סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

ומאידך גיסא, מי שהיה ערב קבלן של בעל חובדברי הכל משתעבד וחייב לפרוע את החוב של הלווה, ואולם ערב סתם של בעל חוב וערב קבלן של כתובה פליגי [נחלקו בכך], איכא למאן דאמר [יש למי שאומר]: אף על גב דלית ליה נכסי [אף על פי שאין לו נכסים] ללוה בשעת ההלוואה — משתעבד הערב, ואיכא למאן דאמר [ויש למי שאומר]: אי אית ליה [אם יש לו] ללווה נכסים — משתעבד הערב, אי לית ליה [אם אין לו]לא משתעבד.

והילכתא פסק הלכה הוא]: בכולהו [בכולם], אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] ללווה נכסים — משתע בד הערב, בר [חוץ] מערב של כתובה, דאף על גב דאית ליה [שאף על פי שיש לו] לבעל נכסים כאשר הוא כותב את הכתובה — לא מש תעבד הערב.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]?מצוה הוא דעבד [שעשה] שעל ידי זה הסכימה האשה להינשא, ועוד, לא מידי חסרה [אין האשה חסרה דבר] שעבורו הוא משתעבד, שהרי אין הבעל לווה כסף מן האשה, ולכן תיקנו חכמים שאין הערב משתעבד.

אמר ר בינא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ביחס לגביית הכתובה מן הזיבורית — האם דווקא ביתומים הדברים אמורים, מעיקרא דתקנתין [מעיקר תקנתנו] שאמרו: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית — שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמדובר פה בגובה דווקא מיתמי [מיתומים], אם כן האי [טעמו של דין זה] משום דיתמי רכוש יתומים] הוא ולא בגלל האשה. ומטעם זה של המשנה משמע כי הוא הדין גם כשגובה בחיי הבעל, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על מר זוטרא שהעמיד את דין משנתנו ביתומים! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

א כיון שהובאו דברי מר זוטרא בנו של רב נחמן, מביאים בשמו הלכה אחרת בנושא דומה: אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן משמיה [משמו] של רב נחמן: שטר חוב של האב היוצא על היתומין לפורעו, אף על פי שכתוב בו שבח שהוסכם ביניהם שיגבה המלווה ממיטב הקרקעות, מן העידית — אינו גובה אלא מן הזיבורית.

אמר אביי: תדע שכן הוא, שהרי בכלל בעל חוב דיניה [דינו] לגבות בבינונית, ובכל זאת מיתמי [מיתומים] בזיבורית. משמע שאף שכך הוא עיקר הדין, במקום יתומים אין מקיימים אותו, אלא מגבים מן הזיבורית, וכל שכן שתקנת יתומים חשובה יותר מתנאי פרטי הכתוב בשטר.

אמר ליה [לו] רבא: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בעל חוב באמת דיניה מדאורייתא [דינו מן התורה] בזיבורית, כדברי עולא, שאמר עולא: דבר תורה בעל חוב גובה בזיבורית, שנאמר: "בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד, יא), מה דרכו של איש להוציא כמשכון — פחות שבכלים, ומכאן נלמד שאין המלווה זכאי ליותר מן הפחות שבכלים, ולכן אף בקרקעות הוא מקבל בפרעון חובו את הפחותה שבקרקעותיו של הלווה, ומה טעם אמרו חכמים שבעל חוב גובה בבינונית? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, שלא יימנעו מלהלוות לאנשים, וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [ואצל יתומים העמידו אותה חכמים על דין תורה].

אלא הכא [כאן] כשהיה כתוב תנאי בשטר, כיון דדיניה מדאורייתא [שדינו מן התורה] בעידית, שהרי כך התנה בחוזה — אפילו מיתמי נמי [מיתומים גם כן] דינו בעידית.

ושואלים: ולהסבר זה של רבא, והתני [והרי שנה] החכם אברם חוזאה: אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית, ואפילו הן נגבים לצורך ניזקין. והא [והרי] ניזקין דינן מדאורייתא [מן התורה] בעידית, משמע שתיקנו חכמים שמיתומים גובים בכל מקרה רק זיבורית!

ומשיבים: הכא [כאן] בברייתא ששנה אברם חוזאה, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]כגון שהיתה עידית של הניזק שווה כזיבורית של המזיק, כלומר של היתומים,

וכל זה שיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: מדאורייתא [מן התורה] בעידית של ניזק שיימינן [אנו מעריכים וגובים], ומפני תיקון העולם תקינו רבנן [תיקנו חכמים] בעידית של מזיק, וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [ואצל יתומים העמידו חכמים את הדבר על דין תורה] והם משלמים מזיבורית שלהם, שהיא כעידית של הניזק. אבל במקרה רגיל אין גובים לניזקין מן היתומים אלא מעידית, והוא הדין לשטר חוב שנכתב בו שיגבה מן העידית.

ומקשים: איני [האמנם כן הוא]?! והתני [והרי שנה] ר' אליעזר ניותאה: אין נפרעין לבעל חוב מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, ואפילו הן עידית. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אפילו הן עידית"? לאו [האם לא] הכוונה היא כך: אף על גב דכתיב [אף על פי שכתוב] עידית בשטרא [בשטר], בכל זאת הם גובים מן הזיבורית?

ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] "עידית"? שהיתומים יכולים לפרוע אף שפאי עידית, קרקע הנמצאת במקום שאינו ניתן לעיבוד ושמירה, וערכה בשוק פחות מזיבורית.

ושזאת הכוונה ב"שפאי עידית" אנו למדים מדברי רבא, שאמר רבא: אם הזיק זיבוריתגובה מן העידית, אם הזיק משפאי עידית — גובה מן הבינונית, שקנסו את הניזק לשלם דבר המשובח הרבה ממה שהזיק, ולפיכך אם הזיק שדה פחותה מזיבורית די בגבייה מבינונית. ומדוע שנה ר' אליעזר ניותאה שיתומים פורעים חוב אף מן הקרקע הגרועה ביותר — שכן גבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [אצל יתומים העמידו חכמים את הדבר על דין תורה], שדינו של בעל חוב בזיבורית.

ב שנינו במשנה: אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית. בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי בבירור כוונת הדברים: "יתומין" שאמרו, האם הכוונה דווקא יתומים קטנים, או אפילו גדולים? והשאלה היא זו: האם תקנתא [תקנה] היא דעבוד רבנן גבי יתמי [שעשו חכמים אצל יתומים], לקטנים עבוד רבנן [עשו חכמים] תקנה זו, לגדולים לא עבוד רבנן [עשו חכמים] תקנה זו.

או דלמא [שמא] הטעם הוא אחר: משום שלא מסיק אדעתא [עולה על דעתו] של המלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי [שימות הלווה ויפלו הנכסים לפני היתומים], דהוה ליה [שהיה לו] משום כך טעם להיות נועל דלת בפני לווים, ונמצא שעיקר התקנה שיגבה בעל חוב מן הבינונית לא תוקנה אלא במקרים הרגילים, ולא חששו לתקן תקנה זו לגבי יורשים בכלל, הלכך [על כן] אפילו גדולים נמי [גם כן] פורעים מן הזיבורית?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ממה דתני [ששנה] אביי קשישא [הזקן] (ולא אביי החכם המפורסם): יתומין שאמרו בכל מקום — גדולים, ואין צריך לומר קטנים.

ודוחים: ודלמא הני מילי [ושמא דברים אלה אמורים] לענין שבועה, שמה שאמרו שאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה, דין זה אמור גם ביתומים גדולים, ומדוע? שגם בן גדול במילי דאבוה [בדברים, בעסקים של אביו] כקטן דמי [הוא נחשב] משום שאינו יודע בפרטי עסקי אביו, ושמא פרע אביו בינתיים את החוב, אבל לענין זיבוריתלא, ואין הדברים אמורים אלא בקטנים.

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר