שבת צה ע"א

כוחלת חייבת — משום צובעת, גודלת ופוקסת — משום מלאכת בונה, ושואלים: וכי דרך בנין בכך? ומשיבים: אין [כן], אף קליעת שיער קרואה בנייה, וכשם שדרש ר' שמעון בן מנסיא: מה שנאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית ב, כב) מלמד: שקילעה (קלע שערותיה) הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם. ומנין שזו היא משמעות "ויבן"? — שכן בכרכי הים קורין (קוראים) לקלעיתא [לקליעה] "בניתא" [בנייה]. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: הגודלת והכוחלת ופוקסת בשבת, אם עשתה זאת לעצמה — פטורה, ואם לחברתה — חייבת, שלעצמה אינה יכולה לעשות את המלאכה בשלימות, אבל לחברתה אפשר שתעשה כתיקונה. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' אליעזר: אשה לא תעביר סרק (צבע אדום) על פניה בשבת מפני שצובעת, והיא אחת מן המלאכות האסורות.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: החולב והמחבץ (המעמיד את החלב) והמגבן (אוסף את הגבינה מן החלב), השיעור להתחייב על עשייתם בשבת — כגרוגרת. המכבד (מטאטא) את הבית, והמרבץ (מתיז) מים על הקרקע, והרודה חלות דבש, בכל אלה אם שגג בשבת — חייב חטאת, ואם הזיד ביום טוב — לוקה ארבעים מלקות, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אסור אלא משום שבות (איסור שבת שמדברי סופרים), אבל אינם אסורים מן התורה ואינו מביא קרבן, ואף אינו לוקה עליהם.

מסופר: רב נחמן בר גוריא איקלע [נזדמן] לנהרדעא. בעו מיניה [שאלו ממנו] בני הישיבה: חולב משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אמר להו [להם]: משום חולב. מחבץ, משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אמר להו [להם]: משום מחבץ. מגבן, משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אמר להו [להם]: משום מגבן. אמרו ליה [לו]: רבך קטיל קני באגמא הוה [קוצץ קנים באגם היה], שלא ידע להסביר לתלמידיו פירושה של משנה. אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש] שאלות אלה. אמרו ליה [לו]: חולב חייב — משום מלאכת מפרק שהיא תולדת של מלאכת דש, שמוציא את החלב מתוך הפרה והרי זה דומה לכל מלאכת דש שמוציא את התוכן הרצוי מתוך כיסוי שהיה בו. מחבץ חייב — משום מלאכת בורר, שחלק מן החלב נברר ונעשה חלב קפוי, ומגבן חייב — משום מלאכת בונה, שהגבינה הנוצרת בתוך החלב נעשית מוצק כעין בניה.

מקודם הובאה ברייתא ששנינו בה: המכבד, המרבץ, והרודה חלות דבש, אם שגג בשבת במלאכות אלה — חייב חטאת, ואם הזיד ביום טוב — לוקה ארבעים מלקות, אלו דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר — דכתיב [שכן נאמר]: "וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש", (שמואל א, יד, כז), והדברים לכאורה תמוהים, שכן וכי מה ענין יער אצל דבש? אלא לומר לך: מה יער, התולש ממנו בשבת — חייב חטאת, אף חלות דבש, הרודה ממנו בשבת — חייב חטאת.

ב מסופר: אמימר שרא זילחא [התיר ריבוץ מים] בעיר מחוזא. אמר: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] שאסור לרבץ — דילמא אתי לאשויי [שמא יבוא להשוות, ליישר] גומות שבקרקע הבית שאינה מרוצפת באבנים, הכא ליכא [כאן בעיר מחוזא אין] גומות, שכל הבתים בה היו מרוצפים באבן. ומסופר עוד: רבא תוספאה [בעל התוספתא] אשכחיה [מצאו] את רבינא בשבת דקא [שהוא] מצטער, סובל, מהבלא [מן ההבל, החום והאבק שבבית], ואמרי לה [ויש אומרים] שמר קשישא בריה [הזקן בנו] של רבא אשכחיה [מצאו] לרב אשי וראה דקא [שהוא] מצטער מהבלא [מן ההבל], אמר ליה [לו] מר קשישא לרב אשי: וכי לא סבר לה מר להא דתניא [אין אדוני מקבל את הלכה זו ששנינו בברייתא]: הרוצה לרבץ את ביתו בשבת במקום שאסור הדבר, מביא עריבה (קערה גדולה) מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ומזיז את העריבה ורוחץ ידיו בזוית זו, רגליו בזוית זו, ונמצא הבית מתרבץ מאליו מן המים שניתזו כלאחר ידו. אמר ליה [לו] רב אשי: לאו אדעתאי [לא עלה על דעתי] להשתמש בעצה זו.

תנא [שנה החכם]: אשה חכמה מרבצת את ביתה בשבת, שרוחצת כלים שונים במקומות שונים בבית. והאידנא דסבירא לן [ועכשיו שאנו סבורים] כשיטת ר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה בשבת, שרי [מותר] לכבד ולרבץ את הבית בשבת אפילו לכתחלה.

ג משנה התולש בשבת מצמח הגדל בעציץ נקוב — חייב, שעציץ נקוב נחשב כמחובר בארץ, והרי זה כקוצר. והתולש משאינו נקוב — פטור, אבל אסור הדבר מלכתחילה. ור' שמעון פוטר בזה ובזה.

ד גמרא רמי ליה [השליך הראה לו סתירה] אביי לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה לו ר' חייא בר רב לרב: מצד אחד תנן [שנינו] במשנתנו ר' שמעון פוטר בזה ובזה. אלמא [מכאן] שנקוב לדעת ר' שמעון כזה שאינו נקוב משוי ליה [עושה, מחשיב אותו]. ורמינהו [משליכים על כך, מראים סתירה] ר' שמעון אומר: אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צה - א

כוחלת חייבת משום צובעת.

גודלת ופוקסת חייבת משום בונה, וכדמפרש ואזיל.

והוינן בה: וכי דרך בנין בכך?

ומשנינן: אין! כדדרש רבי שמעון בן מנסיא:

כתיב "ויבן ה' אלהים את הצלע" - מלמד הכתוב באומרו "ויבן", שקילעה הקב"ה לחוה את שערה, והביאה אצל אדם הראשון.

שכן, בכרכי הים קורין לקלעיתא, קליעת שיער, בניתא.

הרי, שקליעת שיער נחשבת לבנין אצל אדם [וכן פוקסת שהוא תיקון השיער. ולפירוש אחר שמאדימה עור פניה נמי שייך בנין שהוא תיקון האשה. תוס' ד"ה פוקסת, מו"ק ט ב].

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: הגודלת וכוחלת ופוקסת בשבת לעצמה פטורה, שאין זה דרך בנין לפי שאינה יכולה לבנות יפה לעצמה. אבל לחברתה, חייבת. שדרך בנין בכך, שרואה ועושה. ^[1] וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר: אשה לא תעביר סרק צבע אדום על פניה בשבת מפני שצובעת.

תנו רבנן: החולב, והמחבץ, המעמיד חלב בקיבה כדי להחמיצו וע"י כן נפרש הקום [החלב הקרוש] מהחלב, או שנתן את הקום בכלי מנוקב, ונוטפין ממנו המים הפורשים מהחלב, והחלב הקרוש נשאר, והמגבן עשה מהקום גבינה, והיה באחד מאלו כגרוגרת.

וכן המכבד, מטאטא את הבית, והמרבץ, מזלף מים על הרצפה כדי שלא יעלה אבק, והרודה חלות דבש, מוציא את הדבש מתוך טבלאות השעוה שבתוכן נתון הדבש.

בכל מלאכות אלו, שמהות מלאכתן וחיובם יתבאר להלן:

אם שגג בעשייתן בשבת - חייב חטאת.

ואם הזיד בעשייתן ביו"ט - לוקה ארבעים. ^[2]

שכל אלו מלאכות דאורייתא הם: מכבד ומרבץ יש בהם משום בונה [עיין בעיונים 4], והשאר מתבארים להלן.

דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה בין שבת ובין יו"ט, איסורן אינו אלא משום שבות [ממכבד ואילך. אבל בדלעיל מודו רבנן לרבי אליעזר, רש"י פסחים סה א].

רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא.

בעו מיניה: חולב - משום מאי מיחייב?

אמר להו: משום חולב!

שוב שאלו אותו: מחבץ - משום מאי מיחייב?

אמר להו: משום מחבץ!

שוב שאלו: מגבן - משום מאי מיחייב?

אמר להו: משום מגבן!

אמרו ליה: רבך - קטיל קני באגמא, חותך קנים באגם הוא! כלומר, אינו חכם בתורה.

אתא רב נחמן בר גוריא שאיל בי מדרשא. אמרו ליה: חולב - חייב משום מפרק! שהוא תולדה דדש, שמפרק את התבואה מהשבלים, אף זה מפרק את החלב מהמקום שהוא מכוסה בו. ^[3]

מחבץ - חייב משום בורר! שבורר את הפסולת מתוך האוכל.

מגבן - חייב משום בונה! שמדבק את פרודות החלב זו לזו, דומיא דמלאכת בונה שמצרף את חלקי הבית זה לזה.

שנינו בברייתא: המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש, אם שגג בשבת חייב חטאת. ואם הזיד ביו"ט לוקה ארבעים. דברי רבי אליעזר.

אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבי אליעזר דמחייב על רדיית דבש?

ומשנינן: דכתיב "ויטבול אותה ביערת הדבש". וכי מה ענין יער אצל דבש?

אלא לומר לך: מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף חלות דבש,, הרודה ממנו דבש בשבת חייב חטאת. לפי שמקום "גידול הדבש" הוא בחלות השעוה שבכוורת, וחשיב כמחובר לכוורת, והנוטלו מ"מקום גידולו" חייב. [עיין משנה ברורה שכא יג אם הכוונה לרדיית החלות מהכוורת או לרדיית הדבש מהחלות].

ולא נתבאר אם הוא תולדת קוצר, דומיא תולש מהיער [ולכאורה קוצר שייך רק בדבר שיש לו גידול עצמי כל שהוא, ולא בדבש, המתהוה על ידי הדבורים], או שהוא תולדת גוזז, או תולדת דש. ויתכן שסובר רבי אליעזר שחידש הכתוב שיש בדבש איסור קצירה על אף שאין הוא גדל בעצמו.

אמימר שרא זילחא במחוזא. התיר לרבץ את הבית בעיר מחוזא, וכל בתי העיר היו מרוצפים באבנים.

אמר: טעמא מאי אמור רבנן דאסור לרבץ, משום שבות, דילמא אתי לאשויי גומות שמא תוך כדי ריבוץ יתמלאו מאליהם הגומות שבבית בעפר, והוי בנין. ואילו הכא, במחוזא, ליכא גומות בבתים, לפי שהרצפה שלהם עשויה אבנים.

רבא תוספאה אשכחיה לרבינא, דקא מצטער מהבלא שהתהוה מאבק. ואמרי לה, מר קשישא בריה דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא.

אמר ליה: וכי לא סבר לה מר להא דתניא:

הרוצה לרבץ את ביתו בשבת - מביא עריבה קערה מלאה מים, ורוחץ פניו בזוית זו, ידיו בזוית זו, רגליו בזוית זו, ונמצא הבית מתרבץ מאליו, שבאופן כזה לא גזרו חכמים.

אמר ליה: לאו אדעתאי! לא זכרתי ברייתא זו [פירוש אחר, איני סבור כברייתא זו].

תנא: אשה חכמה [אשת ת"ח או בת ת"ח ששמעה מאביה. רש"י] מרבצת ביתה בשבת, על ידי שרוחצת כלים בכל זוית בבית.

ומסקינן: והאידנא, דסבירא לן כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר - שרי לרבץ אפילו לכתחילה! ^[4] שהמרבץ אינו מתכוין למלאות הגומות אלא שלא יעלה אבק. הילכך אפילו נתמלאו הגומות אין בכך כלום. ^[5]

מתניתין:

התולש מעציץ נקוב - חייב. שהרי הוא כמחובר לקרקע, לפי שיונק מן הקרקע דרך הנקב, שמריח דרכו את לחלוחית הקרקע [ואף אם הנקב הוא בדופן העציץ].

והתולש מעציץ שאינו נקוב - פטור, שאינו מחובר לקרקע.

ורבי שמעון פוטר בזה ובזה. ששניהם כתלושים.

גמרא:

רמי ליה אביי לרבא. ואמרי לה, רבי חייא בר רב לרב:

תנן במתניתין: רבי שמעון פוטר בזה ובזה.

אלמא, עציץ נקוב לרבי שמעון, כעציץ שאינו נקוב משוי לה.

הערות

^[1] האליה רבה כתב דרשב"א סובר כרבנן, דהא דפטרי זה רק לעצמה ולא לחברתה. אולם בביה"ל ס"ס ש"ז ד"ה משום, דעתו דרשב"א אליבא דרבי אליעזר אמר לה, אבל רבנן פטרי אפילו לחברתה.

^[2] לא קאי אחולב ומחבץ ומגבן שאין בהם איסור מדאורייתא ביו"ט, שהרי צורך אוכל נפש הם. אלא ממכבד ואילך. תוס' הרא"ש. והקשו תוד"ה והרודה, למה יאסר מהתורה לרדות דבש ביו"ט, הא צורך אוכל נפש הוא? ותירצו, דמיירי ברודה לצורך חול ובאופן שאי אפשר לומר "הואיל ומיקלעי אורחים", כגון שרדה סמוך לחשיכה שכבר אינו ראוי לתתו לאורחים היום. ועוד תירצו, דמיירי בדבש שאינו ראוי לאכילה שהוא מקולקל או אסור בהנאה. ויש מהראשונים הסוברים דתלישה אסורה ביו"ט מהתורה ואפילו לצורך אוכל נפש, ולכן אסורה רדייה, שהיא נמי משום תולש. ועוד כתבו התוס' שם שכיון שמהתורה מותר לגבן ביו"ט, א"כ מצינו איסור בונה שהותר ביו"ט. ולפי"ז אם נפל ביתו ביו"ט יהא מותר מהתורה לבנותו היום, דמתוך שהותר בנין לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא צורך היום, אלא שאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול.

^[3] רש"י. ולעיל עג ב בתוד"ה מפרק, הקשו עליו, דהא רבנן סברי דאין דישה אלא בגידולי קרקע ובהמה לא חשיב גידולי קרקע. ולכן כתבו בשם ר"ת דמפרק חייב משום ממחק, דכשחולב ממחק את הדד, ומחליקו. ובתוס' הרא"ש כתבו בשם ריב"א דמפרק חייב משום גוזז, דכל דבר שהוא מכביד על בעלי חיים והוא מסירו ומקיל מעליו הוא תולדה דגוזז.

^[4] ומצינו אם כן שלש דעות בריבוץ: לרבי אליעזר חייב חטאת, לחכמים אסור מדרבנן, ולר"ש מותר לכתחילה. והקשו תוד"ה המכבד, דממ"נ, אי הוי פסיק רישיה שע"י הריבוץ יבא להשוות גומות הא מודה ר"ש בפסיק רישיה דאסור. ואי לא הוי פסיק רישיה הרי לכו"ע מותר מן התורה ולמה מחייב רבי אליעזר חטאת? ותירצו, דבזה גופא פליגי תנאי, דרבי אליעזר סבר דהוי פסיק רישיה ורבנן סברי דלא הוי פסיק רישיה. ובפסחים סה, בד"ה המכבד, כתבו התוס' דמחלוקתם היא, דרבי אליעזר סבר דסתם מכבד ומרבץ מתכוין להשוות גומות תוך כדי מלאכתו, ורבנן סברי דאינו מתכוין אלא לכבד ולרבץ. ובסנהדרין פה א בד"ה ור"ש, כתבו דרבי אליעזר סבר שעצם הכיבוד והריבוץ הוי תיקון הבית ונחשב כעין בונה, שהרי בדבר מועט נחשב בונה, כדאשכחן גבי גודלת ופוקסת.

^[5] ומטעם זה התיר הבה"ג אפילו כיבוד. והתוד"ה והאידנא, הוכיחו דבכיבוד אסור אף לר"ש משום שמזיז עפר ממקומו. [ובשעה"צ סי' של"ז אות ג' הביא שתי דיעות לבאר כונתם, א. משום טלטול העפר שהוא מוקצה ב. שע"י הכיבוד הוא עושה גומא בעפר. ומ"מ אינו אסור מדאורייתא שהרי הוא כחופר גומא ואי"צ אלא לעפרה. ובסוף מסיק דתרווייהו איתנהו. ועי"ש במ"ב סק"ו עוד שיטות בטעם איסור כיבוד].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A woman who applies eye shadow is liable due to dyeing; one who braids her hair and applies blush is liable due to the prohibition against building. The Gemara asks about this: And is that the typical manner of building? The Gemara answers: Yes, braiding one’s hair is considered building, as Rabbi Shimon ben Menasya taught that the verse states: “And the Lord God built the side that He took from Adam into a woman” (Genesis 2:22), which teaches that the Holy One, Blessed be He, braided Eve’s hair and brought her to Adam. From where is it derived that this is the meaning of built? It is because in the islands of the sea they call braiding building. It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to a woman who braids her hair and who applies eye shadow or blush on Shabbat, if she did it for herself, she is exempt; if she did it for another, she is liable. This is because a woman cannot perform these actions for herself in as complete a fashion as she can for someone else. And, so too, Rabbi Shimon ben Elazar would say in the name of Rabbi Eliezer: A woman may not apply rouge to her face on Shabbat because by doing so she is dyeing, which is one of the prohibited labors on Shabbat.

The Sages taught in a baraita: One who milks an animal, and one who sets milk to curdle, and one who makes cheese, in the measure of a dried fig-bulk, and one who sweeps the house, and one who sprinkles water on the floor, and one who removes honeycombs, if he did so unwittingly on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally on a Festival, he receives forty lashes; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: Both this, on Shabbat and that, on a Festival, these actions are only prohibited due to a rabbinic decree, not by Torah law. Therefore, one is neither liable to bring a sin-offering nor to receive lashes for performing those actions.

The Gemara relates: Rav Naḥman bar Gurya happened to come to Neharde’a. The students asked him: For what prohibited labor is one who milks liable? He said to them: For milking. For what prohibited labor is one who sets milk to curdle liable? He said to them: For setting milk to curdle. For what is a person who makes cheese liable? He said to them: For making cheese. They said to him: Your teacher was a reed cutter in a swamp who did not know how to explain the mishna to his students. He came and asked those questions in the study hall. They said to him: One who milks is liable for performing the prohibited labor of extracting, which is a subcategory of threshing, on Shabbat. This is because when one extracts milk from a cow it is similar to the act of threshing, where one removes the desired content from its covering. One who sets milk is liable for the prohibited labor of selecting because part of the milk is separated and made into congealed milk. And one who makes cheese is liable for building because the cheese within the milk assumes a solid form, which is similar to the process of building.

The baraita cited above taught: With regard to one who sweeps the house, and one who sprinkles water on the floor, and one who removes honeycombs, if he did so unwittingly on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally on a Festival, he receives forty lashes; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Elazar said: What is the rationale for the statement of Rabbi Eliezer? His rationale is as it is written: “And he put forth the end of the rod that was in his hand and dipped it in the honeycomb [yarat hadevash]” (i Samuel 14:27). The Gemara wonders: What does a forest [ya’ar] have to do with honey [devash]? Rather, it comes to tell you: Just as with regard to a forest, one who picks from a tree on Shabbat is liable to bring a sin-offering, so too, with regard to a honeycomb, one who removes honey from it on Shabbat is liable to bring a sin-offering.

The Gemara relates: Ameimar permitted sprinkling water in the city of Meḥoza. He said: What is the reason that the Rabbis said it is prohibited to sprinkle water? It was due to concern lest one come to smooth out holes in an unpaved floor. Here, in Meḥoza, there are no holes in the floor because all the houses have stone floors. The Gemara also relates: Rava Tosfa’a, an expert on the Tosefta, found that Ravina was suffering on Shabbat from the dusty hot air in the house. And some say that Mar Kashisha, son of Rava, found that Rav Ashi was suffering from the dusty hot air. Mar Kashisha said to Rav Ashi: And does my Master not hold in accordance with this halakha that was taught in a baraita: One who wishes to sprinkle water on the floor of his house on Shabbat, where it is otherwise prohibited, brings a large basin full of water, and washes his face in this corner, then moves the basin and washes his hands in this corner, his feet in this corner, and it will eventuate that the floor of the entire house is sprinkled by itself from the water that splashed in a backhanded manner? Rav Ashi said to him: It did not enter my mind to employ that method.

One of the Sages taught: A wise woman sprinkles water on the floor of her house on Shabbat by washing different vessels in different parts of the house. And now that we hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that it is permitted to perform an unintentional act on Shabbat, it is permitted to sweep and sprinkle water on the floor of a house on Shabbat even ab initio, because one’s intention is not to smooth the holes in the floor.

MISHNA: One who severs a leaf or a fruit from a plant growing in a perforated flowerpot on Shabbat is liable, as a plant in a flowerpot with holes in it has the legal status of a plant connected to the ground. Picking from it is prohibited due to reaping. And one who picks from an imperforated pot is exempt, but it is prohibited to do so ab initio. And Rabbi Shimon deems one who does so exempt in both this, the case of the perforated flowerpot, and that, the case of the imperforated flowerpot.

GEMARA: Abaye raised a contradiction before Rava, and some say it was Rabbi Ḥiyya bar Rav who raised the contradiction before Rav: On the one hand, we learned in the mishna that Rabbi Shimon deems one exempt in both this case and that case. Apparently, Rabbi Shimon equates a perforated pot with an imperforated pot. And they raised a contradiction: Rabbi Shimon says: The only difference between a perforated pot and an imperforated pot

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה ולא למגרס קמיה פיסקא מן בריתא ואעיקר מתניתין קאי דתנן לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ור' שמעון פוטר דלא משכחת הא פלוגתא דרבי שמעון ורבנן אלא לענין זה אינו יכול וזה אינו יכול דלענין שניה' (אין) יכולין לית מאן דמחייב אלא ר' מאיר ולענין אחד יכול ואחד אינו יכול דברי הכל חייב כמו דאיתא לעיל בשמעתא בהדיא הלכך הא מתני' דרבנן מחייבין ור"ש פוטר ליתא אלא בזה אינו יכול וזה אינו יכול ועלה אמרי' הדין בעיא ותשובתו:
המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו ואם הוציא כשיעור בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי ואם היה הכלי צריך לו חייב על זה ועל זה כגון שצריך לאוכל וצריך עוד לכלי אי נמי שאין יכול להוציא את האוכל אלא בכלי כגון התותין בא"י וכיוצא בהן ודייקינן מי אתינן למשמע מינה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד דהוא כמי שהוציא אוכל בכלי אחד חייב שתים אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד [על] הכלי פי' והכי קאמר חייב ע"ז חטאת וע"ז (כזית) [כרת].

מתקיף לה רב אשי וכו' כגון ששגג בזה ובזה ונודע לו על זה וחזר ונודע לו על זה ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל וכבר פרישנא לעיל בכלל גדול והכא קא מסתייע ר"י דאמר חייב שתים [דכתיב] על חטאתו והביא:
ואת החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו אוקימנא באדם חי מפני שהוא נושא את עצמו ודברי הכל בין לר' נתן ובין לרבנן אבל בבהמה חיה ועוף פליגי רבנן ור' נתן רבנן מחייבי עלייהו דסברי אגב ביעותיה משרבטי נפשייהו ומתרשלין ואין נושאין את עצמן ור' נתן פטר (בחיים) [בכל בע"ח].

חולב חייב משום מפרק. אי קשיא, והא אמרינן בפ' כלל גדול (שבת ע"ה ע"א) אין דישה אלא בגידולי קרקע, ומפרק תולדה דדש הוא. וי"ל דישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגידולי קרקע, אבל להוציא ממנו פירות מכונסים וטמונים בתוך תיק שלהם, כגון חולב, דומיא דדישת ג"ק הוא. ואפשר דבכלל ג"ק - בהמה, שמצינו שנקראת ג"ק בקצת מקומות כדאמרי' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע והיינו בקר וצאן. א"נ ר"א הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגדולי קרקע ורבנן אכולהו פליגי דאי לא ל"ל למיתניי הכא ומחלוקת הוא בין הראשונים ור"ח סייע דברי האומר דחולב ומחבץ דברי הבל הוא מדאמרי' בכתובות וביבמו' יונק מפרק כלאחר יד הוא הא חולב ממש מפרק גמור הוא, ועוד אכתוב לפנינו בזה (קמד:) בס"ד:

טעמא דר"א במכבד ומרבץ. לאו משום אשוויי גומות דכיון דמיחייב בהו חטאת ומיתה לא הול"ל לאיחיובי אא"כ ידוע שהשוה אותן ממש אלא דהיא גופה מלאכה שהקרקע משתווה ומתיפה בכך והוי בונה או גמר מלאכה דבנין ומכה בפטיש הוא ולרבנן ליתה מלאכה בעצמה אלא שמא ישוה גומות:

והא דקתני בריית' הזיד בי"ט לוקה את הארבעים. אמכבד ואמרבץ קאי, דאלו חולב ומחבץ אוכל נפש הוא ובי"ט מותר מן התורה ובפרק ר"א דמילה (שבת קלד.) דאסרי לגבן משום דאפשר לעשות מעי"ט איסורא דרבנן קאמר דלא שרו ליה עובדין דחול באפשר דאלו מן התורה ודאי שרי דהא אוכל נפש עצמו הוא ולא אמרי' אפשר ולא אפשר אלא במכשירין דכתיב הוא וכתיב לכם בדאי' בביצה ובמגילה ועוד דהא ר"א שרי במכשורין אע"ג דאפשר כדאית' בפ' תולין וא"צ לומר באוכל נפש וכ"ש חולב דלא אפשר מעי"ט והוא אוכל נפש ומיהו למאן דלית ליה אליבא דר"א הואיל בפסחים משכחת לה בחולב מי"ט לחול א"נ לכ"ע בחולב בהמה טמאה לגוים ומחבץ ומגבן באיסורין כגון שהעמיד בשרף הערלה וחומץ של יי"נ דאיסורי הנאה נינהו. אלא דמחוורתא ברייתא כדפרישית אמכבד ואמרבץ דלא כייל תנא שבת וי"ט אלא בשאר מלאכות אבל באוכל נפש לא שוו ולא תני לה בחד כללא ומסתברא דאכולהו בבא תנינא קאי ארודה חלות דבש נמי דכיון דסבר ר"א יער הוא והתולש ממנו כתולש מן המחובר בי"ט נמי אסור דתלישה בי"ט אסורה מן התורה ואפי' בדברים שא"א לעשותן מבערב כגון תותים ותאינים ובירושל' (ביצה ה,י) נפיק לה מדכתיב אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין כנ"ל. וראיתי בס' התרומה ובתוס' שרבים משתבשין בזה:

הכא ליכא גומות. איכא דקשי' להו, והא אמרי' בפ' ב"מ גזירה עליתא דשישא משום עליתא דעלמא ומפרקין שאני התם מפני שהגרירה משמעת קולה ומאן דשמע לא ידע אי דשישא הוא. ואחרים אומרים שאני הכא שכל העיר עשויה כן ברצפה של אבנים וזה אינו כלום. ואני אומר אין אומרין באיסורי שבת זו דומה לזו שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם גזרו בזו מפני שהיא מלאכה מצויה ובשאינה מצויה לא גזרו או שהגורר קרוב לבוא לידי חריץ יותר ממה שהמרבץ בא לידי השוואת גומות [לפיכך גזרו בזו ולא בזו. וכן נראה שהרי התירו כאן להערים] (למה יהיו מתירין הערמה זו) וכ"ש [דנוכל לומר] דההיא מימרא הוא ולא ס"ל הכי:

והא דאמרי' והאידנא דס"ל כר"ש שרי אפי' לכתחלה. כ' בעל הלכות ז"ל דאפילו מכבד קאמר, ואפילו בדהוצני מותר ועוד יתברר לקמן בפ' כל הכלים (שבת קכד:) בס"ד:

אלמא נקוב לר"ש כשאינו נקוב משוי לי'. פי' מדקתני ר"ש פוטר בזה ובזה משמע דה"ק ר"ש פוטר בזה ובזה לומר דשוין הן לכל דבר מדלא קתני התולש מעציץ נקוב חייב ור"ש פוטר והא איכא לענין הכשר דחשיב ליה ר"ש כמחובר ופריק מתני' לא בא אלא לרבות שאר כל הדברים וכמתני' דהתם אבל הכשר אינו בכלל זה שהתורה רבתה בו טהרה וראי' לפי' זה דלא אמרי' אלמא נקוב לר"ש כתלוש הוא אלא אמר נקוב כשאינו נקוב משוי לי' כלומר לכל דבר, וכזה מפרש ר"ח ז"ל. ובנמוקי ה"ר משה ב"ר יוסף מצאתי שפי' כלשון הזה היא גופה ל"ק לן, דילמא לענין מעשר בלחוד איתני ולחומרא דגזרי' נקוב אטו שאינו נקוב דלא ליתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ולענין הכשר זרעים לא גזרי' דאפושי טומאה לא מפשינן אבל הא דמתני' דשבת קשיא ליה מדמקילינן לענין שבת ופטור על נקוב כשאינו נקוב דבר תורה הוא ויש לנו להחמיר לענין זרעים. וזה הפי' אינו נכון, שהרי שנינו במשנה כל[א]ים פ"ז (מ"ח) עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש רש"א זה וזה אסורין ולא מקדשין אלמא ר"ש לקולא בנקוב וזו הברייתא נמי ידועה היא שעל משנה זו נשנית בתוספתא דכלאים לקולא. ורבותינו הצרפתים ז"ל פירשו, דמעיקרא קס"ד דלפוטרן מן המעשר ומדין שביעית קתני דנקוב כשאינו נקוב משום דכתיב בהו שדה וכן לענין כלאים כתיב כרם ושדה אבל לענין זרעים דלא כתיב בהו שדה ולא אזלי' בהו אלא בתר תלוש ומחובר לא שוו גבי שבת נמי בתר תלוש ומחובר אזלי' וכ"ז מפני שלא היה אביי יודע לחלק בין הכשר זרעים לשאר דברים כגון איסורי שבת דכל דהו חשוב תלוש בזה ומש"ה קס"ד לדמויי איסור שבת לדין הכשר זרעים:

שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים. הא דקתני ביום טוב לוקה את הארבעים, לא קאי אחולב ואמחבץ ומגבן דאוכל נפש נינהו, ואוכל נפש מדאורייתא מישרא שרי ואפילו בשאפשר לעשותו מערב יום טוב, דלא אמרו אפשר ולא אפשר אלא במכשירין, וכדאיתא בביצה (כח, ב) ובמגילה (ז, ב) משום דכתיב (שמות יב, טז) אך הוא לבדו יעשה לכם. והא דאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלד, א) אסור לגבן, הני מילי מדרבנן אבל מדאורייתא שרי, וכל שכן לר' אליעזר דאית ליה (לקמן שבת קלז, ב) אפילו במכשירין דבין אפשר בין לא אפשר שרו, וכל שכן בחולב דאוכל נפש ממש ואי אפשר מערב יום טוב, והא דהכא ר"א תני לה. ומיהו אפשר להעמידה לזו אפילו בחולב ומחבץ ומגבן, וחולב בחלב טמאה, ומחבץ ומגבן בשרף ערלה ובכל דבר שאסור באכילה, ומכל מקום הרודה חלת דבש ביום טוב לוקה את הארבעים ואכולה סיפא קאי, דאע"ג דאוכל נפש הוא הא מקישו הכתוב ליער לומר שהוא אסור משום תולש, ומחובר אסור אפילו ביום טוב דבר תורה, ואפילו באוכל נפש וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דביצה (ג, א) פירות הנושרין אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש, ובירושלמי (ביצה פ"א, ה"י) ממעטו מדכתיב הוא לבדו יעשה לכם, מיעוטין הן, דגרסינן התם: תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין, והבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל, ביום טוב סופג את הארבעים, ומקשינן והא תניא בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, ומתרץ אמר רבי חנינא ענתנה דר"ג היא דאמר אף מדיח ושולה, והא תני (תוספתא פ"ב הי"ב) של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחים שלהן, מותר לטחון ואסור לבור, אמר רבי יוסי ברבי בון לא הותרה טחינה כדרכה. פירוש: לומר שאין שחיקת הפלפלים ברחים שלהם לר"ג טחינה כדרכה, מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין, רבי יוסי בשם ר"ל אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב, טז), מן ושמרתם את המצות (שם יז), כלומר: מלישה ואילך למעט טחינה והרקדה וכ"ש תלישה וקצירה, תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו, הרי אלו מעוטין, מכאן שלא יקצור ושלא יטחון ושלא ירקד ביו"ט, וברירה איכא בינייהו.

ומכל מקום לדברי הכל נתמעטו טחינה והרקדה, שלא התירה התורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן כגון שחיטה ואפיה ובישול, אבל אלו תקון הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים רבים, וכדי שלא יתקן ביום טוב מחמת חול, לא התירה התורה אותן ביום טוב אפילו לצורך היום. ולא התירה אלא תיקון אוכל בדבר שהוא ברשותו, אבל לעקור דבר מגדולו לא, ואפילו פירות הנפגמין מיום טוב לחברו כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים שהוא בכלל, והיינו טעמא דאין צדין דמתניתין. וטעם זה כתב בו הרמב"ן ז"ל ביום טוב פרק אין צדין (ביצה כד, ב) בספר המלחמות. ועוד יש לומר טעם בענין איסור הצידה כדי שלא ילך בחורשין ויצוד, ונמצא בטל משמחת יום טוב. ובפ"ק דביצה גרסינן בירושלמי (הל' יב) מהו להעמיד חלב, אם אתה אומר כן, אף הוא מעמיד מיום טוב לחול.
אבל בתוס' אמרו דאף מחובר באוכל נפש מותר דבר תורה, והכא לא קאי אחלת דבש, אלא אהנך תרתי דהיינו מכבד ומרבץ. והא דאמרינן בפרק קמא דביצה (ג, א) גזירה שמא יעלה ויתלוש, איירי סמוך לחשיכה, ואפשר הכא נמי ברודה סמוך לחשיכה קאמר, ואי נמי ברודה בפירוש לצורך חול, ואליבא דמ"ד התם בפרק אלו עוברין (פסחים מח, א) דר' אליעזר לית ליה הואיל, אבל למאן דאמר התם דר"א אית ליה הואיל אי אפשר לאוקומה בהכין, אלא אפילו בעושה לצורך חול לא לקי. ולפי דברי התוס' איכא למימר דאפילו אבבא דרישא קאי, ואכולהו קתני ביום טוב במזיד לוקה את הארבעים, ומיירי בחולב ומחבץ סמוך לחשיכה. ומכל מקום אין דרכם מחוורת, דודאי הכין משמע דמחובר אסור ביום טוב דבר תורה.

חולב חייב משום מפרק. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק כלל גדול (לעיל שבת עג, ב. עה, א) דאין דישה ואין עמור אלא בגדולי קרקע. ופירש ר"ת ז"ל בספר הישר בכתובות בפרק אעפ"י (כתובות ס, א) דתרי גווני מפרק נינהו, מפרק בגדולי קרקע הוי תולדה דדש, ומפרק דלאו גדולי קרקע כגון הכא הוי תולדה דממחק, שממחק הדד ומפרק ממנה החלב. אבל רש"י ז"ל פירש שהוא תולדת דש. ולדידיה תקשי לן הא דהא אין דישה אלא בגדולי קרקע. גם לפירושו של ר"ת ז"ל קשה מדאמרינן בפרק חבית (לקמן שבת קמד, ב) חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ואם איתא דחולב חייב משום ממחק, אפילו כשחולב נמי לתוך הקדרה ליחייב דהא ממחק הדד, דלענין ממחק מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה. אבל לפרש"י ז"ל ניחא דכל שהוא מפרק בתוך הקדרה הוי ליה כאוכל הבא לתוך אוכל ואינו כדישה, אלא שאף לדברי רש"י נמי קשיא אידך, דאין דישה אלא בגידולי קרקע.
ויש לומר דר"א לית ליה הכין, ולא קיימא לן כותיה, ולפי זה חולב אינו אסור דבר תורה. ואי קשיא לך דהא אמרינן בכתובות (ס, א) פרק אע"פ, גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש, מאי טעמא מפרק כלאחר יד, ובמקום צער לא גזרינן ביה רבנן, דאלמא חולב ביד הוי ליה מפרק גמור ואסור ד"ת. ויש לומר דלדבריו דר"א קאמר, ולומר דאפילו לר"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוה, ולעולם לא סבירא לן כותיה וכן כתב רב האי גאון ז"ל, אבל ר"ח גאון ז"ל כתב דחולב מפרק גמור הוא וחייב, מההיא דמס' כתובות (שם) ואיתא נמי ביבמות (קיד, א). ולדבריו בהמה נמי גדולי קרקע מיקרי, וכדאמרינן בעלמא (עירובין כז, ב) גבי מעשר שני מה הפרט מפורש פרי וגדולי קרקע והתם בקר וצאן כתיב (דברים יד, כו).

טעמא מאי אמור רבנן דלמא אתי לאשוויי גומות. פירוש: רבנן דאמרי אינו אלא משום שבות, אבל לרבי אליעזר דמחייב אי אפשר לומר כן, דהיכי מייתי לידי חטאת וכל שכן לידי מיתה משום גזירת אשוויי גומות, עד שיודע לך שהשוה אותן ממש, אלא טעמא דר"א דחשיב מכבד ומרבץ מתקן ממש כבונה, ואי נמי מחייב משום מכה בפטיש.

והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה. פירש רש"י ז"ל וכן בתוס' דלא קאי אלא אמרבץ בלבד, משום דלא הוה פסיק רישיה ולא ימות, אבל מכבד אסור אפילו לר"ש, ולא פליגי רבנן הכא ואמרי אינו חייב אלא משום שבות אלא במרבץ בלבד, אבל במכבד כולי עלמא מודו, והא דקתני אחד זה ואחד זה אשבת ויום טוב קאי. וכן מפורש בתוספתא (פ"י, ה"י) וחכמים אומרים אחד שבת ואחד יום טוב אינן אלא משום שבות. ומסתייעא הדין סברא מדאמרינן בפרק מפנין (לקמן שבת קכז, א) אמר שמואל מאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו, משום דאתי לאשוויי גומות, אבל אתחולי מתחלינן, ומני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, אלמא אפילו ר"ש מודה בכבוד הבית דאסור, דהוי ליה פסיק רישיה ולא ימות, ואפילו ביום טוב אסרו לכבד את הבית ואפילו בין המטות, כי הוא אחד דברים (ביצה כב, ב) שהיה עושה ר"ג להקל ואין חכמים מודים לו. ועוד דאמרינן בפרק כל הכלים (לקמן שבת קכד, ב) ר"א מתיר אף בשל תמרה, ומתמהינן במאי אילימא מחמה לצל, בהא לימא ר"א אף של תמרה, ומאי תמיהא אי סבירא ליה כר"ש דשרי. אבל הרי"ף ז"ל התיר בפרק כל הכלים (שם) לכבד אפילו במכבדות של תמרה משום דאמרינן הכא והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפילו לכתחילה, ולימד דאפילו אמכבד קאמרינן. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל כאן.
ובעל הלכות גדולות כך פסק, דאפילו מכבד בדהוצי שרי, והא דאמרינן בריש פרק מפנין (שם) אבל לא את האוצר ומשום אשוויי גומות, לאו משום דאתי לאשוויי גומות מתוך כבוד קאמר, דהתם לאו במכבד אלא בגומר בלבד בלא כבוד איירי, ואף על פי כן אסור משום שמא יראה שם גומות וישוה אותם לדעת קאמר, לפי שלא ראה אותם עד עכשיו ודרך מכבדי אוצר בכך לפי שנעשה כולו גומות ועשוין למלאות מפני האורחין. וההיא דביצה (שם) דהתיר ר"ג לכבד בין המטות ולא הודו לו חכמים, השיב הרי"ף ז"ל בתשובה דהיינו חכמים היינו ר' יהודה, ולא קיימא לן כותיה אלא כר"ש, וההוא דמכבדות של תמרה דפרק כל הכלים (שם) גירסא אחרת יש לגאונים ז"ל בה, והכי גרסי: ואי מחמה לצל בהא לימא ר"א אף של תמרה, סבירא ליה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר.

ורמינהו רבי שמעון אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשר זרעים בלבד. איכא למידק מאי קושיא, אדרבה ברייתא כמתניתין דלענין שבת נקוב כשאינו נקוב, דהא כייל ר"ש בברייתא לכל נקוב כשאינו נקוב חוץ מהכשר זרעים בלבד. ויש מפרשים דדינא דמתניתין לא קשיא ליה, אלא לישנא דמתניתין קא קשיא ליה, דמדקתני במתניתין ר"ש פוטר בזה ובזה משמע להו דר"ש עושה נקוב כשאינו נקוב לכל דבר, דאי לפטור בלבד התולש מעציץ נקוב, הוי ליה למיתני התולש מעציץ נקוב חייב ור"ש פוטר, אלא להכי תנא פוטר בזה ובזה, לאשמועינן דזה כזה לכל דבר, והיינו נמי דאקשי ואזיל למימרא דר"ש נקוב כשאינו נקוב משוי ליה, ואילו לא קשיא ליה אלא מאי דפטר התולש בשבת מעציץ נקוב, הכי הוי ליה למימר אלמא לר"ש נקוב כתלוש הוא, ומשום הכי קשיא ליה דהא בברייתא קתני מיהא דלענין הכשר זרעים לא הוי נקוב כשאינו נקוב.
ואינו מחוור בעיני כלל. חדא דפוטר בזה ובזה לא משמע שיהיה כלל גדול כל כך שלא יהא חלוק נקוב משאינו נקוב בשום מקום, דהא לא מפיק ברייתא מיניה אלא הכשר זרעים שיהא ראוי עליו להקשות. ועוד דאי כדקאמרת דלישנא דמתניתין כללא רבה לכל מילי, מאי קא מתרץ לכל מילי ר"ש כתלוש משוי לה, ושאני לענין טומאה דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, דהא ודאי טעמא ברירא קאמר לענין ברייתא אמאי חלק ר"ש בין הכשר זרעים לשאר דברים, אלא לענין קושיתנו לא אנח לן כלום, דאכתי תקשי לן כללא דמתניתין, כיון שאי אפשר למהוי נקוב כשאינו נקוב לענין הכשר זרעים מיהא, אם כן היכי קתני במתניתין פוטר בזה ובזה, דמיניה שמעינן דזה כזה לגמרי. ועוד דדוחק הוא לומר דמאן דמקשה מברייתא לא הוי ידע טעמא דברייתא גופא, מאי שנא הכשר זרעים משאר מילי, אמאי בזה כנקוב ובעלמא כשאינו נקוב.
וכן אין לפרש דהכי קשיא ליה דברייתא קתני אין בין נקוב לשאינו נקוב, וסבירא ליה דלחומרא קאמר דלכל מילי שאינו נקוב כנקוב, דאם כן הוי ליה למיתני אין בין שאינו נקוב לנקוב. ועוד דבהדיא תניא במס' כלאים (פ"ז, מ"ח) עציץ נקוב מקדש ושאינו נקוב אינו מקדש, ר"ש אומר זה וזה (אסורין) [אוסרין] ולא מקדשין, אלמא ר"ש לקולא אזיל בנקוב, וכל שכן דלא אזיל בשאינו נקוב לחומרא.
והפירוש המחוור מה שפירש בתוס' דדינא דמתניתין קא קשיא ליה, היכי פטר ר"ש בתולש מן הנקוב דהא לגבי הכשר משוי ליה לנקוב כמחובר, וברייתא גופא לא הויא קשיא דקא סלקא דעתך דאין בין נקוב לשאינו נקוב דקתני, היינו לכל מילי דתלוי בארץ כגון כלאים ומעשרות ושביעית ופאה, משום דכתיב בהו ארצך או אדמתך או שדה וכרם, ומשום דסבירא ליה לר"ש דאפילו נקוב לאו שדה וכרם מקרי ולאו אדמתך מקרי, אבל לכל שאר מילי דלא תלוי בארץ אלא בתלוש ומחובר כהכשר זרעים יש הפרש בין נקוב לשאינו נקוב, והא דקתני אלא להכשר זרעים בלבד, לאו הכשר זרעים ממש קאמר בלבד, אלא הכשר זרעים והדומה להם בלבד קאמר, והלכך שבת נמי ליחייב, וקא סלקא דעתיה דמקשה הכין משום דלא הוי ידע לפרושי מאי שנא הכשר זרעים משאר מילי, ופריק לא כדקס"ד, אלא הכשר זרעים דוקא קאמר כפשטא דברייתא וטעמא כדמשני וכו'.

כשם שביארנו בגדילה ופיקוס שהם כעין מלאכה ואסור כך אסור לאשה להעביר סרק על פניה והוא הדבקת סמים אדומים על פניה להראות את עצמה כאשה נאה מפני שזה כעין צביעה הוא וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים לא הביאוה ושמא פקפקו בה מפני שהיא בגמרא דעת יחיד או שמא הם מפרשים את הסרק והפיקוס הכל אחד כדרך הירושלמי שכתבנו:

החולב את הבהמה חייב משום מפרק והוא תולדה של דש וכבר ביארנו מה שהקשו עליה ממה שאמרו אין דישה אלא בגדולי קרקע והמחבץ ר"ל המעמיד את החלב חייב משום בורר שמפריש הקום מן החלב וי"מ במחבץ שנותנו בסל והקום יוצא מאליו אלא שיש חולקים להתיר כן והמגבן חייב משום בונה ואע"פ שאמרו אין בנין בכלים יש בנין באוכלים:

רדיית הדבש אסור כעין תלישה שהיא תולדת קוצר ומ"מ אינה אסורה אלא מדברי סופרים:

מכבד ומרבץ אסורים משום שבות שמא ישוה גומות שאף המרבץ מדביק העפר בגומא ומ"מ במקום שהוא רצוף באבנים מותר והוא מה שנזכר בסוגיא זו אמימר שרא זילחא במחוזא ומ"מ גדולי הפוסקים מתירים בשניהם לכתחילה ואף בכבוד בהוצא מפני שדבר שאין מתכוין הוא ואין בה פסיק רישיה ומ"מ יש נוהגים בבגד וכיוצא בו שלא לעשות כדרך חול וכן הדבר נאה וגדולי המחברים מתירין בריבוץ ואוסרין בכיבוד והדברים נראים מפני שהשואת גומות קרובה בכבוד ואינה קרובה ברבוץ וכן הסוגיא מוכחת שאמרו להדיא ברבוץ והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון מותר לכתחילה וגדולי המפרשים כתבו שהבית שנתכבד מערב שבת ולא נפלו בו בשבת קליפי אגוזים ודומיהם מן הדברים האסורים בטלטול אלא שרוצה לכבדו משום פרורין מותר אבל כל שלא נתכבד מערב שבת אי אפשר בלא השואת גומות ואסור והוא הדין אם היו שם קליפין ודברים האסורים לטלטל שהוא אסור משום טלטול מן הצד ונראה מדבריהם שהריבוץ מיהא מותר ואין אנו צריכי' למה שהתיר אמימר הזלוף במחוזא מצד שהיתה כל העיר רצפה של אבנים ומ"מ ראוי לאדם שלא יעשה כן אלא מתוך הצער וכן שלא יעשה כן להדיא והוא שאמרו באחד מגדוליהם שהיה מצטער מהבל שהיה עולה מן הקרקע והביאו לו מה ששנו בברייתא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו ומ"מ אין אנו צריכין לכך אלא עושה לכתחלה וכן אין אנו צריכים למה שאמרו אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת כלומר שרוחצת כוסות בזוית זו וקיתוניות בזוית זו עד שתרבץ כל הבית שכל זה אינו אלא למי שאינו סובר כר' שמעון אבל לר' שמעון מותר לכתחילה מצד שכל דבר שאין מתכוין מותר ומה שיש להקשות בסוגיא זו במעשה של אמימר היאך לא היה אוסר במחוזא מגזירת המקומות האחרים כבר ביארנוהו בפרק שני:

יש שואלים בסוגיא זו כשהיו אוסרין את הריבוץ מצד שלא היו סוברים כר' שמעון היאך היו מתירין בהערמה ופירשו שהערמה לצורבא מרבנן מותרת שאינו מדמה מילתא למילתא וכמו שאמרו בההוא צורבא מרבנן דהוה נאים במברא ומעברו ליה בעוד שהוא ישן ושומר שדותיו ופרדסיו ואע"פ שאסור לעבור בספינה מצד אל צד גזירה שמא יעשה כלי של שייטין מ"מ הערמה בדרבנן בצורבא מרבנן מותרת:

יש לשאול בסוגיא זו דרך ביאור חכמים שבמשנתנו שאסרו כבוד וריבוץ משום שבות אם הם סוברים כר' שמעון אף לכתחילה יתירו ואם הם סוברים כר' יהודה הרי לר' יהודה כל דבר שאינו מתכוין אסור מן התורה ממה שאמרו למטה בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ והקשה למה לי קרא ותירץ לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומאחר שהוצרך הכתוב להתיר ודאי איסור תורה הוא שלא חששה תורה להתיר שבות ותרצו חכמי הדורות שלפנינו שהם סוברים כר' יהודה ולא אמר ר' יהודה שדבר שאינו מתכוין איסור תורה אלא בשאר איסורין אבל שבת אינו אסור אלא מדברי סופרים שמלאכת מחשבת אסרה תורה ומ"מ בכריתות מצינו שרבי יהודה אמרה לענין שבת בשמועת החותה גחלים בשבת אלא שיש מתרצי' שבזו אף לר' יהודה אין בו איסור תורה הואיל ומשוה גומות כלאחר יד הוא:

עציץ שהוא נקוב בכדי שיצא ממנו שרש קטן והוא פחות מכזית מעט הרי הוא כקרקע והנטוע בו אינו מקבל טומאה וכן אם היו שם מים אין מכשירין ושאינו נקוב אינו כקרקע והנטוע בו מקבל טומאה וכן אם היו מים בתוכו הרי אלו מכשירין אף לענין תרומה ומעשר זרע תבואה בעציץ נקוב הרי הוא כארץ וחייב בתרומות ומעשרות וכשאינו נקוב פטור ולמדת שאין הלכה כר' שמעון שהיה אומר אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים ולהחמיר כלומר שלענין תרומה ומעשר אף כשאינו נקוב חייב עד שהקשו מדידיה אדידיה על שהיה מיקל בשבת לומר שהנקוב כשאינו נקוב ומחמיר במעשר ותירץ בה שאף לענין מעשר לא אמרה להחמיר אלא להקל לעשות נקוב כשאינו נקוב וגדולי הראשונים טורחים לפרש סוגיא זו בדרך אחרת ואין צורך בכך:

בד"ה המכבד כו' דאי פסיק רישיה הוא היכי שרי לקמן ר"ש לכתחלה כו' עכ"ל והוא הדין ממאי דלא קאסרי ליה חכמים הכא אלא משום שבות ה"מ לאוכוחי דאי פסיק רישיה הוא לכולי עלמא חייב חטאת כמ"ש לקמן לר"א וכדמוכח בתוס' בפרק כירה ואפשר דלא פסיקא להו כ"כ למימר הכי דפסיק רישיה לכולי עלמא חייב חטאת אבל הך מילתא ודאי פסיקא להו בכמה דוכתין דבפסיק רישיה מודה ר"ש דלכל הפחות לא שרי לכתחלה וק"ל:

בד"ה שרא זילחא כו' אבל לרבנן לא חמיר האי שבות כו' הלכך אינו נוהג במקדש עכ"ל אע"ג דמחוץ לעזרה נמי שרי לרבנן במקום רצפה כדקאמר דשרא זילחא במחוזא קאמר תלמודא התם לרבנן דאין שבות במקדש דאי נמי לא הוי רצפה במקדש הוי שרי משום דאין שבות במקדש ר"ל שבות כי האי דמחוץ לעזרה נמי לא הוי אלא איסורא דרבנן לרבנן ובזה יתיישב נמי דמעיקרא בעיקר קושייתם לא קשיא להו התם [אלא] לר"א דקאמר דשלא ברצון חכמים היינו ר"א ולא קשיא להו נמי לרבנן דלא שרו התם אלא משום דאין שבות במקדש והכא שרו מקום רצפה אפילו מחוץ לעזרה דאיכא למימר דלרבותא קאמר התם לרבנן דאפילו לא הוי רצפה במקדש שרי משום דאין שבות כו' ודו"ק:

בד"ה ורמינהו ר"ש כו' וצ"ל לפ"ז דאין תורמין לר"ש מן הנקוב על כו' כמו באינו נקוב דאזלינן לחומרא כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים דמאי דוחקא דצ"ל לפי זה דהא ודאי לכל הפירושים למאי דמסיק נמי דלכל מילי לר"ש כתלוש משוי ליה צ"ל כן דאין תורמין לר"ש מן הנקוב כו' ויש ליישב דבריהם דקשיא להו השתא דמשוי נקוב ואינו נקוב לחומרא לענין תורם לא הווין שוין דהתורם את שאינו נקוב על גידולי קרקע ודאי דלא חל שם תרומה עליה כלל ותורם עלה ממקום אחר וחל שם תרומה עלה מדינא אבל תורם מנקוב על גידולי קרקע ספק אם חל שם תרומה עלה ואם תורם עלה ממקום אחר ספק אם חל [נמי] שם תרומה עלה וספק טבל היא דשמא כבר חל שם תרומה על הנקוב ולזה כתבו דצ"ל לפ"ז לדחוקי דהא דמשוה נקוב ואינו נקוב גבי תרומה היינו דאין תורמין מהם לכתחלה על הגדלים בקרקע דאזלינן לחומרא אבל לענין שאם תרם ודאי דלא משוה מה שאין כן למאי דמסיק דלכל מילי הוי כתלוש אפילו להקל ניחא דבדיעבד אם תרם נמי משוה להו דלא חל שם תרומה כלל נמי על הנקוב ותורם עלה ממקום אחר וחל שם תרומה על מקום האחר מדינא כמו באינו נקוב דאינו חל שם תרומה כלל עלה ודו"ק:

ברש"י ד"ה המחבץ וכו' ונתן הקום כתוכו וכו' ס"א ונתן הקפוי וכו':

גמ' ת"ר החולב והמחבץ כו'. נ"ב ונחלקו הראשונים ז"ל בביאור ברייתא זו יש מהן מי שסובר שחכמים נחלקו על כולן שאינן אלא משום שבות ויש מי שפי' שלא נחלקו אלא מהמכבד ואילך וכן הכריע ר"ח ז"ל בראיות וכ"כ הרב אלפ"ס ז"ל בתשובה וזה דעת רמב"ם עכ"ל מ"מ:

שם רבי שמעון פוטר בזה ובזה אלמא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה המחבץ כו' ונותן הקפוי בתוכו כו' כצ"ל:

[רש"י ד"ה מפרק. וא"ד תולדה דקוצר ולא היא כו'. ולע"ד ראיה דא"א לומר דתולדה דקוצר היא מהא דאר"ח לקמן (קמ"ד ב') חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ואי משום קוצר מה לי לתוך הקדרה מה לי לתה"ק והוא כעין קושיית הר"י על ר"ת שפי' משום ממחק בתוס' לעיל (ע"ג ב') והש"ק בירושלמי פ"ז ה"ב הקשה על פירש"י מהא דאיתא שם דחולב חייב משום קוצר ולק"מ כיון דלפי גמרתנו ליתא כמש"כ והלא גם במגבן ובמחבץ איתא שם דחייב משום לש ובגמרתנו לא אמרינן כן ועוד דמשמע התם דחכמים פליגי גם אחולב כו' ורש"י בפסחים ל"פ כן וכ"מ מפי' כאן ועי' בהה"מ פ"ח הל"ז והש"ק לא העיר בזה ועוד נ"ל דאין ללמוד מהירושלמי דאפשר דט"ס שם כמו דאיתא שם דמכבד ומרבץ חייב משום דש והגיה הק"ע משום חורש] :

מְלַמֵּד שֶׁקִּלְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה, וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל אָדָם. פירוש בעת שבראה גזר שיהיה שערה נברא קלוע מעיקרו, ולא סתור שתצטרך לקלעו אחר כך בידיה כדי שאדם הראשון יראנה שערה קלוע הוא נוי שלה תיכף בראיה הראשונה שרואה אותה אחר שנבראת, וצריך להבין למה עשה כן שתהיה גם קליעת שערה שהוא רק לנוי בידי שמים, והוה סגי שיהיה שערה נברא סתור ויתן בינה בחוה שתקלע אותו בשביל נוי ויופי, כמו שנתן בינה באדם הראשון כמ"ש להכות אבן באבן ולהוציא אש מתוכם? ונראה לי בס"ד דרמז לה בזה שהקשוט באשה הוא חיוב עליה השורת הדרך ארץ שתקשט עצמה בפני בעלה, לכן גם קליעת שערה שהוא מכלל הקישוט נעשה לה בידי שמים מתחלת בריאתה. ועוד נראה לי בס"ד טעם נכון לזה, דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות שערות הראש הם בחינת הדין, ולכן הזכר צריך לגלח להיותם דינין תקיפין בסוד (ויקרא יג, מ) וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ טָהוֹר הוּא ורק משייר הפאות, אבל האשה היא בחינת עשיה וכל אחיזת הדינין ושרשם בה, ואם נעביר הדינין גם מן האשה יתבטלו לגמרי, ולכן אין האשה מגלחת שער ראשה אלא אדרבה מגדלת אותו כדי להשאיר בה שורש הדינין יעויין שם. ובזה מובן הטעם שפיר מה שעשה הקב"ה שיהיה שער ראשה קלוע כשבראה, היינו כדי לכפות כוחות הדינין, דקליעה הוא ענין כפיה שנכפפין השערות ולא יתרחבו, מה שאין כן שער סתור הוא ענין התפשטות.

גמ' והמגבן בגרוגרת. ע' לעיל דף עו ע"ב תד"ה המוציא:

גמ' מ"ט דר"א דכתיב ויטבול. ע' פ"י מ"ז דשביעית בפי' הרע"ב:

רש"י ד"ה זילהא כו' בכל העיר. עי' לעיל כט ע"ב תד"ה גזירה ולקמן דף קנא ע"ב רש"י ד"ה קרקע:

גמרא ת"ר החולב וכו', והרודה חלות דבש, הזיד ביו"ט לוקה ארבעים, דברי ר' אליעזר.
אין להקשות אמאי לוקה, הא ר"א אית ליה הואיל, דאם נימא דרק מתלישה ואילך מותר לצורך אוכל נפש, ודאי לק"מ, אלא אף אם נימא דביו"ט כל מלאכת אוכל נפש הכל מותר, מ"מ הא מדרבנן אסור לתלוש, ואף דיעבד אסור משום פירות הנושרין, וא"כ אם יקלעו אורחים לא יאכלו ממנו משום איסור דרבנן, ואזדא היתר דהואיל, וממילא עבר אדאורייתא, ובתוס' דחקו בישוב קושיא זו, (אב"ה עי' מ"ש אא"מ ני' בתשובותיו):

והמגבן. מ"ש תוס' ד"ה בונה ביו"ט אינו אלא משום שבות היינו כגון נוטה אהל לשבת תחתיו אבל לא ימרח בטיט ולא יסתת באבנים וגם לא יגמור בנין דה"ל מכה בפטיש ולא הותר אלא בנין בלי הנ"ל מתוך דהותר לגבן עיין לעיל ע"ד ע"ב תנורא חייב משום ח' חטאות ועיין פירש"י שם. ובזה נתיישבו כמה קו' שהקשו כגון מסולם של עלי' שלא יאמרו להטיח גגו צריך והלא ביו"ט ליכא איסורא דאורייתא בבנין ולהנ"ל ניחא. וכן פ"ב דשבועות אין בנין בית המקדש דוחה יו"ט וכי האי גוני ולהנ"ל ניחא:

אחד זה ואחד זה אין בו אלא שבות. בשמעתין פירש"י א' שבת וא' יו"ט ובפסחים ס"ד ע"א פירש"י א' מכבד וא' מרבץ ועי' רשב"א בשמעתין משמע אית דמפרשי הכי. וי"ל הסתירה דלכאורה מה צריך להשמיענו א' שבת וא' יו"ט מה לי שבת מה לי יו"ט. אלא לרש"י דס"ל אמרי' מתוך אפי' בלי צורך קצת ה"א בשבת כ"ע מודין דמכבד ומרבץ בנין דאורייתא הוא וביו"ט פליגי ור"א לטעמי' תלמידי שמאי דלית לי' מתוך לוקה ולרבנן דאית להו ליכא בבנין אלא עובדא דחול ושבות בעלמא הכי הוה ס"ד קמ"ל א' שבת וא' יו"ט אין בו אלא שבות. כן נ"ל בשמעתין אך בפסחים מרא דשמעתא הוא ר"ח דס"ל האופה מיו"ט לחול לוקה ולא אמרינן הואיל. וביארתי בחי' למס' ביצה י"ב ע"א דלמאן דלית לי' הואיל מודה רש"י דלא אמרינן מתוך אלא בצורך קצת וא"כ אי ס"ד לרבנן כיבוד וריבוץ מלאכה גמורה היא בשבת גם ביו"ט משכחת דלוקה כי לית ביה צורך כלל ואיך אמרו אין בו אלא משום שבות וע"כ ממילא מובן דאין בין שבת ליום טוב. וע"כ אחד זה ואחד זה אמכבד ומרבץ קאי:

ורמינהי אין בין נקוב וכו'. מ"ש תוס' בתי' ר"ת דאין תורמין לר"ש מן הנקוב וכו' רצה בזה להמציא חומרא שיהי' הנקוב כאינו נקוב דמה שפירש"י לענין משיכה ופרוזבל לא שייך בזה קולא וחומרא דחומרא לתובע קולא לנתבע מש"ה המציא חומרא זו ומהרש"א נדחק בזה:

בתוס' בד"ה המכבד והמרבץ תימא דע"כ מיירי וכו' והא אמר בפרק אמר להם הממונה וכו' דדבר שאינו מתכווין מותר לר"י מן התורה וכו' עס"ה. כל דבריהם בזה הדיבור היינו לפי גירסתם ופירושם בפרק הממונה שהאריכו שם בזה וכן לעיל בפרק כירה במיחם שפינהו משא"כ לגירסת רש"י ופירושו שם דגרסינן התם אבל הכא צירוף דרבנן וכו' א"כ משמע להדיא איפכא דדוקא באיסור דרבנן אמרינן דלר"י מותר מן התורה בכל מילי ומדרבנן במקצת אבל באיסור דאורייתא אשכחן דמחלק ר"י בין איסור שבת לשאר איסורין כל זה ברור לשיטת רש"י וכבר הארכתי בזה לעיל בפ' כירה דף מ"א ע"ב ע"ש:

בד"ה והרודה וכו' תימא לר"י כיון דמותר לגבן ביו"ט וכו' יהיה מותר לבנות ביתו ביום טוב אם נפל דמתוך שהותר וכו' עכ"ל וכבר כתבתי בפ"ק דביצה דף י"ב ליישב דנ"ל ברור דהא דאמרינן הכא בשמעתין המגבן חייב משום בונה היינו דוקא דמגבן כדי ליבשם ולהצניען לזמן מרובה או למוכרן דבכה"ג צריך לעשותן ולתקנן כעין בנין כדי שיתקיים ולא יתפרק אבל במגבן כדי לאכלה לאלתר באותו היום נראה דלא דמי לבנין כלל וא"כ לפ"ז תו לא אשכחן דהותר בנין בי"ט לצורך כנ"ל ועוד כתבתי שם בע"א ע"ש ודו"ק:

כוחלת משום צובעת וכו' עמ"ש בעניותי משום יתובי דעתא דהרמב"ם וסמ"ג בהני מילי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ש"ג בס"ד:

לעצמה פטורה. שאינה יכולה לבנות יפה ואין דרך בנין אלא אשה לחברתה שרואה ועושה: וכן. מילתא אחריתי דשבת לאיסורא: סרק. צבע אדום הוא הבא בקנים שקורין טיפוניי''ן : המחבץ. המעמיד החלב בקיבה ול''נ מחבץ עושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו ומי החלב שהן נסיובי נוטפין ולועזין אותן אנקייד''ש : המכבד. את הבית: והמרבץ. במים להרביץ את האבק שלא יעלה: חייב חטאת. לקמיה מפרש טעמא דהרודה חלות דבש חייב משום תולש (מחבץ חייב משום בורר) ומכבד ומרבץ משום בונה: אחד זה ואחד זה. אחד שבת ואחד יו''ט: משום שבות. דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין: קטיל קני באגמא. חותך קנים מן האגם הוה לא ידע לפרש משנה: מפרק. כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש: בורר. אוכל מתוך פסולת: זילחא. לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר: מהבלא. שהיה אבק עולה ומרבה הבל: לאו אדעתאי. לא הייתי זכור ורבותי פירשו לא סבירא לי: אשה חכמה. אשת ת''ח או בת ת''ח ששמעה מאביה: מרבצת ביתה. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו: כרבי שמעון. דדבר שאין מתכוין מותר והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק: מתני' התולש מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע''י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו:

החולב משום דש הוא. כדפי' בקונט' ואתיא ברייתא כר' יהודה דאמר יש דישה שלא בגידולי קרקע כדפרי' לעיל בפ' כלל גדול (לעיל דף עג:) וכן נראה לר''י דודאי כרבי יהודה אתיא דהא אסרי חכמים ריבוץ משום שבות ולר''ש שרי לקמן אפילו לכתחלה: המכבד והמרבץ. תימה דע''כ מיירי דלא הוי פסיק רישיה שישוה הגומות דאי פסיק רישיה היכי שרי לקמן ר''ש לכתחילה הא מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות וכיון דלא הוי פסיק רישיה אמאי מחייב ר' אליעזר חטאת האמר בפ' אמר להם הממונה (יומא ד' לד:) גבי צירוף עששיות דדבר דאין מתכוין מותר לר' יהודה מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת וי''ל דבהא פליגי דר' אליעזר סבר דהוי פסיק רישיה ורבנן סברי דלא הוי והא דאמר והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי לכתחלה אע''ג דאפשר דסבר ר''ש דהוי פסיק רישיה מכל מקום הש''ס סבר כרבנן דלא הוי פסיק רישיה הילכך שרי לכתחלה כיון דקיימא. לן כר''ש [עי' תוספות סנהדרין פה. ד''ה ור''ש]: והרודה חלות דבש. תימה לר''י אמאי לוקה בי''ט לרבי אליעזר ורבנן נמי לא פליגי אלא משום דלא חשבי לה מלאכה והא תנן בפ''ק דמגילה (דף ז:) אין בין יו''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה אומר אף מכשירי אוכל נפש וקאמר בגמ' מ''ט דת''ק אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין ורבי יהודה כתיב הוא וכתיב לכם כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעי''ט וכאן במכשירין שא''א כו' מכלל דאוכל נפש שרי רבי יהודה אפי' באפשר ורבנן נמי משמע דלא פליגי אלא במכשירין ולא באוכל נפש ועוד דהך ברייתא כר' יהודה כדפרישית ועוד דבפ' תולין (לקמן דף קלז:) אמרינן דר' אליעזר סבר כרבי יהודה ועדיפא מדרבי יהודה ושרי אפילו אפשר לעשותן מעי''ט וליכא למימר דמיירי ברודה לצורך חול דמכ''מ תקשי למאן דאית ליה הואיל ואי מקלעי ליה אורחין בפרק אלו עוברין (פסחים ד' מו:) ועוד דרבי אליעזר גופיה אית ליה התם הואיל ואור''י דאיכא לאוקמי ברודה סמוך לחשיכה דלא חזי תו לאורחין אי נמי בדבש שהדביש או אסור בהנאה דלא חזי לאכילה ומיהו תימה לר''י כיון דמותר לגבן בי''ט מן התורה אפילו באפשר אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר אם כן נפל ביתו בי''ט יהא מותר לבנותו בי''ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש וי''ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביו''ט: שרא זילחא במחוזא. תימה דבשילהי תמיד נשחט (שם ד' סד.) תנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים ומפרש בגמ' דשלא ברצון חכמים היינו שלא ברצון ר' אליעזר דאי רבנן שבות הוא ואין שבות במקדש דתניא המכבד והמרבץ כו' ומדמוקי מתני' כר''א משמע דמחייב מדאורייתא אפי' בעזרה דאיכא רצפה והכא משמע דברצפה ליכא אשוויי גומות וי''ל דבהדחה איכא אשוויי גומות טפי שהיו מתמלאות הגומות שבין רובד לרובד א''נ בעזרה נמי לא אסור לר''א אלא משום שבות אטו היכא דליכא רצפה דאיכא חיוב חטאת לר''א וחמיר האי שבות ונוהג אפילו במקדש וכמה שבות אשכחן במקדש בפ' בתרא דעירובין (דף קב:) אבל לרבנן לא חמיר האי שבות כיון דאפי' בלא רצפה לא הוי לדידהו אלא איסורא דרבנן הלכך אינו נוהג במקדש: והאידנא דקי''ל כר''ש שרי אפי' לכתחלה. בה''ג שרי כיבוד מהאי טעמא אפי' בדהוצין ואין נראה לר''י דבפרק כל הכלים (לקמן דף קכד:) אמר ר' אליעזר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטלן ופריך אי מחמה לצל בהא לימא ר' אליעזר אפי' בשל תמרה משמע דפשיטא ליה דליכא מאן דשרי אפי' לרבי שמעון משום דהוי מלאכתו לאיסור ואי שרי לכבד הוי מלאכתו להיתר אלא ודאי כיבוד אסור לכולי עלמא מפני שמזיז עפר ממקומו ולא שרינן הכא לרבי שמעון אלא דווקא ריבוץ: ורמינהו רבי שמעון אומר אין בין נקוב כו'. תימה מאי קפריך והא בהך ברייתא נמי קתני כמו במתני' דלכל מילי נקוב כשאינו נקוב בר מלענין הכשר זרעים בלבד ואי קשיא ליה מ''ש שבת מהכשר זרעים אם כן בלא משנה תקשי ליה ברייתא גופה מ''ש דלהכשר זרעים חשיב נקוב כמחובר ולענין שאר דברים חשוב כתלוש ואומר ר''ת דהכי פריך כיון דלענין שבת חשיב נקוב כשאינו נקוב אף על גב דהוי לקולא ופטור וכן לענין כלאים במסכת כלאים (פ''ז מ''ח) כ''ש לענין הכשר זרעים אית לן לאחשוביה נקוב כשאינו נקוב דהוי לחומרא ובברייתא קתני דנקוב הוי כמחובר לענין הכשר זרעים שאינו מכשיר והכי פירושא דברייתא אין בין נקוב

שבת צה ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף צה - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד