שבת פב ע"א

דף פב - א

אמרה להו: מאי איעבד לכו, אין הכשפים שולטין עליכם לפי שאתם נזהרים מדברים המביאים לידי שליטת הכשוף.  דלא מקנחו לכו בחספא בחרס, ולא קטיל לכו כינא אמנייכו, אינכם הורגים כינה על בגדיכם, ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה אינכם שולפים ירק ואוכלים אותו הישר מתוך האגודה שאגד הגנן, אלא אתם מתירים את האגודה תחילה ^[1].

הרי שקינוח בחרס קשה לכשפים.

אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא, דמחדדין שמעתיה?

אמר ליה: מאי איזיל לגביה, מדוע אלך אליו? דכי אזילנא לגביה מותיב לי משוחח עמי במילי דעלמא. כגון, אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, מי שנכנס לבית הכסא לא יתיישב במהרה ובחוזק, ולא ליטרח טפי, לא יתאמץ יותר מדאי, משום דהאי כרכשתא, החלחולת, אתלת שיני יתיב, תלויה בשלש רצועות בשר הנראות כמו שינים. ולכן צריך לנהוג בזהירות, דילמא משתמטא יתנתקו שיני דכרכשתא, ואתי לידי סכנה, שהכרכשתא עלולה לצאת.

אמר ליה רב הונא לרבה בריה: הוא, רב חסדא, עסיק בחיי דברייתא דברים הנוגעים לחיי הבריות, ואת אמרת שהוא משוחח עמך במילי דעלמא? ! כל שכן - זיל לגביה!

היו לפניו צרור וחרס בשבת:

רב הונא אמר: מקנח בצרור אעפ"י שהוא מוקצה, ואין מקנח בחרס משום סכנה שמא ינתק שיני הכרכשתא.

ורב חסדא אמר: מקנח בחרס, שיש עליו תורת כלי, ואין מקנח בצרור, שהוא מוקצה.

מיתיבי לרב הונא מהא דתניא: היו לפניו צרור וחרס - מקנח בחרס ואין מקנח בצרור.

תיובתא דרב הונא?

תרגמא תירץ והעמיד רפרם בר פפא קמיה דרב חסדא אליבא דרב הונא ליישב דבריו: ברייתא מיירי באוגני כלים, בשפת כלי החרס, שהוא חלק, ואין בו סכנה שינתק את שיני הכרכשתא. הלכך עדיף מצרור. ^[2]

היו לפניו צרור ועשבים בשבת, ^[3] פליגי בה רב חסדא ורב המנונא: חד אמר: מקנח בצרור, ואין מקנח בעשבים, לפי שהם לחים וחותכים את הבשר. [רבותיו של רש"י מפרשים שאסור משום תלישת העשבים. ודחה רש"י פירושם, כי אין חולק בדבר שאסור לתולשם. אלא ודאי מיירי שמקנח בעודם מחוברים, ואינו תולשם].

וחד אמר: מקנח בעשבים המחוברים, ואינו תולשם, ^[4] שאז אינו מטלטל מוקצה. אינו מזיזם. ^[5] ואין מקנח בצרור, לפי שמטלטל בכך מוקצה.

מיתיבי למאן דאמר מקנח בעשבים, מהא דתניא: המקנח בדבר שהאור האש שולטת בו - שיניו התחתונות של הכרכשתא, נושרות.

והרי עשבים שולט בהם האש?

לא קשיא.

הא דמקנח הוא בעשבים לחין, שאין האור שולטת בהן.

הא דשיניו התחתונות נושרות, הוא בעשבים יבשין, שהאור שולטת בהן.

הנצרך לפנות ואינו נפנה, פליגי בה רב חסדא ורבינא:

חד אמר: רוח רעה שולטת בו, שיש לו ריח רע בפה, לפי שהזבל מתרקב במעיו והריח יוצא דרך הפה.

וחד אמר: רוח זוהמה שולטת בו, שכל גופו מסריח מזיעה, לפי שהריח נבלע בבשרו ובאבריו, והופך לזיעה מזוהמת.

תניא כמאן דאמר רוח זוהמא שולטת בו.

דתניא: הנצרך לנקביו ואוכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, מבלי לנקותו מהאפר. וזו היא תחלת רוח זוהמא.

הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות לפי שאין הנקב נפתח:

אמר רב חסדא: יעמוד וישב, יעמוד וישב.

רב חנן מנהרדעא אמר: יסתלק לצדדין. יבדוק עצמו בזוית זו ויסתלק לזוית אחרת ויבדוק שוב.

רב המנונא אמר: ימשמש בצרור באותו מקום.

ורבנן אמרי: יסיח דעתו, וכדמפרש.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל שכן דכי מסח דעתיה לא מפני? אמר ליה רב אשי: הכי קאמרי רבנן: יסיח דעתו מדברים אחרים.

אמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא ישמעאלי דקם ויתיב וקם ויתיב, עד דשפך את יציאותיו כקדירה.

תנו רבנן: הנכנס לסעודת קבע, וגנאי הוא לו לקום באמצע הסעודה אם יצטרך לנקביו - יהלך עשרה פעמים של ארבע ארבע אמות כל פעם, ובין כל פעם ישב ויבדוק עצמו. שההילוך מועיל ליציאת נקבים.

ואמרי לה: ארבעה פעמים של עשר עשר אמות, שכך עדיף, שהולך יותר בכל פעם, ונפנה, ואז הוא נכנס לסעודה וישב במקומו.

מתניתין:

חרס - שיעור הוצאתו הוא כדי ליתן בין פצים לחברו [כשמסדרים עמודים או קורות אחד על גבי השני נוצר חלל בין זה לזה ומניחים שם חרס כדי שלא יתעקם העליון, וזהו שיעור החרס שחייבים על הוצאתו בשבת], דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: כדי לחתות בו את האור, להעביר בו גחלים ממקום למקום.

רבי יוסי אומר: כדי לקבל בו רביעית מים.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר שהחרס משמש לחתיית גחלת מהאור - זכר לדבר יש בנבואתו של ישעיה הנביא.

שנאמר בדברי נבואתו של ישעיה הנביא לעם ישראל על שמאסו בנבואת האמת ובטחו בעושק ובדברים נלוזים [פרק ל פסוקים יג יד]:

"לכן יהיה לכם העון הזה כפרץ [של חומה] נופל, נבעה [הפרץ] בחומה נשגבה, אשר פתאם לפתע יבוא שברה.

ושברה כשבר נבל יוצרים, [ותהיה השבירה לרסיסים כה קטנים, עד כי] לא ימצא במכיתתו [בין שברי החרסים, אפילו] חרש [אחד הראוי] לחתות [בו גחלת] אש מיקוד.

ו [כן לא ימצא בין שברי החרסים חרס אשר יהיה ראוי] לחשוף [לדלות בו] מים מגבא [מגומא של מים] ".

אמר ליה רבי יוסי: וכי משם ראיה לדבריך?

אדרבה, הרי בסיפא דקרא כתיב שלא ימצא חרס אשר ראוי "לחשוף [לדלות בו] מים מגבא [מגומא של מים] ".

הרי שהחרס משמש גם לקבלת מים, וזה הוא שיעורו, להתחייב על הוצאתו בשבת בשיעור הראוי לקבל בו רביעית מים.

גמרא:

ומקשינן: הרי מסתברא, מסתבר מלשונם של רבי יוסי ורבי מאיר במשנה, כי שיעורא דרבי יוסי - נפיש, גדול משיעורא דרבי מאיר.

שהרי רבי מאיר אמר "לחתות בו גחלת" מבלי שיפרש בו שיעור כל שהוא. ומשמע, אפילו אם ראוי לחתות בו גחלת אחת. והוא שיעור קטן מהשיעור של רבי יוסי שאמר "כדי לקבל בו רביעית מים".

ותיקשי, שהרי מקרא, מדברי הכתוב בישעיה, המובא במשנה, משמע דשיעורא דרבי מאיר של חרס כדי לחתות גחלת נפיש, גדול מהשיעור של רבי יוסי כדי לקבל בו רביעת מים.

והראיה: דאי סלקא דעתך שיעורא דרבי יוסי נפיש, תיקשי:

וכי לייט לה מקללם הנביא ישעיה תחילה במנא זוטרא, שלא ישאר להם חרס אפילו בגודל הדרוש לחתיית אור, והדר לייט לה, ולאחר מכן הוא חוזר ומקללם במנא רבה, שלא ישאר להם חרס גדול יותר שראוי לקבל בו רביעית מים.

וכי דרך המקללים לקלל תחילה בדבר גדול ולאחר מכן בדבר קטן!?

אלא, ודאי השיעור של חרס הראוי לקבלת מים הוא פחות מהראוי לחתיית האור.

וקשה, שמדברי המשנה משמע איפכא.

אמר אביי: לא קשיא. מתניתין נמי, דקאמר בה רבי מאיר לחתות את האור, היינו לחתות אש - מיקידה גדולה של אש! וביקידה גדולה אפילו כדי להוציא ממנה גחלת קטנה צריך להשתמש בחרס גדול, כדי שלא יכוה. ולעולם שיעור זה גדול מקבלת מים, וכדמשמע מקרא.

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר משם ראיה.

והוינן בה: שפיר קאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר?

ומתרצינן: ורבי מאיר סבר: "לא מיבעיא" קאמר קרא.

לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי, חרס הראוי לחתיית האור, דלא לישתכח ליה, שלא יהיה מצוי להם להשתמש בו. אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי, כגון חרס לקבלת מים, נמי לא לישתכח ליה.

הדרן עלך פרק המוציא יין

פרק תשיעי - אמר רבי עקיבא

פרק אמר רבי עקיבא ^[6]

מתניתין:

אמר רבי עקיבא: מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא, שהנושא אותה נטמא ואפילו לא נגע בה, כנדה המטמאה את האדם הנושא אותה בטומאת משא? שנאמר על ידי הנביא ישעיה [ל כב] שיש לעבודה זרה דיני טומאה כנדה.

"וטמאתם את צפוי פסילי כספך, ואת אפדת מסכת זהבך.

תזרם - כמו דוה [נדה].

צא - תאמר לו".

ודרשינן: מה נדה מטמאה במשא את האדם הנושאה, אף עבודה זרה מטמאה במשא, את הנושאה בטומאת משא.

גמרא:

תנן התם במסכת עבודה זרה: מי שהיה כותלו סמוך לעבודה זרה שהיה אותו כותל משותף גם לבית עבודה זרה, ונפל - אסור לו לבנותו, שהרי מהנה הוא את העבודה זרה בכך.

