חסדא: מהו הדין, האם מותר להעלותם לאבנים אלו אחריו לגג אם שם בית הכסא שלו, ושמא יש לאסור משום טירחה יתירה? אמר ליה [לו]: מותר, שכן גדול כבוד הבריות שדוחה אף את מצוות "לא תעשה" שבתורה, ומשום כבוד הבריות התירו לו לטלטל את האבנים. ומסופר: יתיב [ישב] מרימר וקאמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את ההלכה הזאת] איתיביה [הקשה לו] רבינא למרימר ממה ששנינו בברייתא, שר' אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם, ממה שמונח לפניו על הקרקע לחצות (לחצוץ) ולנקות בו שיניו. וחכמים אומרים: לא יטול מן הקרקע שהוא מוקצה, אלא מן האבוס של בהמה, שהוא עומד ומוכן לשימוש הבהמה בשבת. הרי שאת חציצת שיניו, אף שיש בה משום כבוד הבריות, לא התירו בשל איסור מוקצה! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] — אדם קובע מקום לסעודה ויודע היכן יסעד, והיה עליו להכין את הקיסמים מבעוד יום. הכא [כאן] — וכי אדם קובע מקום לבית הכסא? אלא נפנה לצרכיו בכל מקום שמוצא.

א אמר רב הונא: אסור לפנות (להיפנות) לצרכיו בשדה ניר (חרוש) בשבת, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום דוושא [דריסה], שהנפנה בשדה דורך על התלמים ומקלקל אותם — אם כן אפילו בחול נמי [גם כן] יהא אסור! ואלא תאמר שהוא משום שיש לחשוש שיקנח ברגב אדמה שיש עליו עשבים, והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים — מותר לקנח בה בשבת, אף שבתוך כך נתלשים ממנו העשבים שגדלו בו. ואף שהתולש ממנה בשבת עשבים בכוונה — חייב חטאת, כיון שאינו מתכוון לתלישה — מותר. אלא החשש הוא דילמא נקיט מעילאי ושדא לתתאי, ומיחייב [שמא יקח צרור ממקום גבוה ויזרקנו למקום נמוך, ויתחייב] משום דברי רבה. שאמר רבה: מי שהיתה לו גומא וטממה [וסתמה] אם היה זה בבית — חייב משום מלאכת בונה, ואם היה זה בשדה — חייב משום מלאכת חורש.

ב גופא [לגוף] הדברים, שנינו שאמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים — מותר לקנח בה בשבת. והתולש ממנה בשבת בכוונה תחילה — חייב חטאת. אמר רב פפי: שמע מינה [למד ממנה] מדברי ריש לקיש כי האי פרפיסא [עציץ נקוב זה] — שרי לטלטולי [מותר לטלטלו] בשבת. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: אם אמרו שמותר לטלטל צרור שעליו עשבים לצורך, וכי יאמרו שמותר לטלטל אף שלא לצורך?! אמר אביי: פרפיסא [עציץ נקוב], הואיל ואתא לידן [ובא לידינו] לדון בו לימא ביה מילתא [אומר בו דבר]: אם היה מונח על גבי קרקע, והניחו בשבת על גבי יתדות — מיחייב [חייב] משום מלאכת תולש, שהרי יכול השורש של הצמח בעציץ לחדור דרך הנקב אל הקרקע, וכשהוא מגביהו הרי זה כתולשו מן הקרקע. וכן אם היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע — חייב משום מלאכת נוטע.

ג אמר ר' יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום סכנה שמא ייפצע בקצותיו החדים של החרס — אם כן אפילו בימות החול נמי [גם כן] ייאסר. ואלא משום שמביא הדבר עליו כשפים — אם כן לטעם זה אפילו בחול נמי [גם כן] לא יותר הדבר! ואלא משום שיש לחשוש בשבת להשרת נימין (שערות) הנחתכות אגב קינוח בחרס — הרי דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין — מותר. אמר להו [להם] רב נתן בר אושעיא לשואלים: גברא רבה [אדם גדול] אמר מילתא [דבר], הבה נימא בה טעמא [נאמר בו טעם]. וכך נסביר את דברי ר' יוחנן: לא מיבעיא [נצרכה] להודיענו בחול שהוא אסור מן הטעמים שלעיל, אבל בשבת היינו אומרים הואיל ואיכא [ויש] תורת כלי עליו, ואינו מוקצה, ואם כן שפיר דמי [יפה הדבר, מותר], ועדיף להשתמש בו מאשר בצרור שיש בו דין מוקצה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הלכה זו לאסור.

רבא מתני לה [שונה אותה, מסביר] את דברי ר' יוחנן משום השרת נימין, וקשיא ליה [והוקשה לו] ומקשה מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן: מי [האם] אמר ר' יוחנן כי אסור לקנח בחרס בשבת? אלמא [מכאן] דבר שאין מתכוין — אסור. והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל: הלכה כסתם משנה. ותנן [ושנויה ברייתא]: נזיר שאסור לו לספר את שערותיו חופף את השיער ומפספס (מפריד את השערות בידים), אבל לא סורק, שבודאי ישיר שערות בסריקה. ומכאן שאין חוששים להשרת שיער בתוך החפיפה, כיון שאינו מתכוון לכך! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כפי שהסביר זאת רב נתן בר אושעיא.

ושואלים: מאי [מה הם] כשפים שאמרנו שקינוח בחרס גורם להם? ומסבירים: כי הא [כמו מעשה זה] שרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא [היו הולכים לדרכם בסירה], אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה אחת]: אותבן בהדייכו [הושיבו אותי לידכם]! ולא אותבוה [הושיבוה]. אמרה איהי מילתא [היא דבר של כשפים] — אסרתה לארבא [ואסרה, קשרה את הספינה] שלא תזוז. אמרו אינהו מילתא [הם דבר, שם טהרה] — שריוהא [והתירוה]. אמרה להו [להם]: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם] שאוכל להזיקכם בכשפים?