נדרים סז ע"א

נדרים סז ע"א - Steinsaltz

If the father nullified her vow and the husband did not nullify it, or if the husband nullified it and the father did not nullify it, then the vow is not nullified. And needless to say, it is not nullified if one of them ratified the vow.

GEMARA: The mishna states that if the father nullified her vow and the husband did not nullify it, or if the husband nullified it and the father did not nullify it, then the vow is not nullified. The Gemara asks: Is this not the same as the first clause of the mishna, which states: Her father and her husband nullify her vows? The Gemara answers: The second clause is necessary, lest you say: The mishna is teaching that either her father or her husband can nullify her vows, but there is no need for both of them to do so, which is also a possible interpretation of the Hebrew phrase used. Therefore, the mishna teaches us that it means that both of them must nullify the vow.

At the end of the mishna it is stated: And needless to say, it is not nullified if one of them ratified the vow. The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach this? Now, it was stated that if one of them nullified the vow without the other, it is nothing, her vow is not nullified. If one of them ratified it, why do I need it to state that her vow is not nullified? Is it necessary to teach this?

The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention this in a case where one of them nullified the vow and the other one ratified it, and the one who ratified the woman’s vow retracted and requested dissolution of his ratification from a halakhic authority, who dissolved it. Lest you say: That which he ratified is what he uprooted, by asking the halakhic authority to dissolve his ratification, and therefore the vow is no more, the mishna teaches us that they both must nullify it together.

§ The mishna teaches: And with regard to a betrothed young woman, her father and her husband nullify her vows. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? Since she is still in her father’s house, he should be authorized to nullify her vows by himself. Rabba said: The verse states: “And if she be to a husband, and her vows are upon her…But if her husband disallows her on the day that he hears it” (Numbers 30:7–9). From here can be derived with regard to a betrothed young woman that her father and her husband nullify her vows. The Gemara asks: Is it not possible to say that this verse is written with regard to a married woman?

The Gemara answers: No, if you say that it is written due to a need to teach the halakha of a married woman, it cannot be, as a different verse is written for that purpose: “And if a woman vowed in her husband’s house” (Numbers 30:11). The earlier verses therefore refer to a betrothed young woman, who is not yet in her husband’s house. The Gemara suggests: Say that both sets of verses are written with regard to a married woman. And if you would say: Why do I need two verses written with regard to a married woman? It is to say that the husband cannot nullify earlier vows made before her marriage but only those made “in her husband’s house.”

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

הפר האב ולא הפר הבעל, או הפר הבעל ולא הפר האב, אינו מופר הנדר, עד שיפרו שניהם.

ואין צריך לומר, שאם קיים אחד מהן את הנדר, שלא תועיל הפרת השני, משום שצריך ששניהם יפרו את נדרה כאחד.

גמרא:

והוינן בה: מדוע הוצרך התנא לשנות בסוף המשנה שאם הפר האב לבד או הבעל לבד, אין הנדר מופר?

והלא היינו רישא [זה שנה כבר התנא ברישא], שאביה ובעלה מפירין נדריה. ומובן מאליו שלא תועיל הפרת האב או הבעל לחוד.

ומשנינן: אם היה שונה התנא רק את הרישא,

מהו דתימא - היה אפשר לומר, שכוונת המשנה במה שכתוב "אביה ובעלה", היינו או אביה או בעלה, קתני, ואין צורך ששניהם יפרו.

קא משמע לן שרק שניהם יחד יכולים להפר את הנדר, והפרת האחד ללא הפרת השני אינה מועילה כלום, והנדר אינו מופר.

עוד שנינו במשנה: ואין צריך לומר שקיים אחד מהן.

ומקשינן: למה לי למיתנא, מדוע היה צריך התנא לכתוב דין זה?

הרי השתא, יש לומר, עתה, אחר שאמר כבר התנא שצריך הפרת שניהם, ואם הפר זה בלא זה אין ההפרה מועילה ולא כלום.

אם כן, זה שאמר התנא בהמשך "ואין צריך לומר קיים אחד מהן" - למה לי? הלא ודאי הוא שלא תועיל הפרת האחד אם קיים השני, כיון שיש כאן רק הפרה של אחד מהם, וכבר שנה התנא במפורש שצריך גם את הפרת האב וגם את הפרת הארוס? ^[2]

ומתרצינן: צריכא למיתני, צריך התנא במשנה לשנות דין זה, כי איצטריך ליה, הוצרך לכך כדי לחדש אופן נוסף:

כגון, שהפר אחד מהן [או האב או הבעל] את הנדר. וקיים אחד [והשני קיים] את הנדר.

ואחר כך חזר המקיים ונשאל אצל חכם על הקמתו.

[ויכולים להשאל על ההיקם כמו שיכולים להשאל על הנדר, והחכם יכול לעקור את ההיקם, כדי שיוכל המקיים לחזור ולהפר].

ולכן, אם היה התנא אומר רק את הדין שהפרת האחד אינה מועילה ללא הפרת השני, ולא היה אומר את הדין שאם אחד מקיים שוב לא יתכן להפר -

מהו דתימא, היה אפשר לומר, שבאופן זה, שנשאל השני על הקמתו, יכול הוא עתה לחזור ולהפר לה, משום שמאי דאוקי הא עקריה, שהרי עקר את קיומו של הנדר בכך שנשאל לחכם. ומעתה, שוב יכול הוא להפר, ולהצטרף להפרה הקודמת של הראשון.

קא משמע לן התנא במשנה, שהיות וקיים לה את הנדר, הרי על אף שנעקר הקיום, כשנשאל עליו לחכם, לא יכול המקיים לחזור ולהצטרף להפרת הראשון הקודמת, ^[3] משום דדוקא אם מפירין שניהם בבת אחת, מצטרפת הפרתם לבטל את הנדר.

אבל אם בין הפרת הראשון להפרת השני היה דבר שמבטל את ההפרה, כגון קיום הנדר על ידי אחד מהם, ^[4] שוב אין ההפרות מצטרפות, ואין הנדר מופר.

שנינו במשנה:

נערה המאורסה, אביה ובעלה מפירין נדריה:

והוינן בה: מנלן, מנין לנו מן התורה דין זה של שותפות בין האב לארוס בהפרת נדרים?

אמר רבה: אמר קרא "ואם היו תהיה לאיש, ונדריה עליה". פסוק זה בא ללמד שארוס יכול להפר נדרי ארוסתו [וכפי שיבואר להלן, שלגבי הפרת הבעל לנדרי אשתו הנשואה, יש פסוק אחר].

וכיון שנערה המאורסה עדיין לא יצאה מרשות אביה לגמרי, כל זמן שלא נישאת, מלמד הכתוב שבנערה מאורסה מצטרפות הפרות הבעל והאב, כיון שהיא נמצאת ברשות שניהם, כל אחד במקצת.

מכאן נלמד לנערה המאורסה, שאביה ובעלה מפירין נדריה.

ותמהה הגמרא: ואימא האי קרא, אולי נאמר שפסוק זה - באשה נשואה כתיב ולא בארוסה! ואין ללמוד מפסוק זה שיש לארוס זכות להפר נדרי ארוסתו.

ומתרצינן: אי משום נשואה - קרא אחרינא כתיב [הרי לגבי הפרת נדריה של אשה נשואה, יש פסוק אחר] -

"ואם בית אשה נדרה"! ובהכרח, שהפסוק "ואם היו תהיה לאיש" אמור לגבי ארוסה.

אך עדיין מקשה הגמרא:

ואימא, תרוויהו בנשואה [ואולי נאמר ששני הפסוקים אמורים לגבי אשה נשואה], ואין לנו מקור מהפסוק שארוס יכול להפר נדרי ארוסתו?

וכי תימא, שמא תאמר, תרי קראי בנשואה - למה לי? מדוע יש צורך בשני פסוקים לנשואה.

יש לומר, שהפסוק "ואם בית אשה נדרה", נכתב למימר, שאין הבעל מיפר בנדרים קודמין, שנדרה אשתו קודם הנישואין.

וכמשמעות הפסוק, שדוקא אם בבית אישה נדרה יכול בעלה להפר אותם. אבל נדרים שנדרה קודם הנישואין אינו יכול להפר.

וחוזרת הקושיא, מכיון שאפשר לומר ששני הפסוקים אמורים לגבי נשואה, ואין בהם פסוק מיותר, מנין לנו שאף הארוס מפר נדרי ארוסתו?

הערות

^[2] דברי הגמרא צריכים ביאור, הרי יש במשנה חידוש גדול בכך שמועיל קיומו של אחד מהשניים להחשב קיום, כי מנגד, בהפרת נדרים, אין הנדר מופר אלא אם הפירו שניהם. ולכן היה מקום לומר שאף קיום של אחד מהם לא יועיל עד שיקיימו שניהם. ואם כן יש חידוש גדול במשנה שאין צורך בשותפות לקיום, כדי שיחול הקיום. [רש"ש] ואם נאמר שמהות קיום הנדר היא ביטול זכות ההפרה שלו, והקיום אינו עדיף משתיקה בלי הפרה ביום שמיעת הנדר, שבטלה בכך זכות ההפרה שלו, ודאי שאין חידוש בכך שאין צורך בשותפות להקמת הנדר, כי כל אחד יכול לבטל לעצמו את זכותו להפר. אמנם, ישנן ראיות מכמה סוגיות להלן (נביאם במקומם), שאין הקיום רק ביטול זכות ההפרה, אלא הוא חיזוק הנדר, שעל ידי הקיום הופך הנדר להיות נדר חזק יותר. ואם כן, יש כאן חידוש במשנה שמועיל קיומו של אחד לבד, ואין צורך ששניהם יקיימו את הנדר.

^[3] שיטת הר"ן והרמב"ן היא, שאחרי שנעקר הקיום יכולים האב והבעל להפר ביחד את הנדר. ומה שאומרת הגמרא שלא מועילה הפרתו, היינו רק שאין צירוף עם ההפרה הקודמת, כיון שבין ההפרות היה דבר שמבטל את ההפרה, וצריך שיפרו שניהם מחדש. אבל הרמב"ם והרא"ש חולקים, וסוברים כי מי שהיפר לפני הקיום אינו יכול לחזור ולהפר אחרי שנעקר הקיום. וטעמם הוא, שההפרה של הראשון, שנעשתה לפני הקיום של השני, לא בטלה. ולכן אי אפשר לראשון לחזור ולהפר פעם שניה, ולהצטרף להפרתו של השני, כיון שאין הפרה אחר הפרה. ובשו"ע סי' רל"ד סעיף ו' כתב: "ואם קיים האחד, אפילו חזר ונשאל על ההקמה, אינו יכול להפר עם השני". ומדבריו משמע שגם אם לא היתה הפרה כלל קודם הקיום אין אפשרות להפר לאחר שנעשה קיום. ותמהו האחרונים על דברי השו"ע. שהרי באופן זה, שלא היתה הפרה קודם הקיום, אף הרמב"ם מודה שאפשר להפר לאחר שנעקר הקיום! וצ"ע.

^[4] שואל הרשב"א: מדוע אין ההפרות מצטרפות? הלא התרת חכם עוקרת מלמפרע את הקיום. ונחשב הדבר כאילו לא היה קיום מעולם כלל, ואם כן, אפשר לצרף את ההפרות? ומתרץ הר"ן, אע"פ שעקירת הקיום על ידי החכם מחשיבה את הקיום כמי שלא היה אף פעם, בכל זאת, בשעה שהפר הראשון, היתה זו הפרה קלושה, ואינה נחשבת הפרה כלל כיון שלא היתה ראויה להצטרף עקב קיומו של השני. ולכן, גם שמתברר מלמפרע על ידי העקירה שלא היה כאן קיום, אין הפרה זו חוזרת ומועילה. ועיין בחידושי הגרש"ש.

אם הפר האב ולא הפר הבעל (הארוס), או שהפר הבעל ולא הפר האב — הנדר אינו מופר. ואין צריך לומר אם קיים אחד מהן את הנדר שאף אם הפר לה האחר, הנדר קיים.

א גמרא על מה שנאמר במשנה הפר האב ולא הפר הבעל אין הנדר מופר, תוהים: היינו רישא [הרי זוהי ההתחלה] ששנינו בה: אביה ובעלה (ארוסה) מפירין נדריה! ומשיבים: יש צורך בדבר, כי מהו דתימא [שתאמר] שאו אביה או בעלה מפירים נדריה קתני [שנה], ו"אביה ובעלה" משמעו — כל אחד מהם לחוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהכוונה היא לשניהם יחד.

ב שנינו במשנה "ואין צריך לומר שנדרה קיים אם קיים לה אחד מהן". שואלים: למה לי למיתנא [לשנות] זאת? השתא [עכשיו, הרי] יש לומר אם הפר זה בלא זה — ולא כלום, אינו נחשב כהפרה, אם כן כאשר קיים אחד מהן למה לי? וכי דבר זה צריכא למיתני [צריך לשנות]?

ומשיבים: כי איצטריך ליה [כאשר הוצרך לו] דין זה הרי הוא במקרה כגון שהפר אחד מהן וקיים אחד, וחזר המקיים ונשאל לחכם על הקמתו, ומבטל את מה שקיים. מהו דתימא [שתאמר]: מאי דאוקי הא עקריה [את מה שהקים הרי עקר אותו] על ידי השאלה לחכם, ואם כן אין כאן כבר נדר ודי במה שהפר השני, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמפירין שניהם בבת אחת, כלומר, רק על ידי הפרה של שניהם.

ג לאחר בירור סגנון המשנה שואלים לגופה של ההלכה: דין זה שנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין את נדריה, מנלן [מניין לנו]? שכיון שהיא עדיין בבית אביה, די שיפר לה הוא לבדו! אמר רבה, אמר קרא [הכתוב]: "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה... ואם ביום שמוע אישה... (במדבר ל, ז. במדבר ל, ט), מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה (ארוסה) מפירין נדריה. ושואלים: אימא האי קרא [אמור שכתוב זה] דווקא באשה נשואה כתיב [נאמר]!

ומשיבים: אי [אם] משום נשואה, קרא אחרינא כתיב [כתוב אחר נאמר] "ואם בית אישה נדרה" (במדבר ל, יא). ומסתבר שהפסוקים הקודמים מדברים בארוסה, שעדיין אינה מצויה בבית בעלה. ושואלים: אימא תרוייהו [אמור ששניהם] מדברים בנשואה?! וכי תימא תרי קראי [ואם תאמר שני כתובים] באשה נשואה למה לי — אפשר לפרש שבא הכתוב הנוסף למימר [לומר] לנו שאין הבעל מיפר בקודמין, שאינו יכול להפר נדרים שנדרה לפני נישואיה, אלא רק באלה שב"בית אשה נדרה".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא: ואין צריך לומר שקיים אחד מהם למה לי למיתנא וכו'. טובא איכא דתני זו ואין צריך לומר זו ולא אקשינן למה לי למיתנא, ולא עוד אלא דתנו סתם משנה יתירא, ופרקינן ולארוכה בלבד נקטה וזו ואין צריך לומר זו קתני, אלא משום דידע דאיכא בהא [לאלומי – לפי השי"מ] צריכותא קא מקשה עלה לברורה.

וחזר המקיים ונשאל על הקמתו. כלומר ביום שמעו ממש ואחר כך מפר, מהו דתימא מאי דאוקי הא אקריה, ותועיל הפרה של ראשון ותצטרף עם זו קא משמע לן דלא, דהא בעיא שיפרו שניהם בבת אחת, והלכך חוזר הראשון ומפר עכשיו, שהפרה הראשונה כמי שאינה, ומיהו ודאי משמע שאם חזר הראשון והפר עכשיו שהוא מופר, שלא תאמר שאין הפרה אחר הפרה, שההפרה הראשונה לאו הפרה היא, ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל. וכלשון שכתבתי נראה לי דהא תניא שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל, דאלמא אף על גב דהפרת הבעל יצאה בשעה שאינה ראויה [כיון דלא הספיק האב לשמוע ולהפר בחיי הבעל, אף על פי שהפר האב חלקו לאחר מיתת הבעל אינו כלום – לפי השי"מ] משום דבעינן שיפרו שניהם בבת אחת, ולפיכך הפרת הבעל שקדמה אינה מועלת, ואפילו הכי קתני חוזר האב ומיפר חלקו של בעל דנתרוקנה רשות הבעל לאב, אלמא לא אמרינן כיון דמעיקרא לא היתה הפרת הבעל הפרה שוב לא יוכל האב להפר מחמת הבעל שאין הפרה אחר הפרה, אלא כלשון הראשון שכתבתי נראה לי, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפסקי הלכותיו דמפירין שניהם בבת אחת, וצריך השני לחזור ולהפר פעם שנית עם זה.

הא דאמרינן: שיפרו שניהם בבת אחת. לאו דוקא אלא לאפוקי שאם הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל כדאמרן. אי נמי כגון הא דהפר אחד וקיים השני, דההפרה של הראשון אינה ראויה ליגמר, בכי הא אמרינן שתהא הפרת שניהם בבת אחת, אבל בלאו הכי אפילו הפר זה בבקר וזה בערב הפרה מעלייתא היא. וקשיא לי אשמעתין כיון שנשאל על הקמתו אמאי לא אמרינן מאי (אוקים דהא) [דאוקי הא – לפי השי"מ] עקריה, ותהוי הקמתו כאילו לא היתה, והפרת הראשון תהוי הפרה מעלייתא, דהא חכם עוקר את הנדר מעיקרו והרי זה כאילו לא הקים כלל, וכדאמרינן (לקמן) לגבי קדושין [כתובות עב, א, ועד, א] [טבא – לפי הר"ן] המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, הלכה אצל חכם והתירה הרי זו מקודשת, דחשבינן כאילו לא היו עליה נדרים כלל בשעת הקדושין. ויש לומר (ויקיים) [דקיים – לפי השי"מ] אחד דקאמר היינו דוקא אב, ומאי אחד מיוחד שבהם והיינו אב, וכיוצא בו בתלמוד הרבה ואחד מהם בפרק הספינה, אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה, ואינה אלא כשהיתה מדה של לוקח, הכא נמי דוקא בשקיים האב, וטעמא לפי שהורע כח הבעל ואין הפרתו כלום אלא כשהיה האב ראוי להפר, שאין הבעל מיפר אלא בשותפות [ובשעה ראויה לשניהם, וכדתניא לקמן שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב אין הבעל יכול להפר, שאין הבעל מפר לעולם אלא בשותפות – לפי השי"מ].

שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל. ואף על גב דאמר ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים אינו יכול להפר, התם טעמא אחרינא הוא דכיון דהפר אב בעוד (שהיא) [שהיה – לפי השי"מ] בעל קיים מיקלש קליש חלקו של בעל, ואינו חשוב להורישו לאב. כן נראה לי.

אימא האי קרא בנשואה כתיב. אבל ארוסה האב לחודיה מפר כפנוייה גמורה דעדיין היא בבית אביה, וכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה וזו בבית אביה בנעוריה היא. והא דאמרינן בסמוך אימא אב לחודיה ליפר, לאו למימרא דעד השתא לא איסתפקא לן הכי, אלא הכי קאמר ואכתי לימא דארוסה אב(ל – לפי השי"מ) לחודיה ליפר, וקרא בארוסה בלחוד מיירי, אי נמי לקמן הכי מפרשים אימר אב לחודיה בלא ארוס או ארוס בלא אב ליפר, וכן פירשו בפירושין.

הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר ואינו צריך לומר שאם קיים אחד מהם שאמר לה קיים ליכי שאין חבירו יכול לשוב להפר:

מת האב. פי' בתוך ימי האירוסין אפילו קודם יום שמוע או בו ביום שלא נתקיים הנדר:

מת הבעל נתרוקנה לרשות האב. פי' בין שמת הבעל לאחר שהפר בין שמת ביום שמוע קודם שהפר וקודם שיקיים:

בזה יפה כח האב מכח הבעל בדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב שהבעל מפר בבגר והאב אינו מפר בבגר. פי' לאחר שבגרה אין לו רשות בהפרת נדריה דכתיב בנעוריה בית אביה בין בנדרים שנדרה קודם בגרות ולא שמע האב עד שבגרה בין בנדרים שנדרה לאחר שבגרה והארוס מפר בבגר כגון שקדשה לאחר שבגרה דאילו קדשה בנערות ובגרה אחר כך הרי הבגרות כמיתה שמוציאה מרשות האב ולא נתרוקנה לרשותו דבגרות כמיתה לענין זה וצריכה היתר חכם והכי מפרש בגמ':

גמ' למה לי למיתני ואצ"ל שקיים אחד מהם. פי' פשיטא דהשתא הפר זה בלא זה אינו כלום קיים אחד מהם מיבעיא שאין חבירו מפר ומפרקינן כי אצטריך ליה כגון שהפר האחד וקיים האחר וחזר המקיים בו ביום ונשאל על הקמתו וקיימא לן [דף סט.] נשאלין על ההקם בו ביום וחזר והפר לה בו ביום מהו דתימא הא עקריה להקם דיליה וכמאן דלא הוי כלל דמיא והוי לה הפרה דתרוייהו בלא הקם בינתים קמ"ל דעד דמפירין שניהם בבת אחת כלומר שלא יהא בין הפרתו של זה להפרתו של זה שום הקם וצריך לחזור הראשון להפר שניה בו ביום דהפרה ראשונה כמאן דליתה דמיא והאי בבת אחת דאמרינן לאו דוקא אלא כל שאין הקם בינתים בת אחת קרי ליה ולעולם דהפר כל אחד מהם ביום שמוע דיליה דלבתר יום שמוע הא לא מצי מפר וזהו שפי' רבינו ז"ל שיחזור אף האחר ויפר פעם אחרת עם זה לומר דהיינו (א) אחת דקאמר תלמודא:

ואצ"ל שקיים אחד מהם. שאם קיים אחד מהם אין השני יכול להפר:

גמ' מהו דתימא אביה או בעלה. והא דלא תני אביה ובעלה מפירין יחדיו אין זה לשון המשנה:

ונשאל על הקמתו. כדאמרינן לקמן דנשאלין על ההקם:

קמ"ל דעד דמפירין שניהם כאחת. כלומר שלא יהא הפסק שעה בין ב' ההפרות שלא היה האחרון ראוי להפר כגון הכא שקודם שנשאל לא היה ראוי להפר הלכך נתבטלה הפרתו ואפי' אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכן משמע לישנא דמתני' דמדמי הך קיים להפר א' ולא הפר השני ביום שמועתו דשוב אין תקנה ויש מפרשים יש תקנה אם יפר הראשון פעם שנית וראשון עיקר:

ואם היו תהיה לאיש. ולעיל מיניה כתיב ואסרה אסר בבית אביה וגו' והניא ובתר הכי כתיב ואם היו תהיה ואתא וערבינהו להפרת אב ובעל יחד לומר ששניהם מפירין יחד לאשה זו שהיתה לאיש:

ואימא הדין קרא בנשואה כתיב. וקאמר רחמנא דאב ובעל מפירין כאחד אבל נערה המאורסה לא יצתה מרשות האב:

קרא אחרינא כתיב. ואם בית אישה נדרה הלכך על כרחך קרא קמא לארוסה:

שאין הבעל מיפר בקודמין. נדרים שנדרה קודם שבאת לרשותו כדכתיב ואם בית אישה נדרה דוקא נדרים שנדרה בביתו:

סוגיא זו הבאה בענין נערה המאורסה בהפרת אב ובעל בנדריה וכן כל שהפר האב אי מיגז גייז או מקלש קליש יש בה בלבול נסחאות ופירושין ומצד שינוי הנוסחאות והפירושין אירע בענין פסקים שבה מחלוקת לקצת מפרשים ומתוך כך אני רואה להעירך תחלה בביאורה ולברר מתוכה מה שראוי לברור בפסקים שבה ותחלת הדברים צריך אתה לידע שהתורה חלקה עניני הנדרים לארבעה חלקים הראשון נדרי כל אדם שעליו לקיימן והוא מה שאמרה תורה איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ומסרה התירן לחכם וכמו שדרשו במקרא זה הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו והשני נדרי הנערה בבית אביה ומסרה הפרתם לאב והוא שאמרה ואשה כי תדור נדר וגו' בבית אביה בנעוריה ושמע אביה וכו' והחריש לה וקמו כל נדריה וכו' ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה והשלישי נדרי האשה בבית בעלה ומסרה הפרתם לבעל והוא שסמך ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה ושמע אישה והחריש לה וקמו נדריה וכו' ואם ביום שמוע אישה יניא אותה וכו' וה' יסלח לה והרביעי נדרי אלמנה וגרושה לומר אע"פ שנתאלמנה או נתגרשה והיא עדין נערה לא חזרה לרשות האב אחר שנשאת ואין לו הפרה בנדריה כלל אלא שחזרו כנדרי כל אדם שלא נמסרה היתרן אלא לחכם והוא שאמר ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה ור"ל שנדרה אותם משנתאלמנה או נתגרשה ואחר כן חזר לפרש בדין אלמנה וגרושה דין הנדרים שנדרה בבית הבעל וקיימן הבעל ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה שקיימים והוא שחזר ואמר ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר וגו' ושמע אישה והחריש לה וקמו כל נדריה ואסריה ר"ל אף לאחר אלמנות וגירושין הואיל וכבר נתקיימו בזמן שהיתה נשואה ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו כל מוצא שפתיה וגו' לא יקום אישה הפרה וה' יסלח לה וחזר ופירש בנדרי בית הבעל עינוי נפש והוא שאמר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו ואם החרש יחריש לה אישה והקים את כל נדריה וכו' כי החריש לה ביום שמעו:

ועכשו שאלו מנלן דנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה שהרי בפרשת נדרים שהזכרנו ענינה לא חילק בכל שהיא בבית אביה בין ארוסה לפנויה והכתוב מראה באצבע שכל שהיא בבית אביה שזהו עד שלא נשאת אב מיפר והביאה רבא מדכתיב ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה והדברים נסמכים להפרת אב וכדכתיב ואם הניא אביה אותה וכו' וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ואם היו תהיה לאיש וגו' וא"ו מוסף על ענין הראשון ועירב האב והבעל בקצת הפרות כלומר שהאב מפר אף בזמן שהיא לאיש בקצת זמנים והוא כשיהיה בביתו ר"ל שלא נכנסה לחופה אלא שנתארסה שמפר לה עם הבעל ואימא הדין קרא בנשואה כתיב ולאו אאב כלל אלא אבעל וכדמוכח פשטיה דקרא ואין דורשין בה וא"ו מוסיף על ענין ראשון וארוסה אב לחודיה מיפר ותירץ לו אי משום נשואה קרא אחרינא כתיב ואם בית אישה נדרה וכו' ואם כן קרא דהיה משמש לארוסה שיהו אב ובעל מפירים ודכתיב גבה ואם ביום שמוע אישה פירושו בשתוף האב ומקרא נדרש לפניו ולאחריו וזהו שלא ייחס ההפרה לבעל ר"ל שלא כתב בה אישה הפרם ואימא תרויהו בנשואה והא דאיצטריך לאהדוריה לומר שאין הבעל מיפר לאחר נישואין בקודמין ר"ל אף באותם שנדרה כשהיא ארוסה אע"פ שהוא ביום שמעו ואפי' היה הנדר ביום הנשואין ר"ל קודם להם דהכי משמע קרא ואם בית אישה נדרה ולא קודם ואכתי קרא דהיו תהיה בנשואה ולאו אאב קאי כדפרישנא:

קמ"ל עד דמופרין שניהן בב"א פי' דהפרה ראשונה אינה כלום כיון שהאחד הוקדם אלא צריך שיחזור עכשיו ויפר עם חבירו:

וכי תימא הרי קראי למה לי לומר שאין הבעל מיפר בקודמין קשיא לי והיכי מצינין למימר דתרי קראי כתיב בנשואה והא באם היו תהי' לאיש כתיב ונדרי' עלי' דמשמע שהוא מפר בקודמין:

למה לי למיתנא. אף על גב דאין צריך לומר דקאמר מתניתין משמע דמילתא דפשיטא היא ולא היה צריך לומר מכל מקום אין לו לאשמועינן אם לא יהיה בו חידוש קצת. וכזאת הקושיא לא מצאתי בתלמוד ולבי מגמגם בה. הרי"ץ ז"ל. והרשב"א ז"ל תירץ וז"ל: ואין צריך לומר שקיים אחד מהם למה לי למיתנא וכו' טובא איכא דתני זו ואין צריך לומר זו ולא אקשינן למה לי למיתנא. ולא עוד אלא דתנו סתם משנה יתירא ופרקי' להו (אמר המגיה עיין ברשב"א כאן). אלא משום דידע דאיכא בהא צריכותא לאלימי צריכותא קא מקשה עלה לברורה. עד כאן. ואין צריך לומר שקיים אחד מהם למה לי דמשמע ליה דהכי קאמר שקיים אחר ולא הפר כלל. שהפר האחד והפרתו כראוי שהיה ראוי חברו להפר בשעה שהפר זה. ונשאל לחכם לעקור הקמתו. דעד דמפירין שניהם בבת אחת שיפרו שניהם שלא יהיה הפסק ושעה שלא יהיו ראוין להפר. הילכך הואיל ובשעה שקיים לא היה יכול להפר שוב אינו יכול להפר. ומקרא מפיק לה בסיפרי ונדריה עליה נדרים שלא הוקמו ולא הופרו פירוש שלא הופרו בשעה שהיה ראוי להפר. הרא"ם ז"ל.
וחזר המקיים ונשאל על הקמתו כלומר ביום שמעו ממש ואחר כך מיפר מהו דתימא מאי דאוקי הא עקריה ותועיל הפרה של ראשון ותצטרף עם זו קא משמע לן דלא דהא בעינן שיפרו שניהם בבת אחת והילכך חוזר הראשון ומפר עכשו שההפרה הראשונה כמי שאינה. ומיהו ודאי משמע שאם חזר הראשון והפר עכשו שהוא מופר שלא תאמר שאין הפרה אחר הפרה שההפרה הראשונה לאו הפרה היא. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל. וכלשון שכתבתי נראה לי דהא תניא שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל דאלמא אף על גב דהפרת הבעל יצאה בשעה שאינה ראויה דכיון דלא הספיק האב לשמוע ולהפר בחיי הבעל אף על פי שהפר האב חלקו לאחר מיתת הבעל אינו כלום משום דבעינן שיפרו שניהם בבת אחת ולפיכך הפרת הבעל שקדמה אינה מועלת ואפילו הכי קתני חוזר האב ומפר חלקו של בעל דנתרוקנה רשות הבעל לאב אלמא לא אמרינן כיון דמעיקרא לא היתה הפרת הבעל הפרה שוב לא יוכל האב להפר מחמת הבעל שאין הפרה אחר הפרה. אלא כלשון הראשון שכתבתי נראה לי. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפיסקי הלכותיו עד דמפירין שניהם בבת אחת וצריך השני לחזור ולהפר פעם שנית עם זה. הא דאמרינן שיפרו שניהם בבת אחת לאו דוקא אלא לאפוקי שאם הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל כדאמרן אי נמי כגון הא דהפר ראשון וקיים השני דההפרה של הראשון אינה ראויה ליגמר בכי הא אמרינן שתהא הפרת שניהם בבת אחת אבל בלאו הכי אפילו הפר זה בבקר וזה בערב הפרה מעליתא היא. וקשיא לי לשמעתין כיון שנשאל על הקמתו אמאי לא אמרינן מאי דאוקי הא עקריה ותהוי הקמתו כאלו לא היתה וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וי"ל דקיים אחד דקאמר היינו דוקא אב ומאי אחד מיוחד שבהם והיינו אב וכיוצא בו בתלמוד הרבה ואחד מהם בפרק הספינה אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואינה אלא כשהיתה מדה של לוקח הכא נמי דוקא בשקיים האב וטעמא לפי שהורע כח הבעל ואין הפרתו כלום אלא כשהיה האב ראוי להפר שאין הבעל מיפר אלא בשותפות ובשעה ראויה לשניהם וכדתניא לקמן שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר לעולם אלא בשותפות. שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואף על גב דאמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אינו יכול להפר התם טעמא אחרינא הוא דכיון דהפר אב בעוד שהיה בעל קיים מיקלש קליש חלקו של בעל ואינו חשוב להורישו לאב. כן נראה לי.
אימא הדין קרא בנשואה כתיב אבל ארוסה האב לחודיה מפר כפנויה גמורה דעדין היא בבית אביה וכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה וזו בבית אביה בנעוריה היא. והא דאמרינן בסמוך ואימא אב לחודיה ליפר לאו למימרא דעד השתא לא איסתפקא לן הכי אלא הכי קאמר ואכתי לימא דארוסה אב לחודיה ליפר וקרא בארוסה בלחוד מיירי. אי נמי לקמן הכי מפרשינן אימא אב לחודיה בלא ארוס או ארוס בלא אב ליפר. וכן פי' בפירושים. הרשב"א ז"ל.

אין הבעל מפר בקודמים. כל הנדרים שנדרה אפילו כשהיא ארוסה אין הבעל מיפר אפילו לאחר נישואין. בקודמין נדרים שנדרה קודם נשואין (וכגון) אמר המגיה אולי צריך לומר: בין שנדרה קודם נשואין (וכגון) ובין שנדרה באותו יום שנשאת. פירוש.

פתח עליה ההוא ספדנא בנות ישראל על ר"י בכינה המלביש כן שני גו' דריש שני מלשון שן והמעלה עדי זהב גו' היינו השן זהב שעשה לה לעדי ולכך בעובדא דלעיל דלא איירי בעשה לה שן לא מייתי אר"י האי קרא דכתיב גבי שאול ומכאן יש קצת ראיה לפירש"י גבי שן תותבת שן זהב דפרק במה אשה דפליגי ר"י ורבנן אם שרי להוציאה בשבת דקאמר ל"ש אלא של זהב אבל של כסף ד"ה מותר משום דשל זהב חשיבא ואתי' לאתוי' אבל לפי רבותינו דשל זהב משונה במראה משאר שיני' ודלמא מבזו לה כו' אבל של כסף דומה כו' דא"כ ר"י הכא דעביד לה של זהב ליפותה טפי ה"ל למעבד של כסף דאדרבה ע"י של זהב מבזו לה ודו"ק:

אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז כו'. ע"פ מ"ש פרק ב"מ בעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר למה יקח משכבך מתחתך ובעון נדרים בניו מתים שנאמר וחבל את מעשה ידיך גו' וזה שנדר הנאה מאשתו בזילותא דרבנן ראוי ודאי שימותו בניו כשאר נודרים וגם ימות הוא גופיה תחתיה על שנדר הנאה ממנה בזילותא דרבנן ותשאר היא אלמנה ודו"ק:

עד שתראי מום יפה שבך כו' מכל הפירושים נראה שפי' מום מלשון מאומה ונראה לקיים כמשמעו מלשון מום ממש כלומר עד שתראי לו מום היותר יפה שבך שיש בו קצת יפוי וכל הני מומין דחשיב ודאי דאית בהו מומין שהן מומין לכהונה כגון עיניה טרוטות חוטמה בלום צווארה שקוע אבל כל אידך דחשיב הכא גם דלענין מומי כהונה לא מקרי מומין במסכת בכורות בעיני אדם מקרו מומין כדקאמר הכא והשתא ניחא דשם מכוער נמי מקרי מום בעיני הבריות כדקאמר גבי ר"מ דדייק בשמי' דכידור וקאמר הכא דבאותו מום שהוא שמה לכלוכית מצא דבר יפה דשמה נאה לה וזה המום שהוא שמה הוא יפה ונאה לה יותר מכל מומין שבה וק"ל:

ההיא בר בבל דסליק לא"י ונסיב איתתא כו' נראה מדהזכיר שהיו האיש והאשה מב' מדינות שכל מה ששינתה מכוונתו לא היה אלא מתוך שינוי לשונות של ב' המדינות שאמר לה תרי טלפוחי שכן בבבל היה לשונם לומר על המיעוט תרי ולא בא"י ולכך ?הבלנה תרי ממש וכן גריוא ודאי משמע מדה גדולה ומדה קטנה כדמוכח לעיל בפרק הנודר מן המבושל דקא"ל רבי לבר קפרא יהיבנא לך ד' גריוי וקא"ל גריוא דבעינא כו' שקל דיקולא כו' ה"נ איהו לפי לשון מדינתו היה מתכוין אמדה קטנה ואיהי הבינה מדה גדולה וכן בלשון בוצינא היו משנין בלשון לפי לשון מדינתם וכן בבבא אפשר דבא"י לא היו קורין אלא דלת או דשא ומיהו יש לדקדק שאמר דיתיב בבא בן בוטא אבבא כו' מה לו להזכיר שישב אבבא ויש ליישב משום דיתיב בבא בן בוטא בקרוב בפני הפתח חשבה דכוונתו עליו אבל אילו לא הוה יתיב שם ודאי דלא היתה טועה לומר כן דכוונתו על בבא בן בוטא וק"ל:

רש"י לנערה כו' הס"ד בארוסה הס"ד:

בד"ה שאין כו' וכנסה לא כצ"ל:

ברא"ש קמ"ל כו' הפסק שעה כצ"ל:

ר"ן רישא הס"ד מפירין הס"ד:

בד"ה מהו כו' אביה או כצ"ל מיניה הס"ד:

בד"ה וחזר כו' לאשמועינן מאי אין כצ"ל צריכא דיש לי כצ"ל כלל בשעת כצ"ל חזיא ההיא שעתא כצ"ל:

בד"ה ונערה כו' מלתיה ומקשי כצ"ל:

במשנה ולא הפר הבעל. פרש"י אלא שתק מעל"ע. וכ"מ מפי' הרא"ש בד"ה קמ"ל. ק"ל דהא זה הוה קיום כדכתיב הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו וא"כ מאי קאמר תו ואצ"ל שקיים א' מהן הלא היא היא. וכן הגמרא לא מקשה אלא השתא כו'. ול"נ דר"ל דעדיין לא עבר יום שמעו דהשני וקמ"ל דאינה מותרת בהפרת האחד אע"פ שעדיין לא נתקיים מהשני. וכ"מ לקמן בגמרא וארוס לחודי' מפר וכ"ת אב כו' דאם הקים הקים:

גמ' כי איצטריך לי' כו' וחזר המקיים ונשאל על הקמתו כו'. לכאורה אף בלא נשאל איצטריך לאשמעינן דקיומו קיום דשוב א"י להפר דסד"א דכמו דאין כח באחד לבדו להפר כן אין לו כח לבדו להקם. וי"ל:

ר"ן ד"ה וחזר המקיים. אצ"ל דבשקיים אחד הפרה קמייתא לאו מידי הוא. כצ"ל:

בא"ד ולדידי לאו קושיא היא כו' עד סיומא. מדבריו נ"ל דבפנויה דאב לחודיה מפר או בנשואה דבעל לחודי' מפר. אם קיים והפר ואח"כ נשאל על ההיקם דא"צ להפר שנית. וכ"ה בשו"ע סי' רל"ד סכ"ב מתשו' הרשב"א (ועי' בהגהת הגרע"א שם סעיף מ"ט) ובש"ך שם סקל"ו נראה דיש ט"ס וצ"ל הפרתו ראשונה כו' קודם השאלה כו'. וכן בט"ז שם ס"ק כ"ה ט"ס בציונו וצ"ל על דין הב' כיון שעבר יום שמיעה א"י להפר:

רא"ש ד"ה מ"ד. והא דלא תני אביה כו' יחדו. לכאורה אי הוה תני הכי ה"א דבעינן שיפירו בב"א ממש או בתכ"ד של חבירו עי' ב"מ (צד ב) תד"ה אלא אביו:

גמ' מהו דתימא או אביה. עיין יבמות דף יא ע"ב תד"א לאו:

הפר האב. ביום שמעו: ולא הפר הבעל. אלא שתק מעת לעת: או הפר הבעל ולא הפר האב. דשתיקתו של זה מבטלת הפרתו של זה ואין צריך לומר היכא דקיים אחד מהן הנדר דהפרתו של זה אינה מועלת כלום: גמ' היינו רישא. דכיון דקתני אביה ובעלה מפירין נדריה ל''ל למיתנא תו הפר הבעל ולא הפר האב היינו רישא דזה מעכב על זה: מהו דתימא. דאי לאו דקתני הפר האב כו' הוה אמינא הא דקתני אביה ובעלה מפירין נדריה משמע או אביה או בעלה זה בלא זה להכי קתני סיפא דתרוייהו מפירין ביחד: ואין צריך לומר שקיים אחד מהם ל''ל למיתני כלל. ממילא ידענא דלאו כלום הוא דהשתא הפר זה בלא זה כו': כי איצטריכא ליה. למיתנא ואין צריך לומר שקיים אחד מהן: כגון שהפר האחד מהן. הנדר ובא האחר וקיימו וחזר המקיים ונתחרט ממה שקיימו ונשאל לחכם על הקמתו בו ביום ששמע וקיים דאי הויא הקמה דלא מצי מתיר ליה חכם אינו יכול להפר תו ואי לא הויא הקמה דמתיר ליה חכם מצי להפר ולהכי איצטריך למיתני שקיים אחד מהן: דמהו דתימא מאי דאוקים לאו קיום הוא. דהא עקריה בחרטתו והואיל דלאו קיום הוא הא דאיתשיל עליה כי הפר לה דמי ואינו צריך להפר יותר קמ''ל דלא הויא הפרה עד שיפרו שניהם בבת אחת שזה נמי יפר. ע''א מאי דאוקי הא עקריה ולאו קיום הוא דהא עקריה בחרטתו ומצי מיפר קמ''ל דלא הויא הפרה עד דמפירין שניהם בבת אחת ולא שיצטרכו להפר זה עם זה ממש בבת אחת אלא הכי בעי למימר כל שאילו רוצין יכולין להפר בבת אחת אף בזה אחר זה מפירין לאפוקי היכא דהפר א' וקיים אחד שאין המקיים יכול להפר בשעה שהפר זה עד שישאל על הקמתו דהא ליכא למימר דבבת אחת ממש בעינן דהא כתיב ביום שמעו דכל היום מותר להפר כדמפקינן לקמן: אמר קרא אם היו תהיה לאיש. לעיל מהאי קרא כתיב כי הניא אביה אותה וכתיב ואם היו תהיה לאיש וי''ו מוסיף על ענין ראשון וכי היכי דאב מבטל נדרי בתו בזמן שהיא ברשותו ה''נ מבטל עם הבעל כל זמן שהיא ארוסה דעדיין היא ברשותו: מכאן לנערה כו': ואימא. הדין קרא אם היו תהיה בנשואה כתיב שהבעל מיפר לה ולא האב ולא מיירי בארוסה: בנשואה לא מצית למימר דהא קרא אחרינא כתיב. לנשואה ואם בית אישה נדרה: ואימא תרווייהו. הני קראי מיירי בנשואה דבעל מיפר ואי אמרת תרי קראי בנשואה למה לי חד לומר לך שאין הבעל מיפר בקודמין. ואם היו תהיה לאיש אתי למילף שהבעל מיפר נדריה של נשואה ואם בית אישה נדרה משמע דאותן נדרים שנדרה בבית אישה מיפר בעלה אבל אם היו עליה נדרים קודם שנשאה כשהיתה ארוסה וכנסה לא מצי מיפר:

הפר האב ולא הפר הבעל. ובגמרא פריך היינו רישא אביה ובעלה: גמ' למה לי למיתני השתא י''ל וכו' וא''ת מ''ש דבכל דוכתא דתנא האי לישנא ואצ''ל בפרק הזהב (ב''מ ס.) תנן ואין צ''ל חדשות בארבע וצ''ע אם יהא בברייתא ולא במשנה וי''ל דמשום הכי פריך הכא השתא משום דכיון דקיים אחד מהן הוי כמו לא הפר וכבר אמר לעיל כך אבל בדוכתא אחריתי כמו בהזהב לא אמר לעיל כל כך האי לישנא משום הכי לא פריך: וחזר המקיים ונשאל וכו'. דאמר לקמן נשאלין על ההקם: דמה דהקים הא עקריה (הא) וסגי לה כשיפר לה עתה והפרת חבירו שבשעת הקם הפרה מלתא היא קמ''ל דעד שמפירין שניהם בבת אחת והפרה קמייתא שהיתה כשהקים חבירו אינו כלום דבעינן כשיפר האחד שחבירו לא יקים אבל ודאי לא בעינן שיפרו שניהם ביחד דה''ה אם הפרו זה אחר זה אם לא הקים: מנלן. דאב גרידא לא מצי מיפר: אמר קרא אם היו תהיה לאיש ונדריה עליה. והפרת נדריה כתובה למעלה דכתיב ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה וכתיב ואם הניא אותה וכתיב בסמוך ואם היו תהיה לאיש אתא לך האי קרא וערבינהו לאב ולבעל ולקמן פריך אימא או אב או ארוס: ואם היו תהיה למה לי ש''מ לארוסה. ואי קשיא אימא דואם היו תהיה איצטריך לערבו עם האב וללמד דאפילו בנשואה בעינן הפרת האב הא לא קשיא דא''כ לא לכתוב ואם בית אישה בתר הפרת האב ונ''מ כולהו ואם היו תהיה למה לי שמע מינה לארוסה (כך פירש הר''ר אליעזר) וקשה דמכל מקום אימא דקרא דאם היו תהיה מיירי בין בנשואה בין בארוסה וקרא דבית אישה איצטריך לומר שאין מיפר בקודמין ויש לומר דאם היו תהיה לאו בנשואה מיירי דכיון דאין הבעל מיפר בקודמין דהא בההוא דאם היו תהיה כתיבי קודמין דכתיב ונדריה עליה (א''נ) [א''כ] על כרחך לאו בנשואה מיירי דהא אין הבעל מיפר בקודמין אבל האב מיפר בקודמין כדאמר בסמוך:

ר"ן
הפר האב ולא הפר הבעל. בגמרא פריך היינו רישא: ואין צריך לומר קיים אחד מהן. שאין האחד יכול להפר ובגמרא פריך למה ליה למיתנא: גמ' היינו רישא אביה ובעלה מפירין נדריה. דמשמע דוקא כששניהם מפירין: מהו דתימא אביה או בעלה. ולא סגי ליה דליתני עד שיפרו שניהם דאי תנא הכי הוה אמינא דלא סגי בהפרת בעל עד דליפר אב אבל בהפרת אב לחודיה סגי א''נ איפכא וכדשקלינן וטרינן בהא לקמן בשמעתין להכי תנא הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר: קיים אחד מהן צריכא למיתני. בתמיה דאע''ג דאורחיה דתנא למתני זו ואין צ''ל זו היינו דוקא במילי דלא דמו להדדי דאע''ג דאתיא בתרייתא מק''ו מקמייתא תני לה אבל הכא חדא מלתא היא דהפר אחד וקיים אחד היינו ממש הפר זה בלא זה ועדיפא מינה: וחזר המקיים ונשאל על הקמתו. כדאמרינן לקמן דנשאלין על ההיקם מהו דתימא מאי דאוקי הא עקריה ובהפרה דמקיים לחודיה סגי דאידך כבר הפר קמ''ל דעד דמפירין שניהם בבת אחת כלומר שלא יפסיק בין אחד לחבירו דבר שהוא מעכב הפרה כגון הקמה דהאי דכיון דההיא שעתא לאו בר הפרה הוא אפי' הך הפרה קמייתא דאידך בטלה לה וצריך שיהו מפירין עכשיו שניהם בבת אחת ומיהו בכהאי סגי שלא תאמר אין הפרה אחר הפרה וכיון דהפרה קמא איבטילא תו לא מצי מיפר דליתא וכן דעת הרמב''ן ז''ל אבל מדברי הר''ם במז''ל נראה דכל שחלה הקמה בין הפרה דחד להפרה דאידך שוב אינן יכולין להפר ומיהו בבת אחת לאו דוקא דאפי' מיפר זה שחרית וחבירו ערבית סגי כל שלא הפסיק בינתיים דבר שהוא מעכב הפרה וכ''ת כיון דהאי דינא אתא תנא לאשמועי' מאי אין צריך לומר דקתני דמרישא משמע הכי אדרבה צריכא דיש לי לומר דתנא הכי קתני כיון דהפרה דחד בלא חבריה לאו כלום הוא א''צ לומר דבשקיים אחר הפרה קמייתא לאו מידי הוא וסמיך תנא דלשתמע ממלתיה דתו לא חזיא לצרופי דאי חזיא למה ליה למיתני א''צ לומר היינו כפרכא דגמרא והקשה הרשב''א ז''ל אמאי אמרינן דהפרה קמייתא בטלה לה דהא לבתר דאתשיל על הקמתו כיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי הוא כאילו לא הקים כלל וכדתנן בפרק האיש מקדש (דף נ) המקדש את האשה ע''מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת הלכה לפני חכם והתירה הרי זו מקודשת דחשבינן לה כאילו לא היה עליה נדרים כלל בשעת קדושין ה''נ לבתר דאתשיל נחזייה להאי גברא כאילו לא הקים מעולם ולדידי לאו קושיא היא כלל דקידושין מתוך שהוא מעשה גמור אע''ג דכל זמן שלא התירה לא חיילי כי התירה אמרינן דאיגלי מילתא דמעיקרא חיילי אבל הפרה דחד מהני קלשה לה טפי דבאפי נפשה לאו מידי היא אלא בצרופא דאידך ואפי' בצרופא דאידך לא מהני כל זמן שאינן ראוים להצטרף ביחד וכדתניא דהפר א' מהן ומת בטלה לה הפרתו הלכך כיון דהפרה דחד אפי' כי לא הקים חבריה קלישא טובא כל היכא דהקים כיון דההיא שעתא לא חזיא לאצטרופי בטלה לה לגמרי וכיון דלא חזיא ההיא שעתא לא חזיא נמי בתר זימנא: ונערה המאורסה דאביה ובעלה מפירין נדריה מנלן אמר רבה אמר קרא ואם היו תהיה לאיש וכו' מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה. נראה לי דה''ק דכיון דלנשואה כתיב קרא אחרינא דהיינו אם בית אישה נדרה כדמפרש לקמן על כרחין האי בארוסה מתוקמא דתרי קראי בנשואה למה לי וכיון דבארוסה מתוקם על כרחין אית לן למימר דוי''ו מוסיף על ענין ראשון דלעיל מיניה כתיב וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ובתריה כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה לומר שאביה ובעלה מפירין נדריה ואתי שפיר בארוסה דכיון דבארוסה לא יצתה מרשות אב דין הוא דלא ליפר ארוס לחודיה ועל כרחין נמי הכי אית לן למימר דאי לא אמרי' וי''ו מוסיף על ענין ראשון וארוס לחודיה מיפר קרא דנשואה ל''ל השתא בארוסין מיפר לחודיה בנשואין מיבעיא וכי בשביל שנשאה הורע כחו והדר מקשי לפרושי מילתיה ומקשי אימא הדין קרא בנשואה כתיב לומר דבעל לחודיה מיפר דוי''ו מוסיף על ענין ראשון לא אמרינן ליה אלא כי מוכחי קראי הכי ואי מיתוקם בארוסה מוכחי כדכתיבנא אבל בנשואה לא מוכחי כלל אדרבה דינא הוא דבעל לחודיה מיפר

נדרים סז ע"א