דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת פד ע"א - פירוש שטיינזלץ

ולדעת חנניא הסובר כי ספינה המיטלטלת כשהיא מלאה מקבלת טומאה, טילטול הספינה על ידי שוורים שמיה [שמו, נחשב] טילטול? והוא עצמו משיב: אין [כן הוא], דתנן [שכן שנינו במשנה]: שלש סוגי עגלות הן הנבדלות זו מזו לדיני טומאה וטהרה. עגלה העשויה כקתידרא, שהיא בנויה בדומה לכסא, וסגורה מן הצדדים — טמאה מדרס, כיון שהיא מיוחדת לישיבה, ואם ישב עליה זב נטמאה. עגלה העשויה כמטה — טמאה טמא מת, שמקבלת כל טומאה, חוץ מטומאת מדרס הזב. ועגלה של אבנים שתחתיתה כרשת — טהורה מכלום (מכל טומאה). ואמר ר' יוחנן: ואם יש בה בעגלת האבנים מקום שהוא בית קבול רמונים, שהנקבים אינם גדולים עד כדי שיפול דרכם רימון הרי היא נחשבת ככלי, וטמאה טמא מת. ולמדנו מכאן, שעגלת אבנים אף שאינה מיטלטלת כשהיא מלאה, אלא נמשכת על ידי שוורים — מקבלת טומאה, שטילטול על ידי שוורים — שמו טילטול.

ואגב הבאת משנה זו מביאים גם את המשכה, שלש תיבות הן לדיני טומאה: תיבה שפתחה מצדה ואפשר לשבת ולשכב עליה — טמאה מדרס אם יושב עליה הזב, שהרי תיבה זו ראויה לישיבה, וגם כשצריך לפתחה אפשר להמשיך לשבת ולשכב עליה. תיבה שפתחה מלמעלה — אינה טמאה מדרס, משום שיש לקום כשצריכים לפתוח את התיבה, אבל טמאה טמא מת. ותיבה הבאה במדה, כלומר, גדולה מאד, שקיבולה יותר מארבעים סאה, טהורה מכלום.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מדרס כלי חרס טהור, שהזב היושב על כלי חרס ואינו נוגע בתוכו אינו מטמא. ר' יוסי אומר: אף הספינה. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר, מה כוונת]? ר' יוסי בדבריו? אמר רב זביד: הכי קאמר [כך אמר]: לדעת התנא הראשון מדרס הזב על גבי כלי חרס — טהור (אינו מטמא), ומגעו של הזב בכלי טמא (מטמא), וספינה של חרס אף היא טמאה במדרס הזב עליה כשיטת חנניא. ואולם ר' יוסי אומר: אף הספינה טהורה, כתנא דידן [כשיטת התנא במשנה שלנו]. מתקיף לה [מקשה עליה] על הסברה זו רב פפא: אם כן מאי [מה, מדוע] אמר ר' יוסי בלשון "אף" שממנו משמע שבא להוסיף על הדבר? והלא לפי הסבר זה לא בא להוסיף דברים אלא לומר היפך האמור קודם, שהוא אומר טעם כאשר קודם לכן הוזכר רק "טהור", ואי אפשר להשתמש לצורך זה במלה "אף"! אלא אמר רב פפא, הכי קאמר כך יש להבין: מדרס כלי חרס — טהור, ומגעו טמא. ושל כלי עץ, בין מדרסו ובין מגעו — טמא, וספינת הירדן — טהורה כשיטת התנא דידן [שלנו במשנה]. ר' יוסי אומר: אף הספינה טמאה כשאר כלי עץ, וכשיטת חנניא.

ב ולגופו של הדבר שהוזכר שואלים: ומדרס כלי חרס מנלן [מנין לנו] שטהור? אמר חזקיה: הדבר נלמד ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ה), שבו מקיש [משווה] הכתוב את משכבו לו, ובכך הוא מלמד: מה הוא, הזב, אית ליה [יש לו] טהרה במקוה — אף משכבו גם כן מדובר דווקא בזה שיש לו טהרה במקוה. וכיון שכלי חרס שנטמא אין לו טהרה כשאר כלים, לכן אף אינו נכלל בין הכלים המקבלים טומאת משכב הזב.

דבי [בני בית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנו] בדומה לכך: במה שאמר הכתוב "כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה" (ויקרא טו, כו) הריהו מקיש [משווה] בכך את משכבה לה: מה היא אית [יש] לה טהרה במקוה — אף משכבה נמי אית [גם כן מדובר באופן שיש] לה טהרה במקוה, לאפוקי [להוציא] כלי חרס דלית ליה [שאין לו] טהרה במקוה. מתיב [מקשה על כך] ר' אילעא ממה ששנינו: מפץ (מחצלת העשויה מקני סוף) הוכחה לכך שהיא מקבלת טומאה במת מנין לנו?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - א

אמר רבא:  ולחנניא, דאמר ספינה המיטלטלת טמאה, אפילו אם היא כל כך גדולה עד שאינה מיטלטלת אלא ע"י שוורים, נמי טמאה, דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול!

דתנן במסכת כלים: שלש מיני עגלות הן החלוקים בדיניהם לענין טומאה -

א. עגלה העשויה כקתידרא שהיא קצרה ומוקפת דפנות משלש צדדין, טמאה מדרס לפי שהיא מיועדת לישיבה.

ב. עשויה כמטה שהיא ארוכה כמו מטה, ומיוחדת להעברת סחורות, טמאה טמא מת כלומר מקבלת שאר טומאות מגע חוץ מטומאת מדרס [ונקט טמא מת משום שהנטמא במת הוא אב הטומאה, והכי קאמר: אינו נעשה אב הטומאה אלא ע"י מת ולא ע"י זב], לפי שהיא כלי קיבול אך אינה מיוחדת לישיבה, מאחר שטוענים בה סחורה.

ג. ושל אבנים שעשויה להוליך בה אבנים טהורה מכלום לפי שיש בשוליה נקבים גדולים ואינה כלי קיבול.

ואמר רבי יוחנן: ואם יש בה בית קיבול רימונים שהנקבים אינם כל כך גדולים שהרימונים אינם נופלים דרכם, טמאה טמא מת, שזה השיעור בכל הכלים שכל שאינו מוציא רימונים עדיין שם כלי עליו.

הרי שאפילו עגלה המוליכה אבנים שאינה מיטלטלת אלא ע"י שוורים מקבלת טומאה לפי שטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול.

ושנינו בסיפא של אותה משנה [1] שלש תיבות הן -

א. תיבה שפתחה מצדה - טמאה מדרס. לפי שאפשר לשכב על התיבה בעוד שמשתמשים בה בפנים דרך הפתח שבצדה.

ב. פתחה מלמעלה - טמאה טמא מת. היינו שאר טומאות חוץ ממדרס, לפי שאינה עומדת לשכיבה, והשוכב עליה אומרים לו "עמוד ונעשה את מלאכתנו".

ג. והבאה במדה תיבה גדולה המחזקת ארבעים סאה [מלשון "אנשי מדות" שצריך למדוד ארכה ורחבה] - טהורה מכלום לפי שאינה מיטלטלת כשהיא מלאה. [2]

תנו רבנן: מדרס כלי חרס טהור שאין כלי החרס נטמא במדרס אם ישב עליו הזב כדיליף לקמן מקרא, אלא אם כן נכנס מגופו לתוך חלל הכלי [שהכלי חרס מטמא רק מאוירו].

רבי יוסי אומר: אף הספינה. והוינן בה: מאי קאמר רבי יוסי? מה ענין ספינה אצל מדרס, הרי הספינה טהורה לגמרי ואפילו מטומאת מגע.

ומתרצינן: אמר רב זביד: הכי קאמר: מדרס כלי חרס טהור. ומגעו טמא אם נגע הזב בחלל הכלי נטמא הכלי. וספינה של חרס טמאה במגע הזב [אך לא במדרס, כי איננה מיוחדת לישיבה, שבעיקרה היא עשויה להעברת סחורות, והיושב בה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו] כחנניא, דסבר שספינה של חרס שונה משאר ספינות הואיל ולא איתקש לשק, ומקבלת טומאה.

רבי יוסי אומר: אף הספינה טהורה לגמרי אף ממגע הזב, כתנא דמתניתין דידן, שמטהר כל ספינה, ואפילו של חרס, מקרא ד"אניה בלב ים".

מתקיף לה רב פפא: אם כן מאי "אף הספינה" דקאמר רבי יוסי? שהרי התנא קמא לא טיהר כלי חרס ממגע כדי שרבי יוסי יאמר שאף הספינה כמוה, ואדרבה רק הספינה טהורה.

אלא אמר רב פפא: הכי קאמר: מדרס כלי חרס טהור, ומגעו טמא. וכלי של עץ,, בין מדרסו ובין מגעו טמא. וספינת הירדן טהורה בין ממגע בין ממדרס, כתנא דידן, שמטהר אפילו ספינה שמיטלטלת מלא וריקן.

רבי יוסי אומר: אף הספינה של ירדן טמאה במגע, כחנניא דמטמא ספינה קטנה המיטלטלת מלא וריקן. [3]

והוינן בה: ומדרס כלי חרס - מנלן דטהור?

אמר חזקיה: דאמר קרא בזב "ואיש אשר יגע במשכבו" ובתיבת "משכבו" נכלל הזב ומשכבו. מקיש משכבו לו - מה הוא אית ליה טהרה במקוה, [4] אף משכבו נמי אינו טמא אלא אם כן אית ליה טהרה במקוה, ולאפוקי כלי חרס, כדמפרש לקמן.

דבי רבי ישמעאל תנא: כתיב בזבה "כמשכב נדתה יהיה לה". מקיש משכבה לה - מה היא אית לה טהרה במקוה, אף משכבה נמי אית לה טהרה במקוה.

לאפוקי כלי חרס, דלית ליה טהרה במקוה, דכתיב ביה "ישבר" שאין לו טהרה אלא שבירה.

מתיב רבי אילעא וכי כללא הוא שרק דבר דאית ליה טהרה במקוה מטמא מדרס?

והא תניא: מפץ אריג של קנים [5] הראוי למשכב ומושב, ומטמא טומאת מדרס במת - מנין שהוא מקבל טומאה ע"י מגע המת, ואינו כשאר פשוטי כלי עץ [שאין להם בית קיבול] שאין מקבלין טומאה?

הערות

[1] הקשו תוס' בד"ה שלש, אמאי הביאה הגמרא בכלל את הסיפא דמשנה. והרמב"ן מפרש דעיקר הראיה היא מהסיפא. דאי מהא דשל אבנים, יש לדחות דמיירי באפשר לטלטלה ע"י אדם. אלא מדקתני בסיפא גבי ג' תיבות, דתיבה הבאה במדה טהורה מכלום, ולא קתני לה גבי עגלות, שמע מינה דעגלה אפילו גדולה טמאה, כיון דעשויה לטלטל ע"י שוורים.

[2] טעם זה אינו מספיק שלא תטמא מדרס שהרי לטומאת מדרס אין צריך שתהא מיטלטלת מלא וריקן. אלא הכא מיירי שפתחה למעלה, שאז אינה מיוחדת למדרס. תוס' ד"ה הבאה. אולם מדברי הרמב"ם משמע דאם אינו מטלטל מלא וריקן טהור אף מטומאת מדרס. ולכאורה צריך עיון מאי שנא מפשוטי כלי עץ, שאף הם נתמעטו מטומאה מהאי טעמא שאין דומין לשק שיש לו בית קיבול, ואעפי"כ הם טמאים מדרס, כמבואר בגמרא בכורות [לח א], שלגבי טומאת מדרס אין צריך שיהא דומה לשק. ולמה לגבי מיטלטל מלא וריקן ממעטינן אף מטומאת מדרס. ובקהילות יעקב סימן כ"ה הביא בשם "משנה אחרונה" לבאר דעת הרמב"ם, דמטעם אחר הוא טהור ממדרס. לפי שמחמת גדלו אין עליו תורת כלי אלא תורת אהל, ולגבי מדרס בעינן שיהא לו תורת כלי. ועיי"ש ביאור הענין באריכות.

[3] הקשה רש"י דלמה לרב פפא להגיה הברייתא ולהוסיף "ושל עץ" ו"ספינת הירדן", שהרי די אם היה הופך דברי התנאים בלבד, דתנא קמא מטהר בספינה של חרס כתנא דמתניתין, ורבי יוסי אומר אף הספינה טמאה כחנניא. ותירץ דאה"נ אלא דניחא ליה לאוקמי ברייתא בשל עץ דספינה של עץ שכיחא טפי משל חרס. ובתוד"ה אלא, מיישבים הקושיא עפ"י גירסת הר"ח שמהפך דברי רבי זביד, דת"ק אמר דספינה של חרס טהורה ורבי יוסי מטמא, ורב פפא מקשה דא"כ לא קאי רבי יוסי אעיקר דברי ת"ק דאמר מדרס כלי חרס טהור ולא מיירי כלל בטומאה אלא על מה שמדייקינן מדבריו שמגעו טמא והוא מוסיף שאף הספינה טמאה במגע, ולכן הוא מתרץ דת"ק אמר שספינה טמאה ורבי יוסי קאמר שאף הספינה טהורה במגע כמו מדרס כלי חרס דטהור לת"ק.

[4] לאו דוקא מקוה, שהרי זב טעון טבילה במים חיים של מעין. ומכל מקום, לא בעי שיהא המשכב ומושב דומה לגמרי לזב, אלא סגי שדומה לו קצת בכך שיש לו טהרה במקוה. שאם לא כן לא מצינו שום משכב ומושב שיהא טמא, שאין דבר הטעון מים חיים מלבד זב. תוס' ד"ה מה, ותו' הרא"ש. והרמב"ן מפרש דזב יש לו טהרה במקוה היינו אם נטמא בשאר טומאות ולא בטומאת זיבתו.

[5] והתוס' בד"ה מפץ, מפרשים במפץ העשוי מגמי שאינו בכלל הכלים הכתובים בתורה לגבי טומאת מת ושרץ, והכא בעי למילף שיהא לו טומאת מת מק"ו ממדרס.

ולדעת חנניא הסובר כי ספינה המיטלטלת כשהיא מלאה מקבלת טומאה, טילטול הספינה על ידי שוורים שמיה [שמו, נחשב] טילטול? והוא עצמו משיב: אין [כן הוא], דתנן [שכן שנינו במשנה]: שלש סוגי עגלות הן הנבדלות זו מזו לדיני טומאה וטהרה. עגלה העשויה כקתידרא, שהיא בנויה בדומה לכסא, וסגורה מן הצדדים — טמאה מדרס, כיון שהיא מיוחדת לישיבה, ואם ישב עליה זב נטמאה. עגלה העשויה כמטה — טמאה טמא מת, שמקבלת כל טומאה, חוץ מטומאת מדרס הזב. ועגלה של אבנים שתחתיתה כרשת — טהורה מכלום (מכל טומאה). ואמר ר' יוחנן: ואם יש בה בעגלת האבנים מקום שהוא בית קבול רמונים, שהנקבים אינם גדולים עד כדי שיפול דרכם רימון הרי היא נחשבת ככלי, וטמאה טמא מת. ולמדנו מכאן, שעגלת אבנים אף שאינה מיטלטלת כשהיא מלאה, אלא נמשכת על ידי שוורים — מקבלת טומאה, שטילטול על ידי שוורים — שמו טילטול.

ואגב הבאת משנה זו מביאים גם את המשכה, שלש תיבות הן לדיני טומאה: תיבה שפתחה מצדה ואפשר לשבת ולשכב עליה — טמאה מדרס אם יושב עליה הזב, שהרי תיבה זו ראויה לישיבה, וגם כשצריך לפתחה אפשר להמשיך לשבת ולשכב עליה. תיבה שפתחה מלמעלה — אינה טמאה מדרס, משום שיש לקום כשצריכים לפתוח את התיבה, אבל טמאה טמא מת. ותיבה הבאה במדה, כלומר, גדולה מאד, שקיבולה יותר מארבעים סאה, טהורה מכלום.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מדרס כלי חרס טהור, שהזב היושב על כלי חרס ואינו נוגע בתוכו אינו מטמא. ר' יוסי אומר: אף הספינה. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר, מה כוונת]? ר' יוסי בדבריו? אמר רב זביד: הכי קאמר [כך אמר]: לדעת התנא הראשון מדרס הזב על גבי כלי חרס — טהור (אינו מטמא), ומגעו של הזב בכלי טמא (מטמא), וספינה של חרס אף היא טמאה במדרס הזב עליה כשיטת חנניא. ואולם ר' יוסי אומר: אף הספינה טהורה, כתנא דידן [כשיטת התנא במשנה שלנו]. מתקיף לה [מקשה עליה] על הסברה זו רב פפא: אם כן מאי [מה, מדוע] אמר ר' יוסי בלשון "אף" שממנו משמע שבא להוסיף על הדבר? והלא לפי הסבר זה לא בא להוסיף דברים אלא לומר היפך האמור קודם, שהוא אומר טעם כאשר קודם לכן הוזכר רק "טהור", ואי אפשר להשתמש לצורך זה במלה "אף"! אלא אמר רב פפא, הכי קאמר כך יש להבין: מדרס כלי חרס — טהור, ומגעו טמא. ושל כלי עץ, בין מדרסו ובין מגעו — טמא, וספינת הירדן — טהורה כשיטת התנא דידן [שלנו במשנה]. ר' יוסי אומר: אף הספינה טמאה כשאר כלי עץ, וכשיטת חנניא.

ב ולגופו של הדבר שהוזכר שואלים: ומדרס כלי חרס מנלן [מנין לנו] שטהור? אמר חזקיה: הדבר נלמד ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ה), שבו מקיש [משווה] הכתוב את משכבו לו, ובכך הוא מלמד: מה הוא, הזב, אית ליה [יש לו] טהרה במקוה — אף משכבו גם כן מדובר דווקא בזה שיש לו טהרה במקוה. וכיון שכלי חרס שנטמא אין לו טהרה כשאר כלים, לכן אף אינו נכלל בין הכלים המקבלים טומאת משכב הזב.

דבי [בני בית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנו] בדומה לכך: במה שאמר הכתוב "כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה" (ויקרא טו, כו) הריהו מקיש [משווה] בכך את משכבה לה: מה היא אית [יש] לה טהרה במקוה — אף משכבה נמי אית [גם כן מדובר באופן שיש] לה טהרה במקוה, לאפוקי [להוציא] כלי חרס דלית ליה [שאין לו] טהרה במקוה. מתיב [מקשה על כך] ר' אילעא ממה ששנינו: מפץ (מחצלת העשויה מקני סוף) הוכחה לכך שהיא מקבלת טומאה במת מנין לנו?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And according to Ḥananya, who holds that a boat carried both full and empty can become ritually impure, is carrying by oxen considered carrying? He answered his own question. Yes, as we learned in a mishna: In terms of the halakhot of ritual purity and impurity, there are three distinct types of wagons: A wagon built like a chair, meaning closed on the sides, can become ritually impure with impurity imparted by treading. Since it is designated for sitting, it becomes impure if a zav sits on it, even if he does not touch it. A wagon built like a bed can become ritually impure with impurity imparted by a corpse. It contracts all types of impurity, except for impurity imparted by the treading of a zav. A wagon made of stone, whose bottom is netting, remains ritually pure and does not become impure from any type of impurity. And Rabbi Yoḥanan said: And if in the stone wagon there is a receptacle for pomegranates, i.e., the holes are not large enough for a pomegranate to fall through, it is considered a utensil and it can become impure with impurity imparted by a corpse. Even though a stone wagon is not carried full, but is pulled by oxen, it can become ritually impure. Apparently, carrying by oxen is considered carrying.

By association, the Gemara now cites the second part of the mishna: With regard to laws of impurity, there are three types of chests: A chest that opens from the side, on which one can sit or lie, because it can be used for sitting, it can become ritually impure with impurity imparted by treading if a zav sits on it. Even if one needs to open the chest, a person can keep sitting on it. A chest that opens from the top does not become ritually impure with impurity imparted by treading because it cannot be opened with somebody on it. However, it can become impure with impurity imparted by a corpse. And a chest that comes in a very large size, and can hold more than forty se’a, remains ritually pure and does not become impure from any type of impurity.

The Sages taught in a baraita: With regard to impurity imparted by treading, an earthenware vessel is ritually pure. If a zav sits on an earthenware vessel and does not touch the inside of it, it does not become impure. Rabbi Yosei says: That is even the status of a ship. The Gemara asks: What is the baraita saying? Rav Zevid said that the baraita is saying the following: According to the first tanna, with regard to impurity imparted by treading, an earthenware vessel is ritually pure; however, if the zav touches the vessel it becomes impure. And an earthenware ship can become impure with impurity imparted by the treading of a zav, in accordance with the opinion of Ḥananya. Rabbi Yosei says: Even a boat is ritually pure, in accordance with the opinion of the tanna of our mishna. Rav Pappa strongly objects to this explanation: If so, what is the meaning of the word even employed by Rabbi Yosei, indicating that he is adding to the opinion of the first tanna of the baraita? According to the above explanation, the first tanna says that a boat can become ritually impure and Rabbi Yosei says that it is pure. Rabbi Yosei is not adding to the previous opinion but disagreeing with it. Rather, Rav Pappa said that the baraita is saying the following: With regard to impurity imparted by treading, an earthenware vessel is ritually pure, and with regard to its contact with a source of ritual impurity, it is impure. And as far as a wooden vessel is concerned, with regard to both its impurity imparted by treading and its contact with a source of ritual impurity, it is impure. And a Jordan ship is ritually pure in accordance with the opinion of the tanna of our mishna. Rabbi Yosei says: Even the boat is impure like other wooden vessels, in accordance with the opinion of Ḥananya.

The Gemara questions what was stated: And from where do we derive that with regard to impurity imparted by treading, an earthenware vessel is ritually pure? Ḥizkiya said: It is as the verse states: “And whoever touches his bed shall wash his clothes, and bathe himself in water, and be impure until the evening” (Leviticus 15:5). The verse juxtaposes his bed to himself. Just as he has the possibility of purification through immersion in a ritual bath, so too, his bed is referring to a vessel that has the possibility of purification in a ritual bath. Since an impure earthenware vessel cannot be purified in a ritual bath, unlike other vessels, it does not become ritually impure when a zav lies on it.

Similarly, the school of Rabbi Yishmael taught that the verse states: “Every bed on which she lies all the days of her zava emission shall be for her like the bed of her menstrual period” (Leviticus 15:26). The verse juxtaposes her bed to herself: Just as she has the possibility of purification in a ritual bath, so too, her bed is referring to a vessel that has the possibility of purification in a ritual bath. This is to the exclusion of an earthenware vessel, which does not have the possibility of purification in a ritual bath. Rabbi Ila strongly objects to this from what we learned: From where is it derived that a reed mat becomes ritually impure from contact with a corpse?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמאן אזלא כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב שלא מצינו בכל התורה כולה עיקר דילה בתורת כהנים וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי כו' ומאחר שלמדנו שאין מטמאין אותו אלא מאוירו מה ת"ל אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ואמרו וכל אשר יגע בו הזב זה הוא היסטו של זב הרי למדנו מיכן שכל מה שיסיטנו הזב טמא וזבה ונדה ויולדת וכל דדמי לזב טומאתן כטומאת הזב ומזה העיקר אמרו במשנה (זבין פ"ד מ"ו) הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שנייה וכו' ובאדם לא פרט בין הטהור המסיט את הזב ובין הזב המסיט את הטהור כמו ששנינו (שם פ"ה) המסיט את הזב או שהזב מסיט בו מטמא אוכלין כו' ובתוספתא (זבין פ"ד) אמרו בין שהזב מכריען מטמא אחד כו' ותנן נמי (שם פ"ג מ"א) עלו באילן שכוחו רע ובסוכה שכוחה רע טמא אלא אם כן יהיה ההיסט במקום בית הסתרים אז יהיה דינו משונה כמפורש במס' נדה בפרק יוצא דופן (נדה דף מג) אמר ריש לקיש קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא מאי טעמא דאמר קרא (ויקרא ט״ו:י״א) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים זה הסיטו של זב שלא מצינו בכל התורה כולה ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה למימרא דהיסט ונגיעה כידו מה התם מבראי אף הכא מבראי ובתורת כהנים אמרו מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים אף כל בשרו בנראה פרט לבית הסתרים דאלמא כי מגיד טהור לזב במקום בית הסתרים טהור הוא ובמס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל אומר ג' אבנים זו בצד זו (דף ס) אמרו אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך מיכן אמר ר"ש קנה של זב כו' ובבבא קמא בפרק כיצד הרגל (דף יז) אמרו עוד אמר רבא כל שבזב טמא בנזקים משלם נזק שלם כו':

אמר רבה ולחנניה טילטול על ידי שוורים שמיה טילטול דתנן ג' עגלות הן העשויה כקתדרא טמאה מדרס כמטה טמאה טמא מת כו' זו המשנה במס' כלים בפרק ג' תריסים וגם בו יש המשנה האחרת ג' תיבות הן וראוי לנו לבאר כי אע"פ שהמת הוא חמור מכל הטמאות וקשה מהן כמו ששנינו במשנה (כלים פ"א מ"ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כן כולם מטמאין אינו מטמא משכב ומושב כמו שהוא בתורת כהנים הזב מטמא משכב ומושב לא המת מה אם הזב שאינו מטמא טומאת ז' מטמא משכב ומושב מת שהוא מטמא טומאת ז' אינו דין שיטמא משכב ומושב ת"ל הזב לא המת ר"ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו את שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב ואין זב שמת מטמא משכב ומושב ושאמרו הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים וטמא מת נידון כמת אינו עושה משכב ומושב (לדבריהם) הזב ולא טמא מת כו' ובתוספתא (כלים פ"א) חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה כר תחתון כעליון מה שאין כן בטמא מת ואמרו במשנה ובתוספתא במס' זבין חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו כו' מה שאין המת מטמא טמא מת ששכב על י' מצעות אינו מטמא אלא העליון ששכב עליו והשאר טהורין לפי שלא יעשה משכב ומושב והעליון טמא בנגיעה ולפיכך היו החכמים קורים לכל דבר שאינו מטמא כדין משכב ומושב טמאה טמא מת ולכל דבר שהוא נעשה משכב ומושב היו קורין אותו בשם מדרס בלשון קצרה ולכן כל דבר שהוא מטמא מדרס הוא טמא במגע דהיינו טמא מת לפי הכינוי שכינו לו וכל דבר שאינו ראוי למשכב ומושב הוא טמא טמא מת כדין הנגיעה ואינו מיטמא מדרס וכדבר הזה אמרה המשנה בפרק בא סימן התחתון (נדה מט) כל המיטמא מדרס מטמא טמא מת ויש שהוא מטמא טמא מת וכו' ואמרו בתלמוד (שם) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת כל דחזי ליה למדרס מטמא טמא מת ויש שהוא מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס לאיתויי סאה ותרקב דתניא והיושב על הכלי יכול כפה סאה או תרקב וישב עליו יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו הזב כל שמיוחד לישיבה יצא זה [שאומרים לו] עמוד ונעשה מלאכתנו ובתוספתא (שם דכלים פ"ב) עריסת בנות טמאה טמא מת היתה משמשת שכיבה הרי זו טמאה מדרס מטה שמוכרין עליה כלים הרי זו טמאה טמא מת היתה משמשת שכיבה וישיבה הרי זו טמאה מדרס ומאלו העיקרים יתברר לך פירוש טומאת מדרס וטמא מת ולפיכך היתה התיבה שפתחה מצידה שהיא ראויה למושב טמאה מדרס ושפתחה מלמעלה שאינה ראויה למושב טמאה טמא מת במגע ולא טומאת מושב הבין זה ושמור אותו בלבך כי הוא עיקר גדול:
יצא כלי חרש דאין כו' דלית ליה טהרה במקוה כמו שכתוב בתורה (ויקרא י״א:ל״ג) ואותו תשבורו ואמרו רבותינו ז"ל מלמד שאין לו טהרה אלא שבירה:

אמר (רבה) [רבא] ולחנניה טילטול ע"י שוורין שמיה טילטול. פי' הא דקא מטלטל מלא וריקן אפי' על ידי שוורין:
שלש עגלות הנה העשויה כקתידרא טמאה מדרס מפני שאדם סומך עליה כדאמרינן בי"ט לענין עגלה של קטן. לפיכך אם דרס טמא עליה. ויש ביניהן דבר חוצץ [או] (ו) נפל עליה מכחו אע"פ שלא נגע בה טמאה. העשויה כמטה טמאה טמא מת. אבל עגלה של אבנים טהורה מכלום ואינה מקבלת טומאה. והיאך היא עגלה של אבנים. עצים מסובכין שתי וערב ועשויין כחלונות חלונות מניחין שם אבנים ומושכין אותן. א"ר יוחנן ואם יש בה בית קיבול רמונים טמאה. פי' כגון שאותן החלונו' רחוקות ואין הרמונים נופלים משם:

שלש תיבו' הן שפתחה מצדה טמאה מדרס וזו שנקראת בבבל כזאנה מפני שיש שיושבין למעל' ממנה. פתחה מלמעלה טמאה טמא מת. והוא הנקרא בבבל צנדוק. הבאה במדה טהורה מכלום. העשויה למוד בהכביל:

ת"ר מדרס כלי חרס טהור. ר' יוסי אמר אף הספינה. אתא רב זביד לפרושה מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא. וספינה בין במגע בין במדרס טהורה כרבנן ור' יוסי ספינה של חרס טמאה כחנניה ולא [כתנא] קמא דקא מתקיף לה רב פפא מאי אף דאלמא אטהורה קאי ר' יוסי ולא אטומאה אלא אמר רב פפא ת"ק סבר מדרס כלי חרס טהור. אבל ספינה של טמאה כחנניה ור' יוסי סבר אף הספינה טהורה כרבנן.

ומדרס כלי חרס ס"ל דטהור הוא. אמר חזקיה דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו. מקיש משכבו לו מה הוא דאית ליה טהרה במקוה אף משכבו נמי דבר שיש לו טהרה במקוה הוא טמא מדרס. אבל דבר שאין לו טהרא במקוה אינו מיטמא במדרס. ודבי ר' ישמעאל תנא כמשכב נדתה יהיה לה כענין הזה:
מותיב ר' (אלעזר) [אילעא] מפץ במת מניין שהוא טמא.

וא"ר יוחנן אם יש בה בית קבול רמונים טמאה. פי' משום דטלטול ע"י שורים שמיה טלטול, ואי לא מדר"י, ה"א במטה טמאה מפני שעשוי' לטלטל ע"י אדם ע"י הדחק ושל אבנים טהורה מפני שאינה עשוי' לטלטל אלא ע"י שורים מ"ה מייתי הא דר"י ומיהו לאו מינה מייתי ראיה שעדיין י"ל דר"י נמי בקטנה שעשויה לטלטל ע"י אדם מוקי לה למתני' ומ"ה מייתי סיפא דקתני בשלש תיבות הבאה במדה טהורה. מכלום פי' לפי שאין תיבה גדולה המחזקת כורים ביבש עשויה לטלטל ע"י שורים כמו העגלות מכלל דרישא אפי' באה במדה טמאה מפני שעשוי' לטלטל ע"י שורים דאי לא ליתני ד' עגלות הן ואייתי הא דר"י כי היכי דלא (תיקשי ליה) כדאמרן ומיהו הו"ל לאתויי מציעתא דקתני ג' עריבות הן וכו' וקתני הבאה במדה טהורה מכלום אלא שאין הגמרא מקפדת בהבאת המשניות על סדרן לגמרי ועוד משום ששתים אלו שוות לגמרי אבל בעגלות קתני משני לוג ועד תשע' קבין שנסדקה וכו' (בפ"ב) [בפ"כ] דכלים (מ"ב):

וספינה של חרס טמאה כחנניא. פי' טמאה מגע רבי יוסי אומר אף הספינה טהורה ממגע מתקיף לה רב פפא א"ה מאי אף דמשמע כי היכי דשאר כלי חרס טהור אף ספינה טהורה והלא אין כלי חרס טהור ממגע אלא אר"פ ה"ק ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא וספינת הירדן טהור' מדין מגע כתנא דדין ר' יוסי אומר אף הספינה טמאה מגע, זהו תורף פרש"י ז"ל. ויש מקשין, ל"ל לר"פ לאוסופי ביה ושל עץ בין מדרסו בין מגעו לימא הכי מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא וספינה של חרס טהורה פי' אף ממגע ר' יוסי אומר אף הספינה טמאה מגע כשאר כני חרם ואין זו קושי' שמאחר שהברייתא משובשת וע"כ אתה מוסיף בה ומגעו טמא ודין [דטהורה] ספינה לת"ק יש להוסיף בה כמו שאתה רוצה כדי שיתפרש בה הדין לגמרי וכבר כתבתי לך גדולה מזו בפ' דלעיל ויש בו בזו טעם ורש"י ז"ל משום דשכיחא ניה ספינה של עץ משל חרס והואיל ובשל עץ בעי לאוקמי צריך היה להוסיף ושל עץ דאי לא היכי ליתני דין ספינה של עץ והא לא אידכר שם כלי עץ. ובתוס' מפורש בשם ה"ר שמואל ז"ל, דהא דקאמר ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא לא להוסיף על הברייתא אנא דיוקא דברייתא הוא ודייק הא של עץ בין מדרסו בין מגעו טמא מדלא פליג נמי בכלי עץ. וספינת הירדן טהורה בין ממגע בין ממדרס כתנא דידן ר' יוסי אומר אף הספינה כמגע כלי חרס וטמאה כחנניא. ובפר"ח ז"ל גרסי', א"ר זביד מדרס כלי חרם טהור ומגעו טמא וספינה של חרס טהורה כתנא דידן רי"א אף הספינה טמאה כחנניא מתקיף לה ר"פ א"ה מה אף אלא אר"פ ה"ק מדרס כלי חרס טהורה ומגעו טמא ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא וספינה של חרס טמאה כחנניא רי"א אף הספינה טהורה ופי' ר"ח ז"ל לזו הגירסא דמאי דאמרי' מגעו טמא היינו בדיוק כלומר הא מגעו טמא מ"ה אקשי ר"פ מאי אף כלומר אמאי קאי אף הא מגע ליתא בברייתא אלא דיוקא הוא דקאמרינן ופריק דאף הספינה טהורה מדין מגע כמו מדרס שטהר ת"ק. ואין פי' זה נכון, שהרי יכול היה להוסיף בעיקר הבריית' ומגעו טמא שהוא כמשמעה כמו שהוסיף וספינה של חרם טהורה או טמאה ונימא דאף קאי עלי' ממה שנימא דקאי אדיוקא דלישנא דת"ק:

מה הוא אית ליה טהרה במקוה. פי' לאו דוקא במקוה דהא זב מים חיים בעי אלא סירכא נקיט ומשכבו לאו לביאת מים חיים הוקש דלא בעי אלא טבילת מקוה כדתניא בתו"כ, אלא לטבילה הוקש ומש"ה נקט מקוה בהוא עצמו. וי"ל יש לו טהרה במקוה בשאר טומאות קאמר ומיהו משום הקישא דמשכב קאמר הכי כדפרישית:

אף משכבו דאית ליה טהרה במקוה. אי קשיא הרי פת שאור שייחדה לישיבה מטמא מדרס א"ל הואיל ואיכ' במינו דהיינו גידולי קרקע כדמתרץ ואזיל ומיהו מעיקרא הו"ל לאותובי מהא אלא חדא מתרתי פירכי נקט. וי"א דאפי' למ"ד גבי מפץ דרחמנא ליצלן מהאי דעתא שאני [מפץ] דנמי גדולי מים הן ואפ"ה בסוף מרבי' כל דדמי ליה כלל [ואפי' מפץ] מדכתיב וכל המשכב, ואין טעם זה נכון:

שלש עגלות הם העשויה כקתדרא שהיא קצרה ומוקפת משלשה צדדין טמאה מדרס שהרי מיוחדת היא לישיבה ואם עשויה כמטה שהיא ארוכה ומקבלת מתחתיה כגון מטה של עור טמאה טומאת מת כלומר שמקבלת שאר טומאות חוץ מטומאת מדרס מפני שהוא כלי לקבל טומאה ואינה מיוחדת לישיבה מפני שהדבר מצוי לטעון בה פרקמטיא ולא תפשה בלשון טומאת מת אלא מפני שהיא אב הטומאה כמדרס ואם היא של אבנים ר"ל עשויה להוליך בה אבנים טהורה שמן הסתם פרוצה היא מתחתיה בנקבים גדולים כמוציא רמון ומ"מ אם לא ניקבה כמוציא רמון טמאה ולמדת שהטלטול על ידי שוורים טלטול הוא שהרי עגלה של אבנים אינה מיטלטלת אלא ע"י שוורים:

שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס שהרי ראויה לשכיבה עליה ואין אומרים לו עמוד ונפתח שהרי מצדה פותחין אותה ואם היה פתחה למעלה כעין שלנו טמאה טומאת מת כלומר נעשית אב הטומאה על ידי מת וראשון ע"י שאר הטומאות כשאר הכלים ואינו מיטמא מדרס שהרי כלי הוא ליטמא ואינו עומד לישיבה שהרי אם ישב עליה יאמרו לו עמוד ונפתח והבאה במדה ר"ל גדולה הרבה מל' אנשי מדות ויש לה חלון מלמעלה להשתמש בתוכה טהורה מכלום שבמדרס אינה מטמאת הואיל ויש לה חלון מלמעלה אינה עשויה לשכיבה ובשאר טמאות אינה מיטמאית שהרי אינה מיטלטלת מלא וריקן:

כלי חרס בין גדולים בין קטנים בין פשוטיהם בין מקבליהם טהורים מן המדרס שהרי אינם ראויים לישיבה אפי' ישב עליו כל שלא הכניס אצבעו באוירו טהור ואין מגעו שבישיבה מטמאתו שהרי אינו מטמא מגבו ומ"מ הכניס אצבעו לתוכו או הסיטו טמא וזה שאמרו כאן ומגעו טמא פירושו שנגע בו מתוכו אבל לא למדרס שנ' וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור ואפי' ייחדהו לאשתו נדה לישב עליו ואעפ"כ טהור אפי' ישבה ואפי' הסיטה שמאחר שהוא מיוחד לה לישב עליו תמיד אי איפשר שלא תסיט ומעתה צמיד פתיל אין לו שום טומאה לא טומאת מדרס שאין מדרס לכלי חרס ולא טומאת מגע שאין מיטמא אלא מאוירו והרי הוא צמיד פתיל ולא היסט שכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל היסט וכן פכים קטנים שאין אצבעו יכול ליכנס בתוכה טהורים בזב טהור מן המדרס שאין מדרס לכלי חרש וממגע שאין אצבעו יכול ליכנס בתוכו ואע"פ שיכול להכניס בו שערו ושער הזב מטמא כמו שהתבאר בתורת כהנים וכן רוקו ומי רגליו לא נאמרה טומאת שער ורוק ומי רגלים אלא במקום שאפשר לו ליגע בבשר וזהו לדעתם שהוציאו הכתוב בלשון נגיעת בשר שנאמ' והנוגע בבשר הזב שלא ליטמא בשער וחבריו אלא במקום הראוי לנגיעת בשר:

מה שכתבנו בענין צמיד פתיל הוא שיטת גדולי הרבנים ולמדת שאין כלי חרס הסתום מיטמא אף בהיסט ומ"מ מגדולי אחרוניהם הקשו עליהם שהרי במסכת גיטין פרק נזקין אמרו בכלי חרש המוקפים צמיד פתיל וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכן בראשון של נדה אמרו נדה מטמאה מעת לעת ומה היא מטמאה אוכלין ומשקין ומשכבות ומושבות וכלי חרש המוקף צמיד פתיל ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פרשום לענין אוכלים שבתוכו שהן מטמאים מצד ההיסט שהוא אצלם כמגע כמו שאמרו איזהו מגעו שהוא ככלו הוי אומר זה היסט אבל הכלי עצמו טהור ואל תתמה שהרי כיוצא בו נושא אוכלים בפשוטי כלי עץ שהאוכלין טמאים אע"פ שמה שהסיטן בו טהור ומ"מ לדעת המקשים אין צמיד פתיל מציל אלא במת אבל לא להיסט כלל ולדעתם מה שאמרו כאן מי לא עסקינן שייחדן לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור כלומר שיחדן לנדה לישב עליו ואין היסט אא"כ הנידו וקאמר טהור הא בהיסט מ"מ טמא ושמא תאמר ואלו בהיסט טמא היאך מציל והרי כל שמקבל טומאה אינו חוצץ תדע שאלו נטמא בהיסט ואח"כ הכניסו אינו מציל אבל זה שלא נטמא מעולם ועכשיו מכניסו מוקף הואיל ואין בו טומאת אהל חוצץ וכך הוא הענין כל דבר המקבל טומאת מת אינו חוצץ לפי שהכלי עצמו מיטמא באהל המת והשתא לדידיה לא מגני לאחריני מגני אבל מאחר שהוא טהור באהל המת חוצץ ומציל על מה שבתוכו ויש מכריעים לומר שהפתוח מתחלה ונסתם טמא בהיסט הואיל וכבר בא לכלל מגע אבל מוקף מעיקרו אף בהיסט טהור:

יש שואלים בשמועה זו מאחר שכלי חרס מציל במדרס על האוכלין שבתוכו וחוצץ והוא עצמו טהור מן המדרס היאך אמרו כיפת שאור שייחדה לישיבה טמאה מדרס ואינה קושיא שכלי חרס המוקף צמיד פתיל גזירת הכתוב הוא:

אף מה שכתבנו בפכים קטנים שבשל חרס אנו עסוקים ולא חששנו לשערו ורקו ומי רגליו הוא שיטת גדולי הרבנים אבל גדולי אחרוניהם חולקים בה מחשש רקו ומי רגליו ולא נאמר לדעתם שלא ליטמא אלא במקום הראוי ליטמא בבשר ויש מסייעים לדבריהם ממה שאמרו במסכת חולין פרק רוטב קולית של נבלה וקולית של שרץ הנוגע בהם סתומים טהור נקובים כל שהם מטמאה במגע שהרי באו לכלל מגע מצד שער ומ"מ אפשר לתרץ בה שעומדים לינקב אלא שלא נגמרו ואחר שבאו לכלל מגע שער ועומדים לבא לכלל מגע בשר טמאים אבל פכים קטנים אין עשויים להשתנות ומ"מ הם מפרשים אותה בפכים של עץ וטהרתן במדרס לבד ומפני שאין עומדים לישיבה ואלו גדולים ראויים הם לישיבה ומיטמאין מדרס ועיקר הדברים כדעת ראשון:

מפץ אע"פ שאינו מן הכלים הנזכרים בתורה מיטמא הוא טומאת מדרס הואיל וראוי לשכיבה וכן מיטמא באהל המת מקל וחומר הנזכר כאן או מגזירה שוה הנזכרת בשני של בבא קמא:

בד"ה ולחנניה כו' ועוד דנראה דספינת הירדן מטלטלה אפילו ע"י בני אדם כו' עכ"ל ר"ל ועוד תימה אמאי נקט חנניה כיון דע"כ ספינת הירדן מיטלטלת אפילו ע"י בני אדם דאל"כ ממתני' דכלים כו' וא"כ מהיכא פסיקא ליה טפי לחנניה דטלטול שוורים שמיה טלטול דהא דמטמא ספינת הירדן אימא היינו משום דמיטלטל אפילו ע"י בני אדם וק"ל:

בד"ה אלא אמר כו' דלמה לו להגיה של עץ כו' לא ה"ל אלא לאפוכי שינויא קמא כו' עכ"ל ולא ניחא לו כפירש"י דלכך נקט ספינת הירדן דשל עץ הוא ושכיחא טפי משל חרס משום דא"כ רב זביד נמי ה"ל למנקט ספינת הירדן בפלוגתייהו משום דשכיחא טפי וליכא למימר נמי דלכך הגיה ספינת הירדן דלפי זה הוצרך להגיה נמי ושל עץ בין מדרסו ובין מגעו כו' דאל"כ לא הוה שייך כלל ספינת הירדן שהיא של עץ לכלי חרס דנקט ברישא ומשום דהשתא לפי מה שהגיע התלמוד קאי שפיר אף דקאמר ר' יוסי אעיקר מלתיה דת"ק דקאמר בשל עץ מגעו טמא כמו לפי גירסת ר"ח דלא ניחא ליה דקאי אף אדקדוק דבריו של ת"ק דמ"מ לא הוצרך התלמוד להגיה כן אלא להגיה גבי כלי חרס ומגעו טמא ולאפוכי שינויא קמא דהשתא נמי קאי שפיר אף דקאר"י אעיקר מלתיה דת"ק דקאמר גבי כלי חרס דמגעו טמא:

ודע שמה שהסכים ר"ת לגירסת ר"ח ולא הניח גירסת רש"י ולאפוכי שינויא קמא משום דלא מצא ר"ת הך גירסא לא לפירש"י ולא לפי' ר"ח וצ"ל לגירסת ר"ח דלא חש התלמוד להך קושיא שפירש"י דמאי אף כיון דלא טיהר ת"ק ממגע דנימא אף זו כיוצא וכמו כן לפירש"י דלא הוה חש רב זביד לקושיית מאי אף וע"כ קושיית מאי קאמר דקאמר תלמודא מעיקרא הוא קושיא אחרת דהוה חש לה רב זביד:

ודע בין לפירש"י בין לגירסת ר"ח לא הוצרך להגיה בין לשינויא דרב זביד ובין לשינויא דרב פפא מלתיה דת"ק אלא דמלשון ר"י אומר משמע ליה דאיכא ת"ק דפליג ודו"ק:

בא"ד אלא אמר רב פפא כו' עכ"ל מה שדקדקנו בזה בחדושינו קרוב להם מצאנו בדברי בעל המאור ע"ש:

בפרש"י בד"ה מפץ של קנים כו' לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ כו' טהורין מטומאת מגע שרץ עכ"ל לא ידענא אמאי נקט מגע שרץ אם רצונו פשוטי כלי עץ דחזי למדרס הני במגע שרץ נמי טמא מהאי ק"ו דבשמעתין כדאמרי' בהדיא פרק כיצד הרגל ואם ר"ל בפשוטי כלי עץ דלא חזי למדרס ה"ל למנקט טומאת מגע טמא מת גופיה דטהורין דבהנהו ליכא ק"ו לטמא ודו"ק:

תוספות בד"ה מפץ במת כו' ושל גמי דאין לו שום טומאה אלא מדרבנן כו' כדפי' לעיל פרק במה אשה כו' עכ"ל לא מצאתיו בתוספות פ' במה אשה גם לכאורה הוא תמוה מה שכתבו דאין לו שום טומאה אלא מדרבנן לבד מטומאת מדרס כו' שזה אינו שהרי יש לו גם טומאת טמא מת מק"ו דבשמעתין גם טומאת מגע שרץ מק"ו וכדאמרי' פ' כיצד הרגל ויש ליישב דר"ל דאין לו שום טומאה אלא מדרבנן לבד מטומאת מדרס כו' היינו נמי דאתי מק"ו טומאת מדרס מפכין קטנים דהיינו טמא מת ומגע שרץ ולא אתי אלא לאפוקי נבילה ושאר טומאות דלא אתיין מק"ו דשמעתין וק"ל:

ברש"י ד"ה טמאה טומאת מת וכו' אף אומר בטומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו וכו' ור"ל דאף במת צריך להיות מיוחד למת ולא למלאכה אחרת:

בא"ד דעל ידי מת נעשה אב הטומאה כמו על ידי מדרס וכו' כצ"ל:

ד"ה מפץ של קנים וכו' לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורים מטומאת מגע שרץ מנין שכלי הראוי למשכב ומושב מקבל טומאת מגע מת כצ"ל והכל ד"א ומלשון זה של רש"י משמע שר"ל מדנקט התנא מפץ במת דלא בעי התנא אלא כלי עץ הפשוט הראוי למשכב ומושב שטמא במת מק"ו דפכים קטנים אבל בשרץ אינו מטמא אפילו הראוי למשכב ומושב ולכך כתב רש"י לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורים מטומאת מגע שרץ ר"ל אפילו היכא דראויין למדרס לכך בעי התנא מנין שיהיו טמאים במת אבל בפרק כיצד הרגל מסיק דהאי תנא מפץ בשרץ יליף מהאי ק"ו דפכים קטנים וה"ק מפץ בשרץ מנין ע"ש ורש"י פירש הכא לפי הס"ד דמעיקרא דהתם אבל לכל הדעות פשוטי כלי עץ שאינן ראויים למדרס אפילו במת אינן טמאין ודו"ק:

בתוספות ד"ה ולחנניא כו' תימה לר"י אמאי נקט חנניא הא רבנן לא פליגי בהא וכו' ר"ל דבשלמא אי הוה פלוגתייהו דרבנן וחנניא בהא דרבנן הוה סבירא להו דטלטול דספינת הירדן לא שמיה טלטול כיון שאינו מיטלטל על ידי בני אדם וחנניא ס"ל דשמיה טלטול הוי אתי שפיר דנקיט חנניא אבל כיון דלא פליגי בהא אלא טעמייהו דרבנן משום דספינה איתקש לים אבל כלי אחר גדול שאינו ספינה גם רבנן מודו דשמיה טלטול ומקבל טומאה אם כן לא הוה ליה למנקט חנניא טפי מרבנן ועוד דנראה דספינת היררן מיטלטלת על ידי בני אדם דאי אינה מיטלטלת אלא ע"י שוורים למה ליה לאתויי ראייה ממתניתין דג' עגלות וכו' ממתניתין דספינת הירדן טמאה גופיה דאתי ע"כ כחנניא כדמשמע בגמרא הוי מצי לאוכחי דס"ל לחנניא דטילטול ע"י שוורים שמיה טלטול אלא ודאי מדלא הוכיח מספינה צריך לומר דספינה מיטלטלת על ידי בני אדם ולכך א"ש דמטמא לחנניא אפילו אי ס"ל דטלטול ע"י שוורים לא שמיה טלטול א"כ רבא רבא לאשמעינן דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול למה ליה דנקיט חנניא דענין זה אינו ענין לפלונתא דחנניא ורבנן אלא הוה ליה למנקט אליבא דכ"ע וק"ל:

ד"ה אלא אמר רב פפא וכו' ע"כ נראה לר"ת כגירסת ר"ח וכו' מאי אף דהשתא לא קאי אעיקר מילתא דת"ק וכו' ר"ל משום דת"ק לא קתני בהדיא מגעו טמא אלא מדיוקא שמעינן ליה וליכא למימר מכל מקום ל"ל לאפוכי נגיה במילתיה דת"ק דתנא בהדיא ומנעו טמא דאם כן מה אתא ת"ק לאשמעינן פשיטא דמנעו טמא:

בא"ד רבי יוסי אומר אף הספינה טהורה וכו' כמו מדרס כלי חרס דקתני ת"ק בחדיא וכו' פירוש ולא חייש ר"ח למה שכתב רש"י לפי גרסתו דאתקפתא דרב פפא ע"כ טהורה ממגע קאמר ומאי אף הא לא טיהר ת"ק כלי ממגע דנימא אף זו כיוצא בה וכו' דסבירא ליה לר"ח דשפיר שייך לומר אף הספינה טהורה כמו מדרס כלי חרס דמיתניא במלתיה דת"ק בהדיא אלא שיש לדקדק למה דחה ר"ת גירסתו של רש"י ונראה לו יותר גירסתו של ר"ח הלא לא הקשה על גירסת רש"י אלא דלמה לו להגיה של עץ וכו' אם כן היה לו להניח גירסתו של רש"י ולמחוק מה שהגיה ושל עץ וכו' ונראה לי שטעמו של ר"ת משום דס"ל דלא הוגה כל זה בספרים אלא כדי שלא יקשה דלא שייך לרבי יוסי לומר אף אמאי דלא מתני' במלתיה דת"ק בהדיא ולכך הגיה כן כתירוצו של רב פפא א"כ מכלל דאתקפתא דרב פפא דפריך מאי אף היתה ג"כ הכי וגם היה נראה לו דוחק להגיה כן במילתיה דת"ק כל כך ומגעו טמא ושל עץ בין מגעו ובין מדרסו טמא וגם אם לא נגיה כי אם ומגעו טמא לחוד הוא דוחק דלמה ליה לת"ק למתני זה וכי לא ידעינן דכלי חרס מטמאים במגע כמו שכתבנו לכך נראה לו גירסת ר"ח דלא צריך להגיה כ"כ ודו"ק:

ד"ה מה הוא דאית ליה טהרה במקוה וכו' לאפוקי כלי חרס הוא סוף הדבור ואחר כך מתחיל דבור בפני עצמו דלית ליה טהרה במקוה ויכול להיות דסוף הדבור הוא דאית ליה טהרה ולאפוקי כלי חרס וכו' הוא התחלת הדבור האחר ודו"ק:

בד"ה לאפוקי כ"ח תימה דהא כופת שאור וכו' אע"ג דלית ליה טהרה במקוה פירוש לשאור שהרי אוכלין אין להם טהרה במקוה:

בא"ד ואומר ר"ת דיש במינו בגידולי קרקע טהרה במקוה וכו' פירוש דהרי שאור גידולי קרקע הוא כמו העץ ונראה לי דקושיא זו וגם תירוצו של ר"ת לא שייך כל זה אלא לאחר הפירוקא דמשני רבי חנינא בגמרא שאני התם הואיל ואיכא במינו ועל זה הקשו התוס' תימה דהא כופת שאור וכו' כלומר דאף לפי שינוייא דר"ח קשיא ותירץ ר"ת דלפי שינוייא דרבי חנינא דמשני הואיל ואיכא במינו מתורץ גם כן קושיא זו דהכי נמי יש במינו בגידולי קרקע טהרה במקוה דהיינו כלי עץ אבל לרבי אילעא דמותיב ממפץ ולא ידע שינוייא דהואיל ואיכא במינו גם מכופת שאור היה יכול להקשות אלא דניחא ליה טפי ואלימא ליה לאותיב מברייתא דמפץ ולא מההיא דכופת שאור שהיא מימרא דאביי פרק העור והרוטב:

ד"ה מפץ במת מנין וכו' אומר ר"ת דהכא במפץ של שיפה וגמי דאין לו שום טומאה אלא מדרבנן לבר מטומאת מדרס כדפירש לעיל בפרק במה אשה וכו' ור"ל דלעיל פרק במה אשה דס"ו ד"ה כוורת הקש ושפופרת של קנים וכו' דתניא שם בברייתא ר"ע מטמא פירשו שם התוס' דהך טומאה דאפילו במת דרבנן היא בשאינו ראוי לישיבה ולמדרס וע"ש ובמה שכתבתי שם ואי לאו ק"ו דפכים קטנים אפילו אם היו ראויים למדרס כגון מפץ לא היה טמא בשום טומאה והשתא בהך ברייתא דהכא מייתי לה בק"ו מפכים קטנים שיהא טמא במת וזהו כוונת התוס' שכתבו דאין שום טומאה וכו' אלא במדרס ר"ל אי לאו הק"ו דהכא לכך אתי הך תנא למילף ליה טומאה במת מק"ו וראיתי בדברי אחד בזמנינו שכתב כאן בביאור דברי התוס' אלו וז"ל לא מצאתיו בתוס' פרק במה אשה גם לכאורה הוא תמוה וכו' שהרי יש לו גם כן טומאת מת וכו' עכ"ל וכאשר תראה שם דבריו אבל ממה שכתבתי אתה רואה שהוא לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש ושגגה היא בידו:

גמ' שמיה טלטול דתנן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כקתידרא כו' צדדין הס"ד:

בד"ה ושל אבנים כו' אבנים הס"ד:

בד"ה ואמר כו' עץ הוא ואיתקש כו' כצ"ל:

בד"ה טמאה טמא כו' אב הטומאה כמו ע"י מדרס כו' כצ"ל:

בד"ה משכבו לו הוא כו' כצ"ל:

בד"ה מפץ של קנים הס"ד:

בד"ה מפץ במת מנין כו' מגע שרץ מנין כו' הד"א:

תוס' בד"ה ולחנניא כו' אפי' ע"י בני אדם כו'. נ"ב פי' א"כ בע"כ רבנן דמטהרי משום אניה בלב ים ואם כן יותר חיזוק לתימה הראשונה אמאי נקט חנניא ודו"ק:

בד"ה אלא אמר כו' כמו מגע דכלי חרס ופריך כו' כצ"ל:

בד"ה מה הוא כו' לאפוקי כלי חרס הס"ד ואח"כ מה"ד דלית ליה כו':

גמרא ולחנניא טלטול ע"י שוורים ש"ט אין דתנן כו'. ק"ל מדוע לא הביא ממשנה דשם רפט"ו דחשיב שם ר"י דרדור עגלה בין אותן דטמאין אע"פ שמקבלין ופי' שם הרע"ב דסבר טלטול עי"ש ש"ט ואף ר"מ מודה ליה בזה כדמוכח שם במשנה:

תוס' ד"ה ואמר. מהא דקתני כמטה טמאה כו' כצ"ל:

גמ' ומדרס כלי חרס מנלן דטהור. עי' רש"י עירובין דף קד ע"א ד"ה לא ובבכורות דף לח ע"א רש"י ד"ה אין מדרס וצ"ע:

ת"ר מדרס כלי חרס טהור וכו'. נראה לפירש"י לרב זביד לא הגיה בברייתא כלום אלא אדיוקא קאי הא מגעו טמא וממילא מובן דספינה שיש בה טומאת מגע ואהא פליג ר' יוסי. ומה שלא פי' רש"י מאי אף דלא שייך אף אדיוקא משום דלא משמע לרש"י ק' בכך. אבל לעולם י"ל דלא מגיה בברייתא מאומה משו"ה לא הוסיף בברייתא ספינת הירדן כמו שהוסיף ר"פ מטעם שפירש"י דספינה של חרס לא שכיח:

דבי ר"י תנא ואיש אשר יגע במשכבה וכו' נראה דתנא דבי ר"י בא לאפוקי מק' תוס' ד"ה מה וכו' להכי מפיק ממשכבה. דנקבה לא בעי מים חיים. עפירש"י לעיל ס"ה ע"ב מתוספתא חומר בזב מבזבה ע"ש. אמנם במתני' ה' פ"ה דמקואות נדחק רמב"ם בפי' המשנה ע"ש ועיין יעב"ץ ח"א סי' פ"ח:

מפץ במת פירש"י דלא מטמא פשיטי כלי עץ במגע שרץ נקט שרץ משום דשק בשרץ הוא דכתיב. ושוב ילפי' מת מיני' בגז"ש דבגד ועור לעיל ס"ד ע"א וע"ש ס"ג ע"ב תוס' ד"ה ההוא במדין ולחנם נדחק מהרש"א. גם מ"ש מהרש"א בדברי ר"ת שבתוס' דשיפה וגמי לית לי' אלא טומאה דרבנן פשוט כוונתם אותם שאינם ראוים למדרס ולא אתי' מק"ו דפכים ואותן אין להם אלא טומאה דרבנן כמ"ש תוס' לעיל ס"ו ע"א בשינוי בתרא בד"ה כוורת וכו' ופשוט. ומ"ש תו רש"י דיליף דליטמא במגע מת ר"ל דלענין אהל ליכא למילף דנימא דיו לבא מן הדין כק' ש"ס שם פ' כיצד הרגל וס"ל דלמסקנא התם מפץ בשרץ ה"ה מגע מת לטומאת ערב. ושוב לבתר דיליף ק"ו אתי' טומאת אהל המת לטומאת ז' מגז"ש כמבואר התם. ומ"מ גם להס"ד אין צורך להגיה שרץ במקום מת אלא מגע מת קאמר וה"ה שרץ:

ומ"ש תוס' דאיכא למיפרך מה לסאה ותרקב שכן נעשה אב הטומאה משא"כ מפץ. פי' אינו נעשה אב הטומאה ע"י מת דבטומאת מת כתיב וחטאו ביום הז' כל שאין לו חיטוי וטהרה אינה נעשה אב הטומאה במת אבל בודאי נעשה אב הטומאה במדרס הזב. דהתם בעירובין מיירי מכלי חרס שאינו נעשה מדרס נמצא שאינו נעשה אב הטומאה כלל כמבואר בעירובין ק"ד ע"ב ברש"י ותוס' ד"ה יצא וכו' ע"ש. אבל הכא מפץ נעשה אב הטומאה במדרס. רק הפירכא היא כך דסאה ותרקב נעשה אב הטומאה ע"י מת משא"כ מפץ אף אי נילף דיטמא במת מ"מ אינו נעשה אב הטומאה וכיון דא"א להיות כסאה ותרקב לא נילף כלל אפי' להיות ולד הטומאה:

ודברי רש"י שם בעירובין תמוהים דכ' טעם לשאין מדרס לכלי חרס משום דלא חזי להכי שמשתבר ואלו בשמעתין מפיק ליה מקרא. מיהו בבכורות ל"ח ע"א גם שם פירש"י כן ולק"מ דהתם ה"ל טעם שלא גזרו טומאה מדרבנן על מדרס חרס כמו שגזרו על מפץ של גמי כמ"ש תוס' לעיל. לזה פירש"י דרוב כ"ח לא חזי למדרס ואי אירע ע"צ דחוק מדרס חרס לא גזרו רבנן אמידי דלא שכיח וא"ש. אבל בעירובין דקאי אדאורייתא קשה וצל"ע. וי"ל דהתם שמואל דאמר המכניס שרץ וכו' משום דלא דמי לזכר ונקבה דאית ליה טהרה ובעי לסיוע מכ"ח ודחי אין התם הדמיון משום טהרה במקוה דלא קפדינן אהאי דמיון אלא משום דאינו נעשה אב הטומאה והוצרך רש"י לפרש דלאו משום היקש דטהרה במקוה הוא אלא משום דאינו ראוי למדרס:

בתוס' בד"ה ולחנניה וכו' תימא לר"י אמאי נקיט חנניה הא רבנן נמי וכו' ועוד דנראה וכו' א"כ ממתניתין דכלים וכו' עס"ה כבר כתבתי לעיל ליישב קושיא ראשונה לפי שיטתינו אלא דבלא"ה אף לשיטת התוס' לא ידענא מאי קשיא ליה לר"י הא רבנן נמי לא פליגי בהא וכו' הא בפשיטות מצינן למימר דמה שהוצרכו רבנן למילף דספינת הירדן טהורה מקרא דאניה בלב ים היינו משום דאי לאו הך ילפותא היה אפשר לומר דטמאה כיון דחזי' למדרס כיון שכל שעה יושבין בה בני אדם. ואף שכתבו התוספות דמ"מ עיקרן עשויה לפרקמטיא אפ"ה מלשון התוספות גופא משמע דלאו פשיטא להו הך סברא אלא משקלא וטריא דשמעתין אליבא דחנניה מש"ה קאמר שפיר לחנניא טלטול ע"י שוורים וכו' דמדרבנן לא שמעינן להו שפיר ולפ"ז כ"ש דאין מקום לקושיא שנייה של ר"י דהו"ל לאקשויי ממתניתין דכלים דתנן ספינת הירדן טמאה דהא ודאי ממתניתין לא קשיא מידי דאפשר דהא דתנן ספינת הירדן טמאה היינו מה"ט גופא דספינת הירדן אין עיקרה עשויה לפרקמטיא אלא אף לישיבת בני אדם והשתא א"ש דעיקר קושיית הגמרא אינה אלא ממימרא דרבי חנינא בן עקביא דמפרש טעמא דחנניה בספינת הירדן היינו שטוענין אותן ביבשה ומביאין אותן למים ע"י טלטול שוורים כנ"ל ליישב קושיית התוס' שהניחו בתימה ועמ"ש מ"ז ז"ל בזה בספר מג"ש באריכות ודו"ק:

בד"ה שלש תיבות הן קשה לר"י דאמאי מייתי לה וכו' עס"ה. עי' מ"ש מ"ז ז"ל בספר מג"ש דאי לאו הך מתניתין דג' תיבות הן היה באפשר לומר דהאי תנא דמתני' דכלים לית ליה הך הקישא לענין דבעינן מטלטל מלא וריקן מש"ה הוצרך לאתויי הך דהבאה במדה טהורה מכלום אלמא דאית ליה ואפ"ה קאמר רבי יוחנן דאם יש לה בית קיבול רמונים טמאה אלמא דטעמא משום טלטול שוורים וכתב כן לפי שיטתו ע"ש. ולי נראה להוסיף בדבריו דאפילו את"ל דהקישא דשק לענין הבאה במדה נמי סברא פשוטה היא לכ"ע כמו לענין פשוטי כלי עץ אפ"ה איכא למימר דטמאה מיהא מדרבנן כדאשכחן טובא דאפילו בפשוטי כלי עץ נמי זימנין דטמאה מדרבנן כמ"ש התוס' בכמה דוכתי טובא וכמו שאבאר לקמן וכדפרישית נמי לעיל דף פ"א בלשון התוס' ד"ה חפי פותחת ע"ש א"כ לפ"ז שפיר הוי מצינן למימר דרבי יוחנן נמי לענין טומאה דרבנן איירי מש"ה מייתי נמי הך בבא דג' תיבות דטהורין מכלום אלמא דאפילו מדרבנן טהור וא"כ ע"כ הא דמטמא רבי יוחנן היינו משום טלטול על ידי שוורים ואם כן טעמא דחנניה נמי משום הכי הוא. כן נראה לי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה טהורה מכלום למדרס לא חזיא הואיל וחלולה מלמעלה וכו' עס"ה. נראה מבואר מלשונו דבפתחה מצדה טמאה מדרס אפילו בבאה במדה א"כ לפ"ז ממילא דטמאה נמי בכל הטומאות מהאי כללא דכל המטמא מדרס מטמא טומאת מת ובכל הטומאות דילפינן לה לקמן בק"ו מפכים קטנים וכמ"ש התוס'. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב בפירוש דהבאה במדה טהורה מכלום ארישא נמי קאי דטהורה מכל הטומאות והטעם נראה מבואר בחיבורו דהבאה במדה לאו לגמרי דמי לפשוטי כלי עץ אף על גב דתרווייהו מהקישא דשק ממעטינן להו וכמ"ש ג"כ התוי"ט בשמו באריכות בפכ"ד בהך משנה ע"ש. אלא שבסוף דבריו הניח בצ"ע מסוגיא דפרק כיצד הרגל ע"ש. ולענ"ד שיטת הרמב"ם נכונה וברורה בזה דהא לקמן מסקינן דהאי ק"ו מפכים קטנים היינו דוקא היכא דיש במינו טהרה במקוה דמרבינן לה מוכל המשכב ולפי פי' התוס' בסמוך דמפץ היינו של שפי ושל גמי וכן נראה מפירוש הרמב"ם בפ"א מהלכות מקואות ולפ"ז ע"כ הא דקרי ליה יש במינו היינו משום שהוא גידולי קרקע כמו כלי עץ וזה נראה דוחק וא"כ כ"ש שיש לנו לומר דלא קרינן יש במינו טהרה במקוה אלא במידי דהוי כלי אבל בתיבה הבאה במדה דלא מיקרי כלי כלל כיון דאין מטלטל מלא וריקן ולא הוי דומיא דשק א"כ ממילא דלא הוי נמי בכלל וכל כלי עץ תתחטאו ולא שייך ביה נמי האי ק"ו דפכים קטנים דמה לפכים קטנים דמיקרי כלי משא"כ בהאי דלא מיקרי כלי כלל אפילו לענין טלטול בשבת כדאיתא לעיל ס"פ במה מדליקין דף ל"ה גבי חלתא בת תלתא כורי ע"ש כנ"ל ברור בשיטת הרמב"ם ז"ל והיינו כמשמעות לשון המשנה דקתני הבאה במדה טהורה מכלום משמע דארישא נמי קאי וכמו שאבאר עוד בסמוך. וכן נראה קצת מלשון הראב"ד ברפ"ג מהלכות מקואות דטהרה במקוה היינו דוקא במידי דתורת כלי עליו וזה שכתב שם דהתם איסורא נמי איכא בטלטול ובעל כ"מ נתקשה מאד בזה ולמאי דפרישית א"ש ודוק היטב:

בגמרא ת"ר מדרס כלי חרס טהור ר"י אומר אף הספינה מאי קאמר. וקשיא לי טובא דלפי שיטת רש"י והתוס' דלעיל דבמידי דמיוחד למדרס אפילו בבאה במדה טמא ולפי' התוספות אפילו בספינה הוי דינא הכי אי לאו דעיקרן עשוין לפרקמטיא וא"כ מאי האי דמתמה הש"ס ומקשה מאי קאמר דהא שפיר מצינן לפרש הברייתא כפשטא דת"ק דר' יוסי דקאמר מדרס כלי חרס טהור משמע דעיקר ילפותא דאע"ג דטומאת מדרס חמירא טובא וכתיב ביה נמי וכל המשכב בלשון ריבוי אפ"ה בכלי חרס טהור מהיקישא דמשכבו דמקיש משכבו לו דבעינן שיהא במינו טהרה במקוה ואם כן משמע מזה דכלי חרס לחוד הוא דממעטינן אבל ספינה של עץ אע"ג דאינה מטלטלת מלא וריקן טמאה היכא דמיוחדת למדרס ואהא פליג רבי יוסי וקאמר דאף הספינה טהורה אפילו בשל עץ ומיוחדת למדרס דלגמרי ממעטינן לה דמה ים טהור אף ספינה טהורה אבל למאי דפרישית לעיל בכולה שמעתין א"ש טובא דלכ"ע כל כלי הבא במדה ואינו מטלטל מלא וריקן אפילו טומאת מדרס אין בו כיון דלא מיקרי כלי כלל ובמדרס הזב גופא כלי כתיב וכל כלי אשר ישב עליו וא"כ מקשה שפיר מאי קאמר דלענין ספינה של חרס לא משמע ליה לאוקמי דהא לת"ק דרבי יוסי נמי פשיטא דטהורה דלא עדיף משאר כלי חרס לענין מדרס ובספינה של ירדן נמי לא משמע ליה לאוקמי דהא רבי יוסי סתמא קאמר אף הספינה משמע דבסתם ספינות איירי מש"ה משני ליה רב זביד דבספינה של תרס קאי דומיא דרישא ולענין מגע פליגי ורב פפא דמוקי פלוגתייהו בספינת הירדן ולא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו בחרס ולענין מגע משום דכולה ברייתא ניחא ליה לאוקמי לענין מדרס מש"ה ניחא ליה לר"פ למימר דבספינת הירדן פליגי לת"ק טהורה לגמרי בין במגע ובין במדרס ולרבי יוסי טמאה במגע ובמדרס ושפיר קאמר דאף ארישא נמי קאי ולפ"ז נתיישב מ"ש התוס' תימא לר"ת כן נ"ל נכון בעזה"י ועמ"ש בעל המאור בזה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה מפץ במת מניין פי' בקונטרס דמיירי בשל עץ ואין נראה לר"ת וכו' כדמוכח בפ"ק דסוכה דאמר מטה מיטהרת איברים וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בספר מג"ש ליישב שיטת רש"י ע"ש באריכות ולענ"ד יש ליישב בפשיטות דמטה אינה בכלל שאר פשוטי כלי עץ כיון דמשמשת אדם ותשמישי אדם כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא ברפ"ד מהלכות כלים והוא מלשון התוספתא וכבר כתבו התוס' בפ"ק דסוכה דף ה' גבי ומסגרתו למטה הוא עושה ובבכורות דף ל"ח ובכמה דוכתי דכל מה שמשמש אדם ומשמשי אדם לכ"ע טמא על כ"פ מדרבנן ואפשר דאפילו מדאורייתא דומיא דטבלא המתהפכת ואם כן שפיר יש לחלק בין מטה גמורה שהיא תשמיש חשוב ובין מפץ גרידא כן נ"ל לפי שיטת רש"י ומה שהכריחו לפרש כן דאיירי בשל עץ ולא ניחא ליה לפרש בכל מפצות אפילו בשל שפי ושל גמי דמשמע בפ"ק דסוכה דכולהו מטמאין מדרס אלא דאפ"ה משמע ליה לרש"י דהא מסקינן לקמן שאני הכא הואיל ואיכא במינו טהרה במקוה משמע דדוקא בשל עץ איירי דבשל שפי ושל גמי אין במינו טהרה במקוה ומ"ש התוס' דאפ"ה יש במינו קרינן בהו כיון שהן גידולי קרקע כשל עץ נראה לרש"י דוחק כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

ולחנניא. דאמר ספינה המיטלטלת מלאה טמאה אפילו אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים מרוב גודלה הוי טילטול וטמאה: כקתידרא. קצרה ומוקפת משלש צדדין: טמאה מדרס. שלישיבה מיוחדת היא: כמטה. שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת כמטה של עור שאין בה שום נקב: טמאה טומאת מת. כלומר מקבלת שאר טומאות כולן חוץ מטומאת מדרס דכלי הוה לקבל טומאה ולישיבה אינה מיוחדת שטוענין בה פרגמטיא ואומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו והא דנקט טמא מת משום דאב הטומאה הוא והכי קאמר אב הטומאה הוא על ידי מת ולא על ידי זב: ושל אבנים. העשויה להוליך בה אבנים: טהורה מכלום. אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולא כלי הוא דכל הכלים שיעורן כרמונים: ואמר רבי יוחנן כו'. אלמא אף על גב דשל עץ איתקש לשק דבעינן מיטלטל מלא וריקן וזו אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים קאמר טמאה טמא מת: תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס. לפי שמשמשת שכיבה עם מלאכתה שמשתמשין בה דרך פתחה ואין צריך לומר לשוכב עליה עמוד ונעשה מלאכתנו: מלמעלה. פתחה כאותן שלנו: טמאה טמא מת. כלומר נעשה אב הטומאה על ידי מת כשאר כל הכלים הראויין לקבל טומאה שאם האהיל אהל המת עליהן נעשין אב הטומאה ולענין שאר טומאות הויין ראשון לטומאה ככל הכלים ולא שמעינן ממתניתין אלא דכלי הוא לטומאה ומדרס לא הויא דאינה מיוחדת לשכיבה דצריך לומר לו עמוד יש מקשין הבל על משנה זו הא דאמר רבי יוחנן בפרק במה אשה (לעיל דף נט.) אף אומר בטומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו והבל הוא בפיהם דכי איתמר ההיא לענין כלי שנשבר ועודנו ראוי למלאכה ולא מעין מלאכה ראשונה וקאמר רבי יוחנן דטהור מטומאתו ראשונה ואומר בו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה והרי הוא אינו ראוי אבל לומר שתהא מיוחדת למת ולא למלאכה אחרת לא תהא זאת בישראל דהא כתיב (במדבר יט) כל אשר באהל יטמא וכל כלי פתוח וגו' וכל טמא מת שבתלמוד הנזכר אצל מדרס הוא הדין לטמא שרץ או לטומאת נבלה ולא הוזכר מת אלא משום דעל ידי מת נעשה אב הטומאה [כמו] על ידי מדרס שלא בא ללמדנו אלא לומר שהוא כלי מקבל כל טומאה חוץ מטומאת מדרס אם ישב עליו זב אינו נעשה אב הטומאה: הבאה במדה. תיבה גדולה שאינה מיטלטלת ויש לה חלון מלמעלה להשתמש בתוכה: טהורה מכלום. למדרס לא חזיא הואיל וחלולה מלמעלה אינה משמשת שכיבה עם מלאכתה ולשאר טומאות לא חזיא דאינה מטלטלת מליאה ולא איתפרש מה לשון באה במדה ולי נראה על שם אנשי מדות כלומר שצריכה למוד ארכה ורחבה: מדרס כלי חרס טהור. שאם ישב עליו הזב ולא נגע באוירו טהור ואינו מטמא משום מדרס ולקמיה יליף לה מקרא: מאי קאמר. מה ענין ספינה אצל מדרס ספינה טהורה אף מטומאת מגע ולמדרס לא חזיא: ומגעו טמא. אם נגע הזב בתוכו: וספינה של חרס טמאה. במגעה: כחנניא. דיליף טעמא משק וחרס לא איתקש לשק: כתנא דידן. דיליף מבלב ים והא נמי בלב ים היא: מאי אף ספינה. על כרחיך טהורה ממגע קאמר ומאי אף הא לא טיהר תנא קמא כלי ממגע דנימא אף זו כיוצא בו: וספינת הירדן טהורה כתנא דידן. דיליף מבלב ים לא שנא גדולה לא שנא קטנה והוא הדין נמי דמצי לתרוצי וספינה של חרס טהורה בתר דמפכינן דתנא קמא לרבי יוסי אלא משום דשכיחא טפי של עץ משל חרס: משכבו. הוא והמשכב הוזכר כאן: כלי חרס אין לו טהרה במקוה. דכתיב ישבר אין לו טהרה אלא שבירתו: מפץ. של קנים: במת מניין. שהוא טמא לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורין מטומאת מגע שרץ מניין שכלי הראוי למשכב ומושב מקבל טומאת מגע במת:
ולחנניא טילטול על ידי שוורים שמיה טילטול. נראה לר''י אפילו ביש בה מ' סאה תימה לר' יצחק אמאי נקט חנניא הא רבנן נמי לא פליגי בהא דמה שמטהרין ספינת הירדן היינו משום דרך אניה בלב ים (משלי ל) ולאו משום דלא שמיה טילטול ועוד דנראה דספינת הירדן מיטלטלת אפילו על ידי בני אדם דאי אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים אם כן ממתניתין דכלים דתנן ספינת הירדן טמאה הוי מצי לאוכוחי דלחנניה שמיה טילטול: ואמר רבי יוחנן אם יש בה בית קיבול רימונים כו'. מהא דקתני במטה טמאה טמא מת לא מצי לאתויי ראייה דאיכא למימר שמיטלטלת על ידי בני אדם: שלש תיבות הן. קשה לר''י דאמאי מייתי לה דאי משום דהיא סיפא דההיא דג' עגלות הן אם כן הוה ליה לאתויי ההיא דג' עריבות שהן בינתים: הבאה במדה טהורה מכלום. אפתחה למעלה קאי דפתחה מצידה דחזיא למדרס לא בעי מיטלטל מלא וריקן כדאמרי' בבכורות (דף לח.): אלא אמר רב פפא ה''ק כו' ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא. תימה לרבינו תם דלמה לו להגיה של עץ וספינת הירדן לא הוה ליה אלא לאפוכי שינויא קמא דלת''ק ספינה של חרס טהורה כתנא דידן ולר' יוסי אף הספינה טמאה כחנניה ואף דרבי יוסי אמגע דקאמר ת''ק דטמא על כן נראה לרבינו תם כגי' ר''ח דגרסינן במילתיה דרב זביד וספינה של חרס טהורה כתנא דידן ורבי יוסי אומר אף הספינה טמאה כחנניא כמו מגע [דכלי חרס] ופריך מאי אף דהשתא לא קאי אעיקר מילתיה דת''ק אלא אדקדוק דבריו דדייקינן הא מגעו טמא אלא א''ר פפא ה''ק כו' וספינה של חרס טמאה כחנניא ר' יוסי אומר אף הספינה טהורה כתנא דידן כמו מדרס כלי חרס דקתני תנא קמא בהדיא דטהור: מה הוא דאית ליה טהרה במקוה. לאו דוקא נקט מקוה דהא זב בעי מים חיים אלא משום דבעי למינקט מקוה גבי משכב ומושב ולענין מים חיים לא מצרכי' שיהא טעון במשכב ומושב כזב דלא בעינן אלא דדמי ליה פורתא דאית ליה טהרה: לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה. תימה דהא כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכט.) אע''ג דלית ליה טהרה במקוה ואומר רבינו תם דיש במינו בגידולי קרקע טהרה במקוה כגון כלי עץ: מפץ במת מניין. פירש בקונטרס דמיירי במפץ של עץ ואין נראה לרבינו תם דהא פשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה כדמוכח בפרק קמא דסוכה (דף טז.) דאמר מטה מיטהרת איברים ומוקי לה בפשוטי כלי עץ כגון ארוכה ושתי כרעים ואומר ר''ת דהכא במפץ של שיפה ושל גמי דאין לו שום טומאה אלא מדרבנן לבד מטומאת מדרס כדפירש לעיל בפרק במה אשה (דף סו.) והא דפשוטי כלי עץ אית להו טהרה במקוה אומר ר''י דנפקא לן מדכתיב (במדבר לא) וכל כלי עץ תתחטאו דמשמע אפילו פשוטי דומיא דכלי מתכות דכתיבי התם אף על גב דכתיב וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ דלא שייך למילף הכי אלא משק כדכתיב (בראשית מב) ויהי הם מריקים שקיהם ולהכי נקט נמי בכל דוכתא מה שק מיטלטל מלא וריקן כו' ולא נקט מה בגד מיטלטל מלא וריקן אף על גב דבגד נמי כתיב גבי שק או בגד או עור או שק:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד