מותר, כיון שאינו מתכוון למלאכה זו.

א על הדברים הקודמים שואלים: למימרא [האם נאמר] כי שמואל, המתיר להוסיף מים אפילו בכדי שיעור לצרף כשיטת ר' שמעון המתיר בכל מלאכה שאין מתכוין סבירא ליה [סבור הוא]? והאמר [והרי אמר] שמואל: מכבין גחלת של מתכת (חתיכת מתכת לוהטת) ברשות הרבים בשבת בשביל שלא יזוקו בה רבים. כי המתכת הלוהטת אינה אש ממש ואין בכיבויה איסור מן התורה אלא מגזירת חכמים ("שבות"), ובכל מקום שיש חשש היזק לרבים לא גזרו חכמים. אבל לא מכבים גחלת של עץ שכיבויה אסור מן התורה. ואי סלקא דעתך סבר לה [ואם עולה על דעתך כי הוא סבור] כשיטת ר' שמעון אפילו של עץ נמי [גם כן] יהא מותר לכבות! שהרי בשעת כיבוי הגחלת אינו מתכוון לעשות מלאכה, או ליהנות מכיבוי זה, אלא רק למנוע את הגחלת מלהזיק והוא הנקרא "מלאכה שאין צריכה לגופה", והרי אמר ר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה!

ומשיבים: בדבר שאין מתכוין סבר לה [סבור הוא] שמואל כשיטת ר' שמעון, ובהלכה בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה — סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' יהודה האוסר. אמר רבינא: הלכך, לפי הדברים שאמרנו, אם נמצא קוץ ברשות הרבים ועלול להזיק מוליכו משם בשבת פחות פחות מארבע אמות בשבת. שאף שמן התורה אסור לטלטל חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, הרי בפחות מארבע אמות יש רק איסור מדברי סופרים, ומדברי שמואל למדנו שבכל דבר שיש בו כדי להזיק לרבים לא גזרו בו חכמים. ומשום כך, אם היה הקוץ בכרמלית שעיקר איסור הטלטול בה הוא מדברי סופרים מותר לטלטל את הקוץ אפילו טובא [יותר] מארבע אמות.

ב שנינו במשנה: אבל נותן אדם מים למיחם בשביל שיפשירו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נותן אדם חמין לתוך הצונן, ואולם לא את הצונן לתוך החמין, אלו דברי בית שמאי, שלדעתם מתחממים המים הצוננים מן המים החמים שמתחתם. ובית הלל אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר. ואולם לא בכל אופן התירו בית הלל, אלא במה דברים אמורים — בכוס. אבל באמבטי שמרובים בה המים מותר לשפוך חמין לתוך הצונן, ואולם לא צונן לתוך החמין. ור' שמעון בן מנסיא אוסר אפילו בנתינת החמין לצונן. אמר רב נחמן: הלכה כר' שמעון בן מנסיא בדבר זה.

סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר] שספל שהוא כלי המשמש לרחיצה הרי הוא כאמבטי ואסור למזוג בו מים. אמר ליה [לו] אביי: תני [שנה] ר' חייא בברייתא: ספל לענין נתינת מים לתוכו אינו כאמבטי. ושואלים: ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא [ולפי מה שעלה על הדעת מתחילה] שספל לענין הלכה זו הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן כי הלכה בענין זה כר' שמעון בן מנסיא, אלא אם כן נמצא שבשבת איסור רחיצה בחמין ליכא [אין], שלא שמענו איסור רחיצה כולל בחמין בשבת!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי ר' שמעון אסיפא קאי [על סוף המשנה הוא עומד, מתייחס], לא, אלא ארישא קאי [על ראשה הוא עומד, מתייחס], ששנינו בה שבית הלל מתירין בין נתינת חמין לתוך צונן ובין נתינת צונן לתוך החמין, ועל כך אמרו שר' שמעון בן מנסיא אוסר נתינת צונן לתוך חמין. ומקשים: אם כן לימא [האם לומר] כי ר' שמעון בן מנסיא שאמר דבריו כבית שמאי אמר? והלא נפסקה הלכה כללית כבית הלל! ומפרשים: הכי קאמר [כך אמר, כך נתכוון לומר]: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, שהיתה לר' שמעון מסורת אחרת בדבר שיטות בית שמאי ובית הלל.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רבא דלא קפיד אמנא [שאינו מקפיד על כלי] ואינו מבחין בענין זה בין חמין לצונן. ומנין לו היתר זה — מדתני [ממה ששנה] ר' חייא: נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, ובין צונן לתוך חמין. אמר רב הונא לרב אשי: הרי יש חולשה בהוכחה זו, דילמא שאני התם דמיפסק [שמא שונה שם שמפסיק] כלי, שאינו שופך מים צוננים בספל עצמו אלא מכניס את הקיתון לתוכה ודפנותיו מפסיקות! אמר ליה [לו]: הלא באותה ברייתא לשון "מערה" איתמר [נאמרה], וכך היא הגרסה הנכונה: מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, בין צונן לתוך חמין. ואם כן אין מקום להבדיל בדבר.

ג משנה בהמשך לדיון באותם הדברים שיש בהם משום בישול, אף על פי שאינם מצויים ממש על האש, נקבע במשנה: האילפס והקדרה שהעבירן מן האש בעודם מרותחין (רותחים) אפילו לפני שבת — לא יתן לתוכן תבלין ביום השבת עצמו, שכן יכול לבוא לידי בישול בקדירה הרותחת שהיא כלי ראשון.