תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש]: כוונת הכתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד) היא, "מיטב שדהו" — של ניזק, "ומיטב כרמו" — של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: "מיטב שדהו" — של מזיק "ומיטב כרמו" — של מזיק. משמע שדעת ר' עקיבא שגובים מעידית של המזיק!

רבינא אמר: לעולם מתניתין [משנתנו] כדעת ר' עקיבא היא, שאמר: מדאורייתא [מן התורה] בשל המזיק שיימינן [אנו מעריכים], ושיטת ר' שמעון היא, דדריש טעמא דקרא [שדורש את טעם הכתוב], ובלשון "מה טעם" קאמר [אמר]. וכך יש להבין: מה טעם הניזקין שמין להן בעידית? — מפני תיקון העולם, ש"תיקון עולם" זה אינו תקנת חכמים אלא הטעם לדין התורה בענין זה.

א דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון: מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית? — מפני הגזלנים ומפני החמסנין, ומדוע? — כדי שיאמר אדם: למה אני גוזל ולמה אני חומס? למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין דווקא שדה נאה ביותר שלי כתשלום על מה שגזלתי וחמסתי, וסומכים על מה שכתוב בתורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", לפיכך אמרו: הניזקין — שמין להן בעידית.

ועוד הוא מסביר: מפני מה אמרו בעל חוב גובה בבינונית? כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ודירה נאה, ויאמר: אקפוץ ואלונו כדי שאחר כך, אם לא יהיה ביד הלווה כסף להחזיר ההלוואה אגבנו בחובי, לפיכך אמרו בעל חוב גובה רק בבינונית, ואותה שדה יפה שבגללה הילווה לו — לא יקבל.

ושואלים: אלא מעתה, אם המטרה היא שלא יבואו אנשים להלוות כדי לגבות על ידי כך את נחלתם של אחרים, יהא דינו של בעל חוב אם כן בזיבורית! ומשיבים: אם כן אתה עושה — אתה נועל דלת בפני לווין, שלא ירצו המלווים להלוות להם.

כתובת אשה — בזיבורית, אלו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר: בבינונית. אמר ר' שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית? שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה, האשה רוצה לינשא, ומשום כך אין צריכים להקפיד שיהיה מה שמשלמים לה בכתובתה מן המין המשובח דווקא.

דבר אחר: אשה יוצאה (מתגרשת) מבעלה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציאה (מגרשה) מביתו אלא לרצונו.

ושואלים: מאי [מהו] דבר אחר? מדוע היה צריך להוסיף עוד טעם אחר? ומשיבים: הדבר האחר בא להסביר בעיה שונה, שכיון שתיקנו חכמים כתובה כדי לשמור על שלימות הנישואין יש מקום לשאול: וכי תימא [ואם תאמר], כי היכי דכי מפיק לה איהו [כמו שכאשר הוא מוציא אותה] תקינו [תיקנו] לה רבנן [חכמים] כתובה מיניה [ממנו], כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה [כאשר יוצאת היא מרצונה שגם כן יתקנו לו חכמים כתובה ממנה]? על כן, תא שמע [בוא ושמע]: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, שגם אם תנסה לריב עימו כדי שיגרשנה, מכל מקום אפשר לו לבעל דמשהי לה בגיטא [שישהה אותה במתן הגט] ונמצא שהוא נותן לה את הגט רק לכשירצה, והגירושין תלויים בעצם רק בו.

ב שנינו שכתובת אשה בזיבורית. אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לא אמרן [אמרנו] שגובה בזיבורית אלא כאשר מת הבעל והיא באה לגבות כתובתה מיתמי [מן היתומים] היורשים, אבל אם נתגרשה ובאה לגבות כתובתה מיניה דידיה [ממנו עצמו] — גובה בבינונית.

ושואלים: אם מדובר בגבייה מיתמי [מיתומים], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] כתובת אשה? אפילו כל מילי נמי [הדברים כגון ניזקין, גם כן] כגון ניזקין, גובים מיתומים מן הזיבורית, דהא תנן [שהרי שנינו במשנתנו]: אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן כשהיא גובה מיניה [ממנו] מן הבעל עצמו!

ודוחים: לעולם תפרש שמדובר כאן שהיא גובה מיתמי [מן היתומים], ובכל זאת כתובת אשה איצטריכא ליה [הוצרכה לו] להשמיענו במיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] משום חינא [חן] שרצו חכמים לעשות חן והקלה לנשים, אקילו רבנן גבה [הקילו חכמים אצלה] ונתנו לה זכות לגבות את כתובתה אפילו מן היתומים בבינונית, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בכתובת אשה לא תיקנו כך.

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא, ר' מאיר אומר: כתובת אשה — בבינונית. ונברר: ממאן [ממי] מדובר כאן שגובים את הכתובה? אילימא מיתמי [אם תאמר מן היתומים] על כך יש להקשות: וכי לית ליה [אין לו, אינו סבור] לר' מאיר הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו]: אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית? אלא לאו מיניה [האם לא הכוונה כאשר האשה גובה ממנו, מבעלה], וכיון שר' מאיר אומר שגובה בבינונית — מכלל הדבר אתה למד דרבנן סברי [שחכמים סבורים] שגובה בזיבורית, ושלא כדברי מר זוטרא!

ושוב דוחים: לא, לעולם יכול אתה לפרש שמדובר שגובה מיתמי [מיתומים], ושאני [ושונה] כתובת אשה משאר גובים מן היתומים שדינם בזיבורית, משום חינא [חן], שעל כן אמר ר' מאיר שגובה בינונית אפילו מן היתומים.

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: הניזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב — בבינונית, וכתובת אשה — בזיבורית. ומעתה נברר: ממאן [ממי] מדובר כאן שגובים? אילימא [אם תאמר] שכל זה מדובר בגבייה מיתמי [מיתומים], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] צויינה כתובת אשה? אפילו כל הני נמי [כל אלה גם כן] שאף ניזקים ובעלי חוב גובים מיתומים רק זיבורית! אלא לאו מיניה [האם לא מדובר שגובים ממנו] זיבורית, ושלא כדברי מר זוטרא!

אמר רב אחא בר יעקב: אין ממשנתנו ראיה כנגד מר זוטרא, שכן אפשר לדחות: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? כגון שנעשה האדם ערב לנזקי בנו, וכן ערב לבעל חוב בנו, וכן ערב לכתובת כלתו אשת בנו, ומת בנו.

ומתוך שהערב עומד במקום בנו, יש לגבות ממנו כאילו היינו נפרעים מנכסי בנו, והאי כי דיניה והאי כי דיניה [וזה כדינו וזה כדינו]. ניזקין ובעל חוב שמחיים גבו [הם גובים] כלומר, בחייו של הנתבע: המזיק או הלווה, איהו נמי כי מגבי [הוא, הערב, גם כן כאשר הוא מגבה] ומשלם להם כאילו שהיה המזיק או הלווה מחיים הוא מגבי [מגבה], בעידית או בבינונית. ואולם כתובת אשה שלאחר מיתה גביא [היא גובה], שהרי לא ניתן לגבות כתובה בחיי הבעל, ולאחר מיתה ממאן גביא [ממי גובה] — מיתמי [מן היתומים], איהו נמי [הוא, הערב, גם כן] כי מגבי [כאשר מגבה] לה — כלאחר מיתה מגבי [מגבה] לה, מזיבורית.

ומקשים: ותיפוק ליה [ושתצא, תילמד, לו] אותה הלכה מהלכה אחרת הנקוטה בידינו, שערב של כתובה לא משתעבד, אין נכסיו משועבדים באמת לפרעון הכתובה, שאין חתימתו משמשת אלא כתוספת חיזוק, אבל לא כערבות ממש, ואם כן, אף אם גובים, לא יגבו אלא מן הפחות שבנכסים! ומשיבים: מדובר פה בערב שהיה קבלן, שקיבל על עצמו לשלם את הכתובה על מנת שיינשא בנו.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שקבלן אף על גב דלית ליה נכסי [אף על פי שאין לו נכסים] ללוה הוא עצמו משתעבד לתשלום ההלוואה, אם כן, שפיר [יפה], ניתן להעמיד כך את הדברים. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: אי אית ליה [אם יש לו] ללווה נכסים — משתעבד הערב הקבלן, אי לית ליה [אם אין לו] — לא משתעבד, אם כן, לשיטה זו, במקרה שאין לבנו רכוש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והרי לא נשתעבד האב מעולם!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מדובר בדהוו ליה ואישתדוף [בשהיו לו לבנו נכסים קודם ואחר כך השתדפו, התקלקלו] שמתחילה שיעבד אביו עצמו כראוי כערב, אבל עכשיו אין לנכסים ערך, ומשום כך ניתן לגבות מן האב.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כל דבר שהוא לגבי בריה [בשביל בנו] שעבודי משעבד נפשיה [משעבד האב את עצמו] בשלימות, ואפילו כשאין לבן כל רכוש משלו.

ג מתוך שהזכרנו ענין ערבות בכתובה, מביאים: איתמר [נאמר]: ערב החותם על הכתובה — דברי הכל לא משתעבד בכך לגבות ממנו את הכתובה,