דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת צד ע"א - פירוש שטיינזלץ

ששגג על האוכלין והזיד על הכלי, וחייב קרבן חטאת על האוכלים וכרת על הכלי (רה"נ). מתקיף לה [מקשה עליה] רב אשי: והא [והרי] "אף על הכלי" קתני [שנינו], ומכאן שיש בהם חיוב מאותו סוג! אלא אמר רב אשי: יש לומר שמדובר בכגון ששגג בזה ובזה, בכלי ובאוכל, ונודע לו על אחד מהם, וחזר ונודע לו על האחר, ובפלוגתא [ובמחלוקת] ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש שהובאה קודם בשאלה זו, האם שתי ידיעות מחלקות עבירה אחת עד שיצטרך להקריב שתי חטאות.

א שנינו במשנה שהמוציא את החי במטה פטור אף על המטה. ומציעים: לימא מתניתין [האם נאמר כי משנתנו] כשיטת ר' נתן היא ולא כרבנן [חכמים], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוציא בשבת בהמה או חיה וכן עוף לרשות הרבים, בין שהיו חיין ובין שהיו שחוטין — חייב. ר' נתן אומר: על שחוטין — חייב ועל חיין — פטור, וטעמו: שהחי נושא את עצמו, שהחי משתדל להקל את עצמו ומשתתף לפיכך בנשיאתו. אמר רבא: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנתנו כדעת חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על ר' נתן אלא בבהמה, חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו [שהם משמיטים ומפילים את עצמם], אבל אדם חי שנושא את עצמו — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהמוציאו פטור.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: והא דתנן [והלכה זו ששנינו במשנה] שאסור למכור לגוי בהמות עבודה שמא על ידי כך יגיעו הדברים שבהמת ישראל השייכת עדיין לישראל תעשה עבודה בשבת, ובן בתירא מתיר בסוס. ותניא [ושנויה ברייתא]: בן בתירא מתיר בסוס למוכרו לרכיבה מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת, שאין רכיבה על הסוס נחשבת כמלאכה ממש. ואמר ר' יוחנן: בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד, ששניהם סבורים שהרכבת חי אינה נחשבת לנשיאת משא. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שלא פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר' נתן אלא בבהמה חיה ועוף משום דמשרבטי נפשייהו [שהם משמיטים את עצמם] מאי איריא [מדוע דווקא] אמר ר' יוחנן שבן בתירא ור' נתן הסכימו לכך? והאמרת [והרי אמרת] כי בהם אפילו רבנן מודו [חכמים מודים]! ומשיבים: כי [כאשר] אמר ר' יוחנן דבר זה התכוון לסוס המיוחד לנשיאת עופות. ושואלים: ומי איכא [והאם יש] סוס המיוחד לעופות? ומשיבים: אין, איכא דבי וייאדן [כן, יש סוס הנושא את בזי הציד].

אמר ר' יוחנן: ומודה ר' נתן באדם כפות, שאינו נחשב כמסוגל להקל ממשא עצמו. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לאביי: והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו [והרי אותם פרסים שכמי שהם כפותים הם נחשבים] שהיו עטופים בשריון כבד ורוכבים תמיד על סוסים, ובכל זאת אמר ר' יוחנן: בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד, והתירו למכור סוסים אפילו לפרסים! ומתרצים: ביסודו של דבר אין לומר שהפרסים אינם מסוגלים לרדת מעל סוסיהם, אלא התם [שם], רמות רוחא הוא דנקיט להו [גסות הרוח היא המחזיקה בהם] ומשום כך אינם יורדים מן הסוסים. וראייה לדבר: דההוא פרדשכא דרתח מלכא עילויה, ורהיט תלתא פרסי בכרעיה [שאותו פרש שכעס המלך עליו, ורץ שלוש פרסאות ברגליו], הרי שאף הפרסיים הרוכבים אינם ככפותים ומסוגלים להלך גם בלא סוסיהם.

ב שנינו במשנה שלדעת התנא קמא המוציא את המת במטה חייב, וכן המוציא כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ — חייב, ור' שמעון פוטר. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן, וכן אמר רב יוסף שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: פוטר היה ר' שמעון

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צד - א

ומתרצינן: אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן: כגון  ששגג על הוצאת האוכלין, והזיד על הוצאת הכלי. ומה דקתני "חייב אף על הכלי" היינו חייב מיתה, ועל האוכלין הוא חייב חטאת. [1]

מתקיף לה רב אשי: והא "אף על הכלי" קתני, דמשמע שני חיובים שווים?

אלא, אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן: כגון ששגג בזה ובזה, ונודע לו לאחר מכן על אחד מהם שחטא, וחזר ונודע לו על השני שחטא, שאז הוא מתחייב שתי חטאות, למרות ששתי העבירות נעשו בהעלם אחד, כי הידיעה שבינתיים מחלקת אותם לשני חיובים.

ורב ששת שלא תירץ כן, משום שהוא סובר דידיעות אין מחלקות.

ופליגי רב אשי ורב ששת בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שנחלקו אף הם [לעיל עא א] אי ידיעות מחלקות או לא.

שנינו במשנה: את החי במטה פטור אף על המטה.

והוינן בה: לימא מתניתין רבי נתן היא, ולא רבנן?

דתניא: המוציא בהמה חיה ועוף לרה"ר, בין חיין ובין שחוטין, חייב.

רבי נתן אומר: על שחוטין חייב ועל חיין פטור, מפני שהחי נושא את עצמו. הרי שרבנן לא סברי דחי נושא את עצמו, וא"כ מתניתין דלא כוותיהו?

ומתרצינן: אמר רבא: אפילו תימא מתניתין רבנן.