כיצד יעשה? כונס לתוך שטח שלו ארבע אמות, ובונה שם את הכותל. ^[7]

וכיון שמניחו ע"ג יתדות הרי הוא מעבירו ממקו' שמתחבר ומתחייב משום תולש. אבל אם זרעו מעיקרא להניחו ע"ג יתדות בזמן שמניחו על גבי קרקע הרי הכינו במקום שמתחבר לקרקע ונמצא חייב משום נוטע. ולענין חרס מיסברא שיעורא ר' יהודה [זוטר] ור"מ נפיש מיניה ודר' יוסי נפיש מיניה אבל מן קראי שיעורא דר"מ נפיש דאי ס"ד שיעורא דר' יוסי נפיש דההוא כדי לקבל רביעית לייט להו תחלה שלא ימצא דבר קטן שהוא כדי לחתות אש מיקוד והדר לייט שלא ימצא דבר גדול כדי לקבל רביעית ומקשינן היכי אמרת דמקרא דשיעורא דר"מ נפיש מדר' יוסי והלא דבר ידוע שיש לחתות אש בחרס קטנה שאין בה כדי לקבל רביעית. ופרקיה אביי להאי קושיא לא תימא לחתות אש כדי להדליק ממנה במקום אחד אלא לחתות אש מיקידה גדולה כדי להתחמם כנגדה. ומקשי' אי מחשב (קא' השבת) [לענין שבת מאי דחשיב] מקראי ושיעורא דר' מאיר נפיש שפיר קאמר ליה ר' יוסי משם ראיה. דהא חשיב חרס לחשוף מים. ומפרקינן לדר"מ דאמר ולחשוף מים לא חשיבותא היא ולא חשיב אלא לחתות אש.

ולא מיבעיא קאמר דלא מיבעיא מידי דחשיב דלא שבקינא אלא מאי דלא חשיב נמי לא שבקינא. ולעולם שיעור הוצאה מאי דחשיב הוא:

סליק פרק שמיני.

פרק ט אמר ר' עקיבא מניין לע"ז שהיא מטמאה במשא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה. אגב דתניא אסמכתא מן קראי בסוף המוציא יין לענין שיעור חרס אדכר נמי (הנשאה) [הני משניות].

הא דתנן מי שהיה ביתו סמוך לע"ז והיה שלו ושל ע"ז. פירש"י ז"ל לבית שע"ז בתוכו ונדון מחצה על מחצה שהמחצה שלו נחשבת בד' אמות של כניסה. ור"ח ז"ל כ' בפירושיו וקשיא מכדי בין לרבה בין לר"א משמשי ע"ז איתקש לשרץ כדכתיב שקץ תשקצנו, והתנן (ע"ז מז:) לענין בית ע"ז אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ר"ע אומר כנדה ומפרקי' דהא בית גופי' כע"ז הוא כדתנן ג' בתים הן בית שבנאו מתחלה לשם ע"ז אסור ואמר רבי המשתחוה לבית אסרו וע"ז מטמא כנדה אבל משמשיה כשרץ אלו דברי ר"ח ז"ל ועיקר הן לפי גמרתינו. ובירושלמי (ט,א) גרסי', אית מתני' אמרה ע"ז כנדה ומשמשיה כנדה ואית מתני' אמרה ע"ז כנדה ומשמשיה כשרץ כל עצמה אינה קרוי נדה אלא במשמשין וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תפתר בחקיקין על גופה ר' יעקב דכפר חנין אמר תפתר במשתחוה לאפוד עצמו כענין שנאמר ויעש אותו גדעון לאפוד מתני' כמ"ד ע"ז כנדה ומשמשיה כנדה דתנינן אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ר"ע אומר כנדה תפתר במשתחוה לבית עצמו וזה מפורש כדברי ר"ח ז"ל לפי מאי דאמרי' בגגו' דילן דמשמשיה כשרץ:

חרס כל שהוא חושש לסכנת חבורה או לכשפים ידועים אצלם שהיו שולטים במי שהיה דרכו לקנח בחרס אסור אף בחול ששמירת עצמו מן הסכנות בכלל המצוות הוא אבל במקום או באדם שאין לחוש לכך מותר אף בשבת ואע"פ שהוא קרוב להשיר שער דבר שאין מתכוין מותר שהרי אף בנזיר אמרו שהוא חופף ומפספס ביד אלא שאינו סורק במסרק כמו שיתבאר במקומו:

היו לפניו צרור וחרס מוטב לקנח בצרור אע"פ שאינו בר טלטול שכל לגבי קינוח בר טלטול הוא ומוטב לו משיקנח בחרס אם מצד הסכנות שהזכרנו אם מצד השרת נימין ואם הוא מאגני כלים שהוא חלק ואין בו סכנת חבורה ולא השרת נימין מקנח בחרס שיש עליו תורת כלי ולא בצרור ואף אתה מפרשה במקום שאין בו סכנת כשפים:

היו לפניו צרור ועשבים מחוברים מקנח בעשבים בעוד שהם מחוברים ואין גוזרים שמא יתלשם ומשום משתמש במחובר לקרקע אין כאן איסור שכל שאין גבוהים מן הקרקע שלשה טפחים מותר להשתמש בו במחובר וכן באילן מותר להשתמש בסמוך לארץ פחות משלשה כמו שיתבאר בשלישי של עירובין והילכך מותר לישב על גבי עשבים בשבת שלא אסרו אלא בעוזרדין וקנים שהם קשים ונשברים מהרה ולמדת לפי דרכך בפי' שמועה זו שבשבת היא אמורה ואתה צריך לפרש על מה שאמרו מקנח בעשבים ולא בצרור והקשו עליה ממה שאמרו המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות ר"ל שינים שהכרכשא תלויה בהם עד שתרצו כאן בלחים כאן ביבשים צריך אתה לפרש שכך הוא מקשה היאך יקנח בעשבים בשבת והרי אף בחול אסור ותירץ שלא נאסרו בחול אלא ביבשים הא בלחים מותר ובשבת מקנח בעשבים בחבורן שהרי לחים הם ויש אומרים בהפך מפני שהיבשים אין בהם משום תלישה וכך היא בפירושי ההלכות אלא שאין הדברים נראין ויש מפרשה בשבת ובעשבים תלושים אלא שיש לתמוה היאך יחלוק האחר לומר יקנח בצרור ולא בעשבים אלא שהם מפרשים שהלחים חותכין את הבשר וי"מ כל השמועה בחול:

לעולם יקדש אדם עצמו בנקיות כמה שאיפשר לו ואל ישהא את נקביו בשום צד שכל העושה כן רוח רעה ורוח זוהמא שורין עליו ואף אם מוצא עצמו שטבעו עצור ואינו יכול לטהר עצמו כמה שצריך לו יהא משתדל בכל כחו להכין עצמו לכך וכ"ש כשהוא עומד לילך לסעודה והוא שאמרו הצריך ליפנות ואכל דומה לתנור שהוסק על גבי אפרו וזהו תחלת ריח הפה אכל ולא שתה אכילתו דם וזהו תחלת חולי מעים אכל ולא הלך ארבע אמות אכילתו מרקבת וזו היא תחלת רוח רעה רחץ ולא סך שמן תחלה דומה לזולף מים על גבי חבית רחץ בחמין ולא שתה מהם דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו באור ולא הכניסוהו במים:

אבנים של בית הכסא יש מי שפוסק ברה"ר אסור להוליכם בפחות פחות מארבע אמות אבל בכרמלית מותר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק תשיעי בעזר הצור:

אמר ר' עקיבא וכו' כבר ביארנו על פרק זה שעיקר הכונה בו מה שהתחיל לבאר בסוף פרק כלל גדול ובפרק המוציא בעניני השיעורין שבהם יתחייב המוציא בכל דבר ודבר ושלא יושלם זה החלק עדיין עד שיצטרף עמהם פרק המצניע ומ"מ נתגלגלו בזה הפרק הרבה ענינים שלא מן הכונה כלל ופירשו גדולי הרבנים שמתוך שהיה לו לשנות מנין שמרחיצין את המילה וכו' שהוא מצרכי שבת נתגלגלו בה כל האחרות שנאמרו בלשון מנין ולא יראה לי כן שהרי אף זו טפלה היא ושלא מן הכונה שלא היתה הכונה בפרק זה אלא בחיוב שיעור ההוצאה על הדרך שביארנו ועיקר הדברים שמאחר ששנה בסוף פרק המוציא ענין הוצאת כלי חרס והביא בו מקרא דרך אסמכתא גלגל דברים אלו שבכל אחת מהן הביאו עליה מקרא דרך אסמכתא ושלא במכוין לאותו ענין וכל שכן ממה שהיה צריך לשנות מוציא משמשי ע"ז שהוא חייב בכל שהוא ולהביא עליו מקרא של ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכן יראה לי עוד ממה שהמקרא שהביאו בסוף פרק המוציא נדרש במדרשות על עניני ע"ז לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד להדליק נר לפני ע"ז ולחשוף מים מגבא לזלף לפני ע"ז ונתגלגל מזו לענין ע"ז וממנה לכל הדומים לה הנאמרים בלשון מנין ושהוא מביא עליהם מקראות דרך אסמכתא ואמר על זה:

והמשנה הראשונה אמר ר' עקיבא מנין לע"ז שהיא מטמאה במשא כנדה שנ' תזרם כמו דוה צא תאמר לו מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא אמר הר"ם פי' טומאת משא הוא כי מי שנושא דבר שהוא מטמא במשא אפי' שלא נגע בו אלא שיהיה בינו ובינו דבר מבדיל כיון שיהיה כובד אותו הדבר הטמא עליו טמא ובתחלת סדר טהרות ביאר הדברים המטמאין במשא ומה שאינן מטמאין ושם נזכור הראיות כלם ור' עקיבא סובר כי מי שנשא ע"ז נטמא ואפי' היתה בקופה וכיוצא בה וחכ"א כי אינה מטמאה אלא במגע והנוגע בה בעצמו הוא נטמא והראיה שהביא ר"ע שהיא מטמאה במשא מאותה הראיה עצמה אומרי' חכמי' שהיא לא תטמא לאיברים והוא אמרם אקשייה רחמנא לנדה שאינה מטמאה לאיברים וכמו שיד הנדה ורגלה כשהן קטומין אינן מטמאין משום נדה כמו כן חלק מצורת ע"ז אינו מטמא אלא כלה היא המטמאה במגע כשרץ שאינו מטמא אלא במגע כאשר נבאר בתחלת טהרות והמשילה הכתו' לשרץ כאמרו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא וטעם מה שהלכו חכמים בטומאת עבודה זרה לקולא לפי שהיא מדרבנן והעקר אצלנו כי כל מה שהוא מדרבנן ונוכל להקל או להחמיר שנלך בה להקל והלכה כחכמים:

אמר המאירי מנין לע"ז שהיא מטמאה אדם הנושאה במשא אע"פ שאינו נוגע בה שנאמר תזרם כמו דוה ובע"ז הוא אומר כן מה נדה מטמאה במשא שהרי הוקשה לזב כדכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו וזב מטמא במשא דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם וכו' והרי אף הזב במשמע אף ע"ז מטמאה במשא:

זהו ביאור המשנה ומ"מ אין הלכה כן אלא מטמאה היא את האדם במגע אבל לא במשא כשרץ שנ' שקץ תשקצנו מה שרץ אינו מטמא במשא אלא במגע אף ע"ז כן ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

מי שהיה ביתו סמוך לע"ז וכותל מפסיק בין ביתו לע"ז ומשתמשים בה שניהם ונפל אותו הכותל אסור לבנותו ועד עכשיו מותר היה בתשמישו שהרי אנו עסוקים בשכל הכותל לישראל כגון שהיה ביתו בנוי ובנה הגוי סמוך לו בית לע"ז ולא בנה שם אלא שלשה כותלים והוא נסמך על הרביעי בכותלו של ישראל ועכשיו נפל הכותל אסור לבנותו שהרי בונה בית לע"ז אלא כונס ארבע אמות לתוך שלו עם עובי הכותל ובונה וביארנו במקומו שממלא את הריוח היזמי והיגי וכיוצא בזה שלא להרויח לע"ז היה הכותל שלו ושל ע"ז כגון שבנאוה שניהם לשם בית ואח"כ בנה הגוי שאר כותליו לע"ז או שבנה הנכרי את כלה ונמלך אח"כ ועשאה ע"ז ידון מחצה על מחצה ואינו כולל בריחוק ארבע אמות אלא חצי עובי הכותל ודבר זה כלו כשהבית עצמו נעבד והוא שאמר אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ כלומר במגע אבל לא במשא כמו שביארנו במשנה ואין צריך לומר שאסורים בהנאה אפי' חלקו של ישראל לדעת גדולי הרבנים אלא שגדולי המפרשים חולקין להתיר של ישראל בהנאה כל זמן שהוא מכיר חלקו כמו שביארנו במקומו ומ"מ אם אין הבית עצמו נעבד אע"פ שייחדו לעבודת אלילים שהכניס בתוכה מותר הבית בהנאה אחר שהוציאם ואין טומאה באבניו ועציו ועפריו כמו שביארנו במקומו ואי אתה יכול לפרש את המשנה בבית שע"ז בתוכו שהרי אין הבית אלא משמשי ע"ז והיאך יאמר בהם ר"ע כנדה ולטמא במשא והרי במשמשי ע"ז לא נחלקו כלל שאין טומאתן אלא כשרץ:

ברש"י ד"ה ואינו מקנח בעשבים כו' ורבותינו מפרשים משום תלישה וכו' כראמרי' בעירובין פ"ג דלא אסרו אלא באילן וקנין ועוזרדין ופירושן קשין כן הוא בספרים שלנו ויש ספרים שגורסים לפי שהן קשין ול"נ שיש לגרוס ופירושו קשה וקאי אפירוש של רבותינו וק"ל:

גמ' לא ימצא במכיתתו חרש לחתות כו' משם ראיה ולחשוף מים מגבא כו' כצ"ל. ונ"ב סיפא דקרא הוא וק"ל:

שם איבעיא להו שיעורא דר"מ נפיש או שיעורא דר' יוסי נפיש כו' נמחק:

שם מסברא שיעורא דר' יוסי נפיש ומקרא כו' במנא רבה אמר אביי מתני' נמי לחתות אש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואינו מקנח כו' במחוברין ומקנח בהן כו' דלא אסרו אלא באילן ובקנים עוזרדין לפי שהן קשין כצ"ל. ונ"ב ראיתי בגמ' שהגיה רבי אברהם מפראג ופירות קשין וטעות הוא כי אין חילוק בין פירות קשין כלל אלא שהקנה צ"ל קשה וזהו עוזרדין שאם הוא רך אין עליו תורת אילן ע"ש דף ל"ד:

בד"ה בין פצים לחבירו כשמסדרים פצימין ועמודין וקורות ועושין סואר של קורות כו' כצ"ל. ונ"ב אותן המושכבות לארץ כסדר לבנין סוואר שמם וכן בריש המביא:

בא"ד ויש חלל בין זה לזה סומכין מתחתיו כו'. נ"ב פי' מסדרין העצים לבנין על הארץ דרך ריבוע ואי אפשר בענין זה שלא יפסיק בין קורה לקורה נ"ל:

בד"ה לחשוף כו' ושריעות נהרות. נ"ב פירוש שגדל הנהר וכסה עין הדרך לשון שרוע וקלוט רש"י בריש המניח:

בד"ה מסתברא צ"ל מסברא כו' נפיש ומקרא שיעורא כו' נפיש לייט לה כו' כצ"ל הד"א:

הוּא עָסִיק בְּחַיֵּי דִּבְרִיָּתָא. יש להקשות הוה ליה למימר 'מְדַבֵּר' ומאי 'עָסִיק' ועוד דאמר לו 'כָּל־שֶׁכֵּן' איך יהיה כָּל־שֶׁכֵּן דהא ודאי דברי תורה עדיפי מדברי רפואת הגוף, כי נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא ואיך יאמר לו כָּל־שֶׁכֵּן? ונראה לי בס"ד רצונו לומר אף על פי שמדבר דברים שהם דברי רפואה ודאי הוא מרמז בהם דברי תורה, ואומר אותם בדרך משל על דברי תורה, לקיים מה שנאמר (אבות ב, ב) יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כלומר בדברים של דרך ארץ מלביש דברי תורה, ולזה אמר עָסִיק בְּחַיֵּי דִּבְרִיָּתָא, רצונו לומר 'עָסִיק' בתורה בדברים שהם 'חַיֵּי דִּבְרִיָּתָא' ולכן 'כָּל־שֶׁכֵּן' דְּתָּזִּיל לְגַבֵּיהּ דהשתא איכא תרתי דברי תורה וגם דברי דרך ארץ. ועל כן חל עלינו חובת הביאור לבאר מה נרמז דברי תורה בזה? ונראה לי בס"ד 'בֵית הַכִּסֵּא' רמז לעמל עולם הזה, שהאדם עמל בגשמיות הן במשא ומתן הן במלאכה, ונקרא בֵית הַכִּסֵּא מלשון לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ במשלי (ז, כ), שהוא לשון זמן וועד, וכן כל ענייני עולם הזה אין להם נצחיות אלא לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ (קהלת ג, א), מה שאין כן עניני עולם הבא שהם עסק התורה והמצות יש להם נצחיות. וזה שאמר מַאן דְּעַיִיל לְבֵית הַכִּסֵּא הוא עסק עולם הזה, לָא לֵיתִיב בְּהֶדְיָא פירוש במהירות כמו שכתב רש"י ז"ל, כלומר לא יהיה מהיר ולהוט בעסק זה, וגם לָא לִיטְרַח טְפֵי, רצונו לומר לא יהיה דוחק את השעה להשיג מבוקשו בחזקת היד כשיראה ההצלחה רחוקה, יען דְּהַאי כַּרְכַּשְׁתָּא היא עולם הזה, וקראה 'כַּרְכַּשְׁתָּא' שהיא מעבר לפסולת של המאכל הגופני, כן עולם הזה היא מעבר פסולת החומר הגשמי. גם נראה לי דקראה 'כַּרְכַּשְׁתָּא' כי היא מלה מורכבת משתי תיבות שהם 'כרך שתא' והיינו 'כרך' זו אכילה, ו'שתא' זו שתיה, ששניהם בפה, וכן עולם הזה כל עמלה הוא בשביל פעולות של הפה שהם אכילה ושתיה, וכמו שנאמר (קהלת ו, ז) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ. ואמר אַתְּלָת שִׁינֵי יָתִיב, כי עולם הזה עומד על שלשה דברים, כמו שאמרו (אבות א, ב) עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, ואם יהיה האדם להוט בעסקי עולם הזה שיהיה אָץ לְהַעֲשִׁיר וגם דוחק את השעה, אז יבא להרוס את שלשה עמודים הנזכרים שהעולם עומד עליהם, שאז יהיה לו ביטול תורה, וגם בלבול תפלה שהיא עמוד העבודה, וגם יהיה לו ביטול גמילות חסדים, מאחר שהוא טרוד בעסקי עולם הזה בטרדה גדולה ועצומה, נמצא בדברים אלו נרמז דברי תורה ויראת שמים.

אמר ר"ע מנין לע"ז וכו' עיין סנהדרין י"ב ע"א ברש"י ותוס' ד"ה שיעבר נראה מהתם דחזקיה מלך יהודה וב"ד גזרו אטומאת ע"ז. והיינו ישעי' הנביא שהי' ב"ד של חזקי' המלך וכ"כ בדה"י ב' כ"ט פסוק ה' גבי חזקי' מלך יהודה והוציאו הנדה מן הבית. א"כ הם שגזרו שתהי' ע"ז מטמאה כדוה. ולפ"ז הך פסוק דמייתי ר"ע איננו אסמכתא בעלמא אלא ישעי' כתבו לדין גמור שכך תיקן הוא אלא שאיננו אלא מדברי קבלה ויבואר עוד לפנינו בעזה"י:

כיצד יעשה כינס לתוך שלו ד' אמות. הרמב"ם לא מייתי שיעור הרחקה בכמה וכ' ריטב"א בשם הרא"ה בחי' ע"ז ד' אמות הוא לאו דוקא הגע עצמך שאין כל הבית אלא ד' אמות אע"כ הוא לאו דוקא ע"ש. אלא לפ"ז א"א לפרש נידון מחצה על מחצה אעובי הכותל ולשיעור כניסה כפירש"י כיון שאין שיעור ידוע לכניסה. וע"כ כמ"ש ריטב"א ור"ן בשם ירושלמי דאאבני הבית קאי דנהי דשותפים דעלמא אין שום אבן מבורר יותר לזה מלזה ויש לכל א' חלק בכל אבן ואבן מ"מ הכא מכיון שהעובדי ע"ז הקצוהו לע"ז ה"ל כאלו התנו בפירוש שהאבני' הפונים לצד ע"ז יהיה שלהם כדי שישתחוו לשלהם. והפונים לצד ישראל ניחא ליה לישראל שיהיה שלו ולא ישתחוו לו. לכן עתה כשנפלה הכותל וניכרים האבנים נידון מחצה על מחצה. וסיפא מיירי כשנתערבו ואינן ניכרים הרי אלו מטמאים כשרץ משום דאין ברירה עיין בפנים בריטב"א ור"ן. וצריך עיון גדול מה ענין ברירה בכאן כיון שהוכר האיסור ושוב נתערב חד בחד בהיתר אסור ואין זה ענין לברירה. ועתי"ט שהקשה הא בדרבנן יש ברירה ולהנ"ל לק"מ:

אמר ר"ע פרק תשיעי

במשנה אמר ר"ע מניין לע"ז שמטמאה במשא כנדה וכו' ופרש"י דמשום דבעי למיתני בהדייהו מנין דמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיא לה. ובתוספות הקשו על זה דא"כ בהאי דמרחיצין הו"ל להתחיל ועוד דלקמן בפרק ר"א דמילה הוי ליה למיתני לכך פירשו בענין אחר דאגב מתניתין דס"פ דלעיל קתני להו נמי הנך קראי דאסמכתות ועוד דקרא דתזרם סמוך להנך קראי דלעיל בס"פ ומ"ז ז"ל בספר מג"ש כתב ליישב פרש"י ממה שהקשו בתוספות דמשום דר"ע גופא בהך סדרא קאמר להו וכו' ע"ש. ולענ"ד לא יתכן לפרש כן דהא ודאי כל הנך מתני' דלקמן לא פסיקא דר"ע גופא אמרינהו תדע דהא מתני' דפולטת דקתני מקמי האי דמרחיצין מסקינן לקמן דאיכא מאן דתני מניין לפולטת ביום ג' שהיא טהורה וא"כ ודאי ר"ע פליג עלה כמ"ש התוס' לקמן ואפילו למאן דתני טמאה נמי משמע דהוי דלא כר"ע דלר"ע בעונות תליא מילתא וא"כ הדרא קושיית התוספות דהכא לדוכתא. לכך נראה דודאי רש"י גם כן סובר כפירוש התוספות דאגב מתניתין דלעיל קתני לה כמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל אבל לא מטעמיה דדבריו נראין דחוקין ע"ש אלא דעיקר כוונת רש"י דכיון דאגב מתני' דלעיל קתני לה הו"ל למיתני הך מתניתין דר"ע ואינך משניות דבתריה בפרקא דלעיל ואמאי קבע להו רבי בפרק בפני עצמו כיון דלא שייכי כלל במסכת שבת אלא אגב גררא דמתניתין דס"פ דלעיל וע"ז יפה כתב רש"י דודאי שייך הני מתניתין נמי במסכת שבת משום דקתני בהדייהו הך בבא דאסמכתא דמרחיצין. וכיוצא בזה מצינו בפ' השולח דאיידי דקתני התם במתני' בראשונה היה משנה שמו וכו' התקין ר"ג וכו' מפני תיקון העולם דמשום הכי קתני רבי התם כמה משניות דלא שייכי לגיטין אלא משום דטעמייהו נמי משום תיקון העולם ובתר הכי קתני בפרק הניזקין נמי כמה משניות דהוי משום תיקון העולם אע"ג דלא שייכי במסכת גיטין והיינו משום דקתני נמי התם העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהיא יוצאה בגט דהך בבא שייך למס' גיטין וכיון דבעדותו של רבי יוחנן הוי נמי אינך בבי התם דטעמייהו מפני תיקון עולם כמו שפרש"י שם להדי' משום הכי שייך למיתני בפרק מיוחד בפני עצמו א"כ היינו נמי טעמא דרש"י כאן שהוצרך לפרש דאגב בבא דמרחיצין קתני להו בפרק בפני עצמו כנ"ל ברור בכוונת רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר ר"ע פי' בקונט' וכו' אלא נראה וכו' נקיט נמי הני קראי דאסמכתא וקרא דתזרם סמוך להאי קראי דאייתי לעיל וכו' עס"ה. ולכאורה נראה מלשון התוס' דתרי טעמי נינהו אלא דלקושטא דמלתא נראה לי דכולה חדא מלתא היא ותרוייהו צריכי דמ"ש דאיידי דאיירי לעיל באסמכתא קתני נמי הך אסמכתא דר"ע אכתי יש לדקדק דאמאי שביק רבי מלתא דרבנן בהך מלתא גופא דאיירי בה רבנן דר"ע בהך מתניתין דמייתי הש"ס בסמוך וס"ל דמטמא כשרץ שנא' שקץ תשקצנו ומסקינן לקמן דהוי אסמכתא דע"ז טומאה דרבנן בעלמא והך אסמכתא עדיפא טפי מקרא דדברי תורה דומיא דאסמכתא דפולטת ומרחיצין והא ודאי דהלכה כרבנן דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא פ"ד מהלכות אבות הטומאה אע"כ מדקתני רבי מלתא דר"ע טפי מרבנן היינו משום דהאי קרא דתזרם סמוך להאי קרא דלעיל אלא דבה"ט לחוד נמי לא סגיא דא"כ אכתי תקשי כל הנך מתני' דספינה וערוגה ופולטת וכו' אמאי קתני להו רבי הכא אי לאו משום דכולהו אסמכתא נינהו ואאסמכתא דס"פ דלעיל קאי כנ"ל ודו"ק:

אמר ר' עקיבא מנין וכו' עיין מה שפירש רש"י ומ"ש התוס' עליו ועיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף קי"ב סוף ע"ג בס"ד:

דלא מקנחיתו בחספא. שאוכל לעשות לכם כשפים: ולא קטיל לכו כינא אמנייכו. ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם: ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה. אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים אלא אתם מתירין האגודה תחילה ש''מ כל הני קשה לכשפים: מותיב לי במילי דעלמא מושיבני לפניו בדברי חנם שאינו תורה: לא ליתיב בהדיא. במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשא ויוצאת: ולא ליטרח טפי פדיימבר''א בלע''ז: מקנח בצרור. בשבת אע''פ דלאו בר טלטול הוא בעלמא: ואינו מקנח בחרס. משום סכנה: מקנח בחרס. שיש תורת כלי עליה: באוגני כלים שהם חלקים ואינן מקרעין את הבשר: ואינו מקנח בעשבים. שהעשבים לחים וחותכין את הבשר ורבותינו מפרשים משום תלישה ואיני יודע מהו דאי בעשבים מחוברין מי איכא מאן דשרי וכמדומה אני דמוקמי לה במחוברין ומקנח בהן בחיבורן: ואינו מקנח בצרור. דלאו בר טלטול הוא הלכך מקנח בעשבים כשהן במחובר ולא יזיזם ומשום שימוש במחובר לא מיתסר כדאמרי' בעירובין בפרק ג' (דף לד:) דלא אסרו אלא באילן ובקנים עוזרדין לפי שהן קשין: שיניו נושרות: שיני הפה מכרכשא: לחין. אין אור שולט בו: רוח רעה. ריח הפה שהזבל מרקב במעיים ויוצא ריח דרך פיו: רוח זוהמא. כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע בבשרו ובאבריו והוה בו לזיעה מזוהמת: ואינו יכול לפנות. שאין הנקב נפתח: יסתלק לצדדין. כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק: טייעא. ישמעאל: הנכנס לסעודת. קבע. וגנאי הוא לו אם יצטרך לעמוד מן הסעודה ולפנות: י' פעמים. ימתין בין פעם לפעם ויבדוק עצמו: ואמרי לה ד' פעמים של י' י'. דהכי עדיף טפי שהילוך מרובה מוריד הזבל לנקביו: מתני' בין פצים לחברו. כשמסדרין פצימין ועמודים וקורות ועושין סואר של קורות על הארץ ויש חלל בין זה לזה סומכן מתחתיו שלא יתעקם: זכר לדבר. דחרס חשיב בחתיית אור: לחשוף. לדלות וחבירו חשפי שובל (ישעיה מז) חשפי מים שעל הנתיבה שתצטרכי לעבור הגשמים ושריעת נהרות: מגבא. גומא שמים נקבצין בתוכה: גמ' מסתברא שיעורא דרבי יוסי נפיש ומקרא שיעורא דר' מאיר נפיש. אתקפתא היא כלומר לפי דבריהם נראה שרבי מאיר מחמיר דאמר לחתות בו אור ולא פי' שיעורא וחרס פורתא חזי לחדא גחלת ואילו לקבל רביעית מים נפיש שיעורא וכי מעיינת בקרא לחשוף מים זוטר דאי ס''ד לחשוף מים נפיש לייט לה שלא יותר בה אפילו כלי קטן והדר אמר כלי גדול וכי דרך המקללים כן: אמר אביי מתני'. דקאמר רבי מאיר לחתות אור מיקידה גדולה קאמר שאפילו גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול מפני שהוא נכוה: שפיר קאמר ר' יוסי. דמדלייט לה בה ש''מ דחזי: אפילו מידי דלא חשיב. כגון לחשוף מים לא לישתכח בה ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור: מתני' אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה כו'. משום דבעי למיתני בהדייהו מניין שמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיין לה: במשא. אדם הנושאה: תזרם כמו דוה וגו'. בעבודה זרה משתעי: גמ' כותלו סמוך לעבודה זרה. שהיה אותו כותל מחיצה אף לבית עבודה זרה: אסור לבנותו דקמהני לעבודה זרה:

מתני' אמר רבי עקיבא מניין לע''ז כו'. פי' בקונטרס דנקט לה הכא משום דבעי למיתני מנין שמרחיצין את הקטן ואין נראה דא''כ בההוא הוה ליה להתחיל ועוד דהוה ליה למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה אלא נראה אגב דתנא לעיל בסוף המוציא קראי דאסמכתא גבי חרס נקט נמי הני קראי דאסמכתא וקרא דתזרם כו' הוא סמוך לההיא קראי דאייתי לעיל לא ימצא במכיתתו חרש וגו': אסור לבנותו. אפילו למ''ד בפרק קמא דמס' ע''ז (דף יג.) נהנה אסור מהנה מותר ה''מ לגבי מכס שאין נראה כל כך לע''ז כוונתו אלא שנותן כדי שיניחוהו לעבור אבל הכא נראה כאילו בונה לה בית ר''י: כונס לתוך שלו ד''א. במסכת ע''ז פריך עלה והא שביק רווחא לעבודה זרה ומשני לה: