מדסיפא [מאחר שסופה] של הברייתא עוסק במקרה של מיפך [בהפיכת העדות] והזמה, רישא נמי [תחילתה גם כן] יש לפרש במיפך [בהפיכת העדות] והזמה, ולא היו אלא שתי כתות עדים בלבד.

דקתני סיפא [ששנה בסופה] של אותה ברייתא: אמרו העדים "מעידנו (מעידים אנחנו) את איש פלוני שהפיל את שן עבדו ואחר כך סימא את עינו", שהרי העבד אומר כן, שגם הוא תומך בעדות זו שהרי הוא מרוויח על ידה תשלום דמי עינו שנסתמאה לאחר שיצא לחירות, ונמצאו עדים אלה זוממין — הרי הם משלמין דמי עין לרב (האדון).

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דלא קא מודו להו בתראי בחבלא [אם במקרה שאין מודים להם העדים האחרונים המזימים לעדים הראשונים בחבלה] כלל, שהם אומרים שלא חבל האדון בכלל בעבדו, אם כן הוזמו העדים הקודמים הזמה גמורה, ואז דמי כוליה [כל] העבד לרב בעי שלומי ליה [צריכים הם לשלם לו לאדון], שלפי עדותם היה יוצא לחירות ומפסיד את עבדו!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן דקא מודו כולהו בחבלא [שמודים כולם, גם העדים האחרונים, בחבלה] שחבל האדון בעבדו המוציאה אותו לחירות,

ודקא אפכינן [ואולם מדובר שהפכו] את העדות, שלדבריהם קודם הוציא את עינו ואחר כך הפיל את שינו, ואזמינהו [ומלבד זה, גם הזימו אותם, את הראשונים] ואמרו שלא היו שם כלל. ומאחר שבסוף הברייתא מדובר בהיפוך והזמה אחת על ידי כת של עדים, כך יש לפרש את תחילתה, לדברי אביי.

ומעתה יש לברר עוד: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי [אם מאחרים אלה האחרונים] את המעשה, ואומרים שהמאורעות שהעידו עליהם הראשונים שאירעו ביום מסויים, לא היו באותו יום אלא מאוחר יותר, אכתי [עדיין] דמי עבד לרב בעי שלומי [צריכים הראשונים לשלם], אף שגם השניים שהזימו טוענים שחבל בו.

דכי מחייבי ליה לגברא, אכתי גברא לאו בר חיובא הוא [שכאשר חייבו בעדותם את האיש לשחרר את עבדו, עדיין האיש לא היה בן חיוב] לשחררו, לפי עדות השניים! אלא יש לומר דקא מקדמי קדומי הני בתראי [שמקדימים את זמן המאורעות אלה האחרונים] ואומרים שהמעשה אירע מוקדם יותר,

ועוד יש לברר כיצד בדיוק היה הדבר, אי [אם] מדובר שלא עמד האדון בדין, אכתי [עדיין] דמי כוליה [כל] העבד לרב בעי שלומי ליה [הם צריכים לשלם לו, לרב], דאכתי גברא [שעדיין האיש] לא מיחייב [היה מחוייב] והם באים בעדותם לחייבו לשחרר את העבד, וחייבים לשלם כדין עדים זוממים.

אלא יש לומר שמדובר כאן בסיכומו של הבירור שכבר עמד האדון בדין, והעידו שכבר העידו עדים אחרים שעמד האדון בדין והעבד יוצא לחירות ולאחר שנגמר דינו ברח האדון למקום אחר, ושם שוב עמד בדין ונתחייב האדון בדמי העין, אלא שבאו אחרים והעידו שאף שנתחייב לשחררו בבית דין לא כך היה מעשה אלא שנתחייב בדמי שן, וגם הזימו את הראשונים, שהעידו שלא היו במקום באותה שעה.

ושבים לדון בהוכחתו של רבא, מאותה ברייתא, לכך שהכחשה תחילת הזמה היא. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא לרב אשי: דוקיא [דיוקו] של רבא שדייק מכאן שהכחשה תחילת הזמה מהיכא [מהיכן הוא]? אילימא מרישא [אם תאמר מתחילתה] של הברייתא כפי שהסביר אותה רבא, ובשלוש כיתות עדים. מכל מקום רישא מי קא מתכחשי מציעאי [בתחילה האם בכלל הוכחשו העדים האמצעיים]?

אף שעדותם עומדת בסתירה לזו של הראשונים, מכל מקום כיון דאי [שאם] לא מתזמי [היו מוזמים] — בסופו של דבר סהדותא כוותייהו קא קיימא [העדות כדבריהם היתה עומדת], משום דדינא כוותייהו פסקינן [שאת הדין כדבריהם אנו פוסקים], שהרי יש בכלל מאתים מנה, כלומר, שאף שהעדים הראשונים העידו שצריך לשחרר עבדו ולשלם דמי העין המרובים יותר, ואחרונים העידו שצריך לשלם רק דמי השן המועטים יותר, מכל מקום כולם מעידים שחבל בעבד חבלה המשחררת את העבד, וכן שהוא חייב לו גם דמי נזק שהזיקו, אלא שנחלקו מה גודל סכום זה: אם דמי עין אם דמי שן, ובמקרה כזה מחייבים אותו בפחות שבסכומים.

הלכך [על כן] יוצא מכאן כי קמאי הוא דקא מתכחשי [העדים הראשונים הם שמוכחשים], מציעאי [העדים האמצעיים] לא מתכחשי מידי [מוכחשים כלל], ואם כן לא היה כאן כלל ענין של הכחשה, ואין ללמוד מכאן שהכחשה שיש בה ביטול העדות נחשבת לתחילת הזמה!

אמר ליה [לו] רב אשי לרב אחא: רבא סבר [סבור]: מדרישא [מכיון שבתחילת הברייתא] מוכרחים להבין שמדובר בשלש כיתות עדים, וכפי שדייק מקודם, סיפא נמי [בסופה גם כן] מדובר בשלש כיתות, שהרי ברייתא אחת היא. ואת עיקר חידושו דייק רבא מסיפא [מסופה] של הברייתא, וצריכים להסביר את הענין באופן זה:

כגון דאתו בי תרי ואמרי [שבאו שנים עדים ואמרו]: תחילה הפיל האדון את שינו של עבדו ואחר כך סימא את עינו, ופסקיניה לדינא אפומייהו [ופסקו את הדין על פיהם] שצריך האדון לשחרר את העבד ולשלם לו דמי עינו,

ואתו בי תרי אחריני ואמרי [ובאו שנים אחרים ואמרו]: לא כך היה מעשה, אלא תחילה סימא את עינו ואחר כך הפיל את שינו, ומשתחרר העבד וחייב האדון לשלם לעבד רק את דמי השן, דקא מכחשי להו להני קמאי [שהם מכחישים אותם, את אלה העדים הראשונים], ונמצאו זוממין קמאי [העדים הראשונים], שלבסוף באה כת שלישית והעידה בעדים הראשונים שלא היו שם — על כן, קמאי [הראשונים] משלמין דמי עין לרב, ודיוקו כך הוא:

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי הכחשה לאו [לא] תחילת הזמה היא, אמאי משלמי [מדוע הם משלמים]? הא אתכחשו להו מעיקרא [הרי כבר הוכחשו להם מתחילה] על ידי העדים האמצעיים, וכיון שהוכחשו — שוב אין עדותם עדות! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי הכחשה תחילת הזמה היא.

ומעירים: ואביי שאינו סבור כן אמר [יכול היה לומר] לך ולהשיב על הוכחה זו: גם לשיטתך, בשלמא רישא [נניח בתחילה בקטע הראשון לא סגי [ייתכן] שלא מדובר בשלש כיתות, שהרי קתני [שנה] "הרב אומר כן", וכפי שאמרנו אין הדבר מסתבר אלא כשיש כת עדים קודמת שמעידה שחייב לשחרר את העבד ולשלם דמי עינו.

אלא סיפא [בסוף] למה לי לפרש שמדובר בשלש כיתות? משום שנאמר בברייתא "שהרי העבד אומר כן"?

והרי זה אינו מוכיח דבר, לפי שהעבד כל דהו מימר אמר [כל שהוא, בכל מקרה, אומר] ומוכן להסכים לעדות, דניחא ליה דניפוק [שנוח לו שיצא] לחירות. ולכן מפרש אביי שמדובר רק בשתי כיתות ובהפיכת העדות תוך כדי הזמה, ואין מכאן הוכחה שהכחשה תחילת הזמה היא.

ועל עצם דין הברייתא מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא, אימא [אמור]: סימא את עינו —