן בשותף שגנב מעלמא. איתיביה רבא לרב נחמן יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו יהו חייבין ת"ל וטבחו או מכרו מכרו כלו טבחו כלו אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שטבחו לדעת חבירו כאן בשותף שטבחו שלא בדעת חבירו:
ואמאי ניבעי טביחה לזה וטביחה לזה והיכי מחייבי שנים בטביחה אחת אלא לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולן אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא שנים שהוציאו קנה של גרדי חייבין אע"פ [דמהא לא] שמעינן מינה דשיעור אחד לכולן או צריכי שיעור לכל אחד ואחד מפני שקנה של גרדי יש בו כשני שיעורין וכבר שמענו מן הנך מתניתא דאמרי' שיעור אחד לכולן אלא דגמרינן דלענין זה אינו יכול קיימינן דהיא פלוגתא דר' שמעון ורבנן והא כי תנא תנא קמיה דרב נחמן שנים שהוציאו קנה של גרדי פטורין ור' שמעון מחייב תמה ר"נ ואמר כלפי לייא היכי אמרת הכי הא תנן מתניתין והוציאוהו שנים חייבין ור' שמעון פוטר ותרצה להא ברייתא נמי בהכין הלכך מאי דגריס אמר מר שניהם יכולין ר' מאיר מחייב ואמר עלה איבעיא להו טעותא הוא אלא הכין מיבעי למגרס.

ההוא שכבא דהוה בדרוקרת. שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית. א"ל ר' יוחנאי אחוה דמר בר"י דרבנא לר' נחמן בר יצחק. כמאן כר' שמעון. דאמר המוציא את המת במטה פטור דמלאכה שא"צ לגופה היא. אימור דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסור דרבנן מיהא איכא א"ל האלהים עיילת ביה את אפילו לר' יהודה מי קאמינא לרה"ר לכרמלית קאמינא. גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה. פי' הא דשרא ר' נחמן איסורא כרמלית שרי להו. אבל איסור טלטול לא שרא להו. אלא ע"י ככר או תינוק. כדאמרי' פ' במה מדליקין [ד"ל ע"ב] שאפילו דוד מלך ישראל מת ומוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. וטעמא דמילתא, שלא התירו אצל כבוד הבריות אלא איסור שאין לו תקנה כגון הוצאת הכרמלית אבל טלטול שאפשר לתקן ע"י ככר או תינוק. לא התירו בו. אלא על ידיהן. והוא שמוטל בחמה דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבודו. וזהו דעת ר"ש ורובי המפרשים ז"ל. ולי נראה שלא אמרו ככר או תינוק. אלא במטלטל המת ברשות היחיד מחמה לצל אבל במקום שצריך להוציאו לכרמלית כשם שהתירו הוצאתו אעפ"י שיש בה משום שבות. כך התירו לטלטלו. שאינו בדין להוסיף בהוצאה אם המת מותר בהוצאה משום כבודו. ככר ותינוק האיך הותירו להוציאן. והן אינן טפלים למת כמטה. ואין מסייעין בהוצאה כלל. ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה. יותר מהוצאת המת, דאפילו מוציאו לקברו מלאכה שאצ"ל היא. הילכך מותר להוציאו בפני עצמו. ולא שיוציאוהו ע"י שום דבר אחר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק נוטל (שבת קמ"ב ע"ב). פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסטרטיא. ואמרינן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה. אומר אני דהתם במחיצה של בני אדם טלטלוה. שאלו בפחות פחות מארבע אמות אסור הוא. ואם הי' מותר כן לא היו מוסיפין בו הולכת הככר פחות פחות מד"א כדפרישית. ואיכא למידק אשמעתין, לר"ש דאמר הוצאת מת אפילו לרה"ר איסורא דרבנן הוא במוטל לחמה יהא מותר להוציאו אפילו לרה"ר דומיא דכרמלית לר' יהודה. ועוד קשיא לן לר"ש כיון דלר"ה איסורא דרבנן הוא לכרמלית יהא מותר לכתחלה אפילו בלא כבודו דהא אמרינן בפרק יציאות השבת (די"א ע"ב) גבי לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י. איבעיא להו לכרמלית מהו אמר אביי היא היא. רבא אמר היא גופה גזירה. ואגן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. אלמא כל מלתא דמדאורייתא שרי ברשות הרבים. לכרמלית מותר לכתחלה לכל אדם. ויש לומר שהכרמלית עשאוהו מדבריהם כרשות הרבים ולא התירו בו. אלא משום כבוד הבריות. אבל כשהתיר רבא לעומד ברה"י לשתות בכרמלית מפני שאינו עושה מלאכה כלל. ואינה אסורה בשום מקום. וכן התיר ברה"ר יציאת החייט במחט התחובה לו בבגדו וכיוצא בו סמוך לחשיכה שאין גוזרי' שמא ישכח ויוציא כיון שהוצאתו בשבת עצמה אינה אלא משום שבות. כללו של דבר הגזירות שאין בהם מעשה כלל התיר הא במוציא ממש לכרמלית. דברים שהוצאתן לרה"ר משום שבות אסור. שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית. וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה. אלא עשאו הכרמלית כרה"ר למלאכות. אפילו לדבריהם. אלא שלא עשאוהו כרשות הרבים. לגזירת שמא יעשה. ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות הרבים שהזכרנו י"ל שהוא מותר על ידי תינוק. ורנב"י דשרא לכרמלית. משום מעשה שהיה לכרמלית היה. ואמר דאפילו כרבי יהודה אורי הא אלו הן צריכין להוציאו לרה"ר. היו מתירין כדברי ר"ש שגדול כבוד הבריות. שדוחה כל לא תעשה של דבריהם. ודוקא ע"י תינוק כדברי רש"י ז"ל. אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת. ולא דמי למת במטה לפי שאינו מסייע בהוצאה. ואיכא איסורא דאורייתא בככר. ומדברי רבינו חננאל נראה שהוא ז"ל אוסר. והטעם, שלא התיר כבוד הבריות הזה. אלא דבר שעיקרו מד"ס. כגון כרמלית הא רה"ר לא. ואע"פ שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות כדאיתא פרק מי שמתו (די"ט ע"ב) בכאן אסרוה. דמי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו. שאפילו בהוצאת מת משכחת לה לגופה כמו שאמרו בירושלמי (י,ה) בארמי שהוציאו לכלבו וכ"ש שכיון שהטלטול צריך לככר או לתינוק. חוששין לו שמא בככר הוציאוהו. דאית ביה חיובא דאורייתא. והרואה אותו מוציא לר"ה. אומר הותרה שבות דאית ביה חיובא דאורייתא. וכש"כ בשאר מלאכות. כיון שעיקרן תורה דאסור. תדע שהרי אמרו גבי טלטול. אי לא שרית ליה אתי לכבויי. ואם תאמר שכל מלאכה של דבריהם נתיר לכבוד המת אפילו כיבוי עצמו נתיר. כדברי ר"ש דמלאכה שאצ"ל היא ועוד מצינו דאפילו באמירה לארמי. דהוא שבות שאין בו מעשה אסורה כדאמרינן פרק ארבעה ראשי שנים (ר"ה כ.). שבת ויוה"כ דלא אפשר בעממין דחינן. ואם תשאל אם מפני איסור המלאכות. למה התירו בי"ט אמירה לארמי והלא מלאכה בי"ט תורה היא. וקי"ל כל בדאורייתא. לא שנא איסור לאו. ול"ש איסור כרת. כדאיתא בדוכתא ביבמות (דצ"ד ע"א). י"ל י"ט אין [איסור] מלאכה מתפרסמת עליו כשבת. שהרבה מלאכות מותרות לנו. ועוד דקרוב למכשירין הוא. והתירו משום שמחת י"ט. כדאמרינן ביצה (כ"ב ע"א) במכבין את הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית ושלא יתעשן הקדרה. ובקבורת המת נמי דומיא דשלא יתעשן הבית איכא. הילכך שבות דאמירה מותר בו. אי נמי משום כבוד המת הקילו בשבות דלאו. יותר משבות דאיסור סקילה. כדאמרינן בפ"ב דביצה (דכ"א ע"א) שאני שבות דשב' משבו' די"ט. לענין קדשי' שלא יבואו לבית הפסול. ואמרינן ביבמות בפ' חרש (דקי"ד ע"א) יונק מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיסור סקילה גזרו בי' רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן משום צערא. ה"נ משום כבוד המת. הקילו בשבות דיום טוב. ואע"ג דלשאר מילי י"ט כשבת. לענין שבות בשבת הכל אסור. ולא חששו לכבוד הבריות שכל מלאכה שיש לה עיקר בתורה בין ע"י ישראל ובין ע"י ארמי אסורה בשבת. ואי קשיא הא טלטול מלאכה שאין לה עיקר בתורה היא דומיא דכרמלית. ולא התירוה משום כבוד הבריות. אפילו בדליקה בלא ככר או תינוק. ורבי יהודה בן לקיש דשרי משום דלמא אתי לכבויי. אבל לא משום כבוד הבריות. י"ל תנא קמא אסר. משום דאפשר למיתן עלה ככר או תינוק. ואין לך מקום דחוק. שלא יהא המציל יכול ליתן עליו ככר או תינוק. או אחד מן הכלים שהוא לבוש וכיוצא בהן. ומשום הכי אסר. וריב"ל סבר אי מצרכת ליה לאהדורי בתר ככר או תינוק. אתי לכבויי משום שאדם בהול על מתו. הלכך שרינן לי' להצילו להדיא כדבעי. והילכתא כוותיה. אבל מלאכה שאין לה עיקר בתורה התירוה ע"י ישראל כגון כרמלית לכבוד הבריות. ולא התירו בה מלאכה שיש לה עיקר בתורה. אפילו באמירה כגון בעממין. וכן הא דאמרינן בכירה (דמ"ג ע"ב) עושין מחיצ' למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. משום דאית לי' תקנת' הוא דאפשר למיעבד כדתני שילא מרי מת המוטל בחמה באין שני ב"א ויושבין בצדו. חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא וכו'. ואלו לא הי' אפשר מטלטלין. או עושין מחיצה של דבריהם לכבוד המת. ויש מי שאומר, כיון שמצינו בכל מקום. אמירה לארמי קלה ממלאכה דשבות ע"י ישראל. כדאמרן לענין חולה שאב"ס. ש"מ טעמא דשבת. דלא שרינן בעממין משום כבוד המת הוא. שלא יאמרו פלוני נתחלל עליו שבת במיתתו. וכדאמרי' בפרק שואל (דקנ"א ע"א) לגבי עשו לו ארון. חפרו את הקבר. לא יקבר בהן עולמית. בעומד באסרטיא. ובמונח על קברו. שלא יאמרו. זהו שנתחלל עליו שבת לצורך פלוני. וזה הטעם בעצמו. הוא שנאמר לענין הוצאת המת לרה"ר על ידי ישראל. שאלו בכרמלית אין בו משום מראית העין שהכל יודעין שאינו בכלל מלאכות. הילכך לא מבעיא חפירת הקבר והכוך דאית בהו מלאכות גמורות דאסור בעממין. אלא אפילו הוצאתו בבה"ק להניחו בכוך העשוי מאתמול דהיא ע"י ישראל שבות. וע"י עממין שבות דשבות אפילו הכי אסור. ואין נוהגים בו כבוד כלל. במקום איסורים המתפרסמים אפילו של דבריהם:

מי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא. יש מפרשים דדוקא על ידי ככר או תינוק, דכיון דאפשר לתקן הטלטול על ידי ככר או תינוק מתקנין, ולא התירו להוציאו לכרמלית אלא מפני שאי אפשר בלאו הכי ומשום כבוד הבריות התירו. והרמב"ן ז"ל כתב דנראה דכיון שצריך להוציאו לכרמלית, שרי אפילו בלא ככר, כדי שלא ירבה בהוצאה, שהוצאת התינוק עצמה אסורה היא לכרמלית ואם המת הותר מפני כבודו יתירו בהוצאת התינוק והככר. ויש לי לומר דכל שהוא בתוך רשות היחיד אי אפשר להוציא בלא ככר או תינוק, מפני שיש לתקן איסור הטלטול על ידי כך, וכיון דכל שאר טלטול המת שברשות היחיד לא התירו בלא ככר ותינוק, נראה שלא התירו כאן בלאו הכין, ואם באנו לומר דכשיגיע בצד הכרמלית יסלק הככר ויוציאנו בלא ככר, יראה כחוכא דעד כאן לא התרנו לטלטל בלא ככר, ועכשיו אתה אוסרו בככר ומתירו בלא ככר, הלכך לא אפשר בלא ככר או תינוק.

ומכל מקום יש לעיין דמהכא משמע דאפילו לרבי שמעון אסור להוציאו לרשות הרבים עצמה, ואמאי והלא ליכא בהוצאת המת אפילו מרשות לרשות לר"ש אלא איסורא בעלמא, ומשום כבוד הבריות נתיר לר"ש כמו שאנו מתירין לרבי יהודה בכרמלית ועל ידי תינוק. ובשם ר"ח ז"ל [אמרו] שלא התירו כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית, אבל לרשות הרבים לא, דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופו אם לאו, שהרי אפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך לגופה של מלאכה כגון אותה שאמרו בירושלמי (פ"י ה"ה) במת עכו"ם שהוציא לכלבו, ואפילו אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בה מעשה לא התירו כל שיש בה חלול שבת באבות מלאכות, וכל שהן בדררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ואין ההיתר משום כבודו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. והראב"ד ז"ל פירשה לזו בשאינו מוציא לכבודו של מת, חדא דיותר הוא מתכבד בבית ממה שהוא מתכבד בכרמלית, ואם מפני שלא יסריח בחום הבית הוציאוהו לכרמלית, והלא ממטה למטה (לעיל שבת מג, ב) לא התירו להפכו כדי שלא יסריח וכל שכן להוציאו לכרמלית, אלא הכא משום כבוד החיים הוא שהתיר, מפני שהיה מסריח וכדי לסלק מהם ריחו כדי שלא יהיו מלוכלכין בו התירו.
ולענין מחלוקת רבי יהודה ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה פסק ר"ח ז"ל הלכתא כרבי שמעון. מדאשכחן לרבא דהוא בתרא דסבירא ליה כותיה בפרק נוטל אדם את בנו (לקמן שבת קמא, ב). ורבנו האי גאון ז"ל גם הוא נראה מדבריו שהוא פוסק כן, וכן פסק הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שפוסק כרבי יהודה, מפני שכתב בפרק כירה (שבת מב, א) ההוא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא של עץ, ואמרינן התם דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן השמיט הרב ז"ל בפרק שמונה שרצים (קז, ב) אותן ג' שמועות דצידת נחש ומפיס מורסא וצידת צבי דאוקימנא כר' שמעון. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א, ה"ז) כרבי יהודה. והרמב"ן ז"ל כתב לקמן בסוף פרק כל כתבי הקדש (שבת קכא, ב) שאף הרב אלפסי ז"ל כר"ש הוא פוסק, שהרי הביא משנתינו שבפרק במה מדליקין (שבת כט, ב) דקתני חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כרבי שמעון, והני מתניתין דמפיס מורסא וצידת נחש כבר כתבן בפרק האורג (שבת קז, א) דאלמא הכי סבירא ליה, ומה שכתב בפרק כירה (שבת מב, א) ההוא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה [ד]סבירא ליה כרבי יהודה, בא ללמדנו דלמאי דסבירא לן כר"ש אפילו של עץ נמי שרי.

והא דתנן פטור, דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. איכא למידק מאי דוחקייהו לאוקומה הכין, לימא דלא הוה ביה אלא חצי זית ואפקיה. יש לומר דמן המת משמע דפריש מן המת. ואי נמי יש לומר דאי הכי פשיטא ולא צריכא למימר.

כבר כתבנו שיש קצת מפרשי' שפוסקי' כר' שמעון שאינו חייב אלא במלאכה הצריכה לגופה מעתה המוציא את המת פטור ולא סוף דבר להניחו ברה"ר אלא אף לקברו כמו שביארנו אבל המוציא את הקרדום לחצוב בו או את המר לחפור בו או את הספר לקרות בו הרי זה מלאכה הצריכה לגופה ואין צריך לומר אם היא צריכה לגופה כגון מר לעשות לו טס ר"ל שנרצף פיו וצריך להוסיף עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור או את הספר להגי' בו וזה שאמרו במר לחפור בו לא סוף דבר בחפירת שדהו אלא אפילו לחפור בו קבר למת וכן מוציא מטה להניח בה את המת חייב ויש חולקין בשני אלו וכוללים אותם עם מלאכה שאין צריכה לגופה:

מלאכה שאין צריכה לגופה שלדעת ר' שמעון אין חייבין עליה מ"מ לכתחלה אסור לעשותה ואף לדעת הפוסקים חייב עליה שנמצאו מחייבי' בהוצאת המת אם היה המת עומד בבית בזלזול החיים כגון שמריחין ממנו ריח רע מוציאין אותו לכתחילה לכרמלית הואיל והוצאה לכרמלית אינה אלא מדברי סופרים גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה ר"ל לאו דלא תסור כמו שביארנו במסכת ברכות ומ"מ אם היה להם מקום לעמוד בו מניחין את המת והם עומדים במקום אחר וככר או תנוק אין צורך בו שכל שלכבוד החיים מותר בלא ככר ואדרבא אם הוציא ככר או תינוק חייב בהוצאתם ואין אומרים שהם טפלים למת אדרבא המת טפל להם ולא אמרו ככר או תינוק אלא בטלטול הנעשה לכבוד המת כגון מוטל בחמה ולטלטלו בתוך הבית עצמו וגדולי הרבנים כתבו כנגד סברא זו ואין דבריהם נראים:

שמא ממה שכתבנו אתה למד שלא נאמר גדול כבוד הבריות אלא לכבוד החיים והרבה מפרשים כתבוה כן בפירוש שבמת המוטל בחמה לא התירו במקום שאין ככר או תינוק לטלטלו מפני שאין שם כבוד החיים ומת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל לכבוד החיים ואין זה כלום שהרי במת מצוה התירו משום כבוד הבריות בהולך לשחוט את פסחו ובמקרא מגלה ומת מצוה מאי כבוד החיים איכא וא"ת שכל שהמת מוטל בבזיון זלזול [החיים] הוא אינו כן אלא כשמסריח אלא כל כבוד הבריות הותר הן לכבוד המת הן לכבוד החיים וכל שראוי לקוברו ומשהין אותו זלזול המת הוא וכבר כתבנו מענין זה בפרק כירה:

כבר ידעת שאסור לתלוש סימני טומאה שבבהרת ושאר מיני הצרעת שנ' השמר בנגע הצרעת כלומר שלא יקוץ בהרתו וכל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואפי' לא הועילו מעשיו אסור אלא שאינו לוקה עד שיועילו מעשיו והוא שיתלוש או יקוץ בדרך שכשיראהו הכהן לא ימצא שם סימני הטומאה ויטהר מעתה היתה בו בהרת ששתי שערות לבנות מטמאין בה ותלש את האחת לוקה שהרי גורם לטהרו שלא כדין היו שם שלש ותלש את האחת אינו לוקה שהרי הוא נשאר בטומאתו וכן אם היתה בו מחיה והוא סימן טומאה בכעדשה ואם היתה שם ביתר מכעדשה וכואה שלא יהא שם מחיה כל כך אם לא כוה את כלה אלא שכוה מקצת ממנה ונשאר בה כעדשה אינו לוקה שהרי הוא טמא כמות שהיה אבל אם כוה ממנה עד שלא נשאר ממנה אלא פחות מכעדשה לוקה וכן כל כיוצא בזה בכל הנגעים:

מה שכתבנו במת שהמוציא ממנו כזית חייב הא חצי זית פטור יש צדדין שאף בהוצאת חצי זית חייב והוא כל שהועיל במעשיו ר"ל שנתמעט השיעור מלטמא כיצד היה בבית כזית מת מצומצם והוציא משם חצי זית חייב שהרי נתמעט השיעור הנשאר מלטמא אבל חצי זית מכזית ומחצה פטור שהרי לא מיעט שיעור הנשאר מלטמא וכן הדין בשאר הטמאות:

המשנה השביעית הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר' אלעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ור' שמעון פוטר בזה ובזה אמר הר"ם פי' מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר וכל מי שנטל אחת מהן במספרים ודומה לו מכל הגלוח בין שנטל שתי שערות יתחייב לדברי הכל וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפי' ביד שהוא חייב ודע כי שער הראש כשנפסק או נתלש רובו ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו מותר לו לכרתו בידו בשבת וגודלת היא האשה היודעת לגדל השער ולעשותו עבות ופוקסת היא הנותנת שער על הצדעים והוא ממין גדילת השער וכוחלת היא הנותנת כוחל בעין ור' אליעזר אומר כי אלו תולדות כי גודלת תולדת בונה וכוחלת תולדת כותב וחכמים אומרים כי ענין גדילת השער אינו ענין בנין וענין הכחל אינו ענין הכתיבה והעקר אצלנו לבאר עציץ נקוב הרי הוא כארץ ושיעור הנקב כדי שרש קטן וכבר ביארנו זה בפרק חמשי ממסכת דמאי ור' שמעון אינו סובר שיהיה כארץ לענין שיתחייב סקילה ואין הלכה כר' שמעון והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי והוא שאמר הנוטל צפורניו זו בזו שהוא דרך שנוי או בשניו וכן שתולש שערו בידיו וכן שפמו או זקנו וכן הגודלת שערה והפוקסת ושניהם תקון בשער הראש הגודלת שעושה אותם גדילים ופוקסת היא הסריקה במסרק ויש חולקים בפיקוס ממה שהיו סבורים לחייבו בגמ' משום טווה ומה דמיון ממסרק לטוייה אלא שהוא פירוד השערות ביד ובירושלמי פירשו פוקסת משום צובעת אלמא שהוא כעין סרק על פניה וכן הכוחלת בכלם ר' אליעזר מחייב חטאת נוטל צפורניו ושערו ושפמו וזקנו מפני שהן תולדת גוזז ואע"פ שהוא עושה בשינוי חייב לדעת ר' אליעזר וגודלת ופוקסת משום בונה והוא שמצינו בענין זה לשון בנין ויבן יי' את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם והכוחלת חייבת משום כתיבה שמוליכה הכחול סביבות העין כאדם המוליך את הקולמוס סביב האותיות ופי' בגמ' שלא חייב ר' אליעזר בנטילת צפרניו בדרך זה אלא לעצמו אבל לחבירו הואיל והדבר מאוס אין דרך בכך ופטור וחכמים אוסרים בכלם משום שבות מדברי סופרים ואפי' בלא שינוי הואיל ומ"מ בידו הוא עושה הא בכלי חייב מעתה אין חלוק בין לעצמו בין לחברו אלא כל שנטל צפורנים ושער בכלי חייב בין לעצמו בין לאחר מתולדת גוזז בידו פטור בין לאחר בין לעצמו אלא שמ"מ אסור אפילו לרחוץ בדבר שמשיר את השער כמו שיתבאר וכן הגדילה והפקוס כעין בנין הוא ואסור ומ"מ אינו בנין גמור להקרא תולדת בונה לחייב חטאת על הדרך שאמרו בכלים שאין בנין בכלים ואעפ"כ לכתחילה אסור להחזיר מנורה של חוליות וכיוצא בה מפני שנראה כעין בנין וכן הכוחלת כעין כתיבה ורשום הוא והוא מן הדברים שנאסרו מחמת שהן כעין מלאכה ואינן מלאכה ולא תולדת מלאכה והלכה כחכמים התולש מעציץ נקוב חייב שהרי הוא כמחובר לקרקע שעל ידי הנקב לחלוחית הקרקע עולה והוא יונק ואפי' לא נקב בקרקעיתו אלא בדפנו הדין כך לפי מה שהתבאר בגמ' ושיעורו בכדי שיצא משם שרש קטן וכשאינה נקוב פטור שאין זה נקרא מחובר והרי המחובר בתוכו הוא כמי שמונח בסל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנוטל שער בכלי שכתבנו במשנה שהוא חייב שיעורו כמלא פי הזוג והוא שתי שערות ואם היה מלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת חייב ודבר זה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה:

הקורח קרחה על המת לוקה ושיעורו מבואר במקומו משיראה מראשו פנוי כגריס בלא שער ואין הלכה כמה שאמר כאן כמלא פי הזוג:

צפורן שפירשה רובה וקרובה לינתק וכן ציצין והם כמין חוטי' של עור מפורשות מסביב הצפורן ומצערות הרבה ופירשו רובן וקרובים לינתק אם פירשו הציצין כלפי מעלה לצד אורך הצפורן מותר ליטלן ביד ובכלי מיהא פטור אבל אסור ואם לא פרשו רובן ואין מצערות אותו כל כך ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת:

גמרא והתניא חצי זית חייב מאי לאו הא כו' ואי לאו הך ברייתא דתני חצי זית חייב אפשר לאוקמא מתני' דפטור חצי זית באפיק חצי זית מכזית ואע"ג דאהני מעשיו לטהר הבית מטומאה לא מחייב באיסורא דשבת דהא לא אהני ליה לגבי שבת וליכא נמי שיעורא דאיסורא כלל לא לשבת ולא לטומאה וליכא לחיובי בשבת אלא בהוציא כזית דהוי שיעור מיהת לענין טומאה ולכך מייתי הך ברייתא דבכה"ג בהוציא חצי זית מכזית דחייב וע"כ ליכא לאוקמי פטורא דדיוקא דמתני' אלא בהוציא חצי זית מכזית ומחצה ועוד י"ל דאי לאו ברייתא לא הוי יכול למידק דפטורא דמתני' היינו באפיק חצי זית מזית ומחצה דאי מכזית למה יהא פטור באם אפיק חצי זית הא אהני מעשיו לטהר הבית דאימא דהכי אזלא הדיוק דמתני' [אילו היה כזית בבית אף אחצי זית] חייב דמטהר הטומאה מבית אבל אי לא הוי בבית אלא חצי זית פטור משום שלא אהני מעשיו כלל אבל השתא דע"כ צריכים אנו לתרץ הברייתא דאיירי שהיה יותר מכדי הוצאה א"כ גם המתני' צ"ל כן שהיה שם יותר מכדי הוצאה דלא ניחא ליה למימר שיהיו מחולקים בזה וא"כ ע"כ צריך לומר דמתני' איירי באפיק מכזית ומחצה ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל בכלי כו' והא דקאמר מהו דתימא כו' פי' דסבירא להו כר"ש עכ"ל ר"ל לפום סברא דהשתא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר"א אית לן למימר שפיר דרבנן בכלי כר"ש סבירא להו וק"ל:

גמ' לעשות לו טס ס"ת להגיה קמ"ל כצ"ל:

שם א"ל האלהים דעיילת ביה את כו'. נ"ב ס"א עיילת ביה את בלא דל"ת:

שם ואפי' לרבי יהודה דמי קאמינא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וכן הפוקסת כו' במסרק או בידיה ויש כו' כצ"ל:

בד"ה כלפי מעלה לצד הצפורן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל בכלי כו' רש"י פי' דפטרי משום כו' כצ"ל:

גמרא [א"ר ומודה ר"ש במר לחפור בו. נ"ל דר"ל לחפור בו בור לצרכי עצמו אבל לחפור בו קבר לא וראיה הא מדלעיל (יב) דפוטר בכיס של זב] :

שם אחת משלש רנ"א חייב כו'. פשטיה משמע דלענין חיוב מלקות משום תולש סימני טומאה ובחול פליגי. מדהקדים הש"ס תנן התם כו' וכן פירש"י חייב מלקות. אכן לענין שבת נמי פליגי ולחטאת כדמשמע בסמוך ולקמן ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות כו'. ואולי דוקא לענין שבת פליגי דהכ"מ ברפ"י מהל' ט"צ הביא מתוספתא דפטור. ואיך הוה פליג עלה ר"נ. אמנם אנכי ל"מ זה בתוספתא שלפנינו:

במשנה הנוטל צפרניו כו'. לכאורה מה שייטייהו דהני דיני דחיובייהו משום גוזז למיתנינהו הכא בין דיני דהוצאה וזריקה. ואולי משום דאינהו הוו נמי מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' לקמן:

גמרא אר"א מחלוקת ביד כו'. המציינים שכחו לציינו לעירובין קג ב:

תוס' ד"ה אבל (בסה"ד). כדאמר לעיל התולש כנף כו'. הוא לעיל (עד ב'):

גמ' שרא ר"נ בר יצחק לאפוקיה לכרמלית. עי' סוכה לו ע"ב תד"ה בשבת:

שם אחת משלש. עי' תה"ד סי' מח:

הנוטל צפרניו זו בזו וכן שערו וכו' דעת תוס' דהוה מלאכה שאצ"ל ומפירש"י משמע דבכלי חייב גם לדידן אף על גב דקיי"ל כר"ש וביאור בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ד משום דגזיזת התחשים שבמשכן לא הוצרכו לשערותן רק לנקות העור וכ"כ בשמו מג"א סוף סי' ש"ג. ודבריו צ"ע היכן מצינו שגזזו עורות התחשים אדרבא לכאורה השערות שעליהן הי' יפות ונאין ע"כ מתרגמינן ססגונא ששש בגוונים שלו כדלעיל כ"ח ע"א. ולכאורה י"ל לר' נחמי' שם דס"ל מכסה א' הי' קצתה מאלים מאדמים וקצתה מתחשים א"כ י"ל כיון שהאלים מאדמים בודאי נגזזו שהרי צבעוהו אדומים א"כ גם עורות התחשים הי' חלוקים בלי שערות דודאי אינו נוי שיהי' עור א' מהמכסה חלוק וא' שעירות וא"כ לר' נחמי' יפה כ' הריב"ש דגזיזת התחשים לא הי' כ"א לנקות העור אך לר' יהודה דס"ל ב' מכסאות הי' אין הכרח לדריב"ש אלא לר' יהודה בלא"ה מלאכה שאצ"ל חייב עלי'. אך אי ס"ל במכסאות כר"י ובמשאצ"ל כר"ש אין הכרח לחייב על צפרנים ושערות כשאין צריך להם. אך דריב"ש כ' סברא אחרת שהמלאכה היא הנטילה והיא צריכה לו והגאון ח"צ סי' פ"ב החזיק בכל מעוז בסברא זו ולא זכיתי להבין סברא זו:

והפוקסת כ' ריב"ש סי' קצ"ד דמה שפירש"י במסרק אינו רוצה לומר שסורקת ראשה ומפרידה שערות דההיא פסיק רישא דגוזז הוא אך הכא מיירי כמו שנוהגת הבחורות שמושחת המסרק בשמן ומחליקות בו שערותי' להשכיבם על ראשן ומתדבקות זו בזו וזה הוא כעין טוה דש"ס ולק"מ קושי' תוס' ואהא אמרו רבנן שאינו אלא שבות. אבל סורקת חייבת חטאת לכ"ע:

להודיעך כחו דר' אליעזר קמ"ל. פי' דהוה סד"א כיון דבין למר ובין למר איסורא איכא ואין כאן כחא דהיתרא וא"כ כחא דר' אליעזר דמחייב חטאת עדיף קמ"ל דאפ"ה כחן דרבנן דמקילין עדיף. ולבתר דקמ"ל הא שוב הוה ס"ד צפרניו לאו דוקא ה"ה של חברו ונקט צפרניו להודיעך כחן דרבנן קמ"ל ר"א:

אף במוציא את המת לקוברו. ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה דאפילו הוא צורך המת פטור: מר לחפור בו. שהוא צורך המוציא: מר לעשות לו טס ולחפור. מרה שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור: להגיה ולקרות: לאפוקיה לכרמלית. שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק: לא תעשה. לאו דלא תסור כי הכא: התולש סימני טומאה. שתי שערות לבנות שהבהרת מטמאה בהן: והכוה את המחיה. מחית בשר חי והוא סימן טומאה בשאת והכוה זה לבטלה משום מחיה ולטהרה: עובר בלא תעשה. דהשמר בנגע הצרעת (דברים כד): אחד מב'. שלא היו בה אלא שתי שערות ותלש האחד: חייב. דשקלא לטומאה שאין מטמאה בפחות מב' דהכי ילפינן לה בת''כ שיער שנים וחייב מלקות: מאי לאו הא דתני חייב דאפיק חצי זית מכזית. דשקליה ובצריה לשיעורא: והא דתני פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. דאף על גב דמצמצם לשיעור לאו מילתא היא ולא אמרינן אהני דאי שקיל מיניה פורתא תו ליתא לשיעורא: ממת גדול. דלא אהני מידי: מתני' וכן שערו. תולש שער ראשו בידיו: וכן הגודלת. שערה: וכן הכוחלת. עיניה: וכן הפוקסת. יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק או בידי' ויש שמפרשין טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר: רבי אליעזר מחייב. בכולם חטאת וחכמים אוסרין משום שבות וטעמא דרבי אליעזר מפרש בגמרא משום מאי מיחייב: גמ' מחלוקת ביד. בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול: מהו דתימא בכלי נמי פטרי רבנן. דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה: מחלוקת לעצמו. בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי: אבל לחברו. אין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי: פשיטא צפרניו תנן. של עצמו: הנוטל מלא פי הזוג. מלא ראש המספרים: חייב. בשבת לרבנן בכלי לר' אליעזר אף ביד וזהו שיעורו: והא תניא. בההיא ברייתא בסיפא ולקרחה שהזהירה תורה לא תשימו קרחה (דברים יד) שתים הוי קרחה מכלל דפי הזוג לאו ב' שערות נינהו: תניא נמי הכי. כרב יהודה דאמר שתים: רבי אליעזר אומר. באחת הוא חייב ולא בעינן מלא פי הזוג: אחת חייב. שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן: שמלת אשה. ודרך הנשים להקפיד על כך ולהתנאות: ציצין. כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן: שפירשו רובן. קרובין לינתק: מי איכא מידי כו'. כיון דבכלי חייב חטאת ביד איכא שבות גזירה אטו כלי: כלפי מעלה. לצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערו ליה טפי: משום כותבת. שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות: טווה. שמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך ולשון השני עושה מאותו בצק כמין חוט:

אהני מעשיו דאי משתקלא חדא כו' באחת מארבע דאי משתקלא . חדא אחריתי נמי לא אזלא לה טומאה כ''ע מודו דפטור דהוי כמו חצי זית ממת גדול: והא דתנן פטור דאפיק חצי זית ממת גדול. וה''ה דהוה מצי לאוקמיה כגון דליכא אלא חצי זית בלבד אלא דניחא ליה לשנויי בחצי זית ממת גדול דהוי רבותא טפי דאי ליכא אלא חצי זית מן הכל פשיטא דפטור ודווקא חצי זית אבל כזית ממת גדול חייב אע''ג דאי משתקלה זית אחר לא אזלא טומאה מ''מ אהני מעשיו דמשחתכו לא גריר בתר המת וכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית ונמצא שעתה בהוצאה זו הוא גורם טהרה: ממת גדול. לאו דווקא גדול אלא כלומר מב' זיתים או ג': אבל בכלי. ד''ה חייב. היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא''ת ודילמא רבנן כר''ש סבירא להו ומנא ליה דמחייב בכלי ויש לומר דא''כ ליפלגי בכלי להודיעך כחן דרבנן והא דקאמר מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי היינו פירושו דס''ל כר''ש וכדפרישית אבל רש''י פירש דפטרי משום דלא שייכא גזיזה אלא בצמר ואין נראה לר''י דבהא ליכא למיטעי דבכל בעלי חיים שייכא גזיזה כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום גוזז: והוא שפירשו כלפי מעלה. פירש בקונטרס כנגד ראשי אצבעותיו שהן למעלה כשמגביה ידיו ור''ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה כדאשכחן בפ''ב דנדה (דף יג:) דקאמר מן העטרה ולמעלה והתם היינו לצד הגוף): פוקסת. מה שפירש בקונטרס פוקסת היינו סורקת ביד או במסרק אין נראה דבגמרא משמע דהוי כעין טוויה וסריקה אינה כעין טוויה כלל ועוד דא''כ היה שונה סורקת כדתנן (נזיר דף מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק: וכי דרך אריגה בכך. ואף על גב דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרינן בפרק במה אשה (לעיל ד' סד.) הכא בשער לא חשיבא אריגה כמו בבגד ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד