אבל נותן אדם לתוך הקערה או לתוך התמחוי (קערה גדולה ששופכים לתוכה מן האילפס או הקדירה), שהם כלי שני, ואין בהם כדי לבשל. ר' יהודה אומר: לכל הוא נותן את התבלין בשבת, חוץ מלתוך כלי שיש בו דבר שיש בו חומץ או ציר של דגים מלוחים.

א גמרא איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: ר' יהודה בהערתו החולקת, האם ארישא קאי, ולקולא [על ראש המשנה הוא עומד, דבריו מוסבים, ובא להקל], שבמשנה נאסר לשים תבלין לכל קדירה רותחת, ור' יהודה סבור שיש להקפיד רק אם היו שם ציר או חומץ. או דילמא אסיפא קאי, ולחומרא [שמא לסוף המשנה הוא מתכוון, ובא להחמיר], שאמרו חכמים שמותר לתת הכל לתוך קערה או תמחוי, ובא ר' יהודה להחמיר שלתוך חומץ או ציר אין לתת תבלין.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא במפורש שר' יהודה אומר: לכל אילפסין הוא נותן תבלין בשבת, לכל הקדירות אף הרותחות הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר, הרי שחלק ר' יהודה על המשנה להקל.

ב סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר] כי מלח הרי הוא כתבלין שדינו שבכלי ראשון שהיה על האש בשלה [מתבשל] המלח ולכך אסור לשים מלח בו בשבת. ובכלי שני ששפכו אליו מן הכלי הראשון לא בשלה, אין המלח מתבשל. אמר ליה [לו] אביי: הלא כבר תני [שנה] ר' חייא שמלח אינה כתבלין, וודאי כוונתו שבכלי שני נמי בשלה [גם כן מתבשל]! ומעירים כי מסקנה זו פליגא [חולקת] על דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא [צריך מלח להתבשל משך זמן כמו בשר שור], כלומר, בישול ממושך ומרובה.

ואיכא דאמרי [ויש שאמרו] דברים אלה בגירסה שונה מאד: סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר] כי מלח הרי הוא כתבלין, שבכלי ראשון — בשלה [מתבשל], ואילו בכלי שני — לא בשלה [אינו מתבשל]. אמר ליה [לו] אביי: והלא כבר תני [שנה] ר' חייא שמלח אינה כתבלין, וכוונת הדברים שבכלי ראשון נמי לא בשלה [גם כן אינו מתבשל], והיינו [וזהו] בדיוק שאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא [צריך מלח להתבשל משך זמן כמו בשר שור].

ג משנה מדינים אלה ששנינו שעיקרם בדיני הטמנה וההכנה לשבת (ואגב כך דובר קצת בדיני מלאכת הבישול בשבת) עוברים לדיון קצר במקצת איסורי טלטול המוקצה, הקשורים בנר שבת. ואמרו חכמים: אין נותנין בשבת כלי תחת הנר (בית קיבול לשמן ופתילה) כדי לקבל בו את השמן הנוטף מפתילת הנר. ואם נתנוה את הכלי הנוסף בערב שבת מבעוד יום — מותר. ואולם בכל אופן אין ניאותין (נהנים ומשתמשים) ממנו מן השמן בשבת לפי שאינו מן המוכן מראש מערב שבת לשימוש אחר בשבת. ולפיכך כבר הוקצה השמן שבנר והוקצב לצורך הדלקה בלבד.

ד גמרא בקשר לדברי המשנה אמר רב חסדא: אף על פי שאמרו חכמים שאין נותנין בשבת כלי תחת תרנגולת העומדת להטיל ביצתה והיא במדרון כדי לקבל בו את ביצתה שתישמר בו הביצה ולא תשבר בנפילתה, אבל התירו אף בשבת להיות כופה (הופך) עליה, על הביצה כלי, כדי שלא ידרכו עליה ולא תשבר. אמר רבה: מאי טעמיה [מה טעמו] של רב חסדא — קסבר [הוא סבור] שתרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה ועשויים אנשים או בעלי חיים לדרוך עליה, ואולם אינה עשויה כרגיל להטיל ביצתה במקום מדרון, שיכולה הביצה להתגלגל ולהשבר. ולכן, הצלה מצויה התירו חכמים, ולכן מותר לכפות את הכלי על הביצה שבמקום האשפה לשומרה משבירה ואילו הצלה שאינה מצויה, כגון לשים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצה שלא תתגלגל במדרון לא התירו.

איתיביה [הקשה לו] אביי: וכי הצלה שאינה מצויה לא התירו בשבת?! והתניא [והרי שנינו בברייתא] : מי שנשברה לו בשבת חבית של טבל (תבואה שעדיין לא הופרש ממנה מעשר האסורה באכילה עד להפרשה) הנמצאת בראש גגו, מביא כלי ומניח תחתיה כדי שלא יאבד הטבל. ואף שהטבל אסור באכילה בשבת, מכל מקום התירו לטלטל כלי לצורכו אף במקרה בלתי רגיל של חבית שפקעה. והרי שהצלה שאינה מצויה הותרה! ענה לו רבה: אף זו הצלה מצויה היא, כי המדובר כאן בגולפי חדתי דשכיחי דפקעי [בחביות חדשות שמצוי שהן פוקעות].

ועוד איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו במשנה: נותנין כלי תחת הנר כדי לקבל בו את הניצוצות הבוערים של שמן המנטפים מן הפתילה הדולקת אף שאין זה רגיל? וענה רבה: כאן ניצוצות נמי שכיחי [גם כן מצויים] והצלה מצוייה היא זו.