דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים נט ע"ב - Steinsaltz

if their leaves were black, the onions are forbidden. If their leaves turned green, the onions are permitted. And if the leaves are black, why are the onions forbidden? Let us say in this case too: The permitted part, the original onion, to where did it go? Rav Ḥisda said to Rabba: Do you maintain that this halakha is taught about the primary, original onion, that it is prohibited? It is taught with regard to the additional growth that sprouted, and it is those leaves that are forbidden. The Gemara asks: If so, what is Rabban Shimon ben Gamliel, who apparently disagrees with the tanna of the mishna, coming to say? As it is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: That which grew during a period of liability is liable and is considered Sabbatical-Year produce, and that which grew during a period of exemption is exempt. According to Rav Ḥisda’s explanation, the first tanna, cited in the mishna, also said that.

The Gemara explains: This is not difficult, as this entire mishna, Rabban Shimon ben Gamliel taught it. In the baraita Rabban Shimon ben Gamliel is not disagreeing with the opinion of the first tanna of the mishna; he is merely restating it. And nevertheless, the mishna and the baraita pose no difficulty with regard to the opinion of Rabba, as you heard that Rabban Shimon ben Gamliel said that the prohibition of the primary, original part is not neutralized only in a case where he did not exert himself, and the leaves sprouted on their own. However, in the case where he exerted himself, e.g., by sowing or planting, the prohibition of the original onions is neutralized by the majority.

The Gemara asks: And anywhere that one exerts himself, is the original part nullified by the majority? The Gemara asks: And isn’t there the case of one who sowed a litra of untithed tithe, where he exerts himself to sow it, and it is taught: And that original litra of untithed first tithe that he sowed, one proportionally tithes for it from produce in a different place, and its prohibition is not neutralized by the growth. The Gemara answers: It is different with regard to tithe, as the verse states: “You shall tithe all the produce of your seed that is brought forth in the field” (Deuteronomy 14:22), indicating that all permitted seeds that are sown must be tithed, since permitted seeds that were tithed, people typically sow. Forbidden seeds that were not tithed, people do not typically sow, but the Sages penalized one who sowed untithed seeds and required him to tithe that which he was originally obligated to tithe and decreed that it is not neutralized by the majority.

§ With regard to the matter itself, Rabbi Ḥanina Tirta’a said that Rabbi Yannai said: With regard to an onion of teruma that one planted, if its growths exceeded its principal, it is permitted. The Gemara asks: Is this to say that growths that are

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - ב

אם היו עלין שלהן שחורין [נוטים לשחרות] הרי הם אסורין כפירות שביעית, ששחרות העלין מוכיחה, שגידולם יפה ומקרקע שביעית נתגדלו.

ואם הוריקו העלין הרי הם מותרין, שזה מוכיח שלא מן קרקע של שביעית נתגדלו, אלא מן הבצלים עצמן.

ומניחה הגמרא שאף העיקר אסור משום שביעית כשהושחרו העלין, שהרי סתמא קתני אסורין, ואם ימכור אותן ייתפסו כל הדמים בקדושת שביעית כדין פירות שביעית שתופסין את דמיהן, ולא נאמר שאין תופס את דמיו אלא כנגד התוספת בלבד. [1]

ולכן מקשינן: וכי שחורין העלין אמאי אסורין!? לימא: היתר שבהן, להיכן הלך!? [2]

אמר דחה ליה רב חסדא לרבה:

מי סברת על העיקר הוא דקתני שאם הושחרו העלין הרי הן אסורין!? אין הדבר כן, אלא אתוספת הוא דקתני אסורין. ולהשמיענו, שאין הגידולין נמשכין אחר העיקר. אבל העיקר המותר, בהיתירו הוא עומד. [3]

ומקשה על כך הגמרא:

אי הכי שאף התנא של המשנה לא אסר אלא את התוספת, אם כן מאי אתא רבן שמעון בן גמליאל - שנחלק על התנא של משנתנו - למימר [מה בא הוא לחלוק]!? דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר:

הגדל בחיוב - בשביעית - הרי הוא חייב בביעור כדין פירות שביעית, אבל הגדל בפטור - בששית - הרי הוא פטור.

והרי אם כדברי רב חסדא, שאף התנא של משנתנו לא אסר אלא את התוספת, הרי נמצא דתנא קמא נמי הכי קאמר כמו רבן שמעון בן גמליאל, ובמה נחלקו!?

ומשנינן: כולה מתניתין, רבן שמעון בן גמליאל קתני לה.

התנא של המשנה הוא רבי שמעון בן גמליאל, ולא באה הברייתא לחלוק על המשנה אלא לבאר את שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה ; ואם כן אין להוכיח ממשנה זו כדברי רבי יוחנן רבך.

ונמצא לפי דחייתו של רב חסדא, שלא מיבעיא שאין סיוע לרבי יוחנן ממשנה זו, אלא אדרבה מוכח מכאן שאנו אומרים "היתר שבהן להיכן הלך" ולכן הגדל בפטור פטור, ודלא כרבי יוחנן הסובר שגידולי איסור מבטלין את ההיתר!?

ואמר על כך רבה: שאפילו אם תמצי לומר כפירושו של רב חסדא דכולה רבן שמעון בן גמליאל היא ואין סיוע לשיטת רבי יוחנן ממשנה זו, מכל מקום קושיא אין על רבי יוחנן אף לפי פירוש זה - ומשום דעד כאן לא שמעת ליה לרבן שמעון בן גמליאל שאין גידולי איסור מבטלין את ההיתר, אלא היכא דלא קא טרח לזורען ולבטלן, שהרי מאליהן נפלו עליהם גשמים. אבל היכא דקא טרח - וכגון ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה - אף עיקר של היתר בטיל ברובא [4] של גידולי איסור. [5]

ומקשינן: והרי "ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כעשר ליטרין" דקטרח לזורעה, ומכל מקום קתני בברייתא שהובאה לעיל נח ב: ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון - הרי שאפילו אם טרח, אין הגידולין של שביעית הפטורים מן המעשר מבטלין את העיקר. ותיקשי לרבי יוחנן, האומר: גידולין מבטלין את העיקר במקום שטרח!? [6] ומשנינן: שאני גבי מעשר, דאמר קרא "עשר תעשר", דהיתירא זרעי אינשי, דאיסורא לא זרעי אינשי.

ואסמכתא בעלמא היא, וכך היא כוונת הגמרא:

עד כאן לא אמר רבי יוחנן שהגידולין מבטלין את העיקר כשטרח, אלא אם היה האחד היתר והשני איסור, כי שני דברים שאינם שוים מבטלים זה את זה, אבל ליטרא של מעשר טבל שזרעה בשביעית, שהן העיקר והן הגידולין הם איסור - אף שאין איסורן שוה, שזה טבל וזה שביעית - אין הגדולין מבטלין את העיקר. [7]

גופא [הובא לעיל נז ב]: אמר רבי חנינא תירתאה אמר רבי ינאי: בצל של תרומה - האסור לזרים אפילו באכילת עראי - שנטעו בקרקע, ורבו גידוליו שהן טבל על עיקרו שהוא תרומה, כשיעור שיש בו לבטל את איסור התרומה.

הרי הבצל כולו מותר מדין תרומה, וחזר לטבלו ומותר באכילת עראי עד שייקבע.

הערות

[1] נתבאר על פי הר"ן, וכוונתו לבאר, מהיכי תיתי שאף ההיתר נהפך לאיסור, והרי ודאי שהכל אסור משום תערובת של איסור, אבל מהיכי תיתי שאף ההיתר נאסר; ולזה ביאר הר"ן, דמשמע ש"אסורין" לכל עניני שביעית ואף לענין תפיסת דמיו, ואם כן היות וכתוב אסורין סתם משמע שהכל אסור ותופס את כל דמיו, ובהכרח שההיתר נהפך לאיסור; וב"מלא הרועים" פירש כוונת הר"ן באופן אחר, ראה שם.

[2] כתב הר"ן: "אלא ודאי גידולין מבטלי ליה לעיקר לגמרי, כאילו לא היה, לפי שאף העיקר עצמו משתנה דרך גדילתו". ולמדנו מדבריו, שאף רבה מודה שאי אפשר מדין ביטול ברוב שיהיה ההיתר נהפך לאיסור, אלא דין מחודש הוא שהגידולין מבטלין את העיקר כיון שאף העיקר משתנה, ומיהו ודאי משמע, שאין זה אלא כשמצטרף לזה מה שהגידולין הן הרוב, וכדמשמע בכל הסוגיא, ובהדיא מוכח כן מהמשך לשון הסוגיא שאמרו "בטיל ברובא".