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו אין הם נושאין עצמן אלא אדרבה מכבידים עצמן כלפי מטה כדי להישמט מידי הנושאן. אבל אדם חי, דנושא את עצמו, אפילו רבנן מודו שהמוציאם בשבת פטור.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והא דתנן במסכת עבודה זרה בענין מכירת בהמה לגוי, שאסרו חכמים למכור שמא מתוך שמוכרה יבוא גם להשכירה או להשאילה לגוי, ויעבוד הנכרי בבהמתו של ישראל בשבת, והישראל מצוה על שביתת בהמתו.

בן בתירא מתיר מכירה בסוס.

ותניא: בן בתירא מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת. שאין הדרך לשאת משאות על גבי סוס אלא לרכב עליו בלבד.

ומכיון דאמרינן "חי נושא את עצמו" הרי שאין ברכיבת הגוי משום מלאכה דאורייתא לגבי הסוס. שהרי אילו היה אדם נושא את הגוי לא היה חייב עליו. ולכן לא גזרינן לאסור למוכרו לגוי. [2] ואמר רבי יוחנן: בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד, ששניהם אמרו חי נושא את עצמו.

ומסיק רב אדא בר אהבה קושיתו: ואי אמרת דלא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף משום דמשרבטי נפשייהו. מאי אריא מדוע אמר רבי יוחנן דבן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד.

והאמרת כי אפילו רבנן מודו באדם דחי נושא את עצמו, והלא בן בתירא נמי מיירי באדם?

ומתרצינן: כי אמר רבי יוחנן: בסוס המיוחד לנשיאת עופות. דהיינו שבן בתירא מתיר אפילו בסוס כזה למוכרו, לפי שסובר כרבי נתן שאפילו בנשיאת בעלי חיים אמדינן חי נושא את עצמו.

אבל לרבנן אסור למכור סוס כזה שהרי הוא עושה מלאכה כזאת שאדם חייב עליה בשבת. [וממילא אסור בכל הסוסים אטו סוס המיוחד לעופות, תוד"ה בסוס].

ומקשינן: ומי איכא סוס המיוחד לעופות?

ומתרצינן: אין! איכא דבי וייאדן, ציידי עופות שמניחין על הסוס עופות כגון נץ, לצוד בהם שאר עופות.

אמר רבי יוחנן: ומודה רבי נתן בכפות דלא אמרינן ביה דחי נושא את עצמו, שהוא ודאי מכביד עצמו להישמט ולהתיר קשריו.

[והוי מצי למינקט נמי דמודו רבנן באדם כפות, אלא נקט רבי נתן, דלדידיה גם בעופות יש הבדל בין כפות לשאינו כפות].

אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי: והא הני פרסאי, דכמאן דכפיתי דמו, שרוכבים כשהם מעוטפים בבגדים רחבים, דבר המגביל את תנועתם, וגם הם עצמן מפונקים ואינם דורכים על הארץ. ואמר רבי יוחנן: בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד. שבן בתירא מתיר בסוס לפי שחי נושא את עצמו.

והרי בן בתירא מתיר למכור אפילו לפרסיים שהם ככפותים, ובהם הרי רבי נתן מודה דלא אמרינן חי נושא את עצמו?

ומתרצינן: התם, רק רמות רוחא גסות הוא דנקיט להו לפרסיים שאינם הולכים ברגליהם, ואין זה נחשב ככפות.

דההוא פרדשכא ממונה מהמלך דרתח מלכא עילויה, ורהיט רץ תלתא פרסי בכרעיה ברגליו. ומוכח כי כשהם רוצים הם יכולים לילך על הארץ.

שנינו במשנה: את המת במטה חייב וכן כזית מן המת ... ורבי שמעון פוטר.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן. וכן אמר רב יוסף אמר רבי שמעון בן לקיש:

הערות

[1] רש"י. והתוס' בד"ה ששגג, הקשו, דבכל מקום בשבת דקתני חייב היינו חיוב חטאת ולא סקילה. והביאו בשם הרשב"ם דגרס "ששגג על הכלי והזיד על האוכלין", ומיירי שלא התרו בו על האוכלין, וממילא אין בהם לא סקילה ולא חטאת, ורק על הכלי הוא חייב חטאת. והר"י הקשה על שני הפירושים, דאם הזיד באחד מהם אינו חייב חטאת על השני, דלא הוי "שב מידיעתו", שהרי אנו רואים שהוא עובר במזיד על דבר שהוא יודע שהוא אסור. ומפרש, דהברייתא מיירי הכל לענין סקילה [ולא גרס בגמרא "כגון ששגג על האוכלין" אלא "כגון שהזיד בכלי" בלבד, מהר"ם], והכי קאמר: המוציא אוכלין בכלי חייב סקילה על האוכלין בלבד ולא על הכלי, והיינו רק אם התרו בו על האוכלין. אבל אם התרו בו על הכלי פטור לגמרי. ואם היה צריך לכלי חייב סקילה אף אם התרו בו על הכלי.

[2] לכאורה היה לנו לחשוש שמא יוליך הגוי את הבהמה מחוץ לתחום [להשיטות די"ב מיל אסור מהתורה]. ובחי' רעק"א הביא בשם בנו להוכיח מכאן דאין איסור שביתת בהמתו באיסור תחומין הואיל ואין בו סקילה וכרת אלא לאו. והוסיף רעק"א שמדוייק בזה לשון הגמרא ש"אין חייבין עליו חטאת", שבא לומר שאין לחשוש לתחומין כיון שאין בו חטאת.

ששגג על האוכלין והזיד על הכלי, וחייב קרבן חטאת על האוכלים וכרת על הכלי (רה"נ). מתקיף לה [מקשה עליה] רב אשי: והא [והרי] "אף על הכלי" קתני [שנינו], ומכאן שיש בהם חיוב מאותו סוג! אלא אמר רב אשי: יש לומר שמדובר בכגון ששגג בזה ובזה, בכלי ובאוכל, ונודע לו על אחד מהם, וחזר ונודע לו על האחר, ובפלוגתא [ובמחלוקת] ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש שהובאה קודם בשאלה זו, האם שתי ידיעות מחלקות עבירה אחת עד שיצטרך להקריב שתי חטאות.

א שנינו במשנה שהמוציא את החי במטה פטור אף על המטה. ומציעים: לימא מתניתין [האם נאמר כי משנתנו] כשיטת ר' נתן היא ולא כרבנן [חכמים], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוציא בשבת בהמה או חיה וכן עוף לרשות הרבים, בין שהיו חיין ובין שהיו שחוטין — חייב. ר' נתן אומר: על שחוטין — חייב ועל חיין — פטור, וטעמו: שהחי נושא את עצמו, שהחי משתדל להקל את עצמו ומשתתף לפיכך בנשיאתו. אמר רבא: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנתנו כדעת חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על ר' נתן אלא בבהמה, חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו [שהם משמיטים ומפילים את עצמם], אבל אדם חי שנושא את עצמו — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהמוציאו פטור.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: והא דתנן [והלכה זו ששנינו במשנה] שאסור למכור לגוי בהמות עבודה שמא על ידי כך יגיעו הדברים שבהמת ישראל השייכת עדיין לישראל תעשה עבודה בשבת, ובן בתירא מתיר בסוס. ותניא [ושנויה ברייתא]: בן בתירא מתיר בסוס למוכרו לרכיבה מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת, שאין רכיבה על הסוס נחשבת כמלאכה ממש. ואמר ר' יוחנן: בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד, ששניהם סבורים שהרכבת חי אינה נחשבת לנשיאת משא. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שלא פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר' נתן אלא בבהמה חיה ועוף משום דמשרבטי נפשייהו [שהם משמיטים את עצמם] מאי איריא [מדוע דווקא] אמר ר' יוחנן שבן בתירא ור' נתן הסכימו לכך? והאמרת [והרי אמרת] כי בהם אפילו רבנן מודו [חכמים מודים]! ומשיבים: כי [כאשר] אמר ר' יוחנן דבר זה התכוון לסוס המיוחד לנשיאת עופות. ושואלים: ומי איכא [והאם יש] סוס המיוחד לעופות? ומשיבים: אין, איכא דבי וייאדן [כן, יש סוס הנושא את בזי הציד].

אמר ר' יוחנן: ומודה ר' נתן באדם כפות, שאינו נחשב כמסוגל להקל ממשא עצמו. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לאביי: והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו [והרי אותם פרסים שכמי שהם כפותים הם נחשבים] שהיו עטופים בשריון כבד ורוכבים תמיד על סוסים, ובכל זאת אמר ר' יוחנן: בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד, והתירו למכור סוסים אפילו לפרסים! ומתרצים: ביסודו של דבר אין לומר שהפרסים אינם מסוגלים לרדת מעל סוסיהם, אלא התם [שם], רמות רוחא הוא דנקיט להו [גסות הרוח היא המחזיקה בהם] ומשום כך אינם יורדים מן הסוסים. וראייה לדבר: דההוא פרדשכא דרתח מלכא עילויה, ורהיט תלתא פרסי בכרעיה [שאותו פרש שכעס המלך עליו, ורץ שלוש פרסאות ברגליו], הרי שאף הפרסיים הרוכבים אינם ככפותים ומסוגלים להלך גם בלא סוסיהם.

ב שנינו במשנה שלדעת התנא קמא המוציא את המת במטה חייב, וכן המוציא כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ — חייב, ור' שמעון פוטר. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן, וכן אמר רב יוסף שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: פוטר היה ר' שמעון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one acted unwittingly with regard to the food and intentionally with regard to the vessel. He is liable to bring a sin-offering for the food and to receive karet for the vessel. Rav Ashi strongly objects to this. Didn’t the baraita teach: He is liable even for the vessel? Apparently, the liability for the food and the liability for the vessel are identical. Rather, Rav Ashi said: This is referring to a case where one acted unwittingly both with regard to this, the food, and with regard to that, the vessel. And he became aware of one transgression, and then he became aware of the other transgression. And the ruling is dependent upon the dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish cited above, with regard to the question whether or not one who unwittingly performed a single transgression twice and became aware of each separately is liable to bring two sin-offerings.

We learned in the mishna: One who carries out a living person on a bed is exempt even for carrying out the bed. The Gemara suggests: Let us say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Natan and not in accordance with the opinion of the Rabbis, as it was taught in a baraita: One who carries out a domesticated animal, an undomesticated animal, and fowl into the public domain on Shabbat is liable whether they are alive or whether they are slaughtered. Rabbi Natan says: For carrying out slaughtered animals, he is liable, and for carrying out live animals, he is exempt, because a living being carries itself. A living being attempts to lighten the load of the person carrying it and thereby participates in the act of carrying. Rava said: The mishna can be understood even if you say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Rabbis disagree with Rabbi Natan only as far as the case of a domesticated animal, an undomesticated animal, and fowl is concerned because they deaden their weight in an attempt to free themselves from the one carrying them. However, with regard to the fact that a live person carries himself, even the Rabbis agree. Therefore, one who carries a live person out is exempt.

Rav Adda bar Ahava said to Rava: And with regard to that which we learned in a mishna that it is prohibited to sell work animals to gentiles, to prevent a situation where animals still belonging to a Jew would be lent to a gentile who would perform labor with them on Shabbat, but ben Beteira permits selling a horse to a gentile. And it was taught in a baraita: Ben Beteira permits selling a horse for riding because the horse is performing an act for which one is not liable to bring a sin-offering, as riding a horse is not actually a prohibited labor. And Rabbi Yoḥanan said: Ben Beteira and Rabbi Natan said one, the same, thing. They both hold that an animal with a rider on its back is not considered to be bearing a burden. And if you say that the Rabbis only argue with Rabbi Natan with regard to a domesticated animal, an undomesticated animal, and fowl because they deaden their weight in an attempt to free themselves, why did Rabbi Yoḥanan say specifically that ben Beteira and Rabbi Natan agree? Didn’t you say that in the case of a person riding a horse even the Rabbis agree? The Gemara answers: When Rabbi Yoḥanan said that ben Beteira and Rabbi Natan said the same thing, he was referring to a horse designated specifically for carrying fowl. The Gemara asks: And is there a horse designated for carrying fowl? The Gemara answers: Yes, there is the horse for carrying a hunter’s falcons [devei vayadan].

Rabbi Yoḥanan said: And Rabbi Natan agrees in the case of a person who is bound because he is unable to lighten the load of the person carrying him. Rav Adda bar Mattana said to Abaye: And what of those Persians who are considered as if they were bound because they don heavy armor and always ride horses, and nevertheless Rabbi Yoḥanan said: Ben Beteira and Rabbi Natan said one thing and permitted selling horses even to Persians? The Gemara answers: There, with regard to the Persians, it is not that they are unable to dismount their horses. It is arrogance that keeps them from dismounting their horses. As proof, the Gemara relates: There was that Persian officer [pardashka] at whom the king was angry, and he ran three parasangs on foot. Apparently, even Persian horsemen are not considered bound and are capable of walking without their horses.

We learned in the mishna that according to the first tanna: One who carries out a corpse on a bed is liable. And similarly, one who carries out an olive-bulk of a corpse, or an olive-bulk of an animal carcass, or a lentil-bulk of a creeping animal is liable. Rabbi Shimon deems him exempt. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said, and Rav Yosef said that Rabbi Shimon ben Lakish said: Rabbi Shimon would deem exempt

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש. עיקר דיליה בפרק כלל גדול (שבת דף עא):

ר' שמעון סבר תלתא מיעוטא כתיבי נפש אחת בעשותה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח כגון פשט העני את ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה והוציא וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור' יהודה סבר זה אינו יכול וזה אינו יכול לא אימעט ומיעוטא שלישי לאפוקי יחיד שעשה בהוראת ב"ד ופטור מן הקרבן והיכי דמי כגון האי דתנן נשאת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן שלא ע"פ ב"ד תצא וחייבת בקרבן ור' שמעון אמר לך יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא צריך קרא למעוטיה ור' מאיר דקא מחייב זה יכול וזה יכול אמר לך תרין מיעוטי אינון ואם נפש אחת תחטא בשגגה אחת לאו מיעוטא הוא אלא נפש תחטא בעשותה חד לזה עוקר וזה מניח וחד ליחיד שעשה בהוראת בית דין ובזמן שאחד יכול ואחד אינו יכול והוציאו (שניהם פטורין) [ד"ה חייב]. אמר רב חסדא היכול הוא דחייב ואידך שאינו יכול לא קא עביד מידי אלא מסייע הוא ומסייע אין בו ממש ואיסתייע רב חסדא בכמה סייעתא זפש"ן סימן רב זביד משמיה דרבא סייעיה מהא דתני בזב היה רוכב ע"ג בהמה וד' טליות תחת ד' רגלי בהמה טהורות מפני שהיא יכולה לעמוד על שלש דחשבת כל חדא מסייעת ומסייע אין בו ממש (וכי) אמר רב יהודה מדסקרתא לעולם אימא לך מסייע יש בו ממש ושאני בהמה דכי עקרא חדא רגל משויא בדעתא למעקר כולהי גופיה אהדרו ליה לאו זמנין עקרא הא זמנין עקרא הא וכיון דאפילו בעי למעקר כולי גופה ומתחלה עקרא חדא זמנין עקרא הא וזמנין דעקרא הא ולאו חדא בעינא הוא דעקרא או הוה אית ביה ממש במסייע והוה האי זב דרכיב על האי בהמה כזב המתהפך על ה' ספסלין לארכן ויש ספק מתהפך עליהן טמאין דכל רגל מסייעת הוא ספק הא מתעקרא וספק הא מתעקרא לא אמרינן מסייע אין בו ממש. ורב פפי משמיה דרבא סייע מהא ר' יוסי אמר הסוס מטמא [על ידיו] וחמור מטמא ברגליו שמשענת הסוס על [ידיו] וחמור על [רגליו] ואמאי הא קא מסייעת ברגליו בהדי ידים וידים בהדי רגלים לאו משום דאמרי' מסייע אין בו ממש ודרב אשי ורבינא ברירין ומפרשן בתוספתא ובכל הזבחים שקבל דמן:
ושמעתתא דבתרא קא גרסין לה. אמר מר זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דלמא שיעור אחד לכולן ואנחנא חזיינא דהא טעותא היא דלא בעו כי האי בעיא אליבא דרבי מאיר דלאו הלכתא כוותי' ולא אמרי אמוראי (פשמ"ש) [פמנ"ש] סימן. אף אנן תנינא אלא אהא קאי האי בעיא זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' מאיר ור' יהודה מחייבין ור' שמעון פוטר ובהא הלכה כר' מאיר ור' יהודה והא קאמרינן באין צדין [דף כז] בהדיא רבי יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וכיון דהלכתא זה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין עלה בעינן מי צריכינן שיעור לכל חד וחד או חד שיעור לשניהן וסליקא הלכה שיעור אחד לשניהן ופשטה דמתניתין לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין דאלמא כל אחד מהן בפני עצמן אינו יכול אבל שניהן בהדי הדדי יכולין ואעפ"כ חייבין ולא מצית מימר על זה יכול וזה אינו יכול קאי ולאו אליבא דר' מאיר קאי בעי אלא אליבא דרבנן דפטורין קאמר מי פטרי רבנן אע"פ שהוציאו שניהן שני שיעורין או דלמא אם הוציאו שניהן שיעור אחד פטירי ואם הוציאו שני שיעורין מחייבין חדא דלאו הכי קאמר לא בבעיא ולא בתשובה ועוד דאיפשיטא לן בזה יכול וזה יכול שאע"פ שמוציא כמה שיעורין פטורין הלכך ליכא לאוקומא אלא בענין זה אינו יכול וזה אינו יכול ואמרי' דשיעור אחד לכולן וחייבין בו.

ובפלוגתא דרבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש. פירש רש"י ז"ל: דרב ששת דלא אוקמה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי דאוקמה בהכין, פליגי בפלוגתא דר"י וריש לקיש, דרב ששת כר"ל ולפום כך לא מצי לאוקומה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי כרבי יוחנן. ואינו מחוור. דמנא ליה דרב ששת כר"ל [כיון] דקיימא לן כר' יוחנן אלא דלא אסיק אדעתיה לאוקומה בהכין, ואי נמי דלא קשיא ליה האי אף על הכלי. אלא הכי פירושא: רב אשי אמר בנודע לו וחזר ונודע לו וכפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל, למר בנודע לו וחזר ונודע לו מיד, דידיעות לבד מחלקות, ולמר בנודע לו לאחר הפרשה, ואי נמי לאחר הקרבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק כלל גדול (שבת עא, ב).

דבי וייאדן. פירש רש"י ז"ל: ציידי עופות, וקושרן ומניחן על הסוס כשהן חיין. ומה שאמר קושרן לא דק דמודה ר' נתן בכפות. ורבי האי גאון ז"ל פירש בזיארן, הנץ וכיוצא בו שהמלכים צדין בהם עופות קורין אותן באז, והאחד העוסק בהן קורין אותו בלשון פרסי באזאר, ובזמן שהן יותר מאחד קורין להן בזיארן, ויש להם סוסים מיוחדים הנקראין סוסיא דבאזאר"ן.

פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. פירוש: משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן (לקמן שבת קז, ב) צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן (לעיל שבת לא, ב) כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינו צריכה לגופה, שאין הנאה לו בגופו של כבוי, אלא בכבוי של פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם, והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש.
ואם תאמר אם כן תופר יריעה שנפל לה דרנא (לעיל שבת עה, א) לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה, שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, יש לומר דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש, ומלאכה הצריכה ממש הוא. והמוציא ריח רע כל שהוא, ששנינו בפרק א"ר עקיבא (לעיל שבת צ, א) שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע, והרבה עושין כן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל.

אע"פ שאמרו באדם חי נושא את עצמו והמוציאו פטור בבהמה חיה ועוף מיהא כל המוציאן חייב אפי' חיים ואין אומרין בהם שהם נושאין את עצמם אדרבא משתמטים הם כלפי מטה ומגביהין עצמם להשמט מיד הנושאם ואף באדם אם היה כפות חייב שאין לומר עוד בו שיהא נושא את עצמו וכן כל מי שניכר שאינו נושא את עצמו חייב כגון בעל בשר הרבה שהרי אמרו בסוגיא זו והא פרסאי דכמאן דכפיתי דמו ר"ל מצד שהם מסורבלים בשר ותירץ רמות רוחא הוא דאית בהו דההוא פרדשכא דרתח מלכא עליה ורהט בכרעיה תלתא פרסי אלמא כל שידוע שאינו נושא עצמו חייב וא"כ אף בחולה חייב וכן כתבו גדולי המחברים ואף במסכת יומא שנינו איש עתי אפילו בשבת למאי הלכתא שאם היה חולה ר"ל השעיר מרכיבו ר"ל על כתיפו והקשה ואי כר' נתן מאי צריך קרא הא לרבי נתן חי נושא את עצמו אף בבהמה ותירץ כיון שחלה ככפות דמי ומודה ר' נתן בכפות ויש ללמוד הימנה לאדם לרבנן שאם חלה דינו ככפות:

הקטן יש אומרים שדינו כבהמה לחייב הנושאו ויוצא להם כן ממה שהקשו בסוגיא זו על מה שאמרו עליה באדם חי אפי' רבנן מודו והרי אמרו בפרק נוטל המוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס ר"ל שאין הכיס טפלה לתינוק והקשה וליחייב משום תינוק ותירץ רבא כר' נתן סבירא ליה אלמא שלדעת רבנן חייב אף על התינוק ובכאן אמרו באדם חי נושא את עצמו מודו רבנן ולמדו מכאן שהתינוק כבהמה ולדעת רבנן חייב ומ"מ יש מתרצין שלא אמרה אלא לרוחא דמילתא כלומר אפילו תמצא לומר שנחלקו רבנן באדם אני סובר כר' נתן ומ"מ מודים חכמים אף בתינוק וכן הלכה ויש פוסקין חי נושא את עצמו אף בבהמה חיה ועוף ואין נראה כן ובפרק מפנין יתרחבו הדרכים:

בראשון של ע"ז התבאר שאסור למכור בהמה גסה לגוי מחשש מלאכת שבת ר"ל שמא ישאילנה או ישכירנה לו ויעשה בה מלאכה בשבת ובסוס מיהא מותר מפני שאף הגוי עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת ר"ל שעושה בו מלאכה שאפי' עשאה אדם פטור שהרי סתמו אינו אלא לרכיבת אדם ולהיותו נושא את האדם ולא למשאוי ואלו היה האדם נושא אדם אחר בשבת פטור שהחי נושא את עצמו ואפי' היה הסוס מיוחד למשאוי כגון של ציידין שקושרין העופות עליהם מ"מ סתמן לרכיבה ומה שנ' כאן בסוס המיוחד לעופות כלומר ולרבנן אסור דחיה בעלמא הוא ואין לסמוך עליה ומ"מ יש שואלים בהיתר מכירת הסוס והרי מ"מ הוא נושא אותו אכף העשוי לרכיבה שקורין שילא"ה והוא מלאכה שחייבין עליה חטאת ומתרצין שאין זה לסוס אלא כדרך מלבוש ועל הדרך שאמרו חמור יוצא במרדעת הקשורה לו וכו' וכן בפרומביא:

בד"ה אבל אדם כו' אך קשה לן דבפרק מפנין תנן מדדין כו' ופי' התם בקונט' כו' אבל בנה א"נ כו' מודו רבנן כו' עכ"ל ואין להקשות דתקשי להו בפשיטות למאי דס"ד המקשה בשמעתין דבאדם נמי פליגי רבנן וסברי דאינו נושא את עצמו הך מתני' דפרק מפנין כמאן אתיא די"ל דודאי אין פ"ה מוכרח התם ולמאי דס"ד הכא המקשה הוה מפרש לה דבבהמה חיישינן שמא יגביהנה שלא תשמט מידו ותברח משא"כ בבנו הקטן דליכא למיחש להכי ורש"י פירש התם לפי המסקנא דהכא דמודו רבנן באדם ודו"ק:

בפרש"י בד"ה דבי וייאדן כו' ומינו לצוד שאר עופות ולא משרבטי כו' עכ"ל משום דרבי נתן נמי מודה בכפות וקשור דהנהו ודאי משרבטי נפשייהו ומש"ה פירש דאיירי בעופות הצודין כגון נץ ומינו כיון דאינם קשורין לא משרבטי נפשייהו לרבי נתן אבל עופות הניצודין כיון דקשורין מודה בהו ר' נתן בכפות ומהרש"ל הגיה לאין צורך ודו"ק:

תוספות בד"ה ר' שמעון פוטר כו' וכן סותר על מנת לבנות נמי לא מחייב רבי שמעון כו' כגון שסותר על מנת לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כו' עכ"ל ויש לעיין בזה דבסותר ע"מ לבנות ממש לכאורה אי יליף ממשכן הא אשכחן במשכן דהיה סותר ולא היה בבנין האחרון טוב יותר מהראשון כמו הקמת המשכן וכה"ג כתבו התוס' פרק במה מדליקין דבמשכן לא היה מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם דבסתירה לא משכחת לה שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם והיינו כהקמת המשכן ויש ליישב דברי התוס' דהכא ודאי מהקמת המשכן לא ילפינן כלום שלא גמרינן ליה מלאכה דשבת אלא ממעשה המשכן וסותר על מנת לבנות דומיא דמכבה על מנת להבעיר שהיה מכבה ע"מ שיהיה בבנין האחרון יותר טוב מן הראשון כגון לעשות פחמין למלאכת המשכן שיותר טוב לצורפן בפחמין מאילו היה העץ לא נשרף כלל וזה שדקדקו לשנות פירושם ונאדו התוס' הכא ממה שפירשו בפרק במה מדליקין דודאי בסתירה א"א לאשכוחי שיהא מתקן בסתירה יותר משלא היה בנוי שם מעולם כמ"ש שם התוס' אבל הך מילתא אפשר לאשכוחי דסותר על מנת לבנות ממש שיהיה בנין אחרון יותר טוב מהראשון ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דבהוצאה לא בעי ר"ש שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן כו' שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה כו' עכ"ל דמסברא לא תלה הכתוב במשכן אלא בצריך לגופו ולא בצריך לגופה של הכלי אבל במקלקל מסברא לא תלה הכתוב שיהיה מלאכה ותיקון אלא בשניהם שהיו במשכן וק"ל:

בתוס' ד"ה ר"ש וכו' דהא בעי במר לעשות בו טס וס"ת כדי להגיה בו וכו' כצ"ל:

בא"ד אי נמי מפיס מורסא וכו' ס"א א"כ מפיס מורסא וכו':

גמ' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דבי וייאדן כו' שנותנין על הסוס כו' עד סוף הדיבור נמחק ונ"ב בכל ספרי רש"י אינו וא"א לפירושו דפירש לעיל משרבטו כו' לפי שהן נשמטין מתחתיהם כו' ובעופות הציידים כגון נץ ומינו להיפוך מוכנים לעוף ומקילין עצמם וק"ל אלא הוא בע"כ פי' דקאי אעופות חיין הניצודין אף שהן קשורין מ"מ אינן כפותים או מושיבין אותן בכלוב של עופות על הסוס ופי' זה הוא פי' ר"ת והוא פי' משרבטי נפשייהו הוא דרך טבע שלהם אפילו אין רוצה להשמט ודו"ק:

בא"ד נץ ומינו לצוד שאר עופות ומשרבטי נפשייהו אף דלא קשירי כצ"ל (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה אבל אדם כו' בסה"ד דחי נושא את עצמו ושמא בפרק נוטל איירי בתינוק בן יומו כצ"ל והס"ד:

בד"ה ר"ש כו' דלא בעי גבי מר כו' וספר תורה כדי להגיה לא הוי כו' כצ"ל:

בא"ד קשה מסותר על מנת לבנות כו'. נ"ב ולעיל בשמעתין דחס על הפתילה פירשו התוס' בענין אחר ע"ש:

[גמרא לימא מתניתין ר"נ היא כו'. קשה דלפי מאי דס"ד יקשה מתני' דס"פ דלעיל חגב חי טהור כ"ש. וי"ל דהוה מוקי לה בכפות] :

תוס' ד"ה שהחי (בסה"ד). דכמה דאית ביה נשמה כו' דליצליל צבעיה. הוא לעיל (עה):

גמ' ונודע לו וחזר ונודע לו. עי' לעיל דף צ ע"א תד"ה המוציא:

תוס' ד"ה גדול וי"ל דשאני טלטול דאפשר ע"י ככר. ק"ל הא מבואר לעיל דף מג ע"א דבליכא ככר דשרי טלטול מן הצד רק מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי ולא שרינן מטעם כבוד הבריות וצ"ע וע' סוכה דף לו ע"ב בתוס' שם:

דתנן בן בתירא מתיר בסוס. רש"י שם במתני' דע"ז מפרש לי' במיוחד לרכיבה וכ' תוס' דלא דק דבשמעתין מוקי לי' במיוחד לעופות. ומכ"ש לפירש"י דשמעתין בלרכיבה גם לרבנן מותר ודלא כתוס' ד"ה בסוס וכו'. וכן צל"ע אה"ה פ"כ משבת דכ' רמב"ם דמותר למכור סוס לרכיבה וכ' עליו ה"ה שהוא כבן בתירא וצ"ע הא הרמב"ם פסק פרק י"ט כרבנן דר"נ דלא אמרינן חי נושא עצמו בבהמה אבל באדם מודו כבש"ס וא"כ בלרכיבה כ"ע מודים ולא פליגי אלא בעופות וא"כ רמב"ם שאינו מתיר אלא בלרכיבה אתי' דלא כבן בתירא וצ"ע לכאורה אה"ה. והנלע"ד דה"ה כ' דהרמב"ם כ' רק טעמא דשאלה ושכירות ושביק טעמא דנסיוני מפני שהיא חשש רחוק ולא שייך למיגזר בי' גזירות ורק הש"ס בהס"ד דהוה ס"ל שכירות קני' ע"כ דחיק ומוקי משום נסיוני אבל השתא דאמרינן שכירות לא קני' שבקי' טעמא דנסיוני ע"ש. והשתא י"ל בימי ר' יוחנן עדיין לא הדר בי' הש"ס והוה ס"ל טעמא משום נסיוני לחוד וס"ל לר"י דאין שום סברא בעולם למגזר בנסיוני סוס המיוחד לרכיבה אטו המיוחד לעופות אע"כ בסוס המיוחד לעופות אסרו ובן בתירא ור"נ אמרו דבר אחד דחי נושא עצמו אפי' עופות אך למסקנא דמשום שאלה ושכירה גזרינן א"כ י"ל בסוס המיוחד לעופות לכ"ע אסור כרבנן דר' נתן אלא דלא שכיח ומתני' בסוס לרכיבה ורבנן גזרו בשאלה ושכירות רכיבה אטו עופות ובן בתירא לא גזר כיון דלא שכיחא והלכה כבן בתירא וא"ש רש"י במשנה דע"ז ודברי ה"ה פ"כ משבת הנ"ל:

פרסאי כמאן דכפיתי דמו. מ"ש רש"י כל האומות קרי לי' נכרים הוצרך לזה לפי שהי' כתב בספרו ארמאי ע"כ פי' כל האומות מכנה בשם ארמאי גם פרסיים אבל נכרי פשיטא דכל האומות נקראו נכרים:

בתוס' בד"ה שהחי נושא את עצמו תימא לר"י למה פטור וכו' אור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה דהא בכמה אבות מלאכות מצינו שאע"ג שלא היה מאותו המין כלל דכוותיה במשכן אפ"ה כל תולדה דדמיא לגמרי לאבות מסברא שפיר הוי בכלל חיובא כמו האב בעצמו ונראה לי דתירוצו של ר"י כאן היינו דוקא לענין הוצאה או מעביר ברה"ר דכיון דמלאכה גרועה היא בעינן שהתולדה עצמו נמי הוי במשכן ולא מהני הך מלתא לחוד דדמיא מסברא כמ"ש התוס' להדיא בריש מכילתין בכמה דוכתי ולקמן בפ' הזורק בד"ה הכנסה מנ"ל ע"ש וכמו שכתבתי ג"כ לעיל בפירקין גבי משוי דבני קהת ודו"ק:

בד"ה ר"ש פוטר נראה לר"י דמלאכה שאצ"ל וכו' כעין שהיו צריכין לה במשכן וכו' עס"ה. עיין מ"ש רשב"א ז"ל בחידושיו ומ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש באריכות ולפי שעניני מלאכה שאצ"ל כבר הארכתי בפרק כירה גבי מיחם שפינהו ובכמה דוכתי במכילתין לכן לא ראיתי להאריך כאן מיהו במאי שכתבו התוספות דלענין מלאכה שאצ"ל בעינן ממש דומיא דמשכן אף ע"ג דבשילהי פ"ק דחגיגה משמע דילפינן לה מקרא דמלאכת מחשבת אסרה תורה אם כן משמע דהוי גזירת הכתוב מ"מ מלאכת מחשבת גופא לא כתיב אלא במלאכת המשכן ומש"ה ניחא להו לאוקמי מסברא דבדומיא דמשכן ממש תליא מלתא והא דאיצטריך למילף מקרא בשילהי חגיגה ולא יליף לה בפשיטות מהך סברא גופא דבעינן דומיא דמשכן כדאמרינן לענין עיקר דיני שבת בכמה גווני נ"ל דאי לאו ילפותא דקרא הו"א דחייב במלאכה שאצ"ל אע"ג דלא הוי דומיא דמשכן היינו מדאיצטריך למיסר שריפת בת כהן בשבת כדאיתא לקמן בפרק הזורק ואין להאריך כאן יותר:

ששגג על האוכלין והזיד על הכלי. ומאי חייב דקתני מיתה: והא אף קתני. משמע שני חיובין שוין: בפלוגתא דר''י ור''ל. דאיפלוגי בידיעות מחלקות בפ' כלל גדול (לעיל דף עא:) איפלוגי נמי רב ששת ורב אשי הכא רב ששת דלא מוקי לה הכי קסבר דאין ידיעות מחלקות ורב אשי סבר: ידיעות מחלקות: דמשרבטי נפשייהו. משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן: מתיר בסוס. למוכרו לנכרי מפני שמלאכת הסוס אם היה אדם עושה אותה אין חייב עליה חטאת דלרכיבה עומד והחי נושא את עצמו והא דאסרו למכור בהמה גסה לנכרי משום שאלה ומשום שכירות אסור וסוס אי נמי דמושיל ומוגר לאו איסורא דאורייתא איכא שאין זו מלאכה אצל הסוס וגבי אזהרת שביתת בהמה מלאכה כתיב': ואמר רבי יוחנן גרסינן: דבי וייאדן. של ציידי עופות שנותנין על הסוס עופות כשהן חיין כגון נץ ומינו לצוד שאר עופות ולא משרבטי נפשייהו דלא קשירי והשתא נמי החי נושא את עצמו ומשום הכי א''ר יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד: בכפות. בין עוף בין אדם: כמאן דכפיתי דמו. שרוכבים מעוטפין בבגדים רחבים וגם הם עצמן מעונגין מהצג על הארץ: ואמר ר' יוחנן גרסינן: בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד. והא אמרת מודה ר' נתן בכפות ואי משום דאוקמינן בסוס המיוחד לעופות משום רבנן אוקמינן דפליגי עליה ולמימר דאילו באדם שניהם שוין לפטור ואי בכפות מודה רבי נתן היכי מתוקמא דבן בתירא כר' נתן משום דחי נושא את עצמו הא בן בתירא מתיר אפילו למכור לפרסיים דכמאן דכפיתי דמו וכל האומות קרי להו נכרים דסבר דכפות נושא את עצמו: רמות רוחא. גסות הא דלא מסגו בכרעייה גסות הוא: פרדשכא. סרדיוט:
ובפלוגתא דר' יוחנן ור''ל. פי' חייב שתי חטאות לרבי יוחנן . כשנודע לו וחזר ונודע לו דידיעות מחלקות ולר''ל אחר שנתכפר נודע לו על אחד ופי' הקונטרס אין נראה לר''י דנהי דלית ליה לרב ששת ידיעות מחלקות מ''מ יעמיד בנודע לו על האחד בשכבר כיפר דכפרה לכ''ע מחלקת שהחי נושא את עצמו. תימה לר''י למה פטור דאי משום שהחי מיקל עצמו והלא אפילו במשא קל יותר חייב ואי משום דשנים שעשאו פטורין הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו היה מת ואומר ר''י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעין אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצליל ציבעיה: אבל אדם חי נושא את עצמו. תימה דבריש נוטל (לקמן דף . קמא:) משמע דפליגי נמי באדם דקאמר גבי תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה ואומר רשב''א דקטן כבהמה דמי דמשרביט נפשיה אך קשה לן דבפרק מפנין (שם דף קכח:) תניא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא ברה''ר והאשה מדדה את בנה ברה''ר ופירש התם בקונטרס דבהמה ברה''ר לא שמא יגביהנה מן הארץ וסתמא כרבנן דר' נתן דמחייבי אבל בנה אי נמי מגבה ליה הא באדם מודו רבנן דחי נושא את עצמו [ושמא ההוא דבפרק נוטל איירי בתינוק בן יומו]: בסוס המיוחד לעופות. ובן בתירא מתיר בסוס בכל הסוסים קאמר ורבנן אוסרין בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חילקו חכמים בסוסים: סוסא דבי וייאדן. פר''ח שכן ציידי עופות מניחין עליהן עופות שלהן שצדין בהן עופות אחרים אבל אין לפרש בעופות הניצודין דהני כפותין נינהו ואמר בסמוך דמודה רבי נתן בכפות: והא הני פרסאי. ואיהו לא מפליג למכור לשום נכרי: את המת במטה חייב. נראה לר''י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת''ק דר''ש היינו רבי יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת''ק דר''ש היינו ר' יהודה כדמוכח בגמ' ורשב''א אומר דיש להביא מדתנן לעיל (דף צ.) ר' יהודה אומר אף המוציא משמשי ע''ז דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה: רבי שמעון פוטר נראה לר''י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך . לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אע''פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי (הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך מ''מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמיא למשכן וחייב והריגת המזיקין אין צריך להם ובמשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ובמשכן היו צריכין לגומא לנעוץ בה או לדבר אחר וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינה צריכה לגופה שאינו צריך לכיס עצמו ואפילו למנות ראיותיו או נקיים דצריך הכיס מ''מ אין צריך להוצאה זו דה''נ סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא ומכבה גחלת שלא יזוקו בה רבים וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר אין צריכין לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין וכיבוי כדי שלא יקדיחו הסממנין בבישולן לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי וכן סותר ע''מ לבנות נמי לא מחייב ר' שמעון דבעי שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר ע''מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כדמוכח בשמעתין דחס על הנר וכן קורע על מתו או שובר כלים למירמי אימתא אאינשי דביתיה אין צריכין לגופה דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע ואע''ג דבהוצאה לא בעי רבי שמעון שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן דלא בעי מר לעשות לו טס או ס''ת להגיה אע''פ שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא על מנת לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלים צריכות לגופה עד דהוי לגופו ולגופה והא דלא קרי לה לגופו ולגופה כיון דבעו תרוייהו בכלל לגופה היא אבל לגבי מר וס''ת כיון דלא בעי אלא לגופו דהא לא בעי במר לעשות בו טס וס''ת כדי להגיה בו לא הוי בכלל לגופה ולפי שצריכות לגופה הוי כעין דהוי במשכן כמו שפיר' הוצרך להשמיענו במר דלא בעינן לעשות לו טס כמו שהיה במשכן ורש''י דפירש דברצונו לא היתה באה לו ולא היה צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזוקו בו רבים דברצונו שלא היה בעולם וכן בפרק במה מדליקין (לעיל דף לא:) פירש כחס על הפתילה המהובהבת כבר דאינה צריכה לגופה משום דאין צריך לכיבוי זה ואם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה דהואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה קשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא אם כן מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור דברצונו היה שלא היה מורסא מעולם וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו לא היה נופל בה וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא היה קרוע אלא צריך לפרש כדפירשתי: (שייך לע''ב) גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. קשה לר''ת דגבי טלטול דהוי איסורא דרבנן לא שרינן משום כבוד הבריות אלא ע''י ככר או תינוק כדאמר בפרק במה מדליקין (לעיל דף ל:) ובפרק כירה (שם דף מג:) ויש לומר דשאני טלטול דאפשר על ידי ככר או תינוק לכך לא התיר בענין אחר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד