נדרים סו ע"א

נדרים סו ע"א - Steinsaltz

In fact, arrangements are made with creditors. Rather, Rabbi Akiva is saying that they do not tear the document of the marriage contract. Even if in practice he is left with enough to survive on, the debt remains in force, so that when he will have more money, she will be paid in full.

MISHNA: If one vowed that certain food or drink or all food and drink be forbidden to him, the halakhic authorities may broach dissolution by raising the issue of Festivals and Shabbatot. They ask him whether he realized at the time he stated his vow that he would have to uphold it on these festive days as well. At first they said that on those days that he did not intend to include in his vow, that item is permitted, but on all the rest of the days, food and drink are still forbidden by his vow, until Rabbi Akiva came and taught that a vow that is partially dissolved is dissolved entirely.

How so? In the case of one who said to a group of people: I will not benefit from all of you as it is konam for me, if benefit from one of them was permitted for whatever reason, benefit from all of them is permitted.

However, if one said: I will not benefit from this one and from that one as it is konam for me, then if benefit from the first one was permitted for whatever reason, benefit from all of them is permitted. But if benefit from the last one was permitted, benefit from the last one alone is permitted, but benefit from all the others is forbidden, as the benefit from each is considered to have been prohibited by a separate vow. If benefit from the middle one was permitted, then from him and below, i.e., all those enumerated after him, benefit is permitted; from him and above, i.e., those listed before him, benefit is forbidden.

The mishna gives another example of interconnected vows: If one stated: I will not benefit from this one, as if he were an offering, and from that one, as if he were an offering, then an extenuation enabling the dissolution of a vow is required for each and every one, as they have the status of separate vows.

The mishna gives another example of a vow that was partially dissolved. If one stated in a vow: Wine is konam for me and I will not taste it, as wine is bad for the intestines, and they said to him: But aged wine is good for the intestines, then the vow is dissolved with regard to aged wine. And not only with regard to aged wine is it dissolved, but with regard to all types of wine, since a vow that has been partially dissolved is entirely dissolved. Likewise, if one stated in a vow: Onions are konam for me and I will not taste them, as onions are bad for the heart, and they said to him: But the kuferi onion is good for the heart, then, in this case too, it is dissolved with regard to kuferi onions, and not only with regard to kuferi onions is it dissolved, but with regard to all types of onions. The mishna relates that an incident of this kind occurred, and Rabbi Meir dissolved the vow with regard to all types of onions.

GEMARA: The mishna taught: If benefit from the last one was permitted, benefit from the last one alone is permitted but benefit from all the others is forbidden. If one stated: I will not benefit from this one, as if he were an offering, and from that one, as if he were an offering, then an extenuation enabling the dissolution of a vow is required for each and every one. The Gemara poses a question: Who is the tanna that taught this mishna?

Rava said: It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one who utters a false oath to several people at once is not liable to bring an offering for each false oath unless he says: An oath, in his oath to each and every one (Shevuot 38a). If he said: An oath, only once, even if he specified each person by saying: Not to you, not to you, it is still considered to be a single oath. Otherwise, it is viewed as one oath. The mishna, which requires a separate extenuation for each person only if he stated: As if he were an offering, with regard to each of them, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon stated with regard to oaths.

The mishna taught that if one said: Wine is konam for me and I will not taste it, as wine is bad for the intestines, his vow is dissolved, for aged wine is good for the intestines. The Gemara asks: And let him derive that the vow is dissolved from the fact that aged wine is not bad for the intestines. Even if it is not actively good for the intestines, the vow should nevertheless be considered mistaken. Rabbi Abba said: The mishna teaches: And furthermore, it is good. In other words, even if aged wine is merely not harmful to the intestines the vow is dissolved, and they strengthened their claim by pointing out that it is in fact beneficial.

The mishna taught: If one said: Onions are konam for me and I will not taste them, as onions are bad for the heart, his vow is dissolved, for kuferi onions are good for the heart. The Gemara asks: And let him derive that the vow is dissolved from the fact that the kuferi onion is not bad for the heart. Rabbi Abba said: The mishna teaches: And furthermore, it is good. Here too, they added that the kuferi onion is actually good for the heart, but this addition was not needed to justify the dissolution of the vow.

MISHNA: The halakhic authorities may broach dissolution for a person by raising the issue of his own honor and the honor of his children. For example, if he took a vow that resulted in his needing to divorce his wife, they may say to him: Had you known that tomorrow people will say about you: This is the habit [veset] of so-and-so, that he divorces his wives due to vows, and they will say about your daughters: They are daughters of divorce, or they will ask: What did their mother see to divorce, thereby giving them a bad reputation. And if the man who vowed said: Had I known it was so, I would not have vowed, it is dissolved.

The Mishna continues: If a man said: Marrying ugly so-and-so is konam for me, and she is in fact beautiful, or if, in vowing not to marry her, he called her black, and she is in fact white, or if, in vowing not to marry her, he called her short, and she is in fact tall, he is permitted to her. Not because she was ugly and became beautiful, black and became white, or short and became tall, but rather, because the vow was mistaken from the outset.

The Mishna relates: And an incident occurred with regard to one who vowed against deriving benefit from the daughter of his sister, as he did not wish to marry her. And they brought her into the house of Rabbi Yishmael and he beautified her. When she was later brought before the one who took the vow, Rabbi Yishmael said to him: My son, did you vow that you would not derive benefit from this woman? He said to him: No, and Rabbi Yishmael permitted her to him, as he demonstrated that the vow had been made in error.

At that time Rabbi Yishmael wept and said: The daughters of Israel are beautiful, but poverty makes them ugly. And when Rabbi Yishmael died, the daughters of Israel raised a lamentation, saying: Daughters of Israel, weep for Rabbi Yishmael. And it likewise states about Saul, who also concerned himself with the welfare of the daughters of Israel: “Daughters of Israel, weep over Saul, who clothed you in scarlet with other delights, who put ornaments of gold upon your apparel” (II Samuel 1:24).

GEMARA: The Gemara poses a question: Was an incident cited to contradict what was just taught? It first taught that if she was ugly and was later beautified, the vow is not dissolved, and then the mishna quoted an incident involving Rabbi Yishmael where he did dissolve the vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and this is what it is teaching: Rabbi Yishmael says: Even if she was ugly and became beautiful, black and became white, short and became tall, the vow can be dissolved. An incident occurred with regard to one who vowed against having benefit from the daughter of his sister, as he did not wish to marry her. And they brought her into Rabbi Yishmael’s house and he beautified her.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

לומר, שאין מקרעין שטר כתובתה כאשר אין לו לפרוע אותה, ואפילו אם אין לו אלא למכור את שערות ראשו, אלא ישאר החוב לעולם, עד שיוכל לפורעו.

והחידוש בדבר הוא, שאנו למדים מערכין רק את הסידור לבעל חוב, ואין אנו למדים משם הלכה נוספת האמורה בערכין, שמעריכים את אפשרות הגביה מהחייב, וגובים את מה שאפשר לגבות, ובכך הוא נפטר לגמרי מחובו, ואף אם יעשיר לאחר מכן אין הוא צריך לפרוע להקדש את יתרת החוב.

ומשמיעה לנו משנתנו שבכתובה וכן בשאר חובות רק מסדרים לחייב, אך אם הוא נהיה עשיר, הוא חייב לפרוע את יתרת החוב.

מתניתין:

מי שנדר לפרק זמן מסויים להתענות בו, או שלא לאכול בו בשר, פותחין לו פתח חרטה לנדרו בימים טובים ובשבתות.

ושואלים את הנודר: אילו היית יודע שאסור להצטער בשבתות ובימים טובים במניעת המאכלים, ^[1] האם היית נודר? ואם אמר "לא", מתירים לו.

בתחילה היו אומרים: רק אותן הימים, השבתות והימים טובים, מותרין, לפי שרק לימים אלו יש פתח לנדרו, ושאר כל הימים אסורין, שלגביהם לא הותר הנדר.

עד שבא רבי עקיבא ולימד, שהנדר שהותר חלק מכללו - הותר כולו! ^[2] כיצד נוהג הכלל שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכמו כן נדר שלא חל מקצתו לא חל כולו? -

א. אם אמר לכמה אנשים, בנדר אחד: קונם שאיני נהנה לכולכם!

הרי כאשר הותר ^[3] הנדר לגבי אחד מהן - הותרו לו כולן להנות מהם.

ב. אבל אם אמר בנדר אחד: קונם שאיני נהנה לזה ולזה.

רק אם הותר הנדר לגבי הראשון - הותרו לו כולן להנות מהם, כיון שתלה את איסור הנאתו מהשני באיסור הנאתו מהראשון, וכן הלאה.

אבל אם הותר הנדר לגבי האחרון - רק לגבי האחרון מותר לו להנות ממנו, וכולן אסורין לו להנות מהם.

ג. ואם פירט את נדרו לגבי כל אחד מהם, ואמר: שאיני נהנה לזה כמו שאסור עלי קרבן, וכן לזה [אסורה עלי הנאתו] כקרבן -

צריכין פתח לכל אחד ואחד בנפרד, כדי להתיר את נדרו לגבי כל אחד מהם, כיון שנדר בנוסח שכזה הוא כמה נדרים נפרדים לגבי כל אחד ואחד.

ד. אם אמר: קונם יין שאני טועם, לפי שהיין רע למעיים.

אמרו לו: והלא היין המיושן יפה למעיים!

הותר מחמת טעותו, ביין מיושן, כדין נדר בטעות, שאינו חל ואין צריך כלל התרה, ^[4] שהרי תלה את נדרו ברוע היין למעיים.

ולא במיושן בלבד הותר, אלא בכל היין, כי נדר שאינו חל במקצתו אינו חל כולו.

וכן אם אמר: קונם בצל שאני טועם, לפי שהבצל רע ללב.

אמרו לו: הלא בצל הכופרי יפה ללב!

הותר בבבצל הכופרי.

ולא בבצל הכופרי בלבד הותר, אלא בכל הבצ לים.

מעשה היה באדם שנדר מבצלים, ואמר בנדרו שהוא אוסר עצמו בהם לפי שהם רעים ללב.

והתירו רבי מאיר בכל הבצלים.

כי היות והבצל הכופרי טוב ללב, הרי לגביו הוא נדר בטעות, שאינו חל, שהרי תלה את נדרו ברוע הבצל.

ולכן, הותרו גם כל הבצלים, כי נדר שלא חל מקצתו לא חל כולו.

גמרא:

שנינו במשנה:

[מי שאמר קונם שאיני נהנה לזה ולזה, שתלאן זה בזה, אם הותר נדרו לגבי האחרון - רק נדרו לגבי האחרון מותר, וכולן אסורין]. ^[5]

אם אמר: שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן - צריכין פתח לכל אחד ואחד.

ומוכח מדברי המשנה, הנוקטת "קרבן" לגבי כל אחד ואחד, שרק אם פיצל את נדרו והזכיר לגבי כל אחד ואחד מן האנשים שהוא אוסר עליו את הנאתו כקרבן, נחשב נדרו לגבי כל אחד ואחד כנדר נפרד, המצריך פתח נפרד לגביו.

אבל אם יאמר שהוא אוסר את הנאתו כקרבן מאדם זה ומאדם זה [בין אם יאמר זאת בוי"ו החיבור "מאדם זה ומאדם זה", ובין יאמר "מאדם זה, מאדם זה"], כיון שכלל את כולם באמירה אחת של "כקרבן", הרי זה נדר אחד, ואם הותר מקצתו הותר כולו.

ומבארת הגמרא: מאן תנא, מיהו התנא הסובר כך, לפי שמצינו מחלוקת תנאים בדבר?

אמר רבא: רבי שמעון היא. דאמר כך במסכת שבועות [לח א] לגבי שבועה אחת לכמה אנשים.

חמשה אנשים שהיו תובעים ממון מאדם אחד, ונשבע להם בשקר שאינו חייב להם ממון, הרי הוא חייב להביא קרבן על שכפר ממון בשבועה.

ונחלקו חכמים ורבי שמעון, באם אמר בלשון השבועה: שבועה שאיני חייב ממון לא לך ולא לך - האם הוא חייב שני קרבנות או קרבן אחד.

לדברי חכמים, כיון שלשון שבועתו מופנית לגבי חמשה אנשים ["לך ולך"], הרי זה כאילו נשבע חמש שבועות נפרדות לכל אחד לחוד, וחייב עליהן חמשה קרבנות.

ואילו רבי שמעון אומר:

אינו חייב אלא קרבן אחד, כיון שכלל את כולם בלשון שבועה אחת, עד שיאמר לשון שבועה בנפרד לכל אחד ואחד.

שנינו במשנה: קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים. אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים.

ומקשה הגמרא: מדוע יש צורך לומר שיין מיושן טוב למעיים? ותיפוק ליה, והרי די בכך דאין הוא רע למעיים, כדי שלא יחול נדרו על יין ישן.

אמר רבי אבא: כך היא כוונת התנא לומר:

חדא, אין היין המיושן רע למעיים.

ועוד, לא רק שאינו רע למעיים, אלא יפה הוא להם -

כך קתני התנא במשנה.

וכן שנינו במשנה: קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב. אמרו לו, הלא הכופרי יפה ללב.

וגם כאן מקשה הגמרא: ותיפוק ליה, הרי די בכך דאין הבצל הכופרי רע ללב, ומפני מה היה צורך לומר לו שהוא יפה ללב?

אמר רבי אבא: "ועוד יפה", קתני, וכמו ביין מיושן.

מתניתין:

פותחים לאדם המדיר את אשתו עד שיגרשנה, בכבוד עצמו ובכבוד בניו - וכך אומרים לו:

אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך אנשים: כך היא ווסתו דרכו של פלוני, שהוא מגרש את נשיו!

ועל בנותיך יהו אומרין: בנות נשים גרושות הן!

ואז יוסיפו ויאמרו: מה ראתה אמן של אלו להתגרש? מדוע גירשה בעלה? אין זה אלא משום שמצא בה ערות דבר!

ונמצא שבנדרך הזה אתה מוציא שם רע על בניך ובנותיך, שהם בני אשה שזינתה תחת בעלה!

ואם אמר הנודר: אילו הייתי יודע שכן ידברו האנשים על בני ובנותי לא הייתי נודר - הרי זה מותר, ואין לנו לחשוש שמא שיקר מחמת הבושה.

ואם אמר: קונם שאני נושא את פלונית משום שהיא כעורה.

והרי היא נאה.

או אמר: קונם שאיני נושא אשה פלונית משום שהיא שחורה.

והרי היא לבנה.

וכן בנודר משום שהיא קצרה, והרי היא ארוכה.

בכל המקרים הללו, הרי הוא מותר בה.

ומבארת המשנה, שיסוד ההיתר הוא לא מפני שהיא היתה כעורה בשעת נדרו ונעשת לאחר מכן נאה, או שהיתה שחורה בשעת הנדר ונעשת לבנה לאחר מכן, או שהיתה קצרה בשעת הנדר ונעשת לאחר מכן ארוכה.

כי באופן שכזה אי אפשר להתיר את הנדר, אפילו לא בפתח, כי הרי זה "נולד", לפי שאין דרך הנשים להשתנות מכעורה לנאה או משחורה ללבנה או מקצרה לארוכה.

אלא כל ההיתר הוא, שהנדר טעות, ובשעה שנדר היא כבר היתה נאה, או לבנה, או ארוכה. וכיון שהוא נדר טעות אינו צריך היתר חכם כלל.

ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה היות והיתה מכוערת, ולא רצה לשאתה לאשה. והכניסוה לבית רבי ישמעאל, וייפוה.

אמר לו רבי ישמעאל לנודר: בני, האם מאשה יפה זו נדרת הנאה?

אמר לו: לאו!

והתירה רבי ישמעאל להנשא לו, כי היות ואפשר לעשות מכעורה נאה, אין זה "נולד".

באותה שעה בכה רבי ישמעאל, ואמר: בנות ישראל, נאות הן כולן, אלא שהעניות מנוולתן.

וכשמת רבי ישמעאל, היו בנות ישראל נושאות קינה, ואומרות: בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה!

וכן הוא אומר בשאול [שמואל ב א] "בנות ישראל אל שאול בכינה".

גמרא:

ומקשה הגמרא: הרי המעשה ברבי ישמעאל שהתיר כעורה שנעשית נאה, בא לסתור את דברי המשנה שאם נעשית נאה לאחר מכן הרי זה "נולד" שאין לו היתר, ואין זה דרך התנא להביא מעשה הסותר את דבריו, אלא רק דעה החולקת.

ומשנינן: חסורי מחסרא בלשון המשנה, והכי קתני:

רבי ישמעאל חולק, ואומר: אפילו כעורה ונעשת נאה, שחורה ונעשת לבנה, קצרה ונעשת ארוכה, אפשר להתיר את נדרה, שאין זה נולד.

ומעשה באחד שנדר מבת אחותו, והכניסוה לבית רבי ישמעאל, וייפוה. וכולי.

הערות

^[1] לפי הר"ן. ולפי הרא"ש שואלים אותו אם בשעת נדרו היה שם לב שבאותו פרק הזמן יש גם שבתות וימים טובים, האם היה נודר. ואין זה פתח בכבוד המקום.

^[2] והטעם מבואר בירושלמי, שגזירת הכתוב הוא, שנאמר "ככל היוצא מפיו יעשה", רק אם הנדר כולו קיים צריך הוא לעשות מה שהוציא בפיו, ולא כאשר נתבטל חלק ממנו. ר"ן. ולפי זה מתבטל הנדר לגבי האחרים מאליו, ואין צריך כלל להתירו לגבם! ואילו הרא"ש מבאר את הכלל של רבי עקיבא מסברא, שהוא לא נדר מעיקרא אלא על דעת שיתקיים כל הנדר, ולכן התרת מקצת הנדר היא עצמה פתח להתרת כל הנדר, וצריך התרה כלפי האחרים.

^[3] הרא"ש מבאר ש"הותר" יכול להיות בשני אופנים, או משום שהוא נדר טעות, שהיה אביו ביניהם, ולא ידע מכך, או משום שהתיר החכם את נדרו כלפי אדם זה בלבד. ונמצא שהכלל של רבי עקיבא "נדר שהותר מקצתו הותר כולו", הוא בשני אופנים החלוקים מהותית ביניהם. האחד, שהתרת חכם למקצת הנדר מביאה להתרת כולו. והשני, שאי חלות מקצת מן הנדר [שהרי נדר טעות לא חל כלל], מביאה לידי ביטול הנדר כולו. לפי דברי הרא"ש בהערה הקודמת, שהתרת מקצת הנדר היא פתח להתרת כולו, והכלל של רבי עקיבא הוא מסברא, הרי בשני האופנים יצטרך להגיע להתרת חכם. ואילו לטעמו של הירושלמי שהביא הר"ן, הרי באופן השני, שמקצת הנדר לא חל, אין צורך בהתרת חכם, אלא הכלל של רבי עקיבא אמור גם בנדר שלא חל מקצתו, שאז הוא לא חל כולו, ואין צריך לו כלל התרה. ולעיל, בדף כז א, הביא הר"ן את המחלוקת בין הרמב"ן והתוס', האם רק בנדר שהותר על ידי פתח, שההיתר של פתח הוא משום טעות בנדר, אומרים נדר שמקצתו טעות אך לא בנדר שהותר על ידי חרטה, או שכל היתר של חלק מהנדר מבטל את כולו. וכתב שם הר"ן, שדוקא התרת חכם במקצת הנדר מתירה את כולו, היות והחכם עוקר את הנדר, ונמצא שמתחילתו הוא לא חל. אבל הבעל שאינו עוקר את הנדר אלא רק "מיגז גייז", אם הפר לה מקצת הנדר, לא אומרים שהופר כל הנדר.

^[4] לפי ביאור הר"ן, שההיתר הוא מחמת טעות, ולגבי זה לא חל כלל הנדר.

^[5] לפי הסבר הראשונים נראה שהם לא גרסו קטע זה בגמרא, והדיון בגמרא הוא על הקטע הבא במשנה.

באמת מסדרים לבעל חוב, אבל באו דברי ר' עקיבא לומר שאין מקרעין שטר כתובה, שגם כאשר בפועל משאירים לו מעט כדי חייו, מכל מקום החוב נשאר בעינו, וכאשר יהיה לו רכוש שאפשר יהיה להיפרע ממנו — יטלו ממנו.

א משנה פותחין בימים טובים ובשבתות, שאם נדר מלאכול או מלשתות במשך תקופה מסויימת שואלים אותו אם העלה על דעתו בשעת הנדר שייאסר באכילה או בשתייה גם בימים אלה. בראשונה היו אומרים: אותן הימים שאמר שלא התכוון להם — מותרין, ושאר כל הימים אסורין. עד שבא ר' עקיבא ולימד: שהנדר שהותר מכללו — הותר כולו.

כיצד? אמר לחבורה של אנשים "קונם שאיני נהנה לכולכם", אם הותר אחד מהן מכל סיבה שהיא — הותרו כולן.

אבל אם אמר "שאיני נהנה לזה ולזה", אם הותר הראשון — הותרו כולן, אבל אם הותר האחרון — האחרון לבדו מותר וכולן אסורין, כיון שכל אחד הוא נדר בפני עצמו. הותר האמצעי, הימנו ולמטה, כל מי שמנה אחריו — מותר, הימנו ולמעלה, שמנה לפניו — אסור.

אם אמר "שאני נהנה לזה קרבן (שאסור עלי כקרבן מה שאני נהנה לזה) ולזה קרבן" — צריכין פתח לכל אחד ואחד, שיש פה נדר נבדל לכל אחד ואחד.

וכן בענין נדר שהותר מכללו, אם אמר "קונם יין שאני טועם מפני שהיין רע למעיים", אמרו לו: והלא היין המיושן יפה למעיים! — הותר במיושן. ולא ביין מיושן בלבד הותר אלא בכל סוגי היין הותר — שכיון שהותר מקצת הנדר הותר כולו. וכן אם אמר "קונם בצל שאיני טועם מפני שהבצל רע ללב", אמרו לו: הלא הבצל הכופרי יפה ללב! — הותר בבצל הכופרי. ולא בכופרי בלבד הותר, אלא בכל הבצלים. ומספרים: מעשה שכזה היה והתירו ר' מאיר בכל הבצלים.

ב גמרא שנינו במשנה: הותר האחרון — האחרון מותר וכולן אסורין וכו'. ועוד שנינו: "שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן" — צריכים פתח לכל אחד ואחד. ושואלים: מאן [מי] התנא ששנה משנה זו?

אמר רבא: שיטת ר' שמעון היא, שאמר שאם נשבע אדם שבועת שקר לכמה אנשים כאחד, אין חייב קרבן על כל שבועה עד שיאמר לשון "שבועה" לכל אחד ואחד. ואם אמר לשון שבועה אחת, אף שפרט לכל אחד ("לא לך, לא לך") הרי זו נחשבת כשבועה אחת בלבד. ואף לענין נדרים כן, שרק כשאמר לשון "קרבן" לכל אחד, צריך פתח לכל אחד ואחד. ואם לאו הרי נחשב הדבר כנדר אחד.

שנינו במשנה: "קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים ", ואמרו לו: "הלא היין המיושן יפה למעיים". ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] התרה רק מזה שאין היין המיושן רע למעיים ודי בכך שאינו רע, והרי זה נדר טעות ויהא הנדר מותר אפילו אם לא היה יפה למעיים! אמר ר' אבא: ועוד, "יפה" קתני [שנה]. כלומר, גם אם לא היה רע ולא יפה היה די בכך כדי להתיר, אלא הוסיפו ואמרו לו שהוא אפילו יפה למעיים.

עוד שנינו במשנה: "קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב ", ואמרו לו: "הלא הכופרי יפה ללב" וכו'. ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] התרה רק מזה שאין הבצל הכופרי רע ואפילו אם אין הוא מועיל ללב! אמר ר' אבא: ועוד, "יפה" קתני [שנה]. שאין זו אלא תוספת, שבאמת לא רק שאינו רע אלא גם יפה ללב.

ג משנה פותחין לאדם שצריך לגרש את אשתו מחמת נדר שנדר בכבוד עצמו ובכבוד בניו. כיצד? אומרים לו: אילו היית יודע שלמחר יהיו אומרין עליך האנשים "כך היא ווסתו (מנהגו, דרכו) של פלוני — שהוא מגרש את נשיו בגלל נדרים ", ועל בנותיך יהו אומרין "בנות נשים גרושות הן", או שיהיו אנשים שואלים "מה ראתה אמן של אלו להתגרש" ויבואו להוציא שם רע על ילדיו. ואמר הנודר: "אילו הייתי יודע שכן יאמרו — לא הייתי נודר" — הרי זה מותר.

אם אמר "קונם שאני נושא את פלונית לפי שהיא כעורה" והרי היא נאה, או אמר שאינו נושא אותה מפני שהיא שחורה והרי היא לבנה, או מפני שהיא קצרה (נמוכה) והרי היא ארוכה (גבוהה) — מותר בה. ומעירים: לא מפני שהיא כעורה ונעשת לאחר זמן נאה, או שחורה ונעשת לבנה, או קצרה ונעשת ארוכה, אלא שהנדר היה מתחילה נדר טעות.

ומסופר מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה (הנאה) ולא רצה לשאתה, והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה. ולאחר מכן הביאוה לפניו, אמר לו ר' ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו [לא], והתירה ר' ישמעאל, שראה בזה נדר טעות.

באותה שעה בכה ר' ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן (מכערת אותן). וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה, ואומרות: "בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה", וכן הוא אומר בשאול שגם הוא דאג לבנות ישראל: "בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן" (שמואל ב א, כד).

ד גמרא שואלים: וכי מביאים מעשה זה בר' ישמעאל שייפה את הנערה כדי לסתור את הדברים שנאמרו קודם?! והרי אמרו שאם היתה כעורה ונעשית אחר כך נאה אין הנדר מותר! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה] : ר' ישמעאל אומר אפילו כעורה ונעשת נאה, שחורה ונעשת לבנה, קצרה ונעשת ארוכה — מותרת על ידי פתח זה. ואכן אירע מעשה באחד שנדר מבת אחותו והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה וכו'.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פותחין בשבתות ובימים טובים בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר' עקיבא ולימד שהנדר שהותר (ד) מכללו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולן שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד:

הא דקתני הא מתניתין לזה ולזה הותר הראשון וכו' אוקימנא בפ' ארבעה נדרים* כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני בפלוני ופלוני בפלוני דיקא נמי דקתני עלה בברייתא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור ודקתני סיפא (ה) לזה ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד הא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר מכללו הותר כולו דאלמא כללא הוי אוקמה רבא הכא דר' שמעון היא דאמר* עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואע"ג דקי"ל* דר' יהודה ור"ש הלכה כר"י בהא כיון דסתם לן תנא כר"ש הלכתא כוותיה ואע"ג דאין סדר למשנה ודלמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא דסתם בנדרים ומחלוקת בשבועות הא סתמא אחרינא אשכחן כוותיה בקדושין* התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו וכו' ואוקימנא כר' שמעון דהתם אזלא סוגיא כוותיה ואמוראי שקלו וטרו אליביה והדין סברא רמיזא בהלכות רבינו הגדול ז"ל והכי נמי חזינא ליה לרבינו חננאל ז"ל דפסק כר"ש ואשכחן מאן דפסק שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין שאני נהנה (ו) לזה ולזה צריכין פתח היתר לכל אחד ואחד אלמא קסבר האי מרבנן ז"ל דכי אמרינן בגמרא סיפא כגון שתלאן זה בזה לאו דוקא דאמר פלוני כפלוני אלא נעשה כמי שתלאן זה בזה וקא פסק בפלוגתא דכלל ופרט (ז) דלא כר"ש ואנן לא סבירא לן [לא] כפסקא דיליה ולא כפירושא דיליה חדא דהא אמרינן בנמ' בהדיא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני ועוד דאם כחולה הוא גבי שבועה לא לך ולא לך בין למאן דאמר חייב על כל אחת ואחת בין למ"ד אינו חייב אלא אחת הכי הוה לן למימר אינו חייב אלא על הראשונה דשארא נתפסין נינהו ולא לך כדקא קאמר ואין שבועה אלא לראשון וכן בפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה נימא דהכי קאמר שבועה שאין לך בידי פקדון. ותשומת יד כפקדון. וגזל כתשומת יד. (ח) ולא מתחייב אלא על קמא ואה"נ היכא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ורמונים אי נמי שלא אשתה יין ושמן נימא דלא מיחייב אלא על קמא ושארא נתפסין נינהו דזה כזה קאמר ומתפיס בשבועה ליכא ואנן לא תנן בה הכי אלא חייב על כל אחת ואחת תנן אלא ש"מ לעולם לא הוי מתפיס עד דפריש ובודאי דיוקא דמילתא הכי הוא דכיון דלזה ולזה הוא למאן דאמר פרטא והך וי"ו מוסיף על השבועה הוא וכמאן דאמר שבועה לזה ושבועה לזה דמי גבי קונמות נמי ודאי כמ"ד קונם לזה וקונם לזה קאמר ולקי נמי תרתי והיכי אפשר למימר לענין היתר דזה כזה קאמר ואי אמרת והא מתניתין דנזירות* קתני ואני ואני הותר הראשון הותרו כולן דאלמא כל חד וחד בחבריה מתפיס זו אינה דומה לזו דהתם כי ליתא לקמא ליתנהו לבתראי דהא אינהו לא אידכרו נזירות כלל אבל האי איהו גופיה קונם שאני נהנה קאמר ולכל חד וחד איכא קונם ואשכחן נמי בתלמוד ארץ ישראל בפ' שבועת הפקדון* דהיכא דאמר שבועה שאין (א) לי בידי חטים ושעורים וכוסמין ונמצא שאין בידו חטים אפילו לר"ש אינו פטור על השאר אלא במתפיס בפירוש ואומר שעורים יהיו כחטים וכוסמין יהיו כחטין ואיתא נמי בנזירות* אלמא כל היכא דאיהו אמר שבועה וקונם לאו כמתפיס בקמא הוא עד דפריש הכי ותו דלזה לזה דקא פסק צריך פתח לכל אחד ואחד ליתא אלא לר"מ דאמר פרטא הוי ובודאי דליתא לדר' מאיר במקום רבי יהודה ור"ש אלא עיקר פסקא דוקא כר' שמעון וכדכתבינן: גרסינן בפרק מאימתי מזכירין* תניא להן כל איניש דאתי עלוי מן קדמת דנא ייסר כיצד יחיד שקבל עליו תעניות שני וחמישי ושני של כל השנה כולה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו תדחה נזרתנו מפני נדרו ואם נזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו איכא מאן דפריש דאף על גב דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וימים טובים ושבתות נמי צריכין פתח אפילו הכי בימים אלו של דבריהם עשו בהן חיזוק יותר משל תורה ואיכא מאן דפריש ידחה נדרו שילך אצל חכם ופותח לו בכך כשם שפותחין בימים טובים ובשבתות והאי פירושא בתרא פירושא דמסתבר הוא אלא מיהו חזינן למקצת רבוותא דאמרי דהאי נדר דהכא לאו נדר ממש הוא דאפקיה בלשון הרי עלי אלא קבלת תענית בעלמא הוא וקבלת תענית לא חמירא כנדרים ממש למיעקר ימים טובים ואפילו דמגילת תענית כדאמרינן התם* גבי לוה אדם תעניתו ופורע וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם וכו' לאידך לישנא דקאמר לא יהא אלא נדר דמכל מקום נדר גמור לא הוי הילכך תדחה קבלתו מפני גזרתנו: ירושלמי* נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות לוקה ואינו צריך היתר חכם נדר להתענות ונמצא יום טוב של מגילת תענית רב חזקיה ורבי יודן תרוייהו מורין רבי ירמיה בשם רב חייא בר אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה ואינו צריך היתר חכם והאי לוקה מכת מרדות מדרבנן הוא:

פותחין לו לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו ואומרים לו אילו היית יודע שלמחר אומרים עליך כך היא ווסתו של פלוני מגרש את נשיו ועל בנותיך יהיו אומרים בנות גרושה הן ומה ראתה אמן של אלו להתגרש ואמר אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר הרי זה מותר קונם שאיני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה (ב) לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה אלא שהנדר טעות ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה וא"ל רבי ישמעאל בני מזו נדרת א"ל לאו והתירו ר' ישמעאל:

מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ר' ישמעאל אומר אפילו כעורה ונעשית נאה ומעשה בא לפני ר' ישמעאל וכו' והלכתא כתנא קמא:

סליק פירקא

לומר שאין מקרעין. כלומר שאם יתעשר לאחר מכאן אינו נפטר בכך, ולעולם הוא חייב לפרוע כשיהא לו. ואם תאמר והא סדור בעל חוב מערכין גמרינן לה במיכה מיכה כדאיתא התם [בבא מציעא קיב, א], ואילו בערכין תנן [ז' ע"ב] נתן סלע והעשיר אין לו כלום. ויש לומר דלענין דין דהשג יד לא גמרינן מערכין, אלא לעניין סדור דכתיב בהו [ויקרא כ"ז פסוק ח'] ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך, והלכך מינה דמסדרים נמי בבעל חוב, אבל להשיג יד לא נשוה דין בעל חוב לערכין.

פותחין בימים טובים ובשבתות. פירוש כגון שאסר עליו מאכל ימים רבים סתם ויש בכללן שבתות וימים טובים והוא היה סבור שאין הם בכלל נדרו ואמרו לו אילו היית יודע שתהא אסור אף בשבתות וי"ט כלום היית נודר כן סתם ואמר להם לא הייתי נודר כן אלא הייתי מפרש ימי החול בלבד:

בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרים. פירוש לפי שהן כנדר טעות שלא היה סבור שיאסר בהן ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר' עקיבא ולמד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. פירוש כשנדר נדר אחד דרך כלל על פרטים רבים ולא אמר משמעות נדר לכל אחד ואחד כגון זה שנדר לכל ימות השנה כשהותר מקצתו לפי שנמצא טעות או על ידי היתר חכם שעוקר הנדר מעיקרו הותר כולו בלא פתח אחר ולאפוקי נדוי או חרם בית דין שאע"פ שהותר מקצתו לא הותר כולו לפי שאין ההיתר בא על ידי פתח וחרטה ואינו עוקר מתחלתו:

כיצד אמר קונם שאני נהנה לכלכם הותר אחד מהם הותרו כלם קונם שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מותר וכלם אסורין ואוקימנא בפרק ארבעה נדרים כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני שהרי האחרון תלוי בשלפניו ואין הראשון תלוי בשלאחריו ולפיכך כשהותר הראשון הותרו כלם וכן כשהותר הב' הותר השלישי אבל הותר האחרון הוא לבדו מותר ואילו לא התפיסן זה בזה אלא שאמר קונם שאני נהנה לפלוני ופלוני ופלוני למ"ד כללא הוי וחד נדרא חשיב כל שהותר אחד מהם ואפי' האחרון הותרו כולן. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולמ"ד פרטא הוי. הוה ליה נדרא לכל חד וחד ואע"פ שהותר אחד מהן בין ראשון בין אמצעי בין אחרון לא הותרו השאר שאין זה נדר שהותר מקצת מכללו הותר כולו:

והא גופא פלוגתא דר' יהודה ור"ש היא דר' יהודה סבר דכי האי גונא בווי"ן פרטא הוי דאף על גב דאמרינן בעלמא (ג) וי"ו מוסיף על ענין ראשון הכא נמי מוסיף הוא והוי"ו הזאת מוסיף על הנדר שהזכיר מתחלה כאילו אמר קונם לזה וקונם לזה ור"ש סבר כללא הוי שהוי"ו הזאת אלזה קמא קאי שכולל כלם בנדר אחד עד שיאמר נדר לכל אחד ואחד בפירוש ומתני' דהכא כוותיה דקתני סיפא שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומשמע דדוקא שהזכיר קרבן לכל אחד ואחד הא לאו הכי אלא דאמר לזה ולזה ולזה כללא הוי וכשהותר אחד מהן יצאו כלם בפתח שלו ולהכי אוקימנא בגמ' כר"ש ובמסכת קידושין [דף מד. ודף מו.] נמי גבי התקדשי לי בתמרה זו איכא סתמא כר"ש מיהו התם בשבועות [דף לו: לח.] דהוי עיקר פלוגתייהו רהטא כולה סוגיין דלא כר"ש ואיכא סתמא דלא כוותיה וההיא עיקר ועלה סמכינן דהא הכא אפשר דהוי קמייתא והוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת שאין הלכה כסתם וכיון דכן הדרינן לכללא דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וכן דעת מורי הרב נר"ו כדכתיבנא התם וכן פסק שם רבינו מאיר הלוי ז"ל דלא כר"ש אבל רבינו הגדול ז"ל פסק בכאן בהלכותיו כר"ש משום דסתם מתני' כוותיה:

גמרא כתב רבינו ז"ל אוקימנא בפרק ארבעה נדרים כר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' ואחד. פירוש דתנן התם בפרק שבועת הפקדון [דף לו:] לענין קרבן שבועת הפקדון שהוא בכופר ונשבע והודה היו חמשה תובעין אותו ואמר שבועה שאין לך בידי כלום ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ר"ש אומר אינו חייב אלא אחת עד שיאמר בפי' שבועה לכל אחת ואחת וכתב רבינו ז"ל ואשכחן מאן דפסק שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מותר וכלן אסורין לזה לזה לזה בלא ווי"ן צריכין פתח לכל אחד ואחד אלמא קסבר האי מרבנן ז"ל דכי אוקימנא בגמרא בשתלאן זה בזה לאו דוקא דאמר בהדיא פלוני כפלוני אלא דמסתמא נמי נעשה כמי שתלאן זה בזה וקא פסק בפלוגתא דכלל ופרט דלא כר"ש פירוש אלא כר"מ דאמר דכל היכא דאיכא ווי"ן הוי כללא וכי ליכא ווי"ן הוי פרטא כדאיתא התם ואנן לא סבירא לן הכי לא כפסקא דיליה ולא כפירושא דיליה פי' לא במאי דפסיק בלא לך לא לך ולא במאי דפריש הכא במתני' דנעשה כמי שתלאן זה בזה קאמרינן חדא דהא גמרא בהדיא קאמר כגון שתלאן זה בזה כלומר שאמר כן בפי' דאי לא הוה ליה למימר בהדיא נעשה כמי שתלאן ואפילו נימא בתולה אותן זה בזה הוה אפשר דנעשה כמי שתלאן זה בזה כדאמרינן התם [בגיטין עג: יבמות כה:] באומר מעת שאני בעולם דבעי למימר נעשה כאומר ואיכא דכוותה במכילתין לעיל [בריטב"א סוף פרק א'] אבל השתא דאמר כגון שתלאן זה בזה ודאי דוקא משמע ועוד דאי האי לישנא דאיכא ווי"ן ה"ה כתולה וכולהו לבד מקמא נתפסין נינהו התם גבי שבועה לא לך ולא לך ולא לך בין לרבי יהודה דאמר חייב על כל אחת ואחת בין לר"ש דאמר אינו חייב אלא אחת לא הוה להו למימר הכי אלא לומר שאינו חייב אלא על הראשונה בלבד דשארא נתפסין נינהו ולא לך כדקאמר קאמר וכן בהיה חבירו תובעו ואמר שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה נימא דה"ק שבועה שאין לך פקדון ותשומת יד כפקדון וגזל כתשומת יד ואבדה כגזל ולא ליחייב אלא על קמא בלחוד היכא דאית ביה בלחודיה שוה פרוטה דאילו אידך נתפסין נינהו ולא מצטרפי לקמא ולא מיחייב עלייהו דנתפסין בלחוד נינהו וכן היכא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ורמונים או שלא אשתה יין ושמן ודבש נימא דלא מיחייב אלא על קמא ושארא נתפסין נינהו דהא אמרת דכי איכא ווי"ן (א) באומר זה בזה הוא דהוי כשבועה כדכתיבנא בפרק ואילו מותרין [דף יד.] ואנן לא תנן הכי התם בשבועה אלא חייב על כל אחת ואחת אלא ודאי ש"מ דלא הוי מתפיס עד דפריש בהדיא זה כזה ובודאי דוקיא דמילתא הכי הוא דכיון דאיכא ווי"ן חשיב פרטא משום דאמרינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון הוי כאומר ושבועה לא לך וגבי קונמות נמי וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכמאן דקאמר קונם לזה וקונם לזה הוא ולקי תרתי והיכי איפשר לענין היתר דזה כזה קאמר ונימא דהותר הראשון הותרו כלם הא ודאי ליתא וכי תימא דבנזירות [נזיר דף כ:] קתני שאם אמר אחד הריני נזיר ושמעו חביריו ואמר כל א' מהם זה אחר זה ואני ואני הותר הראשון הותרו כלם דאלמא כל חד וחד בדחבריה מתפיס איכא למימר דלא דמיין כלל דהתם (ב) חד מבתראי לא אדכר בפומיה נזירות כלל הילכך כי קאמר ואני אדחבריה מיתפיס למימר דליהוי כותיה הילכך כי ליתיה לקמא ליתנהו לבתראי דתלו ביה אבל הכא האי דאמר לבסוף ולזה ולזה איהו גופיה אמר בפומיה מעיקרא קונם שאני נהנה וכי אמר בתר הכי ולזה ולזה קאי אקונם דקאמר וכאילו אמר בהדיא קונם בכל חד וחד:

ואשכחן נמי בתלמוד ירושלמי בפרק שבועת הפקדון דהיכא דאמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורים וכוסמין ונמצא שאין בידו חטים אינו פטור על השאר ואפילו לר"ש היכא דאית בהו שוה פרוטה אלא במתפיס בפי' שאמר שעורים יהו כחטים וחטים יהיו ככוסמין והכי נמי איתא בנזירות אלמא כל היכא דאיהו אמר מעיקרא שבועה או קונם כי אמר בתר הכי כך וכך לא חשיב מיתפיס עד דפריש הכי בהדיא דלימא זה כזה ומאי דפסיק נמי דכי אמר לזה לזה לזה בלא ווי"ן הוי פרטא וצריך פתח לכל אחד ואחד ליתא דהא אזלא כר' מאיר דס"ל הכי כדאיתא בפ' שבועת הפקדון [דף לח.] ובודאי דליתא לדר' מאיר במקום רבי יהודה ור"ש דהא קיימא לן דר"מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה כ"ש דהכא (נמי) פליג עליה נמי ר"ש אלא עיקר פיסקא או כר' יהודה או כר"ש:

וכתב מרן ז"ל עיקר פסקא דוקיא כר' שמעון וכדכתיבנא:

גרסי' במס' תענית פרק מאימתי מזכירין תניא להן כל איניש די איתא עלוי מן קדמת דנא ייסר. פי' גבי ימים טובים הכתובים במגילת תענית איתנייה שאותן ימים טובים שתקנו חכמים הם אסורין בהספד ובתענית וקאמר שאם יש על שום אדם קבלת תענית מן קדמת דנא יאסר באכילה ובשתייה כדמפרש ואזיל כיצד יחיד שקבל עליו תענית כל השנה כלה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו. פירוש שכבר היה מקובל עליו תענית יום זה קודם שגזרו עליו חכמים שיהא יו"ט והיינו מאותם שהיו בדור ההוא תדחה גזרתנו מפני נדרו שאין כח בגזרת חכמים לבטל נדר שהיה מקובל עליו מקודם לכן ואם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו כלומר שאם אחר שגזרו חכמים אותן ימים טובים קבל עליו להתענות אע"פ שקבל עליו קודם שיגיע אותו היו"ט לא יאסר בתעניתיה ומסתברא דטעמא דמילתא משום דקי"ל לוה אדם תעניתו ופורע ואפי' כשקבל עליו יום ידוע כדמוכח בפ' יציאות השבת [דף יא.] מההיא עובדא דרב [יהושע] דעבדו ליה עגלא תילתא ולא אכל ואמר בתעניתא יתיבנא א"ל לוזפיה מר וליפרע דהא אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע א"ל בתענית חלום יתיבנא ואם אי' דבשקבל עליו יום ידוע אסור ללוותו מאי האי דאמרי ליה ולוזפיה מר וליפרע דילמא יום ידוע היה מקובל עליו אלא ודאי (אפילו במקבל) דהא דרב אפילו במקבל יום ידוע הוא וטעמא דמילתא משום דקבלת תענית אינו נדרי איסור ולא ידות נדרים לאסור עליו מאכל ומשתה באותו יום אלא צערא הוא דקביל עליה לעשות מצות תשובה באותו יום ואין במשמע שיהא זה (ג) נדרי הקדש ג"כ לעשות זה באותו יום עצמו אם יוכל או ביום אחר ואפילו לעשות הנאה לחבירו מחליפו ביום אחר כדאמר ליה ולוזפיה מר וליפרע כדי שנשמח עמך ואם לאו דהוה תענית חלום הוה עביד דליכא קפידא בהכי ודמיא קצת למאי דאמרינן [ערכין דף ו.] גבי סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה דלא קפידא באותו סלע יותר מסלע אחרת ורשאי ללוותה לפי שעה וליתן אחרת במקומה הכי נמי לא שנא. והיינו דאמרינן עלה במסכת תענית [דף יב:] בטעמא דמילתא וכי נדר הוא ובלישנא בתרא אמרינן לא יהא אלא נדר כלומר אפי' היה נדר מצינו לו היתר כ"ש זה שאינו נדר כלומר נדר איסור אבל ודאי נדר הקדש הוא והשתא היינו טעמא דתניא בהא ברייתא שאם גזרת חכמים קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתם ואילו היו נדרי איסור ממש והא קי"ל דנדרים חלין אפילו על שבתות וי"ט כדאיתא לעיל [דף טז: סו.] ודין הוא דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות לבטל מצות עשה או לקיימם משום דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה אלא ודאי כל בנדר גמור כשם שחל נדר על שבתות כ"ש שהוא חל על ימים טובים של דבריהם אלא דהכא משום דלא הוי נדר גמור דאפילו לדבר הרשות רשאי ללותו (ד) הוא שילוה אותו מפני מצות חכמים דהיינו ימים טובים של מגילה:

ר' חזקיה ור' יודן תרויהון אמרין ר' ירמיה בשם ר' אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחרנא אמר היה לוקה ואינו צריך היתר חכם כלומר שאוכל בו ביום בלא היתר חכם שאינו נדר אלא קבלת תענית בעלמא אלא שהיה לוקה מכת מרדות של דבריהם מפני שהוציא בפיו קבלה לשוא וכן אמר במקבל להתענות בי"ט ושבת שהיה לוקה מכת מרדות ואוכל ושותה והא דלקי בשקבל עליו דרך קפידא לאותו יום שאין לו תשלומין ואפ"ה ידחה נדרו מפניהם מיהו היינו ביחיד אבל צבור שגזרו תענית על הצרות ופגעו בהן ימים טובים של מגילת תענית אין מפסיקין שאין כח בתקנה זו לעקור תענית שגזרו צבור והרי זה נכון מפי מורי נר"ו:

כתב רבינו ז"ל איכא מאן דפריש וכו' ומפורש הוא בעצמו מתוך מה שכתבנו:

מתני' פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו ואומרים לו אילו היית יודע בשעה שנשבעת לגרש את אשתך שלמחר אומרים עליך כך ווסתו של פלוני שמגרש את נשיו ועל בנותיך יהו אומרים בנות גרושה הן ומה ראתה אמן של אלו להתגרש כלומר ודאי לא היה בעלה מגרשה אלמלא מצא בה ערות דבר וזה קלון לבנותיך שיאמרו כאמה בתה ואמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר הרי זה מותר פי' שמתירין לו בפתח זה:

קונם שאני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה שחורה והרי היא לבנה מותר. פי' אפי' בלא פתח היתר דנדר טעות הוא וכדמפרש ואזיל לא מפני שהיתה כעורה ונעשית אחר כך נאה שחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה דא"כ הוה ליה כעין נולד ואין מותר מאליו אלא שהנדר טעות שנמצא דלא היתה כדבריו בשעה שנדר ואע"ג דהא תנא ליה נדרי טעות [דף כה:] אפשר דהא עדיפא ליה דלא מוכחא מינתא כולי האי דהוי קפידא אלא כמראה מקום ותנא לה התם לאפוקי מפלוגתא דרשב"ג דשרי אפילו בכעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה דחשיב ליה כתולה נדרו בדבר ורבנן פליגי עליה:

ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה. פי' שקשטוה בבגדים ובקשוטי הנשים א"ל רבי ישמעאל בני מזו נדרת א"ל לאו והתירו ר' ישמעאל. פירשו בו שהתירו שלא על ידי פתח דלא הוי נולד אלא כתולה נדרו בדבר ורבנן פליגי עליה דסברי דלא חשיב תולה נדרו בדבר אלא בשתלה בדבר שהיה ונסתלק לגמרי כגון מת הכלב ונהרג הנחש או רשע ועשה תשובה גמורה משא"כ בזו ומודים חכמים שע"י פתח זה מתירין לו ולפום מאי דפרישית לעיל דלרבנן אפילו בהנהו דלעיל בעי פתח אלא שפותחין לו בדבר ההוא בהא דהכא היה מתיר ר' ישמעאל בלא פתח כלל דחשיב ליה כנדר טעות שהוא היה סבור שלא יסתלק כיעורה ע"י תכשיטי הנשים ותמרוקיהן ולא חשיב נולד שהרי דרך הנשים להתקשט ורבנן חשיבי ליה כתולה נדרו בדבר ואין מתירין לו אלא בהתרת חכם ע"י פתח זה כנ"ל:

מעשה לסתור. פי' דמעיקרא (ה) אמר רב דכעורה ונעשית נאה אינו מותר והדר אמרת דמותר ופרקינן חסורי מחסרא והכי קתני והלכתא כרבנן:

לומר שאין מקרעין שטר כתובה. כלומר לעולם מסדרין לב"ח וה"ק ליה לעולם אתה חייב לפרוע לה כתובתה מכל נכסים שיבאו לידך ואפי' אתה מוכר שער ראשך למזונותיך בשביל זה לא תפטור מכתובתה וקמ"ל אע"ג דלענין סדור ילפינן בעל חוב מיכה מיכה מערכין והתם כתיב ואם מך הוא מערכך ודרשי' החייהו מערכך שמניחין לו כדי חייו ליפטר מכל חובו במה שידו משגת עתה ליתן כמו בערכין דתנן (ערכין ז:) נתן סלע והעשיר אין נותן לו להא מילתא לא ילפי' מערכין אלא חייב לפרוע כשתשיג ידו ליתן:

מתני' פותחין בשבתות וימים טובים. אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר לזמן אחד ואומרים לו אילו שמת אל לבך שבתות וימים טובים שבתוך הזמן כלום היית נודר ואין זה פותח בכבוד המקום:

אותם הימים. שמצא להם פתח להתחרט החכם מתירן ושאר הימים שאין עליהם חרטה נשארין באיסורן:

שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. אע"פ שלא מצא פתח על כולו דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שנתקיים כולו נמצא התרת מקצתו פתח לכולו:

קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהם. ע"י חרטה בהתרת חכם או מעצמו כגון שהיה אביו אחד מהם:

לזה ולזה. לעיל בפרק ד' נדרים (דף כו:) מוקי כגון שאסר על הראשון בקונם ואמר על השני ה"ז כראשון והשלישי כשני וכן כולם הותר הראשון הותר כולם כי כולם תלויין בו:

לזה קרבן ולזה קרבן. בגמרא מוקי לה כר"ש דאמר גבי שבועת הפקדון אם היו ה' תובעין אותו וכפר ונשבע והודה דאינו חייב על כל אחד קרבן עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד אבל רבנן קאמרי אם אמר שבועה לא לך ולא לך הוי פרטא וחייב על כל אחד ואחד והוא הדין הכא אם אמר לא לזה ולא לזה כל אחד הוי נדר בפני עצמו:

גמ' הא מני ר"ש היא. כדפרישית במתני':

ותיפוק ליה דאינו רע. איין ישן ובצל כופרי קא פריך אמאי הוצרך לומר שהיין ישן טוב למעיים ובצל כופרי טוב ללב ואפי' לא יהו לא טובים ולא רעים מותר בהם כי לא נדר אלא מפני שהם רעים:

ומשני חדא ועוד קאמר. חדא מפני שאינם רעים ומהאי טעמא לחודיה מותר בהם ועוד מפני שהן יפין:

מתני' פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו. כגון אם נדר לגרש את אשתו:

מה ראתה אמן להתגרש. אם לא שמצא בה ערות דבר ונמצא שפוגם את בניו ולא חיישינן שמא ישקר כי יהיה בוש לומר שאינו חושש בכבוד בניו:

אלא שהנדר טעות מעיקרו. שבשעת הנדר היתה לבנה:

ומעשה בר' ישמעאל. בגמרא פריך מעשה לסתור:

וכן הוא אומר בנות ישראל על [צ"ל אל] שאול בכינה:

גמ' מעשה לסתור. וכי דרך התנא להביא מעשה לסתור מה שאמר מעיקרא וקאמר דוקא שהיתה כעורה וייפוה:

והתירה ר' ישמעאל. דקסבר כיון שיכולין ליפותה לא היתה כעורה מעיקרא:

המשנה השלישית והכונה בה בהשלמת החלק הראשון ובביאור החלק השני והוא שאמר פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרין אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל נדר שהותר מכללו הותר כלו כיצד אמר קונם שאיני נהנה לכלכם הותר אחד מהם הותרו כלם שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מותר וכלם אסורין שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד אמר הר"ם פי' במי שנשבע שלא ישתה יין ולא יאכל בשר כך וכך ימים נאמר לו אלו ידעת בעת השבועה ששבת או יום טוב אשר בכלל אלו הימים יחייבך בו אכילת בשר ושתיית יין לאמרה וקראת לשבת עונג היה נשבע ויאמר לא ויתירו לו ואמרו לזה קרבן ולזה קרבן אמנם זה מאמר רבי שמעון אשר לא יראה ההפרש עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כמו שהתבאר בשבועות אצל דעתו ואין הלכה כאשר אמר אבל הוא כאשר אמר שאינו נהנה לזה ולזה צריך פתח לכל אחד ואחד ואע"פ שאמר וא"ו הנוסף והלכה כרבי עקיבא:

אמר המאירי פותחין בימים טובים ובשבתות ר"ל שאם נדר שלא לאכול בשר שלשים יום ולא הרגיש שיום טוב בתוך השלשים ואומרין לו אלו הרגשת בשעת הנדר שיום עצרת או יום פלני שהוא יום טוב ואדם חייב לענגו חל בתוך שלשים אלו שנדרת מהם היית נודר וכן אם נדר שלא לאכול בשר כל שלשה ימים ולא הרגיש שהשבת סמוך לו בתוך השלשה ואומרין לו אלו היית זכור שהשבת בכלל הנדר ואתה חייב לשמחו היית נודר וכל שאומר לאו מתירין אותו וכן אם הרגיש או זכר שהשבת או היום טוב בכלל נדרו אלא שאינו יודע חיוב ענג שבת ושמחת יום טוב ושואלין לו אלו היית יודע שאדם חייב לענג את השבת ולשמח את היום טוב היית נודר והוא אומר לאו מתירין אותו:

בראשונה היו אומרים שפתחים אלו אינן מועילים אלא להיתר שבת ויום טוב אבל שאר הימים אסורין עד שבא רבי עקיבא ולימד שכל נדר שהותר מקצתו הותר כלו אע"פ שאין באותו פתח מקום אצל כלו וכן בשבועה:

קונם שאני נהנה לכלכם והותר האחד על ידי פתח הותרו כלם קונם שאני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם ופרשנוה בפרק ארבעה נדרים בשתלאן זה בזה כגון שנדר על הראשון ואחר כך אמר ופלני כפלני כל שהותר הראשון הותרו כלם וכל שהותר האחרון הרי האחרון מותר וכולן אסורין ופירשו בתוספות שאם נדר על האמצעי הימנו ולמעלה אסור הימנו ולמטה מותר הא אם אמר לזה ולזה פרטא הוי ולא הותרו כלם בהיתר מקצתם וכל שכן בקונם לזה וקונם לזה או לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד הא לזה ולזה כל שהותר אחד הותרו כלם לדעת רבי שמעון נאמרה שהיה אומר בענין שבועות שאם היו חמשה תובעין אותו והוא אומר שבועה שאין בידי לך ולך וכו' כללא הוי ואינו חייב אלא אחת עד שיזכיר שבועה לכל אחד ואחד אבל לדעת רבי יהודה לך ולך פרטא הוי ואף כאן לזה ולזה לא הותר כלו בהיתר מקצתו וכן הלכה וכבר הארכנו בה בפ' ארבעה נדרים:

משנה קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן ולא במיושן לבד הותר אלא בכל היין קונם בצל שאיני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי לבד הותר אלא בכל הבצלים מעשה היה והתירו רבי מאיר בכל הבצלים אמר הר"ם פי' אמרו ורע ללב על דרך משל וכבר התבאר בתלמוד והביא לנו משל מזמן הנדר והדברים אשר נשבעו עליהם מן האישים אשר נשבעו עליהם וכאשר אמר לנודר לו ידעת שהמיושן יפה לא התנית בישן ואמרת והישן מותר והחדש אסור או אמר לו אלו ידעתי זה הייתי אומר כל יין עלי אסור זולת הישן הנה יהיה הישן לבדו מותר אליה והוא ההקש בכל ההלכות:

אמר המאירי קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן שהרי לגבי דידיה נדר טעות הוא והואיל והותר בו הותר בכל היינות ולאו דוקא יפה אלא הוא הדין אם אמרו לו והלא המיושן אינו רע למעיים ולא עוד אלא שהוא יפה להם ולפי מה שביארנו בפרק ארבעה נדרים דוקא בשתק להם או שאמר לו כן לא הייתי נודר או אפילו אמר אלו ידעתי כן הייתי אומר הישן יהא מותר לי והאחרים יהו אסורים ובכל אלו אין צריך שאלה לחכם לדעת רוב מפרשים הא אם אמר אלו ידעתי כן הייתי אומר כלם יהו אסורים עלי חוץ מן המיושן הותר הישן ונאסר בכל האחרים וכן הדין בכלם:

קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב ואמרו לו והלא כופרי ר"ל בצל דק יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד אלא בכולם שכל שהותר מקצתו הותר כלו על הדרך שביארנו:

משנה פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו ואומרין לו אלו היית יודע שלמחר אומרין עליך כך הוא וסתו של פלוני מגרש את נשיו ויאמרו על בנותיך בנות גרושה הן ומה ראתה אמן של אלו להתגרש אמר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר הרי זה מותר פי' לר"ם ויצטרך בזה כלו התרה אחר שאלה לחכם:

אמר המאירי פותחין לו בכבוד עצמו וכבוד אשתו וכבוד בניו ר"ל שאם הדיר את אשתו הנאה שהוא חייב לגרשה אומרים לו אלו היית יודע שלמחר יהו אומרין עליך כך הוא וסתו של פלוני מגרש את נשיו ויאמרו על בנותיך בנות גרושה וכן אומרין מה ראתה אמן של אלו להתגרש עד שמוציאין עליה אי זו דבה לומר שעליה נתגרשה והוא אומר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר הרי זה מותר ר"ל על ידי שאלה ואין אומרין שאין זה פתח מפני שמא מתוך בשתו וכלמתו הוא אומר כן ר"ל לאו אדעתא דהכי נדרי אלא מאמינין בו ומתירין לו על ידי פתח זה:

משנה קונם שאיני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה אלא שהנדר טעות מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה והכניסוה לבית ר' ישמעאל ויפוה אמר לו ר' ישמעאל בני מזו נדרת אמר לו לאו והתירו ר' ישמעאל באותה השעה בכה ר' ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנולתן וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה וכן הוא אומר בשאול בנות ישראל אל שאול בכינה אמר הר"ם פי' שהנדר טעות ולא יצטרך שאלה לחכם ולא התרה ור' ישמעאל יחלוק על זה הענין ואמר אע"פ שהיתה כעורה ונעשית נאה אשר הוא נולד לא יצטרך התרה והביא זה המעשה על דעת ר' ישמעאל וכן בארו בתלמוד ואמרו התירו ר' ישמעאל אין רוצה בו התיר נדרו אלא שהוא החכימו ופתח אותו שהוא לא יחייבהו שבועה ויהיה זה נולד אשר פתחו לו בו והתיר לו כר' אלעזר אשר תקדם לו דעתו שהנולד אצלנו פותחין בו ואין הלכה כר' ישמעאל:

אמר המאירי קונם שאני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה ר"ל שהיתה נאה בשעת הנדר ונמצא נדרו טעות וכן שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה מותר לא מפני שהיתה כעורה בשעת הנדר ונעשית נאה אחר כן שהרי זה נולד שאינו מצוי הוא ואין פותחין בו אלא שהיתה נאה בשעת הנדר ונמצא הנדר טעות ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנאה ר"ל שהיתה אשתו והדירה מצד שהיתה כעורה והכניסוה לבית ר' ישמעאל ויפוה ואמר לו ר' ישמעאל בני כלום לזו נדרת ואמר לא והתירו ר' ישמעאל ושאלו בגמרא מעשה לסתור שהרי זו כעורה ונעשית נאה הוא ותירצו חסורי מחסרא והכי קתני ר"י אומר אף בכעורה ונעשית נאה על הדרך שבארנו למעלה ומעשה בר' ישמעאל וכו' והיה ר' ישמעאל סובר שפותחין בנולד וכמו שפרשו בגמרא ששן תותבת היתה ר"ל שנשרה אחת משיניה והושיבה במקומה שן אחרת ופוגמת את יפיה ותותבת מלשון הושבה ומתוך כך כיון ר' ישמעאל ליפותה ועשאה של זהב ואין הלכה כמותו ומכל מקום סיים דבריו דרך ספור שבאותה שעה בכה ר' ישמעאל ר"ל מדרך הרחמנות ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנולתן וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה וכו' ואף כשמת פתח עליה ההוא ספדנא בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה המלבישכן שני עם עדנים וגו':

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתניתין שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן. בפרק ארבעה נדרים מוקמינן לה כגון שתלאן זה בזה שאמר לראשון קונם שאני נהנה ממך ואמר לשני שיהיה כראשון ועל השלישי שהיה כשני ועל הרביעי כשלישי הותר הראשון כולן מותרים שכלן נתלין בו בכלל. ואם אמר שאני נהנה לזה לזה לזה שלא תלאן זה בזה וכל אחד נדור בפני עצמו או כגון שיזכיר לשון קונם או קרבן על כל אחד ואחד צריכין פתח לכל אחד ואחד ואין הראשון מותר בהתרת חבירו. הרי"ץ ז"ל.

וכתב רבינו ז"ל הא דקתני הא מתניתין לזה ולזה ולזה הותר הראשון וכו'. אוקימנא בפרק ארבעה נדרים כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני דיקא נמי דקתני עלה בברייתא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותרין הימנו ולמעלה אסורין. ודקתני סיפא לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד פירוש מפני שהזכיר קרבן על כל אחד מהם. הא אמר לזה ולזה קרבן כלומר שלא הזכיר קרבן על כל אחד מהם כיון שהותר מכללו הותר כולו. דאלמא כללא הוי כלומר כי האי גוונא דאמר בווי"ן כללא הוי אף על גב דאדכר קרבן בסיפא. אוקמה רבא הכא דרבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. פירוש דאם אמר איני נהנה משלך לא לך ולא לך ולא לך שבועה ונהנה מכלם אינו חייב אלא חטאת אחת דאין כאן אלא שבועה אחת דכללא הוי עד שיאמר שבועה לא לך שבועה לא לך. ואף על גב דקיימא לן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה פירוש ורבי יהודה פליג עליה ואמר שבועה לא לך ולא לך פרטא הוי וחייב על כל אחת ואחת. בהא כיון דסתם לן תנא כרבי שמעון פירוש במתניתין דידן דשני נהנה לזה ולזה ולזה. הלכתא כותיה פירוש דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם מחלוקת בשבועות וסתם במסכת נדרים והלכה כסתם. ואף על גב דאין סדר למשנה ודילמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא סתם בנדרים ומחלוקת בשבועות הא סתמא אחרינא אשכחן כותיה בקידושין התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו וכו' פירוש הכי תנן התם בפרק האיש מקדש התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת דכיון שהזכיר קדושין על כל אחת ואחת לא היה דעתו שיצטרפו כולן לפרוטה וכיון שאין בשום אחת מהן פרוטה אינה מקודשת. בזו ובזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקודשת דהשתא כללא הוי ומצטרפות. ואוקימנא לה כרבי שמעון. והתם אזלא סוגיא כותיה ואמוראי שקלי וטרו אליביה. והדין סברא רמיזא בהלכות רבינו הגדול ז"ל והכין נמי חזינן ליה לר"ח ז"ל דפסק כרבי שמעון. ונמצא כללן של דברים אלו דהיכא דתלאן זה בזה ואמר קונם שני נהנה לזה וזה כזה וזה כזה הותר הראשון הותרו כלן הותר האחרון האחרון מותר וכלן אסורין. הזכיר קונם או קרבן על כל אחד ואחד צריכין פתח לכל אחד ואחד שאף על פי שהותר אחד מהם לא הותרו השאר. כיצד דאמר קונם שני נהנה לזה קונם לזה קונם לזה לא תלאן זה בזה ולא הזכיר קרבן על כל אחד ואחר אלא דאמר קונם שני נהנה לזה ולזה בווי"ן אי נמי שלא בווי"ן לזה לזה לזה קיימא לן כרבי שמעון דאמר כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ולא כרבי יהודה דמפליג בין בווי"ן לשלא בווי"ן ואם הותר אחד מהן הותרו כלן כאומר שני נהנה לכלכם דקיימא לן נדר שהותר מקצתו הותר כלו. וכתב רבינו ז"ל ואשכחן מאן דפסק שני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כלן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין שני נהנה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. אלמא קסבר האי מרבנן ז"ל דכי אמרינן בגמרא סיפא כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני כפלוני לאו דוקא אלא עשה כמי שתלאן זה בזה פירוש אף על גב דלא אמר וזה כזה. וקא פסק בפלוגתא דכלל ופרט דלא כרבי שמעון פירוש דאלו לרבי שמעון אפילו באומר לא לך לא לך לא לך שבועה בלא ווי"ן דייק ליה בכללא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. ואלו האי מרבנן כתב דשני נהנה לזה לזה לזה הוי פרטא כאלו הזכיר קונם לכל אחד ואחד. ואנן לא סבירא לן כפסקא דיליה פירוש בלזה לזה לזה דלהוי פרטא. ולא כפירושיה פירוש דשני נהנה לזה לזה לזה דנימא דהרי הוא כמי שתלאן זה בזה והותר הראשון הותרו כולן. חדא דהא גמרא בהדיא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני. ועוד דאם כתולה הוא גבי שבועה לא לך ולא לך בין למאן דאמר חייב על כל אחת ואחת פירוש דהיינו רבי יהודה בין למאן דאמר אינו חייב אלא אחת פירוש דהיינו רבי שמעון הכי הוה לן למימר אינו חייב אלא על הראשונה דשארא נתפסין נינהו ולא לך כדקמא קאמר ואין כאן שבועה אלא לראשון. וכן בפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה נימא דהכי קאמר שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כפקדון וגזל כתשומת יד ואבדה כגזל ולא ליחייב אלא על קמא (והם) והוא הדין הכי נמי היכא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ורמונים אי נמי שלא אשתה יין ושמן נימא דלא מחייב אלא על קמא ושארא נתפסין נינהו דזה כזה קאמר ומתפיס בשבועה ליכא. פירוש דאין אדם מתפיס בשבועה כדכתיבנא בפרק ואלו מותרין. ואנן לא תנן בה הכי אלא חייב על כל אחת ואחת תנן. פירוש גבי שבועה שאין לה בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה. אלא שמע מינה לעולם לא הוי מתפיס עד דפריש כלומר זה כזה וזה כזה. ובודאי דיוקא דמלתא הכי הוא דכיון דלזה ולזה בווי"ן למאן דאמר פרטא הוי והך וא"ו מוסיף על השבועה הוא וכמאן דאמר שבועה לזה ושבועה לזה דמי פירוש וחייב על כל אחת ואחת. גבי קונמות נמי ודאי כמאן דאמר קונם לזה וקונם לזה קאמר ולקי נמי תרתי פירוש ולאו בתלאן זה בזה הוי. והיכי איפשר למימר לענין היתר דזה כזה קאמר כלומר ונימא הותר הראשון הותרו כלן. ואי אמרת והא מתניתין דנזירות קתני ואני ואני ואני הותר הראשון הותרו כלם דאלמא כל חד וחד בחבריה מתפיס כלומר אף זה שאמר קונם שני נהנה לזה ולזה ולזה נימא דמתפיס כל חד בחבריה. זו אינה דומה לזו דהתם כי ליתיה לקמא פירוש דאמר הריני נזיר ליתנהו לבתראי דהא אינהו לא אדכרו נזירות כלל אבל האי איהו גופיה קונם שני נהנה קאמר ולכל אחד ואחד איכא קונם. ואשכחן נמי בתלמוד ארץ ישראל בפרק שבועות הפיקדון דהיכא דאמר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ונמצא שאין בידו חטים אפילו לרבי שמעון אינו פטור על השאר אלא במתפיס בפירוש ואומר שעורים יהיו כחטים וכוסמין יהיו כחטים ואיתה נמי בנזירות אלמא כל היכא דאמר שבועה וקונם לאו כמתפיס בקמא הוא עד דפריש הכי. ותו דלזה ולזה דקא פסק צריך פתח לכל אחד ואחד ליתה אלא לרבי מאיר דאמר פרטא הוי פירוש דאלו לרבי יהודה ולרבי שמעון אפילו בלא ווי"ן נמי כללא הוי. ובודאי דליתיה לרבי מאיר במקום רבי יהודה ורבי שמעון אלא עיקר פיסקא דוקא כרבי שמעון וכדכתיבנן. גרסינן בפרק מאימתי מזכירין תניא להן כל אינש דאיתא עלוהי מן קדמת דלא ייסר. פירוש לגבי ימים טובים הכתובים במגילת תענית שאסורין בהספד ובתענית אתמר ואמר דכל אינש שיש עליו קבלת תענית מקודם שגזרו חכמים אותן ימים טובים יאסר באכילה ושתייה כדמפרש ואזיל. כיצד יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי שני של כל השנה כולה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו פירוש כדפרישנא שהיה כבר מקובל עליו התענית מקודם לכן תדחה גזרתנו מפני נדרו פירוש שאין כח ביד חכמים לאסור עליו אותו תענית בתקנה חדשה. ואם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו כלומר אם אחר שגזרו חכמים אותן ימים טובים קבל עליו להתענות אף על פי שקבל עליו התענית מקודם שיגיע אותו יום טוב יאסר בתעניתו. וכתב רבינו ז"ל איכא מאן דפריש דאף על גב דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וימים טובים ושבתות נמי צריכין פתח פירוש להתיר למי שנדר להתענות כל השנה ואם לא יתיר נדרו צריך להתענות משום שלא קבל התענית בימים טובים ושבתות בלבד אלא תענית כל השנה כולה דקביל עילויה והוה ליה כולל דברים המותרין עם דברים האסורים ומגו דחייל נדריה אימות החול חייל נמי אשבת ויום טוב. ואם כן כל שכן דהוה לן למימר הכי לגבי ימים טובים של מגלת תענית שהן של (מקנה) תקנה שהמקבל תענית כל השנה ואירעו בו אחד מאותן ימים טובים. שיהא צריך פתח להתר נדרו ואם לאו יתענה בהן. אפילו הכי בימים טובים אלו של דבריהם עשו בהם חיזוק יותר משל תורה פירוש שלא יהא צריך היתר לנדרו אלא ידחה נדרו לגמרי מפניהם. ואיכא מאן דפריש ידחה נדרו שילך אצל חכם ופותח לו בכך כשם שפותחין בימים טובים ובשבתות. והאי פירושא בתרא פירושא דמסתבר הוא. אלא מיהו חזינן למקצת רבוותא דאמרי דהאי נדר דקתני הכא לאו נדר ממש הוא דאפקיה בלשון הרי עלי נדר פירוש דהוא איסור חפצא וכגון דאמר קונם עלי כל מאכל כל ימות השנה דאם כן לא שנא שבתות וימים טובים לא שנא ימים טובים דמגילת תענית בכולהו אסיר ליה למיכל שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וכל שכן באיסור כולל כדאמרן דאפילו לגבי שבועה נמי חאיל כדאיתא בשבועות. אלא קבלה דתענית בעלמא היא פירוש הרי עלי תענית וקבלה דתענית לא חמירא כנדרים ממש למעקר ימים טובים. ואפילו דמגלת תענית כלומר אף על גב דמדרבנן בעלמא נינהו כדאמרינן התם פירוש גבי לוה אדם תעניתו ופורע פליג שמואל ואמר שאינו חייב לפרוע. וכי נדר הוא דלא סגיא דלא משלם וכו' פירוש צערא הוא דקביל עליה אי מצי מצער נפשיה ואי לא מצי לא מצער נפשיה. כדמפרש התם במסכתא תענית כלומר דלאו איסור חפצא הוא שלא אסר עליו מידי דאכילה ושתיה. ולישנא בתרא דהתם לא יהא אלא נדר דמכל מקום ודאי לא נדר הוא והילכך תדחה קבלתו מפני גזרתנו. פירוש דלישנא בתרא הכי מסיימינן ליה התם פשיטא דלוה אדם תעניתו ופורע לא יהא אלא נדר מי לא משלם למחר וליומא אחרינא. וכונת הענין שהמקבל עליו להתענות אינו אלא כמקבל עליו לעשות מצוה וכמקבל עליו ליתן סלע לצדקה שאין בקבלתו איסור חפצא אלא למעט חלבו ודמו להכניע יצרו לשמים וליתן ממונו לצדקה שהוא מצוה לקיים את נדרו שהמקבל עליו ליתן לעשיר אינו מצווה לקיים נדרו לפי שאין בקבלה זו צד מצוה. וזהו שאמרו במי שאמר סלע זה לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה כלומר ללוותה לעצמו וישלם אחרת שאין המצוה מיוחדת דוקא באותו סלע. אלא שמשבאת לידי גבאי אסור לשנותה כלומר ללוותה על דרך הפירוש הנכון. משום דילמא אתי (סלא) עני ותבע ליה ואם אינה בידו לשלם אותה איכא צערא דעני. וכן כשקבל עליו להתענות בין שקבל עליו יום מיוחד או יום אחד דלאו מיוחד יכול ללותו ליום אחר בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות. והיינו דקאמרי ליה רבנן לרב יהושע בריה דרב אידי כי קאמר להו בתעניתא קא יתיבנא לוזיף מר וליפרע כלומר שאף לדבר הרשות אתה רשאי לשנותו ליום אחר. ולפיכך אמרו שאין נדרו קודם לגזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו לפי שהוא צריך לקיים המצוה שקבל עליו דהיינו להתענות ואין גזרת חכמים שבאה אחר כך מבטלת נדרו שהיה מקודם. אבל כשגזרתנו קודמת לנדרו אין כאן מצוה לקיים את נדרו בימים שהתענית אסור בהם. ואשכחן בירושלמי נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות לוקה ואינו צריך התר חכם כלומר ויכול לאכול בו ביום שאין קבלת התענית כדאי לבטל מצוה דשבת ויום טוב ולוקה מפני שבטל קבלתו. מיהו אין זה אלא מכת מרדות מדרבנן דקבלת תענית אינו נדר ולאו איסור חפצא כדפרישנא. נדר להתענות ונמצאו ימים טובים של מגילה רבי חזקיה ורבי יודן תרויהון אמרין ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה ואינו צריך התר חכם. והאי לוקה מכות מרדות דרבנן הוא. פירוש והאי מימרא דירושלמי מסייע לפירושא דרבוותא משום דאין בקבלת תענית איסורא אלא קבלת מצוה בעלמא הוא דאמרו כן דבין בשבתות וימים טובים של מגילת תענית אמרו שאינו צריך התר חכם אלא דלוקה מדרבנן משום דעבר על קבלתו כדפרישנא. הרנב"י ז"ל.
לענין פסק הלכה קיימא לן כרבי שמעון הכא הואיל וסתם לן תנא כוותיה ובההיא דשבועות קיימא לן כרבנן דסתם מתני' היא התם. וכן נראה דעת הר"ם ז"ל שהוא פסק פ"ז מהלכות שבועות כרבנן דפליגי עליה ובמתניתין דהכא פסק פ"ד מהלכות נדרים כרבי שמעון כדמוקמינן לה אליבא.
מתני' היו נושאות עליו קינה ואומרות עליו קינה שעשה דוד על שאול כי היה ראוי לקונן עליו קינה זו כי היה מתנהג במה שהיה מתנהג שאול שהיה מלביש ומקשט עניות ישראל כדי שימצאו חן בעיני האנשים להנשא להם. הרי"ץ ז"ל.

גמרא הותרו כולן שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור כצ"ל:

רש"י בד"ה ר"ש היא כו' אינו חייב עד שיאמר [שבועה] לכל אחד ואחד כצ"ל:

בד"ה ותיפוק כו' יפה למעים כצ"ל הוי נדר דמשמע דוקא יפה דאי לא הוי לא רע ולא יפה לא הותר כצ"ל ואחר כך מ"ה ועוד יפה קתני ותיפוק ליה דלא הוי נדר דאינו רע וה"ל נדר בטעות כצ"ל:

בא"ד וה"נ כצ"ל מעיקרא הס"ד ואחר כך מ"ה וייפוה כצ"ל:

בד"ה מעשה כו':

מעיקרא הוי כצ"ל:

ברא"ש בד"ה מעשה כו' כעורה ויפוה כצ"ל:

ר"ן אותו הס"ד קיים הס"ד נדרים הס"ד בראשון הס"ד בו הס"ד:

בד"ה מעשה כו' שהתירו רבי ישמעאל כצ"ל:

אלא שהעניות מנוולתן כו' דכה"ג אמרינן פ"ק דכתובות בשני בצורת שהיו פניהם שחורים צוה עליהן והאכילום והשקום כו' ע"ש:

במשנה והלא המיושן יפה כו'. בפ"ו דב"ב מ"ג איתא דישן משל אשתקד ומיושן מג"ש. ולכן תימה על הרמב"ם והרע"ב והשו"ע של"ד בלישנייהו ונקטי ישן תחת מיושן:

גמרא הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין וכו' מאן תנא. כצ"ל. דעיקר המטרא הוא על בבא דאחריה שאני נהנה לזה קרבן כו' כמו שפי' הרא"ש והר"ן. וכתב התוי"ט דרישא דתני שאני נהנה לכולכם כו' אתיא כרבנן דאי כר"ש ליתני רבותא טפי שאני נהנה לזה כו'. וא"כ מתני' תברא מי ששנה זו לא שנה זו. וזהו דוחק דכל כי האי ה"ל לגמרא לפרושי. וגם הר"ן כ' דסתם לן תנא הכא כר"ש כו' ומה לי חד סתמא כו'. משמע דכאן לא סתם כרבנן. אבל בשבועות (לח) דייק ריו"ח שם ממתניתין כעין דיוק התוי"ט הכא ודחינן ליה כל האומר ולא לך כאומר שבועה שאין לכם בידי דמי ע"ש. וה"נ נאמר כאן דלזה ולזה או לזה לזה כאומר לכולכם דמי. גם מש"כ עוד דלדעת הרמב"ם דלזה ולזה הוא כמו שתלאן זב"ז אתיא רישא ככ"ע אפי' כר"ש. תמוה דלר"ש מ"מ ה"ל למיתני ברישא רבותא דלזה לזה:

רא"ש ד"ה ומשני חדא ועוד קאמר. חדא מפני שאינן רעים. כצ"ל:

רא"ש ד"ה מעשה לסתור. וקאמר (ר"ל ומשני) דוקא שהיתה כעורה וייפוה התיר רי"ש כו'. כצ"ל. ונראה דלא היה לפניו הגירסא בגמרא רק רי"ש אומר אפילו כעורה ונעשה נאה מעשה כו' וכן העתיק בפסקיו. ועי' בפי' הרע"ב שכתב ג"כ בשחורה ונעשית לבנה. ול"נ דגם בקצרה ונעשית ארוכה סובר רי"ש דזה לא נקראת קצרה מעיקרא. דאיגלי מילתא למפרע שלא הגיעה אז עדיין לשנות הגדלות:

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה. לאו משום האי מעשה בלבד קרו עליו המקרא אלא כך היה דרכו לעשות גמילות חסדים עם בנות ישראל בכל ימיו ותלמודא האי מעשה לדוגמה וכיון דהעולם יודעים דרכו לגמול חסד עם בנות ישראל לכן הקרובים של אותה כלה הם מעצמן הביאו אותה לביתו של רבי ישמעאל וייפוה.

בר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' ומה לי וכו'. כדאיתא בקדושין דף נד ע"ב:

מתני' אותן הימים. ימים טובים ושבתות שבהן מותר ושאר ימות השנה אסור: הותר הראשון הותר לכולן. כדאוקימנא בפ' ד' נדרים שתלאן כולן בראשון: אמר שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד. אע''פ שאמר כל טענותיו בתוך כדי דיבור: גמ' אמר רבא. מתני' דמשוי חילוק בין היכא דאמר כולכם להיכא דאמר לזה קרבן ולזה קרבן: ר''ש היא דאמר עד שיאמר [שבועה] לכל אחד ואחד. דתנן במסכת שבועות היו חמשה תובעין אותו וכו' ר''ש אומר לעולם אינו חייב עד שיאמר לכל אחד ואחד שבועה לא לך ונמצא בכולן לשקר אבל אמר שבועה לא לך ולא לך אינו חייב אלא אחת להכי נמי מתני' היכא דאמר קונם שאיני נהנה לכולכם והותר באחד הותר בכולן: ותיפוק לי דאין רע. אמאי קא מהדר תנא דהיכא דאמרו לו והלא המיושן יפה למעיים דלא הוי נדר דמשמע דוקא יפה דאי לא הוי לא רע ולא יפה לא הותר ותיפוק ליה דלא הוי נדר דאינו רע וה''ל נדר בטעות: ועוד יפה קתני. והכי נמי גבי אשה זו לא מפני שהיא כעורה ונעשת יפה אח''כ או שחורה ונעשת לבנה אלא נאה ולבנה מעיקרא: וייפוה. שקישטוה והלבישוה ונראית יפה: מעשה לסתור. דרישא קתני אם היא נאה מעיקרא הוי נדר בטעות אבל אם נעשת נאה ע''י קישוט כגון הך דר' ישמעאל ה''ל נולד ואין פותחין בנולד והדר קא מפיק מעשה (הוא) אפי' היכא דנעשת נאה ע''י קישוט פותחין לו: חסורי מיחסרא והכי קתני. רבי ישמעאל אומר אפי' כעורה ונעשת נאה ע''י קישוט אינו נדר ופותחין לו ומעשה נמי וכו':

פותחין לאדם בימים טובים. במי שנדר שלא לשתות יין עד שלשים יום אומרים לו אילו היית יודע שיש ביניהם שבתות וימים טובים מי היית נודר: נדר. שהותר מקצתו הותר כולו: שאיני נהנה לזה ולזה. לעיל פרק ארבעה נדרים (דף כו:) אוקימנא דתלאן זה בזה דאמר קונם שאני נהנה לפלוני לכך הותר הראשון הותרו כולן דתלויין בו הותר האחרון שאין האחרים תלויין בו: שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן. דכיון דאמר קרבן לכל אחד וא' כל אחד נדר בפני עצמו ולא נתבטל נדר של חבירו ובגמרא מוקי לה כר''ש דאמר צריך שבועה לכל אחד ואחד דלרבנן דפליגי עליה כי נמי אמר קרבן שאני נהנה לזה ולזה הוי כל אחד קרבן: ר''ש הוא דאמר אינו חייב קרבן שבועה לכל חד וחד עד דאמר שבועה לכל אחד ואחד ורבנן פליגי דכי אמר שבועה לא לך ולא לך חייב על כל אחד ואחד והכי נמי בקרבן לקמן הוי כל חד נדר באפיה נפשיה: ותיפוק ליה דאין רע. איין ישן ואבצל פריך למה לי למימר שהוא טוב: ועוד יפה. כלומר חדא ועוד קאמר. דחקו בספקא צ''ע ואית ספרים דלא גרסינן ליה: האי לזילותא מכוון. והרי אין [כאן] זילזול ומשני דשפיר הוי זילזול: בכבוד עצמו ובכבוד אשתו. ולא אמרי' שיתבייש ואמר לאו אדעתא דהכי נדרי: כעורה והיא נאה מותרין. בלא שאלה דהוי נדר טעות: לא מפני שנעשית לבנה. כלומר אז לא הייתי מתיר דהוי נולד: ומעשה. בגמרא פריך מעשה לסתור: וייפוה. מפרש בגמרא שעשה לה שן זהב והוי נולד: בכה ר' ישמעאל. מתוך רחמנות:

ר"ן
מתני' פותחין בימים טובים. שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להצטער בשבת היית נודר אי אמר לאו מתירין אותו: שכל נדר שהותר מכללו הותר כולו. ילפינן לה בירושלמי מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא בשכולו קיים: כיצד אמר קונם שאיני נהנה לכלכם הותר אחד מהן הותרו כולן. למר במשנה ולמר במעמיד כדאי' בפ' ד' נדרי' (לעיל כו.): שאיני נהנה לזה ולזה. אוקי לה התם כגון שתלאן זה בזה ומש''ה הותר הראשון הותרו כולן שכולן היו תלויין בראשון: הותר. האחרון האחרון מותר וכולן אסורין. שהראשונים אינם תלויין בו: שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד. דכל חד וחד הוי נדר באפי נפשיה: גמ' מאן תנא. דמדקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד אלמא דלעולם לא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי לא שנא אמר לזה ולזה בוי''ו או לזה לזה בלא וי''ו כללא הוי ומאן תנא אמר רבא ר''ש היא דאמר בפרק שבועת הפקדון (שבועות לו:) גבי היו ה' תובעים אותו ואמר לא לך לא לך דלעולם אינו חייב על כל אחד ואחד עד שיאמר שבועה על כל אחד ואחד הא לאו הכי בין בוי''ו בין בלא וי''ו כללא הוי: ולענין הלכה קיימא לן כרבי שמעון דסתם לן תנא הכא כוותיה ובפרק האיש מקדש (קדושין מו.) נמי סתם לן כוותיה במתני' בהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו ואף על גב דבפרק הפקדון גבי שבועה לא לך איכא סתמא דלא כותיה ומה לי חד סתמא ומה לי תרי סתמי אפ''ה כיון דשקלי וטרו אמוראי אליבא דר''ש בסוגיא דקדושין נקטינן כוותיה וכן פסקו ר''ח והרמב''ן ז''ל: מתני' קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים הותר במיושן. בלא פתח כלל וכן נמי הותר בכופרי בלא פתח כיון דלא נתכוון מעולם למיושן ולכופרי וכבר כתבתי זה בפרק ד' נדרים (לעיל כו:) בס''ד: גמ' ותיפוק לי דאין רע. ל''ל למימר שהמיושן יפה למעיים אפי' לא יהא יפה כיון דלא הוי רע הותר במיושן שהרי הוא תלה נדרו שהיין רע למעיים: ועוד יפה קתני. חדא דאין רע ובהכי שרי ואין צריך לומר כשהוא יפה: מתני' פותחין לאדם בכבוד עצמו. המדיר את אשתו עד שיגרשנה פותחין לו בכבוד עצמו ובכבוד בניו ולא חיישי' שישקר מתוך הבושה: לא מפני שהיא כעורה ונעשת נאה. דבכי האי גוונא לא שרי לפי שאינו כתולה נדרו בדבר כדפרישית לעיל ואפילו בפתחא נמי לא שרי דנולד הוא אלא שהנדר טעות ואינו צריך היתר חכם: גמ' מעשה לסתור. היאך מביא מעשה לסתור דבריו דמעיקרא קתני דכעורה ונעשת נאה אסור ובתר הכי קתני מעשה שהתירו ר' ישמעאל: חסורי מיחסרא והכי קתני. אפי' כעורה ונעשית נאה דס''ל דפותחין בנולד ועבד נמי עובדא ואפ''ה לא קיי''ל כוותיה אלא כרבנן דלא שרו אלא בנמצאת נאה:

נדרים סו ע"א