שבת פא ע"ב

חסדא: מהו הדין, האם מותר להעלותם לאבנים אלו אחריו לגג אם שם בית הכסא שלו, ושמא יש לאסור משום טירחה יתירה? אמר ליה [לו]: מותר, שכן גדול כבוד הבריות שדוחה אף את מצוות "לא תעשה" שבתורה, ומשום כבוד הבריות התירו לו לטלטל את האבנים. ומסופר: יתיב [ישב] מרימר וקאמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את ההלכה הזאת] איתיביה [הקשה לו] רבינא למרימר ממה ששנינו בברייתא, שר' אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם, ממה שמונח לפניו על הקרקע לחצות (לחצוץ) ולנקות בו שיניו. וחכמים אומרים: לא יטול מן הקרקע שהוא מוקצה, אלא מן האבוס של בהמה, שהוא עומד ומוכן לשימוש הבהמה בשבת. הרי שאת חציצת שיניו, אף שיש בה משום כבוד הבריות, לא התירו בשל איסור מוקצה! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] — אדם קובע מקום לסעודה ויודע היכן יסעד, והיה עליו להכין את הקיסמים מבעוד יום. הכא [כאן] — וכי אדם קובע מקום לבית הכסא? אלא נפנה לצרכיו בכל מקום שמוצא.

א אמר רב הונא: אסור לפנות (להיפנות) לצרכיו בשדה ניר (חרוש) בשבת, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום דוושא [דריסה], שהנפנה בשדה דורך על התלמים ומקלקל אותם — אם כן אפילו בחול נמי [גם כן] יהא אסור! ואלא תאמר שהוא משום שיש לחשוש שיקנח ברגב אדמה שיש עליו עשבים, והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים — מותר לקנח בה בשבת, אף שבתוך כך נתלשים ממנו העשבים שגדלו בו. ואף שהתולש ממנה בשבת עשבים בכוונה — חייב חטאת, כיון שאינו מתכוון לתלישה — מותר. אלא החשש הוא דילמא נקיט מעילאי ושדא לתתאי, ומיחייב [שמא יקח צרור ממקום גבוה ויזרקנו למקום נמוך, ויתחייב] משום דברי רבה. שאמר רבה: מי שהיתה לו גומא וטממה [וסתמה] אם היה זה בבית — חייב משום מלאכת בונה, ואם היה זה בשדה — חייב משום מלאכת חורש.

ב גופא [לגוף] הדברים, שנינו שאמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים — מותר לקנח בה בשבת. והתולש ממנה בשבת בכוונה תחילה — חייב חטאת. אמר רב פפי: שמע מינה [למד ממנה] מדברי ריש לקיש כי האי פרפיסא [עציץ נקוב זה] — שרי לטלטולי [מותר לטלטלו] בשבת. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: אם אמרו שמותר לטלטל צרור שעליו עשבים לצורך, וכי יאמרו שמותר לטלטל אף שלא לצורך?! אמר אביי: פרפיסא [עציץ נקוב], הואיל ואתא לידן [ובא לידינו] לדון בו לימא ביה מילתא [אומר בו דבר]: אם היה מונח על גבי קרקע, והניחו בשבת על גבי יתדות — מיחייב [חייב] משום מלאכת תולש, שהרי יכול השורש של הצמח בעציץ לחדור דרך הנקב אל הקרקע, וכשהוא מגביהו הרי זה כתולשו מן הקרקע. וכן אם היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע — חייב משום מלאכת נוטע.

ג אמר ר' יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום סכנה שמא ייפצע בקצותיו החדים של החרס — אם כן אפילו בימות החול נמי [גם כן] ייאסר. ואלא משום שמביא הדבר עליו כשפים — אם כן לטעם זה אפילו בחול נמי [גם כן] לא יותר הדבר! ואלא משום שיש לחשוש בשבת להשרת נימין (שערות) הנחתכות אגב קינוח בחרס — הרי דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין — מותר. אמר להו [להם] רב נתן בר אושעיא לשואלים: גברא רבה [אדם גדול] אמר מילתא [דבר], הבה נימא בה טעמא [נאמר בו טעם]. וכך נסביר את דברי ר' יוחנן: לא מיבעיא [נצרכה] להודיענו בחול שהוא אסור מן הטעמים שלעיל, אבל בשבת היינו אומרים הואיל ואיכא [ויש] תורת כלי עליו, ואינו מוקצה, ואם כן שפיר דמי [יפה הדבר, מותר], ועדיף להשתמש בו מאשר בצרור שיש בו דין מוקצה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הלכה זו לאסור.

רבא מתני לה [שונה אותה, מסביר] את דברי ר' יוחנן משום השרת נימין, וקשיא ליה [והוקשה לו] ומקשה מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן: מי [האם] אמר ר' יוחנן כי אסור לקנח בחרס בשבת? אלמא [מכאן] דבר שאין מתכוין — אסור. והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל: הלכה כסתם משנה. ותנן [ושנויה ברייתא]: נזיר שאסור לו לספר את שערותיו חופף את השיער ומפספס (מפריד את השערות בידים), אבל לא סורק, שבודאי ישיר שערות בסריקה. ומכאן שאין חוששים להשרת שיער בתוך החפיפה, כיון שאינו מתכוון לכך! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כפי שהסביר זאת רב נתן בר אושעיא.

ושואלים: מאי [מה הם] כשפים שאמרנו שקינוח בחרס גורם להם? ומסבירים: כי הא [כמו מעשה זה] שרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא [היו הולכים לדרכם בסירה], אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה אחת]: אותבן בהדייכו [הושיבו אותי לידכם]! ולא אותבוה [הושיבוה]. אמרה איהי מילתא [היא דבר של כשפים] — אסרתה לארבא [ואסרה, קשרה את הספינה] שלא תזוז. אמרו אינהו מילתא [הם דבר, שם טהרה] — שריוהא [והתירוה]. אמרה להו [להם]: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם] שאוכל להזיקכם בכשפים?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - ב

בעא מיניה רבה בר רב שילא מרב חסדא: מהו להעלותם, את האבנים, אחריו לגג, כשרוצה לפנות שם. האם אין בכך משום טירחא יתירה? ^[1]

אמר ליה רב חסדא: גדול כבוד הבריות, שדוחה אפילו את איסור לא תעשה שבתורה [כדילפינן בהשבת אבידה. דכתיב "והתעלמת", ללמדך כי יש פעמים שאתה מתעלם מהאבידה, למרות שיש איסור לאו של "לא תוכל להתעלם", מפני כבוד הבריות, וכגון זקן ואינה לפי כבודו לטרוח בהשבתה ^[2]].

ולכן נדחה גם איסור טלטול האבנים [אפילו בטירחא יתירה] מפני כבוד הבריות.

ונקט רב חסדא את ההיתר אפילו ביחס לאיסור תורה, על אף שכאן איסור הטלטול הוא רק מדרבנן, לפי שכל איסור דרבנן נסמך על הלאו מהתורה של "לא תסור מכל אשר יורוך".

איתיביה רבינא למרימר: תניא: רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו המוטל על גבי קרקע כדי לחצות בו שיניו, להוציא את הבשר שבין השינים. ולא אמרינן שהקיסם מוקצה הוא.

וחכמים אומרים: לא יטול אלא מן האבוס של בהמה שהוא מוכן, הואיל ועומד לאכילת בהמה. אבל סתם קיסם - מוקצה הוא.

הרי, שלדעת חכמים לא נדחה איסור מוקצה במקום כבוד הבריות, ולא התירו ליטול קיסם מוקצה, ואעפ"י שלפעמים הבשר שבין שיניו נראה מבחוץ ומתגנה על הבריות!?

ומתרצינן: הכי השתא!? אין הדברים דומים:

התם, אדם קובע מקום מראש לסעודתו,, והיה לו להכין שם קיסם מאתמול. ולכן לא התירו חכמים איסור מוקצה.

אבל הכא, וכי אדם קובע לו מקום לבית הכסא?! שלפעמים נמצא שם אדם והוא הולך לבית כסא אחר [שבתי כסאות שלהם היו בשדה והיו של רבים], ואינו יכול להכין אבנים מבעוד יום. הילכך התירו לו איסור מוקצה, מפני כבוד הבריות.

אמר רב הונא: אסור לפנות בשדה ניר, שהיא חרושה ועומדת לזריעה, בשבת.

והוינן בה: מאי טעמא אסרינן לפנות שם?

אילימא משום דוושא, בשדה שאינו שלו, שהוא מזיק לחבירו בכך שהוא דש [דורך] על החרישה ומקלקלה.

אי הכי, אפילו בחול נמי יאסר?

ואלא משום עשבים, הצומחים על האבנים בשדה ניר מחמת הלחלוחית, וכשהוא מקנח באותם אבנים נתלשים העשבים, ואסור לתלוש בשבת דבר ממקום גידולו.

אכתי תיקשי, והאמר ריש לקיש: צרור, רגב אדמה שעלו בו עשבים - מותר לקנח בה, אעפ"י שלפעמים בא לידי תלישת עשבים מהצרור, משום דהוי ליה דבר שאינו מתכוין, והלכה כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר בשבת. והתולש ממנה בכונה בשבת חייב חטאת אעפ"י שלא תלש מהאדמה, כיון שהצרור הוא מקום גידולם של העשבים.

ומתרצינן: אלא, לכך אסור: דילמא נקט צרור מעילאי, ממקום גבשושית בשדה, ושדא לתתאי למקום גומא, ומשוה בכך את פני הקרקע ועושה אותה ראויה לחרישה, ומיחייב משום דרבה.

דאמר רבה: היתה לו גומא וטממה, סתמה בעפר:

אם היה זה בבית - חייב משום בונה, שמתקן בכך את רצפת הבית.

ואם היתה הגומא בשדה - חייב על סתימתה משום חורש, שמתקן את הקרקע לחרישה.

גופא: אמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים - מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת חייב חטאת.

אמר רב פפי: שמע מינה מדריש לקיש, שהתיר לקנח בצרור שעלו בו עשבים, ולא אמרינן שהעשבים יונקים מהקרקע, ובעצם הגבהתו את הצרור הוא עוקר דבר מגידולו, כי האי פרפיסא, עציץ נקוב שזרעו בו - שרי לטלטולי בשבת, ואין בזה משום תולש.

מתקיף לה רב כהנא: אם אמרו שמותר לצורך קינוח, יאמרו נמי מותר לטלטולי שלא לצורך?! והרי אפשר שהדבר אסור מדרבנן, ורק לצורך קינוח התירו.

אמר אביי: פרפיסא, הואיל ואתא לידן,, לימא ביה מילתא:

היה עציץ נקוב, הנחשב כיונק מהקרקע, מונח על גבי קרקע, והרימו מהקרקע, והניחו על גבי יתידות - מיחייב משום תולש מדרבנן, דמיחזי כתולש, כיון שאינו נהנה עוד מריח הקרקע.

אבל מדאורייתא לא חשיב תולש, לפי שהוא עדיין מחובר לקרקע. ^[3] [שהרי ריש לקיש התיר בצרור משום כבוד הבריות, ואם היה בו חיוב סקילה וכרת מדאורייתא, לא היו מתירים חכמים].

היה מונח העציץ על גבי יתידות, והניחו על גבי קרקע - חייב משום נוטע [מדרבנן].

אמר רבי יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת.

והוינן בה: מאי טעמא? אילימא משום סכנה, שלא ינתק את שיני הכרכשתא, אם כן אפילו בחול נמי אסור?

ואלא משום כשפים. שהמקנח בחרס אפשר לעשות לו כשפים, כדלקמן. אם כן, אפילו בחול נמי לא?

ואלא משום השרת נימין שמשיר את השיער מתוך שהוא מחודד.

ואמאי אסור? הא דבר שאינו מתכוין הוא, ורבי יוחנן סבר דדבר שאינו מתכוין מותר? [כמבואר לקמן]!? ^[4]

אמר להו רב נתן בר אושעיא: גברא רבה כרבי יוחנן אמר מילתא, נימא בה טעמא:

לא מיבעיא בחול דאסור לקנח בחרס, משום כשפים או משום סכנה, אבל בשבת, הואיל ואיכא תורת כלי עליו, על החרס, שהוא ראוי לשימוש, כגון לאסוף בו גחלים, אימא שפיר דמי, שמוטב שיקנח בו מאשר בצרור שהוא מוקצה - קמשמע לן רבי יוחנן שאפילו בשבת לא יקנח בו, משום כשפים או משום סכנה.

רבא מתני לה להא דרבי יוחנן שטעמו הוא משום השרת נימין. וקשיא ליה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן -

מי אמר רבי יוחנן אסור לקנח חרס בשבת, אלמא סבר דבר שאין מתכוין אסור.

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן בסתם משנה: נזיר חופף, מחליק שערו, ומפספס מפריד שערותיו זו מזו. ואף שיתכן שעל ידי כן יתלש משערו, והרי נזיר אסור בגילוח שערו. אלא, הוי דבר שאינו מתכוין, ומותר. אבל לא סורק במסרק, דודאי יתלש שיער והוי פסיק רישא, שאסור אפילו באינו מתכוין.

הרי שנינו בסתם משנה דדבר שאינו מתכוין מותר. וכיצד אמר רבי יוחנן דדבר שאינו מתכוין אסור?

ומסקינן: אלא מחוורתא כדרב נתן בר אושעיא, שרבי יוחנן אסר משום כשפים או סכנה.

ומבארינן: מאי כשפים יש בקינוח ע"י חרס?

כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא בספינה.

אמרה להו ההיא מטרוניתא אשה נכבדה [גויה]: אותבן בהדייכו הושיבונו עמהם בספינה, ולא אותבוה לא הסכימו לכך.

אמרה איהי מילתא לחש של כישוף. אסרתה לארבא ונעצרה הספינה.

אמרו אינהו רב חסדא ורבה בר רב הונא מילתא, שם של טהרה. שריוהא, התירו את הספינה מהכישוף, שתוכל לנוע.

הערות

^[1] רש"י. ותוד"ה מהו. הקשו על רש"י דא"כ כדפריך רבינא לקמן מקיסם דמוכח דאפילו במקום כבוד הבריות לא נדחה איסור מוקצה, היה לו להקשות על עצם הדין דסוגיא דלעיל שהתירו לטלטל אבנים של בית הכסא, ולמה שאל רק כאן בדינא דלהעלותם לגג. ולכן פירשו דהאיבעיא היא אם התירו גם באופן כזה שבית הכסא קרוב לביתו על הגג ויכול להכין שם אבנים מערב שבת, והשיב רב חסדא שגם בכה"ג מותר. ועל זה הקשה רבינא מקיסם דאסרו חכמים ליטול מלפניו לפי שהיה יכול להכין מבעוד יום, אבל על עצם הדין של אבני בית הכסא לא הקשה שבדרך כלל היה בית הכסא רחוק בשדה ולא הטריחוהו חכמים להכין שם מבעוד יום וגם אם יכין שמא יקחם אדם אחר, ומתרצת הגמ' שאפילו על הגג אין מקום קבוע לבית הכסא שיוכל להכין מאתמול, שגם שם יש חשש שיקחום בני הבית.

^[2] הקשה רע"א על רש"י דהביא כאן הילפותא דוהתעלמת דהא באמת כבוד הבריות אינו דוחה לאו דאורייתא בקום ועשה רק בשב ואל תעשה, והכא טלטול מוקצה הוי בקום ועשה, והטעם דמותר משום דמוקצה אינו אלא מדרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות. וא"כ לא שייך כלל הכא דרשא דוהתעלמת.

^[3] אבל אם הפסיק לגמרי את היניקה מהקרקע כגון שהניח בגד או עצים בין העציץ לקרקע, חייב משום תולש מדאורייתא, הגהות אשר"י.

^[4] ואע"ג דגם רבא סבר דדבר שאינו מתכוין מותר ולעיל בע"א אמר דאסור למשמש בצרור בשבת משום השרת נימין, יש לחלק דהתם בצרור הוי פסיק רישיה. תוד"ה אסור. בע"א [עפ"י מהר"ם, ומהרש"א מפרש דתוס' מחלקים בין קינוח דהכא למשמוש דהתם דהוי פסיק רישיה].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Ḥisda: What is the halakha with regard to taking those stones up with him to the roof if his bathroom is there? Is it permitted or is it prohibited due to the exertion involved? He said to him: It is permitted; great is human dignity as it overrides a prohibition in the Torah. The Gemara relates: Mareimar sat and stated this halakha. Ravina raised an objection to the statement of Mareimar from a baraita where Rabbi Eliezer says: A person may take a wood chip from the ground before him to clean his teeth on Shabbat. And the Rabbis say one may take a wood chip only from the animal’s trough, which is already designated for the animal’s use, but not from wood on the ground, which is set-aside. Apparently, despite the fact that using the wood chip enhances human dignity, it is nevertheless prohibited due to the prohibition of set-aside. The Gemara rejects this: How can you compare? There, a person determines the place for his meal. Since he knows where he will eat he should have prepared toothpicks beforehand. Here, does a person determine the place for a bathroom? He relieves himself wherever he finds a discreet place to do so.

Rav Huna said: It is prohibited to defecate in a plowed field on Shabbat. The Gemara asks: What is the reason for that prohibition? If you say it is due to the fact that in doing so he treads on the furrows and destroys them, it should be prohibited even on weekdays. Rather, it is due to the concern that he will clean himself with a clod of earth on which grasses have grown. Didn’t Reish Lakish say that it is permitted to wipe with a stone upon which grasses have grown even though the grasses will be detached as a result? And that is the halakha even though one who unwittingly detaches grasses from it on Shabbat is liable to bring a sin-offering. Rather, the concern is lest he take a clod of earth from a high place, a pile of dirt, and throw it to a low place, into a hole in the ground. And in that case, he would be liable due to that which Rabba said, as Rabba said: If one had a hole and filled it, in the house, he is liable due to the prohibited labor of building; in the field, he is liable due to plowing.

With regard to the matter itself, Reish Lakish said: It is permitted to wipe with a stone upon which grasses have grown. And one who detaches grasses from it unwittingly on Shabbat is liable to bring a sin-offering. Rav Pappi said: Learn from that which Reish Lakish said that it is permitted to carry this perforated flowerpot on Shabbat. Rav Kahana strongly objects to this: If they said that it is permitted to carry a stone with weeds on it for a purpose, will they say it is permitted to carry a flowerpot for no purpose? Abaye said: Since the topic of a perforated pot has come to our hands, let us say something with regard to it: If it had been placed on the ground and one lifted it and placed it on top of pegs on Shabbat, he is liable for the labor of detaching. The roots of the plant could have protruded through the holes to draw sustenance from the ground, and when one lifts it he detaches it from that sustenance. Similarly, if it had been placed on pegs and one placed it on the ground, he is liable for the labor of planting.

Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited to wipe with an earthenware shard on Shabbat. The Gemara asks: What is the reason for that prohibition? If you say that it is due to the danger that he might injure himself with the sharp edges of the shard, it should be prohibited also on weekdays. Rather, it is due to the fact that it invites witchcraft. If so, he should also not do so on weekdays. Rather, the concern is lest he remove hairs with the earthenware shard. However, that is an unintentional act, which is permitted. Rav Natan bar Oshaya said to those who raised the question: A great man said something, let us say a reason for it, and explain Rabbi Yoḥanan’s statement as follows: It is not necessary to say that it is prohibited on a weekday for the aforementioned reasons because he has the option of using a stone. However, with regard to Shabbat we would have said that since this shard has the status of a utensil and is not set-aside, he may well use it, as it is preferable to a stone, which is set-aside. Therefore, he teaches us that it is prohibited.

Rava taught that Rabbi Yoḥanan ruled that it is prohibited due to the removal of hairs, and he raised a difficulty between that which Rabbi Yoḥanan said here and that which Rabbi Yoḥanan said elsewhere. Did Rabbi Yoḥanan say it is forbidden to wipe with an earthenware shard on Shabbat? Apparently, he holds that an unintentional act is prohibited. Didn’t Rabbi Yoḥanan state a principle: The halakha is ruled in accordance with an unattributed mishna? And we learned in a mishna: A nazirite, for whom it is prohibited to cut his hair, may wash his hair on a weekday with sand and natron and separate it with his fingers; however, he may not comb it, which would certainly pull out some hair. Apparently, the unintentional act of removing hair while shampooing is permitted. Rather, it is clearly in accordance with the explanation of Rav Natan bar Oshaya.

The Gemara asks: What is the witchcraft involved with wiping with an earthenware shard? The Gemara explains: It is as that which transpired when Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna were going on a boat. A certain matron [matronita] said to them: Let me sit with you, and they did not let her sit. She said something, an incantation of witchcraft, and stopped the boat. They said something, the Holy Name, and freed it. She said to them: What will I do to you, to enable me to harm you with witchcraft,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ל אביי לרב יוסף ירדו עליהן גשמים ונטשטשו מהן. כך שמעתי פירושו שאם נראו לו אבנים מקורזלות דבוק עם הקרקע מורידה גשמים. וזהו טשטוש. דתניא התם נטשטשו ואין עושין פירות מי חיישינן שמא יהא (כסות) [ככוסח] או בטוחן ואמרו אם היה רישומן ניכר של אבנים מותר לו ליטלן ולקנח בהן:
וכי שרא רב חסדא להעלותו אחריו לגג דקאמר גדול כבוד הבריות:
איתיביה רבינא למרימר וחכ"א אינו נוטל קיסם לחצות בו שיניו. אלא מן האבוס של בהמה. מאי טעמא מפני שהוא מוכן. הכא נמי לא יטול אבנים לקינוח. אלא מרשות שנפנה בו. ולא יעלה לגג. א"ל מרימר הכי השתא. אדם קובע מקום לסעודה. ומאי דליתיה התם לאו מוכן הוא. אבל בית הכסא לא הוה רגילין דקבעין ליה מקום. והלכך מן כל היכא דשקיל מוכן הוא:

אמר רב הונא אסור לפנות בשדה נירה בשבת. פירוש נירה. חרישה. כדכתיב נירו לכם ניר. ותניא נדשנה קרע שנתים. מ"ט אי משום (רושה) [דוושא] שלא יזיק את בעל השדה. אפי' בחול אסירי. אי משום עשבים הא אמר ר"ל מותר לקנח בו. אלא משום דשקיל מן מוליא ושדי בי ניצא. ומיחייב משום דרבה:

אמר רב פפי שמע מינה מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטלה בשבת. פי' פרפיסא פייס גדול. כהאי דאמרינן (אחורן) [לעיל] מאי פייס א"ר זירא (קרשינן) [כרשיני] בבלייתא דזרועין עליו זרעונים בשמים וזולתו וצומחין ודומה לצרור שעלו בו עשבים. ולשון (פרסי) [פר] דהכא מלשון פרסי בכנפי יונה. אף הזרע הצומח עליו נקרא פר וזהו פרפיסא. וכיון דקא אמר ר"ל מותר לקנח בו קא שמעת מינה רב פפא דשרי לטלטלה:
מתקיף לה רב כהנא אם אמר לצורך יאמרו שלא לצורך. הא קאמר ר"ל מותר לקנח אבל לטלטולי שלא לצורך לא שרי. והלכך לא צרכינן לדרב פפא:
אמר אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. היה מונח ע"ג קרקע והניח על גבי יתדות חייב משום תולש כי כשזורעין אותו עושין לו מקום כמו כן או כמו שוליים שיושב עליו שיעור שיניח ע"ג קרקע ואפשר שהוא משרש שם ומתחבר לקרקע.

אבנים של בית הכסא כל שהותר טלטולם לא סוף דבר אחר שנפנה אלא אף קודם שנפנה מטלטלם ומביאם למקום שהוא נפנה לשם ואין מטריחין אותו לילך למקום שאבנים מצויות לשם ולא עוד אלא שאין שיעור לטורח הבאתם בבית או בחצר אפי' עלה לראש הגג ליפנות מעלה אותן עמו ואין חוששין לטירחא יתירא גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה מדברי סופרים כמו שהתבאר:

במסכת יום טוב התבאר שיש צדדין שאדם נוטל קיסם מלפניו לחצות בו שניו אע"פ שלא נתנו עצים אלא להסקה והוא שכל דבר שראוי למאכל בהמה קוטמו לכתחילה אף בשבת אבל כל שאינו ראוי למאכל בהמה אסור כמו שביארנו שם:

שדה נירה אם היא של חבירו אסור ליפנות בה אף בחול שהרי דש את נירו ומזיק לזריעה ואם שלו אסור ליפנות בה בשבת שמא יטול מן התלמים ויניח על הגומות וכבר אמרו היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש:

צרור שנפלו בו עשבים מצד לחלוחית הניר מותר ליטלו כדי לקנח הואיל והצרור בפני עצמו עומד ואינו מחובר לקרקע כל כך אע"פ שיונק מן הארץ אין כאן עקירה ואע"פ שיש לחוש שמא יתלוש עשבים מן הצרור הרי מ"מ אינו מתכוין והתולש ממנו ר"ל שתולש העשבים מן הצרור במתכוין חייב כדין עוקר דבר מגדולו:

זה שהתרנו לעקור צרור ממקומו אע"פ שהעשבים יונקים מן הקרקע לא הותר אלא לצורך כגון כבוד הבריות על הדרך שביארנו אבל שלא לצורך אסור מעתה עציץ נקוב המונח על הקרקע אסור לטלטלו שהרי יונק הוא מן הארץ אא"כ היה מונח על גבי יתדות שאינו יונק מן הארץ והוא שאמרו היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות חייב משום תולש היה מונח על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע ומ"מ גדולי הרבנים כתבו שלא נאמר כאן חייב אלא משום אסור שאלו חייב ממש היאך יתירו איסור סקילה וכרת משום כבוד הבריות ואין כבוד הבריות דוחה אלא לאו דלא תסור אלא שהוא אסור ודומה לו חייב משום נשג"א ומשום נשג"ז והדברים נראים ומ"מ בשאינו נקוב יראה שאין איסור בדבר וכן כתבוה חכמי הדורות ובתלמוד המערב אמרו הנותן עציץ נקוב על עציץ נקוב חייב משום קוצר ומשום זורע וי"מ בזה שקוצר התחתון שעשבים שבו אין יכולין ליגדל וזורע העליון שמוסיף לו יניקה מן התחתון ונמצא לדבריהם שאם אין מוסיף לו יניקה אלא שמשנהו ממקום למקום פטור ולי נראה שמשהעתיקו ממקומו נקרא קוצר וכשהניחו במקום יניקה אפי' אינה כיניקה ראשונה נעשה זורע ולמדת שאסור לשנותו ממקום יניקה כלל ומ"מ הניח עציץ נקוב על שאינו נקוב אינו נעשה קוצר מצד התחתון שהרי התולש מעציץ שאינו נקוב פטור ואם בתולש ביד אמרו כן כל שכן בזו:

בד"ה והניחו ע"ג כו' הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר כו' עכ"ל דליכא למימר דלהכי לא מחייב משום תולש משום דכשהיה מונח ע"ג קרקע נמי לאו מחובר הוה דהא לכ"ע התם במונח ע"ג קרקע חייב במעשר והוי מחובר ודו"ק:

בד"ה והאר"י הלכה כו' או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא כו' עכ"ל אין לזה מקום כאן גם בדברי התוס' דפרק החולץ אינו ויש ליישב דבריהם דהכא דנראה להם להשוות מחלוקת וסתם במשנה בתרי מסכתי כסתם במתני' ומחלוקת בברייתא במסכת אחת לר"י דהוי הלכה בשניהם כסתם כדמוכח הכא במחלוקת וסתם בב' מסכתא וכדמוכח בפ' כירה בתוס' בד"ה אמר רבה בב"ח כו' דהלכה כסתם במתני' ומחלוקת בברייתא וק"ל:

בא"ד ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר כו' עכ"ל כתב מהרש"ל חוזר אהא דלעיל במחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ואפילו בתרי כו' משום שאין לנו לומר כו' עכ"ל וכדבריו מוכיחין דברי התוס' דפרק החולץ ע"ש אבל מה שכתבו התוס' בתר הכי ואמוראי נינהו אליבא דר"י כו' אין לו מקום ולא שייך הכא כלל אם לא נאמר להגיה א"נ אמוראי נינהו ואליבא כו' ועוד נראה לקיים כל נוסחות לשון התוס' שלפנינו דלא כתוב בהן א"נ אלא דאינו חוזר אדלעיל והוא מלתא באנפי נפשיה ור"ל ואין לנו לומר לר"י נמי במחלוקת וסתם בתרי מסכתות שסתם רבי קודם ושוב חזר כו' כדאמרי' בפ"ק דע"ז והך סוגיא דהכא לא תקשה משום דאמוראי נינהו ואליבא דר"י דאיכא מאן דסבר לר"י בסתם ואח"כ מחלוקת נמי הלכה כסתם ופליג אהך דפרק החולץ כדאמר בפרק אלו טריפות דאיכא אמוראי אליבא דר"י דאין לומר כן והיינו משום דלאו בכה"ג קאמר התם דאיכא אמוראי אליבא דר"י ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה מהו להעלותם וכו' ונראה לר"י דהכא מבעיא ליה וכו' כצ"ל:

ד"ה והניחו על גבי יתידות וכו' האי חייב מכת מרדות מדרבנן וקשה לר"י וכו' התוס' מפרשים דלכך לא מחייב מדאורייתא משום דגם לאחר שהניח על גבי יתידות חשיב עדיין כמחובר ולכך אינו חייב משום תולש מדאורייתא וכן כשהיתה מונחת על גבי יתידות והניחה על גבי קרקע אינו חייב משום נוטע משום דגם כשהיתה מונחת על גבי יתידות היתה מחוברת ונטועה לכך הקשה ר"י וכו' וכי תימא דמנא להו להתוס' לפרש חכי נימא דמשום הכי אינו חייב משום תולש מדאורייתא משום דגם כשהיתה מונחת ע"ג קרקע לא חשיבי כמחובר זה אינו דהא התם בגיטין משמע דכשהספינה גוששת בקרקע הוי לכ"ע כמחובר בין לרבי יהודה בין לרבנן וע"ש ונראה לר"י דשמעתין לא סברא דיחוי דרבא ר"ל אלא כדיחוי קמא דקאמר דלמא ע"כ לא קאמר רבי יהודה אלא בספינה משום דעשויה לברוח וכו' ע"ש:

ד"ה והאמר רבי יוחנן וכו' בסופו ואמוראי נינהו אליבא דר"י וכו' נראה לי דהוי כמו והשתא א"ש דלפי מה דס"ד דהא דקאמר ר"י הלכה כסתם משנה קאי דווקא במחלוקת ואחר כך סתם כחדא מסכתא א"כ יקשה לן הא דקאמר בפרק אלו טריפות דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן וס"ל לחד אמורא דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וזה דוחק דהא קיי"ל בכל מקום דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל השתא איירי בתרי מסכתות א"ש דפליגי בה אמוראי וק"ל:

גמ' משום דרבה דאמר רבה היתה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מותר לקנח כו' שהוא צרור ואינו עפר כצ"ל:

בד"ה שקיל מעילאי ממקום גבשושית הס"ד:

תוס' בד"ה וחכמים אומרים כו' לא נתנו עצים אלא להסקה כו'. נ"ב פי' והוי מוקצה אפילו ביו"ט והוא פירש"י דהתם אבל התוס' גופייהו פירשו שם דאסור משום גזירה שמא יקטום ע"ש:

בא"ד ומגבב מן החצר ומדליק כו'. נ"ב פי' אלמא דסבר אפי' מן החצר שרי משום דקיימי להדלקה וא"כ למה ס"ל מגבב מלפניו לחצון בו שיניו וק"ל:

בד"ה והאמר ר' יוחנן כו' דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו כו' כצ"ל. ונ"ב חוזר אהא דלעיל במחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם אפי' בתרי מסכתות דאין סדר למשנה משום שאין לנו לומר שסתם רבי קודם כו' ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן כו'. כה"ג אמר נמי בספ"א דביצה. ובב"ק פ"ט. ובב"מ טז ב' אמרה כן סתמא דגמרא (ובשבועות מח) אמר כן ר' אמי [וביבמות (כב) אמר כן ר"נ] :

תוס' ד"ה וחכמים. משום דסברי ל"נ עצים אלא להסקה. כן פרש"י שם בביצה והתוס' השיגו עליו שם ופירשו טעם אחר ע"ש:

תד"ה והאר"י. ופלוגתא בפ"ב דביצה רי"א כה"כ כו'. ע"ש דת"ק מחמיר טפי ואוסר אף בעגלה וא"כ אין מחלוקת אלא סתמא כר"י ועי' לעיל (מא ב) בתד"ה מיחם וכן לשון התוס' (ביבמות מב ב) צ"ע:

רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הֲווּ קָאַזְלֵי בְּאַרְבָּא אָמְרָה לְהוּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא: אוּתְבַן בַּהֲדַייְכוּ, וְלָא אוּתְבוּהָ. נראה לי דודאי לא היו הם הַמַּלָּחִים דְבְּאַרְבָּא אלא ודאי היו שם מַּלָּחִים, והחכמים ההם שכרו כל הארבא לעצמן, שלא היה יכול בעל הארבא להושיב אדם אחר בלי רשותם, ולכן הגויה בקשה מהם שיתנו רשות שתשב עמהם. וראיתי להגאון חיד"א ז"ל במראית העין שהביא טעם בשם הרב עיון יעקב ז"ל שלא רצו שתשב עמהם, משום דסבירא ליה כרב בפרק במה מדליקין (שבת לב.) דלא אזיל בארבא בהדי גוי דילמא מפקיד דיינא עליה [דילמא מיפקיד נכרי דינא על חטאיו ומתפיסנא בהדיה], וכתב דיש להרגיש בזה דסתם אַרְבָּא הוא שְׁרַב הַחוֹבֵל וגם הַמַּלָּחִים גוים יעוין שם. ונפלאתי על דברי הגאון ז"ל לפי זה גם על אַרְבָּא דנקיט הש"ס גבי רב לימא 'סתם ארבא רב החובל והמלחים גוים' ואיך קאמר לא אזיל רב בארבא 'בהדי גוי'? וכמו שתאמר בהאי ארבא תאמר בההיא ארבא! ומאי קשיא ליה בדברי הרב עיון יעקב ז"ל? אך באמת אין זה מוכרח דסתם ארבא המלחים הם גוים, דאפשר בימיהם היו עוסקים בזה ישראלים גם כן. ועוד אפילו נימא שהיו גוים הנה הם אין להם סכנה במים כי המלחים יודעים לשוט בטוב, ואם תטבע הארבא לא יסתכנו, יען כי הארבא דנקיט הש"ס הכא והתם לא היתה בים הגדול אלא היתה בנהרות דחדקל ופרת ששם היו דרים רבנן הנזכרים, ובאלו הנהרות אין פחד וסכנה למלחים, ורב קפיד על גוים אחרים שיורדים לתוך הארבא דילמא מפקד דינא עליה ותטבע הספינה כדי שיטבע הוא, אבל גבי המלחים לא שייך זה, כי לא ינזקו אם תטבע הספינה ולא אכפת להו.

אָמְרָה לְהוּ: מַאי אַעָבִיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא וְכוּ'. עיין להרב חיד"א ז"ל בפתח עיניים מה שכתב בשם הרב עיון יעקב ז"ל ומה שכתב על דבריו יעוין שם [ז"ל פתח עינים שם: ומ"ש מאי איעביד לכו וכו' כתב הרב עיון יעקב וז"ל אף על גב דבאמת הועיל הכשוף לקשור הספינה לא יכלה לעשות כשוף בגופן עד כאן דבריו. וצריך להבין לפירושו ממה נפשך אי ידעה שהם על ידי מה שאמרו התירו הספינה אם כן מאי קאמרה הגם דלא הוו זהירין בהני מילי יגדל נא כח חכמתם לבטל כשופיה? ואי לא ידעה שניתרה הספינה מכח מאי דאמור ואף על גב דנקשרה מעט זמן מעצמו ניתר הכשוף דהוו זהירין בדברים האלו, אם כן מי דחקנו לפרש שרצתה לעשות בגופן כשוף? לא כי אלא על כשוף לקשור הספינה קאמרה דאי לא הוו זהירי הוה מצלח בידה! ולי ההדיוט אפשר עוד לומר דיש כשוף דאף מכשף לא יוכל להתירו אלא העושה בעצמו כדמוכח בירושלמי פרק ד' מיתות דר' אליעזר ור"י ור' עקיבא עלו למסחי בהדין דימוסון דטבריא חמיתון חד מיאני אמר מה דמר ותפשתהון כיפה וכו' מי נפיק אר"י מה דמר ותפס יתיה תרעא וכו' שרון מה דעבדתון א"ל שרי ואנן שריין. משמע דלא היה יכול להתיר אלא העושה. ואפשר דהזהיר בהנך מילי יוכל להתיר כל כשוף בחכמתו וז"ש 'מאי אעביד לכו' כלומר דאם לא נזהרתם לא הייתם יכולים להתיר הכשוף שאני עשיתי ואין להאריך.] ונראה לי דכונת הרב עיון יעקב ז"ל פשוטה דודאי אזהרתן בשלשה דברים אלה לא יועיל שלא ישלוט הכשוף אספינה, כי אם רק יועיל שלא ישלוט בגופן, אך כונתה לומר שאם לא היו נזהרים בשלש אלה היתה עושה להם כשוף לקשור אותם שלא יוכלו לעשות שום פעולה, כי יתבטלו כוחותיהם ואז לא יהיו יכולים לעשות דבר להתיר הכשוף שתעשה בספינה לקשור אותה.

מַאי אַעָבִיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא. קשה, מי הכריחה לגלות דברים אלו להם עתה? ועוד מנא ידעה דהם נזהרים בדברים אלו, ושמא אם היתה עושה להם כשפים בגופם היתה יכולה לשלוט בהם, משום דלא היו נזהרים בדברים אלו. ומדבר זה שעשתה ולא יכלה אין ראיה, דלא עשתה הכשפים בגופם אלא בארבא, ולכך יכלו לבטל הכשוף כיון דלא נאחזו הם עצמם?
ונראה לי בס"ד, כי היא כיון דראתה שבטלו הכשפים שעשתה לארבה, ידעה שהם חכמים בחכמת הכישוף, וכיון דהם חכמים בחכמת הכישוף, ודאי יודעים זה הכלל דהנזהר בדברים אלו אין שולטים בו כשפים, ולהכי הוו נזהרים בודאי, כי זה כלל ידוע אצל כל היודע בכישוף, ולכן ברור היה אצלה דבר זה שהם נזהרים בדברים אלו, ולא תוכל לעשות כשפים לגופם. ועל כן באה לפייסם שיתנו לה רשות להכנס עמהם בארבא, כי מה פחד יש לכם אם אבא ואהיה נוגעת בגוף שלכם, מאחר דאי אפשר שישלטו בכם כשפים, כי אתם נזהרים בדברים אלו.

גמ' ותנן נזיר חופף. עי' פ"ט מ"ו דכלאים בר"ש שם:

רש"י ד"ה חייב משום תולש וכו'. חייב לאו דוקא אלא אסור וכדמשני לעיל דף מ ע"ב מאי חייב מכת מרדות:

גמרא, וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס.
תמוה לי דלמה פריך מר"א ורבנן דברייתא, ולא פריך מר"א ורבנן דמתני' ביצה (דף לג ע"א) [אב"ה עי' בתשובות אבא מארי נ"י].

גמרא א"ר הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת (משום תלישת עשבים) והאר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת במתכוין חייב חטאת.
וא"ת הא טעמא דר"ל דס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר. והא ר"ה תלמיד דרב ופרכינן עליו מדרב כדאיתא לקמן (דף קכח ע"א) מש"ה אסר דהא רב ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור, וי"ל דמר"ה מוכח דהוי פסיק רישי' דאי לא"ה אף לר"י בשבת דשא"מ הוי רק דרבנן כמ"ש תוס' לעיל (דף מא ד"ה מיחם) וכ"כ רש"י לקמן (דף קכא ע"ב ד"ה דלמא לפ"ת) והי' מותר לקנח משום כבוד הבריות.
ואכתי קשיא דהא ר"ל ס"ל כר"ש והוי פסיק רישי' דלא ניחא ליה בתלישת העשבים, והוי רק דרבנן, מש"ה שרי לקנח משום כבוד הבריות, אבל ר"ה כרב דסבר כר"י וי"ל דס"ל כר"י בכולה דמלאכה שאצ"ל חייב.
גם הא חזינן בסוגי' דאסר ר' יוחנן לקנח בחרס משום דשא"מ אסור, הרי דאם דשא"מ אסור, הדין דאסור לקנח, וע"כ כיון דשבות זה חמור כיון דשורש איסור תלוי בדאורייתא, א"כ ר"ה שהוא תלמיד דרב מש"ה אסר לקנח, ור"ל מתיר דס"ל דשא"מ מותר:

גמרא בעי מרב חסדא מהו להעלותם אחריו לגג, (אם עלה שם לפנות כדי לקנח בם, מי חיישינן לטרחא יתירתא או לאו) א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה (כתב רש"י דכתיב והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו). קשה לי הא באמת כ"ה אינו דוחה לאו דבקום ועשה כדאיתא בברכות (דף כ') והכא דהוא בקום ועשה דעושה הטלטול מוקצה בידים ראוי שלא לדחות מפני כ"ה אלא הטעם דחז"ל לא העמידו דבריהם במקום כ"ה, וא"כ ל"ש כלל הכא דרשא דוהתעלמת:

גמרא והא אר"י הלכה כסתם משנה, [ותנן נזיר חופף ומפספס דדשא"מ מותר, ואיך אר"י הכא דאסור לקנח בחרס), הקשו בתוס' הא בתרי מסכתות אין סדר למשנה, והכא סתם בנזיר, ופלוגתא בפרק ב' דביצה, ולא זכיתי להבין דהא בפרק ב' דביצה ליכא פלוגתא, והתם סתם דדשא"מ אסור כדקתני ואינה נגררת אלא על גבי כלים, ודייקינן מינ' דעל גבי קרקע לא משום דעושה חריץ, מני ר"י דדשא"מ אסור, ור"י דפליג וסובר דעגלה נגררת, היינו משום דכובשת ואינה עושה חריץ, א"כ הוי סתם בביצה, ולא יספיק תירוצם, ועי' עירובין (דף צג ע"ב תוס' ד"ה ל"ת כו') דנקטו הקושיא דהוי סתם בביצה, ודבריהם כאן איני מבין, [אב"ה עי' מ"ש אבא מארי נ"י בתשובותיו].
ודע דבדינא דשא"מ מצינו עוד סתמות חלוקות דבכלאים סתם מתני' מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו', והיינו כר"ש, וכן (לקמן דף קמ ע"א) במתני', אבל נוטל בכברה, ופירש"י דמתני' כר"ש, ועוד לעיל(דף נד ע"א) מתני' ובלבד שלא יכרוך, דמסקינן בסוגיין שם דמשום כלאים דחבלים, פירש"י דאתיא כר"י דדשא"מ אסור ועי' בהר"ש (פ"ט מ"ט דכלאים), והא דאר"י וכו' ולא משני סתמא אחרינא אשכח וכו' דבתרייתא היא וכו' ומיהו איכא עוד סתמא לעיל בפ' כירה וכו' ועוד תנן בפ' במה בהמה וכו'.
ותמוה לי, הא גם על זה יש לתרץ דהא איכא סתמא לקמן (דף קמ) אבל נוטל בכברה, ופירש"י דדשא"מ מותר, והיא בתרייתא, וצע"ג:

מהו להעלותן לגג. י"ל קו' תוס' דודאי מעיקרא כשגזר נחמי' בן חכלי' על המוקצה לא גזר על אבני בה"כ דלא סגי בלא"ה. ולא שייך לומר כבוד הבריו' דוחה שלא היה כאן איסור מעולם. אבל להעלותן לגג הוא מקרה מחודש באיש הזה בשבת זה. אתאינן מטעם דחי' מש"ה מיבעי לי' ומסיק דכ"ה דוחה ל"ת דאוריי' דממונא. והיינו משום דבעל הממון מחוייב לוותר ממונו משום כבודו של זה הזקן ה"נ חז"ל מחלו כבודם במקום כבוד הבריו' ודוחה לאו דלא תסור ג"כ וא"ש. אבל להתוס' עיקור חסר מהספר:

המנהג אשכנז לעשות כפרות כמבואר בש"ע. ועיין מג"א סי' תר"ה סוף סק"ג שמרמז על מה שהובא ברש"י שבת דף פ"א ע"ב בשם הגאונים. ונ"ל שהי' עושים כן שאם נגזר חלילה כריתת זרעו יהיה זרע העציץ הזה במקום זרעו ומשום כן זורעים אותו ע"ש קטן וקטנה שבבית ולהיות אסכרה מיתת הקטנים רחמנא לישזבן. ואמרינן פ' אלו נערות מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרוכי היינו אסכרא ר"ל ע"כ זורקו לנהר שהוא במקום אסכרא ובזה יכופר לו ולבניו ויחיו:

גברא רבה אמר מילתא וכו'. דברי רש"י צ"ע דבש"ס אמר ב' טעמים משום סכנה ומשום כשפים. ורש"י ד"ה לא מיבעי בחול שביק סכנה ונקיט כשפים ושוב בד"ה קמ"ל נקיט תרווייהו והלא דבר הוא. ועיין מג"א סי' ג' ס"ק י"א וצ"ע. והנלע"ד בזה דהנה סכנת כשפים שהוא חוץ מהיקש הטבעי' יש לסמוך על זכות שמירת שבת שלא יארע לו תקלה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. אבל סכנת תחתונים שיחתוך שיני כרכשתא אין סומכים על הנס וצרור עדיף. והיינו דחדית לן גברא רבה אמר מילתא וכו' פי' דלא נימא דליכא סכנה בטבע כלל וה"א נהי בחול אסור משום כשפים מ"מ בשבת שרי משום שומר מצוה דאיכא תורת כלי עליו ועדיף מצרור קמ"ל דאיכא נמי סכנה ממש שיחתוך שיני כרכשתא ויקח צרור. וממילא ליכא מצוה בחרס ומדליכא מצוה איכא נמי משום כשפים לכן פירש"י תרווייהו כשפים וסכנה. ואין רחוק דרבא מתני לי' משום השרת נימין היינו משום דס"ל כנ"ל דליכא אלא סכנת כשפים ואי לאו משום השרת נימין היה מותר בשבת. ונהי דמסקינן מחוורתא כדמעיקרא היינו משום קושי' דרבא ואולם למאי דקיי"ל בעלמא אמוראי נינהו אליבא דר"י וליכא למיחש לקושי' דרבא א"כ מסקי' דליכא אלא משום כשפים וא"כ בזה"ז דליכא כשפים שרי' בחול לקנח בחרס וכרמ"א הנ"ל סי' ג':

והאמת ר"י הלכה כסתם משנה עיין תוס' ומהרש"א. ואני אבאר בעזה"י. וליישב ג"כ קושי' חמורה שמקשים מש"ס חולין ר"פ א"ט מבואר דרבב"ח ס"ל הלכה כסתם משנה. ואלו בגיטין פ"א ע"ב מבואר דלרבב"ח אין הלכה כסתם משנה. ועיין לעיל ל"ט ע"ב תוס' ד"ה אמר רבב"ח וכו'. והנה בירושלמי פ"ק דמגילה סוף הלכה ד' פליגי אמוראי אי מצינו מחלוקת בברייתא לחד מ"ד אין הלכה כסתם דאמרי' אלו היה רבי יודע הך מחלוקת לא הוה סתם למתני'. ואידך פליג מסתמא ידע ולא נראה בעיניו. ומעתה אומר בודאי כל התלמידים שמעו מרבי יוחנן הלכה כסתם משנה. אלא פליגי אמוראי אליבא ר"י בר"י דפא"ט ס"ל לא אמרו ר"י אלא נגד מחלוקת בברייתא. אבל התם בשני משני' לא אמרה ר"י. ורבב"ח פליג וס"ל בהיפוך במקום מחלוקות בברייתא בגיטין פ"א ע"ב לא אמרה ר' יוחנן וה"ה לעיל ל"ט ע"ב. אבל בשתי משני' בב' מסכת' אר"י הלכה כסתם משנה ולק"מ שום קושי' ומה שהביא תוס' הך דמחלוקות בברייתא בשמעתין היינו משום דפלוגתא דדבר שאין מתכוין איכא מחלוקת במשנת ביצה וגם בבריי' לחד לישנא לעיל נ' ע"א בכל חפין את הכלים ע"ש מש"ה מייתי תוס' כאן. ועיין מ"ש פנ"י דיש לחלק בין שגגת סקילה לשגגת לאו תמוה שלא הראה מקום בר"פ הנחנקין מבואר כן:

ה' רועי. יעזרני ויאמץ זרועי. בפרק תשיעי:

בגמרא והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס וכו' ויש לדקדק דאכתי מאי מקשה מדר"י אדר"י דלמא דוקא גבי נזיר דאינו אלא לאו משום הכי סתים לן תנא כר"ש בדשא"מ משא"כ בשבת דאיסור סקילה מש"ה סבר ר' יוחנן כר"י ואע"ג דנראה דהכא לענין השרת נימין אפילו במתכוין ליכא אלא איסור דרבנן אפ"ה הא אשכחן בכמה דוכתי שהחמירו חכמים טפי בדבר שעיקרו איסור סקילה או כרת מדבר שעיקר איסורו אינו אלא בלאו ואפשר דשאני הכא לענין דשא"מ משמע ליה לתלמודא דיש להקל יותר באיסור שבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה אפילו במתכוין למלאכה אלא שא"צ לגופה מיקל ר"ש וכ"ש הכא דאיכא תרתי למעליותא. ועוד דכיון דדשא"מ מותר מדאורייתא א"כ הכא לענין קינוח בחרס דאיכא נמי כבוד הבריות יש להקל טפי כדאמרינן לעיל בשמעתין משום הכי מקשה שפיר דרבי יוחנן אדר"י כן נ"ל:

רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו ולא אותבוה וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל הטעם דס"ל כרב דאמר דילמא מפקיד דינא וכו' או אפילו את"ל דס"ל כשמואל דאמר שטנא בתרי אומי לא שליט אפ"ה החמירו על עצמן משום יחוד או דחשו לכשפים שלה עכ"ל. ומ"ש דס"ל כרב דילמא מפקיד וכו' יש להרגיש דסתם ארבא רב החובל והמלחים גוים. ומ"ש החמירו משום יחוד ק"ק דלדעת הרמלו דאפילו תרי וכשרי אסורים הוא דין ויש לישב דגם לדעת הרמב"ם ז"ל עיקרו משום דרב אחמיר כידוע. ועוד יש לצדד בזה. ועיין בחוות יאיר סימן ס"ו והנכון שהם היו קדושים וזו מקור הסט"א ולא רצו שתהיה אצלם. ורש"י ז"ל פירש מטרוניתא נכרית היתה ומוכח דשם מטרוניתא נאמר על ישראלית נמי ודלא כדסבר הרב סדר הדורות ועמ"ש בדברים אחדים דף קפ"ד ע"ג בס"ד:

אמרו אינהו מילתא שריוה כתב הרב עיון יעקב וז"ל פירש"י על ידי שם או יש לומר על ידי כשפים ומותר לעשות כשוף להסיר מעליה' כשוף כדאמרינן בש"ס בסנהדרין שהוצרכו לידע כשוף מטעם זה כדי שיוכלו לבטל כשוף עכ"ל ולא זכר דרש"י עצמו בחולין דף ק"ה פירש השני פירושים וז"ל אמרו אינהו מילתא אף הן הוו בקיאין בדבר ועושין להציל עצמן מיד המכשול ואיכא דאמרי שאמרו שם ולא מוכח' מילתא עכ"ל הרי דרש"י עצמו פירש כפירושו. ומ"ש מאי איעביד לכו וכו' כתב הרב עיון יעקב וז"ל אע"ג דבאמת הועיל הכשוף לקשור הספינה לא יכלה לעשות כשוף בגופן עכ"ד וצריך להבין לפירושו ממ"נ אי ידעה שהם על ידי מה שאמרו התירו הספינה א"כ מאי קאמרה הגם דלא הוו זהירין בהני מילי יגדל נא כח חכמתם לבטל כשופיה. ואי לא ידעה שניתרה הספינה מכח מאי דאמור ואע"ג דנקשרה מעט זמן מעצמו ניתר הכשוף דהוו זהירין בדברים האלו. אם כן מי דחקנו לפרש שרצתה לעשות בגופן כשוף לא כי אלא על כשוף לקשור הספינה קאמרה דאי לא הוו זהירי הוה מצלח בידה. ולי ההדיוט אפשר עוד לומר דיש כשוף דאף מכשף לא יוכל להתירו אלא העושה בעצמו כדמוכח בירושלמי פ' ד' מיתות דר' אליעזר ור"י ור' עקיבא עלו למסחי בהדין דימוסון דטבריא חמיתון חד מיאני אמר מה דמר ותפשתהון כיפה וכו' מי נפיק אר"י מה דמר ותפס יתיה תרעא וכו' שרון מה דעבדתון א"ל שרי ואנן שריין. משמע דלא היה יכול להתיר אלא העושה. ואפשר דהזהיר בהנך מילי יוכל להתיר כל כשוף בחכמתו וז"ש מאי אעביד לכו כלומר דאם לא נזהרתם לא הייתם יכולים להתיר הכשוף שאני עשיתי ואין להאריך:

מהו להעלותם אחריו לגג. אם עלה שם לפנות מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא: שדוחה את לא תעשה. דכתיב (דברים כב) והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והכא נמי טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן ובמקום כבוד הבריות נדחה: משלפניו. קסמין המוטלין על גבי קרקע ולא אמרינן מוקצין נינהו: לחצות. לטול הבשר שבין השינים ולחצות ביניהן: מן האבוס. שהוא מוכן אלמא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות שפעמים שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו: התם אדם קובע לסעודה. והיה לו להכין שם מאתמול: הכא אדם קובע לבה''כ. בתמיה פעמים שמוצא אדם שם והולך למקום אחר בית הכסא לא היה מצוי להם בבתיהן שהיו דרין בבתיהן בעלייה מפני דוחק בתים: בשדה ניר. חרישה ראשונה ועומד לזריעה: משום דוושא. ובשדה חבירו מפני שדש את נירו ומתקשה (את) החרישה: משום עשבים. שמחמת לחלוחית הניר עשבים עולין על הצרור וכשהוא מקנח בו נתלשים: מותר לקנח. דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר''ש: והתולש ממנו. במתכוין חייב דמקום גידולו הוא אע''פ שהוא צרור ואינו עפר: שקיל מעילאי. ממקום גבשושית: ושדי לתתאי. למקום גומא ומשוה החרישה והוי תולדה דחורש: בבית. שייך בנין וזה שמשוה גומות בנין הרצפה הוא ובשדה מתקן החרישה: מדריש לקיש. דאמר מותר לקנח בו ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע הן יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן: האי פרפיסא. עציץ נקוב שזרעו בו ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה וכ''ב או ט''ו יום לפני ר''ה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו פורפיסא וצומח ובערב ר''ה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים ואומר זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר: שרי לטלטולי. ולא אמרינן תולש הוא: לצורך. קינוח כבוד הבריות: חייב משום תולש. דאינו נהנה שוב מריח הקרקע ול''נ דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח ודומה לו במסכת סנהדרין (דף סב.) הבא על הכותית חייב משום נשג''ז דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן: משום סכנה. שלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא תלויה בהן: משום כשפים. כדלקמן בשמעתין: השרת נימין. שמשיר את השיער מפני שהוא חדוד: דבר שאין מתכוין הוא. ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר דבר שאינו מתכוין מותר לקמן בשמעתין: לא מיבעיא בחול. שאין איסור טלטול בצרורות דאסור לקנח בחרס משום כשפים שהרי יכול לקנח בצרור: אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו. לחתות בו אור או לחשוף מים מגבא אימא שפיר דמי דמוטב שיקנח בו מלטלטל צרור: קמ''ל. דלא אי משום סכנה אי משום כשפים: חופף. מחליק שערו: ומפספס. קרפיר : אבל לא סורק. במסרק דודאי משיר שיער ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אבל חופף ומפספס פעמים שאינו משיר וכשמשיר דבר שאין מתכוין מותר: מטרוניתא. נכרית היתה: אמרה מילתא. דכשפים ואסרתה לארבא ולא זזה ממקומה: אמרי אינהו מילתא. על ידי שם טהרה:

מהו להעלותם לגג. פי' בקונט' מי חיישינן לטרחא יתירתא וקשה לר''י א''כ הא דפריך דאסור ליטול קיסם משלפניו תיקשי לכולה שמעתין דשרי לטלטל אבנים מקורזלות ונראה לר''י דהכא מבעיא ליה משום דבית הכסא קרוב על הגג ויכול להכין שם מע''ש ומהדר ליה דאפ''ה שרי ולהכי פריך ליה דאסור לטלטל קיסם משלפניו לפי שהיה יכול להזמין מאתמול אבל אכולה שמעתא לא מצי פריך שדרכן היה לפנות בשדה ובית הכסא רחוק ולא אטרחוה רבנן להכניס שם מע''ש וגם אם יזמינם שמא יקחם אחר: וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס כו'. נראה לר''י דלאו דוקא מן האבוס אלא מן הראוי לאבוס דליכא למימר דכשאינו באבוס אסור דבטל אגב קרקע דהא תנן בהמביא כדי יין (ביצה דף לג:) וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק אלמא לאו בטל הוא והא דלא שרו בקיסם לחצות שיניו אלא להדליק משום דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה אבל בדבר הראוי לאבוס בהמה שרי אפי' לחצות שיניו ור''א דאמר התם נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות שיניו ומגבב מן החצר ומדליק סבר דמה שבבית מוכן לכל מה שירצה אפי' לחצות שיניו אבל שבחצר אינו מוכן אלא להסקה: והניחו ע''ג יתדות מיחייב משום תולש. האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדשרי ריש לקיש וקשה לר''י דאמרי' בפ''ק דגיטין (דף ':) א''ר יוחנן עציץ נקוב המונח ע''ג יתדות באנו למחלוקת ר''י ורבנן דלר''י פטור מן המעשר כדמפליג בין ספינה גוששת לשאינה גוששת ולרבנן חייב אמר רבא דילמא לא היא ע''כ לא קאמרי רבנן אלא דספינה דלא מפסיק אויר אבל עציץ דמיפסיק אוירא אפילו רבנן מודו הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר מדאורייתא אפי' הניחו על גבי יתדות ולא מיחייב משום תולש אלא מדרבנן ונראה לר''י דשמעתין לא סברא דחויא דרבא דהתם: והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה כו'. וא''ת והא בהגוזל קמא (ב''ק קב.) ובפ''ק דמס' ע''ז (דף ז.) אמר בתרי מסכתות אין סדר למשנה והכא סתם בנזיר ופלוגתא בפרק שני דביצה (דף כג:) ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה שכובשת ואין הלכה כסתם דשמא סתם ואח''כ מחלוקת היא ואין לומר דלר' יוחנן אפי' סתם ואח''כ מחלוקת הלכה כסתם דהא מסקינן בהחולץ (יבמות מב:) אליבא דר' יוחנן דרמי לך לא חש לקימחיה סתם ואח''כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ותירץ רבינו שמואל מוורדון דבמחלוקת ואח''כ סתם בחדא מסכת לכ''ע הלכה כסתם כדפריש בפ''ק דמס' ע''ז (דף ז.) בהא דפסיק כר''י דכל המשנה ידו על התחתונה פשיטא דמחלוקת ואח''כ סתם הוא אבל בתרי מסכתות כל אמוראי סברי דאין הלכה כסתם ור' יוחנן אית ליה דאפי' בתרי מסכתות הלכה כסתם או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדאמר באלו טרפות (חולין דף מנ.):

שבת פא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד