לאו [לא] כאותו דיבור עצמו הוא דמי [נחשב] אלא כדיבור נפרד, ור' יוסי סבר [סבור]: תוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב].

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' יוסי כי תוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב]? והתנן [והרי שנינו] במשנה אחרת: האומר על בהמה "הרי זו תמורת קרבן עולה תמורת שלמים" — הרי זו הבהמה נעשית תמורת עולה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יוסי אומר: אם לכך נתכוון מתחילה, שרצה שהבהמה תהיה גם תמורת עולה וגם תמורת שלמים, הואיל ואי אפשר לקרות (לקרוא) שני שמות כאחד שהרי אין אדם יכול לומר עולה ושלמים באותו דיבור עצמו — דבריו קיימין, וחל על בהמה זו גם דין תמורת עולה וגם דין תמורת שלמים, אבל אם אמר "תמורת עולה" ונמלך (התחרט) ואמר "תמורת שלמים" — הרי זו תמורת עולה;

והוינן [והיינו דנים] בה, במשנה זו: אם נמלך — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הדבר שהיא תמורת עולה, שהרי כבר חלה עליה קדושת עולה משעה שאמר דיבור ראשון ואין אדם יכול לחזור בו!

ואמר על כך רב פפא: נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן [אומרים אנו], כלומר, אף שהיה זה בתוך כדי דיבור לדיבור הקודם, בכל זאת ר' יוסי סבור שאינו יכול עוד לחזור בו מדיבורו הקודם. ואם כן אינו סבור שתוך כדי דיבור הריהו כאותו דיבור, וכפי שרצינו להעמיד כן את דעתו!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: תרי [שני] סוגים של תוך כדי דיבור הוי [הם], חד [אחד] מהם הוא סמוך כדי שאילת שלום של תלמיד לרב שהיא ארוכה יותר, וחד [ואחד] הוא כדי שאילת שלום של הרב לתלמיד שהיא קצרה יותר, ויש לחלק ביניהם כך: כי לית ליה [כאשר אין לו] לר' יוסי סברה זו שתוך כדי דיבור הוא כדיבור הרי זה בהפסק גדול קצת יותר שהוא כדי שאילת תלמיד לרב שאומר לו "שלום עליך רבי ומורי", דנפיש [שמרובה], אולם בהפסק של כדי שאילת הרב לתלמיד שאומר לו רק "שלום עליך" — אית ליה [יש לו], שהוא נחשב כדיבור אחד.

א אמר רבא: עדים שהעידו על אדם שהוא חייב מיתה שתחילה הוכחשו בעדותם, שעדים אחרים העידו שאינו חייב מיתה, ולבסוף לאחר שהוכחשו הוזמו, שבאו עדים אחרים והעידו שהיו עדים ראשונים אלה במקום אחר בזמן שעליו הם מעידים — הרי הם נהרגין כדין עדים זוממים, שכן אנו אומרים כי הכחשה שהוכחשו מתחילה תחילת הזמה היא, אלא שלא נגמרה כולה בשעתה, ועל כן כאשר באו גם עדי הזמה הרי הם גומרים את הזמת העדים.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה את ההלכה הזו]? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: באה כת עדים והעידה: "מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו (ובכך יוצא העבד לחירות) ולאחר מכן הפיל את שינו" (וחייב האדון בתשלומים על כך) שהרי הרב אומר כן, שגם האדון מודה שכך היה הדבר, ונמצאו העדים האומרים כן זוממין — הריהם משלמין דמי עין לעבד, שהרי אם היה נעשה כעדותם והיה העבד משתחרר על ידי כך, לא היה מקבל פיצויים עבור עינו.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא כדקתני [אם תאמר כפי ששנינו], דליכא כת אחרינא [שאין כת עדים אחרת] שמעידה בזה, מדוע משלמין דמי עין לעבד? בתר דמפקי ליה [אחרי שבעדותם זממו להוציא אותו] לחירות על הכאת עינו ושלא יקבל עליה תשלום, אם כן משהוזמו את דמי עינו קבעי שלומי [צריכים הם לשלם]?

ועוד, אם נמצא שעדותם היתה עדות שקר — דמי כוליה [כל] העבד לרב בעי לשלומי [צריכים הם לשלם] שהרי רצו להפסיד מן האדון את העבד כולו. ועוד, מה שנאמר שם "שהרי הרב אומר כן" — הרב מי ניחא ליה [האם נוח לו] בזה שמשחררים את עבדו?

אלא, לאו [האם לא] מדובר כגון דאתו בי תרי ואמרי [שבאו שנים קודם לכן ואמרו]: האדון הפיל את שינו של העבד ואחר כך סימא את עינו, דבעי מיתיב ליה [שלפי עדותם צריך להשיב, לתת לו] הרב לעבד דמי עינו, שהרי עם הפלת השן נשתחרר העבד, ואם אחר כך סימא את עינו עשה נזק בבן חורין וחייב לשלם לו את דמי העין. ואתו בי תרי מציעאי [ובאו שנים אמצעיים], אלו המוזכרים בברייתא, ואמרי [ואמרו] שלא כך היה, אלא תחילה סימא את עינו והדר [ואחר כך] הפיל את שינו, שנשתחרר העבד על ידי הוצאת העין, ולפי עדות זו לא בעי למיתב ליה [צריך להשיב לו לעבד] אלא דמי שינו בלבד שהם פחותים הרבה, דקא מכחשי ליה קמאי למציעאי [שמכחישים העדים הראשונים את העדים האמצעיים],

והיינו [וזהו] הסבר האמור שם "שהרי הרב אומר כן", שגם האדון מסכים לעדות שניה זו, משום דניחא ליה במאי דקאמרי [שנוח לו במה שהם אומרים].

שאף שגם לפי עדותם של אלה צריך הוא לשחרר את העבד, מכל מקום יש הבדל בין מה שישלם עבור עין או עבור שן, וקתני [ושנה]: ונמצאו זוממין, והכוונה היא לעדים מציעאי [האמצעיים], שבאה כת שלישית של עדים והעידה שלא היו כלל באותו מקום, משום כך נפסק שהם משלמין דמי עין לעבד, שהרי רצו להפסיד לו את דמי עינו.

הרי אף על פי שהיתה הכחשה לעדותם, מכל מקום יכולים הם להיות מוזמים, שמע מינה [למד מכאן] שהכחשה עצמה תחילת הזמה היא, והרי זו הוכחה לשיטתו של רבא.

אמר אביי: לא, אין מכאן הוכחה לשיטת רבא, משום שאפשר לפרש הדבר אחרת

דאפכינהו ואזמינהו [שהפכום והזימום], כלומר שעדות זו שבברייתא לא הוכחשה תחילה על ידי עדות קודמת לה, אלא אותם עדים שהזימו הפכו את עדותם ואמרו שלא היה המעשה כפי שאמרו הראשונים (שפגע האדון בעין ואחר כך בשן) אלא להיפך (שפגע תחילה בשן ואחר כך בעין). ונוסף לזה אומרים הם לראשונים: אתם עצמכם לא הייתם באותו מקום, ואינכם יכולים להעיד כלל, ויש כאן באמת רק עדות אחת שיש בה גם הכחשה וגם הזמה.

ומסבירים: ממאי [ממה] מהיכן יודע אתה שכך יש לפרש?