[3] כלומר: ואכן אם ימכרנו לא יתפוס דמיו באיסור שביעית אלא כנגד התוספת, ולא כנגד העיק ר.

[4] כלומר: הגידולין שהן הרוב מבטלין את העיקר לגמרי וכאילו לא היה, לפי שאף העיקר עצמו משתנה דרך גדילתו; ומה שאמרו "בטיל ברובא", אין הכוונה לדין ביטול ברוב שבכל התורה, אלא כפי שנתבאר.

[5] א. מה שנתבאר בפנים, שהחילוק בין טרח ללא טרח הוא רק לענין גידולי איסור הבאין לבטל את ההיתר, והיתר בלבד הוא שאינו מתבטל על ידי הגידולין אלא בדטרח, הוא על פי הר"ן שכתב: ולא תקשו לי אמאי דכתיבנא לעיל בריש שמעתין, דסבירא לן, דאי אין גידולין כעיקר פשיטא דמבטלין אותו, והכא אמרינן דגדל בחיוב חייב אלמא אין גידולין כעיקר, ואפילו הכי קתני הגדל בפטור פטור, אלמא אף על פי שאין גידולין כעיקר אין מבטלין אותו [כיון דלא טרח]! ? ותירץ הר"ן: "דהכא היינו טעמא: משום דהיתירא לא בטיל, שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר, [וכדאמרינן: וכי היתר שבהן להיכן הלך], ועוד, דלא טרח לבטולי עיקר, אלא גידולין מאליהן באו". וביאור מה שכתב הר"ן "ועוד", אינו להוסיף תירוץ אחר, אלא הוא כאילו אמר הר"ן "וגם", דהיינו: עד כאן לא אמרינן שאין הגידולין מבטלין את העיקר אלא בדטרח, רק כשאנו באים לבטל את ההיתר, דבזה, כיון שהיתר אין דרכו להתבטל וגם הוא לא טרח לבטלו, לכן אינו בטל; כי אם נפרש שהם שני תירוצים, אם כן סותרים הם זה לזה, שבתירוץ הראשון סובר הר"ן שאין צריך טעם "טרח" אלא לבטל היתר, ובתירוץ השני אומר הר"ן שבכל אופן צריך "טרח". ב. עוד כתב הר"ן: "ובדין הוא דלעיל [נז ב] נמי, כי בעי למיפשט בעיין [דישמעאל איש כפר ימא אם גידולין נמשכין אחר העיקר לאוסרן], מ"בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם", [שאמר רבי יונתן שהבצל נשאר באיסורו, ומוכח שהגידולין אינן נמשכין אחר העיקר, אלא מותרין הן], דמצי לדחויי: שאני "בצל שנטעו בכרם" דלא טרח; אלא דכיון דהך דיחוייא לא סגי ליה לגבי "ילדה שסבכה בזקינה" [היא מימרתו של רבי יוחנן שהובאה שם יחד עם דברי רבי יונתן כדי לפשוט מדברי שניהם את ספיקו של ישמעאל, שהרי שם טרח לסבכה], [לכן] גבי "בצל שנטעו בכרם" נמי לא דחי ליה". ולכאורה אין קושייתו מובנת, שהרי לא נזכרה בגמרא סברת "טרח" אלא בגידולין שדינן שונה מן העיקר, ולענין ביטול העיקר בגידולין, ובזה מבואר בגמרא שאם "טרח" הגידולין מבטלין את העיקר אפילו כשהעיקר הוא היתר והגידולין אסור; אבל כשאנו דנים על הגידולין עצמן אם דינם כהעיקר או שונים ממנו, לענין זה לא מצאנו שיהא חילוק בין אם טרח או לא טרח. ואם כן מה ענין "טרח" אצל פשיטות הגמרא מ"בצל שנטעו בכרם" לספיקו של ישמעאל! ? והרי ישמעאל - לדעת הר"ן - נסתפק על הגידולין עצמן אם נמשכים הם אחר העיקר, ומדברי רבי יוחנן ב"בצל שנטעו בכרם" שהוא אסור באה הגמרא לפשוט שהגידולין עצמן אסורין כי הם נמשכים אחר העיקר, וכמבואר כל זה בסוגיא לעיל, ואם כן האיך אפשר לדחות פשיטות זו ולומר: שאני בצל שנטעו בכרם שלא טרח. ומוכרח מדברי הר"ן, שסברת "טרח" אינה רק סברא לבטל את העיקר בגידולין, אלא היא גם סברא שלא יימשכו הגידולין אחר העיקר, וצריך תלמוד.

[6] קושיית הגמרא טעונה תוספת ביאור: שהרי לא אמר רבי יוחנן שצריך "טרח" אלא כדי לבטל היתר שאין דרכו להתבטל, אבל לבטל איסור אין צריך "טרח", וכמושכתב הר"ן שנזכר לעיל בהערה ; ואם כן הקושיא מברייתא זו אינה תלויה במה שנתחדש כאן בגמרא, ויש להקשותה אף בלי חידוש זה: למה לא יבטלו גידולי השביעית המותרים את העיקר האסור! ? [וראה היטב ב"קרן אורה" ד"ה ודקדק]. ויש לומר: דבאמת כבר הקשה הר"ן לעיל נט א ד"ה מתיב, למה לא יבטלו הגידולין המותרין את העיקר האיסור [ראה שם היטב], ותירץ: דטבל דבר שיש לו מתירין הוא, ואינו בטל אפילו באלף ; ואם כן ניחא, כי כאשר אנו באים לדון שיבטלו גידולי ההיתר את האיסור כדרך כל תערובת שהמיעוט בטל ברוב, בזה יש לומר "דבר שיש לו מתירין הוא" ; אבל מאחר שנתחדש כאן בגמרא, שמלבד דין ביטול ברוב שבכל התורה, יש סברא מחודשת לביטול העיקר בגידולין, ומשום שטרח, וזה עושה את העיקר כמי שאינו, אם כן תועיל סברא זו שיבטלו הגידולין את הטבל ואף שיש לו מתירין, וראה היטב לשון רבינו עקיבא איגר כאן. ב. כתב הר"ן: "הרי ליטרא מעשר דקטרח, דהא טרח לבטולי עיקר בזריעה, ואפילו הכי קתני: "אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון", אלמא, אע"ג דקא טרח היתר שבה לא בטיל, דאי בטיל, אמאי קתני "מעשר עליה", תבטל ההיא ליטרא לגבי גידולי שביעית". ולכאורה דבריו צריכים ביאור, שהרי איסור טבל אנו באים לבטל על ידי גידולי הפקר המותרין, ולא היתר אנו באים לבטל. וביאור דבריו הוא: שמשום סברת "טרח" אין הפירוש שגידולי השביעית הפטורים מן המעשר מבטלין את העיקר ופוטרים אותו מן המעשר, אלא שהם מבטלים את העיקר ומשנים את שמו מגידולי ששית לגידולי שביעית, וטעם פטור העיקר מן המעשר הוא משום שהוא עצמו נעשה כפירות שביעית הפטורים מן המעשר, ואם כן יסוד ההיתר של העיקר הוא על ידי חומרת הפקר שאנו נותנין עליו, ולכן חשוב הוא כביטול היתר. ג. תמה רבינו עקיבא איגר: כיון דפטור שביעית הוא משום הפקר, אם כן האיך אפשר שייפטר כשטרח וזרעם בשביעית, והרי אין הפקר פוטר מן המעשר אחר שכבר נעשה טבל, ולא יישב. ונראה מדברי רבינו עקיבא איגר, שאין די בסברא שכתב הר"ן - "גידולין מבטלי ליה לעיקר לגמרי כאילו לא היה לפי שאף העיקר עצמו משתנה דרך גדילתו" - כדי להחשיב את העיקר כאילו לא היה מעולם טבל.

[7] כן פירש הר"ן, ודימה את מה שביאר כאן למה שכתב בדף נב א לענין ביטול ברוב, בגדר דבר שיש לו מתירין, שהיות ואין חלוקה גמורה באיסור והיתר בין המבטל למבוטל, שהרי אף האיסור קצת "מותר" הוא, לכן אין איסור כזה מתבטל בהיתר; ומכל מקום לא נחה דעתו בזה, וכתב, שצריך הוא לרב בזה.

אם היו עלין שלהן שחורין (ירוקים כהים) שמכאן מוכח שיש בזה גידול של ממש — אסורין הבצלים, ואם הוריקו (הבהירו, הצהיבו) העלים ונראים כמושים — מותרין. וכי [וכאשר] הם שחורין אמאי [מדוע] אסורין? לימא [נאמר] גם כאן: היתר שבהן להיכן הלך? אמר ליה [לו]: מי סברת [האם סבור אתה] כי על עיקר קתני [שנה], שהבצלים עצמם אסורים? — אתוספת קתני [על תוספת העלים שצמחו שנה] שהם אסורין. ושואלים: אי הכי מאי אתא [אם כך מה בא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר] כאשר חלק על דין זה? דתניא [שהרי שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: הגדל בחיוב — חייב, הגדל בפטור — פטור. הלא התנא קמא [הראשון] נמי הכי [גם כן כך] אמר!

ודוחים, זו אינה קושיה; יש לפרש כי כולה מתניתין [כל משנתנו זו] רבן שמעון בן גמליאל קתני לה [שנה אותה]. ומכל מקום אין להקשות מכאן על רבה, שכן עד כאן לא שמעת ליה [אותו] לרבן שמעון בן גמליאל שאומר שאין העיקר בטל אלא במקום שלא קא טרח [טורח] והדבר גדל מעצמו, אבל היכא דקא טרח [במקום שטורח] ועושה מעשה של זריעה או נטיעה — בטיל ברובא [ברוב].

ומקשים: וכל היכא דקא טרח [מקום שהוא טורח] בטיל ברובא [ברוב]? והרי ליטרא מעשר טבל שזרעו, דקטרח [שהוא טורח] בזריעתו, וקתני [ושנה]: ואותה ליטרא מעשר עליו ממקום אחר לפי חשבון ואינה בטילה בגידולים! ומשיבים: שאני [שונה] גבי מעשר שאמר קרא [הכתוב]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה" (דברים יד, כב), שאף הזרע שזרעת הוא בכלל התבואה. והיתירא [והיתר] — זרעי אינשי [זורעים אנשים], איסורא [איסור] — לא זרעי אינשי [זורעים אנשים], שאנשים זורעים כרגיל תבואה שכבר עושרה, ואם זרע דבר שלא תוקן — קנסו אותו שיעשר אף מה שהתחייב לעשר מתחילה.

א גופא, לגופה של הלכה שהוזכרה קודם, שאמר ר' חנינא תירתאה אמר ר' ינאי: בצל של תרומה שנטעו, ורבו גידוליו על עיקרו — מותר. למימרא [האם לומר] וללמוד שגידולי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

if their leaves were black, the onions are forbidden. If their leaves turned green, the onions are permitted. And if the leaves are black, why are the onions forbidden? Let us say in this case too: The permitted part, the original onion, to where did it go? Rav Ḥisda said to Rabba: Do you maintain that this halakha is taught about the primary, original onion, that it is prohibited? It is taught with regard to the additional growth that sprouted, and it is those leaves that are forbidden. The Gemara asks: If so, what is Rabban Shimon ben Gamliel, who apparently disagrees with the tanna of the mishna, coming to say? As it is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: That which grew during a period of liability is liable and is considered Sabbatical-Year produce, and that which grew during a period of exemption is exempt. According to Rav Ḥisda’s explanation, the first tanna, cited in the mishna, also said that.

The Gemara explains: This is not difficult, as this entire mishna, Rabban Shimon ben Gamliel taught it. In the baraita Rabban Shimon ben Gamliel is not disagreeing with the opinion of the first tanna of the mishna; he is merely restating it. And nevertheless, the mishna and the baraita pose no difficulty with regard to the opinion of Rabba, as you heard that Rabban Shimon ben Gamliel said that the prohibition of the primary, original part is not neutralized only in a case where he did not exert himself, and the leaves sprouted on their own. However, in the case where he exerted himself, e.g., by sowing or planting, the prohibition of the original onions is neutralized by the majority.

The Gemara asks: And anywhere that one exerts himself, is the original part nullified by the majority? The Gemara asks: And isn’t there the case of one who sowed a litra of untithed tithe, where he exerts himself to sow it, and it is taught: And that original litra of untithed first tithe that he sowed, one proportionally tithes for it from produce in a different place, and its prohibition is not neutralized by the growth. The Gemara answers: It is different with regard to tithe, as the verse states: “You shall tithe all the produce of your seed that is brought forth in the field” (Deuteronomy 14:22), indicating that all permitted seeds that are sown must be tithed, since permitted seeds that were tithed, people typically sow. Forbidden seeds that were not tithed, people do not typically sow, but the Sages penalized one who sowed untithed seeds and required him to tithe that which he was originally obligated to tithe and decreed that it is not neutralized by the majority.

§ With regard to the matter itself, Rabbi Ḥanina Tirta’a said that Rabbi Yannai said: With regard to an onion of teruma that one planted, if its growths exceeded its principal, it is permitted. The Gemara asks: Is this to say that growths that are

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי סברת על עיקר קתני על תוספת קתני. וקשיא לי ומאי נפקא מיניה והא אי אפשר לברר ולהפריש היתר תוך איסור. ויש לומר דנפקא [מיניה] לתערובתן שאין אוסרין אלא לפי חשבון (איסור) [האיסורא] אי נמי הכי קאמר מי סברת מחמת העיקר שנתבטל וחזר להיות אסור קתני.

אם עליו שלהן שחורות אסורין. לא אמרו אלא מחמת תערובת התוספת שבהן ועל כרחך לא שמעת ליה לר' שמעון בן גמליאל אלא דלא טרח, קושיא היא דחזר והקשה רבא לרב חסדא, כלומר אפילו אם תמצי לומר דכולה ר' שמעון בן גמליאל הוא ור' שמעון בן גמליאל לא אסר אלא הגדל באיסור, הני מילי דלא טרח לבטל את העיקר, כי הכא שטרח וזרעה ליטרא בצלים דכיון שטרח כבר בטלין.

גופא אמר רבי חנינא תורתאה אמר רבי ינאי בצל של תרומה כו'. למימר דגדולי היתר מעלין את האיסור. קשיא לי הדין לישנא דמינה משמע דלא קשיא ליה אלא כשגידולי היתר מבטלין את העיקר האסור אבל הגידולין מיהא מותרין וליתא, דעיקר קושיא על הגידולין בעצמן היא שהוא קורא אותם גידולי היתר ואינן אלא אסורין, דתנן גידולי תרומה תרומה [היכי הוי ליה למימר למימרא דגידול תרומה אינן תרומה והא תנן גידולי תרומה תרומה – לפי השי"מ] ולישנא נמי דקאמר הא נמי תנינא [גידולי גידולין חולין קשיא לי, דלא הוי ליה למימר הא נמי תנינא – לפי השי"מ] דאדרבה הא נמי ליתא, דכיון דאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין תרומה דתנן הטבל כו'. ואפשר לתרץ בזו דלרווחא דמלתא אקשינן הכי, והכי קאמר אי בצל דנקט לאו דוקא אלא בדבר שזרעו כלה קאמר, הא פשיטא, דהא תנן תרומה גידוליה חולין, ואי בצל דוקא קאמר ולמימר דאפילו בדבר שאין זרעה כלה גידולי גידולין מותרין, הא ליתא דהא תנן הטבל כו' ועדיין צריך לי עיון.

מי סברת על עיקר קתני על תוספת קתני. ואם היה ניכר העיקר בין התוספת היה מותר ואם נתערבו באחרים אין צריך לבטל אלא התוספת והוה מצי לאקשויי מההיא דהמנכש דחזינן דגידולי היתר מעלין את האיסור והכל מותר:

אי הכי מאי אתא רשב"ג למימר. דתניא רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור לא מצינו רשב"ג חולק על משנה דבצלים וגם לשון חיוב ופטור לא שייך למימר בשביעית אלא איסור והיתר וצריך לפרשו בדוחק דהכי פריך אי הכי דמפרשת דאיסור אתוספת קאי וסבר האי תנא דבנטע אחד יש איסור והיתר הא דקאמר רשב"ג גבי אילן שמקצתו עומד בארץ ומקצתו עומד חוצה לארץ דהגדל בחיוב חייב ובפטור פטור ואשמועינן דבאילן אחד יש איסור והיתר הא האי תנא נמי הכי אית ליה ומדקאמר התם רשב"ג אומר משמע דאיהו לחודיה ס"ל הכי:

ת"ק נמי ה"ק. הא דקאמר ת"ק לאו דוקא אלא דהוזכר תחלה בהך שמעתין קרי ליה קמא:

כולה מתניתא רשב"ג קתני לה. ודאי רשב"ג לחודיה הוא דאית ליה הך סברא וכל משנה שתמצא שנוי בה שאיסור והיתר גדילין במקום אחד רשב"ג קתני לה:

ועד כאן לא שמעת ליה לרשב"ג כו'. שנויא אחרינא קא משני וה"פ הא דקשיא לך דהאי תנא דבצלים ורשב"ג אית להו חדא סברא ומדקתני רשב"ג אומר משמע דאיהו לחודיה אית ליה הך סברא ודאי רשב"ג לא סבר דהך תנא דבצלים דעד כאן לא שמעת ליה לרשב"ג דישנן לאיסור והיתר במקום אחד ולא מבטלי להדדי אלא היכא דלא טרח כגון באילן דאיירי ביה אבל בצלים דטרח לזרען חשו חכמים על טרחו וסבירא ליה הך סברא:

ופריך מליטרא מעשר טבל. דאע"ג דטרח לזרעה לא בטילא מדאורייתא:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. שצריך לעשר את כל מה שגדל בשדה ולא ינכה מן חשבון התבואה שזרע שהיתה כבר מתוקנת דהדרא לטבלה ודוקא מתוקנת שדרך אדם לזרוע אבל איסורא דלא זרעי אינשי לא הדרא לטבלה:

כבר ביארנו בבצלים של ששית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו שאם עלים שלהם שחורין אסורין ומכל מקום דוקא הגידולין אבל העיקר מותר ר"ל אם ניכר מן הגידולין ואם אינו ניכר נפקא מינה לתערובתו שאין אוסר אלא לפי חשבון האיסור ולענין ביאור זה שאמרו אי הכי מאי אתא רשב"ג למימר דתניא רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב בפטור פטור ר"ל שאף בעליהן שחורים אין אסור אלא הגדל בחיוב ר"ל באיסור שביעית אבל הגדל בפטור ר"ל בהיתר שקודם שביעית מותר תנא קמא נמי לדידך דאמרת דאתוספת לחוד קאמר לה הכי אמר קושיא היא שהקשה רבא לרב חסדא לומר דתנא קמא אף בעיקר היה אוסר והשיבו רב חסדא דכולא מתניתין בין רישא בין סיפא רבן שמעון בן גמליאל היא ופרושי קא מפרש היא והיתר שבה במקומו עומד וחזר רבא והקשה לו ואפילו תימא דכולה רשב"ג היא ורבן שמעון בן גמליאל לא אסר אלא הגדל באיסור דלמא הני מילי במילתא דלא טרח כגון בצל שירדו עליו גשמים שלא נטיעתו גרמה צמיחת שביעית אלא הגשמים גרמו אבל היכא דטרח כגון בבצל שטרח לתקנה קודם שיזרע וזריעתו היא הגורמת דין הוא שיבטלו הגידולין את העיקר ובטיל ברובו דקאמר שהוא בטל ברוב ליתן עליו חיוב הרוב והקשה וכל היכא דטרח בטיל ברובא והרי ליטרא מעשר טבל דקא טרח וקתני אותה ליטרא מעשר עליה לפי חשבון ממקום אחר אלמא אע"פ דטרח לא בטיל ותירץ שאני התם ר"ל בבצל שאמרו מתעשרת לפי כולה דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך אלמא התבואה זרועה צריכה לעשר והיא בכלל המעשרות וזו שנתקנה הויא סתם זרועה דכי זרעי אינשי דהיתרא זרעי וסגי ליה במעשר ראשון ושני אבל מעשר הטבול לתרומה שבו לא איירי מיניה קרא דסתם זרועה אינה בזריעת איסור ומתוך כך אין גידולין מבטלין את העקר ולא סגי לה במעשר ראשון ושני אלא מעשר עליה תרומת מעשר אחר:

א"ל מי סברת על עיקר קתני על תוספת קתני כו' פי' העיקרין לא בטלי אלא כדינן עומדין שעיקרן של ששית שגדלו בשביעית גידוליהן אסורין ושרשיהן מותרין ועיקרין של שביעית שגדלו בשמינית גידוליהן מותרין ושרשיהן אסורין וומתני' היא רשב"ג דתני הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ולא פליגי רבנן עלוי' וה"נ תניא בליטרא מעשר טבל שמעשר עלי' ממקום אחר דאלמא לא בטלי שרשין ומאי דתניא במנכש שמורת בבצלים של שביעית ומוצאי שביעית אינו אוכל אלא הגידולין אבל השרשין אסורין הן ולגבי ערלה וכלאי הכרם אית למימר דל"פ רב חסדא עם ר' יוחנן ור' יונתן דסרי דעד כאן לא מפלג רב חסדא אלא בין עיקרין לגידולין שהעיקרין הן תחת הארץ והגידולין הן על האץ אבל פירות ערהל שהאיסור והתוספת הן על הארץ וכן בצל שנעו בכרם ויצאו גידוליו באיסור וא"כ נעקר הכרם והסיפו בהירת האיסור וההיתר הוא ע"ג קרקע הלכך הכל אסור ור' יצחק סבר דפליגי רבנן על רשב"ג ובצל של ששית שגדל שנטעו בשביעית הכל אסור ושל שביעית שגדל בשמינית הכל מותר ואין חילוק בין גידולין לעיקרין:

ולר' יצחק אר"י קשיא דרשב"ג. פי' דהוא סבר בלי שרשין ורשב"ג סבר דלא בטלי ומתרץ עד כאן לא שמעת ל'י לרשב"ג אל אהיכא דלא קטרח אבל הכא דקטרח בטל ברובה ומודה רשב"ג דמתעשרת לפי כוהל ומקשה וכל היכא דקא טרח בטל ברובה והרי ליטרא מעשר טבל דקטרח וקתני ואותה ליטרא מעשר עלי' ממקום אחר לפי חשבון אלמא אע"ג דטרח וזרע לה אינה בטלה ומתרץ אלא שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר את כל תבואת זרעך והיתרא זרעי אינשי איסורא לא זרעי אינשי פי' אלא ודאי מדחזינן בליטרא מעשר טבל שמעשר על'י ממקום אחר ש"מ דשרשי איסור לא בטלי וכן בערלה וכלאי הכרם ובשביעית דבטלי כדתרצינן לעיל מפנ י שאיסורה ע"ג קרקע בטילתה נמי ע"ג קרקע ואפ"ה פליג רשב"ג ואמר דלא בטלי שרשין וכיון דאשכחן בי מעשר דשרשי איסור אינן בטלין אמאי אמרי אנא דאם היו מתוקנין בטלי ומעשר לפי כולה והו"K מרבה ממעשרות שהמעשרותיו מקולקלין משום דכתיב את כל תבואת זרעך דמשמע כל מה שיצמיח ואפילו השרשין הלכך בטלי שרשי היתר שצריכין להתעשר אבל שרשי איסור לא בטלי דהיתרא זרעי אינשי ואיסורא לא זרעי וכשאמר כל תבואת זרעך אזרע מותר קאמר ולא אזרע אסור:

גופא א"ר חנינא טירתאה א"ר ינאי בצל של תרומה ונטעו ורבו גידולין על עיקרו מורת למימר דגידולי הירת מעלין את האיסור בתרומ' והתנן גידולי תרומ' תרומ' ומהדר גידולין קאמרי' פי' לאו על גידולי בצל קאמינא אלא בגידולי גידולין כגון שהבצל של תרומה עשה זרע ולקח הזרע שהוא גידולי תרומה וזרעו והוא דבר שזרעו הגידולין הצומחין מן הזרע הן מותרין גידולי גידולין תנינא גידולי גידולין חולין ומאי אתא ר' חנינא לאשמועי' וכ"ת קמ"ל אפי' דבר שאין זרעו כלה כגון שלא לקח הזרע של בצל של תרומה שהוא דבר שזרעו כלה אם לקח מן השרשין של גידולי אותו הבצל ונטעתן דהו"ל דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין פי' וכ,ש תרומה שאל הותרו גידולי גידולין אלא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אסורין הן אלא בע"כ לא התיר ר' חנינא אלא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אסורין הן הודר קושיא לדוכתין דמאי אתא לאשמעי' תנינא ומהדר ריבויא דרבו גידולין על עיקרו קמ"ל פי' דלעולם בדבר שזרעו כלה והא אתיא לאשמעי' דאי ממתני' הוה אמינא איזו גידולי גידולין הן מותרין אותן שבאו מכח דבר שזרעו כלה כגון חטין של תרומה שזרען וצימחן אותם החטין הגדילין מהן הן גידולי תרומה ואסורין ואם חזר וזרען הן גידולי גידולין שהן מותרין מפני שהגידולין הראשונים כיון שהיו דבר שזרעו כלה היו מותרין בכל איסורין בערלה ובכלאי הכרם ואל נאסרו אל אבתרומה אבל זרע הבצל שהבצל עצמו שהוא דבר שאין זרעו כלה גידולי' אסורין בכל האיסורין גם הזרע נמי אם זרעו אע"פ שהוא דבר שזרעו כלה אימא ליתסר בתרומה דכיון שגוף הבצל הי' אסור בכל האיסורין זרעו יהא אסור בתרומה קמ"ל דאפילו גידוליו דרבו על עיקר הבצל אם זרען גידוליהן מותרין דכל גידולי גידולין מותרין בתרומה בין אם היו הגידולין הראשונים דבר שזרעו כלה בין אם היו דבר שאין זרעו כלה ובלבד שיהו השניים דבר שזרעו כלה:

מי סברת על עיקר קתני על תוספת קתני. וקשיא לי ומאי נפקא מינה והא אי איפשר לברר ולהפריש היתר מתוך איסור. וי"ל דנפקא מינה לתערובתן שאין אוסרין אלא לפי חשבון האיסור. אי נמי הכי קאמר ליה מי סברת מחמת העיקר שנתבטל וחזר להיות איסור קתני אם שחורות אסורים לא אמרו אלא מחמת תערובות התוספת שבהן. הרשב"א ז"ל.
איסורא כגון טבל לא זרע והוה מצי לשנויי שאני טבל דהוה ליה דבר שיש לו מתירין והוה נמי מצי לשנויי ההיא תנא דבצלים היא ולא רשב"ג אלא ניחא ליה לתרץ שינויי דמסמיך ליה אקרא. שיטה.

גופא א"ר חנינא תורתאה א"ר ינאי בצל של תרומה וכו'. למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור. קשיא לי הדין לישנא דמיניה משמע דלא קשיא ליה אלא כשגידולי היתר מבטלין את העיקר האיסור אבל הגידולין מיהא מותרין. וליתא דעיקר קושיא על הגידולין בעצמן היא שהוא קורא אותם גידולי היתר ואינם אלא אסורין דתנן גידולי תרומה תרומה. והכי הוה ליה למימר למימרא דגידולי תרומה אינן תרומה והא תנן גידולי תרומה תרומה ולישנא נמי דקאמר הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין קשיא לי דלא הוה ליה למימר הא נמי תנינא דאדרבא הא נמי ליתא כיון דאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין תרומה דתנן הטבל וכו'. ואיפשר לתרץ בזו דלרוחא דמילתא אקשינן הכי והכי קאמר אי בצל דנקט לאו דוקא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ובשטה תירץ וז"ל: (ומשני) ומקשינן כיון דחשבת בצל דבר שאין זרעו כלה אם כן אפילו גידולי גידולין אסורין דתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה כגון חמשת המינין שלא גזרו בשמונה עשרה דבר אלא על גידולי תרומה כדמפרש טעמא בפרק ראשון דמסכת שבת ובטבל ליכא למגזר ההיא גזירה ואינו צריך לחלק ביניהם דלאו עלה קאימנא השתא. עד כאן. ומשני הא דשרי רבי ינאי בגידולי גידולין מיהו אנן דמייתינן מינה ראיה בריש שמעתין בגידולין גופייהו משמע. שטה.

רש"י בד"ה אתוספת כו' דאסורין לאכלן כצ"ל הלך הס"ד ואחר כך מ"ה וקא מהדר תלמודא לעולם ואפילו לר"ש כו' כצ"ל פטור דאמרינן כצ"ל היתר היכא הד"א דנטען כדקתני כצ"ל כולה הס"ד:

הרא"ש מותר הס"ד לה הס"ד:

ר"ן גדילתו הס"ד מעלין הס"ד ומעלין הס"ד ואח"כ מ"ה ה"נ תנינא כצ"ל טבל הוו הס"ד:

ר"ן ד"ה הרי ליטרא מעשר דקטרח. אלמא אע"ג דקא טרח איסור שבה לא בטיל. כצ"ל:

רא"ש ד"ה א"ה מאי אתא רשב"ג. הא דקאמר רשב"ג גבי אילן שמקצתו כו'. הוא בגיטין (כב). וקשה הא רבי דפליג עליה שם אמר נמי טבל וחולין מעורבין זה בזה. הרי דגם הוא ס"ל דבאילן אחד יש איסור והיתר כתנא דהכא דהא משמע בפי' בד"ה מי סברת דגם הכא אינן ניכרים האיסור וההיתר כ"א בפ"ע. ובל"ז פירושו דחוק מאד:

בר"ן ד"ה שאני וכו' כתב איסורים אינן בטלים זה בזה היינו בשוה בטעם אבל באינם שוה והדבר מתבטל והולך ונאבד מן העולם בטל שפיר וז"ל על גליון ש"ע י"ד סי' צ"ח ובש"ך ס"ק לג זה לשוני שם עיין מ"ש רז"ה פ' ג"ה (צח ע"א) אהך דכזיתא תרבא דנפל לדיקוליה ע"ש מוכח דלית ליה איסורים מבטלים זא"ז ועיין דגול מרבבה ובחי' פ' ע"פ ישבתי קושיותיו על נכון עיין בחידושים דסוגיא דהלל היה כורך. ועיין ר"ן ס"פ הנודר מן הירק ד"ה שאני וכו' התם מיירי שוה בטעמא וק"ל:

הועתק מחי' הלכות פסחים סי' תמ"ח סעיף ד:

בדיני חוזר וניעור ראיתי להעתיק לך לשון מהרי"ל בתשו' סי' רי"ד והא דראבי' לית ליה ראיה דצמר גמלים מצי למימר הוי זמן איסורא. אבל נ"ל עיקר משום דמחלק בין מידי דאכילה לשאר איסורים דהתם אין עליו אלא שם צמר גמלים ותו אין חוזר וניעור למקרי צמר כבשים אבל הכא סוף סוף טעמא דחמץ קטעים כמ"ש הר"ר פרץ אדגן שצמח וכו' וספר התרומה גופיה מצריך מין בשאינו מינו ביבש ס' משום דיהיב טעמא כשיתבשל אלמא בתר סופו אזלינן לענין אכילה כדפי'. וזה ימים רבים הוקשה לי על ראבי' דתלא טעמא בדהיתר בהיתר לא בטיל אמאי לא יתבטל כשיגיע שש. ואי נימא דאית ליה לראבי' דאפילו בשש הוה במשהו א"כ הני דקיימין כוותיה כמ"ש באגודה דנהגין לאיסור בשר יבש וכל הני אטו יאסרו חטה בע"פ הא כל אפין שוין ומנהג להתיר וקצת נ"ל דאין חוזר וניעור להקל ולהבטל כיון שאינו בעין אבל כשנמצא בעין בע"פ בטל טעמא עכ"ל מהרי"ל שם. ודבריו קצרים ע"כ אפרש דבריו תחלה ואח"כ אכתוב מה שיש לפלפל ע"ז בעזה"י:

הגהת מיימוני פ"א מהל' חמץ ומצה אות ו' ובמרדכי פרק כל שעה סי' תקנ"ד בשם ספר התרומה כתב דאין חוזר וניעור ויליף ממתני' דכלאים פ"ט משנה א' צמר גמלים ורחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר. ר"ל לערבו עם פשתן אע"ג דכלאים במשהו ר"ל אם נתערב חוט פשתן בהרבה צמר אוסר אפ"ה כיון שכבר נתבטל בצמר גמלים אינו חוזר וניעור אם מערבו עם פשתן אח"כ. הה"נ בחמץ עכ"ד ספר התרומה שבמרדכי והנראה מדברי מהרי"ל שהראבי' ס"ל חוזר וניעור בחמץ וטעמו דלא קי"ל ביטול אלא איסור בהיתר ולא היתר בהיתר וסברא זו יתבאר לפנינו אי"ה:

והשתא כיון דקודם פסח הוא היתר והיתר אין הביטול מועיל כלום ובפסח שנעשה איסור אז הוא במשהו משום כן ס"ל חוזר וניעור ורוצה לומר שלא נתבטל עדיין כן נראה ממהרי"ל שכ"כ הראבי' אבל כעת לא מצאתי מקומו איה. וע"ז כתב מהרי"ל מה יענה ראבי' מהא דצמר גמלים דהוה נמי היתר בהיתר ומתבטל ואינו חוזר וניעור. ותי' ב' תירוצים. א' דהתם עכ"פ הוה זמן איסורים של צמר רחלים ומש"ה ה"ל כמו איסור בהיתר משא"כ חמץ קודם זמן איסורו דה"ל היתר גמור. עוד תי' התם כיון שכבר נתבטל שמו של צמר רחלים ברוב גמלים תו אינו מקבל שם שעטנז ע"י עירוב פשתן משא"כ הכא כיון דעכ"פ גם בפסח מרגיש טעם חמץ רוצה לומר טעם משהו מיהא איכא אחר ששים וכיון שבפסח אוסר במשהו הרי הוא חוזר לאיסורו וכתב מהרי"ל שהבעה"ת עצמו דמביא ראיה מצמר גמלים דלא חוזר וניעור הוא עצמו ע"כ ס"ל הך סברא דבתר סופו אזלינן גבי יבש ביבש מין בשא"מ דבעי ששים משום שסופו ליתן טעם לכשיתבטל א"כ ה"נ כיון שסופו להרגיש טעם משהו בפסח יש לאוסרו וחזר וכתב שקשה על ראבי' שכל טעמו משום שקודם פסח הוא היתר בהיתר ולא מתבטל הא כשיגיע שעה ששית שאז נאסר מן התורה וסגי בס' וה"ל איסור בהיתר ולא נימא חוזר וניעור ותי' כיון שהחמץ כבר הוא מעורב מאז בשעה שלא היה ראוי להתבטל לא נימא עתה שיחזור וינעור בשעה ששית ויתבטל דלא אמרינן חוזר וניעור לקולא. אבל אה"נ המתערב עתה בשעה ששית אינו חוזר וניעור דה"ל איסור שנתבטל בהיתר דמתבטל ואינו חוזר וניעור ע"כ פי' דברי תשו' מהרי"ל ומיושב בדבריו ג"כ דלא הוה דשיל"מ והרי"ף כתב שאפה עם הצליה משום דהתם טעם הריח נרגש:

ועתה אשוב לעיין בכל דבריו בעזה"י הא דכלאים במשהו ר"ל חוט אחד של פשתן אוסר בשל צמר משמע מלשון התוס' דע"ז (ס"ה ע"ב) ובנדה (סא ע"ב) וברא"ש שם וברע"ב ריש מס' שקלים ובש"ך י"ד רס"י רצט משום דהיתר והיתר שתערובתם גורם איסור לא יתבטל ומשמע דמסברא קאמרי' כיון דהתערובת גורם איסור א"א שיחזור ויגרום היתר וא"כ א"ש דצמר גמלים מבטל לצמר רחלים אע"ג דהיתר והיתר הוא כיון דאין האיסור מחמת התערובת וסברא זו דחוקה קצת ומנ"ל להמציא כן אבל הנראה לדעת הראבי' די"ל דהיתר בהיתר לא בטיל מטעם מין במינו וע"פ סברת הר"ן דנדרים (נב ע"א) באריכות גבי דבר שיש לו מתירים ע"ש וז"ל שאין ראוי לילך אחר דמיון בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר והשעיר משום דכיון ששניהם עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זא"ז דכי היכי דאזיל ר"י אחר דמיון אזלי רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקים באיסור והיתר אפילו במב"מ בטלים דה"ל כמין בשאינו מינו. וכתב עוד שם הלכך דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח (ביצה לח) ראוי יותר שלא יתבטל לגבי עיסה אע"ג דהוה מין בשאינו מינו ממה שראוי שלא יתבטל דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אח"ז לגבי מב"מ ומש"ה נהי דמסקינן דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל מפני שהוא אסור עכשיו אסיק רב אשי התם דמים ומלח שהם ניתרין עכשיו אין בטלין לגבי עיסה אע"פ שהוא אינו מינו. ע"כ העתק קצת מלשון הר"ן. וכן הוא סברת כראבי' בכלאים דה"ל מין במינו ממש ולא מתבטל ולק"מ מצמר גמלים וצמר רחלים דלא הוה מב"מ היתר בהיתר דהרי צמר גמלים מותר עם כל דבר משא"כ צמר רחלים וה"ל אינו מינו ובטל משא"כ צמר רחלים עם פשתן ה"ל מין במינו ממש ולא מתבטל וס"ל להראבי' דחמץ קודם זמן איסורו ה"ל נמי היתר גמור ומב"מ עם התערובות ולא בטל וא"כ לפ"ז תליא זה אי אמרינן חמץ שמו עליו ולפי מה דקיי"ל דחמץ שמו עליו כמ"ש הרשב"א בתה"א בית ד' שער ד' (קכג ע"ב) והביא מג"א לשונו בקיצור בסי' תמ"ז ס"ק כ"ד ע"ש א"כ גם חמץ קודם זמן איסורו בטל ואינו חוזר וניעור וצ"ע קצת דה"ה מביא בשם הרשב"א דס"ל חוזר וניעור גם דברי הרשב"א בעצמו נ"ל כסותרים במ"ש באותו בית ושער (דף קכו ע"ב) להוכיח דקדרה שבשל בה בשר אסור לבשל בה חלב אפילו אינו בן יומו אע"ג דהיתרא בלע דאל"כ קדרות בפסח אמאי ישברו הא חמץ נמי היתרא בלע ומביאו הטור וב"י בי"ד רסי' קכב ושם בחי' הארכתי ביישוב זה:

והנה בלבוש כתב הטעם דחוט כלאים לא בטיל משום דיבש אינו מתערב. והש"ך בי"ד רסי' רצט צווח ככרוכיא הא קי"ל יבש ביבש נמי מתבטל ועוד כעורה זו שכתבו התוס' והרא"ש משום דהיתר והיתר לא בטיל ולדידיה קשה עוד שנעלם ממנו ש"ס ערוך סוף מס' תמורה גבי שער נזיר דמוקים לה בצפרתא דנקא ואל"ה בטל אע"ג דהוה ממש דומיא דחוט כלאים. גם הא דצמר גמלים קשיא ליה להלבוש. גם בעיקרא דהך דהיתר בהיתר לא בטיל קשיא לי טובא הא עציץ נקוב בכרם אם לא הוסיף מאתים מותר והיינו משום דהיניקה שהוא בפחות ממאתים מתבטל וכ"כ הרמב"ן ריש מס' ב"ב להדיא גבי מחיצת הכרם ע"ש והרי קמן דהיתר בהיתר בטיל. והיה נ"ל ליישב בעזה"י בחדא מחתא גם קושית התי"ט ריש שקלים דנילף מבב"ח דהיתר בהיתר בטל כמ"ש תוס' הנ"ל דדרך בשול דוקא אסרה תורה ולפע"ד לומר דודאי מגז"ה דאחרי רבים להטות לא מחלקינן בין לח בלח המתפשט היטב ליבש ביבש אמנם היתר בהיתר שאינו בכלל זה יהיה מאיזה טעם שיהיה ר"ל או מטעם שכתבו התוס' שהתערובת גורם איסור או מטעמים הנ"ל דה"ל מב"מ מ"מ איננו בכלל אחרי רבים להטות שיבטל ברוב ורק חזר וגילה רחמנא בבב"ח דאפילו בכה"ג בטיל וילפינן מניה באמת כקושית התי"ט אלא מ"מ לא ילפינן מניה אלא כיוצא בו דהיינו לח בלח דמתפשט יפה ומש"ה המעביר עציץ נקוב כל שלא הוסיף במאתים בטל דה"ל לח בלח וילפינן מבב"ח משא"כ בגד שאבד בו כלאים דה"ל יבש ביבש ליכא למילף מבב"ח ומש"ה לא בטל נמצא דהתוס' והלבוש שניהם לדבר אחד נתכוונו ותרווייהו צריכים וק"ל:

ולפ"ז היה מקום למ"ש תה"ד וכ' רמ"א דנהגי' בלח בלח שאינו חוזר וניעור משא"כ ביבש ביבש ולהנ"ל אתי מנהגא אפילו להראבי' דס"ל חוזר וניעור מטעם דחמץ קודם הפסח היתר בהיתר הוא ולא מתבטל ולפמ"ש היתר בהיתר מתבטל בלח דילפינן מבב"ח ועפר"ח ולפמ"ש א"ש נכון לדינא:

אמנם שבתי וראיתי דזה ליתא דלהראבי' שהטעם דהיתר בהיתר משום מב"מ בלא"ה א"א למילף מבב"ח להתיר לח בלח דאדרבה נילף מדם הפר ושעיר שלא יתבטל אפילו לח בלח וע"כ לא הקשה התי"ט כן אלא למ"ש התוס' דלאו משום מב"מ אתינן עלה אלא משום דהתערוב' גורם איסור א"א שיגרום היתר ועל זה יפה הקשה התי"ט ויפה כתבתי והעליתי מזור לדברי הלבוש אבל להראבי' דמשום מב"מ אתינן עלה ליתא להנ"ל:

ועוד בלאה"נ נ"ל דליכא למילף חמץ מבב"ח דחידוש הוא בשלמא כלאים שפיר ילפינן מניה דהך חדוש דהאי לחוד שריא בהדדי אסור איתא נמי בכלאים והך דאי תרי ליה כוליה יומא בחלבא שריא בשליה אסור וכמ"ש באמת התי"ט ריש מס' שקלים שם. נ"ל דזה אינו ענין לענין כלאים מה שייך כבישה ובשול בהא אדרבה בכלאים נמי נימא אי יונק זה מזה ע"י כבישה ובשול שריא וע"י זריעה אסירא לכן שפיר ילפינן מבב"ח משא"כ חמץ ושארי איסורים ליכא למילף מבב"ח בזה לכן ליתא להנ"ל:

ומ"ש מהרי"ל תי' ב' דחמץ בטעמא תליא והרי נרגש במשהו מיהת משא"כ כלאים. ראיתי בס' חמד משה הביא תי' זה וכתב שהרי גם כלאים בחמום תליא מילתא. והבל הביא גם הוא במחילת כבודו. וכי נרגש טעם חימום חוט הצמר או הפשתן משא"כ הכא נרגש טעמו של חמץ בכל שהוא מיהת ופשוט הוא. ועיין מ"ש בס' אבן עוזר ססי' תמ"ז:

ומ"ש עוד מהרי"ל דהמתערב בע"פ אינו חוזר וניעור דכבר נתבטל איסור בהיתר משא"כ המתערב קודם הפסח דה"ל היתר בהיתר לפ"ז מ"ש המ"א סק"י דמ"ש בס"ב דבע"פ בטל בס' צריך לאכלו קודם פסח עכ"ל. אינו מוכרח דנתבטל בע"פ אינו חוזר וניעור:

ולפ"ז י"ל מ"ש בתשובת הרא"ש המובא בטור בסי' זה דהגבינות לא נאסרו משום שלא היו חמין ומשמע מלשון הטור שהביאו כחולק על הרי"ץ גיאות שאוסר הגבינות ומבאר מה"ה ספ"ד מה' חמץ ומצה דטעמו של הרי"ץ גיאות משום דס"ל חוזר וניעור ע"ש וכן נרשם בבאר הגולה וצ"ל דמיירי באופן שהיה ששים נגד הבלוע שבכלי ואפ"ה אוסרם משום דחוזר וניעור והרא"ש לא פליג אלא משום שאינו חם הא לאו הכי מודה דחוזר וניעור וזה סותר למ"ש הרא"ש בפסקיו פ' כל שעה דחמץ אחר שש בטל בס' ומותר אפילו בפסח ומביאו הרב"י ריש סי' זה. ולפי הנ"ל א"ש דבפ' כל שעה מיירי אחר שש הו"ל איסור שאינו חוזר וניעור ובגבינה מיירי בכל השנה דה"ל היתר בהיתר. וא"כ נ"ל מ"ש הטור רסי' זה דאינו חוזר וניעור היינו אשעה ששית דלעיל מיניה קאי אבל חמץ באמצע השנה אה"נ דחוזר וניעור כי היכי דלא יחלוק אאביו הרא"ש ומיושב בזה מה שהקשו דלעיל סי' תמ"ב סתם הטור כהרמב"ם דטריאקה אסור אע"פ שאין בו חמץ אלא משהו עיין לעיל סי' תמ"ב סעיף ד' ובסי' זה פסק דלא חוזר וניעור ולפי הנ"ל א"ש דהכא מיירי בע"פ דוקא. אמנם נ"ל דוחק מאד לפרש לשון הטור בסי' זה אע"פ אחר חצות גם ממה דמייתי עלה מרש"י ובעל העיטור נמי משמע דבסתמא איירי וגם עיינתי בגוף תשו' הרא"ש כלל כד סי' ז' בתר דמייתי הך דגבינה לחה מייתי דדבר מותר דאף אם נתערב בו דבר כבר נתבטל קודם הפסח הרי להדיא דלא ס"ל כלל חוזר וניעור ויש להתיישב לדינא בכל זה:

ברוך אשר נטענו שורק. והיה עמנו בפ' הנודר מן הירק. לטובה ישים עלינו עין. בחידושי פ' הנודר מן היין.

אתוספת קתני. דאסורין לאכלן בשמינית דחייב לבערן אבל העיקר שרי דאמרינן היתר שבהן להיכן הלך: הגדל בחיוב. בשביעית חייב בביעור: והגדל בפטור. דזהו העיקר הגדל בששית פטור הכי נמי קאמר תנא קמא כו': תריץ כולה מתניתין ר' שמעון בן גמליאל קתני לה והכי קתני שרשב''ג אומר הגדל כו'. ולעולם אמרי' היתר שבהם להיכן הלך: וקא מהדר גמרא לעול' ואפי' לר''ש לא אמרי' היתר שבהן להיכן הלך ועד כאן לא אמר רשב''ג הגדל בפטור פטור דאמרינן היתר שבהן להיכן הלך דלא קא בטיל היתר היכא דלא קא טרח כגון התם שירדו עליהן גשמים וצמחו מאיליהן אבל היכא דקא טרח כגון הכא דנטען כדקתני שתיקנה וזרעה הואיל ועבד בה מעשה גידולין של איסור מבטלין את ההיתר והוי הכל אסור להכי מתעשר לפי כולה: מעשר עליה לפי חשבון. ואף על גב דקא טרח לגבי שאר גידולין: היתירא זרעי אינשי. דבר שהוא מתוקן רגילים בני אדם לזרוע וסגי ליה בשני מעשרות במעשר ראשון ומעשר שני אבל דבר של איסור אין רגילין בני אדם לזרוע והואיל ואיהו קא זרע באיסורא שזרעה בלא תרומה ומעשר קנסינן ליה השתא שמעשר אותו עישור שהיה לו ליתן אשתקד שלא ישתכר בכך:

אם היו עלין [שלהן] שחורין אסורין. אף מה שגדלו בששית אלמא היתר דידהו פקע: אמר ליה רב חסדא מי סברת על עיקר קתני אסורין על תוספת קתני. אבל על עיקר מותר אם ניכר מן הגידולין: א''ה. דלת''ק אין איסור אלא בגידולין לבד מאי אתא למימר דתני ר''ג הגדל בחיוב חייב הגדל בפטור פטור רבן גמליאל [קאמר] אפי' עליהן שרי ואינם אסורין אלא הגדל בחיוב כלומר באיסור שביעית אבל הגדל בפטור כלומר בהיתר קודם שביעית ונהי דאין העיקר ניכר וכולו אסור מכל מקום נפקא מינה במה שהעיקר מותר שאינו צריך ששים רק מן הגידולין: ת''ק נמי הכי קאמר. בתמיה דלדידך דאמרת דלת''ק אינו אוסר אלא הגידולין: ה''ג כולה מתניתין ר''ג [קתני לה] (דלת''ק אינו אסור אלא גידולין) ועד כאן לא שמיע ליה לר''ג דלא טרח אבל טרח בטל ברוב כך השיב לו רבה דסבירא ליה דהתר פקע וקאמר דר''ג נמי דאמר גדלו בפטור פטור מודה הכא בליטרא בצל שתיקנה וזרעה שהיתר שבו פקע דהתם במילתי' דר''ג לא טרח בגידולין ומאיליהם הם באים הלכך לא חשיבי לבטל העיקר אבל בבצל דטרח בגידולין והחשיבם מבטלין את העיקר ואמר הר''ם דהאי טעמא דטרח ולא טרח היינו כדאמר במנחות פרק רבי ישמעאל (דף ע.) גבי הך דבצל שתיקנה דהכא דטרח בנטיעתו אבל התם בגידולין דשביעית לאו היינו נטיעתו כלו' אין הנטיעה באיסור שבערב שביעית נטועי' ובאים משביעית אבל הכא תחלת נטיעתה [באה בשביעית] לכך מבטלין גידולין לעיקר ודבר זה מגומגם דליתא להך מילתא דר''ג גבי הך ברייתא ואם היו שחורים עליהן: והרי ליטרא מעשר טבל. פי' לעיל אלמא אף על גב דלא קא טרח לא קמבטלי: שאני התם. בהך דקאמר דמתעשר לפי כולה דאמר קרא עשר תעשר את תבואת זרעך אלמא תבואה זרועה בעי לעשורי כל המעשרות והך נמי שתיקנה הוי סתם זריעה דהיתירא זרעי אבל איסור לא זרעי שאין דרך לזרוע מעשר עצמו כשאינו מתוקן לתרומת מעשר ומינה לא איירי קרא הלכך לא בטל ולא בעי לעשורי כבתחלה כיון דטרח בטלה אבל בהך ליטרא שתיקנה דהיינו כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה יש לנו להעמיד בזה קרא דעשר תעשר שצריך לחזור ולעשר כבתחלה: גופא אמר רבי חנינא טירטאה בצל של תרומה כו' מותר. דהוי חולין ומותר לזרים:

ר"ן
אם היו עלין שלהם שחורים וכו'. ומדקתני סתמא אסורין משמע שאסורין לפי כולן כפירות שביעית עצמן ואם איתא דאמרי' וכי היתר שבהן להיכן הלך לא הוי ליה למפסק ולמתני אסורין דהא אין תופסין דמיהן כשביעית עצמה שהרי אם החליף כנגד היתר שבהן אינו תופס דמיו אלא ודאי גידולין מבטלי ליה לעיקר לגמרי כאילו לא היה לפי שאף העיקר עצמו משתנה דרך גדילתו: ועד כאן לא שמעת לרבן שמעון בן גמליאל אלא היכא דלא טרח. כלומר אע''ג דלא מצינא למייתי סייעתא מהך מכל מקום לא קשיא לי דנהי דהכא אמרינן דגידולין לא מבטלי עיקר לגמרי הני מילי היכא דלא טרח לבטולי אבל היכא דקא טרח כי הכא דליטרא בצלים שזרעה בקרקע אתו גידולין ומבטלין עיקר לגמרי ולא תקשי לי אמאי דכתיבנא לעיל בריש שמעתין דסבירא לן דאי אין גידולין כעיקר פשיטא דמבטלין אותו והכא אמרינן דגדל בחיוב חייב אלמא אין גידולין כעיקר ואפילו הכי קתני גדל בפטור פטור אלמא אף על פי שאין גידולים כעיקר אין מבטלין אותו דהכא היינו טעמא משום דהיתרא לא בטיל שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר ועוד דלא טרח לבטולי עיקר אלא גידולין מאליהן באו ובדין הוא דלעיל נמי כי בעי למפשט בעיין דבצל שעקרו בשביעית מבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דמצי לדחויי שאני בצל שנטעו בכרם דלא טרח אלא דכיון דהך דיחויא לא סגי לגבי ילדה שסבכה בזקנה גבי בצל שנטעו בכרם נמי לא דחי ליה כן נ''ל: הרי ליטרא מעשר דקטרח. דהא טרח לבטולי עיקר בזריעה ואפילו הכי קתני אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון אלמא אע''ג דקא טרח היתר שבה לא בטיל דאי בטיל אמאי קתני מעשר עליה תבטל ההיא ליטרא לגבי גידולי שביעית: שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר את כל תבואת זרעך דהיתרא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי אינשי. כלו' רחמנא אמר דאף זרעך שזרעת שהוא מתוקן כבר תחזור ותעשר דבטיל ליה עיקר לגבי גידולין ומדכתיב זרעך משמע דוקא דהיתירא דהכי ארחייהו דאנשי ובהיתרא קאמר דגידולין מבטלין עיקר אבל איסורא לאו זרעך מיקרי דלא זרעי ליה אינשי הלכך מזרעך משמע דבאיסורא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר וקשה בעיני דהא כל הך שקלא וטריא בדבר שאין זרעו כלה היא ומדאורייתא ליכא מידי שאין זרעו כלה דליחייב במעשר וכיון שכן היכי דייק מזרעך דגידולין שאין זרעו כלה אין מעלין את העיקר דבדאורייתא לענין מעשר לא משכחת לה ונראה בעיני דקרא אסמכתא בעלמא הוא וטעמא הוא דקיהיב למילתיה דבדין הוא דלבטיל היתר דזרעי אינשי לגבי גידולין דאיסורא משום דהוה ליה תערובת היתר באיסור ודברים שאינם שוין מבטלין הן זה את זה אבל איסורא באיסורא כליטרא מעשר טבל בגידולים דהוו איסורא אי בשביעית משום איסור שביעית אי בשאר שני שבוע משום טבל אינו בדין שתהא לה בטלה אע''פ שאין האיסורין שוין מ''מ איסור באיסור הוא ודברים שהן שוין זה לזה לגמרי אין אחד מהם מבטל את חבירו וכמו שכתבתי בפ' הנודר מן המבושל (לעיל דף נב. ד''ה וקשיא) כן נ''ל ועדיין אין דעתי נוחה וצריך אני לעשות לי רב בזה: גופא אמר רבי חנינא תירתאה אמר רבי ינאי בצל של תרומה וכו' והא אנן תנן גידולי תרומה תרומה. אלמא גידולין נמשכין אחר העיקר והרי הן כמותו והיאך מעלין: בגידולי גידולין קאמרינן. כי א''ר ינאי בצל של תרומה לא שהיה הוא עצמו אלא מגידולי בצל של תרומה ומשום הכי גידוליו דהוו גידולי גידולין שרו ומעלין: הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין. כלומר דלא הוו תרומה מיהו טבל הוו: טבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה. טבל שהוקבע למעשר כגון שנתמרח בכרי אסור לאכול ממנו עראי אם זרעו גידוליו מותרין לאכול ממנו עראי כל זמן שלא הוקבעו למעשר: אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין. לאכול מהן עראי אפילו קודם אותו מירוח מפני אותו טבל שנתמרח כבר המעורב בהן וכל שכן גידולי גידולין של תרומה בדבר שאין זרעו כלה שאסורין: ה"ג התם דלא רבו גידולין על עיקרו הכא דרבו גידולין על עיקרו. כלומר כי אמרינן גבי טבל דגידולי גידולין אסורין מיירי בשלא רבו גידולי גידולין על העיקר דהיינו גידולין אבל הכא גבי בצל של תרומה מיירי כגון שרבו גידולי גידולין על הגידולין והקשה הרשב''א ז''ל מעיקרא כי אקשי ליה תנינא גדולי גידולין חולין הוה ליה לאקשויי אדרבה היכי שרי דהא בצל אין זרעו כלה ותנן דבדבר שאין זרעו כלה גידולי גדולין אסורין ותירץ דהכי קאמר אי אמרת דבצל נקט רבי ינאי לאו דוקא ולדמיון בעלמא נקטיה וכי קאמר מותר בדבר שזרעו כלה תנינא ומשום הכי כי אמר ליה דבדוקא נקטיה לאשמועינן אפילו דבר שאין זרעו כלה פריך ליה דלאו קושטא הוא דהא בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין ושני ליה דברבו גידולי גידולין על הגידולין קאמר דמותר:

הדרן עלך הנודר מן הירק

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד