דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים נט ע"א - Steinsaltz

The Sages of the Gemara say: With regard to tithe, the ground does not engender the obligation; placement of the produce in a pile engenders the obligation, as it is only at that point that one is obligated to tithe his produce. Therefore neutralization of the prohibition is not effected by planting it in the ground.

Rami bar Ḥama raised an objection to the opinion of Rabbi Yannai based on the mishna (57a): For one who says: This produce is konam upon me, or it is konam upon my mouth, or it is konam to my mouth, it is prohibited to partake of the produce, or of its replacements, or of anything that grows from it. If he says: This produce is konam for me, and for that reason I will not eat it, or for that reason I will not taste it, it is permitted for him to partake of its replacements or of anything that grows from it. This applies only with regard to an item whose seeds cease after it is sown. However, with regard to an item whose seeds do not cease after it is sown, it is prohibited for him to partake even of the growths of its growths. Apparently, permitted growths do not neutralize the prohibition.

Rabbi Abba said: Konamot are different; since if he wishes to do so he can request that a halakhic authority dissolve the vows and render the objects of the vows permitted, their legal status is like that of an item that can become permitted, and its prohibition is not nullified by a majority of permitted items.

The Gemara asks: And isn’t there the case of teruma, in which if he wishes he can request that a halakhic authority dissolve the designation of the produce as teruma and yet it is nullified by a majority of permitted items? As we learned in a mishna (Terumot 5:1): A se’a of ritually impure teruma that fell into less than one hundred se’a of non-sacred produce must be left to decay. The impure teruma, which is forbidden to all, renders the entire mixture forbidden. The Gemara infers: If it fell into one hundred se’a of non-sacred produce, its prohibition is neutralized. The Sages of the Gemara say in response: We are dealing with teruma that is in the possession of a priest, for which the owner can no longer request that a halakhic authority dissolve the designation. However, as long as the teruma is in the owner’s possession he can request that its designation be dissolved, and therefore its prohibition cannot be neutralized.

The Gemara asks: If so, say the latter clause of that mishna: If the teruma mixed with the non-sacred produce was ritually pure, it may be sold to a priest, who treats all the produce as though it were teruma. This indicates that the mishna is dealing with teruma in its owner’s possession that was not yet given to a priest. Rather, we are dealing with the case of an Israelite who inherited the produce from a member of the house of his mother’s father, who is a priest. The heir owns the teruma; however, since he was not the one who designated it as teruma, he may not request that the designation be dissolved.

The Gemara asks: But isn’t it taught in that latter clause of that mishna: It must be sold to a priest; however, the price must reflect the value of the entire mixture except for the value of that se’a of teruma that fell into the non-sacred produce, as the teruma belongs to the priest. If the mishna is referring to the case of an heir who owns the teruma, why can he not collect the value of that se’a as well, as it is his property?

Rather, say that there is another distinction between konamot and other cases where one may request dissolution by a halakhic authority. Granted, in the case of konamot, there is a mitzva to request that a halakhic authority dissolve them, due to the statement of Rabbi Natan, as Rabbi Natan said: Anyone who vows, it is as if he built a personal altar outside the Temple, and one who fulfills that vow, it is as though he burns an offering upon it. However, in the case of teruma, what mitzva is there to request that a halakhic authority dissolve its designation? Therefore, items forbidden by konamot are considered items that can become permitted, and teruma is not.

§ With regard to the matter itself, Rabbi Yoḥanan said: With regard to a litra of onions that one tithed, and then sowed, it is tithed according to the entire crop. Rabba sat and stated this halakha. Rav Ḥisda said to him: Who listens to you and Rabbi Yoḥanan, your teacher? The permitted part of the litra, to where did it go? The original litra that he sowed was permitted by virtue of the fact that he tithed it, but why is he obligated to tithe the entire crop? The original litra should be subtracted from the crop that must be tithed. Rabba said to Rav Ḥisda: Didn’t we learn a corresponding halakha in a mishna (Shevi’it 6:3): With regard to sixth-year onions upon which rain fell during the Sabbatical Year, and they sprouted,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

אמרי בני הישיבה לתרץ:

מעשר אינו חשוב איסורו על ידי קרקע, כי דיגון [מירוח] הוא דקא גרים ליה להתחייב במעשר. [1]

מתיב רמי בר חמא - לרבי ינאי שאמר לעיל נז ב "בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר", מפני שהגידולין מבטלין אותו - ממשנתנו:

האומר: קונם פירות האלו עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי, הרי זה אסור בחילופיהן ובגידוליהן; ואם אמר שאני אוכל ושאני טועם, מותר בחילופיהן ובגידוליהן - וכל זה רק בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה, אפילו גידולי גידולין אסורין, שהרי מעורב בו העיקר שהוא אסור.

הרי שבדבר שאין זרעו כלה אין בטל העיקר בתוך הגידולין, ותיקשי לרבי ינאי שאמר: גידולין מבטלין את העיקר!? [2]

אמר תירץ רבי אבא:

שאני קונמות, הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו [היות ואם ירצה הרי הוא נשאל עליהן], הוו להו כדבר שיש לו מתירין. ודבר שיש לו מתירים אין בטיל ברוב.

מקשה על כך הגמרא: והרי תרומה, דאי בעי מיתשיל עלה, ובכל זאת בטיל!? [3]

דהרי תנן במשנה בתרומות:

סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין, תרקב כל התערובת, [4] שהתרומה אינה עולה אלא באחד ומאה. [5]

הרי משמע: הא אם נפלה התרומה למאה של חולין תעלה התרומה.

ומוכח, שאף תרומה, שאפשר להשאל עליה, בטילה, ואינה בכלל דבר שיש לו מתירין!?

אמרי בני הישיבה לתרץ:

בתרומה ביד כהן עסקינן במשנה דתרומות, דלא מצי מי שהפרישה למיתשיל עלה כיון שהגיעה ליד כהן. [6]

תמהה הגמרא: אי הכי - שהתרומה היתה ביד כהן - אימא סיפא של המשנה:

אם היתה התרומה טהורה תמכר לכהן, הרי שאינה ביד כהן. [7]

אלא מיישבת הגמרא את המשנה בתרומות, דלא תיקשי הא דבר שיש לו מתירין הוא!

בישראל שנפלו לו תרומה מבית אבי אמו כהן, עסקינן במשנה במסכת תרומות, שכבר הגיעה התרומה ליד כהן, והורישה לנכדו ישראל. ואז אין יכול המפריש להשאל עליה, כיון שהגיעה ליד כהן. אבל עכשיו היא אינה של כהן, ולכן תימכר לכהן.

ומקשה הגמרא על זה: והא כך הוא דקתני באותה סיפא: תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה, והיינו משום שהמשנה עוסקת בתרומה שעדיין לא הגיעה ליד כהן, וצריך הוא לקיים בה מצות נתינה, ולכן תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה.

הרי מוכח שלא הגיעה התרומה עדיין ליד כהן, ותיקשי: הרי דבר שיש לו מתירין הוא!?

אלא מיישבת הגמרא באופן אחר:

אימא [כך תאמר]: בשלמא קונמות לכן הוו דבר שיש לו מתירין, משום דמצוה לאיתשולי עליהן, משום דרבי נתן.

דאמר רבי נתן: כל הנודר כאילו בנה במה בחוץ, בזמן איסור הבמות, והמקיימו בלי להשאל עליו, מעשהו חמור יותר, והרי הוא כאילו מקטיר עליה קרבן מחוץ למקדש!

אבל תרומה, מאי מצוה איכא לאיתשולי עלה [מה מצוה יש להשאל עליה]? ולכן אף שאפשר להישאל עליה, אין היא חשובה משום כך דבר שיש לו מתירין. [8]

גופא [הובא לעיל נז ב]: אמר רבי יוחנן:

ליטרא בצלים של טבל שתיקנה [הפריש תרומותיה ומעשרותיה], וזרעה [נטעה] בקרקע, וצמחו הבצלים והוסיפו.

הרי היא מתעשרת לפי כולה כלומר: נוטל אחד מעשר כנגד מה שגדל אחר הזריעה השניה, ואף כנגד העיקר שלא כלה וכבר נתקן.

ומשום שהגידולין שהן של טבל מבטלין את העיקר. [9]

יתיב רבה וקאמר להא שמעתא [רבה אמר את דברי רבי יוחנן לפני רב חסדא].

אמר ליה רב חסדא לרבה: מאן צאית לך ולרבי יוחנן רבך [מי ישמע לך ולרבי יוחנן רבך]!? וכי היתר שבהן להיכן הלך!?

כלומר, עד כאן לא שמענו אלא שהאיסור הוא זה שמתבטל בהיתר, כי נמצא כשטועם אינו טועם טעם האיסור כלל. [10] אבל פירות שהם מתוקנים, לא יתכן לומר שמשום ביטול ברוב יתבטל היתירם, ויתחדש עליהם איסור טבל.

אמר ליה רבה לרב חסדא:

מי לא תנן דכוותה [וכי לא שנינו במשנה דין דומה למה שאמר רבי יוחנן]!?

והתנן: בצלים של ששית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו -

הערות

[1] צריך ביאור: הרי אנו דנים שיתבטל ממנה שם מעשר ולא חיוב מעשר, ואם כן היה לגמרא לומר "מעשר קריאת שם הוא דקגרים לה"! ? ויש לומר: כיון שאפשר ליטול תרומת מעשר אף קודם שהפריש ממנה מעשר, כמבואר ברמב"ם, אם כן אין שייך לומר "מעשר קריאת שם הוא דקגרים לה", כיון שאנו דנים שיתבטל חיוב תרומת מעשר. ועוד יש לומר: אם משום קריאת שם, עדיין חשוב זה כאיסורו על ידי קרקע, כיון שכל מה שגדל מן הקרקע צריך לקרוא לו שם, והטעם שאין המעשר חשוב איסורו על ידי קרקע הוא משום שבלא מעשה של דיגון אינו חייב כלל לקרוא שם, ולכן אמרינן "מעשר דיגון הוא דקא גרים ליה"; וראה מה שיישב בזה ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח בסימן לה אות ג על פי שיטת רש"י.

[2] א. נתבאר על פי הר"ן שביאר, שהקושיא היא על רבי ינאי; ומה שלא כתב דהקושיא היא גם על רבי יוחנן שאמר לעיל נז ב: "ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה", הרי שהגידולין מבטלין את העיקר! ? יש לומר דגם לענין זה יש לומר כפי שהגמרא אומרת שם "לחומרא שאני". ב. לשיטת הר"ן קושיא זו של רמי בר חמא אינה על עיקר סוגייתנו, כי לפי שיטת הר"ן, הרי סוגייתנו אינה דנה כלל אם הגידולין מבטלין את העיקר, אלא אם הגידולין מותרין, ופשיטא לן שהגידולין מבטלין את העיקר אם אין לגידולין את דין העיקר. ג. הקשה הר"ן: למה לא הקשה רמי בר חמא מן הברייתא שהובאה בסוף עמוד ב: "ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה, והרי היא כעשר ליטרין, חייבת במעשר, ואותה ליטרא מעשר עליה לפי חשבון", הרי שאין הגידולין מעלין את העיקר! ? ותירץ, דממשנה עדיף להקשות, ועוד, שטבל לתרומת מעשר דבר פשוט הוא שהוא דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל.

[3] א. הגר"א מחק מילת "ברוב" שהרי תרומה אינה עולה אלא באחד ומאה. ב. הקשה הר"ן: למה לא הקשתה הגמרא על רבי ינאי עצמו, שעל תרומה הוא שאמר שהגידולין מעלין את העיקר, ותקשה הגמרא: אם כן, והרי אף תרומה היא דבר שיש לו מתירין, והאיך היא בטילה! ? ותירץ: אפשר לדחות שרבי ינאי דיבר בישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן, שאינו חשוב דבר שיש לו מתירין, כמבואר בהמשך הסוגיא; וראה ברש"ש שדקדק בדברי הר"ן, למה לא כתב שהתרומה ביד כהן, שזה אינו דבר שיש לו מתירין, כמבואר בהמשך הסוגיא, ראה שם.

[4] כי היות וטמאה היא התרומה אינה ראויה אף לכהן לאכילה, ואפילו להסיקה תחת תבשילו אסור, כי אנו חוששים לתקלה שמא יאכל ממנה, כמבואר בפסחים כ ב, ר"ן.

[5] לכך תנן "תרומה טמאה", כדי להשמיענו שאם היתה נופלת למאה של חולין היתה עולה אף שהיא טמאה, ר"ן.

[6] לשון הר"ן הוא: "דכיון דזכה בו כהן, שוב אינו יכול לישאל עליה", כלומר: אפילו הישראל שהפריש את התרומה כבר אינו יכול לישאל עליה. והרא"ש הוסיף: כיון דיצתה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה, תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה. ובנמוקי יוסף בבא בתרא פרק גט פשוט [הביאו בגליון מהרש"א], למד מסוגייתנו, שהקדש הבא ליד גזבר אינו בשאלה. ולמדנו מדברי כל הראשונים האלו, שאם היה יכול הישראל לישאל עליה היה זה חשוב דבר שיש לו מתירין, אף על פי שמי שהתרומה שלו אינו יכול לישאל עליה. והרא"ש הביא בשם רבי אליעזר ממיץ דמפרש, שהישראל יכול לישאל עליה, רק הכהן אינו יכול לישאל עליה, וראה מה שביאר בזה הרא"ש.

[7] יש מי שהקשה: ודילמא נפלה התרומה לחולין של ישראל, ולכן תמכר שהרי כל התערובת נמכרת.

[8] כתב הר"ן: הלכך, כיון שאין ההיתר בא מעצמו, וליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרי דבר שיש לו מתירין. והרא"ש כתב: בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו, הלכך נקרא דבר שיש לו מתירין דסתמייהו עומדים להשאל.

[9] ומה שאין הגידולין נמשכין אחר העיקר להיות פטורין מן המעשר, נתבאר בגמרא לעיל שאם בכל מקום הגדולין נמשכין אחר העיקר [כצד זה בספיקו של ישמעאל איש כפר ימא], אכן אין דברי יוחנן אלא חומרא בעלמא, ומעיקר הדין הכל מותר.

[10] נתבאר על פי לשון הר"ן; אלא שהלשון צריך ביאור, כי אם נתערב פרי של איסור ברוב של היתר, ונטל פרי אחד ואכלו, הרי אין שייך לומר את סברת הר"ן ; וראה לקמן בר"ן בעמוד ב בד"ה ועד, שכתב הר"ן: "היינו טעמא, משום דהיתירא לא בטיל, שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר".

אמרי [אומרים] : במעשר לא הקרקע היא הגורמת את החיוב, אלא דיגון, צבירת היבול לכרי, הוא דקא גרים ליה [שגורם לו] את החיוב, שרק עם הדיגון נקבעה חובת הפרשת המעשרות מן התבואה, ומשום שאין החיוב תלוי בקרקע, אף אין יורד החיוב על ידי זריעה בקרקע.

מתיב [מקשה] רמי בר חמא ממה ששנינו במשנתנו: האומר "קונם פירות האלו עלי", או "קונם הן על פי", או "קונם הן לפי" — אסור בחילופיהן ובגידוליהן. ואם אמר "קונם פירות אלו שאני אוכל", או "שאני טועם" — מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה — אפילו גידולי גידולין אסורין. ונמצא איפוא שאין הגידולים מבטלים את האיסור!

אמר ר' אבא: שאני [שונים] קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו [ואם הוא רוצה יכול להישאל עליהם] ולהתירם, ולכן הוו להו [הריהם] כדבר שיש לו מתירין, ואין בטיל ברוב.

ומקשים: והרי תרומה שגם בה דאי בעי מיתשיל עלה [שאם רוצה יכול להישאל עליה] כמו לגבי נדר, שיכול ללכת לחכם, ולומר שהוא מבטל את מה שקבע והפריש דבר מסויים כתרומה, ובכל זאת בטלי [בטלים] ברוב. דתנן [שכן שנינו במשנה] : סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה סאים של חולין — תרקב, שאין לתערובת זו תקנה. שכיון שתרומה טמאה אסורה באכילה לכל אדם — אוסרת היא אף את מה שנתערבה בו, להיות כמותה. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם נפלה למאה סאים ויותר של חולין — תעלה (תיבטל)! ומשיבים, אמרי [אומרים] : כאן בתרומה שהיא ביד כהן עסקינן [עוסקים אנו] שלא מצי מיתשיל עלה [יכול הבעלים להישאל עליה] ולהתיר אותה. אבל כל זמן שהיא ביד הבעלים יכול להישאל עליה, ואינה בטילה.

ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה] של אותה משנה: אם היתה התרומה שנפלה ונתערבה טהורה — תמכר כל התבואה לכהן, והכהן ינהג בה כאילו היתה כולה תרומה, והוא מותר באכילת תרומה טהורה. משמע שמדובר בתרומה שעדיין היא ברשות הבעלים ולא בידי הכהן! אלא יש לומר שבישראל שנפלו לו נכסים בירושה מבית אבי אמו כהן עסקינן [עוסקים אנו], שהוא ירש את התרומה שקיבל אבי אמו הכהן, ותרומה זו שייכת מבחינה ממונית לנכד, אף כי הוא עצמו אינו יכול לאכול אותה וצריך למוכרה לכהן.

על הסבר זה מקשים: [והא] קתני סיפא [והרי שנה בסופה של אותה משנה] : תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה של תרומה שנתערבה, כי סאת התרומה היא עצמה שייכת לכהן. ואם מדובר כאן ביורש שיש לו זכות בעלות על התרומה מדוע אינו מוכר לכהן גם את אותה סאה? והרי יש לו עצמו זכות בה!

אלא אימא [אמור] ותרץ באופן אחר: בשלמא [נניח] קונמות מצוה לאיתשולי עליהן [להישאל עליהם] ולהתירם, משום דבריו של ר' נתן. שאמר ר' נתן: כל הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו את הנדר של עצמו — כאילו מקטיר עליה, על אותה במה. אולם תרומה מאי [מה] מצוה לאיתשולי עלה [להישאל עליה]? וזה הוא טעם ההבדל בין דין קונמות הנחשבים כדבר שיש לו מתירים, לתרומה שאינה נחשבת כדבר שיש לו מתירים.

א גופא, לגופה של הלכה שהוזכרה קודם, אמר ר' יוחנן: ליטרא בצלים שתיקנה (הפריש כל מעשרותיה) וזרעה — מתעשרת לפי כולה, כלומר, לפי כל כמות הפירות ולא רק לפי כמות הגידולים. יתיב [ישב] רבה וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו]. אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן צאית [מי שומע] לך ולר' יוחנן רבך! היתר שבהן להיכן הלך? הרי הליטרה שזרע היתה מותרת שהרי הפריש עליה מעשרות, ומדוע צריך לעשר את הכל? מן הראוי היה להפחית את הסאה הראשונה המתוקנת, שעליה לא יצטרך לעשר. אמר ליה [לו] : מי [האם] לא תנן דכוותה [שנינו במשנה כמותה] : בצלים של השנה השישית שירדו עליהם גשמים בשנה השביעית וצימחו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages of the Gemara say: With regard to tithe, the ground does not engender the obligation; placement of the produce in a pile engenders the obligation, as it is only at that point that one is obligated to tithe his produce. Therefore neutralization of the prohibition is not effected by planting it in the ground.

Rami bar Ḥama raised an objection to the opinion of Rabbi Yannai based on the mishna (57a): For one who says: This produce is konam upon me, or it is konam upon my mouth, or it is konam to my mouth, it is prohibited to partake of the produce, or of its replacements, or of anything that grows from it. If he says: This produce is konam for me, and for that reason I will not eat it, or for that reason I will not taste it, it is permitted for him to partake of its replacements or of anything that grows from it. This applies only with regard to an item whose seeds cease after it is sown. However, with regard to an item whose seeds do not cease after it is sown, it is prohibited for him to partake even of the growths of its growths. Apparently, permitted growths do not neutralize the prohibition.

Rabbi Abba said: Konamot are different; since if he wishes to do so he can request that a halakhic authority dissolve the vows and render the objects of the vows permitted, their legal status is like that of an item that can become permitted, and its prohibition is not nullified by a majority of permitted items.

The Gemara asks: And isn’t there the case of teruma, in which if he wishes he can request that a halakhic authority dissolve the designation of the produce as teruma and yet it is nullified by a majority of permitted items? As we learned in a mishna (Terumot 5:1): A se’a of ritually impure teruma that fell into less than one hundred se’a of non-sacred produce must be left to decay. The impure teruma, which is forbidden to all, renders the entire mixture forbidden. The Gemara infers: If it fell into one hundred se’a of non-sacred produce, its prohibition is neutralized. The Sages of the Gemara say in response: We are dealing with teruma that is in the possession of a priest, for which the owner can no longer request that a halakhic authority dissolve the designation. However, as long as the teruma is in the owner’s possession he can request that its designation be dissolved, and therefore its prohibition cannot be neutralized.

The Gemara asks: If so, say the latter clause of that mishna: If the teruma mixed with the non-sacred produce was ritually pure, it may be sold to a priest, who treats all the produce as though it were teruma. This indicates that the mishna is dealing with teruma in its owner’s possession that was not yet given to a priest. Rather, we are dealing with the case of an Israelite who inherited the produce from a member of the house of his mother’s father, who is a priest. The heir owns the teruma; however, since he was not the one who designated it as teruma, he may not request that the designation be dissolved.

The Gemara asks: But isn’t it taught in that latter clause of that mishna: It must be sold to a priest; however, the price must reflect the value of the entire mixture except for the value of that se’a of teruma that fell into the non-sacred produce, as the teruma belongs to the priest. If the mishna is referring to the case of an heir who owns the teruma, why can he not collect the value of that se’a as well, as it is his property?

Rather, say that there is another distinction between konamot and other cases where one may request dissolution by a halakhic authority. Granted, in the case of konamot, there is a mitzva to request that a halakhic authority dissolve them, due to the statement of Rabbi Natan, as Rabbi Natan said: Anyone who vows, it is as if he built a personal altar outside the Temple, and one who fulfills that vow, it is as though he burns an offering upon it. However, in the case of teruma, what mitzva is there to request that a halakhic authority dissolve its designation? Therefore, items forbidden by konamot are considered items that can become permitted, and teruma is not.

§ With regard to the matter itself, Rabbi Yoḥanan said: With regard to a litra of onions that one tithed, and then sowed, it is tithed according to the entire crop. Rabba sat and stated this halakha. Rav Ḥisda said to him: Who listens to you and Rabbi Yoḥanan, your teacher? The permitted part of the litra, to where did it go? The original litra that he sowed was permitted by virtue of the fact that he tithed it, but why is he obligated to tithe the entire crop? The original litra should be subtracted from the crop that must be tithed. Rabba said to Rav Ḥisda: Didn’t we learn a corresponding halakha in a mishna (Shevi’it 6:3): With regard to sixth-year onions upon which rain fell during the Sabbatical Year, and they sprouted,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' בעי רמי בר חמא קונם פירות אלו (שלי) על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן גבי דידיה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אוסר גם כן דבר שלא בא לעולם עליו. פירוש דטעמא דאסר מתני' חילופין בדיעבד לאו משום דחליפין בכלל איסור הנאה ואפילו באיסור נדר אלא משום דאמרינן דדעתיה הוה עלייהו מעיקרא וכמאן דפריש דמי וכיון שכן גבי חבריה דלא מצי למיסר פירי דחבריה עליה לא מצי למיסר עליה פירי דיליה דלא אתו לעלמא או דלמא כיון דחילופיהן כגדולין דמו ול"ש הוא ול"ש חבירו פירוש דאיסורא דמתני' לאו משום דדעתיה עליהן אלא משום דהכי דינא בנדר שהוא איסור הבא מעצמו דליחול איסורא אפילו אחליפין:

ת"ש האומר לחברו קונם שאני מהנה לך לוה המודר ובעלי חוב באין ונפרעין מן המדיר מאי טעמא לאו משום דחלופיהן לאו כגדוליהן דמו פי' דההוא מידי דיזיף מבעלי חוב דהוי חליפי מאי דמפרעי מיניה דהאי מדיר לאו כגידולין דידיה דמו ולא גרסינן האומר לאשתו דהא לא מצי מדיר לה כיון דמשתעבד לה אלא א"כ הדירה כשהיא ארוסה ואית דגרסי האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך דאסר הנאתה עליו לוה הבעל ובעלי חוב באין ונפרעין מדעתיה מנכסים שיש לה שאין לבעל בהם שום זכות [והא] פשיטא דהא לא איתנהו בכלל איסור דנכסי דידה הוא דאסיר עליה וגירסא קמייתא מחוורתא טפי ופרקינן לכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי פי' דהתם כיון דההיא שעתא דאתהני המודר מנכסי המלוה לא הוו חליפי איסורי הנאה דהא לאו אפומא דהאי אוזיף וכי הדר אתי ומפרע מהאי כבר נתאכלו מעות המלוה לא חשיבי חליפין אבל להחליפן לכתחלה בעוד שאיסורי הנאה קיימין אימא לך דחלופין כגדולין וכן לשון רבינו ז"ל בהלכות ובגמרא אמרינן ת"ש המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ומדלא שני ליה דהתם מדאורייתא אבל (ג) אין מיבעיא לן אי הוו חליפין כגידולין מדרבנן. שמעינן דהכא מדאורייתא נמי איבעיא לן ופרקינן הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד:

ומסתברא דהכי פי' דאיהו סבר דכי היכא דמיבעיא ליה בחליפי (ד) איסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה ולא תפסי דמיהן שאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ושני לו דשאני התם הנאה דאורייתא לכולי עלמא אסירי ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינם דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסורי הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למכרו ולהחליפו לכתחלה דההיא שעתא מתהנו מיניה אבל אי עבד עבד וכי מתהני לאו מיניה מתהני וכמו שפירשו עליה בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והן מותרים לכל העולם אימא לך דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורים אימא לך דכל שאסור בהם אסור בחלופיהן ובדמיהן כשם שאסור בגידוליהן ובעיין לא איפשיטא ונקיטינן לחומרא ואגב אורחין שמעינן דאדם אוסר על עצמו פירות חבירו ודבר שלא בא לעולם אבל אינו אוסר על חבירו אלא פירות שלו שבאין לעולם אבל לא פירות חבירו ולא פירות שלו שלא באו לעולם והכי נמי איתא בפרק אע"פ [דף נט.] כדכתיבנא התם ושמעינן נמי דאע"ג דדמי איסורי הנאה של תורה או של דבריהם מותרין לאחר שמכרן אבל לכתחלה אסור למכרן או להחליפן:

מתני' שאת עושה איני אוכל עד הפסח שאת עושה איני מתכסה עד הפסח. פירוש והאי עד הפסח אשאיני מתכסה ואיני אוכל קאי שלא אסר עליו מעשיה אלא עד הפסח וכן כל כיוצא בזה הלכך אפילו עשתה לפני הפסח מותר לאכול ולהתכסות לאחר הפסח:

שאת עושה עד הפסח איני אוכל שאת עושה עד הפסח איני מתכסה. פירוש דהשתא קבע זמן לעשייה אבל לא להנאה שלו אלא לעולם אסרן עליו הלכך עשתה לפני הפסח אסור לאכול ולהתכסות אף לאחר הפסח:

קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג. פי' שקיצר זמן האסור והאריך זמן התנאי והוה ליה כההיא דקונס עיני בשינה היום אם אישן למחר הלכה לפני הפסח אסור בהנאתו עד הפסח:

ובפרקא תנינא דמכלתין [דף טו.] אקשינן מינה לרב יהודה דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר דבתנאה לא זהיר והא הכא דקתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו הלכה אין לא הלכה לא אלמא לא אסרינן לה מעיקרא דלמא לא זהיר בתנאה ופריק דאין הכי נמי דכי לא הלכה אסורה אלא דליכא מלקות וה"ק הלכה לפני הפסח כבר נאסרה עליו ואם נהנה ממנה לוקה אבל לא הלכה ליכא מלקות דדלמא זהירה בתנאה אבל איסורא איכא:

ולאחר הפסח בבל יחל דברו. אוקימנא דה"ק דאי אתהני לפני הפסח שלא כדין עבד וצריך לאזהורי שלא יחל דברו:

שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח. פירוש קיצר התנאי והאריך האיסור הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג הא נמי פרישנא ברישא הלכה אסורה בהנאתו ולוקה לא הלכה אסורה היא דאיידי דקתני שהיא אסורה לילך עד הפסח נקט לאחר הפסח מותרת אבל ברישא ליכא למתני הכי דהא כל היכא דאתהני מינה קודם הפסח אסורה לילך אחר הפסח כדי שלא יחל דברו למפרע. כתב רבינו ז"ל תריצנא למתני' בפ"ב הכי הלכה וכו' וכבר פירשתי דבריו במשנתנו ואתא מרן ז"ל לאשמעינן בההיא אוקימתא דאוקימנא אליבא דרב יהודה הלכתא היא למימרא דהלכתא כוותיה וכדכתיבנא התם. ובהכי סליק פרקא ברחמי שמיא:

אמרי מעשר דיגון קא גרים לה. הא דאמרת דמעשר איסורו על ידי קרקע הא ליתא דתבואה הזרועה אינה חוזרת לטיבלה עד שתמרח בכרי הלכך אין איסורו על ידי קרקע ואינו בטל נמי על ידי קרקע דהעיקר והגידולין שלו חיובן בשעת המירוח והיינו על ידי אדם:

קונם פירות האלו. מפורש למעלה:

אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין. אלמא אין גידולי היתר מעלין את האיסור דאי מעלין אמאי אסור בגדולין הרי לא אסר עצמו אלא בגוף הפרי ולא בגדולים וניתו גידוליו [ויבטלו] העיקר אלא שמע מינה דלא מבטלי גידולין לעיקר הלכך טעם העיקר מתפשט בגידולין והכל אסור ונהי דלא דמי לשביעית לגמרי דאיסורייהו תלוי בקרקע מכל מקום תערובתו היא ממילא דעל ידי גידוליו מתערבין יחד מעצמן ולא דמי למעשר דאין איסורו כלל כשמחובר לקרקע אלא עד שעת דיגון:

הוה ליה כדבר שיש לו מתירין ואינובטל ברוב. דאפילו באלף לא בטיל:

והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה. אף על גב דאי מתשיל עלה הדרא לטבלה מכל מקום מכלל תרומה יצאה ע"י שאלה:

ובטלה ברובא דתנן סאה תרומה. מברייתא דלעיל הוה מצי לאתויי דקרי בהדיא לתרומה אין לה מתירין אלא דניחא ליה לאיתויי ממתני':

שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב. אין זה לשון המשנה ודרך הש"ס לקצר לשון המשנה ומביא מה שהוא צריך ממנה והא דלא אמרינן תשרף בירושלמי פריך לה אליבא דרבי יוחנן דאמר בפרק כל שעה דמדליקין בחטין של תרומה טמאה דלא חיישינן לתקלה ומשני דדמוע קיל להו לאינשי והכא חייש לתקלה דלמא אתי למיכל מיניה:

הא למאה תעלה. דאפילו תרומה טהורה עולה באחד ומאה כדיליף לה בספרי מקל וחומר הא דמהדר לאקשויי ולא מקשי מכמה [משניות] ששנו בהם בפירוש שתרומה עולה באחד ומאה משום דכולהו איכא לאוקמינהו בתרומה ביד כהן אבל הכא אסיפא קסמיך דעל כרחך לא ביד כהן הוא:

בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשיל עלה. כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה והרב רבי אליעזר ממיץ פירש דלא מצי למיתשיל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשיל עלה וצריך לומר לפירושו דאף על גב דיכול הישראל להחזירה לחולין הוי ליה דבר שאין לו מתירין דלא שכיח כלל שישאל עליה אבל כל זמן שהיא ביד ישראל זימנין דלית ליה תבואה לאכול ומתשיל עלה ומתקן לה ואכיל לה:

אימא סיפא אם היתה טהורה תמכר לכהן. אלמא אכתי לאו ביד כהן הוא:

תמכר לכהן. חוץ מדמי אותה סאה ואם נפלה לו מבית אבי אמו כהן אפילו דמי אותה סאה יכול ליקח דשלו היא:

אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו. הלכך נקרא דבר שיש לו מתירין דסתמייהו עומדים לישאל:

היתר שבהן להיכן הלך. ולית ליה דגידולין מבטלין את העיקר:

ותירץ שאני מעשר שלא הקרקע גרם חיובו אלא דיגונו כשמרחה בכרי ונמצא מה שאתה בא להקל לחלק גידוליו מן העיקר על ידי אדם:

וחזר והקשה מקנם שבמשנתנו שבדבר שאין זרעו כלה אסור אף בגידולי גידולין ונמצא שאין גידולין מבטלין העיקר אפילו גדולי גדולין ואם בנדרים החמירו כל כך היאך היקלו בשביעית להתיר אף העקר ופרשוה משום דבר שיש לו מתירין הואיל ויכול לישאל עליהן ומה שאמרו בתרומה שאם נפלה סאה לפחות ממאה לא תעלה הא למאה תעלה אף על פי שיש לה מתירין הואיל ויכול לישאל עליהן ואי אפשר לפרשה בתרומה שבאה ליד כהן שהרי אמרו בסופה שאם היתה טהורה תמכר לכהן וכן אי אפשר לפרשה בתרומה שבאה לו מאבי אמו כהן שהרי אמרו בה תמכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה ואם נפלה לו מבית אבי אמו אף הסאה עצמה יכול למכור אלא שפרשו שקונם הוא דבר שיש לו מתירין מפני שיש צד מצוה בשאלתו ממה שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן אבל תרומה הואיל ואין צד מצוה בשאלתה דבר שאין לו מתירין הוא כמו שכתבנו למעלה ואע"פ שההקדש אין צד מצוה בשאלתה הקדש מצד נדבתו בא ושמא טעה והקדש טעות אינו הקדש אבל תרומה מתורת חיוב היא באה ואין הטעות מצוי בה ואע"פ שמכל מקום יש בה שאלה וכגון שימצא בה פתח על דרך הזרות כגון שיאמר לא נתכונתי לתרום מכרי זה ואלו ידעתי כן לא הייתי תורם מכל מקום אין הפתח מצוי בה כל כך שתהא קרויה מצדו דבר שיש לו מתירין ואין לומר שתהא נתרת בחרטה לבד ששאלת הקדש ותרומה אינה אלא מצד טעות:

מותיב רמב"ח קונם פירות האל. עלי כו' פי' מסיפא מקשה דתני שאני אוכל שאני טועם בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כל האפילו גידולי גידולי אסורין ודמי לאיסור הבא מאליו ואפ"ה גידוליהן אסורין בדבר שזרעו אינו כלה ומ"ש שביעית מקונמות ומשני שני קונמות הואיל ומצוה לאיתשולי עלייהו כדשיל"מ הוא והו"ל כמו טבל שיל"מ וגידוליו אסורין בדבר שאין זרעו כלה ואי בעי הוה מתרץ כמו שתירץ למעלה שאני שביעית דאיסורה ע"י קרקע אבל קונמות אין איסורין בדבר שאין זרעו כלה ואי בעי היא מתרץ כמו שתירץ למעלה שאני שביעית דאיסורה ע"י קרקע אבל קונמות אין איסורן ע"י קרקע אלא שאינו צריך לכך מפני שיש לו תירוץ יפה שהוא דשיל"מ:

דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה כו' האי דלא אייתי מאי דתנן בפ' תרומה עולה באחד ומאה משום דהוה מצי דחי לה בתרומה ביד עסיקי' מש"ה אייתי לה האי דלא מצי לאדחויי:

גופא א"רא יצחק א"ר יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה:

א"ל רב חסדא מאן דצאית לך ולר' יוחנן רבך היתר שבהן להיכן הלך פ'י דקסבר רב חסדא אין השרשין בטלין עג"ק:

א"ל מי לא דכוותה בצלים שירדו עליהן גשמים וצימחו כו' פי' אלמא דבטלי שרשין אצל הגידולין בין להחמיר בין להקל והם היכ נמי גבי מעשר וגבי ערלה וכלאי הכרם ופליגי ר' יצחק ור' אבהו אליב' דר' יוחנן ולקמן מקשה לי' מליטרא מעשר טבל למעשר עלי' ממקום אחר דאלמא לא בטלי שרשין:

אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון שומים ובצלים אפילו גידולי גידולין אסורין. אלמא שמעינן (מסי) ממתניתין דגידולי היתר אין מעלין את האיסור דאי מעלין אם כן בסיפא שאיני אוכל ושאיני טועם גידולין אמאי אסורין בדבר שאין זרעו כלה והא לא אסר עצמו אלא בגופיהו דפירות אבל לא אסר עצמו בגידולין ואם כן ניתו גידולין דאינון בהיתר שלא אסר עצמו בהם וליבטלו לעיקר. הריטב"א ז"ל.
והרי תרומה דאי בעי מתשיל עליה דההי (שתים) בתרם בטעות נשאל עליו לומר אין דעתי לתרום מדבר זו אלא מדבר אחרת דתרומה כי הקדש מה הקדש בטעות חוזר אף תרומה בטעות חוזר ואפילו הכי בטלה ברובה כלומר באותו שיעור שנתנו בו חכמים דהיינו באחר ומאה והאי דקאמר ברובה דמדאורייתא חד בתרי בטיל אלא רבנן הוא דהחמירו בהו הכי דתיבטל באחד ומאה. הכי גרסינן אלא בשלמא קונמות וכו' ככתוב בעמוד. ואית דגרסי הכי (לא נהירא הכי) ולא נהירא אלא הכי גרסינן ואי בעית אימא בשלמא קונמות כלומר ואי בעית אימא לא מוקימנא בתרומה ביר כהן משום דקא קשיא לרבי אמי ולא קשיא דתרומה אקונמות דבשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו. אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן כלומר גופא אמר רבי יצחק וכו'. פירוש.

גמרא סאה אלא אימא כצ"ל עלה גופא כצ"ל שתיקנה וזרעה כצ"ל:

רש"י קרקע הס"ד לרבי אמי הס"ד רבים הס"ד תרומה דאי הד"א דתנן וכו' הס"ד אלא ביד ישראל כצ"ל:

בד"ה אלא לעולם כו' עסקינן ומצי מתשיל ואפילו הכי כצ"ל:

בא"ד ה"ג כצ"ל ברוב הס"ד:

הרא"ש בד"ה אמרי כו' חוזרת לטיבלה כצ"ל למעלה הס"ד:

בד"ה אבל כו' והכל איסור כו' כצ"ל לא בטיל הס"ד מיניה הס"ד כהן הוא הס"ד ואכיל לה הס"ד דשלו היא הס"ד:

ר"ן מתירין הוא הס"ד בעיני הס"ד תעלה הס"ד דפסחים הס"ד:

בד"ה בתרומה כו' אותה סאה כצ"ל והס"ד נדרים הס"ד:

בד"ה וכי כו' של איסור כצ"ל אע"פ שאיסור כצ"ל לעלמא שרי כצ"ל:

גמרא אלא בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן כו' והא קתני כו' חוץ מדמי אותה סאה כו'. ק"ל מדוע לא אוקמיה כגון שהפריש ישראל תרומה ומת. והיורש ודאי אינו יכול לאיתשולי עלה כיון דהוא לא הפריש. וכן פשיט ליה להרב בעל מנחת אהרן בסנהדרין (ס ב) דאפי' בן אינו נשאל על קרבן אביו שמת וצ"ע:

ר"ן ד"ה והרי תרומה. משום דמצי למדחייה דבישראל שנפלה לו מבית א"א כהן. לכאורה המ"ל בתרומה ביד כהן ומותר דקאמר ר"ל בימי טומאתו. ואולי משום דזה הוה דשיל"מ כשיטהר. והא דאמרינן ביבמות (פב) על הא דר"א אי לכהן מישרא שרי ולא משני כשנטמא. דחטאת שאני דאפשר שתבוא לידי נותר טרם שיטהר:

ר"ן ד"ה סאה. נקט תרומה טמאה לאשמועינן רבותא כו'. תימה דהא איצטריך לגופיה לאשמעינן חילוק בין טמאה לטהורה דבטמאה תרקב (ולא תשרף כדינה משום דדמוע קיל וחיישינן לתקלה כמ"ש הרא"ש) ובטהורה תמכר כו'. ואולי כוונתו על הגמרא דנקטא להקשות מטמאה ולא מקשה מכמה משניות כו' כמש"כ הרא"ש:

רא"ש ד"ה בתרומה ביד כהן. אבל כ"ז שהיא ביד ישראל זימנין דל"ל תבואה לאכול ומיתשל עלה כו'. ע"כ צ"ל דהחולין שנתקנו ע"י תרומה זו נשרפו או שנאבדו. דאי כשאכלן א"כ כשיתשל עלה אכל טבל למפרע. עי' רמ"א ביו"ד ר"ס שכ"ג ובש"ך שם סק"ו. וצ"ע למה לא מוקי הש"ס בכה"ג דכבר אכל החולין דתו ל"מ למיתשל:

[ודע דק"ל על הרמ"א דאפילו קיימת העיסה מ"מ אי איתשל עלה נמצא דעבר למפרע על לא תשא בהברכה שברך על הפרשתה. וכן קשה בגמרא דקאמר והרי תרומה דאי בעי מיתשל עלה (וכ"ה בכ"ד) והרי יעבור על לא תשא למפרע. ולפמש"כ התוס' בתענית () וכן הרא"ש שם סי' י"ז לענין תפלת עננו דאפי' אכל אח"כ לא מקרי שקרן כיון דאז היה בדעתו להתענות א"כ י"ל ה"ה לענין ברכה לבטלה ועי' לשון הר"ן בפ"ב דשבת בזה. והא ל"ק מש"כ התוס' בכריתות (יג ב) ד"ה ארבע. שנשחטו ונזרקו דמים כהלכתא ליתא בשאלה. ותיפוק ליה דאפי' בנשחטו לחוד. משום דיעבור למפרע על שחיטת חולין בעזרה. דש"ה שינצל ע"י זה מאיסורים חמורים טומאה. נותר. מעילה. והי' נ"ל מזה דכשיפריש עתה מחדש לא יצטרך לברך דיוצא בהברכה שברך בהפרשה ראשונה. אע"ג דלא עשה המצוה אז. מ"מ חשב לעשות והוה כהתחלת מצוה. ואף שעסק אח"כ בענינים אחרים ואפי' שהה איזה ימים בינתיים (דכ"מ מלשון הרמ"א ומהגמרא) מ"מ דומה למפסיק באמצע המצוה דאינו חוזר ומברך. וכמו בסוכה דאיכא למ"ד בסוכה (מה ב) דאינו מברך אלא יום ראשון וסגי לכל שבעת הימים. ובזה יש ליישב דעת השל"ה שהביא המ"א בסי' קס"ז ס"ק ט"ז ממה שהעלה עליו המ"א בצ"ע:

ואגב עיוני ראיתי בפ"ת ביו"ד שם שכתב בשם שאילת יעב"ץ דדייק מלשון רמ"א שכתב ואם חזרה ונתערבה בעיסה ולא קאמר בעיסתה. דדוקא שנפלה בעיסה אחרת הוא דבטלה אבל באותה עיסה שהופרשה ממנה אינה בטלה. והנה מהש"ך שם נראה להדיא שלא הבין כן בדברי הרמ"א שהרי כתב ואע"ג דהשתא כו' אכל למפרע חלה כו' ע"ש. וכ"מ מהא דירושלמי שמסמיך שיעור ביטול דתרומה במאה אקרא דאת מקדשו ממנו דבר שאתה תורם ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו והיינו משום דליכא אלא צ"ט הא במאה בטל. ודע עוד מש"כ הש"ך שם סק"ה בשם הד"מ שהביא ממהרי"ו בעיסה שנתבשלה בלא הפרשת חלה שיטול אח"כ חלה מועטת שיהיה בהעיסה מאה נגדה וגם הד"מ לא חלק עליו אלא בחלת חו"ל דמדרבנן לא מחמרינן שתאסר למפרע כו' ע"ש. אנכי תמה דאפי' חלה דאורייתא הלא אינה קדושה אלא משעת הפרשה אבל לא למפרע. והלא תרומת יין דמפריש אחד מחמשים ול"א דמדמע למפרע. ועי' בר"ש פ"ז דדמאי מ"ה שהביא מהירושלמי מה אנן קיימין אם באומר מכבר. משקה מעורב הוא. אם באומר לכשאשתה כו' ע"ש. משמע דכשאומר לכשאשתה ליכא חשש עירוב] :

גמ' תרומה מאי מצוה. עי' ב"מ נג ע"א תוס' ד"ה הו"ל וצע"ק:

שם היתר שבהן להיכן הלך. עי' בר"נ ע"ז דף שס"ו ע"א:

תריץ מעשר. תרומת מעשר דיגון הוא [דקא גרים]. ליה דלא מחייב בתרומת מעשר עד דמידגן והאי מאשתקד נידגנה הלכך מעשר עליה משל אשתקד ולא הוי איסורו על ידי קרקע הלכך לא הוי בטילתו ע''י קרקע: אפילו גידולי גידולין אסורין. אלמא דאין גידולי היתר מעלין את האיסור וקשיא לרבי אמי: ואין בטיל ברוב. כלומר ברוב מדתו בגדוליו רבים: הרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה. שאם היה בדעתו להפריש תרומה ומעשר על פירותיו מפירות קופה זו וטעה ונתן מקופה אחרת יכול לשאל עליה לפני חכם ולומר לו לא היה בדעתי ליתן מקופה זו אלא מזו ולא הויא תרומה ואפילו הכי בטלה ברובא דתנן וכו': תירקב. הכל שאין לה תקנה לא לכהן ולא לישראל: הא אם נפל למאה. תעלה סאה אחת ושאר מותר אלמא דבטלה ברוב דידיה כמו האי דהיינו במאה ואכתי קשיא לרבי אמי מתני' דנדרים: [ומשני] הא תרומה בתרומה ביד כהן עסקינן. דמאחר שזכה בה כהן לא מצי מיתשיל עלה אינש ולא דמי לקונמות: תימכר לכהן. הרי ביד כהן היא ואין צריך לו למוכרה: אלא ביד ישראל עסקינן שנפלו וכו'. דלא מצי איהו מיתשיל עלה שכבר זכה בה כהן: והא קתני סיפא אם היתה טהורה תימכר לכהן. שהרי ביד ישראל היא חוץ מדמי אותה סאה אם נפלה לו מבית אבי אמו כהן אמאי אמר חוץ מדמי אותה סאה אפילו אותה סאה נמי תימכר הואיל ובאתה לו בירושה: אלא. לעולם בתרומה ביד ישראל עסקינן ומצי מתשיל [עליה] ואפילו הכי בטלה ברובא והדרא קושיא לדוכתיה תריץ הכי גרסינן אלא גבי קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו וכמאן דאיתשיל עלייהו דמי והוה ליה דבר שיש לו מתירין ואין בטל ברוב: אבל תרומה מאי מצוה איכא לאיתשולי עלה. וכיון דלאו מצוה היא לא אתי לאיתשולי עלה וכדבר שאין לו מתירין דמי להכי בטיל ברובא: וזרעה מתעשרת לפי כולה. אפילו מן הליטרא של עיקר: היתר שבהן. אותה ליטרא של עיקר שהיתה מתוקנת: היכן הלך. הואיל ואיתיה בעין אין צריך לעשרם: בצלים. של ששית וכו' לימא היתר שבהן העיקר שגדלו בששית להיכן הלך ותשתרי העיקר:

מתיב רמי בר חמא קונם פירות הללו עלי קונם כו'. דכיון דאמר קונם סתמא אסרם עליו בהנאה בין בחליפין בין בגידולין: קונם שאני אוכל. לא אסר עצמו אלא בגופם והלכך בדבר שזרעו כלה הגידולין מותרין אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אלמא גידולי היתר אינם מעלים את האיסור דאי מעלים גידולין אמאי אסורין הרי לא אסר עצמו אלא בגוף הפירות ולא אסר בגידולין וליתו גידולי היתר וליבטלו לעיקר אלא שמע מינה דגידולין לא מבטלין לעיקר הלכך העיקר מתפשט בגידולין ואסורין מטעם עיקר ועיקר חשוב ואינו בטל ונהי דודאי אינו מתיר ע''י קרקע כמו שביעית מכל מקום דמי לעל ידי קרקע התירו ולא שייך לשנויי דיגון הוא דקא גרים ליה: א''ר [אבא] שאני קונמות הואיל ואי בעי מיתשל עלייהו והוי כדבר שיש לו מתירין ולא בטיל. ולכך לא מבטלי גידולי לעיקר והא דתנן לעיל (דף נב.) קונם יין ונפל לתבשיל אם יש בו טעם יין אסור ואם אין בו טעם יין מותר דבטל היינו משום דהוי מין בשאינו מינו דהאי דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו מין במינו והא דמסיק רב אשי פרק בתרא דביצה (דף לט.) דמים ומלח לא בטילי בעיסה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואע''ג דלא הוי מין במינו יש לומר דהתם משום דאיכא נתינת טעם ולא בטלי: והרי תרומה כו' דתנן. ה''ה דהוי מצי למיפרך למאן דאמר תרומה אין לה מתירין: סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה תרקב. דאינה בטלה בפחות מק' ואסמכוה רבנן [אקרא דכתיב] תרימו ממנו מה שאתה מרים ממנו שנפל לתוכו מקדשו: א''ה. דמוקי להו ביד כהן אם כן איירי שהדימוע אירע בבית הכהן [אימא סיפא אם היתה טהורה] תמכר לכהן והא דידיה הוא אלא מיירי שהיא ביד ישראל וא''ה בישראל שנפלו לו תרומה מבית אבי אמו כהן דהשתא הוי דידיה: תמכר לכהן חוץ מדמי סאה. והא דידיה הוא אי מיירי שהן ביד הישראל ושפיר מצי מזבין לה אלא שמע מינה דמיירי בתרומה שהפריש ישראל ליתן לכהן: הכי גרסינן אלא בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו והוי דבר שיש לו מתירין: גופא כו' היתר שבהם להיכן הלכה. כלומר היתר שהיה בליטרא שעישר היכן הלך דסבירא להו דלא קאמר גידולי היתר מעלין את האיסור מצי לאוכוחי דגידולי היתר מעלין את האיסור מההיא דמנכש דלעיל:

ר"ן
מעשר דיגון הוא דקא גרים ליה. שעל ידי דיגון מתחייב במעשר ולא ע''י קרקע: מתיב רמי בר חמא קונם פירות האלו עלי וכו'. לר' ינאי פריך דאמר לעיל בצל של תרומה שרבו גידוליו על עיקרו מותר דאלמא סבירא ליה דכולהו גידולין אע''פ שאין איסורן ע''י קרקע מעלין את העיקר ומשום הכי פריך ליה מקונמות דאין מעלין והא דלא פריך לי' מברייתא דליטרא מעשר טבל דתניא לעיל בסמוך משום דממתני' אלימא ליה לאקשויי ועוד דמעשר פשיטא ליה דדבר שיש לו מתירין הוא: והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה. על ידי פתח או חרטה כשאר נדרים והא דלא פריך ליה אי הכי בבצל של תרומה נמי אמאי א''ר ינאי דגידולין מעלין אותו אי בעי מתשיל עליה והוי דבר שיש לו מתירין משום דמצי למדחייה דבישראל שנפלה לו מבית אבי אמו כהן עסקינן ומשום הכי פריך לי' מהך מתניתין דליכא למדחייה בהכי כך נראה בעיני: סאה תרומה טמאה. נקט תרומה טמאה לאשמועינן רבותא דדיוקא דהא למאה אע''ג דטמאה היא תעלה: תירקב. דכיון דטמאה היא לא חזיא לכהן לאכילה ובהיסק נמי לא שריא דחיישינן לתקלה כדאיתא פרק קמא דפסחים (דף כ:): בתרומה ביד כהן. דכיון דזכה בה כהן שוב אינו יכול לישאל עליה: והא קתני סיפא תמכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה. ואי דנפלו לו מבית אבי אמו כהן אמאי אינו מוכר אפילו אותה סאה: אלא קונמות מצוה לאתשולי עלייהו. וכיון שכן כאילו אתשיל עלייהו דמי: כל הנודר כאילו בנה במה. פירשתיו בפ' ד' נדרים (לעיל דף כב.): תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה איכא. הלכך כיון שאין ההיתר בא מעצמו וליכא מצוה למעבד הכי לא מיקרי דבר שיש לו מתירין והקדש דקא מני לעיל בדבר שיש לו מתירין בהקדש בדק הבית עסקינן דעל כרחין לפדייה קאי: גופא ליטרא בצלים שתקנה וזרעה. כלומר שהפריש כל מעשרותיה מתעשרת לפי כולה ולא לפי גידולין בלבד דאתו גידולים ומבטלי עיקר לגמרי: וכי היתר שבהן להיכן הלך. נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא דגידולין של היתר מבטלים עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דכיון שרבו גידוליו על עיקרו נמצא שכשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל הלכך אף על פי שאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזל ליה לעלמא שרי אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייביה רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהן להיכן הלך:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד