דף סו - ב
תנא, שנה התנא בברייתא כיצד היתה מכוערת וייפוה:
שן תותבת, שן מלאכותית מכוערת היתה לה, שנפלה שינה ושמו שן תותבת במקומה. ועשה לה רבי ישמעאל שן תותבת של זהב, משלו, ובכך התייפתה.
כי שכיב כשנפטר רבי ישמעאל, פתח עליה, עליו במספד, ההוא ספדנא, ואמר הכי:
בנות ישראל! על רבי ישמעאל בכינה, כי הוא המלבישכן! וכולי.
ההוא דאמר לה לדביתהו לאשתו: קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי את תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון.
הלכה אליהם האשה עם תבשילה, ובקשה מרבי יהודה ורבי שמעון שיטעמו ממנו.
רבי יהודה טעים מהתבשיל, על אף שהיה בכך זילזול בכבודו.
אמר, דן רבי יהודה בלימוד של קל וחומר:
ומה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי [שמו של הקב"ה], שנכתב בקדושה, ימחה על המים המאררים!
מי שנסתרה אשתו עם אדם זר, לאחר שקינא לה והתרה בה שלא תיסתר איתו, הרי היא נאסרת עליו, עד שיביאה למקדש וישקה אותה במים מאררים, והמים בודקים אותה אם היא טמאה או טהורה.
וכותב הכהן את פרשת סוטה, ששמו של הקב"ה מוזכר בה, ומוחה את כל הפרשה על המים, ומשקה בהם את הסוטה.
ונמצא, שמוחק הכהן את הפרשה עם שמו של הקב"ה על המים, כדי שאם תימצא האשה טהורה, יחזירנה בעלה, ויחיה עמה בשלום.
ועושים זאת, למרות שהטלת השלום ביניהם היא בספק.
כי אין ודאות שיהיה שלום ביניהם, שהרי על הצד שהיא זינתה, היא תמות, ולא יהיה שלום ביניהם.
ואם כן, אני, שאיני נדרש אלא להתבזות ולטעום מהתבשיל שהביאה לי אשה זאת, כדי שלא יחול עליה הקונם של בעלה, על אחת כמה וכמה שצריך אני לשאת בבזיון כדי שיהיה שלום ודאי ביניהם.
אבל רבי שמעון לא טעים.
אלא קילל רבי שמעון את בעלה, על שזילזל בכבודם של תלמידי חכמים, ואמר: ימותו כל בני אלמנה [רמז לבעל הזה, שאינו מחונך, כמו בני אלמנה, שלא היה להם אב לחנכם [6]], ואל יזוז שמעון ממקומו לטעום מהתבשיל בגלל רצונו של זה.
ועוד סיבה שבגללה לא טעם רבי שמעון: כי היכי דלא לתרגלי למינדר. שלא יתרגלו האנשים לנדור בקלות, כדי להשיג בכך את מאויי לבם.
ההוא דאמר לדביתהו לאשתו: קונם שאי את נהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג.
אתת, באה האשה, ורקקה אלבושיה, על בגדו של רשב"ג, ושרייה, והתיר לה לההנות מבעלה, שהרי התקיים התנאי.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי גברא, לזילותא של רשב"ג קא מיכוין, ואין זלזול אלא אם ירקה בו עצמו, ולא כשירקה בבגדו.
אמר ליה רבינא: מירק על מני, יריקה על בגדיו דרשב"ג - זילותא רבתא היא!
ההוא דאמר לה לדביתהו, לאשתו: קונם שאי את נהנית לי, עד שתראי מום [כמו "מאום"], והיינו, עד שתוכלי להראות מאומה, משהו יפה שביך [שבך], לרבי ישמעאל ברבי יוסי.
אמר להם רבי ישמעאל ברבי יוסי: שמא ראשה נאה?
אמרו לו: ראשה סגלגל, עגול, ומכוער הוא.
שמא שערה נאה? - דומה לאניצי פשתן, שהן נפוצות וכרוכות זו בזו.
שמא עיניה נאות? -
טרוטות עגולות הן!
שמא אזניה נאות? -
כפולות, גדולות כאילו היו כפולות, הן!
שמא חוטמה נאה? -
בלום, מכווץ ונראה כסתום הוא!
שמא שפתותיה נאות? -
עבות הן!
שמא צוארה נאה? -
שקוט קצר הוא! -
שמא כריסה נאה? -
צבה, כרס נפוח הוא!
שמא רגליה נאות? -
רחבות הן כשל אווזא!
שמא שמה נאה? -
לכלוכית שמה.
אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ויפה לה השם הזה, לתאר אותה בו.
ושרייה רבי ישמעאל ברבי יוסי, כי מצא בה דבר יפה, בשמה "ליכלוכית".
ההוא בר בבל דסליק שעלה לארעא דישראל. נסיב איתתא. ונשא בה אשה שלא היתה מבינה את רמז הלשון, אלא היתה עושה כל דבר כפי פשטות לשונו.
אמר לה בעלה: בשילי לי "תרי טלפי", ורמז לשונו הוא לדבר מועט, שתבשל לו מעט, תבשיל אחד או שניים.
והיא בשילה ליה תרי טלפי, שתי מידות מליאות ממה שביקש, כלשונו הפשוט.
רתח התרגז עלה, עליה.
למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, ורמז הלשון הוא מידה מרובה.
והיא בשילה ליה גריוא, מידה מסוימת רגילה, כשמה הפשוט.
אמר לה: זילי אייתי, לכי והביאי לי תרי בוציני, אבטיחים.
אזלת, ואייתי ליה תרי שרגי, נרות [כלי חרס שנותנים בו שמן ופתילה], אשר בלשון התרגום נקראות גם הן בוציני.
אמר לה: זילי תברי יתהון שברי את הנרות הללו על "רישא דבבא" [ראש הפתח, דהיינו, הדלת שבשער הבית]. והיא הבינה שיש לה לשבור אותם על ראשו של בבא בן בוטא שהיה גדול הדור.
הוה יתיב היה יושב בבא בן בוטא, אבבא, על פתח בית הדין, וקא דאין דינא, ודן את הדין.
אזלת ותברת יתהון, הלכה האשה ושברה את נרות החרס על רישיה של בבא בן בוטא.
אמר לה: מה הדין דעבדת, מדוע זה שעשית כך?
אמרה ליה: כך ציוני בעלי!
אמר לה: כיון שאת עשית רצון בעליך - המקום יוציא ממך שני בנים כנגד שני הנרות ששברת עלי משום שכך ציווך בעלך, שיהיו כמוני, כבבא בן בוטא.
הדרן עלך פרק רבי אליעזר
הערות
[6] לפי הרא"ש. ועיין בר"ן המבאר באופן אחר.
פרק עשירי - נערה המאורסה
פתיחה
א. הפרת נדרי הבת על ידי האב
אמרה תורה בפרשת מטות: "ואשה כי תדור נדר לה', ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה. ושמע אביה את נדרה, ואסרה אשר אסרה על נפשה, והחריש לה אביה, וקמו כל נדריה, וכל איסר אשר אסרה על נפשה, יקום.
ואם הניא [הפר] אביה אותה ביום שמעו, כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום. וה' יסלח לה, כי הניא אביה אותה".
פסוקים אלו אמורים בבת קטנה שנדרה נדר במשך שנתה השתים עשרה, שנדריה נבדקין. ואם היא יודעת לשם מי נדרה, נדרה נדר, על אף שהיא קטנה.
וכן נערה שנדרה נדר בזמן נערותה, בשנתה השלוש עשרה, משעה שתביא שתי שערות, עד ששה חדשים לאחר מכן.
הקטנה והנערה נמצאות ברשות האב לעניני נדרים, ומכח זה הוא יכול להפר את נדרן.
אך לא כל נדר יכול האב להפר!
אלא, רק אם נדרה נדר שהוא עינוי נפשה, או שנדרה בדבר שהוא בינה לבין אביה, [1] רק אז יכול אביה, ביום שמעו את הנדר, לומר לה: מופר לך! או כל לשון אחרת אשר משמעותה היא שאינו מסכים לנדר. ובכך הנדר מופר.
ואם שתק האב ביום שמעו את נדרה של בתו, או שאמר בפירוש שהוא "מקיים" את הנדר, הרי הנדר מקויים, ושוב אין אפשרות בידי האב להפר את הנדר.
ב. הפרת נדרי האשה על ידי הבעל
עוד אמרה תורה בהמשך הפרשה:
"ואם היו תהיה לאיש, ונדריה עליה, או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה.
ושמע אישה ביום שמעו, והחריש לה, וקמו נדריה, ואסרה אשר אסרה על נפשה יקומו.
ואם ביום שמוע אישה, יניא אותה, והפר את נדרה אשר עליה, ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, וה' יסלח לה.
ואם בית אישה נדרה, או אסרה איסר על נפשה בשבועה -
ושמע אישה והחריש לה, לא הניא אותה.
וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום.
ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו, כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה לא יקום. אישה הפרם, וה' יסלח לה.
כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש, אישה יקימנו, ואישה יפרנו".
פסוקים אלו אמורים לגבי אשה נשואה או מאורסת [שנתקדשה ועדיין לא נישאה], שנדרה נדרי עינוי נפש או נדרים שענינם הוא דברים שבינה לבין הבעל, שיכול הבעל להפר נדריה ביום שמעו.
ואם שתק ביום שמעו, או שקיים בפירוש את נדרה, הרי הנדר מקוים, ושוב אין אפשרות בידי הבעל להפר את הנדר.
הבעל מפר לבדו את נדרי אשתו הנשואה לו. אבל הארוס אינו יכול להפר לבדו את נדרי ארוסתו.
אלא, אם ארוסתו היא נערה, שהיא עדיין ברשות אביה לענין הפרת נדרים עד הנישואין, אז יכול הארוס להפר את הנדר בשותפות עם האב, שגם הוא צריך להפר את נדרה.
אך אין אפשרות לא לאב לחוד ולא לארוס לחוד להפר את הנדר, כי היא זקוקה להפרת שניהם יחד.
מתניתין:
נערה המאורסה שנדרה נדר -
אביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות, ואין האחד יכול להפר בלא השני.
הערות
[1] זו היא שיטת הר"ן שזכות האב להפר נדרי בתו אינה אלא בנדרי עינוי נפש או בנדרים שבינו לבינה. ומקורו בדברי הספרי, וכן בירושלמי, שמקישים דין האב לדין הבעל, וכשם שלגבי הבעל כתוב בפירוש בתורה שיכול להפר רק נדרי עינוי נפש או נדרים שבינו לבינה, כך גם האב אינו יכול להפר אלא נדרים אלו בלבד. אבל שיטת הרמב"ם היא, שדין זה אמור רק בהפרת הבעל, אבל לגבי הפרת האב כתוב בתורה "כל נדריה", ולכן יכול האב להפר את כל נדרי בתו. וסובר הרמב"ם, שמאחר ובבבלי לא הוזכר כלל ההיקש שמובא בספרי ובירושלמי, על כרחך ששיטת הבבלי חלוקה בזה על הירושלמי. ויתכן להסביר את החילוק בין אב לבעל, לפי מה שכתב באור שמח (פי"ג מהל' נדרים הלכה ט') ששונה זכות האב בהפרת נדרי בתו מזכות הבעל בהפרת נדרי אשתו. כי זכות האב היא משום בעלותו עליה, וכיון שהיא ברשותו יכול הוא להפר את כל נדריה. אבל זכות הבעל היא משום שאשה הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת, ומשום כך אמרה תורה שיכול הבעל להפר את נדרה כאשר אין דעתו מסכמת עם הנדר. ולכן זכות הבעל להפר היא רק בנדרי עינוי נפש או נדרים שבינו לבינה, מאחר ורק בנדרים אלו נודרת האשה על דעתו. [עפ"י בד ק ודש] ובש"ך (יו"ד רל"ד ס"ק ד') כתב, שאף באב טעם ההפרה הוא משום שהבת נודרת על דעת אביה, ולדבריו לא יתכן לומר את ההסבר הזה.
כבר ביארנו בילדותנו בחבור התשובה שהענוה ושפלות הרוח שתי מדות הן ושהענוה אינה מפקעת שררה מן הראוי לה אבל שפלות הרוח הוא שמשפיל עצמו ביתר מן הראוי לו וכל אחת מהן מדה מעולה ומעתה כל שראוי לשררה על הדרכים שביארנו שם אם רצה למחול על כבודו לפעמים ולהשפיל עצמו ביתר מן הראוי רשאי ואם רצה להעמיד שררתו ולא להשפיל עצמו רשאי:
בסוגיא זו הזכירו באחד שהדיר את אשתו הנאה עד שתטעים את התבשיל לר' יהודה ולר' שמעון ר' יהודה טעם מפני שנשא קל וחומר בעצמו אם לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים אנו על אחת כמה וכמה ור' שמעון לא טעם אמר ימותו בני אלמנה כלומר ימות בעלה ותהא אלמנה וימותו בניה בני אלמנה ולא יזוז שמעון מכבודו ולא עוד אלא שצירף טעם לדבריו שלא יגרום לו לקפוץ בנדרים:
וכן הזכירו באחד שהדיר את אשתו עד שתרוק ברבן שמעון בן גמליאל ושמע רבן שמעון בן גמליאל ואמר לה שתבוא ותרוק ובאה ברשותו ורקקה בלבושו והתירוה ואמרו והיאך הותרה על ידי רקיקה זו והרי לא נתכון אלא לבזותו לרבן שמעון בן גמליאל ואין כאן בזוי ותירץ מירק המניא דרבן שמעון בן גמליאל זילותא רבא היא והותר נדרה:
ובתלמוד המערב הזכיר באשה אחת שהלכה בבית מדרשו של ר' מאיר לשמוע דרשה שלו ונתאחרה הרבה וכשבאה כעס עליה בעלה והדירה עד שתלך אצל הדורש ותרוק בפניו עמדה באותו איסור שבת ראשונה שניה ושלישית עד שיעצו לה שכנותיה לילך עמהו לפניו ליתן לה עצה על הדבר והלכו כלן וכשראה אותן הרגיש בדבר והיה מנהגם שכשהיו כואבים בעיניהם היו קצת נשים לוחשות להם ורוקקות בעין מהן שלש פעמים ומהן שבע פעמים והראה הנכבד עצמו כואב בעין כאב גדול ושאלן אם יש ביניהן יודעת ללחוש בעין ואמרו לה שכנותיה הגיעה שעה הצריכה לך הלכה לפניו ולחשה לו ורקקה בפניו שבע פעמים ונמצאת מותרת על ידי רקיקתה בענותנותו של ר' מאיר ולשון תלמוד המערב בזה ר' מאיר הוה יתיב ודרוש בלילי שבתא הות תמן חדא איתתא שמעת ליה דדריש אמתינה ליה עד דחסיל מן דחסיל אזלת לביתא אשכחת בוצינא דטפאי אמר לה בעלה אין הוית אמרה ליה יתיבנא ושמענא לדרושא אמר לה לא כן וכן עיילת להכא עד דאזלת ורקת באנפי דרושא יתיבת שבתא קמייתא תנינא תליתאה אמרין לה מגירתא כדון אתון צהיבין אתינן עמך לבי מדרשא כלומר בשעה שירצו לצאת ולבא לבית המדרש והם שמחים למשנתם נלך עמך לשם לפניו לספר לו את הענין כדי לקבל הימנו עצה הוגנת לך כיון דחמא ר' מאיר יתהון צפה ברוח הקדש אמר להון אית מנכון איתתא חכימא מלחש בעינא אמרין לה מגירתא כדו את אזלה לחשא ורקקה בעיינוי ותשתריין לבעליך אזלא ויתיבת קמיה אמרה ליה אנא חכימא למלחש בעיינא אמר לה רוקי בעייני שבע זמנין ואנא מינשם ר"ל ובכך אני מתרפא כלומר ואיני רוצה בלחישא אחרת ונראה לי שאמר כן מפני שיש בלחישא צד איסור רקת בעיינוי שבע זמנין אמר לה זילי אמרי לבעליך חדא זמנא אמרת לי שבע זמנין עבדית אמרו לו תלמידיו רבי כך מכבדין את התורה אמר להון לא דיו למאיר להיות שוה לקונו דתני ר' ישמעאל גדול השלום ששמו הגדול שנכתב בקדושה אמר הב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו:
וכן הוזכר בסוגיא זו באחד מבני בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אשה לשם ואמר לה בשילי לי תרין טלפחין ונתכון לומר מעט עדשים ובשלה תרין טלפחין ר"ל תרין ממש וכעס עליה למחר אמר לה בשילי לי גריוא ר"ל מדה שלמה מן העדשים ורצה לנסותה אם תטעה בזו גם כן ובשלה לו גריוא כדבריו אמר לה זילי אייתי לי תרין בוציני והוא מתכוין לדלועים והביאה לו תרין שרגי שהבינה הדבר מנורות שלשונם בלשון ארמי בוציני אמר לה זילי תברינהו אריש בבא ונתכון לומר על ראש הפתח והיה בבא בן בוטא עומד לשם ודן את הדין והלכה לקראתו ושברתם על ראשו אמר לה מה הדין דעבדת אמרה ליה כך צוני בעלי אמר לה בתי את עשית רצון בעליך המקום ירחם עליך ויוציא ממך בנים כבבא:
היופי כולל כל מיני יופי שבגוף ולא עוד אלא יופי השם הוא נכלל בו אפילו לא היה השם יפה מצד עצמו כל שהוא נאמר עליו כהוגן ודבר דבור על אופניו בכלל יופי הוא מעשה באשה אחת שהיתה כעורה ביותר ביופי ובמדות והדירה בעלה עד שתראה מום יפיות שבה לר' ישמעאל ב"ר יוסי שמע ר' ישמעאל את הדברים וחקר עליה בתכונת איבריה ואמר שמא ראשה נאה אמרו לו סגלגל שמא שערה נאה אמרו לו דומות לאניצי פשתן שמא עיניה נאות אמרו לו תרוטות הן שמא אזניה נאות אמרו לו כפולות שמא חוטמה נאה אמרו לו כלום שמא צוארה נאה אמרו לו שקוט ר"ל קצר שמא כריסה נאה אמרו לו צבה ר"ל נפוח שמא רגליה נאות אמרו לו רחבות כרגלי האוז וכשראה כן חקר לידע מה שמה ואמר שמא שמה נאה ואמרו לו לכלוכית שמה ואמר יפה קורין אותה לכלוכית על שם שמלוכלכת במומין כלומר כראוי קורין לה כן וששם נאה לפי ענינה והתירה:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
נערה המאורסה וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק השביעי שבספר בענין היתר הנדרים ובפרט בענין הנדרים שהיתרן אף שלא על ידי חכם אלא אף על ידי האב או האב והארוס או הבעל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים החלק הראשון ללמד בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה וכן אם מת אחד מהם אף האחר יכול להפר לה וכן אם נתקדשה ונדרה ונתגרשה בו ביום ונתקדשה לאחר בו ביום וכן לכמה ביום אחד אם האב יכול להפר עם האחרון אם לאו החלק השני בדין בוגרת והיא ארוסה החלק השלישי בענין שומרת יבם מן הארוסין החלק הרביעי במתנה עם אשתו דרך כלל להיות כל נדריה קיימין או מופרים היאך דנין בה החלק החמישי בזמן הראוי להפרה עד שמשם ואילך אינו יכול להפר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר נערה מאורשה אביה ובעלה מפירין נדריה הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר ואין צורך לומר שקיים אחד מהם אמר הר"ם בעבור שאמר אביה ובעלה היה מובן גם כן מזה המאמר שמפירין או זה או זה ושב ובאר שכונתו שיהיו שניהם יחד ואמנם אין צריך לנו שיקיים אחד מהם ואע"פ שחזר אשר קיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה לפי שהעיקר אצלנו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר וכאשר נשאל וחזר והפר לה אינו מופר עד שיפרו שניהם בבת אחת וראיית זה הדין בנערה ארוסה שישתתף דינה בין האב והבעל אמרו בין איש לאשתו ובין אב לבתו בנעוריה בית אביה:
אמר המאירי נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה וכו' צריך שתדע שהאב יש לו רשות להפר נדרי בתו קודם שבגרה מזמן שנדריה חלים עד תחלת הבגרות שזהו שנה אחת קודם זמן הנערות שנדריה נבדקין כמו שיתבאר בתלמוד נדה פרק דופן מ"ה ב' וחל ששה חדשים של ימי הנערות ונמצא רשותו בענין זה שמנה עשר חדש ולדעתנו מפר הוא בכל הנדרים אחר שלא נתארסה ואין בו חלוק בין נדרים שבינו לבינה וענוי נפש לשאר נדרים אע"פ שיש חולקים בזו כמו שנבאר בגמרא אבל משבגרה אין לו רשות בה כלל ואם נשאת אע"פ שהיא נערה עדין ונדרה לאחר נשואיה נתרוקנה רשות לבעל והבעל יכול להפר כל ימיה בנדרים שבינו לבינה ובנדרי עינוי נפש ואין לאב בה כלום נמצא האב יתר על הבעל לדעתנו שהאב מפר לבתו כל נדר שבעולם עד שתבגר כל זמן שהיא בידו לבדו כגון שלא נתארסה והבעל אף כשהיא בידו לבדו כגון שנשאת אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה או נדרי עינוי נפש והבעל יתר על האב שהבעל בנדרים שהוא יכול להפר לבדו כגון אחר שנשאה מיפר כל ימיה והאב משבגרה אין לו כלום בה אע"פ שלא נתארסה:
ויש בה מדה שלישית שיצאה במקצת מרשות האב ולא מכל וכל ונכנסה לרשות הבעל ולא מכל וכל והוא כשנתארסה שהאירוסין מוציאין קצת מרשות אב ולא מן הכל ומכניסין אותה קצת ברשות הארוס ולא מן הכל והלכך נערה המאורסה אביה ובעלה צריכין בהפרת נדרה ואם בגרה אין להם בה הפרה שהרי פקע רשות האב ממנה ואין לארוס כח להפר לבדו שאף משנשאת אינו יכול להפר בקודמין ויראה לי גם כן שאם הנדר אינו של עינוי נפש או דברים שבינו לבינה אין להם בה הפרה שהרי אין רשות הבעל בנדר זה כלום ואין האב רשאי להפר לבדו אבל כשהיא נערה המאורסה והנדר של עינוי נפש או שבינו לבינה שניהם מפירין ומכל מקום יש אומרין שכל שהיא נערה המאורסה שניהם מפירין בכל נדר ואין זה כלום אלא שיש חולקים לומר שאף בפנויה אין האב מיפר אלא באותם שהבעל מיפר כמו שנבאר בגמרא:
ומכל מקום על נערה זו שנתארסה אמרו נערה המאורסה אביה ובעלה ר"ל הארוס מפירין נדריה ר"ל שהארוס והאב שניהם מפירין נדריה וכדי שלא תטעה לפרש אביה או בעלה חזר ופירש שאם הפר האב ולא הבעל או הפר הבעל ולא האב אינו מופר ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם ושאלו בגמרא למה לי למתני הכי ר"ל ואין צריך לומר אם קיים השתא הפר זה בלא זה לא כלום הוא קיים חד מיבעיא ואע"פ שבהרבה מקומות מצינו שהוא שונה דבר שאינו צריך בזו ואין צריך לומר זו מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ומתוך כך פרשו בה שקיים אחד והפר אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו ביומו שיש שאלה בהקם על הדרך שיתבאר מהו דתימא מאי דקיים הא עקריה ר"ל ותהא שאלת הקמתו במקום הפרה ויהא הנדר ניתר בהפרת האחד עם שאלת הקמתו של שני קמ"ל עד שיפרו שניהם בבת אחת פי' ולאו דוקא בבת אחת אלא כלומר שאינו ניתר אלא בהפרת שניהם וצריך שיפר זה אחר שנשאל על הקמתו ויותר הנדר בהפרת שניהם כל שההפרה בזמן הראוי לשניהם כגון שהפר כל אחד ביום שמעו כך נראה לי ונמצא שהנדר ניתר בהפרות אלו אע"פ שהיה הקם בינתיים שכל שנשאל על ההקם הרי הוא כמי שלא היה שם הקם וכבר הפרו שניהם ביום שמעם ובבת אחת לאו דוקא אלא אפילו היה הפר זה בבקר וזה בערב או אפילו זה ביום אחד וזה ביום אחר כל שהפר כל אחד ביום שמעו וכגון שלא שמעו שניהם ביום אחד שאם תאמר בבת אחת דוקא אף אתה צריך לומר שיפרו שניהם בדבור אחד ר"ל ברגע אחד ואם כן שאלת מיגז גייז או מקלש קליש אזלא לה ומכל מקום רוב מפרשים ראיתי שפרשו שנשאל על הקמתו וחזר והפר ומהו דתימא מאי דאוקים הא עקריה כלומר ותהא הפרתו שאחר השאלה מצטרפת עם הפרת האחר ויותר הנדר בהפרת שניהם קמ"ל עד דמפירין שניהם בבת אחת ר"ל אחר השאלה שהקמתו של זה בטלה הפרתו של זה עד שהיתה ההפרה כמי שאינה וצריך שיחזור ויפר ומכל מקום אף הם מודים שאין צריך שיפרו כאחד אלא כל ששתי ההפרות אחר שאלת ההקם דיינו אפילו זו בבקר וזו בערב וכל שאין שם הקם כל שיפרו שניהם אפילו זה בבקר וזה בערב דיינו או אפילו זה ביום אחד וזה ביום אחר כל שהפר כל אחד ביום שמעו וכן כל שהפר האחד וקיים האחר ונשאל על הקמתו והפר כל שיחזור הראשון ויפר מופר ואין אומרים שאין הפרה אחר הפרה:
וגדולי המחברים כתבו בזו דרכים אחרים והוא שכתבו בפרק י"ב שאם שמע אביה והפר ולאחר ימים שמע בעלה והפר אינו מופר ובפרק י"ג כתבו נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחר ונשאל המקיים על הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר לה שאין להם להפר אלא שניהם כאחד וכל אלו דברים מתמיהים אע"פ שגדולי המגיהים מחלו להם בה ואף גדולי הדור מביאין ראיה להיות ההפרות מצטרפות אע"פ שהיתה הקמה בנתים ממה שאמרו למטה בסוגיית המשנה השניה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל והרי בזו שהפרת הבעל שקדמה אינה כלום להצטרף הפרת האב עם הפרתו אחר שמת הבעל שאין זו הפרה בבת אחת ואע"פ כן הואיל ונתרוקנה רשות הבעל לאב על הדרך שיתבאר חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואין אומרין הואיל והפרתו של בעל לא היתה כלום אין האב יכול עוד להפר מחמת הבעל שאין הפרה אחר הפרה אלא שלדעתי אין זו ראיה ברורה שהרי מכל מקום הואיל ונתרוקנה רשות הבעל מכל מקום הדברים נראים שלא הפקיע הפרה ראשונה את השניה ואין מזו ראיה לדברינו אע"פ שהן עיקר הדברים כמו שכתבנו:
ולא עוד אלא שיש לתמוה לעיקר שיטת רוב מפרשים אלו שהזכרנו מה ענין שיהא הראשון צריך לחזור ולהפר והרי כל שנשאל על הקמתו לחכם נמצא ההקם בטל מעיקרו וכמי שאינו נעשה כמיפר אחד בשחרית ואחד בערב בלא הקמה בנתים אלא שמכל מקום ראיתי לגדולי הדור שהרגישו בה ופרשו קיים חד דוקא האב שהוא המיוחד שבהם והעיקר על הדרך שאמרו בבתרא פרק הספינה בענין אם היה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה שפירושו כשהיתה מדה של לוקח ואין הטעם כאן אלא מפני שהורע כח הבעל אצל האב ליפקע הפרתו בנקל אלא אם כן היה האב ראוי להפר באותה שעה שאין הבעל מיפר אלא בשתוף ובשעה הראויה לשניהם וכמו שאמרו שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר חלקו של אב אבל שמע האב והפר ולא הספיק הבעל להפר עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואע"פ שאמרו עליה הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרין אינו יכול להפר התם טעמא אחרינא הוא שמאחר שהפר האב בעוד שהבעל קיים מקלש קליש חלקו של בעל ואינו יכול להורישו לאב כמו שיתבאר אבל מכל מקום הורע כחו של בעל ונמצאו מודים לשיטתנו במקצת שבהפר האב מיהא וקיים הבעל ונשאל והפר הפרתו מצטרפת ואין צריך האב לחזור ולהפר וסוף הדברים אחר שהודו לנו במקצת אנו מחזיקים בכלה לחזור בשיטה ראשונה שכתבתי שההפרות מצטרפות וההקם כמי שאינו אע"פ שאני יוצא בה מדרך כל המפרשים:
וצריך שתדע שכל שאתה אומר בנערה המאורסה אי אתה אומר נערה אלא למעט את הבוגרת אבל שנה שקודם הנערות והיא שנת י"ב שנדריה נבדקין דינה לענין זה כנערה לגמרי אם בשלא נתארסה להיות האב מפר לבדו ואם קבל הוא קדושין בשבילה להיות הוא והארוס מפירין נדריה על הדרך שכתבנו בנערה הא מקודם זמן זה אין נדריה נדר כלל:
מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ר"ל לארוס להיותו מיפר לבדו והביאוה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה כלומר כל בנעוריה אפילו נתארסה היא נגררת אחר בית אביה אע"פ שמת האב אחר שהיתה בביתו ואין בעל יכול להפר ואין לה תקון אלא בשאלה על ידי חכם ולא סוף דבר במה שנדרה בחיי האב אלא אפילו נדרה אחר מות האב אין הארוס יכול להפר וכן הדין אם בגרה שאין לאב עוד בה כלום ועדיין היא ארוסה ונדרה לאחר שבגרה אין הארוס מיפר וכמו ששנינו למטה בבוגרת ששהתה עד שהגיע זמנה שאע"פ שבעלה חייב במזונותיה אין הארוס מפר עד שתכנס לרשותו לדעת חכמים וענין המשנה בנדרים שנדרה לאחר שבגרה ולאחר ששהתה שאלו נדרה קודם שהיתה והגעת זמנה הרי אף בנשאת אין הבעל מיפר בקודמין אפי' נדרה בעודה ארוסה ואפילו מת האב אלא בשנדרה לאחר בגר ושהיה והגעת זמן ואע"פ כן לא יפר ובגרות כמיתה דמי ולמדנו שאפילו אין לה אב אין הארוס יכול להפר ואם נדרה קודם שנתארסה ונתארסה בזה יפה כח הארוס מכח הבעל שאין הבעל מיפר בקודמין ולא סוף דבר בנדרה קודם שנתארסה ונשאת אלא אף בנדרים שנדרה לאחר שנתארסה ונשאת ואלו הארוס אף במה שנדרה קודם שנתארסה ונתארסה הארוס מיפר עם האב הואיל ובשעה זו היה האב ראוי להפר כגון שהיה ביום שמעו וכן יפה כחו שכל שהוא מפר בשתוף בכל הנדרים הוא מפר לדעת קצת אלא שאין אנו נסכמים בה כמו שביארנו:
ונשוב לענין משנתנו והוא שאם מת הבעל בעודה ארוסה נתרוקנה רשותו לאב אחר שהיא עדין נערה ומפר לבדו והביאוה בגמרא מדכתיב בה שתי הויות ר"ל ואם היו תהיה לאיש מקיש נדרים שקודם הויה שניה לנדרים שקודם הויה ראשונה מה נדרים שקודם הויה ראשונה ר"ל קודם אירוסיה אב מיפר לחודיה אף קודם הויה שניה ר"ל שמת הארוס והיא עתידה ליארס לאחר ולא נתארסה עדין אב מיפר לחודיה ואפילו בנדרים שנראו לארוס ר"ל ששמע בהן ולא הפר שנמצאו נכנסים בתחום צורך הפרתו ולא הפר ומת ביומו ואין צריך לומר בשלא נראו או ששמע והפר וכל שכן שאין צריך לומר בנדרה אחר מות הארוס ומכל מקום אם שמע וקיים או שתק ולא מת ביומו שנעשית שתיקתו הקמה אין האב מפר בזו יפה כח האב מכח הבעל ר"ל מכח הארוס ובדבר אחר יפה כח הבעל ר"ל הארוס מכח האב שהארוס מפר בבגר מה שאין כן באב ושאלו בגמרא היכי דמי אילימא שקדשה כשהיא נערה ובגרה ר"ל ונדרה כשהיא נערה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב ר"ל שלא להוריש זכות בתו לבנו אלא שהיא זוכה במה שהיה שהאב זכאי בה ובגרות מוציאה מרשות אב ר"ל שאפי' האב אין לו רשות בה מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל כדפרישנא אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל אלא שקדשה כשהיא בוגרת ר"ל ונדרה כשהיא בוגרת וזו ודאי אינה הלכה שאף בזו אין הארוס מפר לא בזמן אירוסין שאין לו לבדו בה כלום והאב אין יכול להפר שכבר בגרה ולא לאחר שנשאת שאין הבעל מפר בקודמין ומתוך כך פרשו בה רבים בבעל דוקא ר"ל שנשאת ונדרה משנשאת ולענין פי' מיהא אינו נראה שאף בנערה כן כל שנשאת ונדרה אלא לענין פירוש אתה מפרשה בארוס וכדעת ר' אליעזר שאמרה כן למטה במשנת הבוגרת אלא שאין הלכה כן והוא ששאלו בגמרא תנינא חדא זמנא הבוגרת וכו' דקאמר ר' אליעזר יפר ותירץ אי בעית אימא הא דהכא דוקא ולקמן לאשמועינן פלוגתייהו דרבנן דהילכתא כוותייהו אתא ואי בעית אימא הא דהתם דוקא והכא איידי דקתני בזה ר"ל בזו יפה כח האב וכו' תנא בזו ר"ל בזו יפה כח הבעל ולדעת ר' אליעזר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
216ימים לסיום הש״ס