שבת פא ע"א

א משנה עצם שיעורו להוצאה כדי לעשות ממנו תרווד (כף). ר' יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף (מפתח). זכוכית — כדי לגרור (לגרד, להחליק) בו את ראש הכרכר (מקל מחודד שבידי האורגים). צרור או אבן — כדי לזרוק בעוף להבריחו. ר' אלעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה, שדרושה לכך אבן גדולה יותר.

ב גמרא שואלים: למימרא דשיעורא [האם נאמר שהשיעור] של ר' יהודה בענין עצם נפיש [גדול יותר]? שמפתחות שבאותם הימים גדולים היו, והא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [והרי מוחזק בידינו שהשיעור של חכמים גדול יותר]! אמר עולא: אין המדובר כאן בכל המפתח, אלא חפי פותחת (השיניים שבמפתח). וכיון שהוזכרו אלה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חפי פותחת כשהם לעצמם שאינם ראויים לכל שימוש הריהם טהורין, אינם מקבלים טומאה. ואולם אם קבען בפותחת — טמאים מפני שהם חלק מכלי. וחפין של גל (שיניים שבמנעול דלת) אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים — טהורין, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע עצמה, וקרקע אינה מקבלת טומאה.

שנינו במשנה ששיעור הזכוכית הוא כדי לגרור בו את ראש הכרכר. תנא [שנה] החכם בתוספתא דברים אלו בשינוי: שיעור הסכוכית כדי להתחייב בהוצאתה בשבת הוא, כשיש בה כדי לפצוע (לחתוך) בה שני נימין (חוטים) כאחת, שמשתמשים בשבר זכוכית כבסכין.

עוד שנינו במשנה כי שיעור צרור או אבן הוא כדי לזרוק בעוף. ור' אליעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה. אמר ר' יעקב שכך אמר ר' יוחנן: והוא דווקא אם אבן זו גדולה עד שמרגשת בה הבהמה. וכמה שיעורו? תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז.

ג מסופר: זונין על לבי מדרשא [נכנס לבית המדרש] ואמר להו [להם] לחכמים: רבותי, אבנים של בית הכסא שהיו משתמשים בהם אז לקינוח שיעורן לענין הוצאה בשבת בכמה? כמה מהן מותר לטלטל לצורך זה בשבת? אמרו לו: לוקחים שלוש אבנים בלבד, אחת כזית אחת כאגוז ואחת כביצה. אמר להו [להם]: וכי טורטני [מאזניים] יכניס וישקול כל אבן שהוא לוקח? נמנו וגמרו שאין בודקים באבנים אלא לוקח מלא היד. תניא [שנויה ברייתא]: ר' יוסי אומר: שיעור אבני בית הכסא: כזית כאגוז וכביצה. ר' שמעון בר' יוסי אומר משום (בשם) אביו ר' יוסי: אין בודקים באבנים אלא נוטלים מהם מלא היד.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא (בשבת): שלוש אבנים מקורזלות (מחודדות) מותר להכניס לבית הכסא. וכמה שיעורן? ר' מאיר אומר: כאגוז. ר' יהודה אומר: כביצה. אמר רפרם בר פפא שכך אמר רב חסדא: כמחלוקת כאן כך מחלוקת בין חכמים אלה בשיעור גודלו המינימלי של אתרוג. ותוהים: מדוע תולה הוא לסימן את המחלוקת באתרוג במחלוקת זו? והרי התם מתניתין [שם באתרוג משנה היא] והיא ידועה לכל, וכאן היא רק ברייתא שאינה ידועה וצריך לתת בה סימן. אלא יש להפוך את הגירסה ולומר: כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן.

ד אמר רב יהודה: אבל לא לוקחים לצורך בית הכסא את הפאייס. ושואלים: מאי [מה הפירוש] "פאייס"? אמר ר' זירא: אלה הם כרשיני בבלייתא [גושי רגבים שבבבל] שהם רכים ונפרכים. אמר רבא: אסור למשמש בפי הטבעת בצרור בשבת לסייע בעשיית צרכיו כדרך שממשמש בחול. מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: והאם לדעת רבא ליסתכן [שיסתכן] במניעת צרכיו? ומסבירים: הכוונה היא שיעשה זאת כלאחר יד, ולא כדרך שעושים זאת כרגיל. בשיעור האבנים אמר ר' ינאי: אם יש מקום קבוע עבורו לבית הכסא — יכול להכניס אבנים מלא היד, שאם אינו נצרך להם עתה ישתמש בהם בשעה אחרת. אם לאו [לא] — יכניס כהכרע (כגודל רגל) מדוכה קטנה של בשמים. אמר רב ששת: אם יש עליה (על האבן) עד, כלומר, סימן שהשתמשו בה כבר לצורך בית הכסא — מותר לטלטלה לצורך זה בשבת, ואין מקפידים בגודל.

מיתיבי [מקשים על כך]: וכי הקינוח באבן כזו מותר? והרי אמרו חכמים: עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות (טחורים), ואלו הן: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי (ענפים דקים, קנוקנות) גפנים, ומוריגי בהמה (בשר מחוספס שבבהמה) בלא מלח, והאוכל שדרו של דג, וכן האוכל דג מליח שלא בישל אותו כל צורכו, והשותה שמרי יין, והמקנח בסיד ובחרסית או בצרור שקינח בו חברו. ויש אומרים: אף התולה עצמו (מתאמץ מדי) בבית הכסא. למדנו מכאן שסכנה לבריאות להשתמש בצרור שקינח בו חבירו! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאסרו הרי זה כשעדיין הרושם הוא לח, ואילו הא [זה] שהתירו — הרי זה ביבש. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן שאסרו — הרי זה מצד אחד, שחושב להשתמש באותו צד עצמו. וכאן שהתירו — משני צדדים, שחושב להשתמש בצד האחר של אותו צרור. ואיבעית אימא: הא [זה] שהתירו הרי זה בצרור דידיה [שלו], שקינח בו הוא עצמו, הא [זה] שאסרו הרי זה בצרור דחבריה [של חבירו], שהשתמש בו חבירו ורק בו יש חשש סכנה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אם ירדו עליה על אבן זאת גשמים ונטשטשו הסימנים שעליה מהו הדין בכגון זה, האם מותר להוציאה בשבת כדין אבן העשוייה לקינוח, או מאחר שנטשטשו הסימנים יתכן וראויה היא לדבר אחר, ואסור אם כן להוציאה? אמר ליה [לו]: אם היה רישומן ניכר — מותר, שניכר בה שהיא מיועדת אך לקינוח.

בעא מיניה [שאל ממנו] רבה בר רב שילא מרב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

מתניתין:

המוציא עצם - שיעורו הוא כדי לעשות ממנו תרווד כף.

רבי יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף מפתח.

זכוכית - כדי לגרור לחדד בו ראש הכרכר, שבט שמשתמשים בו האורגים בשעת האריגה וראשו חד.

צרור או אבן - כדי לזרוק בעוף להבריחו.

רבי אלעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה. שאין אדם טורח להרים אבן כדי להבריח עוף היות שהוא יכול לעשות זאת בגערה בלבד. ואינו חייב אלא על שיעור צרור ואבן גדול יותר - כדי לזרוק בבהמה.

גמרא:

שנינו במשנה: המוציא עצם כדי לעשות ממנה תרוד. רבי יהודה אומר כדי לעשות ממנו חץ.

והוינן בה: למימרא, דשיעורא דרבי יהודה נפיש גדול מדרבנן. שהרי מפתח הוא גדול יותר מתרווד. ותיקשי, דהא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש?

ומתרצינן: אמר עולא: חף דרבי יהודה היינו חפי פותחת שיני המפתח בלבד שהוא פחות מתרווד.

תנו רבנן: חפי פותחת, שיני המפתח - טהורין אינם מקבלים טומאה לפי שאינם ראויים לשימוש בפני עצמם ואין עליהם תורת כלי.

קבען בפותחת במפתח - טמאין, שמעתה הם כלי.

וכל זה אמור במפתח של שידה או תיבה.

ומפתח של גל, של דלת בית או שער החצר, אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים [עיין ביאורו בעיונים ^[1]] - טהורין. לפי שהמפתח מחובר לדלת והדלת מחוברת לקרקע. וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, שאינה מקבלת טומאה.

שנינו במשנה: זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכר.

תנא: סכוכית [זכוכית, ונקראית זכוכית על שם שהיא זכה. וכן נקראת סכוכית על שם שסוכין [מסתכלין] בה. רש"י] - כדי לפצוע לנתק בה שני נימין חוטין כאחת.

שנינו במשנה: צרור או אבן כדי לזרוק בעוף. רבי אלעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה.

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: והוא שמרגשת בה הבהמה בצרור ובאבן בהכאתם.

וכמה שיעורו?

תניא: רבי אלעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז.

זונין [שם אדם] על לבי מדרשא, אמר להו: רבותי! אבנים של בית הכסא שמקנחים בהם - שיעורן בכמה, להתחייב עליהם משום הוצאה לרה"ר, או בתוך החצר, שהתירו חכמים איסור מוקצה משום כבוד הבריות - כמה מהם מותר לטלטל?

ושתי השאלות תלויות בשיעור אחד, שהשיעור הראוי לקינוח הוא השיעור שחייבין עליו משום הוצאה, והוא שהתירו בטלטול מצד מוקצה.

אמרו לו: כזית, כאגוז וכביצה. בשלש גדלים של אבנים מקנחים, בזו אחר זו.

בתחילה באבן קטנה כזית, ואח"כ באבן בשיעור של כאגוז, ובסוף בכביצה.

אמר להו זונין: וכי טורטני משקולת יכניס לבית הכסא לשקול שם האבנים?!

נמנו וגמרו: מלא היד. ואפילו ארבע או חמש אבנים, כל שיש בין כולם כמלא היד.

תניא: רבי יוסי אומר: כזית כאגוז וכ ביצה.

רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: מלא היד.

תנו רבנן: ג' אבנים מקורזלות מחודדות וראויות לקינוח מותר להכניס לבית הכסא בשבת ואין בזה איסור מוקצה [ובמקום שאין איסור הוצאה כגון בתוך החצר או בתוך ארבע אמות ברה"ר].

וכמה שיעורן?

רבי מאיר אומר: כאגוז, כל אחת מהאבנים.

רבי יהודה אומר: כביצה.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כאן - כך מחלוקת באתרוג. שרבי מאיר סבר שיעור אתרוג כאגוז ורבי יהודה סבר כביצה.

והוינן בה: כיצד תלה רב חסדא את המחלוקת באתרוג במחלוקת באבנים? והרי התם, באתרוג - מתניתין היא במסכת סוכה, שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה, ואילו הכא, ברייתא היא, והמשנה ידועה יותר מהברייתא, וכיצד תולה רב חסדא את הידוע בשאינו ידוע?

ומתרצינן: אלא אימא: כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן. ורב חסדא נתן סימן, שאם ישכחו הברייתא יזכרו על ידי המשנה שכך היא המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה.

אמר רב יהודה: אבל לא התירו לטלטל את הפאייס לצורך קינוח.

ומבארינן: מאי פאייס?

אמר רבי זירא: כרשיני בבלייתא. רגבי אדמה שאינם ראויים לקינוח משום שהם נפרכים. [ונקראים "בבלייתא" היות ובבל היא ארץ לחה, והמחרישה מעלה רגבים].

אמר רבא: אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול כדי לפתוח נקב פי הטבעת, למי שיש לו עצירות.

מתקיף לה מר זוטרא: וכי ליסתכן!? שיכול לבא לידי סכנה אם לא ימשמש!

ומתרצינן: אין כונת רבא שלא ימשמש כלל בשבת. אלא שלא ימשמש כדרך שהוא עושה בחול, כיון שהוא משיר נימין [שערות]. אלא ימשמש כלאחר יד, בשינוי. כגון שיאחוז הצרור בשתי אצבעותיו. ^[2]

אמר רבי ינאי: אם יש מקום קבוע לבית הכסא מכניס אבנים כמלא היד, כדי שאם ישארו מהאבנים ישתמש בהם פעם אחרת באותה שבת. ואם לאו, לא יכניס אלא כהכרע שלש אבנים. דהיינו, שתהיינה שלשת האבנים כל אחת כאגוז, שהוא ה"מכריע" [האמצעי] בין כזית וכביצה.

מדוכה קטנה של בשמים שהיא מוקצה, לפי שמלאכתה הוא מלאכת איסור בלבד - אמר רב ששת: אם יש עליה עד, היינו שכבר קנח בה פעם אחת, מותר לטלטלה לקינוח. שהרי הקינוח מעיד על המדוכה שמעתה היא עומדת רק לכך. ^[3]

מיתיבי להא דרב ששת: תניא: עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות, טחורים.

ואלו הן: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים. ומוריגי בהמה, בשר בהמה שיש בו חריצים, כגון החיך והלשון, בלא מלח. ושדרו של דג. ודג מליח שלא בישל כל צרכו. והשותה שמרי יין. והמקנח בסיד ובחרסית או בצרור שקינח בו חביר ו.

ויש אומרים: אף "התולה" עצמו בבית הכסא, שאינו יושב אלא נשען על ברכיו, שעל ידי כן נפתחין הנקבים יותר מדאי.

הרי, שאין מקנחין במה שקינח חבירו, וכיצד אמר רב ששת שמשתמשין במדוכה כמה פעמים לקינוח?

ומתרצינן: לא קשיא: הא בלח, בעודו לח אינו ראוי לקינוח חוזר. הא ביבש, לאחר שנתייבש מקנחין בו שוב.

ואיבעית אימא: כאן מצד אחד באותו צד שכבר השתמשו שוב אין מקנחין, וכאן משני צדדין, שבצד האחר הוא ראוי לקינוח.

ואיבעית אימא: הא דידיה במה שהוא עצמו קינח משתמש שוב. הא דחבריה מה שחבירו קינח אינו ראוי לשימוש עבורו.

אמר ליה אביי לרב יוסף: ירדו עליה גשמים על המדוכה ונשטשטשו רושם הקינוח - מהו לטלטל את המדוכה? האם לאחר שנהייתה המדוכה נקיה בטל בכך יחודה לצורך קינוח? ^[4]

אמר ליה רב יוסף: אם היה עדיין רישומו ניכר - מותר. כיון שהוא מאוס ואינו ראוי עוד לבשמים, ומבטלו לגמרי לצורך בית הכסא.

הערות

^[1] בפשוטו אינו מובן. דאדרבה בגלל שחיברן בדלת יש להם להיות טהורין, כדמסיק דמחובר לקרקע הוא כקרקע. וברש"ש כתב שרש"י גרס שחיברן בפותחת [וכ"כ מהר"ם דרש"י לא גרס בדלת] ולפי"ז ניחא. שאעפ"י שקבען בפותחת וראויין לשימוש, מכל מקום טהורין, משום מחובר לקרקע. ובתוד"ה חפי, פירשו דבשל גל אין מפתח כלל אלא שינים בלבד, והן קבועות בדלת. וקאמרה הברייתא דאעפ"י שחיברן כבר בדלת ונגמרה מלאכתן, מכל מקום הן טהורים משום מחובר לקרקע.

^[2] והר"ח פירש דאסור למשמש בצרור להחליקו כדי שלא ישרוט את בשרו משום שבא לידי כתישה או טחינה של האבן, ורק כלאחר יד מותרץ והרמב"ן כתב שהאיסור הוא משום דמחזי כמתקן מנא.

^[3] הקשה הר"ן, הא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, ואמאי צריך עד? והריטב"א כתב דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דאפילו לצורך גופו אסור. ועיין בגליון הש"ס שהקשה מדברי רש"י לקמן קכג א, שביאר שם כי מדוכה אסורה בתורת מוקצה מחמת חסרון כיס. ובפשוטו נראה שרש"י מחלק בין מדוכה של בשמים ובין מדוכה של שום המתבארת שם. והראשונים פירשו עפ"י הירושלמי דמדוכה קטנה הוא המשך לדלעיל, שאם אין מקום קבוע לבית הכסא יכניס רק אבן כהכרע דהיינו כמשקל רגל [מלשון כרעי המטה] של מדוכה קטנה של בשמים. ובדברי רב ששת פירשו הראשונים דאם יש על האבן עד, היינו שניכר שכבר קינח בה פעם אחת, מותר לקנח בה אפילו היא גדולה הרבה, או אפילו הרבה אבנים יותר ממלא היד. שהרי הן מוכנות מבעוד יום [וכן הוא בשו"ע סי' שי"ב ס"א כראשונים הנ"ל].

^[4] הרי"ף והרמב"ם מפרשים דקאי אאבנים שירדו עליהם גשמים, ונטשטשו היינו שנטבעו בקרקע. ומיבעיא להו אי חיישינן לסותר או טוחן. דהיינו, אם האבן היתה שקועה ברצפה שבחצר אי הוי כסותר את הרצפה ע"י נטילת האבן, או כטוחן את העפר שסביבות האבן. והשיב לו רב יוסף שאם רישומן ניכר, דהיינו שניכרין למעלה מהקרקע ולא נטבעו לגמרי מותר. [עפ"י משנה ברורה סימן שי"ב ס"ב].

בעא מיניה [שאל ממנו] רבה בר רב שילא מרב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The measure that determines liability for carrying out a bone is equivalent to that which is used to make a spoon. Rabbi Yehuda says: In a measure equivalent to that which is used to make from it a key. The measure that determines liability for carrying out glass is equivalent to that which is used to scrape and smooth the top of a bobbin, a sharpened stick used by weavers. The measure that determines liability for carrying out a pebble or a stone is equivalent to that which is used to throw at a bird to chase it away. Rabbi Elazar bar Ya’akov says: Equivalent to that which is used to throw at an animal, which is larger.

GEMARA: The Gemara asks: Is that to say that the measure of Rabbi Yehuda is greater? Don’t we maintain that the measure of the Rabbis is greater? Ulla said: Rabbi Yehuda did not refer to the entire key, but to the teeth of a key. With regard to the above, the Gemara cites that which the Sages taught in a baraita: The teeth of a key are ritually pure, and they cannot become impure when separate from the key, as they have no function on their own. However, if one affixed them to a key, they can become ritually impure as part of a utensil. And teeth of a lock, even though one attached them to the door and affixed them with nails, are ritually pure, as anything attached to the ground has the same legal status as the ground itself, which cannot become ritually impure.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out glass is equivalent to that which is used to scrape and smooth the top of a bobbin. A tanna taught that halakha in a Tosefta in a different manner: The measure that determines liability for carrying out glass is equivalent to that which is used to cut two threads at once, as a glass shard can be used in place of a knife.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out a pebble or a stone is equivalent to that which is used to throw at a bird to chase it away. Rabbi Elazar ben Ya’akov says: Equivalent to that which is used to throw at an animal. Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said: And that is only if the stone is large enough that the animal feels it. And how much is the measure of that stone? It was taught in a baraita: Rabbi Elazar ben Ya’akov says: A weight of ten zuz.

The Gemara relates: Zunin entered the study hall and said to the Sages: My teachers, with regard to stones that may be moved on Shabbat for wiping in the bathroom, how much is their measure? They said to him: Stones of only three sizes may be moved for that purpose: An olive-bulk, a nut-bulk, and an egg-bulk. He said to them: And will he take scales [turtani] into the bathroom to weigh each stone? They were counted and the Sages concluded that one need not measure the stones. He simply takes a handful of stones. It was taught in a baraita: Rabbi Yosei says the measure of bathroom stones is an olive-bulk, a nut-bulk, and an egg-bulk. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei, says in the name of his father: One need not measure the stones. He simply takes a handful of stones.

Our Sages taught in a baraita with regard to Shabbat: Three sharpened stones may be taken into the bathroom. And what is their measure? Rabbi Meir says: A nut-bulk; Rabbi Yehuda says: An egg-bulk. Rafram bar Pappa said that Rav Ḥisda said: Like the dispute here, so too, there is a dispute between these Sages with regard to the minimum size of a citron. The Gemara is surprised at the comparison. Why does the Gemara cite this baraita as a mnemonic to recall the dispute about the size of a citron? There, with regard to a citron, it is a mishna that is known by all; here it is a baraita, which is more obscure and more likely to require a mnemonic and a comparison to a more popular source. Rather, the phrasing is reversed: Like the dispute with regard to a citron, so too, there is a dispute here.

Rav Yehuda said: However, one may not move the payis for use in a bathroom. The Gemara asks: What is the meaning of payis? Rabbi Zeira said: It refers to clods of Babylonian earth, which is soft and flaky. Rava said: It is prohibited to manipulate the anus with a stone on Shabbat to help discharge bodily functions in the manner that one manipulates it on weekdays. Mar Zutra strongly objected to this: According to Rava, should one endanger himself by refraining from relieving himself? The Gemara explains: He meant he should do so in an unusual manner and not in the manner it is typically done. With regard to the size of stones, Rabbi Yannai said: If he has a fixed place for a bathroom, he may take a handful of stones; if he does not need them on Shabbat, he can use them on another occasion. If he does not have a fixed place he may bring in an average size stone, which is the size of a small mortar used for crushing spices. Rav Sheshet said: If the stone has an indication on it that it has already been used in the bathroom, one is permitted to move it for that purpose on Shabbat, regardless of its size.

The Gemara raises an objection: Is it permitted to wipe with a stone that was already used? Didn’t the Sages say: Ten things bring a person to suffer from hemorrhoids and they are: One who eats the leaves of bulrushes, grape leaves, tendrils of grapevines, the palate and tongue of an animal, as well as any other part of the animal which is not smooth and which has protrusions, without salt, the spine of a fish, a salty fish that is not fully cooked, and one who drinks wine dregs, and one who cleans himself with lime and clay, the materials from which earthenware is made, and one who cleans himself with a stone with which another person has cleaned himself. And some say: One who suspends himself in the bathroom as well. Apparently, using a previously used stone is dangerous to one’s health. The Gemara answers: This is not difficult. Here, where it is prohibited, is referring to a case where the stone is still moist. Here, where it is permitted, is referring to a case where the stone is dry. And if you wish, say instead that here, where it is prohibited, is referring to one side, using the side that was already used; here, where it is permitted, is referring to both sides, using the other side of the same stone. And if you wish, say instead that this, where it is permitted, is referring to one’s own stone, which he used to clean himself; this, where it is prohibited, is referring to another person’s stone, which poses a danger.

Abaye said to Rav Yosef: What is the ruling if rain fell on the stone and the indications that it had been used previously in the bathroom were obscured? The dilemma is: Is moving it permitted like a stone that is designated for use in the bathroom on Shabbat, or, is moving it prohibited since its indications were obscured and it might have the legal status of set-aside? Rav Yosef said to him: If indication on them is apparent, even though it is partially obscured, it is permitted, since the stone remains clear that it is designated for use in the bathroom.

Rabba bar Rav Sheila raised a dilemma before Rav

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתניא לא יסוד אדם את ביתו בסיד אלא אם כן עירב בו חול וכו' הדבר שגרם איסור דבר זה הוא מה שאירע לישראל בבית שני מחמת טיטוס הרשע ועיקר דיליה הוא בתוספתא סוטה בפולמוס של טיטוס על עטרות כלות וכו' ושלא יסוד אדם את ביתו בסיד ובביצת הסיד עירב בו חול או תבן הרי זה מותר ר' יהודה אומר עירב בו חול הרי זה טרכסיד ואסור עירב בו תבן הרי זה מותר:

סליק המוציא יין.

וקסבר דהא מתני' חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד.

ר' יהודה היא (רב פפא) [רבא] אמר אפי' תימא רבנן. קלקולו זהו תקונו אית ביה ב' פירושים חד לענין שופריה דסיד. האי ברייתא (לאו) לענין שחרירותיה. וקסברי רבנן דסיד שעירה בו חול. אע"פ שהוא מתחזק כן הלך יופיו ומותר בנולה. והכא משו"ה קאמרי חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופירוש שני כיון דלא שרי למיסר ביה בגולה עד שיערב בו חול (הוה ליה) הקלקול דקא מקלקל הוא התקון והלכך משערינן חול גס כדי ליתן על מלוא כף סיד דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו:
צוצלא עוף ממין התורי'. ובלשון חכמים ריציפי. וקורין אותה אל פאכתי':
חף דתני הכא וחפים דתניא [בברייתא] שיניים [הוא עשויין] מחתיכה של עץ וקורין בלשון פרסי דנר אנגאת מין נודעים בבבל. חפים בנגר שהן תלויין ועומדין כקבורים בתוך העץ שהוא בית הנגר ונקרא אל קפי' ובעץ שהוא הנגר נקבים מכניס להן כשמתקנין נגדן נופלין ונכנסין להן ואלה הן של גל ובהן נסגר והמפתח יש בו חפין בולטין מכוונין כנגדן מכניסין אותו בחלל שבנגר וחפין מעלין את החפין של גל והוא נפתח ואף שחברן בדלת טהורין לעולם [מפני] שהן מחוברים לקרקע. ושבמפתח טהורין עד שיקבעו בפותחת ואז הוויין מכלל הכלי:
זוז וזוזין (מצריך) כולן אחד הן. והן כששאל זונין כמה שיעור אבנים מקורזלות [שרשאי להעבירן] בכרמלית יתר מד' אמות ומקנח בהן.

ואמרו לו כזית. כאגוז.

כביצה. אמר להן (ומטמטני) [וכי טורטני] יכניס. פירוש היש לן מאזנים שישקול השיעור הזה נמנו וגמרו הכל מותר עד (אלא) [מלא] היד. וכן א"ר ישמעאל ב"ר יוסי משו' אביו וכן הלכה. אבל פלוגתא דר"מ ור' יהודה דפליגין הכא כי היכי דפליגי באתרוג עיקרן תרוייהו. (ובדמנו וגמרו) [כדנמנו וגמרו] פייס דקא מפרש ליה (קרי שני נבליאתא) [כרשיני בבלייתא] שהוא אדמה שהיא קרוב להתפרך ולהתכתת ואינ' אבנים ולא לבנים שרופו' דקריין אגורי:

אמר רבא לא ימשמש בצרורות בשבת כדי להחליקן שלא ישרטו את בשרו ונמצא בא לידי כתישה או טחינה. ולא יעשה כדרך שהוא [עושה] ממשמש בחול. מתקיף לה מר זוטרא והיאך יסתכן אלא כלאחר יד. ויש מפרשין כדי לחכך ולנקות את עצמו כדרך שהוא ממשמש בחול. ואף לא יסתכן בעובי שם טינוף אלא מתחכך ומתנקה כלאחר יד. שמוצא שינוי מן החול. ופירוש' דברי ר' ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא שנפנה בו מטלטל לשם שלש אבנים מקורזלות כל אחד מלא היד לקנח בהן. ואע"פ שיש ממקום שנוטלין עד בית הכסא הקבוע אמות הרבה. אבל אין מקום קבוע אלא אם יש בידו אבנים סובב בבקעה לראות אנה ישב אין לו לשנות אלא בהכרע מדוכה קטנה של בשמים. והיינו שמעין פירושא הכרע מדוכה קטנה דאינה של בוכנא שדורכין בו והוא מקנח שמעבירין אותו במדוכה לשחוק בו. וראינו בתלמוד ארץ ישראל מלא רגל מדוכה קטנה של בושם:
אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר. פירשו רבינו עד כגון סמרטוט או פקולין כדתנן התם ממשמשת בב' עדים. והן הן תיקוניה ועוותיה. והכי קאמר אע"פ [שקינח] בה כבר הרי הוא מותר ליטלה ולהתקנח בה:

מיתיבי עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות ואחת מהן המקנח בצרור שקינח בו חבירו. ופירקו כמה פירוקין. אם לח הוא לא יקנח בו שמביאו לידי תחתוניות ואם יבש מותר. איבעית אימא אם קינח בו חבירו מצד א' מקנח הוא מצד אחר. ואם קנח חבירו משני צדדין חושש. אבע"א אפי' צרור שהוא קינח בו כבר גם עכשיו חוזר ומקנח ביה. ואם חבירו קינח בו בא הוא לידי תחתוניות:

תנו רבנן חפי פותחת טהורין קבען בפותחת טמאין. פרש"י ז"ל דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאין, בהכל שוחטין (חולין כה:). ואיכא למידק עליה, דהא תניא בפ"ק דמכילתי' (טז.) כלי עץ כלי עצם כלי עור וכלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין ומתני' היא בכלים וא"ת קשיא ההוא דחולין ההוא בגולמי כלי עצם מפורשת שם אבל פשוטיהן ודאי טהורין והך מתני' בפשוטי כלי מתכת היא ועליהן היא שנויה בתוספתא דמס' כלים ומ"ה טהורין קודם שקבען מפני שהן כגולמי כלי מתכת ושקבען נגמרה מלאכתן וטמאין משום כלי מתכת ואע"פ שהפותחת של עץ ואין דינה לקבל טומאה בפותחת הולכין אחר חפין כדתנן בפרק י"ג (דמס' כלים מ"ו), המשמש את המתכת טמא ומתכת המשמשת את העץ טהור כיצד פותחת של עץ וחפין שלה של מתכת טמאה פותחת של מתכת וחפין שלה של עץ טהורה שלא כדברי ר"ש שאמר דפותחת כמו שיש לה בית קבול דמי ומקבלת טומאה אלא משום חפין טמאה וכשהן בפ"ע לפי שלא נגמרה מלאכתן טהורין כדפרישית וקתני סיפא ושל גל אע"פ שחברן בדות וקבען במסמרים (כולו) [כלומר] שכבר נגמרה מלאכתן טהורין:

אסור למשמש בצרור בשבת. פירש"י ז"ל משום השרת נימין, וקשיא עלי', והא דבר שאינו מתכוין הוא, ורבא כר"ש ס"ל ואפשר שכל המשמש כדרך שמשמשין בחול כדי לפתוח א"א בלא השרת נימין, ואינו נכון. וטוב מזה פר"ח ז"ל שאמר שאסור למשמש באבן כדי להחליקה דמחזי כמתקן מנא ומ"ה אקשינן לסתכן משום דגידודי דאבנא משתמטא להו לשיני כרכשתא:

ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים. רש"י ז"ל הפסיק בה ופי' ואם לאו שאין מקום קבוע לבית הכסא מותר לו לטלטל כשעור המכריע, שהוא אגוז, דנפיש מכזית וזוטר מכביצה. וכמה הוא רחוק, חדא שאין לשון הכרע נופל ע"ז שלא נאמר כאן בדרך הכרעה ועוד שהי' לו לומר כדברי המכריע. [ועוד] וכי דרכן של בני אדם לקנח עצמן במדוכה קטנה של בשמים דקאמרת אם יש עליה עד מותר, ועוד בלא עד נמי לישתרי שהרי כל הכלים ניטלין לצורך גופן ומקומן. והגאונים ז"ל פירשו, ואם לאו מותר לטלטל אבן לקנוח שהוא כהכרע מדוכה קטנה של בשמים שהיא פחותה ממלא היד והדר אתמר מימרא באפי נפשה אמר רב ששת אם יש על האבן עד מותר לטלטל ולקנח בה ואפי' היא כמלא היד מפני שהיא כמזומנת לקנוח, ומן הירושלמי (ח,ו) נסתייעו דגרסינן בה מעשה בביתוס בן זונין שהי' יושב לפני רבו אמר כך אני אומר צריך שיהא יושב ושוקל ביד א"ל הכל מותר חוץ מן העשוי בחפיזה ר' הלל בשם ר' ינאי ויש בו כמלא רגל מדוכה קטנה של בשם א"ר יוסי לא אמר אלא מדוכה קטנה של בשם הא של בשמים לא:

משנה עצם כדי לעשות תרוד ר' יהודה אומר כדי לעשות חף זכוכית כדי לגרור בה ראש הכרכר צרור או אבן כדי לזרוק בעוף ר' אליעזר בן יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה אמר הר"ם פי' תרוד כף הרופאים קטן ועוד קורין תרווד והרבה עושין אותו אצלנו וחף שן משני מפתח העץ וכרכר ידוע בלעז טורטור והוא הכישור:

אמר המאירי עצם כדי לעשות תרווד ר"ל כף ר' יהודה אומר כדי לעשות חף והיו סבורים בגמ' לפרש בו פותחת והקשו היאך ר' יהודה מיקל ותירצו בה חפי פותחת ר"ל שנים הקבועים בה ולא היא עצמה זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכר להחליקו וכן כתבו בו בגמ' שיעור בכדי שיפצע ב' נימין כאחד והכל אחד ובירושלמי אמרו תמן תני של זכוכית כדי לצוק לתוכו שמן ובה את אמר הכן אלא כאן בעבה כאן בחדה צרור או אבן כדי לזרוק בעוף ר' אליעזר אומר כדי לזרוק בבהמה שאין אדם טורח להרים צרור כדי להבריח את העוף ודיו בגערה והמיית קול והלכה כר' אליעזר בן יעקב ופי' בגמ' לזרוק בבהמה ותרגיש עד שתברח משם והוא צרור או אבן במשקל עשרה זוזים:

משנה חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר' יוסי אומר כדי לקבל רביעית אמר ר' אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד אמר לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא אמר הר"ם פי' פצים חצי לבנה כשיש חלל בין החצאי לבנה וימלאו אותו החלל בחרסי' ובאבנים דקות והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו והוא שכשמסדרים קורות או פצימין בארץ והוא מתנדנד סומכו מצד נדנודו בחרס והוא שיעור מועט ורבי מאיר אומר כדי לחתות בו האור ואין חיתוי אלא בחרס גדול ור' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית מים והוא מועט משיעורו של ר' מאיר וזכר לדבר מה שאמר לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד ולחשוף מים מגבא כלומר לא סוף דבר לחתות שהוא שיעור גדול אלא אפי' לחשוף מים מגבא שהוא שיעור מועט והלכה כר' יוסי:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המעבד את העור בכדי לעשות קמיע בין שיעבד לגמרי בין שיעבד אחד ממיני עיבוד כגון מליחה או קמוח או עפוץ ויש שואלין והלא בפרק בונה ק"ג ב' אמרו המעבד חייב בכל שהו ותירצו קצת מפרשים בשהחשיב עיבודו לאיזה דבר ועיקר הדברים שלא נאמר שם כל שהו אלא בשיעור זה והוא שלא נתעסקו לשם אלא במקצת מלאכה שהיה ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיעבד את כלה שיעבדנו עיבוד גמור אבל אם התחיל בעיבוד ולא השלימו אפי' בעור שלם פטור ורבנן סברי בעבוד כל שהוא חייב ואין כל שהוא הנזכר שם אמור אלא מצד העיבוד לא מצד כמות העור ולעולם בשיעור הנזכר בעור היא אבל העיבוד אפי' בכל שהוא והוא שכתבנו בין על כל העבוד בין על א' ממיני העיבוד ואם הוציאו שיעורו מבואר במשנתנו בין שאינו מעובד והוציאו לעבדו בין שאינו מעובד והוציאו שלא לעבדו ובין שהוא מעובד והוציאו:

המלבן את הצמר או את הפשתן והמנפצו והצובעו והטווהו כלם שיעורם כמלא רוחב היסט כפול ורוחב היסט פי' בו גדולי הרבנים כדי מתיחת אצבע לאמה בהפרשה ביניהם בכל כחו ושיעור שני סיטין ממנו הוא שיעור שבת אבל גאוני ספרד פירשו כדי מתיחת גודל לאצבע והוא קרוב לשני שלישי זרת והוא באורך ארבעה טפחים ורחב היסט פשוט לפי' האחרון הוא כפול לפירוש ראשון אבל האורג שחיובו בשני חוטין אין שיעורו במלא רחב היסט אלא ברוחב שתי אצבעות כמו שיתבאר:

המוציא סמנין שרויים לצורך צביעה שיעורן כדי לצבוע בהם דוגמא לאירא והוא שצובעין מעט להראותו לדוגמא שהוא רוצה בצבע זה וענין לאירא לאורג שמעכבו לסתום פי קנה שפקעית הערב נתונה בתוכו אבל אם הוציא סמנין שאינן שרויין כגון קלפי אגוזים וקלפי רמונים או סטיס ופאה ושאר מיני הסמנין שיעורן כדי לצבוע בגד קטן כסבכה שמניחין לבנות על ראשיהם ושמא תאמר והרי במנפץ ומלבן הואיל וכלן צורך טויה הם אתה נותן בהם שיעור טויה ואף באלו הואיל וכלן לשריה הם עומדים נשער בהם כשרויים טעם הדבר שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן דוגמא כמו שביארנו בטיט שהשופכין הראויים לגבלו שיעורן ברביעית והטיט עצמו כדי לעשות פי כוש:

המוציא זרעוני גנה הואיל ואין נאכלין אין שיעורן כגרוגרת אלא כל אחד ואחד לפי חשיבותו ומה שאדם רגיל בו זרע קשואים ודלועין ופול המצרי שיעורן בשנים שאין אדם זורע מהם אלא מעט ושאר הזרעונים לפי מה שאדם רגיל בהם ואע"פ שכשנזרעו שיעור זבולם אפי' באחת כמו שביארנו במשנה כדי לזבל כרישה בזריעה מיהא אין שיעורן כאחת שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה ע"ד שביארנו בסמנין וטיט:

הבגד והשק והעור כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאת שבת הבגד ג' על ג' השק ד' על ד' העור ה' על ה' ומפץ דינו לטומאה ו' על ו' ולענין שבת לא נתברר שהרי לא אמרו אלא הבגד והשק והעור כשיעורן לטומאה וכו' ולא הוזכר בה מפץ ויש גורסין בה מפץ או שאין גורסין מפץ אלא שמשוין בו את המדה ויראה ששיעורה כדבר שהיא עשויה ממנו אם סיב אם גמי אם כמה שהיא:

מה שאמרו כאן מצה כמשמעה דלא מליח וכו' יש למדין ממנה שאין ליתן מלח בעיסה של מצה אע"פ שלשה בצונן הואיל ואמרו מצה כמשמעה דלא מליח וכו' ומגדולי קדמונינו מביאין בה ראיה ממה שאמרו בשני של בתרא מרחיקין את המלח מכותלו של חבירו שלשה טפחים ושאלו בה תנן התם במה טומנין וכו' מאי שנא הכא דקתני סלעים ולא קתני חול ומאי שנא התם דקתני חול ולא קתני סלעים ומסקנא התם לא קתני אלא הנך דאפי' קרירי חיים לאפוקי חול דחמימי חיים קרירי קריר אלמא שהמלח מיהא אפי' קרירי חיים ואחר שכן אסור ליתנה במצה שהרי צריך ליזהר בה מכל דבר המחמם ויש חולקים בזו כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

כבר ביארנו שהקלף והדוכסוסטוס נחלקו בענינם גדולי עולם וצריכים אנו לברר את דינם כדי לפסוק במה שאמרו הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער וכן מה שהעלו בסוגיא זו שהמזוזה אע"פ שדינה בדוכסוסטוס אם כתבה על הקלף כשירה ולא עוד אלא אף לכתחילה וכמו שאמרו ר' מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת שמשימין אותה בקנה דק וקלף יפה לה שהוא דק ונגלל שם יפה אבל התפילין צריכין קלף על כל פנים ומה שאמרו אם שינה פסול פי' על התפילין לפי מסקנת הסוגיא וענין מחלקת זו הוא על דרכים אלו גאוני הראשונים כתבו שכך היו עושים לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין ממנה השער ומדקקין אותו מעט בגרירה ומולחין אותו במלח ומעבדין אותו בקמח ומתקנין אותו בעפצים וכיוצא בו בדברים שמכווצים את העור ומקבצים אותו ומחזקים אותו וזהו הנקרא גויל שלא ניטל ממנו כלום וכמו שאמרו בבנין גויל אבני דלא משפיין ולפעמים לוקחין את העור אחר שהעבירו ממנו השער ומדקקין אותו מעט בגרירה ואחר שעבדוהו במים וקמח קדם שיעבדוהו בעפצים מיבשין אותו ומקלפין אותו עד שנחלק לשני' ואותו חלק העליון שכלפי השער הוא הנקרא קלף והוא דק כעין קליפה והוא הוא לשון קלף ואותו שממול הבשר והוא העבה נקרא דוכסוסטוס והלכה למשה מסיני לכתוב תפילין על הקלף והמזוזה על הדוכסוסטוס ואם שינה במזוזה לכתוב על הקלף כשר לא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה ואף לכתחילה מותר לשנות כמו שביארנו אע"פ שהמצוה בדוכסוסטוס אבל אם שינה בתפילין פסול וכן אם כתב תפילין על הגויל פסול וכמו שאמרו בסוגיא זו ותפילין אגויל מי כתבינן ובמזוזה כשר ומה שאמרו קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער לא מקום בשר ומקום שער ממש שהרי אין בקלף פנים דבוקים בבשר ולא בדוכסוסטוס פנים דבוקים בשער אלא קלף כותב בו במקום שכלפי הבשר וזהו בצד המחולק מן התחתון שהיו פניו כלפי מקום בשר אבל לא בפנים העליונים שהעביר משם השער ודוכסוסטוס כותב בו בפנים העליונים שנחלק בהם מקלפה העליונה והוא כנגד מקום השער אבל לא בצד המחובר בבשר ונמצאו תפילין ומזוזות נכתבים במקום חלוק אחד מחבירו סימן לדבר כבוד אלהים הסתר דבר ואם שינה לכתוב בקלף במקום שער ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול וכמו שאמרו בסוגיא זו שינה בזה ובזה פסול אקלף במקום שער ואדוכסוסטוס במקום בשר וכן אמרו בתלמוד המערב של מגלה על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שנה פסול ולשון נחשתן הוא ענין שולים וזהו צד התחתון שבקלף שממול הבשר ולמדת שאף הגויל כדוכסוסטוס ליכתב במקום שער וזו לא הוצרכה שצד הבשר שבגויל אינו נתקן כלל ואינו ראוי לכתיבה וגדולי הרבנים אף הם נמצא במקצת פירושיהם דוכסוסטוס קלף שנטלה קליפתו העליונה ולשון זה מוכרח כשיטה זו אלא שבמקצת פירושיהם נמצא שלא נטלה קליפתו העליונה והיא שיטה שניה להרבה מפרשים לפרש הקלף כמו שביארנו והדוכסוסטוס מה שביארנו בגויל והגויל מה שביארנו בדוכסוסטוס ושנתעבד בעפצים וקלף ודוכסוסטוס אין בהם לדעתם עיבוד עפצים ואין הדברים נראים כלל אלא כדעת ראשון ולמדת לשיטה זו שהתפלין אין כשרים אלא הקלף ובמקום בשר ע"ד שביארנו ומזוזה נכתבת בכלן ובלבד בקלף במקום בשר ובגויל ודוכסוסטוס במקום שער:

ועכשיו שאין אנו בקיאין בחלוק העור לשנים לתפילין אין לו לגרור מן השחור שהרי הנשאר יהא דוכסוסטוס אלא גורר מצד הלבן שהוא מקום בשר ממש ויקלוף הרבה עד שישאר דק מאד והלך הדוכסוסטוס ונשאר הקלף וכותב בצד הגרירה אבל למזוזה או אינו גורר כלל שהרי כשירה בגויל ויכתוב במקום שער ממש או יגרור מאיזה צד שירצה אלא שאם יגרור בשחור נשאר הדוכסוסטוס וכותב כנגד שער ואם גורר בלבן הרי הוא קלף וכותב כנגד הבשר ושניהם כתיבתן במקום הגרירה ויש פוסלין בכתיבת מזוזה על הגויל מפני שהוא צריך לכתוב במקום שער ממש ולא מצינו מי שיכשיר במקום בשר ממש ומקום שער ממש:

זו היא שיטתנו וגדולי המחברים כתבו בהפך שהעליון הוא הדק והוא קרוי דוכסוסטוס והתחתון הוא העבה וקרוי קלף ופירשו קלף במקום בשר מקום בשר ממש ודוכסו' במקום שער מקום שער ממש:

וספר תורה יש מכשירין אותה בין בגויל בין בדוכסוסטוס בין בקלף ובלבד שיכתוב בכל אחד במקומו הראוי לו כמו שביארנו וכמו שאמרו בסוגיא זו על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה והעמדנוה בס"ת אלא שלדעתי אינה ראיה שלא הוצרכנו להעמידה בספר תורה אלא למה שהיינו סבורים שאין המזוזה נכתבת על הקלף ואחר שהעלו בסוגיא שהמזוזה נכתבת אף על הקלף איפשר להעמידה במזוזה שכשירה בכלן כמו שכתבנו אבל ספר תורה יש שאין מכשירין אותו אלא בגויל מפני שהיא צריכה לחזק שבכלם מפני שהיא נגללת ומיטלטלת תמיד ויש מכשירין אף בדוכסוסטוס שהרי הוא חזק הרבה ונגלל כגויל אלא שפוסלין אותה בקלף שהוא הדק והחלוש שבכלם והמכשירים בכלם כשאנו שואלים להם היאך הכשירו ספר תורה בדק שבכלם הם משיבים שהקלו בה כדי שתהא נקלה להושיבה בחיקן של חסידים וגדולי המחברים נמשכו לשיטתם שפירשו שהדוכסוסטוס הוא הדק והחלוש שכתבו שאע"פ שהלכה למשה מסיני לכתוב ספר תורה על הגויל אם כתבו על הקלף כשר לא נאמר גויל אלא למעט את הדוכסוסטוס:

וכן מה שהזכרנו בשם תלמוד המערב שבמסכת מגלה מוכיח כן שהרי בענין ספר תורה אמרו וכותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחשתן אלא שאיפשר לפרש הגויל במקום הראוי לו ועל הקלף במקום הראוי לו אלא בראשון של בתרא אמרו שאלו לר' שיעור ספר תורה בכמה א"ל בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע למדנו בבירור שספר תורה נכתב בקלף ומעתה נראה שהוא הצד העבה מקום בשר פי' מקום בשר ממש ומקום שער שבדוכסוסטוס מקום שער ממש וכן הרבה גאונים הביאו כלשון תוספתא אע"פ שכך הלכה אם כתב ספר תורה על הקלף כשר לא אמרו גויל אלא למעט הדוכסוסטוס ושמא זו של בתרא לא נאמרה אלא לדעת המכשיר בכולם ושמא היה לו לומר ג"כ דוכסוסטוס איני יודע אינו כן שהדוכסוסטוס שיעורו קרוב משל גויל שהרי לא ניטל ממנו אלא קליפה דקה וכל שהלכה דוקא בגויל או בדוכסוסטוס שהוא דומה לו ונמצא לפי שיטתנו התפלין הואיל ואין צריכין שרטוט דיין בקלף ועוד מפני שהם נגללים לכמה כפלים כעגול ספר תורה בחתיכות דקות ועומד בבית צר וקצר והקלף נוח לכך שהוא דק והמזוזה מתוך שצריכה שרטוט צריכה מקום חזק אין צריך לדחוק בה כל כך שיש לשיטותיה מספר כ"ב ומונחת בתיק ארוך וראוי לה דוכסוסטוס שהוא עבה וכן עיקר ומ"מ כמה קשה המחלקת שהרי בתפלין כשר לשטתנו פסול לדבריהם וכשר לדבריהם פסול לשיטתנו ויי' יכפר בעד ורחמנא ליבא בעי:

ובספר תורה לשטתנו כשירה על הגויל או שמא אף על הדוכסוסטוס ולדעת גדולי המחברים כשירה על הגויל ועל הקלף מ"מ הדין שוה לומר שדינו בגויל ושאחר הגויל כשירה על העבה שבשנים הנשארים שהוא דוכסוסטוס לשיטתנו וקלף לדעת גדולי המחברים וא"כ אף בספר תורה כל שאינה בגויל כשר לשיטתנו פסול לדבריהם וכשר לדבריהם פסול לשיטתנו:

ממה שכתבנו אתה למד שהספר תורה דינו בגויל והתפילין דינם בקלף והמזוזה דינה בדוכסוס' ואם שינה בתפלין פסול בין בגויל בין בדוכסוסטוס ואם שנה במזוזה כשר בין בגויל בין בקלף ואם שנה בספר תורה לפי שטתנו פסול בין בקלף בין בדוכסוסטוס או שמא בדוכסוסטוס כשר ובקלף פסול ולדעת גדולי המחברים בקלף כשר בדוכסוסטוס פסול ויש חולקי' בקצת דברים אלו הן להכשיר ספר תורה בכלם הן לפסול מזוזה בגויל כמו שכתבנו אלא שאין הדברים נראין אלא או כשטתנו מצד הסברא או כשטת גדולי המחברים מצד הראיות מוכיחות בדבריהם אע"פ שנדחקו לתרצם לפי שטתנו:

ועיבוד שלנו אע"פ שאין בו עפצים כשר לספר תורה ובלבן שבו שתקון הסיד שומרו שאינו יכול להזדייף וכן כתבו חכמי צרפת אף הכשר בשנים פירשו בתלמוד המערב שבמסכת מגלה שלא יהא כותב חציו בזה וחציו בזה אלא או כלו בזה או כלו בזה:

כבר ידעת שבראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים והיו סומכים על ששניהם קדש והיו העכברים באים מצד האוכלין ומקרעים הספרים ולפיכך גזרו שכל תרומה שתהא נוגעת בא' מכתבי הקדש תטמא כנוגע בשני ר"ל שתידון כשלישי וצרפו בתקנה זו שכל הידים אפי' טהורות שיהו נוגעות באחד מכתבי הקדש יהו נחשבות כשניות לטמא תרומה רצועות התפילין אם אינן מחוברות עם התפלין אין מטמאות את הידים אבל כשהם עם התפלין הרי הן כגליון שבספר ומטמאין את הידים ואין הלכה כדברי האומר עד שיגע בקציצה וכ"ש שאין הלכה כדברי האומר עד שיגע במזוזה עצמה ר"ל בפרשיות שבתוך הקציצה אלא אף הרצועה מטמאה כל שהיא מחוברת עם הספר:

ספר תורה או תפלין או מזוזה שכתבום על הנייר ועל המטלית פסולה:

תפילה של יד יתבאר במקומו שעושין אותה של ראש אבל של ראש אין עושין אותה של יד שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה אבל ספר תורה שבלה אין חותכין יריעה שפרשת שמע בתוכה לקובעה במזוזה וכן תפלין שבלו אין עושין מהם מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במשנה ששיעור הוצאת הדיו הוא בכדי לכתוב שתי אותיות ולדעת סוגיא זו שיעור זה הוא בין שהוציאו בפני עצמו בין שהוציאו בקולמוס בין שהוציאו בקומרין ר"ל קסת אע"פ שא"א לכתוב מהם שתי אותיות שאי איפשר שלא ישאר מעט בקסת או בקולמוס ושתלמוד המערב חולק לומר שבכלי או בפני עצמו צריך יותר על הדרך שביארנו במשנה הרי שהוציא דיו בפני עצמו בכדי לכתוב אות אחת ובקולמוס בכדי לכתוב אות אחת ובקסת כדי לכתוב אות אחת הרי זה ספק אם הוצאות אלו מצטרפות ועל הקסת והקולמוס אי אתה מחייבו שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי ואף לדעת האומר חייב אתה מפרשה בשגג בדיו והזיד על הכלי שאין חטאת [אלא] בשוגג:

הוציא שתי אותיות על דרך זה שהיה כותבם כשהוא מהלך אע"פ שלא עמד ליפש עד שנדון הנחת גופו בהנחה חייב שכתיבתו היא הנחתו שעיקר הנחת הדיו על הכתב היא ויש שואלים והרי להנחה על מקום ארבעה אנו צריכים ומשום ידו חשובה לו ארבעה אי אתה יכול לדונה שהעוקר מידו אחת ומניח בידו השנית אינו מתחייב כמו שביארנו בפרק ראשון עד שהעמידוה בשהנייר רחב ארבעה ואין נראה כן אלא שכתיבתו מחשיבתו ועושתהו מקום ואפי' בכל שהוא שמה הנחה וכעין מה שאמרו מחשבתו משויא ליה מקום ויש אומרים דוקא בכתיבה אבל בהנחת הטיפה בנייר פטור שאין זה הנחה וצריך להניחו ברה"ר כשאר הוצאות שכל שחייבנו בהוצאה בשיעורם פירושו דוקא בעקירה והנחה ויש חולקין לומר שאף זה הנחת הדיו בכדי שיעור שתי אותיות חשובה הנחה:

הוציא דיו כשיעור אות אחת וכתבה וחזר והוציא כשיעור אות אחרת וכתבה בהעלם אחד פטור שבשעה שהוציא את השניה כבר חסר שיעור הראשונה שנתיבשה וכשגמרה הוצאתו אין כאן שיעור שתי אותיות ומ"מ משום כתיבה חייב כמו שיתבאר בפרק הבונה אף באחת בשחרית ואחת בין הערבים ושמא תאמר ולענין הוצאה מיהא שאתה פוטרו מאי שנא מחצי זית חלב שחרית וחצי זית בין הערבים שחייב בהעלם אחת אע"פ שבשעת אכילת השניה כבר חסר שיעור הראשונה בזו דרך אכילה כך הוא ואין הולכים באכילה לסוף אכילה שאף כשאכל כזית בבת אחת מ"מ אין כזית במעין אלא שכבר נהנה גרונו בכזית אבל לגבי שבת אנו צריכים לעקירה והנחה בשתי אותיות ומ"מ בהוצאה הוא שאינו חייב אבל בכתיבה חייב כמו שביארנו וי"מ אותה בצד שאין לחייבו על הכתיבה כשהן שתי אותיות שאין בהן תיבה על הדרך שיתבאר:

הוציא כחצי גרוגרת והניחו וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד והניחו חייב שהרי בשעת הנחה השניה נמצאת כל הגרוגרת מונחת מכוחו קדם והגביה את הראשונה קודם הנחת השניה פטור שהרי נעשית הראשונה כמו שקלטה כלב שאינה קרויה הנחה מכחו כמו שיתבאר או נשרפה ואין כאן הנחה מגרוגרת כאחת הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת והעבירה דרך עליה חייב ואע"פ שלא נחה ודוקא כשהעבירה תוך שלשה ואע"פ שאפי' תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו ואפי' עברה סמוך לקרקע אינו חייב עד שתנוח על גבי משהו ואין סמיכות תוך שלשה מועיל אלא שלא להצריך הנחה על גבי מקום ארבעה דוקא בזורק אבל מעביר תוך שלשה אינו צריך הנחה כלל:

הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשני העלמות פטור כך יראה מסוגיא זו ולפסוק כדעת חכמים ומ"מ גדולי המחברים פוסקים כר' יוסי ויראה לי כן ממה שטרח רבא לפרש את דבריו ומעתה אף בהעלם אחד דוקא לרשות אחת חייב אבל לשתי רשויות ר"ל ששתיהם רה"ר אלא שיש הפסק בנתים פטור והוא שיש חיוב חטאת ביניהם כגון שרה"י מפסקת ביניהם אבל אם היה כרמלית מפסיקן כגון קרפף יתר מבית סאתים או בקעה ושני בתים פתוחים אחד לרה"ר זה ואחד לזה והוציא בכל אחד מהם הואיל ואין רשות היחיד מפסיקתם נעשה הכל כרשות אחד וחייב ואע"פ שבכרמלית אסור להעביר ארבע אמות ואם היה ביניהם פיסלא ר"ל עץ גבוה עשרה ורחב ארבעה הואיל ומקום פטור הוא כ"ש שאינו מפסיק ומ"מ יש פוסקים שהוא מפסיק וגדול כחו מן הכרמלית ממה שאמרו רשות שבת כרשות גיטין ולענין גיטין אמרו שאם השאילה מקום בחצרו לזכות בו בגיטה ונפל על הפיסלא שאינו גט שרשות בפני עצמו הוא וחד מקום מושלי אינשי תרי לא מושלי:

המוציא שער שיעורו כדי לגבל בו את הטיט שהשער יפה לגבל הטיט ורגילים היו ליתנו שם:

משחרב בית המקדש תקנו חכמים שבאותו הדור להעלות חורבנו על ראש כל שמחה ומ"מ סד אדם את ביתו בסיד ואין צריך להשחירו בתבן ובעפר אלא בסיד לבדו ומותר לערב בו חול לחזקו אלא שמ"מ משייר בו דבר מועט בלא סיד והוא אמה על אמה:

כלי עצם הרי הם ככלי עץ לכל עניני טומאה מקבליהם טמאים ופשוטיהם טהורים על הדרך האמור בעץ מעתה חפי פותחת ר"ל שיני המפתח הנעשים מעצם או מעץ עד שלא נקבעו במפתח טהורים כפשוטי כלי עץ משנקבעו בפותחת שהוא של עץ ג"כ טמאות שהרי יש להן בית קיבול לקבל המפתח בד"א במפתח שאינו מחובר לדלת כגון של שידה תיבה ומגדל אבל של גל ר"ל של דלת והפותחת מחברת עמה אפי' חבר חפי הפותחת בפותחת וקבעו במסמרים טהורים הואיל והפותחת מחברת עם הדלת והדלת בנין מחובר לקרקע שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וטהור ויש חולקין בזו:

אבנים של בית הכסא י"א שאין שיעורן להתחייב בהוצאתן אלא במלא היד שעל הפחות אדם צריך לשלש מהן לקנוח על הדרך שפירשו גדולי הרבנים בפירושיהן ופחות מכן אינו מועיל ולדעתם מה ששאלו כאן אבנים של בית הכסא בכמה פירושו להתחייב בהוצאתם ואף אם תפרשנה להיתר טלטול כלומר כמה מהם צריכות לקנוח שעד כאן נתיר בטלטולם מ"מ זו תלויה בזו שכל שאתה מתירו בטלטולם בבית או בחצר לצורך קנוח הוא דבר הראוי וחשוב לכך ועליו הוא ראוי להתחייב בהוצאתו ומ"מ יראה שכל שהיא ראויה לקינוח מתחייב בהוצאתה אף באחת ולא שאלו כאן בכמה אלא להיתר טלטול והעלו בה כמה שידו מחזקת מהן ובלבד שלא יהא בין כלם אלא מלא היד ושיהו מקרזלות כדי שיהו ראויות לקינוח ומ"מ הפס ר"ל פיסת רגבים שקרובה להתפרך אפי' היתה מקורזלת בצורתה אסורה לטלטל ובמקום שפיסת רגבים שבה קשה כעין אבנים ואינה עשויה להתפרך מותר והוא שהוזכר שם באיסור זה כרשיני בבליאתא ר"ל צרורות של בבל שהיא ארץ לחה ורגביה קרובים להתפרך וכן במה שאמרו בנצרך ליפנות ואינו יכול שימשמש את הנקב בצרור עד שיפתח אסור לעשות כן בשבת ואם אין לו במה ימשמש והוא מסתכן יעשה כלאחר יד כגון שיאחזנה בשתי אצבעותיו לבד שלא יהדק כל כך שתהא נוחה להתפרך:

יש בסוגיא זו חלוף גירסאות בין שיטת צרפת לשיטת ספרד והוא שגדולי הרבנים גורסים אם יש מקום קבוע לבית הכסא כמלא היד ואם לאו בהכרע ומפרשין זה ששיעורו היתר טלטולן כמלא היד דוקא כשיש לו מקום קבוע לבית הכסא ואם ישתיירו מהן ערבית יקנח בהן שחרית אבל אם אין לו מקום קבוע אין מתירין לו אלא בהכרע ר"ל באמצעי שבשיעורין הנזכרים למעלה שהוזכרו כזית כאגוז כביצה ואין מתירין לו אלא אחת וכאגוז ואח"כ גורסין מדוכה קטנה של בשמים אסור לטלטלה לקנוח שמלאכתה לאיסור ואם יש עליה עד ר"ל סימן קינוח הואיל וכבר נתקנחו בה הרי הוכנה לכך ומותר בין גדולה בין קטנה ואע"פ שמאוסה לו שמא בצואה יבשה או מקנח מצד האחר ירדו עליה גשמים ונטשטש אותו סימן הקנוח אם רשומו ניכר מותר ואם לאו אסור ומ"מ מה שפירשו במלת בהכרע הוא רחוק שלא נאמרה בלשון הכרעה ועוד שאין דרך בני אדם לקנח במדוכה של בשמים עד שיצטרך התלמוד להתעסק בה ומתוך כך גירסת הגאונים מיושרת יותר שהם גורסים ואם לאו ר"ל שאין לו מקום קבוע בהכרע מדוכה קטנה של בשמים כלו' מותר לטלטל אבן אחת וכשיעור הכרע מדוכה קטנה של בשמים והכרע זה הוא הטבעת שתקוע בה שאדם מכריע בו לאיזה צד שירצה והוא פחות ממלא היד ואח"כ אמרו שאם היתה שם אבן כמלא היד או יותר והיתה עליה סימן קנוח מותר ואם נטשטשה הדבר תלוי ברישומו ניכר על הדרך שהתבאר בפירוש ראשון ובירושלמי נראה כן שגורסין שם כמלא רגל מדוכה ונ"ל שהוא היד שדוכין בו:

וגדולי הפוסקים חדשו בביאורה דברים זרים מהם שפירשו אם יש עליה עד באבן גדולה מכשיעור שיש בה סמרמוט מלשון משמשת בעדים ובירדו עליה גשמים ונטשטש הם גורסים ירדו עליהם גשמים ונטשטשו ומפרשים אותה על האבנים המקורזלות כלומר ירדו עליהם גשמים ונשקעו בקרקע מהו להסירן כלומר אם נחוש לסותר או טוחן אם לאו והעלוה שאם רשומן ניכר מותר ולא פירשו מהו רשומן ניכר ויראה לפרש לשיטתם אם הוא מכיר מסביבות האבן שעדיין יש מי גשמים תחתיה מותר שעדיין לא נתחברה כל כך ואע"פ שהדברים זרים לענין פירוש צריכים אנו לכתבם לענין פסק:

בד"ה חפי פותחת כו' וכן משמע כו' ושל גל אע"פ שחברן לדלת כו' דמשמע מה שקבען כו' עכ"ל לכאורה קשה מאי משמע כפירושם דהא לפירוש הקונטרס דקודם שלא נקבעו אינן ראויין לכלום נמי ניחא דקאמר אע"פ שחברן לדלת כו' וקבען לדלת יש לו לגרום טומאה משום פשוטי כלי עצם דהוי כמתכת וטמא אלא כיון שקבוע בגל הוי מחובר לקרקע וטהור וי"ל לפי מה שנדקדק בדברי התוס' שהקשו לפ"ה ועוד דפי' דפותחת גורמת טומאה לחף אדרבה כו' עכ"ל ולכאורה לא פ"ה כן אלא דיש לחפים טומאה מצד עצמם דהיינו משום דפשוטי כלי עצם טמאים וע"כ נראה דשיעור דבריהם כן הוא דבקבעו בפותחת יש לפרש ב' טעמים לפ"ה אי משום דפשוטי כלי עצם טמא אי משום דמקבל טומאה מן הפותחת דפותחת יש לה בית קיבול וטמא וכל המחובר לטמא טמא וע"ז הקשו דאי משום פשוטי כלי עצם דחו את זה ממשנה ערוכה דהא תנן בהדיא דפשוטי כלי עצם טהורים ואי משום דפותחת גורם לה טומאה משום דכל המחובר לטמא טמא הא אדרבה תנן במסכת כו' והשתא לפי דרך השני זה דיש קצת לקיים פ"ה דהפותחת גורמת לה טומאה כתבו הכא דלא משמע כן ממה שאמרו דאע"פ שחברן לדלת כו' דלפי טעם לטמא החף ממחובר לפותחת משום דהפותחת גורם לה טומאה דכל המחובר לטמא טמא לא שייכא הכא לטמא במחובר לגל ולא לפותחת דהא הגל אינו טמא ודו"ק:

בד"ה אסור למשמש כו' וי"ל דהכא במשמש צרור כו' עכ"ל אין לחלק בין צרור דהכא לחרס דלקמן דהא דומיא דהכא בקנוח לא חיישינן להשרת נימין בצרור כמו בחרס אלא דר"ל לחלק בין משמוש דהכא לקנוח דלקמן וק"ל:

בד"ה ואם לאו כהכרע נראה לר"ת כגירסת ר"ח ואם לאו כו' עכ"ל אע"פ שהמלות אינן משתנין מ"מ יפול בו לשון גירסא לפי שהענין משתנה בלשון אם הוא מלתא באנפי נפשיה אם לאו וק"ל:

אמרו אינהו מילתא שריוה א"ל מאי איעביד כו' מבואר בחידושינו פרק כ"ה:

בגמרא ת"ר חפי פותחת וכו' ושל גל אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים טהורין כצ"ל ומפי' רש"י משמע דל"ג בדלת ודו"ק:

ברש"י ד"ה חף קס"ד דפותחת של עצם וכו' כצ"ל:

ד"ה טמאים דכלי עצם ככלי מתכות כו' ואי משום דמחובר לפותחת וכו' משמע דס"ל דהשינים הן של עצם והפותחת עצמה היא של עץ ופשוטי כלי עץ טהורים הם אלא שיש לדקדק כיון שמפרש דהפותחת עצמה יש לה בית קיבול ומקבל טומאה והשיניים מחוברים לה למה ליה לפרש דהשיניים טמאים דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאים תיפוק ליה דמקבלים טומאה מטעם שמחוברין לפותחת והיא יש לה בית קיבול ומקבלת טומאה וכל המחובר לה גם כן מקבל טומאה דהא הכל כלי א' הוא כדמשמע מדבריו דקאמר ואי משום דמחובר לפותחת וכל המחובר לטהור טהור וא"כ ה"ה הואיל ויש לו בית קיבול וכל המחובר לטמא טמא ונראה דאין ה"נ דס"ל לרש"י דפותחת גורמת טומאה לחף וכדמשמע ג"כ מדברי התוס' דמשמע כן בדברי רש"י והא דאצטריך לפדש דהשיניים הן כלי עצם ויש להם דין כלי מתכת היינו משום דקשה לו למה צריך התנא למתני כלל חפי פותחת דהיינו קודם שחיברן טהורים פשיטא אפילו היו ראויים לשום דבר כלי פשוט הוא ואינו מקבל טומאה לכך פירש דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאים הלכך אם היו ראויים לכלום עד שלא חברן היו טמאים וכשחברן בפותחת מקבלין טומאה ג"כ מחמת עצמן אלא שאם לא היה לפותחת בית קיבול אף השיניים לא היו מקבלים טומאה מטעם דכל המחובר לטהור טהור דס"ל לרש"י דהפותחת היא עיקר דאזלינן בתר המעמיד דו"ק נ"ל:

ד"ה כזית כאגוז וכו' מקנח פי הרעי בקטנה וכו' כצ"ל:

בא"ד שהגדולה פוחסת וכו' צ"ל פורסת כן הוא בהר"ן:

בתוס' ד"ה למימרא דשיעוריה דרבי יהודה נפיש וכו' וחף ס"ד שהוא חף גל וכו' ר"ל אפי' יהא כן דאיירי בתרווד קטן אפילו הכי קשה מאי פריך למימרא דשיעוריה דר"י נפיש נימא ליה דחף הוא זוטר יותר אפילו מתדווד קטן לכך כתבו דס"ד דחף הוא חף של גל שהוא גדול וכו' ומשמע לי מדברי התוס' דס"ל דבדלת לא היו עושים פותחת אלא שיניים גדולים בלא פותחת והיו עשוין שהדלת נסגרת ע"י ובכלים ובתיבות היו עושים השיניים בתוך הפותחת והיינו דקא מסיימי ומשני בחפי פותחת שהן קטנים ודו"ק וכן משמע בדברי התוס' לקמן בדבור שאחר זה ודו"ק:

ד"ה חפי פותחת וכו' לא דק דהתם לא איירי אלא בגולמי כלי עצם וכו' פי' דאדרבה דהתם קאמר דגולמי דהיינו כלי שעדיין לא נגמרה מלאכתו לגמרי טמא בכלי עץ וטהור בכלי מתכות ומפרש התם הטעם דבכלי מתכות דמיהם יקרים ועד שנגמרה מלאכתן שעבידן לנוי לא חזו למילתייהו ולכך לא מקבלי טומאה ועל זה קאמד התם דגולמי כלי עצם הוי כגולמי כלי מתכות משום דכלי עצם נמי דמיהם יקרים אבל לא לענין פשוטיהן ע"ש כן הוא פירוש התוס' ול"נ דטעמו של רש"י הוא מדקאמר התם עלה דהך מילתא ואזדא ר"נ לטעמיה דאמר ר"נ כלי עצם ככלי מתכות דמי ומפרש רש"י דאזיל ר"נ לטעמיה דאמר בעלמא פשוטי כלי עצם ככלי מתכות דמי ה"נ לענין גולמי כלים כלי עצם לכלי מתכות דמי:

בא"ד קשה לר"י דגבי כלי מתכות מיתנא וכו' פירוש הך ברייתא דקתני חפי פותחת טהורים לא איירי בכלי עצם אלא בכלי מתכות:

בא"ד ועוד דפי' דפותחת גורמת טומאה לחף ר"ל שרש"י כתב ואי משום דמחובר לפותחת וכו' משמע דס"ל לרש"י דהכל הולך אחד הפותחת עצמה דאם הפותחת טהורה ואינה מקבלת טומאה גם החף טהור ואם הפותחת טמאה גם החף טמא אפילו לא הוה של עצם אכל לפי האמת הכא דהחף היא של עצם כלא הפותחת אם היה החף ראוי לכלום היה לו דין קבלת טומאה לפי סברת רש"י דס"ל דפשוטי כלי עצם טמאים אלא שאינם ראויים לכלום בלא פותחת ובהתחבר החף להפותחת אם לא היה להפותחת בית קיבול אע"ג דהחף מצד עצמה היא ראוייה לקבל טומאה הואיל והיא של עצם אפ"ה היה טהור מטעם דכל שמחובר לטהור וכו' ודו"ק:

בא"ד ואף על גב דמשמע דאתיא כרבי נחמיה וכו' דברי התוס' הללו תמוהים מאד בעיני דאדרבה המעיין באותה משנה יראה דמבואר בה דאתיא כרבנן דלא אזלי בתר החותם אלא בתר הטבעת דתני בה בהדיא תיכף אחד בבא זו טבעת של מתכות וחותמה של אלמוג טמאה וכו' א"כ מבואר בהדיא דאתיא כרבנן דאזלי בתר הטבעת שהוא העיקר אלא שס"ל דגבי פותחת נמי החף הוא העיקר והפותחת משמש לה וע"ש בפירוש ר"ש ודו"ק:

בא"ד וכן משמע בסמוך וכו' דמשמע מה שקבען לדלת יש לו לגרום טומאה אלא כיון שאין להם פותחת וכו' ודברי התוס' הללו אינן מיושבים דנראה מתוך דבריהם שנותנים שני טעמים למה שקבען בדלת טהורים וזה דברי מותר דהא הטעם הוא מפני שמחובר לקרקע כמבואר בברייתא עצמה גם מ"ש דמשמע מה שקבען בדלת יש לו לגרום טומאה ר"ל משום גמר מלאכה וזה לא יתכן דאם סבירא להו להתוס' דגם בחף של דלת צריכין לפותחת א"כ עדיין לא נגמרה מלאכתן לכך נ"ל דט"ס הוא וכן צ"ל דמה שקבען בדלת יש לו לגרום טומאה כיון שאין להם פותחת אלא כיון דקבוע בגל טהור ור"ל דהתוס' ס"ל דאף של דלת אין עושין לה שום פותחת כאשר כתבתי למעלה ואם כן כבר נגמר מלאכתן תיכף שקבען בדלת ואע"ג שכלים פשוטים הן הא פשוטי כלי מתכות מקבלים טומאה לכך תני בברייתא ושל גל אע"פ שחברו בדלת ובזה נגמרה מלאכתן והיה להם לקבל טומאה אפ"ה טהורים מפני שכל המחובר לקרקע וכו' אבל לפירש"י לא יתיישב דמאי קאמר אע"פ שחברן בדלת וכו' הא פירש דבלא פותחת אין ראויים לכלום ובשביל זה דחק רש"י וכתב אע"פ שחברן בפותחת וכו' ודו"ק:

ד"ה אסור למשמש וכו' וי"ל דהכא במשמוש צרור הוי פסיק רישיה פירוש אבל ר"י לקמן קאי אמקנח בחרס דלא הוי פסיק רישיה:

ד"ה ואם לאו כהכרע וכו' דבור זה ודבור שאחר זה המתחיל אמר רב ששת הר"א:

גמ' אע"פ שחברן בדלת וקבען כו' ת"ר שלשה אבנים מקורזלות כו' כצ"ל:

שם והמקנח בסיד ובחרסית ובצרור שקינח בו חבירו כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל דלא גריס רש"י והמקנח וגריס שמונה דברים וכן בס"א:

שם ובחרסית כו'. נ"ב כתישת לבינה:

שם אף התולה עצמו בבית הכסא יותר מדאי לא קשיא כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א. רש"י בד"ה חף קס"ד פותחת של עץ ושיעורה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' חף הוא לשון פותחת של ען כו' וכאן הוא של עצם ודו"ק:

בד"ה ושל גל כו' אלא של גל כגון טרוקו גלי כגון דלתות כו' כצ"ל:

בד"ה כזית כאגוז כו' פי הרעי בקטנה כו' כצ"ל:

בד"ה מקורזלות בקיר"ש בלע"ז שיהיו חדודות ראויות לקינוח כצ"ל:

בד"ה מותר כו' דלא ליתסר לטלטלינהו כצ"ל:

בד"ה ונטשטשו אותו עד הס"ד. תוס' בד"ה חפי פותחת טהורין כו' שאין עליהם פותחת כו'. נ"ב פי' קבוע בפותחת וק"ל. בא"ד וחף קבוע בגל טהור. נ"ב פי' או שאין עליהם פותחת או שיש עליהם פותחת אלא שחף קבוע בגל טהור ודו"ק:

בד"ה ואם לאו כו' של בשמים וא"ר ששת כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד דכיון דיש עליהן עד כו'. נ"ב לפי זה טוב יותר לפרש כמו עד דנדה שהוא מטלנית דבר המקנחין בו וכן פי' הרי"ף אכן הרא"ש פי' נמי כגירסת ר"ח ומ"מ פי' עד שהוא קנוח כפירש"י:

גמרא ת"ר חפי פותחת כו'. הוא בתוספתא דכלים ב"מ פ"ג ובתוס' שעם פי' ז"ז הגי' ושבגל אפי' קבען בפותחת כו' (ובתוס' הנדפסת אחר האלפסי הגירסא משובשת) ולגי' זו מוכח שלא כפי' התד"ה חפו בסופו ע"ש במהר"ם אך נראה דעפ"י הגהת הז"ז נדפסה כן וכ"נ שהיה גי' רש"י כאן:

שם מדוכה קטנה ש"ב כו'. הגרע"א בחדושיו פי' דהוה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו קורנס של בשמים לקמן (קכג) ועל פירש"י תמה דהא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גו"מ הנה תמיהתו כבר קדמו הר"ן ולפירושו ה"ל לה"ר מפרש"י עצמו שם ד"ה הני נמי שפי' עלי ומדוכה ע"ש אבל באמת נראה דאביי ורבא שם ע"ב (ובדף קכד א') לא ס"ל האי סברא במדוכה אביי מדמקשה לרבא מינה ורבא מדאיצטריך ליה לתרוצי מחמה לצל וע"ש במהרש"א בתד"ה איתיבי והא דפסקו כה"פ שמה בקורנס ש"ב דקפיד עלוי' צריך לחלק דמדוכה שאני דאפשר להשתמש בצדה החיצון לתשמישין אחרים ולא קפיד ע"ז:

שם שקנח בו חברו. רש"י פירש דאסיד וחרסית נמי קאי לפי הגי' בברכות ובע"י כאן והמקנח בצרור כו' ודאי משמע דלא קאי רק עליו ולפירש"י קשה מדוע חשיב להו בתלתא דע"כ הני לאו דוקא מדפריך מינייהו אמדוכה:

רש"י ד"ה והא קיי"ל. גבי גמי לעשות טלאי כצ"ל:

רד"ה כזית. שהגדולה פוחסת כו'. והוא מלשון פחסה (בע"ז נג) במשנה ופירש"י מיעכה ובגליון בשם מהר"ם בר"ן איתא פוכסת בר"ן שלפנינו איתא פורסת:

רד"ה ליסתכן. דא"מ עמוד החוזר כו'. הוא (בברכות כה) וש"נ:

תוס' ד"ה חפי. דקתני סיפא דהכא כו' וחותם של אלמוג ר"נ מטהר. הן בתוספתא שעם ז"ז הגי' טמאה ור"נ מטהר ונראה שהוגה כן עפ"י הגר"א ז"ל:

רש"י ד"ה אבל לא הפאיס כמו שקל כו'. נ"ב ולעיל דע"ג ע״ב שדי פיסא לדיקלא:

גמ' אמר רבא אסור למשמש בצרור. בר"ש פ"ז מ"ד דטהרות הי' לו הגי' כאן לשמש:

רש"י ד"ה מדוכה קטנה מלאכתה לאיסור. עיין לקמן דף קכג ע"א ברש"י ד"ה הני נמי עלי ומדוכה וצ"ע:

גמרא מדוכה קטנה של בשמים.
פירוש דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס כמו קורנוס של בשמים, לקמן בפ' כל הכלים (דף קכג ע"א).
ורש"י פירש מדוכה קטנה מלאכתה לאיסור ואסור לטלטל, וקשה לי הא מלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו:

עצים כדי לעשות ממנו תרווד ר' יהודה אומר לעשות ממנו חף. במתני' פ"י דכלים משנה ח' מיירי מחף של מפתח שלית"' .ל וכן פי' הערוך בפי' הראשון בערך פן וכן משמע מלשון תוס' דשמעתין ד"ה חפי וכו' שכתבו ונותני' אותו בפותחות לפתוח ע"ש. משמע שהוא המפתח שפותחים בו הפותחת שלאס. אבל א"א לפרש כן סוגיתינו בשום אופן וע"כ חף דמשנתינו ודמשנה כלים פי"ג הלכ' ו' בחפי פותחת מיירי והיינו שעושים פותחי' שלאס של עץ ונותני' לתוכו חף ריגעל של עצים לברוח מקצה דלת אל קצה הדופן שבצידו בתוך הטבעת העשוי להבריח ובפותחת יש בית קיבול לתחוב בו המפתח שליסעל שבו פותחים הפותחות. וזהו פי' שני שבערוך שם ועפי"ז תבין סוגיתינו על בריו:

והנה רש"י ס"ל דא"א לחף שהוא הנגר הזה בלי פותחת בין שיהי' בשידה תיבה ומגדול ובין שיהי' לדלתי הבית. ובלי פותחת לא נגמרה מלאכתו כלל. ע"כ נדחק רש"י בהמקשן דהוה ס"ד חף דמתני' עם הפותח' והוא גדול מתרווד ומסיק חפי פותחת פי' חף בלי פותחת שהוא קטן מתרווד לפי' רש"י. אמנם תוס' ס"ל דלתי בית סוגרים בחף בלי שום פותחת אלא תוחבים אותו בדלת עצמו וסוגר בפני הדלת כמו נגר הנגרר. ורק בשידה תיבה ומגדול עושין לו פותחו'. ומ"מ אפי' בלי פותחת נמי ראוי קצת לתוחבו בחור שבתיבה עצמה. ולא מיקרי לא נגמרה מלאכתו אלא גולמי מיקרי מפני שדרכו בפותחת. ולפ"ז פי' רש"י בסוף ד"ה למימרא וכו' דהוה ס"ד דמתני' חף גל שהוא גדול ומסיק שהוא חפי פותחת של כלים שהוא קטן ולעולם הכל בלי פותחת והוא פשוט ומבואר:

והנה לפי מה שהניח רש"י דברייתא דחפי פותחת נמי בשל עצים מיירי מדמייתי לי' אמתני' כמ"ש פנ"י. ע"כ הוצרך לומר כפי' הנ"ל דא"א לחף בלי פותחת וה"ל לא נגמרה מלאכתו כלל. דאי ס"ד כהתוס' דאפשר בלי פותחת וה"ל רק גולמי כלי עצים ומש"ה טהורים. א"כ תיקשי לר' יוחנן דס"ל בחולין שם גולמי כלי עצם טמאים אע"כ לא נגמרה מלאכתו כלל דא"א לו בלי פותחות. ומ"ש דטמא מטעם פשיטי כלי עצים דס"ל דע"כ לא פליגי ר"י ור"נ אלא בגולמי אבל פשיטי כלי עצם לכ"ע טמא מדרבנן כדמשמע לשון ור"נ לטעמי' דאמר כלי עצם ככלי מתכת וכ"כ מהר"ם לובלין וביאר ביותר בספר מג"ש ופנ"י. אמנם תוס' סוף ד"ה חפי הכריחו דלא כפי' רש"י בזה דאי ס"ד דא"א לחפי בלי פותחת והוא הגורם טומאתו הכי ה"ל למימר ושל גל אע"פ שקבען בפותחת וה"ל להיות טמא כיון שחברן בדלת טהור וכיון שהפותחת גורם טומאה והדלת גורם טהרה. אע"כ אין לדלת פותחת אלא חף לבד וממילא הוה חף גולמי. וא"א לומר דמיירי בשל עצים דתיקשי לר' יוחנן דס"ל גולמי כלי עצם טמאים. וע"כ בשל מתכת מיירי דגולמי טהורים לכ"ע זהו מה שנראה לענ"ד בכוונתם ודלא כמהרש"א שנדחק בזה ע"ש:

והנה פש גבן לברורי מ"ט פירש"י דפשיטי כלי עצם טמא ולא פי' בקיצור משום דמחובר לטמא היינו פותח' דהרי ס"ל לרש"י פותח' עיקור וחף טפל לו דהרי משום כן הקשה דיהי' מחובר לטהור. וא"כ למסקנא נימא מהאי טעמא. והתוס' היה לו נוסחא כן ברש"י ועיין מהר"ם ומהרש"א. ולפע"ד ס"ל לרש"י נהי לענין טהרה היה הפותחת עיקור והחף טפל לו ואי הי' הפותח' פשיטי כלי עץ היה גורם טהרה גם להטפל שהוא החף. מ"מ לענין טומאה אין החף טפל להפותחת. שהרי אין טומאה לפותח' אלא משום שנעשה לקבל מפתח ואם אין חף אין מפתח נמצא הוא החף עיקור המביא טומאה לפותח'. ואי הוה חף בעצמו טהור מטעם פשיטי כלי עצם לא היה לנו לומר שחבורו לפותחת גורם לו לטומאה כטפל לגבי עיקור דלענין טומאה אין הפותח' עיקור לחף וק"ל. מ"ש מר' נחמי' ורבנן תמוה ואין לו שחר כבר עמדו עליו ואין לי לפרש:

אם יש עליה עד. פי' עליה על המדוכה קטנה. אמנם גירסת ר"ח אם יש עליהם עד בלשון רבים וקאי אמלא יד אבנים הרבה. ומהרש"א נתקשה איזה גירסא היתה לר"ח והפשיט כל"ל:

והנה רש"י ותוס' מפרשים עד טינוף וצואה. ועפי"ז פי' ירדו עלי' גשמים ונתטשטש הצואה. אמנם רי"ף מפרש ע"ד בגד עידים ע"כ הוצרך לפרש ירדו עליהם גשמים ונתטשטשו האבנים לתוך עומק הקרקע וגרס אם רישומן ניכר לשון רבים רישומן של האבנים. ורש"י גורס רישומו של הצואה. ורמב"ם מפרש נטשטש כהרי"ף. ועד מפרש טינוף כפירש"י ואין זה סתירה. אבל דברי ה"ה תמוהים למעיין וצ"ע:

בתוס' בד"ה חפי פותחת טהורים פי' בקונט' שינים של עצם וכו' כדאמר בהכל שוחטין לא דק וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בספר מג"ש ליישב כל הקושיות שהקשו התוס' על פרש"י ע"פ שיטות וסוגיות עמוקות ע"ש באריכות ובעיקר דבריו במ"ש רש"י כדקאמר בהכל שוחטין תיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי והוספתי נופך משלי אלא דתחלה יש לנו לפרש דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן דאיירי לענין חפי של עצם אף ע"ג דבתוספתא לענין כלי מתכות מיתנייה מ"מ כיון דמייתי לה בשמעתין אמתניתין דהכא דאיירי בחפי של עצם א"כ משמע דהך ברייתא נמי בשל עצם איירי דאי בשל מתכות לא שייך הך מילתא הכא כלל דנראה דוחק לומר דמשום דעולא מפרש לשון חף אחפי פותחת ולא אפותחת עצמה כדמשמע בכמה דוכתי (וכדמשמע נמי בירושלמי דשמעתין) ומשום הכי מייתי מהך ברייתא דשייך לשון חף אשיני פותחת אלא דסוגיא כזו לא מצינו ועוד דאם כן הו"ל למימר כדתניא חפי פותחת וכו' אבל לשון ת"ר לא משמע הכי ומשום הכי ניחא ליה לרש"י לפרש דהאי חפי פותחת דברייתא נמי איירי בשל עצם והשתא אתיא שפיר טובא הא דמייתי להך ברייתא בשמעתין דהא במכילתין אשכחן בכמה דוכתי דשיעורי שבת תליין במידי דחשיב כלי לענין טומאה וה"נ דכוותיה א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דמשמע ליה לרש"י דסוגיא דהכא אתיא כרב נחמן דאמר בהכל שוחטין דכלי עצם ככלי מתכות דמי וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל דבהך פלוגתא גופא דהכל שוחטין כתב בחיבורו פ"ה מהלכות כלים כרב נחמן אף לקולא לענין גולמי כלי עצם גופייהו וכבר נדחק שם הכ"מ בפירושו כמו שנראה להמעיין בדבריו וכבר הרגיש ג"כ בזה בעל משנה למלך ע"ש ולפי מה שכתבתי א"ש טפי דסוגיא דשמעתין מסייע ליה לר"נ. ועוד אפשר לומר דאפילו את"ל דלענין גולמי דפליגי רבי יוחנן ור"נ הלכה כרבי יוחנן דכלי עצם ככלי עץ דמי מ"מ אפשר דטעמא דר' יוחנן גופא היינו משום דלקולא לא שויא רבנן ככלי מתכות (אף למה שהעליתי שם דעיקר מלתא דגולמי כלי עץ טמא אינו אלא מדרבנן אף ע"ג דדמיהן יקרין כשל מתכות אפ"ה כיון דאינן עשויין לכבוד כשל מתכות מש"ה שדינן עלייהו נמי חומרא דכלי עץ משא"כ הכא לענין פשוטי כלי עצם אפשר דאפילו ר' יוחנן מודה דכיון דדמיהן יקרין כשל מתכות עשאוהו חכמים כשל מתכות לחומרא דפשוטיהן טמאין) וא"כ לפ"ז מה שהקשו בתוס' מהא דתנן בכלים כלי עץ וכלי עצם וכו' פשוטיהן טהורים היינו לענין דטהורין מדאורייתא כמ"ש מ"ז ז"ל באריכות אבל מדרבנן לעולם דכלי עצם טמאין מה"ט כדפרישית דעשאוהו כשל מתכות כיון דדמיהן יקרין. ועוד נראה לי דבלא"ה אפילו בכלי עץ גופייהו נמי אשכחן דאפילו למאן דסבר דפשוטיהן טהורין לגמרי אף מדרבנן דלא כסוגיא דפרק המוכר את הבית אפ"ה אשכחן בכמה דוכתי דפשוטי כלי עץ החשובין כגון טבלא המתהפכת וכן בכלים המשמשין אדם ומשמשי אדם דטמאין לכ"ע מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן כמ"ש התוס' בפ"ק דסוכה בד"ה ומסגרתו למטה היתה ובבכורות פרק אלו מומין דף ל"ח ובדוכתי טובא וא"כ בפשיטות מצינן למימר דחפי פותחת חשיבי טובא משו"ה פשוטיהן טמאין אפילו אם היה של עץ ממש כ"ש בשל עצם וכדפרישית כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודוק היטב:

מתני' תרווד. כף קוליי"ר: חף. קס''ד דפותחת של חף עצמה ושיעורה נפיש מתרווד: כרכר. עץ יש לאורגין וראשו חד: כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא דרמי ליה אזיל ליה: גמ' והא קיי''ל דשיעורא דרבנן נפיש. גבי לעשות תלאי: חפי פותחת. שינים הקבועים בה ולא היא עצמה ועושים אותם מעצם: חפי פותחת טהורין. דכל זמן שלא חברן בה אינן ראויין לכלום: טמאין. דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאין בהכל שוחטין (חולין דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת וכל המחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול ומקבל מפתח: ושל גל. ואם הפותחת הזאת אינה של כלים כגון של שידה ומגדל אלא של גל כמו טרוקי גלי כגון דלתות שערי החצר אע''פ שחברן בפותחת הואיל וחבור זה בדלת היא ודלת בנין מחובר לקרקע טהורין: סכוכית. זכוכית ועל שם שסוכין קרי סכוכית ועל שם שהיא זכה קרי זכוכית: והוא שמרגשת. הבהמה בצרור זה בהכאתו: שיעורן בכמה. להתחייב עליהן אי נמי לטלטלן בחצר ולהכניסן לבית הכסא ואידי ואידי חד שיעורא הוא דבמידי דחזי להו מיחייב על הוצאתו: כזית כאגוז כביצה. שלש מכניסין לקינוח ומקנח זו אחר זו אחת כזית ואחת כאגוז ואחת כביצה בתחלה מקנח פי הרעי בקטנה להסיר רעי הנדבק שם שהגדולה פוחסת ומלכלך סביבותיו: טורטני. מאזנים יכניס לשם לשקול: מלא היד. בין שלשתן או אפילו הן ד' וה' ובין כולן מלא היד: מקורזלות. ביקועו' שיהיו ראויות לקינוח: מותר להכניסם. בתוך ד' אמות או בחצר דלא ליתסר לטלטולינהו: כאגוז. כל אחת ואחת: התם מתני'. פלוגתא דאתרוג מתני' היא במסכת סוכה והיא סדורה בפי התלמידים: והכא ברייתא. ויש הרבה תלמידים שלא שנאוה והוא תולה הידועה בשאינה ידועה: כך מחלוקת כאן. ולסימנא בעלמא אמרה דלא תשכח לגירסא דברייתא ואם תשכחנה הזכר ממשנתך דאתרוג: אבל לא הפאייס. כמו שקל פיסת רגב (סנהדרין דף סד.) שקורין גלישט''א דהואיל ומיפרכה לא חזי לקינוח ואסורה לטלטל: כרשיני בבלייתא. הכי מיקרו משום שבבל ארץ לחה היא והמחרישה מעלה רגבים: למשמש. הנצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות אמרינן לקמן בפירקין דממשמש בצרור בנקב והוא נפתח וקא סלקא דעתך דקאמר ובשבת אסור למשמש כלל כדרך שממשמשים בחול: ליסתכן. דאמר מר (תמיד פ''א דף כז:) עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרוקן: ומשני כלאחר יד. האי כדרך דקאמר רבא כדרך הממשמש בחול בלא שינוי משום השרת נימין אבל כלאחר יד כגון אוחז צרור בב' אצבעותיו שפיר דמי: אם יש מקום קבוע לבה''כ. שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית מכניס שם מלא יד: כהכרע. כשיעור המכריע כאגוז נפיש מכזית וזוטר מכביצה: מדוכה קטנה. מלאכתה לאיסור אסור לטלטל:. ואם יש עליה עד. קנוח המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה לקינוח: תחתוניות. פיג''ש: לולבי גפנים. אותן פיצולין הגדלין בגפן וקורין וודיל''ש: מוריגי בהמה. כל בשר שיש בבהמה העשוי כמורג שהוא פגום וחרוקה כמורג חרוץ חדש כלומר כל מקום שאין הבשר חלק כגון קליפת הלשון וכגון החיך שיש בו כמין קוצין וכפגימות וכבית הכוסות: שקינח בו חבירו. אסיד ואחרסית נמי קאי: התולה. שאינו יושב אלמא קינח בו חברו לא חזי לקינוח ורב ששת אמר לעיל אם יש עליה עד מותר: לח. לא חזי יבש חזי: מצד אחד. באותו צד שקינח בו חבירו לא חזי לקינוח אבל בצד שני חזי: דידיה. שהיה קינוח שעליה שלו: ונשטשטשו. אותו עד: מהו. מי בטיל לייחוד דידהו או לא: אי רשומו ניכר מותר. דכיון דמאיס לא חזי לבשמים ולא מיבטל ליה מבית הכסא:

חפי פותחת טהורין. פי' בקונטרס שינים של עצם ונותנין אותם בפותחת לפתוח וקודם שלא נקבעו אין ראוין לכלום קבען בפותחת טמאין דכלי עצם כמתכות ופשוטיהם טמאים כדאמר בהכל שוחטין (חול. ן דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת והמחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול דמקבלת מפתח ומה שפירש דפשוטי כלי עצם טמאים כדאמר בהכל שוחטין לא דק דהתם לא איירי אלא בגולמי כלי עצם אבל פשוטי כלי עצם הא תנן ומייתי לה בפ''ק (דף טז:) כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומה שפירש דחפין הן של עצם קשה לר''י דגבי כלי מתכות מיתניא בתוספתא דכלים ועוד דאי בשלא נקבעו אין ראויין לכלום אם כן פשיטא דטהורין ומה שפי' שפותחת יש לה בית קיבול לקבל המפתח הא לא חשיב בית קיבול שאין המפתח עשוי לטלטל ע''י אותו בית קיבול כמו הקיטע יוצא בקב שלו (לעיל דף סו.) דטהור כשאין בו בית קיבול כתיתין דפי' בקונט' דמה שמניח ראש שוקו בתוכו לא חשיב בית קיבול שאין השוק מיטלטל על ידו ועוד דפי' דפותחת גורמת טומאה לחף אדרבה תנן במס' כלים בפי''ג (משנה ו) פותחת של עץ וחפין של מתכת טמאה פותחת של מתכת וחפין שלה של עץ טהורה אלמא בתר חפין אזלינן ואע''ג דמשמע דאתיא כרבי נחמיה דלא אזיל בתר מעמיד אלא בתר תשמיש דהיינו חותם ברייתא דשמעתי' נמי נראה לר''י דאתיא כוותיה דקתני סיפא דהכא טבעת של מתכת וחותם של אילמג ר' נחמיה מטהר ונראה לר''י דבחפין של מתכת איירי ואע''פ שלא נקבעו ראויין הם קצת ליתנם בפותחת ואפילו הכי טהורין דגולמי כלי מתכות טהורין קבען בפותחת טמאין שנגמרה מלאכתן וכן משמע בסמוך דטעמא משום גמר מלאכה דקתני ושל גל אע''פ שחברן לדלת כו' דמשמע מה שקבען לדלת יש לו לגרום טומאה אלא כיון שאין להם פותחת [וחף] קבוע בגל טהור: אסור למשמש בצרור. פירש בקונטרס הנצרך לפנות ואינו יכול אסור משום השרת נימין וא''ת והא רבא בדבר שאין מתכוין סבר כר''ש בספ''ב דביצה (דף כג.) וכה''ג פריך לקמן לרבי יוחנן דאסר משום השרת נימין ויש לומר דהכא במשמוש צרור הוי פסיק רישיה: ואם לאו כהכרע. ונראה לר''ת כגירסת ר''ח ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים והכרע פי' רגל כמו כרעי המטה וכן מפרש בירושלמי כמלא רגל מדוכה קטנה של בשמים: אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר. מילתא באפי נפשה היא פירוש מותר לקנח בה אפילו גדולה יותר מכביצה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון דיש עליהן עד הוכנו כולן:

שבת פא ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף פא - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד