שבת פג ע"א

ולשיטת ר' עקיבא למאי הלכתא איתקש [למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה] עבודה זרה לנדה? — לענין טומאת משא, לוקשיה [שיקיש, ישווה אותה] לנבלה ולא יצטרך להשוותה לנידה ולשרץ! ומשיבים: אין, הכי נמי [כן, גם כן כך] אלא ההשוואה לנדה באה ללמדנו מה נדה אינה מטמאה לאברין, שנדה הנשענת באבר אחד בלבד על חפץ אינה מטמאה במשא (ראב"ד), אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברין, שחלק מעבודה זרה שוב אינו מטמא. ושואלים: אלא הא דבעי [שאלה זו ששאל] רב חמא בר גוריא אם עבודה זרה ישנה טומאתה לאברים או אינה מטמאה לאברים, תיפשוט ליה מהא [תפתור לו שאלה זו מכאן] בין לרבנן [לשיטת חכמים] בין לשיטת ר' עקיבא שאינה לאברים, שהרי לפי הסבר זה גם ר' עקיבא מודה בכך! ודוחים: רב חמא בר גוריא כרבה מתני [שונה] ובעי לה אליבא [ועדיין יש מקום לשאול אותה לפי שיטת] ר' עקיבא.

א מעתה באים לברר את שני ההסברים על פי מקורות אחרים. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: עבודה זרה טמאה כשרץ, ומשמשיה טמאים אף הם כשרץ. ר' עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה כנדה ומשמשיה מטמאים כשרץ. בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר — ניחא [נוח הדבר] אלא לשיטת רבה קשיא [קשה], שהרי מכאן יוצא שהמחלוקת היא אם עבודה זרה כשרץ או כנידה, ולא באבן מסמא! אמר [יכול היה לומר] לך רבה כתשובה: מי אלימא ממתניתין [האם חזקה היא זו יותר ממשנתנו], דקתני [שהרי אף במשנתנו שנינו]: "עציו ואבניו ועפריו מטמאין כשרץ" ואוקימנא [והעמדנו, והסברנו] מאי [מהו] כשרץ — לא לכל דבר, אלא דלא [שאינו] מטמא בטומאת אבן מסמא, הכא נמי [כאן גם כן] דלא [שאינו] מטמא באבן מסמא, ואף ברייתא זו נבין באותה דרך.

ב ועוד מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: גוי וגויה שגזרו חכמים עליהם שיהיו מטמאים כזבים, עבודה זרה ומשמשיה — הן מטמאים, ואולם לא היסטן, שהמסיטם (מזיזם, נושאם) אינו נטמא. ר' עקיבא אומר: הן והיסטן, שאף אלה מטמאים במשא. בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר — ניחא [נוח, מובן הדבר], אלא לרבה קשיא [קשה] אמר [יכול היה לומר] לך רבה: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] גוי וגויה נמי [גם כן] הן מטמאים ולא היסטן?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: "דבר אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב). ומכאן למדנו שמדין תורה רק בני ישראל הם מטמאין בזיבה ואין גוים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהן חכמים שיהו כזבין לכל דבריהן (דיניהם) ומאחר שהגוים דינם כזבים — מטמאים הם גם במשא. ולפיכך אותה ברייתא שנאמר בה שאין הגוים מטמאים במשא, משובשת היא וצריכה תיקון.

אלא רבה מתרץ לטעמיה [ מתרץ ומוסיף על דברי הברייתא לשיטתו] וכך הוא שונה: גוי וגויה מטמאים הן והיסטן ואבן מסמא שלה, ועבודה זרה מטמאים היא והיסטה, אבל לא אבן מסמא שלה. ר' עקיבא אומר: אף עבודה זרה מטמאים היא והסיטה ואבן מסמא שלה. וכן ר' אלעזר מתרץ [מיישב] את הדברים ומוסיף על ברייתא זו, וכך הוא לומד: גוי וגויה מטמאים הן והיסטן ואבן מסמא שלהן, עבודה זרה מטמאה היא ואולם לא היסטה. ור' עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה היא והסיטה.

ג מתקיף לה [מקשה עליו] על הסבר זה רב אשי: לפי הדרך שהסברנו אין להבין מאי [מה] נתחדש על המלה "הן" שבברייתא זו? ודי היה לומר שמטמאים והיסטן מטמא, ואילו ההדגשה "הן" חייבים לראותה כבעלת משמעות מיוחדת! אלא אמר רב אשי, הכי קאמר [כך אמר]: גוי וגויה בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טמאים, שמיוחדת טומאת זיבה, שכל דבר שהזב מזיזו ממקומו אף אם לא נגע בו במישרין — נטמא. ואילו עבודה זרה שהסיטה אחרים — טהורין, ואילו אחרים שהסיטו אותה (במשא) — טמאים. משמשיה של עבודה זרה, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טהורים. ור' עקיבא אומר: גוי וגויה ועבודה זרה, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טמאים. משמשיה, בין הן שהסיטו אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טהורין, ועל ידי כך קבלה כל מלה במשפט המקורי את מובנה המדויק, גם לגבי המלה 'הן' וגם לגבי המונח 'היסט'.

ד הסברו של רב אשי מבאר את הברייתא, אך לגוף הדברים שואלים: לגבי עבודה זרה, בשלמא [נניח] אחרים שהסיטו אותה — משכחת לה [מוצא אתה כעין זה]. אלא היא שהסיטה את אחרים היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה]? וכיצד יתכן שעבודה זרה תוכל לפעול ולהסיט דברים? אמר רמי בריה [בנו] של רב ייבא אפשר למצוא אפשרות כזאת, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: היה הזב בכף מאזנים אחת, ואוכלין ומשקין בכף השנייה, כרע הזב, שהכריעה, הכבידה, כף המאזנים של הזב — טמאין המאכלים שבכף השניה משום שהזב הסיט אותם ממקומם.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - א

ומקשינן: ורבי עקיבא, למאי הלכתא לאיזה ענין איתקש עבודה זרה לנדה, על אף שאינה דומה לה ממש?

שהרי רק למשא הוקשה ולא לאבן מסמא, ואמאי לא לוקשיה עבודה זרה לנבלה, שדומה אליה בהלכותיה לגמרי, ששניהם מטמאים במשא ולא באבן מסמא?

ומתרצינן: אין הכי נמי שיכול היה הכתוב להקישה לנבילה! אלא, להכי איתקש לנדה, לומר לך: מה נדה אינה, אין טומאתה לאברין - אף עבודה זרה אינה לאברין.

ומקשינן: אלא, הא דבעי רב חמא בר גוריא: עבודה זרה ישנה לאברין או אינה לאברין? תיפשוט ליה מהא דאמרן, כי בין לרבנן בין לרבי עקיבא, דאינה מטמאה עבודה זרה לאברין?

ומתרצינן: רב חמא בר גוריא - כרבה מתני לה לפלוגתא דרבנן ורבי עקיבא. ובעי לה אליבא דרבי עקיבא, כדמתרצינן לעיל אליבא דרבה.

מיתיבי: תניא: עבודה זרה הרי היא מטמאה כשרץ, וגם משמשיה מטמאים כשרץ.

רבי עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה כנדה, ואילו משמשיה מטמאים כשרץ.

בשלמא לרבי אלעזר, ניחא הא דקתני בדברי תנא קמא דעבודה זרה כשרץ. שהרי לדבריו אכן סברי רבנן דעבודה זרה אינה מטמאה במשא ודינה לגמרי כשרץ.

אלא לרבה, קשיא. שלדבריו אפילו לרבנן מטמאה עבודה זרה במשא, ואם כן אין דינה כשרץ?

ומתרצינן: אמר לך רבה: מי אלימא הך ברייתא ממתניתין במסכת עבודה זרה, דקתני בה דלרבנן עציו ואבניו ועפריו של בית עבודה זרה מטמאין כשרץ. ואוקימנא: מאי "כשרץ"? - דלא מטמא באבן מסמא, ולא שיהא דינם לגמרי כשרץ שאף במשא לא יטמאו.

הכי נמי ברייתא דקתני כשרץ היינו - דלא מטמא באבן מסמא, אבל במשא מטמא. ^[1]

מיתיבי מהא דתניא: נכרי ונכרית שגזרו חכמים עליהם שיטמאו כזבים, וכן עבודה זרה, וכן משמשיה - הרי הן טמאין, ולא היסטן. שאם הוסטו, דהיינו שנשאו אותם, אין הנושא אותם טמא, לפי שאינם מטמאים במשא.

וסלקא דעתין עתה לפרש לשון "היסטן" - שאחרים הסיטו את הטומאה, ולא כבכל הש"ס שמשמעו שהאדם הטמא הסיט אחרים.

רבי עקיבא אומר: הן והיסטן, שאף במשא הן מטמאין.

בשלמא לרבי אלעזר, ניחא הא דלרבנן עבודה זרה אינה מטמאה במשא.

אלא לרבה קשיא, דלדבריו אף לרבנן עבודה זרה מטמאה במשא?

ומתרצינן: אמר לך רבה: וליטעמיך, דברייתא כפשוטה, וכי נכרי ונכרית נמי נאמר בהם "הן ולא היסטן", שאינם מטמאין במשא!?

והתניא: נאמר בפרשת זיבה "דבר אל בני ישראל". ודרשינן: בני ישראל מטמאין בזיבה ואין נכרים מטמאין בזיבה. אבל גזרו חכמים עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם, אפילו כשלא ראו זוב.

הרי, שהנכרים מטמאין אפילו במשא, מדקאמר שיהו כזבין לכל דבריהם.

אלא, על כרחך, האי ברייתא משובשת היא, וצריך להגיה ולתרץ אותה, ואם כן גם רבה מתרץ ומגיה לטעמיה את לשון, דהכי קאמרה:

נכרי ונכרית - הן והיסטן ואבן מסמא שלהן - מטמאים.

עבודה זרה היא והיסטה מטמאים, אבל לא מטמאת אבן מסמא שלה, וכמו שהעמיד רבה את המחלוקת, דלרבנן עבודה זרה מטמאה במשא ולא באבן מסמא.

רבי עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה היא והיסטה ואבן מסמא שלה. שאף באבן מסמא מטמאת העבודה זרה.

ורבי אלעזר, מתרץ לטעמיה דהכי קתני בברייתא: נכרי ונכרית מטמאים - הן, והיסטן, ואבן מסמא שלהן.

עבודה זרה רק היא מטמאה ולא היסטה, שאף במשא אינה מטמאה, אלא במגע בלבד.

ורבי עקיבא אומר: עבודה זרה - מטמאה היא והיסטה, דמטמאה במשא אך לא באבן מסמא.

מתקיף לה רב אשי בין לרבה ובין לרבי אלעזר:

אם הפירוש ל"היסטן" בברייתא הוא שהסיטו אותן אחרים, דהיינו שנכרי ונכרית ועבודה זרה מטמאים במשא - מאי "הן טמאים" דקאמרי רבנן ורבי עקיבא?

והרי פשיטא שהן עצמן טמאים? שאם לא כן מה שייך לדבר על היסטן, ולא היה להם להזכיר כלל מטומאת עצמן, אלא לחלוק אי עבודה זרה מטמאת בהיסט או לא.

אלא, אמר רב אשי: הכי קאמר:

נכרי ונכרית בין הן שהסיטו את אחרים [זהו פירוש הא דקתני "היסטן", שהוא ככל היסט שבש"ס, שהטמא הסיט אחרים], ובין אחרים שהסיטו אותן [זהו פירוש הא דקתני "הן"] דהיינו שנשאו אותם במשא הרי הם טמאים, כיון שגזרו חכמים עליהם שיהיו כזבים.

והזב מטמא בין בהיסט, כשהסיט הזב דבר אחר, ובין במשא, כשאחרים נשאו אותו.

עבודה זרה שהסיטה אחרים - הן טהורין, שאין בה טומאת היסט. אחרים שהסיטו אותה - טמאים משום טומאת משא.

רב אשי מתרץ לה כרבה, דלרבנן עבודה זרה מטמאה במשא, דהוקשה לנדה. אבל לא באבן מסמא, משום דהוקשה גם לשרץ. והוא הדין שאינה מטמאה בהיסט כדין שרץ.

משמשיה, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן - טהורים. שאפילו טומאת משא אין במשמשים אלא טומאת מגע בלבד.

רבי עקיבא אומר: נכרי ונכרית ועבודה זרה, בין הן שהסיטו את אחרים, ובין אחרים שהסיטו אותן - טמאים. שעבודה זרה נמי מטמאה בהיסט, והוא הדין באבן מסמא, דהוקשה לגמרי לנדה.

משמשיה, בין הן שהסיטו אחרים, ובין אחרים שהסיטו אותן - טהורין. שלכך הוקשה עבודה זרה לשרץ, למעט משמשים מטומאת משא וכל שכן מטומאת היסט.

והכי קתני בברייתא לרב אשי אליבא דרבה:

נכרי ונכרית - הן [כשנשאו אותם] והיסטן.

עבודה זרה - היא ולא היסטה.

משמשיה - לא הן ולא היסטן.

רבי עקיבא אומר: נכרי ונכרית ועבודה זרה הן והיסטן, משמשיה לא הן ולא היסטן.

ואליבא דרבי אלעזר מתרץ לה רב אשי הכי:

נכרי ונכרית - הן והיסטן.

עבודה זרה ומשמשיה - לא הן ולא היסטן. [שאף עבודה זרה עצמה אינה מטמאה במשא, וכל שכן בהיסט].

רבי עקיבא אומר: נכרי ונכרית הן והיסטן. עבודה זרה היא ולא היסטה. [דעבודה זרה מטמאה במשא ולא בהיסט. וכן לא באבן מסמא, שדין אחד להם].

משמשיה לא הן ולא היסטן.

ומקשינן אדרב אשי:

עבודה זרה - בשלמא אחרים שהסיטו אותה משכחת לה.

אלא, היא שהסיטה אחרים - היכי משכחת לה? כיצד יתכן שהעבודה זרה תסיט דבר אחר.

ומתרצינן: אמר רמי בריה דרב ייבא: משכחת לה כדתנן במסכת זבים:

אם היה נמצא הזב בכף מאזנים אחת. וכנגדו אוכלין ומשקין מוטלין בכף המאזנים השניה:

הרי אם כרע הזב, שירדה הכף שבה נמצא הזב ועלתה כנגדה הכף שבה האוכלין ומשקין - טמאין האוכלין והמשקין משום טומאת היסט, שהרי הסיטן הזב.

ובכי האי גוונא משכחת לה בעבודה זרה, שהיתה בכף מאזנים, והכריעה כובדה את הכף, ובכך "הסיטה" את הדבר המוטל על הכף השניה.

הערות

^[1] וסברת המקשה. דמברייתא מוכח יותר דאינה מטמאה במשא דקתני ע"ז ומשמשיה כשרץ, משמע ע"ז דומיא משמשיה דאינם מטמאין במשא. תוד"ה מיתיבי. ולעיל יב, א כתבו התו' בד"ה מי, דהברייתא דרכה לפרש טפי ממתניתין, ולפי"ז י"ל דהמקשן סבר דמהברייתא מוכח יותר, מדלא פירשה דכשרץ היינו רק לענין אבן מסמא, עפ"י גהש"ס לרע"א.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And according to the opinion of Rabbi Akiva, with regard to what halakha was idolatry juxtaposed to a menstruating woman? If it was to teach the halakha of impurity imparted by carrying, let it be juxtaposed to an animal carcass and not to a menstruating woman and creeping animals. The Gemara answers: Yes, it is indeed so. However, the juxtaposition to a menstruating woman teaches: Just as a menstruating woman does not transmit impurity through her limbs, as a menstruating woman who leans on an object by a single limb does not transmit impurity imparted by carrying (Ra’avad), so too, an idol does not transmit impurity through its limbs, and a section of an idol does not transmit impurity. The Gemara asks: But that which Rav Ḥama bar Guria raised as a dilemma: Does idolatry have the capacity to transmit impurity through limbs or does it not have the capacity to transmit impurity through its limbs; resolve the dilemma from this, as according to both the Rabbis and Rabbi Akiva, it does not transmit impurity through limbs. According to this explanation, Rabbi Akiva agrees with the Rabbis. The Gemara rejects this: Rav Ḥama bar Guria taught in accordance with the explanation of Rabba and raised the dilemma in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara now clarifies the explanations of Rabba and Rabbi Elazar in light of other sources. The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: The ritual impurity of idolatry is like that of a creeping animal, and the ritual impurity of its accessories is like that of a creeping animal. Rabbi Akiva says: The ritual impurity of idolatry is like that of a menstruating woman, and the ritual impurity of its accessories is like that of a creeping animal. Granted, according to the opinion of Rabbi Elazar, it works out well. However, according to the opinion of Rabba, it is difficult. The dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis in this baraita is whether idolatry is likened to a creeping animal and does not transmit impurity imparted by carrying or whether it is likened to a menstruating woman and it does transmit impurity imparted by carrying. According to Rabba, the Rabbis agree that it does transmit impurity imparted by carrying. Rabba could have said to you: Is the proof from this baraita stronger than the mishna in tractate Avoda Zara, which taught: Its wood and stones and dirt transmit impurity like a creeping animal? With regard to that mishna we established: What is the meaning of like a creeping animal? It means that it is like a creeping animal in the sense that it does not transmit impurity by means of a very heavy stone. Here too, the analogy to a creeping animal in the baraita is in the sense that it does not transmit impurity via a very heavy stone.

The Gemara raises an objection from what we learned: A gentile man and a gentile woman, with regard to whom the Rabbis issued a decree that they transmit impurity like a zav, idolatry and its accessories, all transmit impurity. They transmit impurity, and not their movement, i.e., they do not transmit impurity to one who moves them. Rabbi Akiva says: Both they and their movement transmit impurity. Granted, according to the explanation of Rabbi Elazar, this works out well; however, according to the explanation of Rabba, it is difficult. Rabba could have said to you: And according to your reasoning, with regard to a gentile man and a gentile woman as well, do they transmit impurity and their movement does not transmit impurity? Wasn’t it taught in a baraita with regard to the verse: “Speak to the children of Israel and say to them, when any man has an emission from his body, his emission is impure” (Leviticus 15:2), by Torah law, only the children of Israel become impure through the emission of a zav, and gentiles do not become impure through the emission of a zav? But the Sages decreed that they should be considered like a zav for all their halakhic matters. Since gentiles have the legal status of a zav, they should transmit impurity through carrying. Therefore, the baraita that states that gentiles do not transmit impurity through carrying is corrupted and must be emended.

Rather, Rabba explains and adds to the baraita in accordance with his reasoning: A gentile man and a gentile woman transmit impurity, they and their movement and their very heavy stone. And idolatry transmits impurity, it and its movement but not its very heavy stone. Rabbi Akiva says: Idolatry transmits impurity, it and its movement and its very heavy stone. And Rabbi Elazar explains and adds to the baraita in accordance with his reasoning as follows: A gentile man and a gentile woman transmit impurity, they and their movement and their very heavy stone. Idolatry transmits impurity, it and not its movement. And Rabbi Akiva says: Idolatry transmits impurity, it and its movement.

Rav Ashi strongly objects to this explanation: According to this explanation, what is the meaning of the word they in the context of this baraita? It would have been sufficient to say that their movement transmits impurity. The fact that the gentiles themselves are ritually impure is obvious. Apparently, the word they is emphasized in order to teach an additional halakha. Rather, Rav Ashi said, this is what the baraita is saying: With regard to a gentile man and a gentile woman, whether they moved others or others moved them, the others are ritually impure. The impurity of a gentile is like that of a zav, which is unique in that anything that a zav moves becomes impure even if he did not touch it directly. Idolatry that moved others, the others remain ritually pure; however, others who moved it are ritually impure. With regard to its accessories, whether they moved others or others moved them, the others remain ritually pure. Rabbi Akiva says: A gentile man and a gentile woman and idolatry, whether they moved others or others moved them, the others are ritually impure. Its accessories, whether they moved others or others moved them, the others remain ritually pure. According to this explanation, both the word they and the word movement, both of which appear in the baraita, are significant.

Rav Ashi’s explanation explains the baraita, but the Gemara questions the matter itself. With regard to idolatry, granted, a case where others moved it can be easily found. However, a case where the idolatry moved others, under what circumstances can it be found? How can an idol move another object? Rami, son of Rav Yeiva, said, a case like that is possible, as we learned in a mishna: In a case where the zav sat on one pan of a balance scale, and food and drinks were on the second pan, if the zav tipped the scales, the food and drinks on the other pan are ritually impure because the zav moved them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבנן סברי לא מטמאה במשא. ור"ע סבר מטמאה במשא. והלכה כרבנן ואליבא דר' אלעזר דרבא משני בשינוייא דחיקי. וטומאת ע"ז דרבנן היא. ולענין הא דמסקינן בין אליבא [דרבא] בין אליבא דר' אלעזר. דלר' עקיבא האי הא איתקש ע"ז לשקץ דכתיב שקץ תשקצנו משום משמשיה קשיא למקצת תלמידים כי מכדי משמשי ע"ז אפי' אליבא דר' עקיבא בשקץ היכי קתני לענין בית ע"ז אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ.

ר"ע אומר כנדה. דאהדרינן דהאי בית היא גופיה ע"ז דתנן בתרה (כתריא) [במשנה] ג' בתים הן. בית שבנה מתחלה לע"ז הרי זה אסור. ואמרינן עלה אמר רב המשתחוה לבית לא אסרו ומותבינן לרבה דאמר במשא כולי עלמא לא פליגי דאף רבנן מודו [דמטמא] קשיא ע"ז כשרץ. ודחי (ומותבינן נמי מגע נכרי ונכרית ע"ז ומשמשיה הן [ולא היסטן]. ופרקינן דאמר לך רבה וליטעמיך דקאמ' נכרי ונכרי' ולא היסטן ר"ע אומר הן והיסטן. ופי' היסט נדנוד. שאם אמרה הא ברייתא אין נכרי ונכרית נטל אדם קנה או קיסם ונדנד את הבגד אומרין שהסיטן. ומי מטמאין בהיסט הלא גזרה היא שנשא כלום כבר הסיטן. ויש מסיט שלא במשא. וכוון עליהן שיהו כזבין טמאין לכל. שמן המשנה הזו ע"ז מטמא במגע ואין מטמא בהיסט דבריהן והרי הזב מטמא בהיסט הרי נוגע באמת שאינה מטמא במשא כמו מגע נכרי אלא רבה מפרש טעמיה דרבי אלעזר דנכרי ונכרי' כי הנושאה מסיטה לפי שהוא מתנד' מתרץ לטעמיה. רבה מוקים לה בכחו כדפרשינן לעילא.

ור"ע אומר הן והיסטן [ואבן מסמא שלהן ופליגתא] באבן מסמא אבל לענין כל המסיט ע"ז טמא והנושא בכלל מסיט. בשלמא ע"ז ומסלק היסט מן פלוגתא ולר' אלעזר במשא פליגי ניחא הא ברייתא אלא דר' אלעזר מסלק פלוגתא מן נכרי ונכרית לענין בסיס. ומוקי לה לפלוגתא לענין ע"ז ומשמשיה בלחוד).

מתקיף לה רב אשי מאי הן דפשטא דברייתא הן ולא היסטן ר' עקיבא אומר הן והיסטן בלשון רבים על מגע נכרי ונכרית וע"ז. והאי תירוצא דאמרינן לרבה היא ולא אבן מסמא. ר"ע אומר היא ואבן מסמא. לית בה לענין ע"ז פלוגתא בהסיט כל עיקר. וקאי מפיק לה לברייתא מן פשטא כלל. אבל ר' אלעזר קא מתרץ הן אבל לא הסיטן לרבנן ולר' עקיבא הן והסיטן על ע"ז ומפיק להו נכרי ונכרית בראיה ברורה דהא אימורה כי היכין דאף רבה מפקינון שהרי גזרו עליהן שהן כזבין לכל דבריהן. והא גזירה לענין תרומה ששורפין אותה על מגע גוי והסיטן כדמפרש בתורת כהנים. אבל חולין לא גזרו בהן טומאת נכרי. והכין לישנא דגמרא איצטרכינן למיכתבא משום דמשמש ואית בה חילופי רבה מתרץ לטעמיה נכרי ונכרית הן והיסטן ואבן מסמא שלהן ע"ז היא והיסטה אבל לא אבן מסמא שלה. ר"ע אומר היא ואבן מסמא שלהם ר' אלעזר מתרץ לטעמיה נכרי ונכרית הן והיסטן אבל לא אבן מסמא שלהן. ע"ז היא אבל לא היסטה. ר' עקיבא אומר ע"ז היא והיסטה ומשמשיה הן ולא היסטן. מתקיף לה רב אשי מאי הן והא אתקפתא דרב אשי על מימרא דרבה היא בלחוד. דאילו ר' אלעזר הא קא מתרץ אבל לא היסטן. ור' עקיבא אומר הן והיסטן לענין ע"ז וליכא אתקפתא עליה. ומשום הכין מתרץ רב אשי אליבא דרבה ולא קא מתרץ אליבא דר' אלעזר ולא מכלל דסבר לה כרבה ולא סבר לה כר' אלעזר אלא משום דתרצתא דר' אלעזר תרצא וסיומא. ודרבה צריכה עדיין תרצתא. ולא שויא רב אשי תיובתא. אלא תריץ לה תירוצא דחיקא. ולעולם אימא לך דכר' אלעזר סבירא ליה והכין קא מתרץ רב אשי אליבא דרבה האי דקאמרו מאי הן אבל לא היסטן. ר' עקיבא אומר הן והיסטן דאפלגו לענין ע"ז אמר לך רבה הכי קאמר ע"ז ומשמשיה הן אבל לא היסטן שהיסטו הן את אחרים. ר"ע אומר הן והיסטן. אפי' שהיסטו הן את אחרים. ולפום הכין שאילנן. ע"ז שמסיטה היא את אחרים היכי משכחת לה.

ופריש רמי בר ייבא כגון שהיתה היא בכף מאזנים ואחרים בכף מאזנים וכרעה ע"ז ותלה נחתא משום יוקרא מכחה שמכרעת סלקין אחרים בכף מאזנים אחרת ונמצאת כנושא אותן וניסוטין מכחה כדתנן בזב.

מי אלימא ממתני'. פי' ה"ר משה בר' יוסף בחדושיו דמקשה דקרו ליה סבר רישא דומיא דסיפא מה משמשי' כשרץ לגמרי ולא מיטמי במשא אף ע"ז עצמה כשרץ ולא מיטמאה במשא ויפה פי' אף על פי שמצינו בכמה מקומות בתלמוד פרכות כגון זו ואין לנו בהם טעמי הרב ז"ל:

מתקיף לה רב אשי א"ה מאי הן. פי' הר"ר יוסף הלוי בן מגאש בתשובה דהכא קא קשיא ליה כיון דנכרי ונכרית דינן בפני עצמן לטמא בכל ענין משמשי ע"ז אינן מטמאין במשא ולא באבן מוסמא נמצא דינה חלוק מן הכל ועל מה אמרו הן ולר"א הן דת"ק ניחא דקאי אע"ז ואמשמשי' ששניהן מטמאין במגע ולא במשא ולא באבן מוסמא אבל הן דר"ע קשי' דלא קפליג ודאי אמשמשין דאיהו נמי במגע ולא במשא ס"ל כשרץ אלא אע"ז בלחוד קאי ומאי הן וליכא למימר דאנכרי ואנכרית קאי נמי' דהא ל"ל לאדכורי נכרי ונכרית ועוד דהא לא שוו לאבן מוסמא. ואתא רב אשי ופריק אליבא דרבה דה"ק נכרי ונכרית וכו' ע"ז הן בני אדם שהסיטו אותן טמאין ולא אם נסטו ממנו ואין צריך לומר אבן מוסמא ר"ע אומר הן האחרים שהסיטו אותה ושנסטו ממנה טמאין וממילא אליבא דר"ע מתרצא ברייתא הכי ע"ז ומשמשיה הן ב"א הנוגעין בה טמאין שבמגע מטמאין כשרץ אבל לא הסיטן בין הם שהסיטו אחרים בין אחרים שהסיטו אותן ור"ע סבר ע"ז הן ב"א הנוגעין בה והמסיטין אותה טמאין אבל משמשיה היא ולא הסיטה זהו תורף פירושו של זה הרב ז"ל, ונכון הוא. אבל הוה זהיר במה שפי' הסיט ומשא הנזכרים בתחלה בשני דברים שאינו כן אלא הסיט שאדם טהור נושא הטומאה הוא נקרא משא בלשון תורה והסיט שהטמא נושא הטהור הוא הסיט סתם שבזב טמא ולא מצינו לו חבר ואבן מוסמא נתרבה מתורת הסיט זה וזה מתוקן בפרש"י ז"ל, ולא עלו בתשובת ה"ר יהוסף הלוי כהוגן. ויש ספרים שכ' בהן בריש הברייתא מגע נכרי ונכרית ואתיא פירכא דרב אשי בפשיטות דלא מתני לי' מגע והן והסיטן דמאי (מן) [הן] חוץ ממגע והסיט והו"ל למיתני מגע נכרי ונכרית והסיטן ותירוציה אתיא כרבה ולא מיתוקמא לי' ברייתא לר"א כלל אמגע דהא קתני לי' למגע בהדיא והן והסיטן בר ממגע קתני ליה והיינו דאוקי ר"א כרבה ולא כר' אלעזר כלל ופשוטה היא:

ה"ג בכל הנוסחאות: כדתנן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שני' כרע הזב טמאין כרעו הן טהורין. ופרש"י ז"ל שלא מצינו נושא את הזב שיהא טמא אלא במשכב ומושב והאדם אבל כרע הזב טמאין שזהו משא הזב האמור בתורה מגעו שהוא ככולו וזהו הסיט והא דמייתי כדתנן לענין כף מאזנים אבל לא לענין הדין שכאן טהורין וכאן טמאין. והוי יודע שאין לשון משנה כן, אבל כך היא שנוי' הזב בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שני' כרע הזב טהורין פי' טהורין מדין מדרס שהיא הסיטו של זב ואינו מטמא משכב לעשותו אב הטומאה כרעו הן טמאין משום משכב שהוא תחתונו של זב וקתני סיפא הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניי' טמאין ובמת הכל טהור חוץ מן האדם ומשכחת לה בשכרע הזב ולומר דהיכא דברישא טהורין הכא באוכלין ומשקין טמאין. והאי דקתני ובמת הכל טהור חוץ מן האדם ה"ק הכל בין משכבות ומושבות ברישא בין אוכלין ומשקין בין שכרע הוא בין שכרעו הן הכל טהור חוץ מן האדם בזמן שכרע הוא שזהו משא שבתורה. (ואפי') [ואפשר] שבברייתא שנויי' בלשון הזה בגמ' ולפי שהענין הזה שנויי' במשנה קאמר דתנן וכן במקומות הרבה כאותה שהביאו בסוף ב"מ ותנן נמי גבי אילן כה"ג ואין המשנה כמו שהביאוהו שם אבל מקצתה בפ' המוכר את הספינה. ובפ' האומר במס' קדושין דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי ר"מ אומר מקודשת ר"י הסנדלר אומר אינה מקודשת ר"י הנשיא אומר וכו' ואלו במתני' תנן אינה מקודשת סתם ולא שנינו בה לא ר"מ ולא ר"י הסנדלר ולא ר"י הנשיא אלא מפני שהיא רמוזה במשנתינו ומאי דלא פריש במתני' פריש בבריית' מזכירה בשם משנה ועוד יש כמה משניות מסדר טהרות שהובאו בתלמוד בחסר ויתיר כההוא דתנן מראות נגעי' ב' שהן ד' בהרת עזה כשלג ולא כך היא שנוי' לגמרי ואחרת בפ' העור והרוטב:

ממה שכתבנו למדת שהנכרי והנכרית הם והיסטן טמא ואי אפשר לומר בפירוש הן מגען שא"כ מאי הן ואם מגען אינו טמא היסטן מהיכן אלא כך פירושו בין הן שהסיטו אחרים בין אחרים שהסיטו אותן טמאים ודינן שוה לטומאת הן שהסיטו והוא הדין לאבן מושמא שהיא תלויה בה כמו שביארנו ע"ז לא היא ולא היסטה ר"ל בין היא שהסיטה בין אחרים שהסיטוה טהורין שאינה מטמאה במשא וכן במשמשיה:

ולענין ביאור הסוגיא הרבה מפרשים נתבלבלו בחלוף גרסאות ובלבול פירושין ואיני צריך להעירך בהם שעיקר כל מה שנאמר בה דרך ביאור הוא מה שכתבו גדולי הרבנים בפירושיהם אלא שצריך להוסיף בו מעט והוא שראוי לשאול במה שתרץ רב אשי על דעת ר' אלעזר ע"ז ומשמשיה בין שהסיטו בין שהוסטו טהורים א"כ מאי הן ולא היסטן והיה לו לומר לא הן ולא היסטן אלא שאתה מוסיף ומחבר במלת הן הן והיסטן והוא מוסב על נכרי ונכרית ואתה חוזר ומוסיף עם ולא היסטן לא הן כלומר לא הן ולא היסטן והוא מוסב על ע"ז ומשמשיה שכך הדרך בכל מקום שנ' שם מתרץ לטעמיה שאדם מוסיף בה דברים ומ"מ י"מ את הסוגיא בדרך אחרת כמו שכתבו גדולי הראשונים בחיבוריהם ואין צורך בכך:

כל מה שביארנו בזב וחבריו שאם הוסטו על יד טהור נטמא הטהור כאלו הוסט הטהור על ידו פירושו באדם טהור שהוסט הזב על ידו או בכלים הראויים למשכב ומושב שהוסט הזב על ידם או נישא עליהם אבל שאר כלים או אוכלין ומשקין שהוסט הזב על ידיהם בלא מגע טהורים מעתה היה הזב בכף מאזנים וכלים הראויים למשכב ומושב או אדם בכף שניה כרע הוא טמאים שהרי הזב הסיטן והרי הוא כנוגע בהם כרעו הם הם טמאים משום משכב ונעשו אב הטומאה שהרי הסיטו הם את הזב והוא כאלו עמד עליהם היו בכף שניה שאר כלים או אוכלין ומשקין כרע הזב טמאים שהרי נעשה הזב מסיט שדינו כנושא אבל אם כרעו הם טהורים ואפי' תורת ראשון אין בהם מדין הזב שלא נאמר דין משא הזב אלא באדם ואין בכל אבות הטמאות טומאה שתסיט את האדם הטהור או את הכלי הטהור ויטמאם אלא זב והדומים לו על הדרך שביארנו:

מה שכתבנו בענין זה הוא שטת גדולי הרבנים ומצד מה ששנינו כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם וכל הנישא על הזב טמא ומ"מ במקום אחר יתבאר שהאדם שוה לשאר כלים או אוכלים בזו וכן שכלי ראשון לטומאה וכן כתבוה גדולי המחברים ובמקומו יתבאר בע"ה:

גמרא מיתיבי ע"ז כשרץ ומשמשיה כו' אלא לרבה קשיא משמע ליה ע"ז כשרץ בכל מילי אף במשא לרבנן דומיא דמשמשיה נמי כשרץ כמ"ש התוס' דתרוייהו כשרץ מדמי להו וקשיא לרבה אבל מהא דא"ר עקיבא ע"ז כנדה כו' לא קשיא לר' אלעזר דע"ז כנדה לאו בכל מילי קאמר [אלא] הוי דומיא דמשמשיה כשרץ וק"ל:

שם הן שהסיטו כו' ע"ז שהסיטה אחרים טהורין כו' היינו היסטן דברייתא ואחרים שהסיטו כו' היינו הן שהסיטו דברייתא והקדים המאוחר למוקדם בברייתא ולפי פירוש רבותיו ניחא קצת וק"ל:

בפרש"י בד"ה ר' עקיבא כו' פירושו מאי הן דאתקפתא דרב אשי אדרבי עקיבא קאי כו' עכ"ל דרבי עקיבא לא נקט במלתיה אלא ע"ז לחוד במאי דפליג את"ק וק"ל:

בגמ' נכרי ונכרית ע"ז ומשמשיה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ור"ע אומר וכו' והם פי' וכו' כיון דר"ע אע"ז לחוד קאי וכו'. ר"ל דבשלמא הן והיסטן דקאמרי רבנן קאי אנכרי ונכרית וגם על ע"ז אבל לר"ע לא איירי אלא בע"ז לחוד דהא בנכרי ונכרית לא פליג את"ק:

בא"ד כיון דאמרינן דמתני' מחסרתא היא וכו' שפיר מיתניא בה הן לר"ע בין לרבה דקאמר ר"ע אכולהו קאי וקאמר הן והיסטן ואבן מסמא של הן כצ"ל פי' אכולהו היינו אנכרי ונכרית וע"ז ולר"א נמי קאי אכולהו דה"ק ר"ע לענין היסט וכו' פי' לענין היסט כולהו שוין נכרי ונכרית וע"ז הן והיסטן אלא שלענין אבן מסמא אינן שוין וק"ל:

בתוס' ד"ה ומשמשיה וכו' משום דהוי בכלל הן ולא הסיטן דברייתא וכו' ר"ל דלשינוייא קמא הוי פירוש הן היינו מגע היסטן היינו משא אם כן הן ולא היסטן דקתני בברייתא הוי כפשוטו מגע ולא משא וקאי אמשמשיה לחוד ולא צריך שום פירוש והוספה אבל לשינוייא דרב אשי הוי פירוש הן משא והסיטן היינו שהם הסיטו את אחרות אם כן לא יתישב הן ולא היסטן דקתני בברייתא אפילו אמשמשיה דהא משמשיה לא מטמאו בהיסט במשא לכ"ע צריך להגיה לא הן ולא היסטן וק"ל:

גמ' דלא מטמיא דהא איתקש לשרץ כי פליגי כו' כצ"ל:

שם ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה נמחק. ונ"ב לפי' הקונטרס לא גרסינן:

רש"י בד"ה באבן מסמא אבן המונחת ע"ג יתידות ונדה יושבת עליה וכלים תחת האבן טמא מכל אשר יהיה וגו' כצ"ל והשאר עד סה"ד נמחק:

בד"ה אליבא דר"ע כו' דאקשה לנדה אבן מסמא מי אמרי' כו' כצ"ל ונמחק למשא:

תוס' בד"ה אמר רבה כו' דאמר קרא ל"ל נכרינהו כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

בד"ה באבן מסמא כו' ומסמא משמע היינו אבן גדולה שצריכה שימה והשתא א"ש הא דמייתי בפרק בתרא דנדה והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא שצריכה שימה ואתויי אך קשה כו' והיסט היינו משא כו' כצ"ל:

בא"ד ואור"י דאבן מסמא נפקא לן כו'. נ"ב פי' מה שנטמא באבן מסמא אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אבל פשיטא שהאבן מסמא מטמא הכל ודו"ק:

בד"ה ולר"ע כו' שלא יטמא באהל המת דמנדה כו' מיהא אומן יכול להחזירן כו' כצ"ל:

גמ' ה"נ אלא מה נדה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בשלמא כו' השתא היסטן טמא כו'. נ"ב פי' בהסיטן טמא פליגי מכלל דהן עצמן בודאי טמאין דאל"כ היסט מנא לן כמו שפירש"י לקמן וק"ל:

בד"ה אלא הא כו' לתרוצי ורבה כו' הד"א:

בד"ה ר"ע כו' ע"ז היא ולא היסטה כו' כצ"ל:

בא"ד דאתקפתא דרב אשי אדרבי עקיבא קאי כו'. נ"ב אבל הן ולא הסיטן דרבנן ל"ק להו דאי קודם שמוסיפין המשנה בחסורי מחסרא קאי הן נמי אנכרי ואנכרית ואי לאחר שמתרצין המשנה לרבה הן והסיטן קאי אנכרי ואנכרית ומלת ולא קאי אע"ז וחסירה המשנה בין מלת הן למלת ולא וכן להוסיף אחר ולא אבן מסמא שלה ולר"א מלת והן לחוד קאי אנכרי ואנכרית וחסורי המשנה מלת ולא הסיטה קאי אע"ז ולא דייק תלמודא כולי האי להקשות בין הסיטן להיסטה וק"ל. א"נ הן ולא הסיטן קאי אע"ז ומשמשיה וכך מוכרחני לפרש כי לפי' רבותיו בשינויא קמא לא נחית לפרושי כלל משמשיה לא כדברי ת"ק ולא כדברי רבי עקיבא וקס"ד דלת"ק ע"ז ומשמשיה חד דינא הוא ובפרט לרבנן דלית להו מיעוטא למשמשיה ומשום ה"ק בכל שינויא בין לרבה בין לר"א ע"ז היא כו' ור"ע לא איירי כלל במשמשיה ומשום הכי הקשה רב אשי והלא הן קתני אלא ה"ק כו' ונחית לפרושי ולחלק בין ע"ז למשמשיה בין בדברי ת"ק בין בדברי ר"ע ודו"ק היטב:

בא"ד משמע ליה שהוסטו והסיטן משמע ליה שהסיטו ועוד דסוף סוף כו' כצ"ל:

בד"ה כרע הזב כו' מגעו שהוא כולי ואיזה זה כולי כצ"ל:

רש"י ד"ה הן ולא הסיטן. קס"ד כו'. ולא כשאר הסיטות שבהש"ס דמשמעו שהטמא הסיט האחרים. אנכי תמה דהלא מצינו הרבה שם הסיט על הטהור שהסיט אהט"מ ברפ"ה דזבים המסיט את הזב ובמ"ג שם חוץ מן המסיט דר"ל דוקא אם אדם הסיט את הנבלה דכל טומאות המסיטות טהורות כדלקמן ובסוף המשנה שם ואדם בזמן שהוא מסיט וכן עוד שם במ"ו ז' ח' ולולי פירושו הנל"פ דגם למסקנא לתירוצא דר"א פי' הסיטן היינו שהוסטו ופי' הן היינו שהסיטו וא"ש דמפרש תחלה הן המוקדם ואח"כ הסיטן המאוחר דלפרש"י מפרשם שלא כסדרן וגורס בברייתא הסיטן ולא הן ודו"ק:

רד"ה מתקיף לה. אי רבה כו' שהסיטום אחרים כצ"ל:

גמ' אמר לך רבה מי אלימא ממתני'. לעיל ד' יב ע"א עירובין דף פט ע"ב:

תוס' ד"ה מיתיבי וכו' מברייתא אלים ליה. עי' לעיל דף יב ע"א תוס' ד"ה מי אלימא:

בגמרא מיתיבי ע"ז כשרץ ומשמשיה כשרץ וכתבו התוס' דמברייתא לא אלים ליה למיפרך דמשמע דע"ז דומיא דמשמשיה דלא מטמא במשא עכ"ל. ולא ידענא אמאי פסיקא להו דלרבה אליבא דרבנן מפלגינן בין אשירה למשמשיה כיון דהקישא דשרץ איצטריך לדידהו לגופא דבין היא ובין משמשיה לא מטמא' באבן מסמא אבל במשא לעולם דתרווייהו מטמא' מהקישא דנידה ומכ"ש למה שכתבו לעיל דהקישא דשרץ אמשמשיה נמי קאי מדכתיב כי חרם הוא ולפ"ז כ"ש דלר"ע אית לן למימר דמשמשיה מטמא במשא והקישא דשרץ איצטריך למעוטי משמשיה מאבן מסמא ועוד דלרבה מהך בריית' דקתני ע"ז כשרץ ומשמשי' כשרץ ומדלא ערבינהו ותנינהו בחד בבא דהו"ל למיתני ע"ז ומשמשיה כשרץ א"כ משמע טפי דלקושטא דמילתא תרי בבי נינהו וע"ז כשרץ היינו דלא מטמא באבן מסמא אבל במשא מטמא משא"כ הך בבא דמשמשיה כשרץ היינו לגמרי כשרץ דאפילו במשא לא מטמא ויש ליישב קצת פי' התוס' לפי שיטתם לעיל בד"ה משמשיה אבל לפי' הקונט' שם לא יתיישב הך פירושא מיהו לפי מאי שכתבתי לעיל אתי שפיר טובא דהא דמקשה הש"ס הכא מהך ברייתא היינו משום דקאמר ר"ע משמשיה כשרץ ולא קתני כנבילה ע"כ היינו משום דלא מטמא במשא וא"כ מדר"ע נשמע נמי לרבנן כנ"ל ודו"ק:

שם אלא אמר רב אשי וכו' עמ"ש בעל המאור בזה באריכות:

תוס' ד"ה מיתיבי וכו' מברייתא אלים לי' למיפרך ולפמש"ל בתוס' ד"ה אבניו וכו' ניחא דמשנתינו ליכא קושיא לרבה. ויכול רבה לשנויי אנא בעיא דרב חמא לחומרא פשטינא לה ולר"ע ישנה לאיברים א"כ אין לנו הכרח לאוקימתא דירושלמי דמוקי לה שהשתחוה לכל אבן אלא מיירי שהי' ג"כ משמשי עכו"ם ולרבנן עכו"ם אינה לאיברים ונשאר רק משמשיה ולכך מטמא כשרץ [דמשמשי עכו"ם ישנה לאיברים כמו"ש לעיל] אבל לעולם דעכו"ם עצמה מטמא לרבנן במשא ולכך הוצרך להקשות מברייתא:

ור' עקיבא למאי הלכתא איתקש לנדה למשא. לחודה לוקשה לנבלה: כרבה מתני לה. דאמר לעיל דר''ע לאבן מסמא נמי אקשה לנדה ולא מצי לאקושה לנבלה: ובעי לה אליבא דר' עקיבא. מי מקיש נמי לענין נדה דאינה לאברים או לא: ניחא. דקתני לרבנן כשרץ אלמא לא מטמיא במשא: ממתני'. דמסכת ע''ז אבניו ועציו כו': ה''ג נכרי ונכרית וע''ז ומשמשיה כו'. ול''ג מגע נכרי ונכרית שגזרו חכמים עליהן טומאת זבין: הן ולא היסטן. קס''ד היסטן משמע שהוסטו דהיינו משא ולא כשאר היסיטות שבהש''ס דמשמעו שהטמא הסיט האחרים: בשלמא לר''א ניחא. דקתני ולא היסטן דמשמע דלא מטמא במשא ולקמן פריך מאי הן אי הן טמאין קאמר פשיטא השתא היסטן טמא הם מיבעיא הכי איבעי ליה למתני מגען ולא היסטן: לכל דבריהם. אלמא מטמאו במשא דאי לא מטמאו אלא במגע מאי כזבין לימא כטמאי מתים: אלא. הא משבשתא היא ובעי לתרוצי ורבה מתרץ לטעמיה ורבי אלעזר לטעמיה: ואבן מסמא שלהן גרסי' גבי נכרי ונכרית בין בתרצתא דרבה בין בדר' אלעזר והכי אמרינן בפרק בתרא דמסכת נדה (דף סט:) נכרי ונכרית מטמאין באבן מסמא: ר' אלעזר מתרץ לטעמיה כו' ע''ז היא ולא היסטה. ולא משאה שאינה מטמאה במשא: מתקיף לה רב אשי מאי הן. אי רבה ורבי אלעזר היסט דברייתא לשון משא משמע להו שהסיטו אחרים דהיינו משא מאי הן והיסטן הן ולא היסטן דקתני בין לר' עקיבא בין לרבנן אי למימרא דהן עצמן טמאים פשיטא דאי טהורים הם היסט מנא להו הכי איבעיא לאיפלוגי ע''ז אין היסטה טמא ר' עקיבא אומר היסטה טמא: אלא אמר רב אשי הכי קאמר נכרי ונכרית בין הן שהסיטו אחרים. והיינו היסטן דקתני בה ככל היסט שבמשנה: בין אחרים שהסיטו אותן. דהיינו משא וזהו הן דקתני בברייתא והכי משמע הן והיסטן דלישנא דברייתא משא שהזכירו חכמים נכרי ונכרית בין הן שהוסטו על ידי אדם בין היסטן כלומר מה שהסיטו הן טמאין דתורת זבין עליהם דזב שהוסט ע''י אדם או הסיט את האדם ואת כל דבר טמאוהו דתנן (זביץ פ''ה משנה ב) כל הנישא על גבי זב טמא והיינו היסט וילפינן לה במסכת נדה (ד' לג.) מוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו ומוקמי' לקרא התם ע''כ דה''ק וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו דהיינו נישא על גבי הזב: ע''ז שהסיטה את אחרים טהורים. דאיתקש לשרץ להכי שלא תטמא לא בהיסט ולא באבן מסמא ואליבא דרבה קמתרץ לה רב אשי: אחרים שהסיטוה טמאים. דהיינו משא ומודו רבנן דמטמאה במשא דאיתקש לנדה: רבי עקיבא אומר. ע''ז נמי כנכרי ונכרית בין שהסיטה בין שהוסטה וה''ה לאבן מסמא דאיתקש לנדה והכי תני רב אשי לברייתא אליבא דרבה נכרי ונכרית הן המשא שלהן והיסטן ע''ז היא המשא שלה ולא היסטה משמשיה לא הן ולא היסטן ר' עקיבא אומר נכרי ונכרית ע''ז הן והיסטן משמשיה לא הן ולא היסטן וממילא לר' אלעזר מתרץ לה רב אשי הכי נכרי ונכרית הן והיסטן ע''ז ומשמשיה לא הן ולא היסטן ר' עקיבא אומר נכרי ונכרית הן והיסטן ע''ז היא ולא היסטה דבמשא מטמיא ולא באבן מסמא דהוא דומיא דהיסט משמעין לא הן ולא היסטן כך נראה לי סוגיא זו ולא פירשו רבותינו כן והם פירשו מאי הן דאתקפתא דרב אשי אדרבי עקיבא קאי ולא קשיא ליה אלא דתני לה בלשון רבים והכי קשיא ליה כיון דר''ע אע''ז לחודה אמאי תנא הן והיסטן היא והיסטה איבעיא ליה למיתני ולא נהירא לי דקשיא לי טובא בגוה חדא דלא אתקפתא היא דכיון דאמרן דמתני' מחסרתא היא ואוסופי מוספינן עלה שפיר מיתני בה ל''ע בין לרבה דקאמר ר''ע אכולהו קאי וקאמר הן והיסטן לר' אלעזר נמי קאי אכולהו דהכי קאמר ר' עקיבא ע''ז לענין היסט דהיינו משא כנכרי ונכרית וכולן הן והיסטן והכי קתני רבי עקיבא אומר נכרי ונכרית ע''ז הן והיסטן ועוד מ''ש דלא מיפלגי בין הסיטו להוסטו אלא בתרצתא דרב אשי ומאי דוחקיה לפלוגי בהו אי לאו דהן דברייתא משמע ליה שהוסטו והיסטן משמע ליה שהסיטו ועוד דסוף סוף בתירוצא דרב אשי לא מיתרצה אתקפתיה דאי הן משום מגע משמשיה קאמר הן ולא היסטן הוא ואילו רבי עקיבא הן והיסטן קאמר ואי אנכרי ונכרית הכא נמי ה''מ לתרוצי כלישנא קמא ומאי אתקפתיה: היכי משכחת לה. שהחפץ יסיט אדם או חפץ אחר: כרע הזב טמאין. שהרי הסיטן זב והיסטו של זב כי האי גוונא כתיב בין בכלים בין באדם בין באוכלין ומשקין בכלים כתיב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ותניא בת''כ יכול יטמאנו מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן אשר תבושל בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו א''כ למה נאמר אשר יגע בו פשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאין כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים ל''ל למכתבי' הכא אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפי' מאחוריו ואיזה וזה היסטו וגבי אדם נמי וכל אשר יגע בו הזב ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפי' מאחוריו ואיזה זה היסטו וגבי אוכלין ומשקין תנא וכל כלי עץ ישטף במים אמר ר' שמעון ומה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא הזב כלי שטף במגע והלא כבר נאמר הנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו יכבס בגדיו שהן כלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע אלא למה נאמר וכל כלי עץ וגו' להביא אוכלין ומשקין וכלים הנישאין ע''ג הזב דבסיפיה דקרא דאשר יגע בו הזב כתיב דאוקמינן דמשתעי בהיסט והיינו דתנן כל הנישא על גבי הזב טמא:

מיתיבי ע''ז כשרץ ומשמשיה כשרץ. מברייתא אלים ליה למיפרך ממתני' משום דקתני בה משמשיה משמע דע''ז דומיא דמשמשיה דלא מטמו במשא: ומשמשיה בין הן שהסיטו כו'. בשנוייא קמא לא מדכר משמשיה משום דהוי בכלל הן ולא היסטן דברייתא אבל רב אשי הוצרך לפרש דמשמשיה לא הן ולא היסטן ולא הוי' בכלל הא דקתני בברייתא הן ולא היסטן: ורבי עקיבא. הרב פור''ת לא גריס משמשיה במילתיה דר''ע דלא פליג במשמשיה ארבנן: הזב בכף מאזנים כו'. במס' זבים (פ''ר משנה ה) גרסינן הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב בכף שנייה כרע הזב טהורין פי' ממדרס ומ''מ טמאין כדין היסט הזב כרעו הן טמאים פי' ממדרס כיון שהזב למעלה הרי נשען עליהן וגירסת הקונט' מיושב יותר אך לא נמצא כן אם לא שברייתא היא בשום מקום:

שבת פג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף פג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד