יתומין שאמרו — גדולים, ואין צריך לומר קטנים, בין לענין שבועה שאין נפרעים מהם אלא בשבועה, בין לענין זיבורית שאין נפרעים מהם אלא זיבורית.

א שנינו במשנה: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. אף כאן בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי: קרקע שנתן החייב במתנה לחבירו היאך הדין? האם גם במקרה זה אין נפרעים מנכסים משועבדים כשישנם נכסים בני חורין?

וצדדי השאלה: האם תקנתא הוא דעבוד רבנן [תקנה היא שעשו חכמים] משום פסידא [הפסד] של הלקוחות ששילמו עבור הקרקעות שקנו, אבל מתנה, דליכא פסידא [שאין הפסד] של לקוחות — לא, שהרי גם אם תילקח המתנה מן המקבל לא הפסיד דבר, שהרי לא השקיע בכך. או דלמא [שמא] מתנה נמי [גם כן], אי לאו דאית ליה [אם לא שיש לו] לנותן מתנה הנאה מיניה [ממנו] ממקבל המתנה — לא יהיב ליה [היה נותן לו] מתנה, והלכך (ועל כן) כי פסידא [כמו הפסד] של לקוחות דמי [נחשב הדבר], ואין נפרעים מהם במקום שיש נכסים בני חורין בידיו של נותן המתנה?

אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, שכיב מרע שאמר: "תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני" — אין אומרים במקרה זה: כל הקודם בשטר הצוואה זכה. לפיכך אם יצא עליו, על נותן המתנה שטר חוב ומתברר שהנכסים היו משועבדים לאדם אחר, הרי אותו אדם גובה מכולן.

אבל אם אמר השכיב מרע: "תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני" — אומרים: כל הקודם בשטר זכה. לפיכך אם יצא עליו שטר חוב — גובה תחילה קרקע מן האחרון שבהם, ואם אין לו, שאין בקרקע שנתן לו האחרון כדי לשלם את החוב — גובה משלפניו, אין לו — גובה משלפני פניו.

ואף על גב [ואף על פי] שייתכן כי דקמא [של הראשון] היא בינונית ובתרא [ושל האחרון] היא זיבורית, ודינו של בעל חוב בבינונית, מכל מקום מזיבורית, גבי [הוא גובה] שהרי הוא גובה מן האחרון, מבינונית לא גבי [גובה]. שמע מינה [למד מכאן] שבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא [גם כן עשו חכמים תקנה זו] שאין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין, שהמתנה השניה נחשבת בת חורין לגבי המתנה הראשונה, שהרי כך היתה בזמן שכבר ניתנה המתנה הראשונה.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בבעל חוב. שאין מדובר פה בשכיב מרע שנותן כספים במתנה, אלא שמחלק אותם בין בעלי חובותיו. ומקשים: והא [והרי] "תנו" קאמר [אמר] שהיא לשון מתנה! ומשיבים: הכוונה היא "תנו בחובי".

ושואלים: אם כן, לשם מה לדון בדבר לפי מה שאמר המצוה? וליחזי שטרא דמאן קדים [ונראה שטרו של מי קודם] והוא זה שזכויותיו קודמות! ומשיבים: מדובר כאן דליכא שטרא [שאין שטר], וכגון שאיבדו בעלי החובות את השטרות. ומקשים: והא [והרי] "כל הקודם בשטר" קאמר [אומר הוא], משמע שיש שטר! ומשיבים: הכוונה היא כל המוקדם בשטר פקדתא [הצוואה], ושטר זה קיים לפנינו.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו מתנה נמי [גם כן] הדין כן, שגובה מן האחרון, ולא קשיא [ואין זה קשה] אם אין תקנת המשנה חלה על מתנה, מדוע גובה מן האחרון אף אם לראשון יש בינונית, שכן מאי [מה פירוש] "גובה מן האחרון"? הכוונה: אין נפסד אלא אחרון, שבעצם בעל החוב גובה מבינונית בכל מקום שהיא (אפילו מן המקבל הראשון), אבל אחר כך חוזרים המקבלים ומחלקים ביניהם את הקרקעות לפי הסדר שבצוואה, ונמצא תמיד שיפסיד האחרון ולא אחר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: בברייתא מדובר דשוו כולהו להדדי [שהקרקעות שוות כולן זו לזו], שאין סיבה לגבות דווקא מן הראשון משום שיש לו בינונית ולאחרון אין, ואז אפשר לעשות קדימה ואיחור באלה. ועל כל פנים ראיה גמורה אין מכאן שאף במתנה נתקנה תקנת המשנה.

ב שנינו במשנה שאין מוציאין לאכילת פירות מן המשועבדים. שאם גזל אדם שדה ומכרה והחזירו את השדה לבעליה, אין הקונה מן הגזלן מפוצה מנכסים משועבדים של הגזלן על פירות השדה שגידל. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר עולא אמר ריש לקיש: לפי שאין כתובין בנוסח האחריות שקיבל עליו הגזלן כשמכר את השדה, ולכן הם נחשבים כמילווה בעל פה, שאינו ידוע ברבים, ואין מחייבים את הקונים קרקע אחרת מאותו גזלן לשלם עבור חובות שלא ידוע לרבים על קיומם.

אמר ליה [לו] ר' אבא לעולא: והא [והרי] מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו [שכמו שכתובים הם נחשבים], שאפילו אם לא כתב אותם, הם מן התנאים הקבועים בכתובה, שהם תנאי בית דין, וידוע לכל שחייבים בהם, ובכל זאת קתני [שנה]: אין מוציאין להם מנכסים משועבדים!

אמר ליה [לו] עולא: התם [שם], בענין מזון האשה והבנות, מעיקרא הכי אתקון [מתחילה כך תיקנו] חכמים, שנחשבים כתובין הן אצל בני חורין לגבות מהם, ואין כתובין הן אצל משועבדין.

וכן אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן בענין משנתנו: מדוע אין מוציאים לאכילת פירות מנכסים משועבדים — לפי שאין כתובין. אמר ליה [לו] ר' זירא לרב אסי: והא [והרי] מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו [שכמו שכתובים הם נחשבים], וקתני [ושנה]: אין מוציאין! אמר ליה [לו] רב אסי: מעיקרא הכי אתקון [מתחילה כך תיקנו]: כתובין הן אצל בני חורין, ואין כתובין הן אצל משועבדין. עד כאן ניתן טעם אחד לדין המשנה.

ר' חנינא אמר טעם אחר: לפי שאין הפירות קצובין, שאין ידוע מראש כמה יהיו ומה יהיה שווים. ובכל התחייבות שאינה קצובה תיקנו שלא יוציא מנכסים משועבדים, לפי שאין הקונים האחרים מאת מוכר שדה זו (ולענייננו — הגזלן) יכולים להעריך מה שיעור הסיכון שהם נוטלים על עצמם במקרה ותוחזר השדה לבעליה.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: לשיטת ר' חנינא, האם גם קצובין וגם כתובין בעי [צריך] על מנת לגבות ממשועבדים, ובא להוסיף על דברי ר' יוחנן,