הא לאו הכי [אבל אם לא היה כך] — הדר בעיניה [היה חוזר בעינו, כפי שהוא] אף שנעשה בו שינוי השם! אמר רב יוסף: אין זה שינוי השם כאן משום שמריש שמו עליו גם לאחר שניתן בבנין. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב בתיאור בית המקדש: "וצלעות הבית והעובים" (יחזקאל מא, כו) ופירשו: "צלעות הבית" — אלו המלטטין (הנסרים שנותנים סביב החלונות), "והעבים" — אלו המרישות, הקורות, משמע שהם נקראים מרישים גם אחרי שנותנו בבנין.

ר' זירא אמר שיש להסביר בדרך אחרת: שינוי החוזר לברייתו, שאין השינוי בו בלתי הפיך, אלא יכול להחזיר את הדבר לכמות שהיה קודם — בשינוי השם בלבד לא הוי [אינו] שינוי.

ושואלים: וכי שינוי השם אפילו בדבר שאינו חוזר לברייתו, מי הוי [האם הוא] נחשב שינוי? והרי צינור של עץ דמעיקרא [שמתחילה] לפני שעשו בו חקיקה וחלל קוראים לו "קציצתא" [בול עץ], והשתא [עכשיו] קוראים לו "צינורא" [צינור], ואם כן נשתנה שמו ואינו חוזר לברייתו, ותניא [ושנויה ברייתא]: צינור שחקקו, שתחילה עשה בו חור ולבסוף קבעו במקומו והשתמש בו להעברת מים, פוסל את המקוה אם הזרים מים דרכו למקוה, לפי שמים שאובים פוסלים את המקוה, וכיון שהצינור היה כבר כעין כלי, הרי המים שבו נחשבים כמים שהיו בכלי (שאובים).

ואולם אם תחילה קבעו את בול העץ בארץ ולבסוף חקקו והשתמש בו להעברת מים — אינו פוסל את המקוה, שמתחילתו אין זה כלי אלא כחלק מן הקרקע.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי שינוי השם מילתא היא [דבר חשוב הוא], אם כן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי ליפסל [גם כן ייפסל], שהרי על ידי חקיקה משתנה שמו ונקרא "צינור", ונמצא כעושה כלי חדש, וצריך היה להיפסל!

ומשיבים: שאני [שונה] דין שאיבה, דמדרבנן [שמדברי סופרים] היא הלכה זו שמים שאובים פוסלים את המקוה, ולכן לא החמירו בו עד כדי כך. ושואלים: אי הכי [אם כך] שמקילים בפסול זה של שאובים לפי שהוא מדברי סופרים אפילו דרישא [במקרה הראשון] שחקקו ובסוף קבעו נמי [גם כן] יהא כשר המקוה! ומשיבים: יש לחלק, התם [שם] בחקקו תחילה איכא [יש] תורת כלי עליו כבר בהיותו תלוש, הכא [כאן] כשקבעו קודם אין תורת כלי עליו בתלוש, ולכן אמרו חכמים שלא חל עליו שם כלי ממש.

ועוד, מיתיבי [מקשים] על דברי רב יוסף, ממה ששנינו: הגנב, והגזלן, והאנס (מי שכופה אנשים למכור לו דברים השייכים להם) — הקדישן שהקדישו את הדברים הללו הקדש, ותרומתן תרומה, ומעשרותן מעשר. משמע שביאוש לבד קונה!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אף התם [שם] איכא [יש] שינוי השם, דמעיקרא [שמתחילה] קוראים לכך "טיבלא" [טבל] והשתא [ועכשיו] קוראים לו "תרומה", וכן בהקדש, מעיקרא [מתחילה] היה זה קרוי "חולין", והשתא [ועכשיו] "הקדש".

א אמר רב חסדא אמר ר' יונתן: מניין לשנוי שהוא קונה בגזילה — שנאמר: "והשיב את הגזלה" (ויקרא ה, כג), ודי במילים אלה, מה תלמוד לומר, מה באות ללמדנו המילים הנוספות "אשר גזל" (ויקרא ה, כג)? — לומר: אם החפץ הוא עדיין כעין שגזל, כלומר, שלא היה בו שינוי — יחזיר אותו עצמו, ואם לאו [לא] — דמים בעלמא בעי שלומי [כסף בלבד צריך לשלם], ואינו חייב להחזיר את החפץ עצמו שכבר נקנה לו.

ושואלים: והרי האי [כתוב זה] "אשר גזל" מיבעי [צריך] לנו למעוטי [למעט] גזל אביו, ללמדנו שהבן אינו מוסיף חומש על הקרן כאשר מחזיר דבר שהוא גזל אביו, כלומר, שגזל חפץ מאביו ונשבע עליו לשקר!

ומשיבים: אם כן שרק לצורך זה בא הכתוב, ניכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "והשיב את גזילו" ונלמד שרק על גזילו שלו חייב, אולם "אשר גזל" למה לי למכתב [לכתוב]? שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], הן לענין גזל אביו, והן לענין שינוי קונה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] סוגיה זו בלשון אחרת, הפוכה. אמר רב חסדא אמר ר' יונתן: מניין לשנויי שאינו קונה בגזלן — שנאמר: "והשיב את הגזילה" — מכל מקום, שאף שנשתנתה, מחזיר אותה עצמה. ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר]: "אשר גזל"! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לענין אחר, שאמרו: על גזילו שלו מוסיף חומש, ואין מוסיף חומש על גזל אביו.

ב ועוד באותו נושא אמר עולא: מניין ליאוש בלבד שאינו קונה — שנאמר במביאי קרבנות לא ראויים: "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם" (מלאכי א, יג), מלשון הכתוב נלמד ששווים הם בדינם: גזול שלא ניתן להביאו כקרבן, הרי זה דומיא [בדומה] לפסח, מה פסח הריהו פסול דלית ליה תקנתא [שאין לו תקנה] כלל, שהוא בעל מום תמידי,