כי האי תנא [כמו תנא זה] ששנינו דבריו בברייתא, כשקורא לאלה שעברו על תקנת חכמים: "עוברי עבירה".

בתוספתא שנינו שאמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש אף אם בתוך כך הוא מזיע. אמר רבא: זהו דוקא באמבטיאות של כרכין, אבל של כפרים — לא. מאי טעמא [מה טעם ההבדל] — כיון דזוטרין נפיש הבלייהו [שקטנים הם מרובה הבלם], ואף בדרך הילוך בלבד אפשר להגיע בהם לידי זיעה.

א תנו רבנן [שנו חכמים] מתחמם אדם כנגד המדורה בשבת, ויוצא ממקומו, ומשתטף אחר כך בצונן. ובלבד שלא ישתטף בצונן תחילה ויתחמם אחר כך כנגד המדורה. וטעם האיסור: מפני שמפשיר (מחמם עד כדי פושרים) את המים שעליו. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מיחם אדם החש במיעיו אלונטית [מגבת] ומניחה על בני מעים שלו אף בשבת, ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת שמא ישפכו המים ויבוא לסוחטם (תוספות) ויעשה דבר האסור בשבת. ודבר זה אפילו בחול אסור, מפני חשש הסכנה, שאם המים חמים ביותר עשויים הם לגרום כוויה לכשישפכו עליו.

ב מעין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מביא אדם קיתון (ספל קטן) מלא מים ומניחו כנגד המדורה בשבת. לא בשביל שיחמו המים, שהרי אסור לבשל בשבת, אלא בשביל שתפיג צינתן, שמותר לגרום למים שלא יהיה קרים כל כך בשבת. ר' יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה. לא בשביל שיבשל (יתבשל) השמן, אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה סכה ידה בשמן ומחממתה אחר כך כנגד המדורה, וסכה אחר כך בשמן מחומם זה לבנה הקטן, ואינה חוששת משום בישול בשבת.

איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: חימום שמן בדרך זו בשבת מה הוא דינו לתנא קמא [הראשון] המתיר במים, האם גם בו התיר? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר] בשמן, רב נחמן בר יצחק אמר שדעת התנא הראשון לאיסורא [לאסור]. ולהבנת הדברים מסבירים: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר]. מסבירים את המשנה כך: שמן אף על פי שהתחמם עד כדי שהיד סולדת בו (שהיד נרתעת ממנו מפני חומו) — מותר. וטעמו של דבר, כי סבר [סבור] התנא קמא [הראשון] ששמן אין בו משום בשול, שכדי לבשל שמן עד כדי רתיחה יש צורך בחום גבוה מאד, וחימום בלבד אין בו משום בישול. ואתא [ובא] ר' יהודה למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, ואולם הפשרו לא זה הוא בשולו. ועל כן מותר להניח פך שמן כנגד המדורה כדי להפשירו, אף שאסור לחממו לכדי בישול. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. והתיר רק במקרה המיוחד שהאשה סכה ידה בשמן, ומחממתה וסכה בו את בנה.

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: שדעת התנא הראשון היא לאיסורא [לאיסור], והוא מפרש את המחלוקת בצורה הבאה: לדעת התנא הראשון שמן אף על פי שאין היד סולדת בו, שעדיין ניתן לגעת בו על אף חומו — אסור לחממו יותר. קסבר [סבור] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא [ובא] ר' יהודה להקל ולמימר [לומר] שהפשרו לא זהו בשולו. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל לחלוק על ר' יהודה ולמימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. על כך מקשים: הרי לדרך הסברה זו דעת רבן שמעון בן גמליאל היינו [זוהי] בדיוק דעת התנא קמא [הראשון], ומה ההבדל ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה אם עושים זאת כלאחר יד ולא בדרך הרגילה, שלדעת תנא קמא אסור לחמם את השמן בכל צורה, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל מותר להפשירו על ידי שינוי.

להלכה אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים אם מחמם אותם עד שתהא יד סולדת בו — אסור. ולחממו באופן שאין יד סולדת בו — מותר. ושואלים: והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] יד סולדת בו? שהרי אין כל הידים שוות ברגישותן לחום. אמר החכם רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית בו הוא שנקרא "יד סולדת בו".

מענין זה אמר רב יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ בשבת לשמשו, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי כדי שיתחמם השמן מעט לצורך סיכה. ואמר לי: טול מן המים שבמרחץ בכלי שני ותן בו את השמן. ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה, מהערתו זו של רבי, שלוש הלכות]. שמע מינה [למד ממנה] כי שמן יש בו משום בשול, שמשום כך אסר להניחו באמבטי. ושמע מינה [ולמד ממנה] שכלי שני בכל מקרה אינו חם ואינו מבשל. ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בשמן הפשרו — זהו בשולו.

ג על סיפור זה תוהים: היכי עביד הכי [איך עשה רבי כך] להורות לתלמידו הלכה בהיותו בבית המרחץ, והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא! וכי תימא [ואם תאמר] כי בלשון חול אמר ליה [לו], והאמר [והרי אמר] אביי: דברים של חול מותר לאומרן אף בבית המרחץ בלשון קודש, ודברים של קודש אסור לאומרן במרחץ אפילו בלשון חול! ומשיבים: אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור דינו שונה], ומותר.

תדע שכן הוא, שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ בשבת ובקש להדיח את הקרקע לנקותה. ואמר לו ר' מאיר: אין מדיחין את הקרקע בשבת. ביקש התלמיד לסוך לו את קרקע בשמן. אמר לו: אין סכין. אלמא [מכאן] כי אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור שונה], הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני [כאן גם כן, במקרה של רבי להפריש מאיסור שונה], ומותר.

אמר רבינא: שמע מינה [למד ממנה] כי המבשל בחמי טבריה בשבת — חייב. דהא [שהרי] מעשה שהיה ברבי לאחר גזירה הוה [היה], ואמר ליה [לו] לתלמידו: טול מים חמים בכלי שני ותן בו את השמן. והרי שאם היה מבשל במים החמים עצמם היה בכך איסור מדין תורה. ומאחר שמעשה רבי היה לאחר שגזרו שלא לרחוץ בשבת בחמין, מוכרחים לומר שרחיצה זו באמבטי היתה בחמי טבריה. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב חסדא כי המבשל בחמי טבריה בשבת — פטור! ומשיבים: אין כאן סתירה, אלא מאי [מה] משמעות "חייב" נמי דקאמר [גם כן שאמר רבינא] — לא שיהא חייב סקילה או קרבן חטאת על בישול בחמי טבריה כעובר על דברי תורה, אלא מכת מרדות, שמלקים כל העובר על דברי חכמים במזיד.

ד אמר ר' זירא: אנא חזיתיה [אני ראיתיו] את ר' אבהו ששט באמבטי בשבת, ולא ידענא [ידעתי] אי [אם] עקר רגליו ושחה ממש במים, אי [אם] לא עקר. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שלא עקר רגליו, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: לא ישוט אדם בשבת בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת הבריכה בחצר שאין מקום לחשוש לאיסור, בכל זאת אסרו חכמים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאסרו לשוט בשבת בבריכה הרי זה בבריכה