נדרים ס ע"א

permitted neutralize the prohibition? But didn’t we learn in a mishna: The growths of teruma are teruma, indicating that they do not neutralize the prohibition of the original part of the plant? The Gemara answers: We are speaking of the growths of growths. Rabbi Yannai permits the teruma, not due to the majority of direct growths of teruma; he permitted it due to the majority of growths that sprouted from its growths. The Gemara asks: We already learned that too: The status of growths of growths of teruma is that of non-sacred produce. The Gemara answers: This teaches us that the growths of growths are permitted even in items whose seeds do not cease, e.g., onions.

The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna: With regard to untithed produce, its growths are permitted in items whose seeds cease; however, concerning items whose seeds do not cease, the growths of growths are forbidden. The Gemara answers: It teaches us that if the increase of the growths of growths exceeded its primary, original part, that original part is permitted.

MISHNA: If one vows: Wine is forbidden to me as if it were an offering [konam], and for that reason I will not taste it today, he is prohibited from drinking wine only until the conclusion of that day at nightfall, and not for a twenty-four hour period. If one vows not to drink wine this week, he is prohibited from drinking wine for the entire remainder of the week. And as Shabbat is considered part of the week that passed, i.e., it is the end of the week, he is prohibited from drinking wine on the upcoming Shabbat. If one vows not to drink wine this month, wine is forbidden to him for the entire remainder of the month; and as the New Moon of the following month is considered part of the next month, he is permitted to drink wine on that day.

If he vowed not to drink wine this year, he is prohibited from drinking wine for the entire remainder of the year; and as Rosh HaShana is considered to be part of the upcoming year, not the current one, he is permitted to drink wine on that day. If he vowed not to drink wine during this seven-year Sabbatical cycle, wine is forbidden to him for the entire remainder of the seven-year cycle; and as the Sabbatical Year is considered part of the cycle that passed, he is prohibited from drinking wine during the upcoming Sabbatical Year.

All this applies if he said that he would not drink wine on this day or this week, but if he said that wine is forbidden to him for one day, or one week, or one month, or one year, or one seven-year cycle, he is prohibited from drinking wine from the day and time he took the vow to the same time the next day, or week, etc.

If he takes a vow that wine is forbidden to him until Passover, it is forbidden to him until Passover arrives. If he said: Until it will be Passover, it is forbidden to him until Passover ends, as he may have intended for the vow to apply as long as it was still Passover (Rosh). If he said: Until before Passover, Rabbi Meir says: It is forbidden to him until Passover arrives. Rabbi Yosei says: It is forbidden to him until it ends.

GEMARA: We learned in the mishna that if one says: Wine is forbidden to me as if it were an offering [konam], and for that reason I will not taste it today, he is prohibited from drinking wine only until nightfall. Rabbi Yirmeya said: Even when darkness falls he is not permitted to drink wine immediately; rather, he is required to request that a halakhic authority dissolve his vow.

The Gemara poses a question: What is the reason that he must request the dissolution of the vow once it has already expired? The Gemara answers that Rav Yosef said: The Sages issued a rabbinic decree in the case of one who said that his vow applies today, due to the confusion that might be caused in a case where one said that his vow applies for one day, and is therefore forbidden to drink wine for twenty-four hours. There is a concern that if one who said that his vow applies today is permitted to drink wine that night, one who took a vow for one day will think that his vow also expires as soon as it is nightfall.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

ומקשה הגמרא: למימרא, דגידולי תרומה גידולי היתר הן ומעלין הן את האיסור!. וכי הגידולין עצמן מותרין, עד שיכולים הם לבטל את העיקר!? ^[1]

והתנן במשנה בתרומות [ט ד]: גידולי תרומה הרי הן תרומה, הרי שהגידולין עצמן אסורין. ^[2]

ומשנינן: "בגידולי גידולים קאמרינן" [כלומר: עוסק רבי ינאי], וכך אמר רבי ינאי: בצל של גדולי תרומה שנטעו ורבו גדוליו על עיקרו, היות ורבו גידולי הגידולין על העיקר דהיינו הגדולין הראשונים - שהם אסורים בעצמותן משום "גדולי תרומה" - מותר. ^[3] ואכתי תמהינן: הא נמי תנינא באותה משנה בתרומות: גידולי גידולין של תרומה הרי הן חולין, כלומר: אינם אסורים משום תרומה, ^[4] ואם כן מאי קא משמע לן רבי ינאי!? ^[5]

ומשנינן: מהמשנה בתרומות לא היינו יודעים אלא שגידולי הגידולין מותרין בדבר שזרעו כלה. והא קא משמע לן רבי ינאי: גידולי גידולין הרי הן מותרין אפילו בדבר שאין זרעו כלה, שהרי רבי ינאי בבצל דיבר שאין זרעו כלה. ^[6]

ומקשינן: כיון שרבי ינאי דיבר בבצל שאין זרעו כלה, אם כן תיקשי באמת למה מותרים גדולי הגדולים!?

והתנן: הטבל ש"הוקבע" למעשר ונאסר אפילו באכילת עראי, וזרעו, הרי גידוליו מותרין - באכילת עראי כשאר טבל שעדיין לא הוקבע למעשר שהוא מותר באכילת עראי ^[7] - בדבר שזרעו כלה. אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין. ואם כן תיקשי לרבי יוחנן, שהתיר גידולי גידולין של תרומה, וכאן במשנה מבואר שאפילו בטבל אסורים גדולי הגדולין, וכל שכן ^[8] בתרומה!? ^[9] ומשנינן: רבויא דרבו גידוליו על עיקרו מותר - הוא דקא משמע לן רבי ינאי!

כלומר, זה ששנינו בטבל "גידולי גידולין אסורין", היינו משום שהמשנה עוסקת כשלא רבו גידולי הגידולין על הגידולין כדי שיבטלום, ונאסרו גידולי הגידולים משום הגידולים האסורים המעורבים בהם. אבל רבי ינאי לא התיר אלא "כשרבו גידוליו על עיקרו", דהיינו כשרבו גידולי הגידולין על הגידולין ומבטלין הן אותן, ואם כן אין סתירה בין דברי רבי ינאי למשנה זו. ^[10]

הדרן עלך פרק הנודר מן הירק

הערות

^[1] א. אף שלשון הגמרא "למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור", משמע, שנידון הגמרא הוא על כל גידולי איסור ולא על גידולי תרומה בלבד שעוסק בה רבי ינאי, אין הדבר כן, וקושיית הגמרא אינה אלא על תרומה שעוסק בה רבי ינאי ומשום ששנינו בתרומה: "גידולי תרומה תרומה" ; ומטעם זה לא הביאה הגמרא את הראיה מהמשנה הזו לפשוט את ספיקו של ישמעאל איש כפר ימא, שהסתפק בדבר זה עצמו אם הגידולין מותרין, או שהם נמשכים אחר העיקר, ואסורין כמותו. ב. הר"ן נטה מפירוש הפשוט של הגמרא "למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור", שהרי לפי פשוטו ודאי משמע כמו שפירש המפרש, שהגמרא באה להוכיח שאין גידולי היתר מעלין את האיסור, ואילו הר"ן מפרש, שהגמרא באה להוכיח שהגידולין עצמן אסורין; וכעין זה נחלקו בתחילת הסוגיא בספיקו של ישמעאל איש כפר ימא, שהר"ן מפרש את הספק אם הגידולין אסורין, ולדעת המפרש [ועוד הרבה ראשונים] הספק הוא אם הגידולין מבטלין את העיקר.

^[2] לפי מה שמפרש הר"ן שכוונת הגמרא היא להביא ראיה שהגידולין עצמן אסורין; יש לשאול: מנין לגמרא שכוונת המשנה היא שהגידולין עצמן אסורין, והרי דילמא כוונת המשנה היא לומר שהגידולין אסורין מפני תערובת האיסור שבהן, וכגון שאין בגידולין תוספת מאה על העיקר כדי לבטלו, ושוב לא תיקשי לרבי ינאי שלא אמר אלא כשהגידולין רבו על העיקר, [וכעין זה מיישבת הגמרא לקמן קושיא דומה ממה ששנינו גבי טבל: "גידולי גידולין אסורין] "! ? ויש לומר בשני אופנים: האחד: שמשנה זו מדברת אף בדבר שזרעו כלה, [ראה בזה בהמשך הסוגיא], ובדבר שזרעו כלה אי אפשר לפרש שהגידולין אסורין משום העיקר המעורב בו, כמבואר במשנתנו, [ואינו דומה למה שאומרת הגמרא בהמשך לגבי טבל, כיון שאותה משנה מדברת בדבר שאין זרעו כלה, כמבואר לקמן]. השני: משום שכן משמע מלשון המשנה "גידולי תרומה תרומה", ואילו היתה כוונת המשנה משום העיקר המעורב בהן, היתה המשנה אומרת "גידולי תרומה אסורין", [וכלשון שנקטה המשנה גבי טבל], ולזשון זה משמע שהגידולין עצמן דין תרומה להן.

^[3] נתבאר על פי הר"ן בהמשך הסוגיא.

^[4] אבל אינם מותרים לגמרי, שהרי טבל הן.

^[5] יש לשאול: לפי שיטת הר"ן בפירוש הרישא של המשנה "גידולי תרומה תרומה", דהיינו שהגידולין עצמן נעשין תרומה, אם כן לכאורה יש לפרש את המשך המשנה "גידולי גידולין חולין" על אותה דרך, והיינו, שאין כוונת המשנה אלא לומר שאין גידולי הגידולין עצמן נעשין תרומה, אבל עדיין יתכן שאסורין הן משום תערובת איסור שיש בהם, [ואם תאמר: מאי נפקא מינה אם משום זה או משום זה הן אסורין! ? תשובתך: אם יתערבו גידולי הגידולין בכמות כזו של חולין שיש בה די כדי לבטל את הגידולין, ואין בה די כדי לבטל אף את גידולי הגידולין]. ואם כן יש לומר, דרבי ינאי לא בא להשמיענו שגידולי הגידולין אינם נאסרים, אלא להשמיענו שגידולי הגידולים מבטלים את העיקר, מה שלא שמענו מן המשנה בתרומות! ? וצריך לומר, על פי דרך הר"ן בכל הסוגיא, שאם דין הגידולין שונה מדין העיקר הרי הוא מבטלו, ואין לחלק ביניהם, ואם כן אין זה חידוש, [אלא שלעיל נט א לא פשיטא דבר זה לרמי בר חמא, והוכיח ממשנתנו שאין הגדולין מבטלין], וראה עוד בהערה הבאה.

^[6] יש לפרש את תירוץ הגמרא בשני אופנים: האחד: החילוק בין דבר שזרעו כלה לדבר שאינו זרעו כלה הוא לענין איסור גידולי הגידולין עצמן, שמן המשנה בתרומות לא שמענו שאף כשאין זרעו כלה אין גידולי הגידולין עצמן אסורין, וקא משמע לן רבי ינאי שהן מותרין, [ועל פי המבואר בר"ן בתחילת הסוגיא, שאף לענין היתר הגידולין עצמן, יש לחלק בין דבר שזרעו כלה לדבר שאין זרעו כלה]. השני: עיקר כוונת הגמרא לומר, שמן המשנה לא שמענו אלא שהגידולין עצמן מותרין, אבל בדבר שאין זרעו כלה ויש בהן תערובת איסור, יש לומר שגידולי הגידולין אסורין משום תערובת האיסור. ומסתימת דברי הר"ן נראה כפירוש הראשון.

^[7] נתבאר על פי הר"ן שכתב: טבל גידוליו וכו', טבל שהוקבע למעשר כגון שנתמרח בכרי, [ומפני שיש דברים אחרים הקובעים למעשר, לכן כתב הר"ן "כגון" שנתמרח בכרי], אסור לאכול ממנו עראי, אם זרעו - גידוליו מותרין לאכול ממנו עראי, כל זמן שלא "הוקבעו" למעשר. והטעם שהוצרך הר"ן להאריך בעניני אכילת עראי ואכילת קבע, הוא משום שלפי פשוטו אין שייך להתיר גידולין של טבל, כי אף על פי שהגידולין אינם אסורים משום זרע הטבל, הרי הן בעצמן טבל; ולזה פירש הר"ן, שהנפקא מינה במה שאנו אומרים שהגידולין אינם נמשכים אחרי העיקר, הוא באופן שזרע טבל שכבר "הוקבע" למעשר, שאם היו הגיודלין נמשכים אחר העיקר היו אסורים מיד אפילו באכילת עראי היות ונמשכין הן מן העיקר שכבר "הוקבע למעשר", ומשמיעתנו המשנה שאין הגידולין נמשכין אחר העיקר, ואין הן אלא כשאר טבל, ועד שלא הוקבעו הן עצמן למעשר אין הן אסורין באכילת עראי.

^[8] כן כתב הר"ן, ופשטות כוונתו היא, שהרי במשנה בתרומות שם מבואר, דהטבל קל מן התרומה לענין גידולין, [וכמו ששנינו שם: "גדולי תרומה תרומה, וגדולי גדולין חולין, אבל הטבל וכו' גדוליהן חולין"], וזה הוא שכתב הר"ן, דאם גידולי גידולין אסורין בטבל בדבר שאין זרעו כלה, כל שכן בתרומה שהיא חמורה מן הטבל לענין גידולין. אלא שלפי שיטות הראשונים [והר"ן מכללם, ראה קהלות יעקב הנדמ"ח סימן לה ג ד"ה ונראה], שאיסור הטבל הוא משום התרומה שבו, שוב לכאורה אין אנו צריכים ל"כל שכן" זה, אלא שאי אפשר שיהא איסור טבל חמור מן התרומה שבו, ויתכן שלזה נתכוין הר"ן במה שכתב "כל שכן".

^[9] א. משנה זו יש לפרשה - לפי דעת המקשן - בשני אופנים: האחד: גידולי גידולין בדבר שאין זרעו כלה הרי הן אסורין מצד עצמן שנמשכים הם אחר העיקר, [ואף שבדבר שזרעו כלה אפילו גידולים ראשונים של טבל הרי הן מותרין, וכמבואר במשנה הקודמת שהביאה הגמרא: "אבל טבל וכו"', וכנ"ל בהערה, מכל מקום בדבר שאין זרעו כלה, הן הגידולין והן גידולי הגידולין אסורין], ולפי זה קושיית הגמרא היא: הרי גידולי הגידולין עצמן אסורין, והאיך יבטלו. השני: גידולי גידולין של טבל אסורין משום האיסור המעורב בהן, כיון שהעיקר הוא דבר שאין זרעו כלה, ולפי זה קושיית הגמרא היא: איך מבטלים גידולי הגידולים את העיקר, והרי מן המשנה מוכח שאין בכח הגידולים לבטל את העיקר, ודלא כרבי ינאי. ובדחיית הגמרא [שהמשנה מדברת כשלא רבו גידולי הגידולין על הגידולין, ולכן הם אסורים], מבואר שפירוש המשנה הוא, שהם אסורים מחמת תערובת איסור שבהם, אלא שיש לומר, שבזה עצמו נחלקו המקשן והתרצן, והמקשן הבין שגידולי הגדולין אסורין מחמת עצמן, ולכן לא תירץ כתירוץ הגמרא שהוא פשוט לכאורה. ב. דברי הגמרא תמוהים, שמתחילה מקשה הגמרא על רבי ינאי שדבר פשוט הוא כדבריו שגדולי גדולין מותרין, ולמה השמיענו רבי ינאי שגידולי גידוליו של בצל [שהוא דבר שאין זרעו כלה] הרי הן מותרין, ושוב מקשה הגמרא בהיפוך, והרי אדרבה גידולי גידולין אסורין, ואין זה דרך הש"ס! ? קושיא זו הקשה הר"ן בסוף הסוגיא בשם הרשב"א, וראה שם תירוצו. ג. הקשה רבינו עקיבא איגר: "קשה לי: הא בטבל לא שייך דגדוליו יבטלו, דהא טבל [אוסר] בכל שהו, והוי כמו נדרים [לעיל נט א] דגידולי גידולין אסורין, דאין לו ביטול דהוי דבר שיש לו מתירין, והכי נמי טבל". כלומר: מה קושיא היא על רבי ינאי מן המשנה העוסקת בטבל, והרי טבל דבר שיש לו מתירין הוא, ולכן אין הוא מתבטל בגדולי הגדולין, אבל רבי ינאי שדיבר בתרומה - שהיא אינה דבר שיש לו מתירין - שפיר אמר, שאם רבו גידוליו הרי הן מבטלין את האיסור המעורב בהן! ? [והר"ן גופיה לעיל דף נט ריש עמוד א כתב, שאין להקשות מטבל על רבי ינאי, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין]. ולכאורה נראה מדבריו, שהוא הבין בדעת המקשן שגידולי גידולין אסורין בטבל מחמת האיסור המעורב בהן, וכוונת הגמרא להוכיח שגידולי גידולין אינן מבטלין את האיסור המעורב בהן; כי לפי הצד שנתבאר לעיל באות א, שלדעת המקשן גידולי גידולין אסורין משום שהם עצמם נעשו איסור, אם כן אין לכאורה מקום לקושיית רבינו עקיבא איגר. וראה מה שכתבו בישוב קושייתו, ה"קרן אורה", וכמה אחרונים שנדפסו בסוף המסכת, וב"חזון איש" וב"קהלות יעקב".

^[10] א. נתבאר על פי לשון הר"ן שכתב: כלומר: כי אמרינן גבי טבל ד"גידולי גידולין אסורין", מיירי בשלא רבו גידולי גידולין על העיקר דהיינו גידולין וכו'. ולמדנו מדברי הר"ן, דכשם דבתרומה צריך שירבו גידולי הגדולין על הגדולין, ומשום שהגדולין עצמן אסורין, וכמו ששנינו: "גדולי תרומה תרומה", וכמבואר לעיל, כך גם גדולי טבל עצמן - בדבר שאין זרעו כלה - אסורין, וצריך שירבו גידולי הגדולין על הגדולין, ודבריו מחודשים, ולא הערה הר"ן את המקור לזה. ב. עוד צריך ביאור בדברי הר"ן שכתב, שאם רבו גידולי הגדולין של הטבל על הגדולין הרי הן מותרין, והרי טבל דבר שיש לו מתירין הוא, ואפילו באלף לא בטיל! ? [ועל הגמרא אין להקשות, כי לשון הגמרא מתיחס לדברי רבי ינאי שהוא מדבר בתרומה ולא בטבל, אבל הר"ן שכתב כן גם לגבי טבל, צריך ביאור]. ואפשר שטעם הביטול אינו משום ביטול ברוב שבכל התורה, אלא מטעם שטרח ונטע הבצל, וכפי שנתבאר לעיל בהערה שזה מועיל אף בדבר שיש לו מתירין. ג. לשון הגמרא "קא משמע לן" משמע שעיקר חידושו של רבי ינאי הוא שהגידולין מבטלין את העיקר, וזה קצת סתירה לר"ן בכל הסוגיא שדבר פשוט הוא שהגדולין מבטלין את העיקר אם אין דינם כמו העיקר. ומיהו באמת אין זה חידושו היחיד של רבי ינאי, אלא כמו שאמרה הגמרא לעיל, דקא משמע לן רבי ינאי, שאפילו בדבר שאין זרעו כלה, אין גידולי הגידולין אסורין מצד עצמן.

פרק שמיני - קונם יין

מתניתין:

מי שאמר: קונם יין שאני טועם היום - אינו אסור בו אלא עד שתחשך. ^[1] כי לשון "היום" לא משמע אלא עד שיגמור את אותו היום שהוא עומד בו.

ואם היה עומד באמצע השבוע, ואמר: קונם יין שאני טועם שבת [שבוע] זו, הרי זה אסור בכל השבת, השבוע, שהוא עומד בו.

וגם יום השבת עצמו, לשעבר ^[2] הוא נחשב, ואסור הוא בו.

אבל לאחר השבת, אינו אסור, כי "שבת זו" לא משמע אלא עד שיגמור את אותו השבוע שהוא עומד בו.

ואם היה עומד באמצע החודש, ואמר: קונם יין שאני טועם בחודש זה, הרי זה אסור בכל החודש, ולאחר אותו חודש הרי הוא מותר, וראש החודש ^[3] שלאחריו - דינו כלהבא, ומותר בו.

ואם אמר: "שנה זו", הרי זה אסור בכל השנה. וראש השנה שלאחריה, נחשב לעתיד לבא, ואינו אסור בו. ^[4]

ואם אמר "שבוע [שבע שנים] זה", הרי זה אסור בכל השבוע. ושביעית [שנת השמיטה] נחשבת לשעבר, והרי הוא אסור אף בה. ^[5] ואם אמר: "יום אחד", או "שבת אחת", או " חודש אחד", "שנה אחת", "שבוע אחד" -

הרי זה אסור ב"היקף אחד".

דהיינו, כשאמר "יום אחד", הוא אסור מאותה שעה שנדר בה ועד אותה שעה ביום המחרת.

ואילו בשאר הנדרים, הוא אסור מיום ליום, ^[6] מאותו יום שעומד בו עד לאותו יום בשבת, בחודש, בשנה ^[7] ובשבוע הבאים.

מי שאמר: קונם יין שאני טועם "עד הפסח", הרי זה אסור עד שיגיע הפסח. ובפסח עצמו מותר, כי בלשון בני אדם כשאומר "עד" כוונתו ולא עד בכלל.

אבל אם אמר: "עד שיהא הפסח", הרי זה אסור עד שיצא הפסח, כי משמע בלשונו: עד שיעבור הפסח כולו.

ואם אמר: "עד פני הפסח", יש בלשון זה ספק, האם הוא מתפרש עד רגע האחרון של פסח או עד לפני הפסח. ^[8]

והיות ולשון מסופקת היא, נחלקו תנאים בדינו:

רבי מאיר אומר: אינו אסור אלא עד שיגיע הפסח, ובפסח עצמו מותר, כי היות והזמן שלאחריו מסופק הוא, אין דעתו של אדם להכניס את עצמו למצב של ספק, ולא נתכוין לאסור אלא את הזמן הודאי שבכלל דבריו.

רבי יוסי אומר: אסור הוא מספק ^[9] עד שיצא הפסח, כי פעמים שאדם מכניס את עצמו למצב של ספק.

גמרא:

שנינו במשנה: קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך:

אמר רבי ירמיה בר אבא: אף שמן הדין אינו אסור אלא עד שתחשך, מכל מקום גוזר אני ^[10] שלא יהא מותר לכשיצא היום, אלא לכשתחשך צריך הוא שאלה לחכם ^[11] ואז יהא מותר.

ומפרשת הגמרא: מאי טעמא?

אמר רב יוסף:

גזירה קונם עלי "היום", משום "קונם עלי יום אחד", שאינו מותר לכשתחשך אלא עד אותה שעה למחרת.

כי אם נתיר לו כשאמר "היום" בלא שאלה, יבוא לטעות ולומר כן אף כשאמר "יום אחד" כי אינו יודע להבחין בין זה לזה.

הערות

^[1] כתב המאירי: ויראה לי בפירושו, עד צאת הכוכבים, שייראו שלשה מהם.

^[2] כן הגיה הב"ח, וכן הוא בר"ן. אבל המפרש והמאירי גורסים: ושבת שעברה, ופירש המאירי: "וזה שקורא לה שבת שעברה, פירושו שהוא משבוע שעברה, ופירוש הדברים: והשבת הבאה היא שעברה, כלומר: שהיא נמנית לאיסור עם השבוע שעברה", וכן פירש המפרש.

^[3] בין שהיה ראש החודש יום אחד, ובין שהיו שני ימים; וכמבואר בגמרא שזה הוא עיקר החידוש במשנה, שאם לא כן הרי "פשיטא".

^[4] כתב המאירי, שבבבא זו אין חידוש, ואף בגמרא לא שאלו על זה "פשיטא", ויראה לי מפני שסומכים היו לומר: איידי דתנא רישא [בחודש] הכי, תנא נמי סיפא הכי, וראה עוד שם.

^[5] הר"ן [ועוד ראשונים] הביא פירוש אחר במשנה, ולפירוש זה אין המשנה עוסקת מ"שבת" ואילך במי שנדר באמצע המחזור ["היקף" בלשון הר"ן], אלא במי שנדר בשבת קודש, בראש חודש, בראש השנה, ובשמיטה עצמה. ובכל אלו הרי הוא אסור משעה שנדר ועד סוף המחזור שלאחריו, ואפילו כשנדר בשבת ובשמיטה שהן אינן שייכות למחזור הבא אלא סוף המחזור הקודם הן [ויש מפרשים לפי פירוש זה, שהוא אינו אסור אלא בשבת ובששת ימי המעשה שלאחריו, ובשמיטה ושש שנים לאחריה, וכן פירש המפרש, והמאירי הביא את שני הביאורים בפירוש זה]. וכתב הרש"ש, שלשון המשנה "אסור בכל השבת" [וכן בכולם], משמע כפירוש זה. והר"ן חלק על זה, דכשנדר בשבת ובשמיטה, היות ושייכות הן למחזור קודם, אין הוא אסור כלל במחזור שלאחריהן, ואינו אסור אלא עד סוף השבת או סוף השמיטה, וכן כתב המאירי לדחות פירוש זה. וכתב עוד המאירי: כל שכן למי שמפרש שאסור כל השבוע הבא ושבת שלה ועוד שבת זו [כהבנת הר"ן בפירוש זה], ונמצא אסור שמונה ימים, שדבריו מתמיהים, שהרי אף ב"שבת אחת" אפילו היה עומד באמצע שבת [השבוע] לא נאסר אלא שבעה ימים שהוא היקף אחד, ולדבריו נמצא "שבת זו" חמור מ"שבת אחת". ב. בדברי הר"ן מבואר, שאף לפי השיטה השניה לא אמרו שהוא אסור במחזור שלאחריו, אלא כשנדר בשבת קודש או בשמיטה, אבל אם נדר ביום אחר מימי השבוע או בשנה אחרת משנות השמיטה אינו אסור אלא עד סוף המחזור, ראה שם. והר"ן הקשה על שיטתם ממה שאמרו בגמרא בראש השנה, בנודר בכט באלול שאינו אסור אלא באותו יום בלבד; ומבואר מדבריו דלשיטת החולקים עליו מן הדין היה שייאסר בכל השנה שלאחריו, וכל זה צריך ביאור. וכתב הרש"ש בביאור שיטתם, כי אם תמצי לומר שלא אסר עליו את יום השבת ושנת השביעית שהוא עומד בה, היה לו לומר "היום" או "השנה"; וראה מה שכתב לפי זה ליישב את קושיית הר"ן.

^[6] א. בתשובת הרשב"א חלק א סימן תר"נ כתב על משנתנו: דלשון "מיום ליום" משמע אותו יום וגם אותה שעה, והביא ראיות לזה, וכן משמע במאירי; ובשו"ת רבינו עקיבא איגר קמא סימן קי"ב פקפק בזה לדעת ראשונים אחרים, ראה שם. ומלשון המשנה שאמרה: "ואם אמר יום אחד וכו' מיום ליום", משמע כהרשב"א דבכלל לשון זה גם משעה לשעה, שהרי כשאמר "יום אחד" צריך שיהיה משעה לשעה. ועיין לשון הר"ן שכתב "ואם אמר יום אחד, שבת אחת, אסור מיום ליום: כלומר היקף אחד, וביום אחד אסור מעת לעת". ב. לשון הרמב"ם [פרק י מנדרים] הוא: שאיני טועם שבת אחת, הרי זה אסור שבעת ימים מעת לעת. שאיני טועם חודש אחד, אסור שלושים יום גמורים מעת לעת. ג. בפשוטו, אם אמר בט"ו לחודש "קונם עלי חודש אחד", יהיה אסור עד ט"ו לחודש הבא, בין שהיה החודש שעומד בו "חסר", ונמצא שלא נאסר אלא עשרים ותשעה יום, ובין אם היה החודש "מלא" ואז נאסר שלשים יום, וכן משמע בפירוש הרא"ש כאן. אבל מלשון הרמב"ם הנזכר מבואר שהוא סובר, שלעולם אסור הוא שלשים יום, ואם היה החודש שהוא עומד בו "חסר" ואסר עצמו בט"ו לחודש, אז יהא אסור עד טז בו; והמאירי כאן הביא את שתי השיטות [וראה בזה ב"ספר המפתח", ויתבאר עוד מזה בהערות לקמן סא א].

^[7] מי שאמר "קונם עלי שנה אחת" ונתעברה השנה, דין זה יתבאר בדברי הר"ן. לקמן נחלקו בדין זה הראשונים אם אסור שנים עשר חודש או שלושה עשר חודש. ודעת הר"ן היא שאינו אסור אלא שנים עשר חודש, ויתבאר בהערות במשנה לקמן סא א ולקמן במשנה סג א; אבל אם אמר "השנה" הרי הוא אסור בה ובעיבורה אפילו לדעת הר"ן.

^[8] לשון רש"י בקדושין סד ב הוא: "רבי מאיר אומר עד שיגיע, ומשיגיע אין כאן פני פסח, ואף על פי שכל יום ויום של פסח "פני" הוא לחבירו, לא מחית איניש נפשיה לספיקא", וזו היא כוונת הר"ן שכתב: "עד רגע אחד שלפני סוף יום האחרון של פסח".

^[9] כן היא הפשטות, וכן מפורש בתוספות. אלא שמלשון הרא"ש סא ב ד"ה ור' יוסי, משמע שהוא אסור בודאי, וראה גם בפירוש הרא"ש לעיל יח ב, ראה שם היטב.

^[10] נתבאר על פי לשון הרא"ש שכתב: רבי ירמיה לאו לפרש מתניתין קא אתי, דמתניתין שריא ליה לכשתחשך בלא שאלה. אלא סברא דנפשיה קאמר, שהחמיר וגזר גזירה זו להצריכו שאלה לכשתחשך. וראה לשון הר"ן.

^[11] הש"ך בסימן רכ סק"ג כתב בשם הפרישה ששאלה זו אינה צריכה פתח, וראה בזה ב"שלמי נדרים", וראה בהערה בעמוד ב.

היתר מעלין את האיסור? והתנן [והרי שנינו במשנה]: גידולי תרומה — תרומה ובודאי שאינם מבטלים את העיקר! ומשיבים: בגידולי גידולין קאמרינן [אומרים אנו], שהם מותרים. שאין מדובר כאן במה שגדל במישרין מן התרומה, אלא בגידולים שצמחו מגידולים אלה, ואותם התיר ר' ינאי. ומקשים: הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו]: גידולי גידולין של תרומה הרי הם חולין! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: אפילו בדבר שאין זרעו כלה, כגון בצלים — גידולי גידולים מותרים.

ומקשים: והתנן [והרי שנינו במשנה]: הטבל — גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה. אבל דבר שאין זרעו כלה — גידולי גידולין אסורין, ולפי זה היו אף גידולי הגידולים של תרומה זו צריכים להיות אסורים! ומשיבים: רבויא [ריבוי וגידול] שרבו גידולין על עיקרו מותר קא משמע לן [השמיע לנו].

א משנה האומר "קונם יין שאני טועם היום" — אינו אסור אלא עד סוף אותו יום, עד שתחשך, ולא עשרים וארבע שעות ("מעת לעת"). האומר: "קונם יין שאני טועם שבת (שבוע) זו" — אסור בכל השבת (השבוע), ושבת שעברה שאם נדר ביום השבת עצמו, הריהו בכלל איסור זה, למרות שהשבת נחשבת כשבוע שעבר. האומר "חדש זה" — אסור בכל החדש, וראש חדש של החודש הבא נמנה להבא עם החודש האחר, ומותר בו.

וכן האומר "שנה זו" — אסור בכל השנה, וראש השנה של השנה הבאה נחשב לעתיד לבא ולא בשנה זו. "שבוע (שבע שנים) זה" — אסור בכל השבוע, ואם נדר בשנת השביעית (השמיטה) עצמה אסור גם בשביעית שעברה, כלומר, אף באותה שנה עצמה.

כל זה כשאמר "יום זה" "שבוע זה", ואם אמר שהוא אסור "יום אחד" "שבת אחת" "חדש אחד" "שנה אחת" "שבוע אחד" — אסור מיום ליום, כלומר, אם נדר בלשון "יום אחד" אסור עד לאחר עשרים וארבע שעות. וכן "שבת אחת" אסור במשך שבוע שלם וכו'.

האומר שהוא אסור בדבר "עד הפסח" — אסור עד שיגיע חג הפסח, אמר "עד שיהא הפסח "— אסור עד שיצא חג הפסח. אם אמר "עד לפני הפסח", ר' מאיר אומר: אסור עד שיגיע (יתחיל) חג הפסח, ר' יוסי אומר: אסור עד שיצא (יגמר).

ב גמרא שנינו במשנה: האומר "קונם יין שאני טועם היום" — אינו אסור אלא עד שתחשך. אמר ר' ירמיה: לכשתחשך אינו מותר מיד, אלא צריך שאלה לחכם שיתיר לו את נדרו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הלא כבר עבר זמן הנדר! אמר רב יוסף: גזירה גזרו על זה שאמר "היום" משום זה שאומר "יום אחד", שהוא אסור מעת לעת. שאם יותר לו נדרו מיד לכשתחשך, שמא ידור הוא או אחר ב"יום אחד", ויחשוב שגם במקרה זה הוא מותר עם חשיכה, ולכן הצריכוהו לבוא לחכם והחכם יברר באיזו לשון השתמש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה חדש זה אסור בכל החדש וראש חדש להבא שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד לבא שבוע זו אסור בכל השבוע ושביעית שעברה ואם אמר יום אחד שבת א' חדש אחר שנה אחת שבוע אחת אסור מיום ליום:

יש מי שגורס: ריבוייא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קא משמע לן. ומפרשים דהא דתנן הטבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין, הני מילי הזרע בעצמו הגדל מן הגידולין שהוא העיקר והחשוב שבו, אבל הגידולין שרבו ממנו מותרין, והיינו דאתא רבי חנינא לאשמועינן. ובתוספות [כאן ד"ה התם דלא רבו הכא דרבו] פירשו דהא קא משמע לן דהא דתנן הטבל גידולי גידולין אסורין, הני מילי בשלא רבו כל כך על העיקר שיהא בהם שיעור לבטל את העיקר, והא דרבי חנינא כשרבו הגידולין על העיקר ולפיכך מותר, והא אתא לאשמועינן, ויש מי שגורס התם רבו הגידולין על העיקר, אבל הכא לא רבו גידולין על עיקרו, והכל עולה לטעם אחד.
יש מפרשים כגון שעמד באמצע שבת ואמר קונם יין עלי שבת זו הרי זה אסור בכל הימים הבאין עד יום השבת, ויום השבת הבא נמנה לאיסור עם השבת שעברה, וכן אם עמד באמצע החדש ואמר קונם יין שאני טועם חדש זה אינו אסור אלא עד סוף אותו חדש, אבל יום ר"ח הבא אינו נמנה לאיסור עם החדש שעבר אלא עם החדש הבא, ואוקימנא בגמרא אפילו בחדש חסר, דאף על גב דיום ראשון של חדש מחשבין החדש שעבר הוא מדינא, מכל מקום כיון דקרו ליה אינשי ריש ירחא ונדרים הולכין אחר לשון בני אדם גם זה אינו אלא עד אותו יום שקורין אותו ראש חדש. ויש מפרשים כגון שהיה עומד ביום שבת עצמו ואמר שבת זו, אסור בכל השבת, והשבת עצמה שעבר גם כן אסור בכלל נדרו, ואותו יום השבת הוא קורא שבת שעברה. וכן אם עמד ביום החדש הראשון ואמר חדש זה כל החדש הבא אסור, ויום החדש בעצמו אסור בכלל החדש הבא, ואף על גב דאינו מכלל חדש הבא אלא תשלום החדש שעבר. ואינו מחוור בעיני כלל, דכיון שהוא עומד ביום השבת ואמר שבת זו מפני מה אתה אוסרו בשבת הבאה כלל, אדרבה לא היה לנו לאוסרו אלא באותו יום השבת בלבד שהוא עומד בו, וכענין שאמרו במודר הנאה מחברו לשנה דתניא בפרק קמא דמסכת ראש השנה [יב, ב] באחד בתשרי ראש השנה לירקות ולמעשרות ונדרים, ואמרינן לנדרים למאי הלכתא כדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום, ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה, ועוד דהיאך אפשר שיהיה חמור יותר האומר שבת זו מן האומר שבת אחת, דבשבת אחת אינו מונה אלא היקף אחד דהיינו שבעה ימים בלבד, והאומר שבת זו יהא אסור שמונה ימים, דכשתמצי לומר דבשבת זו לאו תשלום שבת זו שהוא עומד בה קאמר אלא שבת שלימה קאמר, וכדמשמע שהיינו אומרים במי שהיה עומד בכ"ט באלול ואמר שנה זו, אי לאו דאשמועינן ברייתא דלצעורי קא מיכוון והא איצטער וכדאמרינן התם אם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בכ"ט באלול עלתה לו שנה, ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער, דאלמא משמע דאי לאו מהאי טעמא הוה אמינא למאן דאמר יום אחד בשנה [אין – לפי השי"מ] חשוב שנה שיהא אסור עד תשלום שנה, דשנה זו שאמר מיום זה עד שנה קאמר, אפילו הכי לא היה לנו לאסור כאן אלא שבעה ימים עד שבת שהוא עומד. ועוד דברוב הספרים גרסינן בגמרא פשיטא מהו דתימא יומי דקמי שבתא קאמר קא משמע לן ולפי הפירוש השני יומי דבתר שבתא הוה ליה למימר, והפירוש הראשון נראה לי עיקר.

אמר רבי ירמיה בר אבא לכשתחשך צריך שאלה לחכם. אמר רב יוסף גזרה משום יום אחד. ותענית יחיד דאינו אלא מצפרא ועד פניא ולא הצריכו בו שאלה. נראה לי שלא גזרו אלא באומר יום זה שהוא מותר בתחלת היום ומותר לכשתחשך, דבהאי הוא דאתי לאיחלופי גם כן ביום אחד שהותר בתחלתו כמוהו, אבל במקבל עליו תענית שהוא אסור כל היום מתחלתו ועד סופו אינו מתחלף ביום אחד, שזה שהותר בשחשכה היינו במתענה מתחלת היום, אבל זה שהותר מתחלתו אלא שקבל באמצע היום יום אחד דין הוא שיאסר כמדת יום אחד שלא יתחלף לו באידך, ועכשיו שהורגלו לקבל יום אחד בשבועה ואין מחייבין אותו להתענות יום תמים כ"ד שעות, נראה לי משום דבנדרים פיו ולבו שווין בעינן, וכיון שאין הכל מתכוונין עכשיו אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך הרי זה מותר, וכמי שהוציא פת סתם ואמר לא נתכוונתי אלא לפת חטים שהוא פטור, והשתא דאתינן להכי אפילו ביום זה אין ראוי לגזור עכשיו משום יום אחד, דיום אחד נמי עכשיו אינו אסור אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך וצריך תירוץ. [גליון: – לפי השי"מ] ואני אומר דדוקא כשקבל עליו תעניתו ומן הטעם שאמר, אבל אם אמר קונם יין שאני טועם היום משתחשך צריך שאלה לחכם ומשום גזרה דיום אחד, דהכא ליכא למימר דאם אמר קונם יין שאני טועם יום אחד דלא נתכוון אלא עד שיעלה עמוד השחר, אלא אם היה עומד בתחלת הלילה עד למחרת בתחלת הלילה.

קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך. ואמרינן עלה בגמ' א"ר ירמיה ולכשתחשך צריך שאלה לחכם מ"ט אמר רב יוסף גזירה משום יום אחד פי' דאי שרית ליה בהיום לכשתחשך אתי לנהוגי היתירא נמי לנודר ביום א' דדיניה ודאי מעת לעת ורבינא פריש דהא גזירה דר' ירמיה אזלא כר' נתן דאמר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב קרבן פי' וכדי שיפרוש ולא יהא רגיל בנדרו מאריכין זמן נדרו כל מה שאפשר כדי לצערו ובין למר בין למר לא נאמרו דברים אלו אלא בעם הארץ ורבינו ז"ל לאכתבה משום דתנא דמתני' לא ס"ל מדקתני שאינו אסור אלא עד שתחשך אלמא לכשתחשך מותר ואין צריך שאלה ודר' ירמיה בר אבא כרבי נתן הוא דאזלא ולית הלכתא כוותיה ודעת רבינו אין נראה דתנא דמתני' קתני דינא ודר' ירמיה בעם הארץ ומשום חומרא ולא פליגי:

שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה. פירוש כגון שהיה עומד בשבת ואמר קונם עלי פירות בשבת זו אסור בכל ימי השבוע הבאה ושבת שעומד בה בכלל והא דקרי לה שבת שעברה לפי שנמנית בעלמא עם ימי השבוע שעבר שהוא שביעי שלהם:

חדש זה אסור בכל החדש וראש חדש להבא. פי' כגון שהיה עומד בראש חדש ואסר עליו פירות חדש זה אסור בכל ימי החדש הבא ויום ראש חדש שעומד בו בכלל האיסור וקרי ליה להבא משום דבעלמא כן הוא נמנה להבא ואוקימנא בגמ' דאפילו קאי בחדש חסר שראש חדש שני ימים והוא עומד ביום ראשון מהם מהו דתימא נידון לשעבר קמ"ל דכיון דריש ירחא קרו ליה נידון להבא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן הדין לענין כתיבת שטרות אפילו ראש חדש ראשון של שני ימים נידון להבא וכותבין ביום ר"ח פלוני או בחדש פלוני סתם דהכי משמע לקמן דנדרים (א) ושבועות כי הדדי נינהו והא דאמרינן דכי אמר שבת זו משמע שבוע כשפירש כן או שגלה דעתו דאי לא משמע אלא יום שבת עצמו בלבד:

שנה זו. כגון דקאי בראש השנה ואמר שנה זו אסור בכל השנה הבאה ור"ה שעומד בו נידון להבא וקרי ליה להבא לפי שהוא נמנה להבא:

שבוע זו. כגון שעומד בשביעית ואמר שבוע זו אסור בכל השבוע:

והשביעית שעברה. פי' ששנת השביעית שעומד בה מן המנין וקרי לה שעברה לפי שנמנית עם שבע שנים שעברו והיא שביעית להם וכדכתיבא גבי שבת וקתני שנה ושביעית לאשמעינן שאפילו באלו שזמנן מרובה שנה ושביעית שעומד בה משמע ויש לפרש ג"כ משנתנו כשעומד תוך ימי השבוע ותוך ימי החדש והשנה והשבוע וכי קאמר שבת זו אסור בימי השבועה נשארי' ושבת הבאה נידון ג"כ לשעבר וכן בר"ח אם היה עומד בתוך החדש ואמר חדש זה אסור בכל ימי החדש הנשארים אבל יום ר"ח שלאחריו אינו בכלל ונידון להבא דהא ריש ירחא קרו ליה וכן כשעומד בתוך השנה ואמר שנה זו ראש השנה שלאחריה אינו בכלל ונידון להבא ושביעית כשבת ששנת שביעית הבאה בכלל איסור ונדונית לשעבר ולגבי עיקר דינא ליכא פלוגתא בין הני פירושי:

יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע [אחד] אסור מיום ליום:

גמ' ר"ח להבא פשיטא כי איצטריך לחדש חסר דעבדי ר"ח שני ימים מהו דתימא ראש חדש לשעבר הוי קמ"ל דהא קרו ליה אינשי ריש ירחא איבעיא להו קונם יין שאני טועם יום מאי דיניה כהיום דמי ושרי משתחשך או דילמא כיום אחד דמי ואסור מעת לעת ולא איפשיטא ולחומרא ודכולי עלמא מההוא יומא דקאי ביה מתחיל לאלתר באמר יום או שאמר יום אחד וכן בחדש ושבת ושנה. והמונה חדש סתם מסתברא דמונה חדש מלא וכן דעת מורי נר"ו:

מתני' עד הפסח אסור עד שיגיע. פי' ובליל פסח מותר דלגבי נדרים עד ולא עד בכלל:

עד שיהא אסור עד שיצא כל הפסח. פי' דלישנא דשיהא הכי משמע עד שיהא כל זמן:

עד לפני הפסח ר"מ אומר עד שיגיע. ליל פסח מותר רבי יוסי אומר עד שיצא ואמרינן במאי קא מיפלגי מ"ס עד לפני הפסח עד קמי פסחא משמע פי' וכיון דעד ולא עד בכלל אינו אסור (ב) עד שיגיע ומר סבר עד (ג) דמתהני פסחא משמע פי' דפנים אחרונים דפסח קאמר שכל יום ויום פנים לחבירו וכיון שכן דעתיה אכוליה פסחא:

ובגמ' רמיא מתניתין אפלוגתא דרבי מאיר ורבי (ד) אסי במתני' דקדושין ואמר רבחנינא מוחלפת השיטה וסייעתיה ממתני' דמהפך לה נמי אבל רבינו ז"ל קיים משנתנו כצורתה משום דבמסכת קדושין [דף סד:] אתינן מעיקרא לאפוכה כי הכא ובמסקנא אמרי' [דף סה.] דלא תיפוך מתני' אלא מתניתא ורבי יוסי ור' מאיר בטעמא פליגי מר סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא ומר סבר עד שתתפני פסחא משמע והאי פירוקא עדיף טפי דמקיימין מתני' דמתני' עדיפא טפי לקיומא ממתניתא ולהכי אייתי מרן ז"ל הכא וקי"ל דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

והתנן גידולי תרומה [תרומה]. משנה היא בפ"ט דתרומות (מ"ד) ומפרש טעמא בפ"ק דשבת (דף יז:) דילמא משהי ליה ואתי לידי תקלה:

הא נמי תנינא. אי איירי נמי בגידולי גידולין אכתי איכא לאקשויי מאי קמ"ל משנה שלימה שנינו גידולי גדולין מותרין סיפא דהך מתני' דגידולי תרומה תרומה היא:

והא תנן הטבל גידוליו תרומה כו'. וכיון דאפילו גידולי גידולין של טבל אסורים בדבר שאין זרעו כלה כל שכן של תרומה דהא בדבר שזרעו כלה גידולי תרומה תרומה וגידולי טבל חולין:

רבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קמ"ל. דהא דאסור גידולי גידולין בלא רבו אבל רבו אפי' גידולין מותרין דגידולי היתר מעלין את האיסור:

הדרן עלך הנודר מן הירק

וחזרו אחר כן למה שאמרו למעלה בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר: והקשה למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור ולשון זה אינו מדוקדק דהא משמע דפשיטא ליה דגידולין מיהא מותרין והרי לפי קושייתו אף הגידולין אסורין אלא עיקר הקושיא אכולא מילתא קאי כלומר היכי אמרת מותר הן בעיקר הן בגדולין דהא גידולי תרומה תרומה ותירץ דאגדולי גידולין קאמר וכגון דבצל גופיה הוה ליה גידולי תרומה וקמ"ל דאפילו כשאין זרעו כלה גידולי גידולין מותרין ומקשה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה לאכל אכילת עראי אבל דבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין ותרומה דינה כטבל ותירץ התם דרבו הכא דלא רבו כך גורסין בתוספות ופרשו בה זו שאמרו גידולי גידולין אסורין פירושו בשלא רבו גידולי גידולין על העיקר אבל ברבו מותרין אף באין זרעו כלה ויש גורסין ריבויא דרבו גידולין על עיקרו דמותר אתא לאשמועינן ומפרשין בה זו שאמרו גידולי גידולין אסורין פירושו הזרע בעצמו שנולד בגידולין אבל הגידולין שרבו מאותו הזרע מותרין וכבר כתבנו למעלה מה שראוי בה לענין פסק:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

קונם יין וכו' זה הפרק יכלול ענין החלק הששי שבספר ר"ל בנודר לזמן סתום כגון שבת זו או שנה זו או עד הפסח או עד הקציר וכיוצא באלו היאך דנין בו וכן יכלול ענין ביאור אחר דומה לענין החלק השלישי במה שיצא מכלל הנדרים להיתר אף בנדר גמור אם בלא כלום אם כשיאמר אי זה דבר כגון הריני כאלו התקבלתי כמו שיתבאר ובא ענין זה הנה על ידי גלגול כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אלו שהזכרנו וזהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה חדש זה אסור בכל החדש וראש חדש הבא שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד לבא שבוע זה אסור בכל השבוע ושביעית שעברה אבל אם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחד אסור מיום ליום אמר הר"ם פי' ענין אמרו ובשבת שעברה שיאסר עליו השניה גם כן לפי שהוא מיוחס עם הימים העוברים לפניו אשר אסר עליו בהם השתיה באמרו שבת זו וכן הדין באמרו שבוע זו שנקח השביעית בדמיון מה שלפניו אבל ראש חדש וראש השנה אינו כן אבל יותר לו השתיה בהן אבל מי שנשבע שאינו טועם היום לא יותר לו השתיה לכשתחשך עד שישאל לחכם וזו גזרה אולי ישבע פעם שנית שאינו טועם יום אחד שיחייבה שיעמוד מעת לעת וישתה משתחשך ולא יפרוש בין אמרו היום או אמרו יום אחד וכן כאשר אמר קונם יין שאיני טועם יום או שבת או שנה או שבוע הנה דינו כדין מה שיאמר יום אחד או שבת אחת אשר יעמד מעת לעת כאמרו יום ומיום ליום כאמרו שבוע או שנה או שבת וכן כאשר אמר חדש יעמד שלשים יום:

אמר המאירי קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך ואין אומרין ליום שלם נתכון ושנאסרהו מעת לעת אלא דוקא עד שתחשך ויראה לי בפירושו עד צאת הככבים שיראו שלשה מהם ופרשו בגמרא שאף בערב לא יאכל לכתחלה עד שישאל על נדרו לפני חכם גזרה שמא יאמר יום אחד שדינו כיום שלם מעת לעת ויבא לאכל משתחשך אלא שמכל מקום מן הדין מותר ואם אכל אין כאן בל יחל ויש חולקין לומר שמותר בלא שאלה לכשתחשך כמו שנבאר בגמרא ואף גדולי הדורות נסכמים בה אלא שרוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון:

אמר שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה פירשו בתוספות שזה הנודר עומד באמצע השבוע כגון ביום שלישי או ביום רביעי או אפילו בתחלת השבוע כגון ביום א' וכשנדר שבת זו יש במשמע כל שיש לפניו מן השבוע והשבת שהוא יום אחרון שבה וזה שקורא לה שבת שעברה פירושו שהוא משבוע שעברה ופי' הדברים והשבת הבאה היא שעברה כלומר שהיא נמנית לאיסור עם השבוע שעברה ואין אומרין שלא כיוון אלא על השבת אלא אף ימי השבוע שלפניו בכלל וזהו שאמרו בגמרא מהו דתימא יומא דשבתא קא אמר קמ"ל ויש גורסין יומי דשבתא כלומר מהו דתימא שלא נתכון לאסור יום השבת אלא לימי השבוע קמ"ל וכן עיקר ויש מפרשים שהיה עומד בשבת ונדר שבת זו ואמר שאסור כל השבוע הבאה ר"ל ששת ימי החול ושבת זו שהוא עומד בה שכבר עברה ואין זה כלום שזה בודאי לא נאסר אלא ליומי שמאחר שאמר שבת זו מה נפשך אם ליום שבת הוא מתכוין הרי אין החול בכלל ואם לזמן השבוש הוא מכוין כל שאמר זו אפילו בשעה אחרונה אין בכלל נדרו אלא מה שיש לפניו וכמו שאמר בנודר לשנה זו שאפילו עמד בכ"ט באלול עלתה לו שנה כמו שביארנו בראשון של ראש השנה כל שכן למי שמפרש שאסור כל שבוע הבאה ושבת שלה ועוד שבת זו ונמצא אסור שמנו ימים שדבריו מתמיהים שהרי אף בשבת אחת אפילו היה עומד באמצע שבת לא נאסר אלא שבעה ימים שהוא היקף אחד ולדבריו נמצא שבת זו חמור משבת אחת אלא עיקר הדברים כפירוש ראשון:

ונעתק משבת לחדש ואמר שאם נדר לחדש זה אסור בכל החדש ולשטתנו אתה מפרש שהיה עומד באמצע החדש או בראשו או בסופו ונדר לחדש זה והרי בכלל כל שלפניו מאותו החדש אם מעט ואם הרבה וראש חדש הבא שלהבא ר"ל נידון להבא ואינו בכלל נדרו שאינו נמנה בחדש שעבר אלא בשל הבא ופירשו בגמרא אפילו בחדש חסר ר"ל שהחדש שעמד בו מלא וחדש הבא חסר והוא שני ימים והראשון הוא להשלמת יום שלשים לחדש שעבר ואע"פ כן לענין נדרים נידון כלהבא הואיל ובלשון בני אדם הוא נקרא ראש חדש ואף זה יש מפרשים בו שהיה עומד בראש חדש ואומר חדש שכל החדש הבא אסור ומה שפרשו בגמרא אפילו לחדש חסר כלומר אפי' היה יום שעומד בו יום ראשון לשני ימי ראש חדש שהחדש חסר ואין אומרין אינו אלא סוף ראשון ולא יאסר אלא יומו ולענין פסק ודאי כך הוא אלא שלענין פירוש הדברים ברורים כדעת ראשון:

שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד אף זו לשיטתנו אתה מפרשה שהיה עומד באמצע שנה או בראשה או בסופה ואמר שכל שנדר לשנה זו יש בכלל נדרו כל ימי השנה שלפניו אם מעט אם הרבה ויום ראש השנה הבאה אינה בכלל נדרו משנה שעברה היא נדונת אלא משנה העתידה וזו ודאי לא הוצרכה ואף בגמרא לא שאלו בה פשיטא ויראה לי מפני שסומכים היו לומר דאיידי דתנא רישא הכי תנא נמי סיפא הכי אי נמי שהיו יכולים לתרצה על הדרך שתירצוה בחדש שלא לחוש לספק אלול מעובר ואף זו לשטה אחרת מפרשין בה שהיה עומד בראש השנה וכשנדר לשנה זו אסור בכל השנה הבאה שיום ראש שנה שהוא עומד בו של שנה העתידה הוא ונמצאת כל השנה בכלל נדרו ולענין פסק ודאי כך הוא אלא שלענין פירוש ראשון עיקר:

שבוע זו וכו' לשיטתנו אתה מפרשה שעומד באמצע השמטה כגון בשנה רביעית או בראשונה והיא שנה שמינית לשמטה שעברה או בשנה אחרונה ויש בכלל נדרו שני השבוע שלפניו והשביעית שעברה ר"ל ושביעית הבאה נדונת עם השבוע שעברה כענין שפרשנו בשבת זו ושבת שעברה ולשיטה אחרת מפרשים שעומד בשנת השמטה ר"ל השביעית ואומר שאסור בכל ששת שני השמטה הבאה ובשנה זו שהוא עומד בה שהיא מכלל השמטה שעברה ולשיטתנו זו אינה וודאי כל שעומד בשנה השביעית אפי' היא בסופה כל שאמר זו לא נאסר בשנה הבאה כלל על הדרך שביארנו בשבת זו:

אמר יום אחד והיה עומד באמצע היום אסור לכל זמן יום אחד שהוא כ"ד שעות מעת לעת וכן אם נדר לשבת אחת אסור לכל זמן שבת אחת שהוא שבעה ימים מעת לעת ר"ל שאם נדר ביום רביעי בתחלת כניסתו אסור עד כניסת יום רביעי שבשבוע הבאה וכן בחדש אחד אם נדר בתחלת יום שמיני לחדש אסור עד תחלת יום שמיני של חדש הבא והם כ"ט יום בחדש חסר ובמלא שלשים ויש מפרשים שאף בחסר צריך שלשים יום גמורים ואם נדר לשנה אחת אסור עד שיהא לשנה אחרת כיום שהוא עומד בו עכשו ואם נתעברה השנה אם הוא צריך למנות ימי העבור אם לאו יתבאר דינו למטה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שבת זו אסור בכל השבת ושבת לשעבר פי' כשאמר שבת זו משמע שבוע זו עד שישלים כמו היום דמשמע עד שתחשך ויום שבת עצמו נידון כימים שעברו שאין השבוע משלים עד שיצא יום השבת דלא תימא אין אדם קורא שבוע אלא ליום החול:

חדש זה אסור בכל החודש וראש חודש להבא פי' אסור בכל החדש בין רב בין מעט ואם נדר בראש החודש נידון אותו היום להבא כשאר ימי החדש ואתא לאשמעינן אע,פ שהיא חדש חסר שמקדשי' בראשו שני ימים והראשון נמנה יום למ"ד לחדש שעבר אם נדר באותו היום ואמר חודש זה נידון אותו היום להבא כיון דקרי ל'י ריש ירחא וה"ה נמי שאם נדר בחדש שעבר שאסור באותו היום שהרי כל עיקרו של חדש שעבר הוא ונמצא שנידון לשעבר ולהבא:

שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה להבא פי' כמו שפירשו בחדש זה וכגון שעברו את אלול ועשו ראש השנה שני ימים ומפני שפירש חדש זה לא הצורך לפרש שנה זו:

יש מי שגורס ריבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קא משמע לן. ומפרשינן דהא דתנן הטבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין הני מילי הזרע בעצמו הגדל מן הגידולין שהוא העיקר והחושב שבו אבל הגידולין שרבו ממנו מותרין והיינו דאתא רבי חנינא לאשמועינן. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הפירוש: רבויא דרבו גידולין על עיקרו מותר והיכי דמי כגון שאם תחלת עיקרו כזית ורבו גידוליו על עיקרו מותר קאתי לאשמעינן. כלומר לעולם בדבר שאין זרעו כלה קאמר ר' חנינא תריתאה וקא משמע לן דגידולין דרבו על עיקר מותר והיכי דמי כגון שאם תחלת עיקרו כזית ורבו גידולין על עיקר והגדיל עד כביצה אותה תוספת מותר וכי תני להתם דבדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין שאם היה זרע שהזריע ממנו וחזר וזרעו לעולם הוא אסור לפי שהזרע מעיקר הוא יוצא ולא מתוספת. ורבי ינאי אתא לאשמעינן דההיא תוספת דהויא על העיקר שנטע מותרת ע"כ. ותירץ דרבי ינאי השמיענו רבוייא דרבו גידולין על עיקרו ומה שאסר מתני' היכא דלא רבו גידולין על העיקר וחזר וזרעו פעם אחרת וגדל ורבו גידוליו על עיקרו דהשתא הוי שני רבויין אז מותר הכל. או איפשר כי לא התיר רבי ינאי אלא הרבוי לבד אבל העיקר שהיה איסור תחלה לא. וכן נמי איפשר לפרש דאפילו בפעם הראשון שזרעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר לפי תירוץ זה האחרון אבל לפי תירוץ הראשון דוקא גידולי גידולין ובלא רבויא דהכי סלקא דעתין תחלה. אבל אם נפרש כן תמה איך היה מבין דרבי ינאי בלא רבויא מיירי והא קתני במילתיה ורבו גידוליו על עיקרו. הרי"ץ ז"ל.
סליק פרק הנודר מן היין פרק קונם יין שאני טועם פרק שמיני

פירש הנודר סתם באיזה חפץ יאסר ועתה מפרש הנודר סתם באיזה זמן יאסר קונם יין שאני טועם היום. דרך העולם לפרוש מיין שמביא יללה לעולם להכי נקט יין. הרא"ם ז"ל.

קונם יין. האומר בלשון קונם יין שאני טועם היום בין עומד בתחלת היום בין עומד בחצי היום אין אסור אלא עד שתחשך דלא אסר עליו אלא אותו היום שהוא עומד בו. שבת זו כגון שהיה עומד בשבת ואמר קונם יין שאני טועם שבת זו משמע דכל ימות השבת נמי קאמר דודאי משום שבת לחוד לא נתכון זה לכך אסור כל ששת ימים הבאים ושבת שעברה דהיינו נמי אותו שבת שהוא עומד בו. והוא הדין אפילו היה עומד באמצע השבת או באמצע החדש או באמצע השמטה ואמר חדש זה או שנה זו או שמטה זו אינו אסור אלא אותה שבת שהוא עומד או אותו חדש או אותה שנה או אותו שמטה בלבד. פירוש. ויש מפרשים כגון שהיה עומד ביום שבת עצמו ואמר שבת זו אסור בכל השבת הבאה והשבת שעברה גם כן אסור וכו' ככתוב בעמוד. ואינו מחוור בעיני כלל דכיון שהוא עומד ביום השבת וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ועוד דהיאך איפשר שיהא חמור יותר האומר שבת זו מן האומר שבת אחת דבשבת אחת אינו מונה אלא היקף אחד דהיינו שבעה ימים בלבד והאומר שבת זו יהא אסור שמונה ימים דכשתמצי לומר שבת זו לאו תשלום שבת זו שהוא עומד בה קאמר אלא שבת שלימה קאמר. וכדמשמע שהיינו אומרים במי שהיה עומד בכ"ט באלול ואמר שנה זו אי לאו דאשמועינן ברייתא דלצעורי קא מיכוין והא איצטער וכדאמרינן התם אם אמר שנה זו אפילו לא עמד אלא בכ"ט באלול עלתה לו שנה ואפילו למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער דאלמא משמע דאי לאו מהאי טעמא הוה אמינא למ"ד יום אחד בשנה אין חשוב שנה שיהא אסור עד תשלום שנה דשנה זו שאמר מיום זה עד שנה קאמר אפילו הכי לא היה לנו לאסור כאן אלא שבעה ימים עם שבת זה שהוא עומד בו. ועוד דברוב הספרים גרסינן בגמרא פשיטא מהו דתימא יומי דקמי שבתא קאמר קא משמע לן. ולפי הפירוש השני יומי דבתר שבת הוה ליה למימר. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. הרשב"א ז"ל.

גמרא אמר רבי ירמיה. לאו לפרושי מתניתין אתא דאם כן אפילו ביום אחד נמי מותר כמו שישאל לחכם וקאמר לכשתחשך אסור עד שישאל עליו. שטה.

לכשתחשך צריך שאלה לחכם. ארישא דמתניתין קאמר דקתני קונם עלי היום אינו אסור אלא עד שתחשך וגזרינן שיצטרך שאלה לחכם דבלאו הכי לא יהא מותר לשתות יין כאלו לא נגמר זמן הנדר. הרי"ץ ז"ל.
ותענית יחיד דאינו אלא מצפרא ועד פניא ולא הצריכו בו שאלה נראה לי שלא גזרו אלא באומר יום זה שהוא מותר בתחלת היום ומותר לכשתחשך דהאי הוא דאתי לאיחלופי גם כן ביום אחד שהותר בתחלתו כמוהו אבל במקבל עליו תענית שהוא אסור כל היום מתחלתו ועד סופו אינו מתחלף ביום אחד שזה שהותר כשחשכה היינו במתענה מתחלת היום אבל זה שהותר מתחלתו אלא שקבל באמצע היום יום אחד דין הוא שיאסר במדת יום אחד שלא יתחלף (לא) לו באידך. ועכשו שהורגלו לקבל יום אחד בשבוע ואין מחייבין אותו להתענות יום תמים כ"ד שעות נראה לי משום דבנדרים פיו ולבו שוין בעינן וכיון שאין הכל מתכונין עכשיו אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך הרי זה מותר וכמי שהוציא פת סתם ואמר לא נתכוונתי אלא לפת חטים שהוא פטור. והשתא דאתינן להכי אפילו ביום זה אין ראוי לגזור עכשו משום יום אחד דיום אחד נמי עכשו אינו אסור אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך. וצריך תלמוד. הרשב"א ז"ל.
גיליון ואני אומר כי דוקא בשקבל עליו תענית ומן הטעם שאמר אבל אם אמר קונם יין שאני טועם היום משתחשך צריך שאלה לחכם ומשום גזרה דיום אחד דהכא ליכא למימר דאם אמר קונם יין שאני טועם יום אחד דלא נתכוון אלא עד שיעלה עמוד השחר אלא אם היה עומד בתחלת הלילה (על למ') עד למחרת בתחלת הלילה. עד כאן.

רש"י האיסור הס"ד בד"ה בגידולי כו' דה"ק כצ"ל חולין הס"ד:

גמרא והתנן הטבל כו' אבל דבר שא"ז כלה ג"ג אסורין. בגה"ש העלה בצ"ע דמאי פריך מטבל שאני טבל דהוה דבר שיל"מ ע"ש. וכמו כן קשה בפסחים (לד) דפריך כה"ג ע"ש. ול"נ דהש"ס מפרש דהא דתני אבל דבר שאז"כ כו' קאי נמי על מתניתין דלעיל (מד) ג"ת תרומה וג"ג חולין דומיא למה שפי' הר"ן לעיל (נז) במשנה ע"ש ודלא כפי' הר"ן והרא"ש דפריך מכח כש"כ ועמש"כ בתרומות שם:

רא"ש ד"ה והתנן הטבל גידוליו מותרין כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה רבויא דרבו. דהא דאסור גידולי גידולין בלא רבו כו'. כצ"ל:

במשנה חדש זו. במשניות ובירושלמי הגי' זה וכן בציון המפרשים כאן וכן עיקר. כי בכל המקרא הוא בל"ז. וכצ"ל לקמן בפיסקא שבגמרא:

שם יום אחד כו' אסור מיום אל יום. נ"ל משום דבנדרים הולכים אחר לשון בנ"א. אבל בל"ת איננו רק עד שתחשך. וראיה לדבר אותו ואת בנו דכתיב בו יום אחד ודינו כמבואר ביו"ד סי' טז ס"ד:

והנה אם אמר שלשים יום משמע לי מסוגיא דנזיר (ה, ו) ומפי' התוס' שם דמקצת יום למ"ד ככולו. וכן יום שעומד בו עולה ליום אחד דומיא דנזיר שם. (ובחדש אחד כ' הש"ך בסי' ר"כ סקי"ג דמונה משעה לשעה). ונראה דה"ה אם אמר שני ימים עולה לו יום זה ליום אחד ולמחר עולה לו ג"כ מקצת היום ככולו. אך לפ"ז אם נדר סמוך לשקעה"ח יהיה חמור יום אחד משני ימים וזה תימה:

גמרא גזירה היום משום יום אחד. והרע"ב שכתב משום יום סתם ל"ד דיום סתם גופיה הוא בעיא דלא איפשטא לקמן. וזה הוא מאמר מחלט:

ר"ן ד"ה ואחרים פי'. ולפי האי פי' נ"ל כו' לאשמעינן דינא דנודר באמצע זמנים כו'. ק"ל דהאי נ"מ הוה ג"כ בגוונא דאיירי מתניתין דבשבת ושבוע אסור ג"כ ביום שבת ושביעית הבאים. ובחדש ושנה מותר בר"ח ור"ה העתידים:

בא"ד מיהו האי פירושא ליתא כו' דהמודר כו' לשנה דאם אמר לשנה זו אפי' לא עמד כו'. כצ"ל. והנה לישני דמתניתין אסור בכל השבת וכן בכולן משמע כפירושם. דלפירוש הראשון אינו אסור בכל השבת כי מה שעבר אין ואינו אסור אלא מיום שעומד בו עד תשלום השבוע וכן כולן. ולענין קושייתו נ"ל לתרץ דהכא את"ל דלא אסר עליו אלא יום השבת ושנת השביעית שעומד בהן הל"ל היום. שנה זו. או השנה (עי' ש"ך סי' ר"כ סק"ט) משא"כ התם איכא למימר משום דהיה רוצה להאסר אף ביום למ"ד דאלול אם יהיה מעובר ונכון בעז"ה:

גמ' הטבל גידוליו מותרין. קשה לי הא בטבל ל"ש דגדוליו יבטלו דהא טבל בכ"ש והוי כמו נדרים דגדולי גידולין אסורין דאין לו ביטול דהוי דשיל"מ וה"נ טבל וצ"ע:

ברש"י ד"ה ור"ח להבא. כלומר. עיין ר"ה דף טז ע"א רש"י ד"ה להבא:

קונם יין שאני טועם. הא דלא תנן סתמא קונם שאני טועם. משום דא"א להיות בלי טעימה חדש שנה ושבוע. ושלא אוכל בשר נמי א"א שיהיה הנדר בלי איסור שאוסר על עצמו קרבן פסח. אבל יין אפשר ד' כוסות בשארי משקים היכא דהוה חמר מדינה דיליה. והרמב"ם כתב גבי יום ושבת שלא אטעום סתם וגבי חדש שלא אשחה סתם וגבי שנה שלא אוכל בשר וגבי שבוע שלא אשתה יין. ועמד על זה ברלב"ח (דף כ ע"ג) ע"ש ולהנ"ל י"ל בבבא דיום ושבת נקט שלא יאכל סתם שאפשר שלא יאכל שבת אחד פחות קצת עיין לשון הרמב"ם פ"ה משבועות הלכה כ' וה"נ אפשר שנשבע באמצע היום אחר שכבר אכל ואסר על עצמו עד שבת אחר תחלת היום ואפי' אי בעי הרמב"ם משעה לשעה ולא רק היקף אחד עיין ר"ן ועיין תשובת רשב"א בזה סי' תר"נ דלא ס"ל כהר"ן סגי ליה הכא. דבהלכות שבועות אמרו דלא יאכל ז' ימים לילה ויום כדרך המתענים. אבל אם אכל חצי היום יכול לעמוד בלי אכילה עוד ששה ימים ומחצה דהיינו שבת א' מעל"ע ובחדש כתב שלא אשתה סתם שאם אוכל אדם אניגרון ואכסיגרון ופירות המלחלחים יכול לעמוד בלי שתיה חדש ימים. ואי משום קידושא ואבדלתא יכולים אחרים להוציא יי"ח. וגבי שנה נקט בשר דאי אפשר לחיות שנה בלא שתיה על אופן הנ"ל. אבל בלי בשר יכול לחיות ומשכחת ליה בהיתרא בנדר בי"ט א' של פסח אחר אכילת פסח ואסור מיום ליום עד התחלת ליל פסח לשנה הבאה ולא מעת לעת. ועוד האי אפילו מעת לעת משכחת כשאכל פסחו תחלת הלילה ואסור בבשר עד קודם חצות לשנה הבאה. אבל לאסור על עצמו בשר לשבוע א"א בהיתר משום קרבן פסח. לכן נקט בשבוע שלא אשתה יין ואי משום ד' כוסות אפשר בשארי משקין היכא דהוה חמר מדינה גבי דידיה כנלע"ד:

אמר רבי ירמיה לכשתחשך צריך התרה. אולי בכוון אמר עד שתחשך ולא קודם לזה שהרי זה עם הארץ השואל על נדרו צריך להתחרט באמת ועוקרים נדרו מעיקרא ולשוא התענה ונצטער [וכמ"ש הר"ן לעיל כג ע"א בריש עמוד ע"ש] ולמה יעשו חז"ל ככה אבל משחשכה כבר עבר זמן נדרו ואין שום תועלת בהיתרו כיון שכבר עבר זמנו לגמרי ואין השאלה אלא להחמיר על עם הארץ משום גזרה. ואולי מש"ה אמר רבינא משמיה דרב יוסף עצמו דאתיא כרבי נתן דהנודר וכו' והמקיימו וכו' לתרץ הנ"ל לומר דלא איכפת לן לעקור נדרו מעיקרא כי היכי דלא לקיים נדרו ויהיה כהקריב בבמת חוץ. ואע"ג דבין כך כבר נצטער מן היין אין בכך כלום כיון דלא בתורת נדר היה שכבר נעקר מעיקרא:

תרומה. דאין גידולי היתר מעלין את האיסור: בגידולי גידולין קאמר. דהכי קאמר גידולי בצל של תרומה שנטעה ורבו גידוליו על עיקרו דהוו להו גידולי גידולין: תנינא ובו'. דגידולי גידולין של תרומה חולין: אפי' בדבר שאין זרעו כלה. כגון בצל גידולי גידולין מותר: בדבר שזרעו כלה. כגון חיטים גידולי גידולין דזהו השני: תריץ רבויא של גידולי גידולין דרבו גידוליו על עיקרו מותר קא ' משמע לן. כלומר הא אתא לאשמועינן גידולי גידולין של בצל של תרומה ורבו אותן גידולין על עיקרו מותר דזהו השלישי:

הדרן עלך הנודר מן הירק

קונם יין שאני טועם היום. דמשמע כל זמן שהוא יום ותו לא: שבת זו. והיה עומד בשבת אסור בכל השבת בששת ימי השבוע: והשבת שעברה. כלומר בשבת . שהוא עומד בה ולהכי קרי ליה שעברה לפי שהשבת זה אינו מתחשב אחר ימים הבאים אלא אחר ששת ימים שעברו: חדש זה. אמר קונם יין שאיני שותה בזה החדש והיה עומד באותו יום של ר''ח: אסור בכל החדש. בכל שלשים יום הבאים: וראש חדש להבא. כלומר ר''ח זה שהוא עומד לתוכו הוא נמנה עם ימים הבאים שהוא ראשון שלהם: וכן אם היה עומדי בראש השנה ואמר קונם יין שאיני טועם שנה זו. אסור בכל השנה ואותו היום של ראש השנה שהוא עומד בו ולהכי קרי לעתיד לבא לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא אחר זמן ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא: ואט היה עומר בשנת ' השמיטה ואמר קונם. יין שאיני טועם בשבוע זו אסור בכל השבוע הבא: ואותה שנה שביעית שהוא עומד בה נמנית לשבוע שעברה להכי קרי ליה שעברה: ואם אמר. שאיני טועם יום אחד מעת לעת שאם היה עומד בשעת הנדר בחצי היום אסור למחר עד חצי היום וכן אם אמר שבת אחד באיזה יום שעומד בשבוע אסור עד יום שמיני לאותו יום שנדר וכן בשנה אחת וכן בשבוע אחת אסור שנה שלימה ושבוע שלם מיום ליום: גמ' לכשתחשך. אע''פ שעבר היום: צריך שאלה לחכם. להתיר לו נדרו משום היכרא: גזירה היום אטו יום אחד. דאי אמרת לכשתחשך אע''פ שעבר היום הוי מותר אתו למימר נמי כי נדר יום אחד ועומד בחצי היום מותר לכשתחשך ואיהו לא הוי מותר עד מעת לעת הילכך צריך שאלה לחכם וכיון דבעי שאלה לחכם חכם חוקר כיצד נדר ולא יבא לידי חילול נדר:

בגידולי גידולין. כהך דבצל גופיה הוי גידולין של תרומה: קמשמע לן רבי חנינא דאפילו דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין חולין: והתנן הטבל גידוליו מותרין לאכול אכילת ארעי בלא מעשר בדבר שזרעו כלה. כגון חיטין אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין תרומה כמו טבל: ה''ג התם דלא רבו הכא דרבו. פירוש הא דאמר גידולי גידולין אסורין גבי טבל היינו כל כמה דלא רבו גידולי גידולין על העיקר אבל הכא ברבו הלכך מבטלי גידולין לעיקר ובספרים כתוב ריבויא דרבו גידולין על עיקרו מותר קמ''ל ויש לפרש כדפרישית דמלתא דרבי חנינא מיירי דרבו גידולין על עיקרו:

הדרן עלך הנודר מן הירק

קונם יין כו' שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך. ולא אמר דאסור עד מעת לעת כמו בסיפא דאמר יום אחד: שבת זו. ועומד באמצע ביום ג' או ביום ד' אסור בכל השבת. כלומר כל ימי אותה השבוע עד סופה ושבת שעברה כלומר ושבת הבא עליו סוף השבוע אסור כמו כן דאף השבת משבוע שעבר ובגמ' פריך פשיטא: חדש זה. ועומד בט''ו ימים בטבת אסור בכל החדש עד סופו: ור''ח להבא. פי' ר''ח שבט של אחריו היינו כלהבא ומותר בו שהוא [מחדש] הבא: שבוע זה אסור בכל השבוע. ועומד הוא באמצע השמיטה בשנה רביעית או חמישית לשמיטה אסור עד סוף השבוע: והשביעית שעברה. כלומר שנה השביעית הבאה היא כלשעבר שנמנית עם שמיטה שעברה ואסור בה פי' זה רהוט. וי''מ שבת זו ועומד ביום שבת ונודר בשבת זו אסור בכל השבת כלומר בכל השבוע הבאה ושבת שעברה כלומר ויום השבת שהוא נודר בו גם הוא אסור ואע''פ שאמת הוא שהוא משבוע שעבר הואיל ונדר בו אסור ובגמרא פריך פשיטא חדש זה ועומד בראש חדש אסור בכל החדש ור''ח שהוא בו כלהבא כלומר אותו ר''ח שנודר בו אסור ולכך קרי ליה להבא שהוא עם ראש חדש הבא וכן גבי ראש השנה נמנה משנה הבאה לכך קרי ליה להבא לפי שהוא נמנה משנה הבאה. שנה זו ועומד בראש השנה. שבוע זו ועומד בשנה שביעית אסור בכל השבוע ובשביעית שעברה כלומר אע''פ שהיא מלשעבר אסור בה כיון שנודר בה: מיום ליום. כלומר עד שנה אחרת באותו יום וכן בשבוע אחרת לאותו יום שנדר: הנודר עד הפסח אסור עד שיגיע. דבלשון בני אדם עד ולא עד בכלל לכך אינו אסור אלא עד שיגיע: עד פני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע. דה''ק עד לפני יום של פסח: ר' יוסי אומר עד שיצא. דשמא ה''ק עד פני שעה אחרונה של יום אחרון של פסח דסבר דמחית אינש נפשיה לספקא ושמא נתכוון לומר פני שעה אחרונה: אמר ר' ירמיה לכשתחשך צריך שאלה לחכם. ואינו מותר בלא שאלה ואע''ג דמן הדין היה מותר שהרי הגיע זמנו גזירה אטו היכא דאמר יום אחד כלומר אי שרי ליה כשאמר היום לכשתחשך אתי למישרי כשאמר יום אחד ואז הוא אסור עד מעת לעת: א''ה דחייש לאיחלופי ליגזר ביום אחד דליתסר אף כשהגיע מעת לעת עד הלילה שאמר עד מעת לעת משום היום דהיום הוא אסור עד הערב ומשני היום ביום אחד מיחלף ואתי למשרי כשנודר בבוקר ואומר קונם יום אחד עלי לכשתחשך שסבור שקיים נדרו לפי שעבר יום אחד אבל יום אחד בהיום לא מיחלף אם נתיר לו כשאמר יום אחד באמצע היום כשיבא מעל''ע לא יבא להתיר כשאמר היום באמצע היום שעדיין לא שמר לא מע''ל ולא יום שלם:

ר"ן
קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך. דכיון דאמר היום לא משמע אלא עד שיגמור אותו יום דהיינו עד שתחשך: שבת זו. אם נדר באחד מימי השבוע אסור בכל ימי השבוע ויום שבת עצמו בכלל איסור של שבוע שעבר דכי אמרי אינשי שבת זו דעתייהו על ימי החול הבאים ועל יום השבת: חדש זה. אם נדר באחד מימי החדש אסור בכל החדש וראש חדש להבא שאין ראש חדש שאחר ימי החדש מכלל האיסור אלא להבא הוא נמנה ומותר: שנה זו אסור בכל השנה. דהיינו עד ראש חדש תשרי אבל ראש חדש תשרי לעתיד לבא ואינו מכלל האיסור: שבוע זה. שני שמיטה זו אסור עד שישלמו ששה שנים של שמיטה ואסור גם כן בשנה השביעית שדינה כלשעבר זהו פירוש משנתינו. ואחרים פירשו שבת זו אסור בכל השבת כגון שעומד ביום השבת ונדר ואמר שבת זו וקתני דאסור בכל השבת הבאה ויום שבת זה שעומד בה עכשיו אע''פ שהוא מכלל שבוע שעברה והיינו דקתני והשבת לשעבר. חדש זה אסור בכל החדש וראש חדש להבא כגון דקאי בראש חדש וקתני דאסור בכל החדש הבא וביום ראש החדש עצמו שנדר והא פרכינן בגמרא פשיטא. שנה זו כגון שנדר בראש השנה אסור בשנה הבאה וביום ראש השנה עצמו שדינו כלהבא. שבוע זה אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר כלומר דקאי בשנה השביעית ואמר שבוע זה וקתני דאסור כל שני שמיטה הבאים ובשנה השביעית עצמה שעומד בה אע''פ שנימנית מכלל שבוע שעברה ולפי האי פירושא נראה לי דמאי דקתני גבי שבת ושביעית לשעבר וגבי חדש ושנה להבא ולא קתני כולהו בלהבא לאשמועינן דינא דנודר באמצע זמנים הללו דבאמצע שבת ואמצע שביעית אסור בשבת ושביעית הבאים מה שאין כן בנודר באמצע החודש ואמצע שנה שמותר בראש חדש וראש השנה הבאים מיהו האי פירושא ליתיה דכיון דשבת זו או שבוע זה קאמר למה יאסר בשבת ושבוע הבאים הוה לן למימר שלא יאסר אלא ביום שבת ושנה שביעית שעומד בהן וכדאמרינן בפ''ק דראש השנה דהמודר הנאה מחבירו לשנה אפילו לא עמד אלא בכ''ט באלול כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה אלא פירושא קמא עיקר: ואם אמר יום אחד שבת אחת וכו' אסור מיום ליום. כלומר היקף אחד וביום אחד אסור מעת לעת: גמ' לכשתחשך צריך שאלה לחכם. אע''ג דמדינא כי אמר היום מותר לכשתחשך כדאמרינן במתניתין אפילו הכי מדרבנן צריך שאלה: אמר רב יוסף גזירה היום משום