אף גזול הרי זה פסול דלית ליה תקנתא [שאין לו תקנה] ואסור לעולם, לא שנא [שונה] לפני יאוש ולא שנא [שונה] אחר יאוש. משמע שאין היאוש עושה קנין.

רבא אמר: דין זה נלמד מהכא [מכאן] שאת הכתוב "קרבנו" (ויקרא א, ג), דרשו: ולא הגזול. ונברר אימת [מתי] מדובר? אילימא [אם תאמר] שהביאו לקרבן לפני יאוש — פשיטא [פשוט, מובן מאליו], למה לי קרא [מקרא] לזה? הלא אין הבהמה שלו ואינו יכול להקדישה!

אלא לאו [האם לא] הכוונה לאחר יאוש, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי יאוש לא קני [קונה]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: והא [והרי] רבא עצמו הוא שאמר שיש להסביר ברייתא זו שמדובר בה שגזל קרבן דחבריה [של חבירו] שחבירו הקדישו כבר לקרבן, אבל אם הגזלן הקדישו לאחר יאוש — כשר! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: הדר ביה [שחזר בו רבא] והולך בשיטה אחרת. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: חד מינייהו [שאחת מהן], מן השמועות הסותרות הללו, רב פפא אמרה ולא רבא, וכיון שהיה תלמיד מובהק לרבא ייחסו את הדבר לרבא עצמו.

א לאחר בירור כמה גופי הלכה, חוזרים אנו לפירושה של המשנה. שנינו: ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] נאמר כך? נילף [נלמד] בגזירה שווה "שור" "שור" ממה שנאמר בדיני שבת, מה להלן בדיני שבת "שור" האמור בתורה ("ויום השבת... לא תעשה כל מלאכה... ושורך וחמורך וכל בהמתך...". דברים ה, יד) הרי זה לאו דווקא, אלא כל חיה ועוף כיוצא בהן, אף כאן בדין טביחה ומכירה נאמר ששאר חיה ועוף כיוצא בהן ואף עליהם ישלם הטובח והמוכר ארבעה וחמישה!

אמר רבא: אמר קרא [הכתוב] בענין תשלומי ארבעה וחמישה: "שור ו"שה" "שור ו"שה" שני פעמים ("כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה". שמות כא, לז), ובא הדבר להדגשה למעט: שור ושה — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא.

בבירור דבר זה אמרי [אומרים]: הי מייתר [איזה משני הכתובים מיותר] ובא רק ללמדנו הלכה זו? אילימא [אם תאמר] שור ושה דסיפא [שכתוב בסוף] הוא מייתר [המיותר], דניכתוב רחמנא [שיכולה היתה התורה לכתוב] כך בלי להזכיר שור ושה פעם נוספת: "כי יגנב שור או שהוטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחתיו", על כך יש להשיב: אי כתב רחמנא הכי [אילו היתה כותבת התורה כך], הוה אמינא בעי שלומי [הייתי אומר שצריך לשלם] תשעה, חמישה בקר וארבעה צאן, לכל אחד ואחד.

וכי תימא [ואם תאמר] גם בנוסח זה של הכתוב לא הייתי אומר כך, שכן הא כתיב [הרי נאמר] בו "תחתיו" "תחתיו" שתי פעמים, ואם כן חד [פעם אחת] "תחתיו" מייתר [מיותר] ובא לומר שמשלם תחת כל אחד מן הדברים הגנובים תשלום נפרד.

ואולם ההוא מיבעי ליה [צריך אותו "תחתיו"] לדרשה אחרינא [אחרת], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו נגידין (שוורים כחושים וגרועים)? תלמוד לומר: "תחתיו" "תחתיו" ("תחת השור... תחת השה"), לומר: השור שמשלם תחתיו יהיה שווה כמו השור שגנב. נמצא ש"שור" ו"שה" שבסוף הפסוק אינו מיותר!

אלא תאמר כי "שור" ו"שה" דרישא [שכתוב בתחילה] הוא המיותר, דנכתוב רחמנא [שיכולה היתה התורה לכתוב] כך: "כי יגנב איש וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה".

על כך יש להשיב: אי כתב רחמנא הכי [אילו היתה כותבת התורה כך] הוה אמינא [הייתי אומר]: אינו חייב בארבעה וחמישה עד דגניב תרי וטבח להו [שגונב שניים גם שור וגם שהוטובח אותם] ולא יתחייב על אחד מהם בלבד, לכן מחלק הפסוק בתחילתו בין שור לשה, ואין כתוב זה מיותר! ומשיבים: ללימוד זה אין צורך לכתוב "שור ו"שה" שהרי "וטבחו" כתיב [נאמר] בלשון יחיד, ומלשון זו למדים לחד [לאחד] בלבד.

ומקשים: ועדיין יש לומר שאין כתוב זה מיותר, ואימא [ואמור] כך: אילו לא היה כתוב "שור או שה" בתחילה, סבורים היינו כי אינו משלם ארבעה וחמישה עד דגניב תרוייהו ומזבין להו [שגונב את שניהם ומוכר אותם] ולא אחד בלבד! ומשיבים: לא היינו אומרים כן, שהרי "ומכרו" כתיב [נאמר] בלשון יחיד, לחד [לאחד] בלבד.

ומציעים: ואימא [ואמור] אם לא היה כתוב "שור ו"שה" בתחילת הפסוק הוה אמינא [הייתי אומר] שאינו חייב ארבעה וחמישה עד דגניב תרי, וטבח חד ומזבין חד [שגונב שניים יחד וטובח אחד ומוכר אחד]! ומשיבים: "או מכרו" כתיב [נאמר], משמע שחייב על טביחה או על מכירה.

ומקשים: ואכתי [ועדיין] אם לא היה כתוב "שור" ו"שה" הוה אמינא [הייתי אומר]: אינו חייב ארבעה וחמישה עד דגניב תרוייהו וטבח חד ומשייר חד [שגונב שניהם וטובח אחד ומשייר אחד], או מזבין חד [מוכר אחד] ומשייר חד [אחד]! ונמצא איפוא שגם "שור או שה" שבתחילת הפסוק אינו מיותר.

אלא כך יש לומר: "שור" דסיפא [שכתוב בסוף] ו"שה" דרישא מייתר [שכתוב בתחילה מיותר], דניכתוב רחמנא [שיכולה היתה התורה לכתוב]: "כי יגנב איש שור וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה", אם כן "שור" דסיפא [שבסוף] ו"שה" דרישא [שבתחילה] למה לי? שמע מינה [למד מכאן] מכפל זה כי דווקא שור ושה — אין [כן], חייב בארבעה וחמישה, מידי אחרינא [דבר אחר] — לא חייב.

ב שנינו במשנה כי אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. אמר רב: לא שנו הלכה זו אלא שגנב את החפץ מן הגנב לפני יאוש בעלים הראשונים, אבל אם גנבו לאחר יאוש — כבר קנאו גנב ראשון ונעשה גוף החפץ שייך לו, וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון כאילו היה בעליו מתחילה.

אמר רב ששת: אמינא כי ניים ושכיב [אומר אני שכאשר נמנם ושכב] רב אמר להא שמעתא [את ההלכה הזו], כלומר, שאין ההלכה מבוססת כראוי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר ר' עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה? — מפני שנשתרש (היכה שורשים, נתחזק) בחטא על ידי מעשה עבירה כפול זה של גניבה וטביחה או מכירה. ומעתה נברר: אימת [מתי] היתה הטביחה או המכירה? אילימא [אם תאמר] לפני יאוש הבעלים,