ניפוק [שיצא] בעינו, הפיל את שינו — ניפוק [שיצא] בשינו, סימא את עינו והפיל את שינו — ניפוק [שיצא] בעינו ושינו יחד!

אמר לו אביי בתשובה: עליך אמר קרא [הכתוב], כלומר, כדי להוציא מסברה זו פירש ואמר הכתוב: "לחפשי ישלחנו תחת עינו" (שמות כא, כו), להדגיש: ולא תחת עינו ושינו, וכן נאמר "לחפשי ישלחנו תחת שינו" (שמות כא כז), להדגיש: ולא תחת שינו ועינו.

א ושבים לדון בדברי רבא, אמר רב אידי בר אבין: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנה שהכחשה היא תחילת הזמה, ששנינו במשנתנו: גנב על פי עדות שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו עדים אלה זוממין — משלמין לו את הכל.

מאי לאו [האם אין] מדובר כאן בסדר הרגיל, כלומר, שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה, והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה.

ואולם, אם כן יש לשאול: והא [והרי] כיון שהוזמו על הגניבה, אם כן לגבי [אצל] עדות טביחה הוה להו [הרי הם] מוכחשין, וקתני [ושנה] בכל זאת: משלמין לו את הכל. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי הכחשה לאו [לא] תחילת הזמה היא, אם כן על הטביחה אמאי [מדוע] משלמין? שכיון שהוכחשו אין ממש בעדותם על הטביחה וכאילו לא העידו! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הכחשה תחילת הזמה היא!

אמרי [אומרים] בדחיית הוכחה זו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהוזמו על הטביחה תחילה, ובזה אין להכחיש את עדות הגניבה, ולכן אם הוזמו אחר כך גם על הגניבה משלמים על הכל.

ב ובעיה זו של הכחשה והזמה שנויה בפלוגתא [במחלוקת] של אמוראים קודמים, שבענין עדים שהעידו באדם שהוא חייב מיתה שתחילה הוכחשו על ידי עדים אחרים ולבסוף הוזמו, נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר, חד [אחד מהם] אמר: נהרגין על שזממו להרוג, הרי שהוא סבור שהכחשה תחילת הזמה היא, וחד [ואחד מהם] אמר: אין נהרגין, משום שהוכחשו תחילה, ובטלה עדותם, ואין הכחשה תחילת הזמה.

ולזיהוי הדעות במחלוקת זו מעירים: תסתיים [תוגדר] כי ר' אלעזר הוא שאמר אין נהרגין — שאמר ר' אלעזר: עדים שהוכחשו בנפש, בעדות נפשות שהעידו — לוקין משום עדות שקר,

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי ר' אלעזר הוא שאמר שאם הוזמו עדי נפשות לאחר שהוכחשו הריהם נהרגין — אם כן אמאי [מדוע] לוקין? הן האיסור שעשו בעדות השקר הוה ליה [הריהו] לאו (מצוות לא תעשה) שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר, לאו שעלול להגיע על ידו לידי מיתת בית דין, וכלל בידינו: כל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין — אין לוקין עליו!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי ר' אלעזר הוא שאמר אין נהרגין, ומשום כך נמצא שלא היה צד של מיתת בית דין בכך, ולכן לוקים משום עדות שקר. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שדעת ר' אלעזר היא שאין נהרגים.

ולעצם דינו של ר' אלעזר שואלים: מדוע לוקין אותם עדים שהוכחשו? הלא תרי ותרי נינהו [שנים ושנים הם], שהרי גם המכחישים שנים הם, מאי חזית דסמכת אהני [מה ראית שסומך אתה על אלה]? סמוך אהני [על אלה הראשונים]! ומדוע מלקים אותם?

אמר אביי: אין מדובר כאן בהכחשה על פי עדים, אלא בבא הרוג ברגליו, שאם העידו על פלוני שהרג את חבירו, ובא לפנינו האיש שאמרו שהוא הרוג — הרי זו הכחשה שאין גדולה ממנה, ועל כן לוקים.

ג משנה גנב שור או שהעל פי עדות שנים, וטבח ומכר על פי עדות עד אחד או על פי עצמו שהודה — משלם תשלומי כפל ואולם אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

גנב וטבח בשבת, שנתחייב עונש מוות על שטבח בשבת, או גנב וטבח לעבודה זרה, שאף טביחה זו היא עבירה שחייב עליה מיתה. וכן אם בן גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, שכיון שמת אביו הרי הוא בין יורשיו של כל מה ששייך לאביו, ובכלל זה השור או השה שנגנב, ונמצא שלא היתה הטביחה כולה באיסור שהרי גם את חלקו הוא טבח. וכן אם גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר כאשר הבהמה כבר שייכת להקדש ואינה של הבעלים — בכל אלה הריהו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ר' שמעון אומר, בענין קדשים שנגנבו יש לחלק: אם היו אלה קדשים שחייב המקדיש באחריותם, שהקדישם וקיבל על עצמו להקריב אחרים תחתיהם אם יאבדו אלה — הרי זה הגונבם וטובחם משלם תשלומי ארבעה וחמשה, שנמצא שהגנב גרם נזק לאיש שנגנב ממנו. ואם גנב קדשים שאין המקדיש חייב באחריותם — פטור, לפי שלא גנב מחבירו, אלא מן ההקדש.

ד גמרא שנינו במשנתנו שאם טבח ומכר על פי עד אחד פטור. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, הלא עד אחד אינו יכול לחייב אדם בעונשים!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: עד אחד לא הוזכר כאן לגופו, אלא לצורך המקרה שהובא יחד עימו — כאשר הגנב עצמו הודה. ובכך הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שעל פי עצמו דומיא [הרי זה בדומה] לעל פי עד אחד, ופירושו: מה על פי עד אחד — אמנם עכשיו הוא פטור, אבל כי אתי [כאשר יבוא] עד אחד נוסף מצטרף בהדיה [עימו] — מיחייב [מתחייב], על פי עצמו נמי [גם כן] אמנם עתה הוא פטור, אבל כי אתו [כאשר יבואו] אחר כך עדים, הרי זה מיחייב [מתחייב] לשלם.

ויש בדבר זה לאפוקי [להוציא לשלול] ממה שאמר רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: מי שהיה מודה בקנס והריהו פטור מתשלום עליו ואחר כך באו עדים והעידו שאכן חייב הוא בקנס זה — בכל זאת הריהו פטור, לפי שכבר הודה מעצמו. ומן המשנה הזו אין הדברים נראים כן.

ה כיון שהוזכרה הלכה זו של רב, דנים בה גופא [לגופה]. אמר רב הונא אמר רב: מודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור. איתיביה [הקשה לו] רב חסדא לרב הונא ממה ששנינו: מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה, לפי שטבי היה חביב על רבן גמליאל ושמח שיוכל להוציאו לחירות בהיתר.

מצאו רבן גמליאל לר' יהושע, אמר לו רבן גמליאל: אי (אין) אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות? אמר לו: למה? אמר לו: מפני שסמיתי את עינו, אמר לו ר' יהושע: אין בדבריך כלום, שכבר (שעדיין) אין לו עדים שיעידו על כך. והואיל ושחרור העבד קנס הוא — דינך ככל מודה בקנס שפטור מן הקנס.

ומכאן נדייק: הא [הרי] אם יש לו עדים — חייב, וגם אם יעידו לאחר שהודה בקנס. ושמעינן מינה [ולומדים אנו מכאן] כי מודה בקנס ואחר כך באו עדים — חייב!

אמר ליה [לו] רב הונא לרב חסדא בתשובה לכך: מכאן אין ראיה, שאני [שונה] הדבר במקרה של רבן גמליאל, משום שלא בפני בית דין אודי [הודה], והודאה שלא בפני בית דין אינה נחשבת להודאה, ולפיכך אם יבואו עדים לבית הדין — יחייבו על פיהם. ושואלים: והא [והרי] ר' יהושע אב בית דין הוה [היה] ואם כן כשסיפר רבן גמליאל לר' יהושע כי סימא את עינו של טבי עבדו היתה זו הודאה בפני בית דין!