דף מב - א
והוינן בה: למימרא, האם רצונך לומר, דשמואל, שהתיר אפילו שיעור לצרף, כיון שאינו מתכוין, כרבי שמעון סבירא ליה, דאמר דבר שאין מתכוין מותר.
וסברה הגמרא, כי כשם שפסק שמואל בדין דבר שאין מתכוין כרבי שמעון, כמו כן פסק הלכה כמותו גם בנידון מלאכה שאינה צריכה לגופה, שרבי שמעון מתיר מן התורה, ורבי יהודה אוסר. [212]
ולפיכך תמהה הגמרא: והאמר שמואל, מכבין בשבת גחלת של מתכת הנמצאת ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ.
ההיתר לכבות גחלת של מתכת הוא, כיון שמן התורה אין חיוב מלאכת מכבה אלא כשמכבה אש הבוערת בעץ כדי שלא תכלה האש את העץ לגמרי וישאר לו פחם. אבל כשמכבה אש שלא לצורך עשיית פחם, אין זאת מלאכת כיבוי. ומכל מקום, חכמים אסרו לכבות גם במקום שהכיבוי אינו לצורך עשיית פחם, חוץ מגחלת מתכת הנמצאת ברשות הרבים, שהתירו חכמים לכבותה לכתחילה, כדי שלא יזוקו בה רבים.
אבל לא התירו לכבות גחלת של עץ הנמצאת ברשות הרבים, אף על פי שאינו מכבה אותה לצורך הפחם, כיון שבכיבוי גחלת של עץ נוצר פחם, והרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואסורה מדאורייתא. [213]
ואי סלקא דעתך סבר לה שמואל כרבי שמעון בדין דבר שאין מתכוין, מסתבר שגם במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא סובר שהלכה כרבי שמעון, ואם כן, אפילו גחלת של עץ, נמי יהא מותר לכבותה, כדי שלא יזוקו ממנה הרבים, לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו מכבה אותה לצורך עשיית פחם. ולרבי שמעון אינו חייב עליה מן התורה, וכדי שלא יזוקו בה רבים מותר לכבותה. [214]
ומתרצת הגמרא שיש לחלק בין שני הענינים, ואכן, בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון, שמותר. אך במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה שמואל כרבי יהודה, שאסור מן התורה.
אמר רבינא: כיון שהתירו שבות במקום היזקא דרבים, הלכך, קוץ המצוי ברשות הרבים, ומזיק לרבים, מוליכו פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים. כי אף על פי שאסור מדרבנן להוליך פחות פחות מד' אמות, התירו חכמים במקום הזיקא. [215] ובכרמלית, מותר להוליך את הקוץ אפילו טובא [יותר מארבע אמות בבת אחת], כי העברת חפץ ד' אמות בכרמלית אסורה רק מדרבנן.
שנינו במשנה: אבל נותן צונן לתוך המיחם או לתוך הכוס כדי להפשירן: תנו רבנן: נותן אדם מים חמין מכלי ראשון, שמבשל, לתוך הצונן בשבת. [216]
ולא יתן את הצונן לתוך כלי שבו החמין, כי כלי ראשון מבשל את המים הנכנסים בו. [217] ואפילו לתוך כלי שני לא יתן מים צוננים, מפני שגזרו חכמים שמא יבא לתת מים צוננים לתוך כלי ראשון, דברי בית שמאי. [218]
ובית הלל אומרים: כלי שני אינו מבשל, ולא גזרו כלי שני אטו כלי ראשון, ולפיכך, בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין, מותר.
במה דברים אמורים, אימתי התירו בית הלל לתת אפילו צונן בתוך חמין, דוקא בכוס, שהיא כלי שני, וגם עומדת לשתיה, ולכן מותר לתת בה צונן, ולא גזרו בה אטו כלי ראשון, וכל שכן שמותר לתת חמין לתוך צונן. [219] אבל באמבטי, שהיא כלי ראשון, מותר לערות רק חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין. [220]
ורבי שמעון בן מנסיא אוסר באמבטי בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך החמין. [221] אמר רב נחמן, הלכה כרבי שמעון בן מנסיא בדין אמבטי.
סבר רב יוסף למימר, שדינו של ספל שמתרחצין עמו, הרי הוא כאמבטי, דאף שהוא כלי שני כיון שמחממין בו לרחיצה, דינו חמור כאמבטי, דלבית הלל אסור לתת צונן לחמין, ולרבי שמעון אפילו חמין לצונן.
אמר ליה אביי, תני רבי חייא "ספל אינו כאמבטי", והוא ככלי שני גמור. [222]
ומקשה הגמרא: ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא, דסבר רב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי, ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא, דאמר באמבטי אסור ליתן חמין בצונן וצונן לחמין, אם כן, אלא בשבת, רחיצה בחמין ליכא, שהרי לעולם אי אפשר למזוג את המים לא חמין בצונן ולא צונן בחמין. [223]
ומתרצת הגמרא: מי סברת כי מה ששנינו לעיל "רבי שמעון בן מנסיא אוסר", אסיפא קאי, על אמבטיא הנידונית בסיפא, שאסרו בית הלל לתת באמבטי צונן לחמין, ועל כך הוסיף רבי שמעון שגם חמין לצונן מותר? לא כן הוא, אלא רבי שמעון ארישא קאי, בדין כוס שהיא כלי שני, [224] וכך תתפרש הברייתא:
בית שמאי אומרים בכלי שני מותר לתת חמין לצונן ולא צונן לחמין, ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך החמין, ורבי שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין.
תמהה הגמרא: לימא רבי שמעון בן מנסיא שאסר ליתן צונן לתוך חמין בכלי שני, דאמר כבית שמאי סבירא ליה, שהרי אף הם אסרו לתת חמין לתוך צונן בכלי שני?
ומתרצת הגמרא: רבי שמעון בן מנסיא הכי קאמר:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. אלא גם בית הלל סוברים כי אסור ליתן צונן לתוך החמין הנמצאים בכוס, דגזרינן כלי שני אטו כלי ראשון. [225] אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא, על נתינת מים צוננים בתוך חמין או חמין בתוך צוננים, ואפילו בספל העשוי לרחיצה. [226]
ומקורו של רבא הוא, מדתני רבי חייא בברייתא: נותן אדם קיתון, כלי קטן של מים לתוך ספל של מים, באופן שמשקיע את הקיתון עצמו בתוך המים שבספל, בין שהיו בתוך הקיתון מים חמין, והוא מכניסו לתוך ספל שיש בו צונן, ובין קיתון שיש בו צונן, ומכניסו לתוך ספל של חמין. [227] אמר ליה רב הונא לרב אשי: כיצד הוכיח רבא שמותר לתת צונן לתוך חמין בספל, מהברייתא דרבי חייא? דילמא, שאני התם בברייתא, שאינו מערב את הצוננים בחמים, אלא דמיפסק כלי, שהמים הצוננים נתונים בתוך הקיתון, ומכניס את הקיתון עם המים לתוך החמין, בזה התיר רבי חייא. אבל כשמערב מים במים, ומתבשלים הצוננים מהחמין, שמא לא התיר רבי חייא בספל, דגזרו כלי שני אטו כלי ראשון.
אמר ליה רב אשי לרב הונא: "מערה" איתמר, מצינו ברייתא מפורשת שרבי חייא התיר לא רק בהכנסת קיתון של צוננים למים חמים, אלא גם עירוי צוננים לתוך מים חמין, דתניא: מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, בין צונן לתוך חמין.
מתניתין:
האילפס והקדרה שהעבירן מעל האש בשעת בין השמשות, כשהן מרותחין, לא יתן לתוכן משתחשך [228] תבלין. כיון שהם כלי ראשון, וכל זמן שהוא רותח מבשל. [229]
הערות
[212] מקור המחלוקת במלאכה שאינה צריכה לגופה מופיע במשנה להלן [צג ב] המוציא את המת במיטה חייב, ורבי שמעון פוטר. אך גם לרבי שמעון מדרבנן אסור. ובטעמו של רבי שמעון מפרש רש"י, שכל מלאכה שברצונו לא היתה באה לו, כמו הוצאת המת שאין לו צורך בכך, והיה טוב לו אילו לא היה נצרך להוציאו, מלאכה זו אינה מלאכת מחשבת, וזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. והתוס' [צד א ד"ה ור"ש] הביאו טעם אחר, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה דומה למלאכות שנעשו במשכן שהיו נצרכות לגופן. הרמב"ם [א ז] פסק כרבי יהודה, ולפיכך הסיק [בפרק יב ב] שאסור לכבות גחלת של עץ, אלא רק של מתכת. והראב"ד פסק כרבי שמעון, ולפי זה מותר לכבות בגחלת של עץ לצורך רבים. ועיין שו"ע שלד כז.
[213] נמצא, שמכבה גחלת של עץ לצורך הפחם חייב לכולי עלמא. אבל המכבה גחלת של עץ שלא לצורך הגחלת, רבי יהודה אוסר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ורבי שמעון מתיר, ובגחלת של מתכת, שאין בה פחם, אסור מדרבנן, והתירו חכמים לצורך הרבים. ובטעם ההיתר לכבות גחלת של מתכת, מבואר ברש"י דלא שייך בה כיבוי מדאורייתא מפני שאינה עושה פחם. וראה בדבריו להלן [קלד א ד"ה גחלת]. והיראים [רעד] כתב שלא היה במשכן כיבוי במתכת. וראה אבני נזר [או"ח רכט ובנדמ"ח סימן עג]. והקשו הראשונים, כיצד התיר רבי יהודה לכבות גחלת של מתכת, הרי הוא מצרף, ואף אם אינו מתכוין רבי יהודה אוסר. וכתב הרשב"א, דאין הכי נמי שלרבי יהודה אסור לכבות אף גחלת של מתכת. אבל שמואל סבר בדבר שאין מתכוין כרבי שמעון, וכדמתרצינן בסמוך, ולכן גחלת של מתכת מותר, ושל עץ אסור. ועוד תירץ, שצירוף גחלת הוא מלאכה האסורה רק מדרבנן, ובמקום היזקא התירו. וכך היא דעת רש"י ותוס' ביומא [לד ב], שצירוף גחלת אינו דומה לצירוף כלי האסור מדאורייתא, וראה בהערות לעיל מא ב. והרמב"ן הביא בשם הבה"ג שצירוף גחלת אסור מדאורייתא, ובכל זאת התירו לעשות כן מפני הזיקא דרבים. ותמה על דבריו היכן מצינו להתיר מלאכה גמורה שלא במקום סכנת נפשות, עי"ש. וראה עוד בכסף משנה [יב ב].
[214] התוס' תמהו, מדוע סברה הגמרא שאם ההלכה כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין, אזי ההלכה כמותו גם במלאכה שאינה צריכה לגופה? ויש להוסיף, שהתוס' לשיטתם, שהפטור הוא משום שלא היה במשכן מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן הוקשה להם מהיכי תיתי שההלכה כרבי יהודה גם לגבי דבר שאינו מתכוין? ותירצו, שהגמרא סברה, שרבי שמעון פוטר רק במלאכה שיש בה את הצירוף של שתי הקולות, שהיא גם דבר שאינו מתכוין וגם אינה צריכה לגופה. וממה שהתיר שמואל אליבא דרבי שמעון לצרף, משמע שצירוף הוא דבר שאין מתכוין, ואינו צריך לגופה. ועל כן מקשינן, שבמלאכה שאינה צריכה לגופה מצינו שפסק שמואל כרבי יהודה; ואם כן, איך התיר שמואל לצרף. אכן, למסקנא, רבי שמעון פוטר בדבר שאינו מתכוין, למרות שהיא צריכה לגופה. וכן במלאכה שאינה צריכה לגופה, למרות שהוא מתכוין. וראה בתוס' זבחים [צב א ד"ה אבל], ובתוס' הרא"ש כאן.
[215] הריטב"א תמה, הרי להלכה קיימא לן כרבי שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ואם כן, כשמעביר את הקוץ ברשות הרבים לצורך הרבים, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאסורה רק מדרבנן, ולצורך הרבים לא גזרו, ואם כן יהא מותר להוליך את הקוץ ד' אמות ברשות הרבים לצורך הרבים? ותירץ, שרבינא סבר כרבי יהודה. אבל אין הכי נמי, להלכה מותר להוליכו ארבע אמות ממש לצורך הרבים. ובמגדל עוז [א ז] כתב שמדברי רבינא שהוא בתראה הוציא הרמב"ם שההלכה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. וראה במגיד משנה שם. וכן הוכיח בעל המאור [יג א]. אכן, הטור והשולחן ערוך פסקו כרבי שמעון [סימן רעח, שלד כז], ובכל זאת הביאו [בסימן שח יח] את מימרא דרבינא, ותמה התוספת שבת [נט] מדוע לא התירו לטלטל ד' אמות ממש. וראה בריטב"א תירוץ נוסף, שאף על פי שהעברת הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים לצורך הרבים היא רק איסור דרבנן, מכל מקום, כל מה שאפשר לשנות צריך לשנות, כדי שלא יבואו לטעות בעלמא להתיר טלטול ברשות הרבים. וכן כתבו בעל המאור [שם] המאירי וההשלמה.
[216] רש"י מפרש שמותר לתת חמין מכלי ראשון לתוך צונן דתתאה גבר. ואפשר לפרש דבריו בשני אופנים: א. מותר לתת חמין מרובים למעט צוננים, כי תתאה גבר והצונן שלמטה מכריע את החמין וגורם שלא יתבשלו. ב. מותר לתת מעט חמין להרבה צוננים, דתתאה גבר. אבל אלמלי תתאה גבר היה אסור לערות אפילו מעט חמין כי בשעת העירוי מבשלים החמים מעט מהצוננים. וראה הערה הבאה. והראשונים תמהו על רש"י כיצד תתפרש הגמרא למאן דאמר עילאה גבר. ולכן נקטו התוס' שמותר לתת מעט חמין להרבה צוננים כי אינם מבשלים את הצוננים. אבל הרבה חמין לצונן, אסור. והרשב"א נחלק עליהם, שכן לא מצינו בגמרא חילוק בשיעורים האם מדובר בהרבה למועט או להיפך, ומפרש, כי אפילו הרבה חמין לצוננים מותר, כי מים חמים שנופלים על מים צוננים אין בהם כח לבשל, ואפילו אם היד סולדת בהם, אינם מבשלים. וכן כתב הר"ן. וכתב הבית מאיר שאין להקל לדינא כדברי הרשב"א והר"ן לערות הרבה חמין לצוננים, שהרי התוס' מחמירים בזה, והוא חשש איסור דאורייתא. אבל אם עבר ועירה חמין לצונן כתב הביאור הלכה [שיח יב ד"ה והוא] שיש לסמוך על הרשב"א והר"ן שמותר.
[217] גם כאן מפרש רש"י שאסור לתת צונן לחמין בכלי ראשון דתתאה גבר. ויש לדון, האם תתאה גבר מלמדינו שאסור לתת אפילו הרבה צוננים לתוך החמין, כי המים שלממטה מבשלים לכל הפחות את המים הראשונים הנופלים עליהם, או שמא אסור לתת רק מעט צוננים לחמין, אבל הרבה מותר. ובמשנה [מא א] איתא, שמותר לתת לתוך מיחם מים צוננים מרובים. ולדעת אביי [מא ב] מדובר במיחם שיש בו מים. ומוכח כמו הצד השני, שצוננים מועטים לחמין אסורים, אבל צוננים מרובים מותר. אך עדיין יש לדון, האם חמין מכלי ראשון לצונן מותר רק כאשר החמים מועטים או גם כאשר הם מרובים [כמו שהבאנו הערה הקודמת]. ומדברי הבית יוסף והב"ח [שיח] מבואר שלמדו בדברי רש"י [והטור] שיש חילוק בין עירוי צונן לחמין לעירוי חמין לצונן, כי כשמערה הרבה צונן לחמין, אי אפשר לומר שתתאה גבר יגרום לכל הצוננים להתבשל, ולכן מותר לערות הרבה צוננים למעט חמין, אבל כשמערה הרבה חמין לצוננים יש בכח התתאה גבר להתגבר על החמין ולגרום שלא יתבשלו. כי לשלול את הבישול יותר קל מלעשות בישול. ולפי זה נמצא, שבעירוי צונן לחמין מותר רק הרבה צונן ואילו מעט אסור, אבל בעירוי חמין לצונן מותר בין מעט ובין הרבה חמין. וכתב הבית יוסף [וכן הוא בכסף משנה כב ה ו] שלדעת הרמב"ם לעולם אסור לערות צונן לתוך חמין בכלי ראשון, ואפילו מרובים, ומה שהתירה המשנה במיחם היינו במיחם שפינהו מהמים וכרב אדא בר מתנא, ודלא כאביי המפרש שיש שם מים.
[218] כך מפרשים התוס' והרשב"א, ולכאורה גם בדעת רש"י צריך לפרש שאסרו בית שמאי בכלי שני אטו כלי ראשון, אבל לא שייך לומר בכלי שני את הטעם "תתאה גבר", שכן כלי שני אינו מבשל. ולפי מה שנתבאר לעיל שהאיסור בכלי ראשון הוא רק כשנותן צוננים מועטים לחמין, אזי כל שכן שבכלי שני אסרו בית שמאי רק נתינת מעט צוננים לחמין, אבל מותר לתת הרבה צוננים לחמין, דלא גרע מכלי ראשון. ובדין חמין מכלי שני לתוך צונן, נתבאר לעיל שלדעת רש"י והרשב"א מותר אפילו מכלי ראשון לתת הרבה חמין למעט צוננים [או משום שתתאה גבר, או שאינם יכולים לבשל]. ואם כן, כל שכן שבכלי שני מותר. אבל לדעת התוס' בכלי ראשון אסור לתת הרבה חמין לצונן אלא רק מעט חמין לצונן. ולפי זה צריך לומר, שלבית שמאי גזרו גם בדין חמין מכלי שני לתוך צונן שלא לתת הרבה חמין לצוננים אלא רק מעט חמין לצונן. ונמצא שלדברי התוס' גזרו בית שמאי בכלי שני אטו כלי ראשון שתי גזירות: א. שלא לתת מעט צוננים לתוך הרבה חמין. ב. שלא לתת הרבה חמין לתוך מעט צונן.
[219] חמין לתוך צונן מותר, שכן אפילו בכלי ראשון מותר לתת חמין לצונן, ולדעת רש"י מותר אפילו הרבה חמין לצונן. וכמבואר לעיל. [ולדעת התוס' מותר באמבטי לתת מעט חמין להרבה צונן, אבל הרבה חמין אסור כמו בכל כלי ראשון לשיטתם]. וצונן לתוך חמין, אם הצוננים מרובים פשיטא שמותר, שכן אפילו בכלי ראשון מותר לתת הרבה צוננים לחמין. ולפי זה צריך לומר, שהחידוש של בית הלל הוא שבכלי שני מותר לתת מעט צוננים לתוך הרבה חמין. וברש"י הובאו שתי סיבות לכך: א. הכוס היא כלי שני שאינו מבשל, ולא גזרו כלי שני אטו כלי ראשון. ב. הכוס עומדת לשתיה. ומשמע מדבריו שדבר העומד לשתיה אינו חם כל כך ואינו יכול לבשל. ולפי זה אפשר שמה שהתירו לתת הרבה צוננים במיחם שהוא כלי ראשון היינו משום שהוא עומד לשתיה ואינו חם כל כך, אבל בעומד לרחיצה אסור אפילו הרבה צוננים לחמין.
[220] מדוע אסרו בית הלל לתת באמבטי צוננים? א. מדברי רש"י משמע שאמבטי היא כלי ראשון [וכך דייק מדבריו המגיני שלמה, ועיין פני יהושע], וכמו שמצינו במיחם שאין לתת לתוכו מעט צוננים כך גם אמבטי כלי ראשון אסור לתת בה מעט צוננים. אבל הרבה צוננים מותר כמו במיחם. אמנם צריך ביאור מדוע נקטו בית הלל בדבריהם "אמבטי" דווקא [והתוס' הקשו להיפך, מדוע המשנה לעיל נקטה דינה במיחם ולא באמבטי]. ומשמע מהראשונים בסוגיין וכן מרש"י לענין ספל, שכלי העומד לרחיצה חמור מכלי העומד לשתיה. ואפשר, שחידשו בית הלל, שיש באמבטי חידוש גדול יותר ממיחם, כי במיחם מותר לתת הרבה צוננים לחמין, אבל באמבטי אסור לתת אפילו הרבה צוננים לפי שהיא חמה מאוד. ב. התוס' נקטו שאמבטי היא כלי שני, וגזרו חכמים שלא לתת לתוכה צוננים מפני שהרואה סבור שהאמבטי היא כלי ראשון לרוב חמימותה. ולדבריהם נמצא שבית הלל מודים לבית שמאי שבאמבטי יש מקום לגזור אטו כלי ראשון, וצריך לומר שהאיסור הוא רק במעט צוננים להרבה חמין, כי הרבה צוננים מותר לתת אפילו לכלי ראשון וכדמצינו במיחם. [ולא מסתבר שאמבטי כלי שני העומדת לרחיצה תהיה חמורה ממיחם שהוא כלי ראשון העומד לשתיה]. ג. הרשב"א נקט שאמבטי היא כלי שני, ואסור לתת בה אפילו הרבה צוננים, משום שלעולם אינם באים לידי הפשר אלא מתבשלים, לפי שמחממים אותה יותר מדאי. ולפי זה דינה של האמבטי כלי שני חמור ממיחם. ד. הר"ן כתב שאמבטי היא כלי ראשון, אלא שהיא חמורה ממיחם, דבמיחם מותר לתת הרבה מים כדי להפשירם, ובאמבטי גזרו חכמים שלא להפשיר בה.
[221] מדברי רבי שמעון בן מנסיא מבואר שאמבטי חמורה מכל כלי ראשון, ואסור לתת בה אפילו חמין לצונן. ולדברי רש"י שבכל כלי ראשון מותר לתת הרבה חמין לצוננים, משום דתתאה גבר, אפשר שרבי שמעון חידש שבאמבטי אסור לתת הרבה חמין לצוננים, אבל מעט חמין לצוננים מותר אפילו באמבטי. אך לדברי התוס' שבכלי ראשון דעלמא אסור הרבה חמין לצוננים, מסתבר שרבי שמעון בא לחדש שאמבטי חמורה מכל כלי ראשון, ואסור לתת בה אפילו מעט חמין לצונן. ולדעת הרשב"א שמותר לערות מכלי ראשון הרבה חמין לצוננים מפני שאינם מתבשלים, צריך ביאור מדוע אסר רבי שמעון חמין לצונן, הרי אינם מתבשלים, וכתב הר"ן, דרבי שמעון חולק על יסוד זה וסבר שמים חמין שמערים אותם על צוננים יכולים לבשל. ועוד תירץ, שאמבטי שאני, שלרוב חמימותה מימיה מבשלים גם כאשר מערין אותם לצוננים.
[222] הגמרא להלן הביאה עוד ברייתא בשם רבי חייא שספל הוא ככוס ממש, אבל כאן הובא בברייתא רק שספל אינו כאמבטי, וכתב הדרישה [שיח] שאפשר שספל אינו כאמבטי אבל גם אינו ככוס, כי בכוס מותר לתת צונן לתוך חמין וחמין לתוך צונן, ובאמבטי שניהם אסורים, ובספל, צונן לחמין אסור כאמבטי, וחמין לצונן מותר. וכך מבאר הב"ח את דברי הטור שפסק שאסור לתת צוננים לתוך ספל, ואף שבגמרא כאן אמרינן ספל אינו כאמבטי, מכל מקום אינו ככוס גמור. ולענין צונן לחמין הוא נידון כאמבטי.
[223] הרשב"א הוכיח מכאן שהאמבטי הנידונית בסוגיין היא כלי שני, שאם לא כן, מאי פריך רחיצה בחמין בשבת ליכא, והרי אפשר לרחוץ באמבטי כלי שני. ולדברי רש"י המפרש שאמבטי היא כלי ראשון, יש לומר שגם בכלי שני אסרו. וכדמצינו שהיה הוה אמינא לאסור ספל שהוא כלי שני כאמבטי. ואף שמסקינן שספל אינו כאמבטי, מכל מקום, משמע שאמבטי כלי שני, ודאי שהיא כאמבטי כלי ראשון.
[224] אבל באמבטי מודה רבי שמעון לבית הלל שחמין לצונן מותר, וצונן לחמין אסור.
[225] התוס' מפרשים, שהגמרא מפרשת את רבי שמעון ארישא רק לפי מאי דסלקא דעתין מעיקרא שספל הרי הוא כאמבטי. ומקשינן, רחיצה בחמין היכי משכחת לה. אבל לפי מה שפשטינן לעיל שספל אינו כאמבטי, הקושיה מעיקרא ליתא, ורבי שמעון אסיפא קאי. ולפי זה, בדין כוס פסקינן כבית הלל, שמותר ליתן בין חמין לצונן ובין צונן לחמין. ובדין אמבטי ההלכה כרבי שמעון, שאסור לתת בין צונן לחמין ובין חמין לצונן. וכן כתבו הר"ן [בחידושיו ובשיטה] והריטב"א. אבל הרי"ף נקט שרבי שמעון ארישא קאי, ואין הלכה כמותו כנגד בית הלל. ונמצא, שבכוס מותר הכל, ובאמבטי חמין לצונן מותר, וצונן לחמין אסור. וכתב הרא"ש, שהרי"ף למד כן מלשון הגמרא "מי סברת רבי שמעון אסיפא קאי, ארישא קאי", ומשמע שפשוט כן לגמרא שרבי שמעון דיבר בדין כוס ולא באמבטי. וכן כתבו הר"ח הרשב"א והרמב"ם [כב ה ו]. וכן פסק השולחן ערוך [שיח יא] שרבי שמעון ארישא קאי, ובאמבטי ההלכה כבית הלל שמותר לתת חמין לצונן ולא צונן לחמין. אלא שלדברי הבית יוסף עצמו, האיסור הוא רק באמבטי כלי ראשון, אבל בכלי שני אפשר שמותר. אבל בהגהה על השולחן ערוך פירש בדברי המחבר שאמבטי היא כלי שני. וכן כתב המגן אברהם. וכתב המשנה ברורה, דבאמבטי כלי שני שאסרו צונן לחמין היינו צונן מועטים, אבל מרובים מותר. ובאמבטי כלי ראשון אסור לתת אפילו הרבה צוננים, דיש לחוש לדברי הר"ן שאסור להפשיר באמבטי. ומה שמותר באמבטי חמין לתוך צונן, מכלי ראשון מותר רק כשמערה מעט חמין להרבה צוננים, ומכלי שני מותר אפילו הרבה חמין למעט צוננים. [ועיין בבה"ל ד"ה שבזה].
[226] לדעת התוס' וסייעתם [בהערה הקודמת] המפרשים דלמסקנא רבי שמעון אסיפא קאי - בדין אמבטי, יש לפרש דרב הונא הביא את הא דרבא כדי ללמד שספל הוא ככוס ממש, ומטעם זה אפשר לומר שרבי שמעון אסיפא קאי דלא תקשי רחיצה בחמין בשבת היכי משכחת לה, כי ספל הוא ככל כלי שני שמותר לתת בו צונן לחמין. ולדברי הרי"ף ושאר הראשונים דרבי שמעון ארישא קאי, מפרש הרשב"א שראיית רב הונא מדרבא היא כנגד דברי רב נחמן שאמר הלכה כרבי שמעון בן מנסיא, ולדבריו אסור ליתן בכוס שהיא כלי שני צונן לתוך חמין, ועל זה בא רב הונא להוכיח שאין הלכה כמותו, שהרי רבא נהג כברייתא דרבי חייא שמותר לתת צונן לתוך חמין בכוס. וראה הערה הבאה.
[227] התוס' דקדקו, דלעיל תני רב חייא ספל אינו כאמבטי, וכאן אמר רבי חייא בנוסח מפורט יותר, שמותר לתת בספל חצין לצונן וצונן לתוך חמין, והטעם הוא דלעיל הגמרא רק באה להוכיח שספל אינה כאמבטי לכל הפחות לענין נתינת חמין לצונן שבאמבטי אסור [לרבי שמעון] ובספל מותר, וכאן הגמרא מביאה הגמרא שספל נידון ממש ככוס כלי שני שמותר לתת צונן לחמין. ואפשר שזו אותה ברייתא. והדרישה [שיח ה] כתב שהברייתא דלעיל מדברת בספל לרחיצה שאינו דומה לכוס לגמרי, ואסור לתת בו צונן לחמין, אלא רק חמין לצונן, שכן יש חילוק בין דבר העומד לשתיה לדבר העומד לרחיצה, והברייתא כאן מדברת בספל העומד לשתיה שהוא נידון ככוס לכל דבר. ומטעם זה אמר רב הונא חזינא לרבא דלא קפיד אמיא, ולא אמר חזינא לרבא דלא קפיד בספל, כי כאן מדובר בספל העומד לשתיה וקא משמע לן רב הונא שהוא נידון ככוס לגמרי, ואינו דומה לספל דאמבטי דלעיל. ולפי זה גם אם נפרש כדברי התוס' דרבי שמעון אסיפא קאי, אין הכרח לומר שרב הונא בא להוכיח שספל אינו כאמבטי אלא ככוס, ודלא כסלקא דעתיה דרב יוסף, אלא רב הונא בא ללמד דספל העומד לשתיה נידון ככוס ואינו דומה לספל העומד לרחיצה שהוא רק אינו כאמבטי, אבל גם אינו ככוס ממש.
[228] הבית יוסף [שיח] הביא בשם הגהות מרדכי שכלי ראשון מבשל רק עם סילוק הקדירה מהאש, אבל אם הניחו להפיג רתיחתו הוי כלי שני אף שהיד סולדת בו. ועי"ש שהביא ראיה לדבריו. ובראבי"ה [רב] הוכיח כן מלשון המשנה "שהעבירן מרותחין" ומשמע שרק בזמן הרתיחה אסור ליתן לתוכן תבלין. וכן ביאר האליהו רבה [כב]. אולם הט"ז [יב] הוכיח מדברי רש"י כאן שפירש שהוריד את האילפס מהאש בין השמשות ועל זה אמרינן לא יתן לתוכן תבלין משחשיכה, הרי שאף לאחר זמן הרי הוא כלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו. וכן פסק השולחן ערוך [שיח ט] - "כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מהאש מבשל כל זמן שהיד סולדת בו".
[229] התוס' רצו להוכיח ממה שנאמר לא יתן לתוכן תבלין ולא נאמר לא יערה מכלי ראשון על התבלין, שעירוי מכלי ראשון אינו ככלי ראשון. וע"ש שדחו ראייתם. ויש בזה שלוש שיטות. א. הרשב"ם נקט שעירוי מכלי ראשון נידון ככלי שני. ב. ר"י סבר שעירוי מכלי ראשון נידון כבישול בכלי ראשון. וכ"כ התוס' לט א בשם ר"ת [ספר הישר רנ]. והתוס' הסיקו שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה. וכן פסק המ"ב [שיח עד]. ולפי זה מותר לערות על בקבוק שיש בו מים מפני שהבקבוק עומד במקום הכדי קליפה. [ועיין ש"ך יו"ד צב לה].
גחלת של מתכת אבל לא של עץ וכו'. ואסיקנא במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה, והאי מתכוין לכבות הוא אלא שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם תאמר אם כן אפילו גחלת של מתכת ליתסר. כבר פירש רש"י ז"ל דבההיא לא שייך כבוי דאורייתא אלא דרבנן, והיכא דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות.
ואם תאמר כיון דשמואל כרבי יהודה אמרה לשמעתיה, אכתי גחלת של מתכת היכי מכבה והלא מצרף. לא היא, דעד כאן לא אוקימנא לה כרבי יהודה אלא משום דאסר לכבות גחלת של עץ ובהא הוא דאמר כרבי יהודה, אבל מאי דשרי לכבות גחלת של מתכת ולא חייש לצרוף דלא כרבי יהודה אלא כרבי שמעון, דהא דבר שאין מתכוין הוא ובדבר שאין מתכוין כרבי שמעון סבירא ליה. ואי נמי צירוף לרבי יהודה מדרבנן היא ולא גזרו בה רבנן משום נזקא, וכדאמרינן במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לד, ב) אבל הכא צירוף [דרבנן] הוא. ושמא בכל צירוף קאמר ואפילו דכלים.
ואם תאמר היכי מסקינן הכא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה סבירא ליה ואפילו במקום הזיקא לא שרינן ליה במלאכה דאורייתא, והא אמר שמואל (לקמן שבת קז, א. ומובא לעיל שבת ג, א) כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וחדא מינייהו צידת נחש, וההיא כרבי שמעון היא וכדאמרינן בפרק שמנה שרצים גמרא הצדן שלא לצורך פטור (לקמן שבת קז, ב) איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת וכו' מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. איכא למימר דשמואל בההיא לאו כרבי שמעון סבירא ליה, והא דחשיב לה בהדי פטור ומותר הכי קאמר, למאן דפטר בהו לאו פטור ואסור הוא אלא מותר לכתחלה, וכדדייק לה שמואל בפרק רבי אליעזר דאורג (לקמן שבת קז, א) מלישנא דמתניתין.
אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב דרבי יהודה אפילו במקום הזיקא אסר, אלא דשמואל לא סבירא ליה כוותיה במקום דאיכא הזיקא, ומשום הכי התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת, אבל גחלת של עץ אסור לכבותה. ומה הפרש ביניהן, שגחלת של עץ אדמדמת היא וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואין באין לידי היזק, אבל גחלת של מתכת אף על פי שכבתה כיון שהיא חמה שורפת היא [ומכוה] ואינה נראית ומזקת. אלו דברי הגאון רבנו האי ז"ל. וכן כתבו הרב בעל ההלכות ז"ל ור"ח ז"ל.
ומן התימה הוא, היאך התיר שמואל צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום הזיקא. ויש לומר דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו דאם זה יזהר זה לא ישמר ממנו, משא"כ בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול להשמר ממנה, אבל רבי יהודה לעולם אסר ואפילו במקום נזק.
ומדבריהם למדנו דרבי יהודה אפילו במלאכה דרבנן לא שרי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו במקום הזיקא דרבים, שהם ז"ל כתבו בגחלת של מתכת קא שרי בה שמואל ופליג בה אדרבי יהודה, וכבוי גחלת של מתכת ודאי מדרבנן, וכדאמרינן פרק רבי אליעזר דמילה (לקמן שבת קלד, א) ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנא בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ משום דהא לאו דאורייתא והא דאורייתא.
בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. ומהא שמעינן דלאו הא בהא תלי, אלא שהמקשה היה סבור דמילתא דתליא הא בהא היא. ואי נמי יש לומר דקסבר דכיון דפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון היא ובדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון הכי נמי בפלוגתייהו דמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי שמעון, ואסיקנא דלא.
נותן אדם חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין. פירש רש"י ז"ל משום דתתאה גבר. ואינו מחוור דאם כן כיצד צולין (פסחים עו, א) דפליגי בהא מילתא רב ושמואל חד אמר תתאה גבר וחד אמר עילאה גבר, לותביה מהא למ"ד עילאה גבר. ועוד דהא אפילו למאן דאמר תתאה גבר מודה דכדי קליפה אסור, דאדמקרר ליה תתאה לעילאה מיבלע בלע, ואם כן אפילו חמין לתוך צונן הרי מבשל כדי קליפה וליתסר. אלא ודאי נראה דבמים שהן מתערבין אלו לתוך אלו ליכא למימר בהא תתאה ועילאה.
ובתוס' פירשו שדרך המערה שנותן המועט לתוך המרובה, והלכך חמין מועטין לתוך צונן מרובין אין בהם כח לבשל, אבל צוננין מועטין לתוך חמין מרובין מתבשלין. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהכא סתמא קתני לא שנא מרובין ולא שנא מועטין, ולתוך הכוס ואפילו לתוך המיחם רגילות הוא לתת צונן הרבה כדי להפשיר מפני שהן עשוין לשתיה ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין, והוה ליה למיתני הכי צונן לתוך חמין כדי שיחמו אסור וכדי להפשירן מותר, וכדתני במתניתין.
אלא נראה דכלים אלו בין כוס בין אמבטי וספל כולן כלי שני הם. וכן פירשו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. והכי נמי משמע מדאקשינן לקמן אלא לרב נחמן רחיצה בחמין מי ליכא, ואי איתא משכחת לה בכלי שני. ואע"ג דאמבטי דלעיל (שבת מ, ב) גבי עובדא דרבי משמע דכלי ראשון הוא מדאמר ליה טול בכלי שני ותן, אמבטי דהכא כלי שני הוא, דהא אמבטאות הרבה יש והכא דבר הלמד מענינו אמבטי דומיא דכוס. ומהתם נמי משמע לי דהכא אפילו בנותן מים מרובין ואפילו כדי מילואו של אמבטי ושל ספל קאמר, דאי לא הא משכחת לה בנותן מים מרובין כדי להפשירן, שהרי אין אדם רוחץ במים חמין שהוא מסלד בהן.
והכא הכי פירושא: נותן אדם חמין כל שהן לתוך הצונן, לפי שהן מתקררין בערוין ומתערבין ממש בתוך הצונן ואין כח בהן לבשל, ואפילו בבאין מכלי ראשון, דאפילו תמצא לומר בעלמא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי כגון שמערה על גבי תבלין וכיוצא בהן שאין חמין מתערבין בתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים הן מתערבין ממש בתוך הצונן ואין בהן כח לבשל אדרבא כל שהן נופלין הן מצטננין, וכל שכן הכא בכוס שהוא כלי שני שאינו מבשל. אבל צונן לתוך חמין אסור, משום דגזור בית שמאי כלי שני אטו כלי ראשון הואיל ואפשר דאתי בכלי ראשון לידי איסורא דאורייתא דכלי ראשון מבשל. ובית הלל מתירין אפילו בצונן לתוך חמין, דכלי שני אינו מבשל, ואפילו נתן לתוכן צוננין מועטין דאין באין לתוכן לידי בשול אלא לידי הפשר. והא דתנן במתניתין אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ומפרשינן עלה בגמרא אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, משום מיחם הוא דאמרינן אבל בכוס כל שהוא נותן לתוכו היינו להפשירן. אבל באמבטי שעומדין לרחיצת אדם מחממין הרבה, והלכך צונן לתוך חמין אסור לעולם שאי אפשר לבא לידי הפשר אלא לידי בישול ואפילו נתן באמבטי כדי מילואו, ואף על פי שהוא כלי שני ובעלמא אינו מבשל הכא שאני לפי שדרכן לחממן יותר מדאי. וספל כיוצא בו למאי דהוה סבירא ליה לרב יוסף מעיקרא, אבל במסקנא לא מדתני רבי חייא ספל אינו כאמבטי, דמים שבספל אינן חמין כל כך ואינו אלא ככוס, והואיל וכלי שני הוא לעולם מותר שאינו בא אלא לידי הפשר, ואפילו היו מים שהיד סולדת בהן לאחר שנתערבו צונן לתוכן, אינו מחמת הצונן שבו להיות יד סולדת אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו.
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא וכו'. מהא משמע דרב יוסף כרב נחמן סבירא ליה, דאי לא מאי קושיא, משכחת לה לרב יוסף בחמין לתוך צונן כבית הלל בין בספל בין באמבטי ולרב נחמן בספל, אלא משמע דכהדדי סבירא להו.
ואם תאמר אם כן למאי דמתרץ דרבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי, למה ליה לרב יוסף דאמר ספל הרי הוא כאמבטי, לימא הרי הוא ככוס דכולהו אסירי. ועוד לישתוק מינה לגמרי, דמי תיסק אדעתין דגרע טפי ספל מכוס. תירצו בתוס' דלאו אליבא דרבי שמעון בן מנסיא איצטריכא ליה למתנייה ולאו אליבא דהלכתא קאמר לה, אלא אליבא דבית הלל דשרי בכוס ואסרי באמבטי.
ולענין פסק הלכה איכא למימר דאמבטי אפילו חמין לתוך צונן אסור כרבי שמעון בן מנסיא וכרב נחמן דפסק הלכתא כוותיה, דהא דדחינן ומוקמינן לה לדרבי שמעון בן מנסיא ארישא היינו למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דספל כאמבטי כי היכי דנשכח רחיצה דשריא בשבת, אבל למסקנא דאסקינן דספל אינו כאמבטי תו לא צריכינן לאוקומה לדרבי שמעון ארישא אלא אסיפא, אבל ברישא דכוס מודה רבי שמעון דשרי וכמתניתין דתני אבל נותן הוא לתוך הכוס, ורבא דלא קפיד בספל לא פליג אדרב נחמן.
אבל הגאונים ז"ל לא פסקו כן, דסבירא להו דהא דרבי שמעון בן מנסיא לעולם ארישא קאי. ונראה דקא סברי מדקאמר מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי דאלמא קושטא דמלתא הכין, דאי לא לימא דלמא ארישא קאי. ועוד דמדאצטריך רב הונא בריה דרב יהושע למימר חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא משמע דאיכא מאן דפליג בה, והיינו דר"ש בן מנסיא ורב נחמן דסבירא ליה כותיה, דאי לא למה ליה למימר חזינא ליה דלא קפיד פשיטא, הלכך דרבי שמעון בן מנסיא ליתא, דאע"ג דפסק רב נחמן כותיה הא רבא דהוא בתרא דלא קפיד בה ועביד בה עובדא. וספל הרי הוא ככוס, ואע"ג דמערה לתוכו צונן לתוך חמין דלא מפסיק כלי שרי וכדתני רבי חייא, וכל שכן כוס וכסתמא דמתניתין דנותן לתוך הכוס, ואפילו באמבטי נמי כבית הלל בחמין לתוך צונן.
מתני': האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. פירש רש"י ז"ל: לתוך הקערה או לתוך התמחוי אחר שעירה לתוכן את החמין, אבל לתת לתוך הקערה ולערות עליהן מן האלפס לא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, ולפיכך אסור לערות מים מכלי ראשון על התרנגולת כדי למלגה מפני שהוא כמבשל הדם בתוכה. ולדבריו הא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז (עד, ב) נעוה ארתחו, אפילו בעירוי דכלי ראשון הוא, ולא בעי שירתיחו תחתיו. וכן פירש ר"ת ז"ל.
אבל ר"ח ז"ל פירש שם: ארתחו הרתיחוה באש, כלומר: נעוה של חרס רתחה מתחתיו באש. וכן פירש רבנו שמואל ז"ל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי ומערה עליהם דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון, דלא אשכח איסורא אלא בנותן בתוך הקדרה ובתוך האלפס דמשמע לתוך הקערה לעולם מותר, אלא דרישא דוקא וסיפא בין בנותן תבלין לתוכה ומערה עליהן בין במערה לתוך הקערה ואחר כך נותן את התבלין. ועוד מביא ראיה מדקיימא לן תתאה גבר, ואי אמרת ערוי מבשל אם כן עלאה גבר. ועוד דכיון דקיימא לן תתאה גבר היאך נתיר להגעיל בערוי דכלי ראשון כמו שפירשו הם בנעוה ארתחו, והא כוליה כלי בלע האיסור והערוי אינו מפליט אלא כדי קליפה, אלא ודאי אין הגעלת כלי שנתבשל בו איסור בערוי רותחין מכלי ראשון. ואולי הם ז"ל לא אמרו כן אלא ביין נסך שאין בליעתו אלא כדי קליפה.
ונשאלה שאלה לגאון ז"ל, והשיב דערוי דכלי ראשון אינו מבשל מהא דהאלפס והקדרה, מדלא מפליג בקערה עצמה. והא דאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (זבחים צה, ב) תנו רבנן אשר תבשל בו ישבר (ויקרא ו, כא) אין לי אלא שבשל בו, עירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר בו ישבר, אלמא דעירה לתוכו רותח חשיב בשול, לא היא, דהתם היינו טעמא משום שבלע כלי חטאת ואע"פ שלא נתבשל בו. ותדע לך דהתם קרי ליה לערוי בלוע בלא בשול, מדבעינן התם תלאו באויר תנור מהו, תא שמע אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, ומהדר בלוע בלא בשול לא קמבעיא לי כי קמבעיא לי בשול בלא בלוע, אלמא עירה לתוכו חשיב בלוע בלא בשול.
ור"ת ז"ל הביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי כאן (ה"ה) ובפרק קמא דמעשרות (ה"ד) דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון ומבשל, דגרסינן התם: מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליו מלמעלה, רבי יונה אמר אסור וערוי ככלי ראשון הוא ופליג עלה רבי יוסי, חיליה דרבי יונה מן הדא אחד שבשל ואחד שעירה לתוכו רותח וכה הוא [אמר הכין], אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין, התיב רבי יוסי בר' בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחשת בולע, פירוש התיב רבי יוסי בר' בון אי טעמא משום דכלי חרס קל לבלוע בפחות מכדי בשול סמנין, והתניא אף בכלי נחשת ויש לך לומר שכלי נחשת קל לבלוע ברתיחה מועטת של כלי שני, הא אינו אלא מפני שערוי ככלי ראשון והלכך אף בכלי נחשת כן, והוא הדין לתבלין שהן מתבשלין בערוי דכלי ראשון.
ומיהו אינה ראיה, דאדרבה יש ללמוד משם דאינו ככלי ראשון, מדמסיק התם מהו לערות עם הקלוח אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל מחלוקת דרבי יונה ורבי יוסי, רבי יצחק בן גרפתא בעא קומי רבי מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל, א"ל כיי דאמר רבי זעירא איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכה איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו, עד כאן בירושלמי. אלמא ערוי אינו ככלי ראשון ואינו מבשל, וכרבי יוסי דפליג עליה דרבי יונה ואע"ג דעירה לתוכו. [והא דאמרינן] אף בכלי נחשת כן וצריך מריקה ושטיפה, התם לאו משום בשול הוא אלא משום בלוע, וכדאיתא בגמרין בזבחים בפרק דם חטאת (זבחים צה, ב).
בגמרא למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והאמר שמואל מכבין גחלת כו' ואי ס"ד ס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי והקשו בתוס' מאי ס"ד דמקשה וכי משום דס"ל כר"ש בדשא"מ יסבור נמי כר"ש במלאכה שאצ"ל כו' ועלתה להם בקושיא מהך סוגיא דפרק כל התדיר. ולע"ד לא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצ"ל דשפיר סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דודאי הא בהא תליא אב"א קרא אב"א סברא אב"א קרא קס"ד דהא דסבר ר"ש בכל התורה דשא"מ מותר היינו משום דיליף לה מק"ו משבת דחמירא ואפ"ה כתיב בה מלאכת מחשבת דמינה ממעטינן מלאכה שאצ"ל ומתעסק כדאיתא בחגיגה ובכריתות א"כ כ"ש דיש למעט מהאי קרא דמלאכת מחשבת דשא"מ דהכי משמע לשון מחשבת היינו מחשבה היינו מתכוין אלמא דבכוונה תליא מילתא וכדאמרינן להדיא בפסחים (דף כה ע"ב) בלישנא בתרא אליבא דאביי דר"ש אזיל בתר כוונה בין לקולא בין לחומרא ולרבא לקולא דוקא ע"ש. וא"כ נראה לכאורה היינו מה"ט גופא דילפינן משבת דתליא רחמנא בכוונה כל זה היה סברת המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דמדאשכחן לשמואל דסבר משאצ"ל חייב וכרבי יהודה וע"כ היינו משום דלא משמע ליה הך דרשא משום דהאי במשכן כתיבא ולא איירי לענין איסור שבת כלל וא"כ מה"ט גופא משמע דסבר שמואל דדבר שא"מ אסור. ולכאורה לא מצינו בש"ס בשום דוכתא מהיכא פשיטא ליה לר"ש דדבר שא"מ מותר אי לאו מהאי קרא. מיהו התרצן משני דאף על גב דשמואל סבר כר"י במלאכה שאצ"ל ולא דריש מלאכת מחשבת אפ"ה לענין דשא"מ שפיר מצי סבר כר"ש מה"ט גופא דפשטא דלישנא דקרא מלאכת מחשבת היינו דבעינן כוונה או שנאמר דסבר התרצן אפילו את"ל דר"ש לא ס"ל כלל הך דרשא דמלאכת מחשבת אפ"ה פטור בדשא"מ מקרא אחרינא ונ"ל דהיינו מסוגיא דיבמות (דף ד' ע"ב) כיון דתרי קראי כתיבי לא תלבש שעטנז ולא יעלה עליך כלאים ואתא למעוטי דמוכרי כסות מותרים למכור כדרכן ופירש"י שם דהיינו כיון שלא נתכוין לחימום אלמא דבשא"מ מותר מיהו רבי יהודה מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה וע"ש בחידושי הרשב"א שכתב דהך מילתא תליא בסוגיא דפסחים לענין אפשר ולא קמיכוון. וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דהמקשן והתרצן דהכא ודפרק כל התדיר נחלקו בהך סברא גופא:
ואבע"א סברא דסבר המקשה דע"כ מהך מימרא דשמואל דאסור לכבות גחלת של עץ בר"ה ממילא מוכח דס"ל דשא"מ אסור דאי ס"ד דמותר אם כן אפילו גחלת של עץ נמי לישתרו דאע"ג דסבר משאצ"ל חייב אפ"ה הא לא מכוין כלל לכבות וכ"ש שלא מתכוין לעשות פחמין ואי משום דלענין כיבוי הוי פסיק רישא דמודה ר"ש אפ"ה איכא למימר דהמקשה דהכא ודפ' כל התדיר כאביי ס"ל דמקמי דהדר ביה בפרק ר"א דמילה הוי סבר דאפילו בפסיק רישא מתיר ר"ש ויותר נראה דאפילו את"ל דמודה ר"ש בפסיק רישא אפ"ה סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דבפסיק רישא נמי לא אסור אלא מדרבנן. וא"כ מקשה שפיר אפילו גחלת של עץ לישתרו דבמקום היזיקא דרבים לא חייש שמואל לאיסור דרבנן מדמתיר בגחלת של מתכת. ובלא"ה ע"כ כך הוא סברת המקשה דפרק כל התדיר דאל"כ אמאי אמר שמואל המתנדב יין מזלפן ע"ג האישים הא קמכבה והך כיבוי לכאורה הו"ל פסיק רישא וא"כ אפילו לר"ש אסור אע"כ בחד מהנך גווני דפרישית אי משום דלית ליה לשמואל הא דמודה ר"ש בפסיק רישא וכאביי מקמי דהדר ביה או שנאמר דהא דאמרינן בעלמא מודה ר"ש בפסיק רישא היינו לענין איסור דרבנן ומש"ה מותר לזלפו ע"ג אישים היינו משום דבמקום מצוה לא גזרו וא"כ מקשה הכא שפיר דאפילו בגחלת של עץ לישתרי משום נזקי דרבים כיון דליכא אלא איסורא דרבנן כדפרישית. מיהו התרצן דהכא שפיר מוקי ליה שמואל כר"ש לגמרי בדשא"מ דהא דאסר בגחלת של עץ היינו משום דהו"ל פסיק רישא וסובר דמודה ר"ש בפסיק רישא דאסור מדאורייתא והא דאמר שמואל בפרק כל התדיר מזלפן ע"ג אישים ע"כ מוקמינן לה בטיפות דקות בענין דלא הוי פסיק רישא כמ"ש התוס' לקמן בפרק הבונה (דף ק"ג ע"א ד"ה לא צריכא) ע"ש כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:
שם והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכות בר"ה כו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דנהי דלא שייך כיבוי דאורייתא בגחלת של מתכת כמו שפי' רש"י ז"ל אכתי ליתסר משום דמצרף ותירץ שם לחד תירוץ דכל צירוף דר' יהודא אפילו צירוף דכלים לא הוי אלא מדרבנן וכבר כתבתי לעיל שכן נראה לי ג"כ בשיטת רש"י דלא שייך צירוף אלא כדרך הצורפין שמצרף כדי לעשות ממנו כלי אלא דמלשון הרשב"א ז"ל נראה דמיקל יותר דכל צירוף הוי מדרבנן אלא דאכתי קשה לפי' התוס' שכתבו לעיל וביומא דצירוף כה"ג הוי מדאורייתא היכא שמתכוין לכבות משא"כ בהאי דיומא אינו מתכוין א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי שרי שמואל לכבות גחלים של מתכות למאי דס"ד מעיקרא דשמואל סבר לגמרי כר"י אפילו בדשא"מ וכמ"ש התוספות דס"ד דהא בהא תליא דלר"י דלא בעינן מלאכת מחשבת כלל מש"ה אסור מדאורייתא אפילו בדשא"מ אפילו לענין שבת וא"כ למה התיר בגחלת של עץ דנהי דליכא כיבוי אפ"ה ליתסר משום מצרף ואפשר דלמאי דס"ד מעיקרא ע"כ הא דשרי שמואל לכבות גחלים של מתכות בר"ה היינו דוקא כשלא הגיע לצירוף:
אלא שראיתי להרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בשמעתין שכתבו בשם בה"ג ורבינו האי גאון ור"ח ז"ל דשמואל מתיר בגחלת של מתכת אפילו באיסור דאורייתא משום סכנה משא"כ בשל עץ דאסור משום דלא שייך ביה היזיקא דרבים שגחלת של עץ לפי שהאש בוערת בהם הכל מרגישין ונזהרין ממנו וכתב הר"ן ז"ל דע"כ לדבריהם הא דשייך איסור דאורייתא בגחלת של מתכת היינו משום צירוף דמסתמא ודאי הגיע לצירוף וע"ש שנדחק מאוד ליישב דברי הגאונים במה שהתירו איסור דאורייתא בכה"ג במאי דמשמע דליכא סכנה כ"כ:
אמנם לדעתי לולי דברי הרשב"א והר"ן ז"ל היה נ"ל ליישב דברי הגאונים בפשיטות שמעולם לא עלה על דעתם להתיר איסור דאוריית' בשביל היזיקא כי האי אלא דאינהו נמי סברי דבגחלת של מתכת ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ואי תיקשי א"כ למה הוצרך לפרש מה שאוסר שמואל בגחלת של עץ היינו משום דהכל מרגישין בו ותיפוק ליה דבלא"ה אסור למאי דמסקינן במלאכה שאצ"ל ס"ל כר"י ולענ"ד משום הא לא איריא משום דהגאונים אית לן למימר שפסקו כר"ש אפילו במלאכה שאצ"ל כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר"ש וכדמשמע לעיל בפרק במה מדליקין (דף ל"א ע"ב) דרבי יוחנן מוקי לדרבי יוסי כר"ש דפליג עליה דר"י א"כ משמע דטעמא דרבי יוחנן משום דכר"ש ס"ל ואמוראי בתראי נמי איירי התם במילתא דר' יוחנן אלמא הכי ס"ל ובלא"ה הביאו הפוסקים כמה ראיות דהלכה כר"ש אפילו במלאכה שאצ"ל. ואם כן לפ"ז מדלא אשכחן מאן דפליג אדשמואל במאי דקאמר אין מכבין בגחלת של עץ משמע להו להנך גאונים דבשל עץ טעמא אחרינא איכא אליבא דכ"ע כיון דליכא היזיקא דרבים והכל מרגישין בו:
והא דמקשה הש"ס הכא אי ס"ד כר"ש ס"ל אפילו של עץ נמי לישתרי אע"ג דלשיטתם בשל עץ ליכא היזיקא דרבים אפ"ה מקשה שפיר דלמאי דס"ד דמלאכה שאצ"ל ודשא"מ כולהו חדא מילתא היא ושוין לגמרי א"כ כי היכא דמתיר ר"ש אפילו לכתחילה בדשא"מ כה"ג יש להתיר לר"ש במלאכה שאצ"ל נמי לכתחילה. מיהו למאי דמסיק הש"ס לחלק בין משאצ"ל ובין דשא"מ א"כ הדרינן לסברא דנהי דבדשא"מ מתיר ר"ש אפילו לכתחילה אפ"ה במשאצ"ל מודה ר"ש דאסור מדרבנן כדמשמע בכל הש"ס כנ"ל נכון ליישב שיטת הגאונים ז"ל בלי שום גמגום. ולפ"ז יש לי מקום עיון על הטור שכתב בא"ח סי' של"ד דאפילו בגחלת של עץ מותר והיינו משום שסובר דקי"ל כר"ש כמ"ש הב"י והש"ע נמי הביא שני דיעות בזה דלהרמב"ם שפוסק כר"י אסור בגחלת של עץ ולמאי דפרישית בשיטת הגאונים נראה בעליל דבשל עץ אסור אפילו לשיטת הפוסקים שפסקו כר"ש כיון דליכא היזיקא דרבי וא"כ אף ע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל אפ"ה איכא איסורא דרבנן וצ"ע לדינא ודוק היטב:
פיסקא אבל נותן כו' ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן כו' ופירש"י דקסבר תתאה גבר כו' עכ"ל. נראה דאין כוונת רש"י בזה דשייך הך מילתא בהך פלוגתא דר"פ כיצד צולין דפליגי רב ושמואל בהכי רב סבר עילאה גבר ושמואל סבר תתאה גבר דהא ודאי ליתא דא"כ למאי דקאמר רב התם דצונן לתוך חמין עילאה גבר ושרי תיקשי ליה מתני' דהכא דאסרינן במיחם צונן לתוך חמין כדי שיחמו ואמאי לימא עילאה גבר וכ"ש למאי דמפרש"י לעיל בסמוך דרב מפרש המיחם שפינה ממנו החמין כרב אדא אלמא דאפילו בכה"ג אסור ליתן צונן לתוך חמין אפילו בחמימות של כלי לבד ולא אמרי' עילאה גבר והצונן מקרר את הכלי אע"כ דאין לדמות כלל איסור שבת דתליא בבישול דוקא לשארי איסור והיתר דאיירי בהו רב ושמואל התם דלאו בבישול לחוד תליא מילתא אלא בנתינת טעם ואפילו ע"י פליטה ובליעה אסור דבדבר שיש בו רוטב אסור לגמרי בנתינת טעם וכשאין בו רוטב צריך קליפה או נטילת מקום או הדחה כדאיתא שם בסוגיא וכל זה לא שייך לענין שבת. ועוד דבלאו הכי ע"כ צ"ל דלא אמר רב עילאה גבר אפילו באיסור והיתר דצונן לתוך תמין מותר אלא שקדם וסילק את הצונן מיד לאחר הנפילה אבל כשלא סילק ודאי שהצוננים עצמם חוזרים ומתחממים ומיקרי חמין לתוך חמין ותדע שכן הוא דהא ודאי לא פליג רב אמתני' דטיפת חלב שנפלה על הבשר ומסתמא איירי בחלב צונן ורב גופא נמי אמר התם דכזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת דהבשר אסור והחלב מותר ומוקמינן לה התם בשקידם וסילקו והיינו נמי מה"ט שהבשר צונן חוזר ומתחמם וא"כ מסתבר טובא דבכה"ג הא דאמר בצונן לתוך חמין עילאה גבר כגון שקדם וסילק הצונן לאלתר וכמדומה לי שראיתי כן בספר הראב"ן נמצא דלא דמי כלל למשנתינו וברייתא דהכא שלא סילק הצוננים מתוך החמין ובלא"ה נמי לא דמי איסור שבת לשאר איסורין כלל כדפרישית. ולפ"ז אפשר דלזה נתכוין רש"י בעצמו מ"ש דקסבר תתאה גבר דכוונתו דבכה"ג כ"ע מודו דתתאה גבר שהרי ב"ש וב"ה שוין לדבר זה כיון דבבישול תליא מילתא ואין דרך בישול בחמין לתוך צונן:
ומתוך כך נתיישב לי הא דאמרינן בפסחים (דף ל"ז ע"ב) דפליגי ב"ש וב"ה במעיסה והחליטה ומקשה הש"ס דלת"ק מ"ש מעיסה ומ"ש החליטה וכתבו התוספות דתימא לר"י דמאי קושיא נימא דמר סבר עילאה גבר ומ"ס תתאה גבר ותירץ בדוחק ע"ש. ולמאי דפרישית מקשה הש"ס התם שפיר דודאי ליכא למימר דב"ש וב"ה פליגי בעילאה גבר דהא אשכחן בברייתא דהכא דב"ש וב"ה שוין בדבר זה במידי דתליא בבישול והתם לענין חלה נמי בבישול תליא מילתא כדמוכח התם ע"ש כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:
בתוס' בד"ה נותן אדם חמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון כו' אינו מבשל כמו שאפרש עכ"ל. ולכאורה לפי מה שקיצרו התוס' במובן בדיבור זה נראין דבריהם כסותרים שהרי כתבו דלמ"ד תתאה גבר עירוי מבשל כדי קליפה וא"כ משמע דאסור ואם נתכוונו למ"ש בסוף הדיבור דחמין לתוך צונן היינו שהצוננים מרובים ומש"ה פשיטא להו להתיר אפילו בכלי ראשון אלא דלפ"ז לשון דאינו מבשל לא שייך הכא מיהו יש ליישב דבריהם דבלא"ה מה שכתבו בסוף הדיבור דנראה כמו שאמר ר"ת לא פסיקא להו כ"כ דמה שהקשו על פירש"י מדלא מקשה מסוגיא דהכא אמ"ד עילאה גבר אין זו קושי' כ"כ דהא בלא"ה מייתי הש"ס בפרק כיצד צולין ברייתא דתניא כוותיה דשמואל דאיירי בהך מילתא גופא דפליגי רב ושמואל ועוד עכ"פ הוי מצי למימר דהא דלא מקשו התם מברייתא דהכא למ"ד עילאה גבר דהוי מצי למידחי ולפרש כפי' ר"ת משא"כ לפי האמת דקי"ל דתתאה גבר דתניא כוותיה ודאי יש לן לפרש הברייתא דהכא כפשטא דחמין לתוך צונן שרי בכל גווני משום דתתאה גבר ובאמת שכ"כ הב"י שכוונת הטור א"ח סי שי"ח שכתב הטעם דתתאה גבר ע"ש וממה שהקשו עוד על פירש"י דלמ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה נראה ג"כ דהך סברא לא פסיקא להו כ"כ דהא לקמן ע"ב כתבו התוס' עצמן מחלוקת הרשב"ם והר"י בזה אם עירוי דינו ככלי ראשון או ככלי שני והכריעו דאינו מבשל אלא כדי קליפה וכבר יש מקום לומר דאפילו כדי קליפה לאו משום בישול הוא אלא משום בלוע בלא בישול ולפ"ז שרי בשבת אלא דאפשר דמה שמפרש ר"ת בענין אחר לאו משום הך קושיא לחוד מפרש כך אלא דבלא"ה לא ניחא ליה לפרש כפירש"י דשייך עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבים זה בזה כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בשמעתין. נמצא לפ"ז דלא פסיקא להו להתוס' להכריע כ"כ בין הפירושים לטעמא דברייתא מש"ה סתמו וקיצרו כאן עכ"פ לכל הפירושים דמאן דשרי חמין לתוך צונן היינו אפילו בכלי ראשון כנ"ל בכוונת התוספות ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:
בא"ד ואפילו למ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בעז"ה עכ"ל. מה שהוצרכו להביא ראיה על זה אע"ג דבהך ברייתא דפרק כיצד צולין גופא מבואר להדיא דחמין לתוך צונן קולף אלא דהתם איכא למימר דלאו משום דמבשל כדי קליפה אלא משום דמבליע כדי קליפה דלענין איסורין בליעה בלא בישול נמי אסור וא"כ אין זה דומה לאיסור שבת דלא תליא אלא בבישול דוקא לכך כתבו כמו שאפרש לקמן והיינו במה שהביאו ראיה מסוגיא דזבחים פ' דם חטאת דעירוי חשיב כמבשל כיון דמרבינן לה מאשר תבושל כנ"ל בכוונת התוספות וק"ל:
בא"ד אלא נראה כמו שאמר ר"ת כו' עס"ה. כבר כתבתי דנראה דלאו משום הך קושיא שהקשו התוס' על פירש"י הוצרך ר"ת לדחוק ולפרש דהברייתא דשרי חמין לתוך צונן איירי דוקא בצוננים מרובים וזה דוחק כמו שהקשו כל המפרשים על פי' ר"ת אלא משום דבלא"ה לא משמע ליה לר"ת לפרש כפירש"י משום דלא שייך הכא עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבין אלא דאכתי קשיא לי על מ"ש התוס' כאן דנראה להם לפרש כפי' ר"ת ומאי דוחקייהו לפרש כן דכיון שכבר כתבו דהאי דאסרו ב"ה צונן לתוך חמין באמבטי אפילו בכלי שני היינו משום דגזרינן אטו כלי ראשון דהיינו נמי טעמא דב"ש בכוס וא"כ בפשיטות מצינן לפרש דדוקא בצונן לתוך חמין שייך לגזור כלי שני אטו כלי ראשון כיון דעיקר תשמישו של כלי ראשון היינו צונן לתוך חמין ודרך בישול בכך משא"כ חמין לתוך צונן שאין זה דרך תשמישו של כלי ראשון ונראה ברור דלא שייך בישול דאורייתא בכה"ג דהא אפי' אי עירוי מבשל כדי קליפה אפילו הכי לא הוי בישול כיון שחוזרים ומתערבים ומתקררין למאי דקי"ל דתתאה גבר ומש"ה שרי ולענ"ד צ"ע על התוס' שלא פירשו כן. ובאמת נראה לי שזהו שיטת רש"י דמש"ה הוצרך לפרש טעמא דתתאה גבר כן נ"ל ודו"ק:
בגמ' סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי ופירש"י ואע"ג דכלי שני הוא כו' משמע לכאורה מל' רש"י דאמבטי היינו כלי ראשון וזה החילוק שבין אמבטי לכוס א"כ יש לדקדק על פירושו כמו שהקשו בתוס' דהו"ל למינקט מיחם:
אמנם לע"ד אין זה מוכרח בכוונת רש"י דשפיר אפשר לומר דאמבטי נמי הוי כלי שני אלא דעיקר החילוק שבין אמבטי לספל היינו משום דסתם אמבטי עומדת לרחיצת כל גופו כדאשכחן לעיל באמבטאי דרבי ובדוכתי טובא ואף ע"ג דרחיצת כל גופו אסורה בשבת היינו לאחר גזירה וא"כ אפשר דפלוגתא דב"ש וב"ה קודם גזירה ומש"ה מחמרינן בה משום דלרחיצת כל גופו צריך שיחמו הרבה כדי שיעמדו בחמימתן כל משך זמן רחיצה וכדי להזיע משא"כ בספל שאינה עומדת אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו מש"ה תנא ר' חייא דספל אינו כאמבטי אבל רב יוסף הוי סבר למימר דאפילו בספל שאינו אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו אפ"ה צריך לחמם הרבה יותר מכוס שהוא לשתייה:
ובזה היה נ"ל ליישב ל' הטור א"ח סימן שי"ח שהשמיט דין האמבטי ולא כתב אלא דין הספל והיינו משום דהאידנא לאחר שגזרו על רחיצת כל גופו ועל הזיעה א"כ לא שייך דין האמבטי כלל כי אם בחמי טבריא ונראה דבחמי טבריא לא שייך להחמיר כלל בכלי שני אפילו בצונן לתוך חמין כיון דליכא חשש איסור דאורייתא בחמי טבריא אפילו בבישול גמור. ובזה יש ליישב גם כן לשון הגמרא בסמוך דקאמר מי סברת ר"ש אסיפא קאי וכתב הרא"ש בכוונת הרי"ף ז"ל שדקדק בלשון מי סברת ע"ש. וא"כ הדקדוק במ"ע על הפוסקים שחולקים על הרי"ף (וכיוצא בזה דקדקתי גם אני לעיל (דף ל"ט ע"א) גבי מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי ע"ש) ולמאי דפרישית א"ש טובא דודאי שפיר קאמר הכא מי סברת ר"ש בן מנסיא אסיפא קאי והיינו משום דבלאו הכי לא משמע ליה כלל לומר דר"ש ב"מ אסיפא קאי כיון דר"ש ב"מ בימי רבי ולאחר גזירה דרחיצה וזיעה הוי וא"כ תו לא שייך הך דינא דאמבטי אע"כ ר"ש בן מנסיא ארישא קאי. ולפ"ז אפשר ליישב דברי הטור ג"כ במ"ש בדין הספל לחלק בין חמין לתוך צונן או איפכא וכבר הקשו עליו הב"י והט"ז שם שהוא נגד גמרא ערוכה דמשמע דספל שרי בכל גווני מפיסקא דרבא ולפמ"ש י"ל דהטור דקדק כן מלישנא דסתמא דתלמודא דקאמר מי סברת וכבר הארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך ויבואר בק"א:
בפרש"י בד"ה מי סברת כו' דלא שרי ת"ק כו' ואסר אף חמין לתוך צונן עכ"ל. ולכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית א"ש דרש"י ג"כ מדקדק מלשון מי סברת ומשום הכי מפרש דבלא"ה אין שום סברא לומר דרשב"מ אסיפא קאי ומחמיר אף בחמין לתוך צונן אפילו בכלי שני כיון שאין טעם לדבר כנ"ל:
בתוס' בד"ה מי סברת כו' וא"ת למאי דס"ד דארישא קאי כו' מאי קמ"ל רב יוסף כו' כוס הרי הוא נמי כאמבטי לר' שמעון בן מנסיא דהלכתא כוותיה כו' עס"ה. ותירוצם נראה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בענין אחר דבלאו הכי יש לדקדק אהא דמקשה בגמרא מדר"נ אדר"י למאי דס"ד מעיקרא ואטו גברא אגברא קא רמית ואפשר דלא שמיע ליה הא דר"נ או דלא ס"ל אלא ע"כ אפ"ה לא נראה להגמרא שום סברא לומר דר"י פליג אדר"נ מדלא מהדר ליה אביי ממימרא דר"נ. נמצא דלפ"ז שפיר קאמר בגמרא מי סברת אסיפא קאי וא"כ הלכה כמותו כדאמר ר"נ ולא אשכחן מאן דפליג עליה אלא ארישא קאי וא"כ שפיר אית לן למימר דר"י לית ליה דר"נ דאמר הלכה כר"ש ב"מ כיון דסתם מתניתין דמיחם הוי דלא כר"ש ב"מ ואפשר עוד לומר דר"נ ור"י במילתא דר"ש ב"מ גופא פליגי דר"נ סבר דאסיפא קאי ור"י הוי סבר דארישא קאי וא"כ אין הלכה כמותו כנ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן ודו"ק :
במשנה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. משמע דעיקר רבותא דאף לאחר שהעבירן מן האור אפ"ה דינן ככלי ראשון דמבשל ואף דלכאורה לאוקימתא דאביי לעיל דמפרש למתני' דמיחם שפינהו היינו שפינה מעל האור ואפ"ה אסור ליתן לתוכו מים מועטים א"כ ממילא שמעינן דאף לאחר שהעבירן מן האור הוי ככלי ראשון דהא בסיפא דהך מתני' דמיחם קתני להדיא אבל נותן הוא לתוך הכוס אלא אפ"ה איצטריך לאשמועינן הכא אפילו בתבלין שצריכין בישול יותר ממים אפ"ה אסור אף לאחר שהעבירן מן האור. ותדע שכן הוא דהא רבי יהודא פליג הכא בסיפא דמותר ליתן תבלין לאילפס וקדרה לאחר שהעבירן מן האור וברישא לענין מים לתוך המיחם משמע דמודה ר"י דאסור דהא אביי גופא מוקי להך מתני' דמיחם כר"י אלא ע"כ כדפרישית דיש לחלק בין תבלין לשאר דברים וכמ"ש התוס' להדיא לקמן בסמוך בד"ה לכל קדירות רותחות. אלא דקשיא לי דבפ' קמא דמעשרות פליגי נמי ר"י ורבנן וקאמר ר"י נמי לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר והתם אשמן קאי לענין מעשר דלת"ק כיון שנותן השמן לאילפס וקדירה הוי כבישול וקובע למעשרות ולר"י לא הוי כבישול א"כ משמע להדיא דאפי' בשמן דמשמע לעיל (דף ל' ע"ב) דהפשירו זהו בישולו לפי גירסת רש"י ואפ"ה קאמר ר"י דלא הוי כבישול א"כ קשיא דר"י אדר"י ונראה דוחק לומר דנהי דמסקינן בשמעתין דר"י אאילפס וקדרה דרישא פליג ואפ"ה בהך מתניתין דמעשרות לא קאי ר"י אאילפס וקדרה דסיפא אלא אתמחוי דרישא וזה דוחק ואפשר דיש לחלק בין בישול דשבת לבישול דמעשר דלענין מעשר בעינן בישול גמור יותר משבת אלא דהא נמי לא מיחוור אדרבה משמע איפכא דהא לענין מעשרות תנן בפ"ד משנה א' דאפי' מליחה קובע למעשר ולענין שבת מליחה לא הוי כבישול אלא במליחת עורות חייב משום מעבד כדאיתא להדיא בפרק כלל גדול. ועוד דבירושלמי דמעשרות בהך פלוגתא דר"י ורבנן גופא משמע להדיא דשבת ומעשרות שוין לענין זה ע"ש. ולפ"ז ע"כ צ"ל כפי' ראשון שכתבתי והיינו מה"ט גופא דלענין מעשר לא בעינן בישול גמור כמו בשבת ומש"ה סובר ר"י דבדבר שיש בו חומץ וציר אפילו כלי שני קובע למעשר ובמעשרות ארישא הוא דפליג כנ"ל ועדיין צ"ע:
218ימים לסיום הש״ס