אומר לו הגזלן לבעל החמץ: "הרי שלך לפניך", ומחזיר לו את החמץ עצמו, אף שכעת החמץ אסור בהנאה ואין לו ערך. והאי [והרי] הבעלים כיון דמטא עידן איסורא [שמגיע זמן איסור חמץ בערב פסח] ודאי מייאש [מתייאש] הוא ממנו, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שיאוש קנה לגזלן, אמאי [מדוע] אומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך"? הלא דמי מעליא בעי שלומי ליה [דמים מעולים, שלמים, צריך לשלם לו], שהרי גוף החמץ נקנה לגזלן עם היאוש!

אמר ליה [לו] רבה: כי קאמינא אנא [כאשר אומר אני] שיאוש קונה, הרי זה כאשר זה (הבעלים) מתייאש, וזה (הגנב) רוצה לקנות. ואולם האי [זה] המקרה שאנו דנים בו, חמץ, הוא שונה, שכן זה (הבעלים) מתייאש, ואילו זה (הגנב) אינו רוצה לקנות בגלל איסור חמץ.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה: על הכתוב בדין הקרבן "קרבנו" (ויקרא א, ג) דרשו שיש בכך הדגשה: קרבנו שלו כשר להקרבה, ולא הגזול, שהוא פסול לקרבן ואין המקריב יוצא בו. ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהגזלן מקדיש ומביא את הקרבן לפני יאוש הבעלים, למה לי קרא [מקרא] לומר שאינו יוצא בקרבן גזול? הרי זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי אפילו להקדישה אינו יכול כיון שאינה שלו!

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שהקדישה והקריבה לאחר יאוש, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי יאוש לא קני [קונה], ולכן אינו יכול להקדיש בהמה זו!

אמר ליה [לו] רבא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], לפי הבנתך], הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: נאמר בטומאת הזב: "במשכבו" (ויקרא טו, ה) ודרשו: משכבו שלו מטמא, ולא משכב הגזול, ונברר:

היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שגזל עמרא ועבדיה [צמר ועשה אותו] משכב, מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] כי שינוי מעשה לא קני [קונה], ומדוע לא ייטמא המשכב? אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] שמדובר שם שגזל משכב דחבריה [של חבירו], הכי נמי [כאן גם כן] מדובר שגזל קרבן דחבריה [של חבירו], שכבר הקדישו חבירו, ולכן אינו יוצא בו, שהרי הוא של הקדש ואינו שלו, ואין מכאן ראיה לענין יאוש.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרב יוסף ממה ששנינו במשנה: עורות של בעל הבית — מחשבה שחשב להשתמש בהם כמות שהם בלא כל תוספת, מטמאתן, הריהם נחשבים בכך ככלי גמור וראויים לקבל טומאה.

ועורות של עבדן (בעל מלאכה העוסק בעיבוד עורות ומוכרם לאחרים) — אין מחשבה שלו להשתמש בעורות כפי שהם מטמאתן, כיון שלא הוא המחליט בדבר אלא הקונים יחליטו מה רצונם לעשות בעור.

של גנב — מחשבה שלו להשתמש בעורות שגנב כמות שהם מטמאתן, של גזלן — אין מחשבה שלו מטמאתן.

ר' שמעון אמר: חילוף הדברים בדינם של גנב וגזלן, עורות של גזלן — מחשבה מטמאתן שקנה אותם, ושל גנב — אין מחשבה מטמאתן, לפי שלא נתייאשו הבעלים מן הגניבה.

ועל כל פנים שמע מינה [למד מכאן] מכך שאם היה יאוש בעלים היתה מחשבת הגנב מטמאתם, כי יאוש בלבד קנה! אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שקיצען (חתך אותו) הגזלן ויישר את קצותיהו לשימושו, וכיון שיש כאן גם יאוש וגם שינוי מעשה מסויים — בוודאי הגזלן קונה אותם כך.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה בר רב חנן: כיצד יכול אתה לפרש שמדובר כאן בשינוי של מעשה? והלא עיצבא שנו כאן, שכאן מדובר בחתיכת עור ישרה וחלקה שחשב להשתמש בה כמות שהיא, ועיצבא אין צריכה קיצוע כדי לבוא לידי שימוש ולכן היא מקבלת טומאה כפי שהיא,

דתנן [שכן שנינו במשנה] קודם לכן: כל מקום שאין בו חסרון מלאכה כדי להביאו לשימושו אלא הדבר יכול לשמש כמו שהוא — מחשבה מטמאתו אם מחליט שהוא גמר מלאכתו, אם יש בדבר חסרון מלאכה, כלומר, שיש עוד צורך לעשות מלאכה בחפץ זה כדי להכשירו לשימושו — אין מחשבה מטמאתו גם אם חשב להשתמש בו כמות שהוא, שהרי בדרך כלל אין משאירים את הדבר בצורה הגולמית הזו, חוץ מן העיצבא שבה אף מחשבה מטמאת, שכן כל מה שעושים בה מלאכה נוספת אינו אלא ליופי בלבד, והיא עצמה כבר ראויה לשימושה, ובמקרה זה של עיצבא חילקה המשנה בין בעל הבית לעבדן וכו'!

אלא אמר רבא: האי מילתא קשי בה [דבר זה הקשה בו] רבה לרב יוסף עשרין ותרתין שנין [עשרים ושתים שנה], ולא איפרקה [נפתרה] הקושיה עד דיתיב [שישב] רב יוסף ברישא [בראש] הישיבה לאחר כל אותן שנים ופרקה [ופתר אותה בעיה] באומרו כי שינוי השם, כאשר משתנה שמו של החפץ, כשינוי מעשה דמי [נחשב] ונקנה החפץ למחזיק בו.

והסבר הדבר: הרי שינוי מעשה מאי טעמא [מה טעם] אין הגנב מחזיר את החפץ כמו שהוא כעת? כי התם מעיקרא [שם, בכלי שעושים מעץ, מתחילה] היו אלה עצים, ואילו השתא [עכשיו] הריהם כלים, אף שינוי השם נמי [גם כן], מעיקרא קרו ליה "משכא" [מתחילה קראו לו עור] והשתא [ועכשיו] קוראים לו "אברזין" (עור לכיסוי).

ומקשים: והרי מריש (קורות לבנין) דאיכא [שיש בו] שינוי השם על ידי עצם השימוש בו, דמעיקרא [שמתחילה] לפני שבנו אותו קוראים לו "כשורא" [קורה] והשתא [ועכשיו] קוראים לו "טללא" [קירוי], ותנן [ושנינו במשנה] שעשו תקנה על המריש הגזול שבנאו הגזלן בבירה (בנין) שנוטל הנגזל דמיו של המריש, ואין מחייבים את הגזלן להחזיר את המריש עצמו מפני תקנת השבים בתשובה, שאם יחייבוהו להחזיר את המריש עצמו, ואפילו אם לשם כך יצטרך להרוס את כל הבנין, יכול הדבר לגרום שלא יעשו הגזלנים תשובה, ולכן תיקנו חכמים שישלם לו את הדמים, ולא את המריש עצמו.

ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, דווקא] מפני תקנת השבים,