כרעו [הכבידו] הן טהורין. ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת, מכוונת, ברייתא זו ששנינו] כל הטמאות המסיטות אחרים טהורות. כלומר: אין דבר נטמא משום שהטומאה הזיזה אותו חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה, לימא דלא כר' עקיבא, דאי כר' עקיבא — איכא נמי עבודה זרה [האם נאמר שאין זה כשיטת ר' עקיבא, שאם כר' עקיבא הרי יש גם כן עבודה זרה] שלשיטתו אף היא מטמאה בהיסט! ומשיבים: אפילו תימא ר' עקיבא, תנא זב וכל דדמי ליה [אפילו תאמר שהברייתא כשיטת ר' עקיבא, אלא שנה כאן זב וכל הדמים לו] שכשם שנדה נכנסת באותה הגדרה, אף עבודה זרה דינה לר' עקיבא כדין הזב.

א אותה שאלה שהובאה קודם לכן כבדרך אגב, מפורשת עתה בהרחבה. בעי [שאל] רב חמא בר גוריא: האם עבודה זרה ישנה לאברים, שאם נגע חלק אחד שהתפרק ממנה בדבר טהור הריהו מטמאהו ואין צורך כדי לטמא שתהיה שלימה על כל איבריה, או אינה לאברים? ומצמצמים את השאלה: היכא [היכן כאשר] שהדיוט שאינו בקיא במלאכה זו יכול להחזירה לכמו שהיתה — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שזאת ודאי דכמאן [שכמי] שמחברת דמי [היא נחשבת], שאין זו נחשבת כשבירה. כי תיבעי [כאשר יש מקום שתישאל] לך השאלה, הרי זה כאשר אין הדיוט יכול להחזירה, מאי [מה] יהא הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: האם נאמר כי כיון שאין הדיוט יכול להחזירה, כמאן דמתברא דמי [כשבורה היא נחשבת], או דילמא [שמא] תאמר: הא לא מחסרה [הרי אינה חסרה דבר] ועבודה זרה שנתבטלה בגלל שבירתה הריהי רק זו שנחסר בה דבר. ואיכא דבעי לה להך גיסא [ויש ששאל שאלה זו לצד זה] באופן אחר, ומתוך הנחת יסוד שונה: היכא [במקום] שאין הדיוט יכול להחזירה — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שודאי דכמאן דמתברא דמי [שכמי ששבורה היא נחשבת]. אלא כי תיבעי [כאשר יש מקום שתישאל] לך השאלה, הרי זה היכא [במקום] שהדיוט יכול להחזירה, מאי [מה] יהא הדין בכגון זה? האם נאמר כי כיון שהדיוט יכול להחזירה — כמאן דמחברא דמי [כמי שמחוברת היא נחשבת], או דילמא השתא מיהא קשלפה ושריא [שמא עכשיו לפחות מפורקת היא ומותרת]. לשאלה זו לא נמצאה תשובה בשתי הגירסות, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי: עבודה זרה שגודלה פחותה מכזית, מהו דינה? מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: למאי [למה, לאיזה ענין] השאלה? אילימא [אם תאמר] לענין איסורא [איסור] שבעבודה זרה, לא יהא אלא כזבוב בעל עקרון, שהיה בתבנית ובגודל של זבוב. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "וישימו להם בעל ברית לאלהים" (שופטים ח, לג) ואמרו שזה זבוב בעל עקרון. מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו (אלילו) והיה מניחה בתוך כיסו, כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה. ולמדנו מכאן שאף בגודל זה הנכנסת לכיס בגדו עבודה זרה היא. אלא השאלה היתה לענין טומאה מאי [מה דינה]? וצדדי השאלה: כיון דאיתקיש [שהוקשה, הושוותה] עבודה זרה לשרץ, יש לומר אם כן: מה שרץ טומאתו אף בשיעור קטן בכעדשה, אף עבודה זרה נמי [גם כן] יהא שיעורה בכעדשה. או דילמא [שמא]: הא איתקיש [הרי הוקשה, הושוותה] עבודה זרה למת, ומה מת אינו מטמא אלא בשיש בו שיעור כזית, אף עבודה זרה שיעורה בכזית.

אמר רב אויא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר עולא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: עבודה זרה פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר, שנאמר: "ויוצא את האשרה מבית ה' מחוץ לירושלים אל נחל קדרון וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם" (מלכים ב' כג, ו). ואנו למדים מכאן: מה מת שיעורו לטמא בכזית אף עבודה זרה שיעורה לטמא בכזית.

וכאן שואלים שאלה כללית, ורבנן [ולדעת חכמים] למאי הלכתא איתקש [למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה] עבודה זרה לשרץ — ללמד שכשרץ הריהי לא מטמא במשא, והושוותה לנדה — ללמד שכמו נדה אינה מטמאה לאברין, והושוותה למת — ללמד שהיא לא מטמא בשיעור כעדשה. אימא לחומרא [אמור את כל ההשוואות לחומרה] ובדרך זו: למאי הלכתא אקשה רחמנא [למה, לאיזו הלכה הקיש, השווה אותה הכתוב] לשרץ — לטמויי [לטמא אותה] בכעדשה, והשווה אותה הכתוב לנדה — לטמויי [לטמא אותה] באבן מסמא, ואקשה רחמנא [הקיש, השווה אותה הכתוב] למת — לטמויי [לטמא אותה] באהל ככל החומרות שיש בטומאות אלה! ומשיבים: טומאת עבודה זרה דרבנן [מדברי סופרים] היא, ובכל דבר שבדברי סופרים שיש בו קולא וחומרא [להקל ולהחמיר] בדרך כלל לקולא מקשינן, לחומרא לא מקשינן [להקל אנו מקישים, משווים, להחמיר איננו מקישים].

ג משנה ועוד משנה אחת שלא לענין המסכת, המובאת כאן משום שאף היא מבוססת על רמז שבכתוב. מנין לספינה שהיא טהורה ואינה מקבלת כל טומאה — שנאמר: "דרך אניה בלב ים" (משלי ל, יט).

ד גמרא הרמז שבמשנה דורש ביאור, שכן מה שנאמר בכתוב ש"דרך אניה בלב ים" לכאורה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי ודאי אניה בלב ים היא! אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] הכתוב בדרך רמז: שדין האניה כים, מה ים טהור מלקבל טומאה, אף ספינה טהורה מלקבל טומאה. תניא [שנויה ברייתא], חנניה אומר: נלמדה הלכה זו מדין שק. שכן הושוו טומאות כל כלי עץ לטומאת שק. וכלל הוא, מה שק המקבל טומאה הריהו מיטלטל גם מלא וגם ריקן, אף כל דבר המיטלטל מלא וריקן מקבל טומאה, לאפוקי [להוציא] ספינה שאינה מיטלטלת ביבשה מלא וריקן, שמפני כובדה אינה ניתנת לטלטול כשהיא מלאה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם]? שהרי להלכה הכל מודים שאין ספינה מקבלת טומאה. ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין ספינה של חרס או של חומר אחר שאינו עץ. מאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלמדים זאת מן הכתוב "אניה בלב ים" — הא נמי [אניה זו גם כן] בלב ים היא. אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם הוא בהשוואה לשק, הנך דכתיבי גבי [דווקא באלו הכתובים אצל] שק ומושווים לו בדינם, דאי [שאם] מיטלטלת מלא וריקן — אין [כן] מקבלת טומאה, אי [אם] לא — לא. אבל ספינה של חרס — אף על גב שאינה מיטלטלת מלא וריקן הריהי מקבלת טומאה.

אי נמי [או גם כן] יש הבדל ביניהם לענין ספינת הירדן, שהיא ספינה קטנה שנוסעים בה בירדן. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלמדים זאת מן הכתוב "אניה בלב ים היא "— הא נמי [זו גם כן] בלב ים היא, שהרי הנהר טהור כים, וטהורה. ולמאן דאמר [לדעת מי שאומר] שההשוואה היא לשק וכדי להיטמא הרי צריכה להיות מיטלטלת מלא וריקן — הא נמי [זו גם כן] מיטלטלת מלא וריקן, וראויה לקבל טומאה. שאמר ר' חנינא בן עקביא: מפני מה אמרו שספינת הירדן טמאה (מקבלת טומאה) — מפני שטוענים אותה ביבשה ומטלטלים אותה ביבשה, ורק לאחר הטענתה מורידין אותה למים. נמצא שהיא מיטלטלת מלאה ביבשה. אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו שספינת הירדן טמאה בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא ר' חנינא בן עקביא ופירשה.

ד ואגב דברי רב, הביאו מה שאמר ר' יונתן: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), ולשון הכתוב רומזת לכך שאפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה הזאת. אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שמוכן להתמסר לה בכל כוחותיו, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", שאין התורה נקנית אלא לממית עצמו באהלה. אמר רבא