שבת מ ע"א

הדר ביה [חזר בו] ר' עקיבא לגביה [אצלו, לשיטתו] של ר' יהושע. ואף במחלוקת שבדיני רחיצה צריך היה לפסוק כשיטת ר' יהודה כיון שהוא המכריע, ולכן שאל רב יוסף אם הפסק כר' יהודה לא נסמך רק על כלל זה. ושואלים: ואי מכללא, מאי [ואם למדנו הלכה זו מן הכלל, מה הפגם בדבר]? הרי יפה אפשר להסיק דברים אלה מן הכלל! ומשיבים: דילמא הני מילי במתניתין [שמא דברים אלה אמורים שיש תוקף לכלל רק במשנתנו], אבל בברייתא — לא שמא אין הברייתא מהימנת למדי כדי לסמוך הכרעות הלכתיות על סגנונה. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה לרב יוסף: אנא בפירוש שמיע לי [אני בפירוש שמעתי דבר זה].

א אתמר [נאמר] שיש מחלוקת אמוראים בדבר: חמין שהוחמו מערב שבת, רב אמר: למחר ביום השבת רוחץ בהן כל גופו, ואולם לא כאחד, אלא כל אבר ואבר לעצמו, כדי לעשות שינוי ולהזכיר ששבת היום. ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ בחמין אף שהוחמו מערב שבת אלא רק את פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב! אמר [יכול היה לומר] לך רב: מה שנאמר בברייתא "לא כל גופו" כוונתו לא כל גופו בבת אחת, אלא אבר אבר לעצמו. ומקשים: והא [והרי] "פניו ידיו ורגליו" קתני [שנה] ולא יותר! ומשיב רב: הכוונה היא שרוחץ אבר אבר, כעין פניו ידיו ורגליו, שכל אחד מהם הוא אבר נפרד לעצמו, והובאו אלה כדי לשמש דוגמא לרחיצת אבר אבר. ושוב מנסים להביא ראייה ממקור אחר.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: לא התירו לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת אלא פניו ידיו ורגליו, וקשים הדברים לרב! ומשיב רב: הכא נמי [כאן גם כן] כפי שאמרנו קודם, הכוונה היא שרוחץ אבר אבר, כעין פניו ידיו ורגליו.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו ואפילו אבר אבר. ואין צריך לומר שהוא הדין בחמין שהוחמו ביום טוב. רבה מתני לה להא שמעתא [היה שונה הלכה זו] של רב בהאי לישנא [בלשון זו]: חמין שהוחמו מערב שבת רוצה לרחוץ בהם למחר, אמר רב: רוחץ בהן כל גופו ומשייר אבר אחד כדי לזכור ששבת היום. איתיביה כל הני תיובתא [הקשה עליו כל אותן הקושיות] שהקשינו על הגרסה הקודמת של דברי רב, ומסכמים: תיובתא [אכן קושיה חמורה] היא.

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: רבה מי קא עביד כשמעתיה [האם הוא עושה, נוהג כהלכתו] זו של רב? אמר ליה [לו]: לא ידענא [איני יודע]. ושואלים: מאי תיבעי ליה [מה תסתפק לו]? פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שלא עביד [עשה] רבה כדברי רב, דהא איתותב [שהרי הושארו דבריו של רב בקושיה חמורה]. ומשיבים: דילמא [שמא] לא שמיעא ליה [שמע, ידע], או לא החשיב את הקושיות הללו, ולדעתו אם כן עדיין יתכן לפסוק כדברי רב.

ואומרים: אם כן, הרי שוב אין מקום לשאלה, ואי [ואם] לא שמיעא ליה [שמע] קושיה זו — ודאי עביד [עשה] כרב. שכן אמר אביי: כל מילי דמר עביד [הדברים של אדוני, רבה, היה עושה, נוהג] כשיטת רב, בר מהני תלת דעביד [חוץ משלושה אלה שעשה] כשיטת שמואל. שמטילין ומעבירים את הציצית מבגד לבגד, ומדליקין בנרות חנוכה מנר לנר, ומה שפסק הלכה כר' שמעון בדיני שבת בגרירה, שלדעתו מותר לגרור כלים כבדים, ואין לחשוש שמא יתהווה חריץ בקרקע מחמת כן. ומכל מקום ודאי מסתבר לומר שנהג כמו רב גם בענין הרחיצה בשבת, שכן הלכה כמותו אף בענין זה! ומשיבים: שאין זו ראייה גמורה, כי שמא נהג רבה, שכחומרי [כחומרותיו] של רב — עביד [עשה], כקולי [כהקלותיו] של רב — לא עביד [עשה], והרי ההיתר לרחוץ בחמין בשבת הוא מן ההקלות של רב, ואם כן לא ברור כיצד נהג רבה למעשה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מרחץ שפקקו את נקביו (פתחיו) מערב שבת, כדי שלא יפוג חומו, למוצאי שבת רוחץ בו מיד. ואם פקקו נקביו מערב יום טוב, למחר ביום טוב עצמו נכנס ומזיע בהבל המים החמים, ויוצא ומשתטף במים צוננים בבית (בחדר) החיצון של בית המרחץ.

אמר ר' יהודה: מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב, למחר ביום טוב נכנס ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון. אלא שמרחץ זה מיוחד היה לפי שהמים החמין שלו היו מחופין (מכוסים) בנסרים של עץ, ולא היה מקום לחשוש שמא ירחצו במים החמים. כשבא הדבר לפני חכמים אמרו: אף על פי שאין חמין שלו מחופין בנסרין מותר להזיע בהבל המרחץ. ומשרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. ואולם אמבטיאות שהן מרחצאות גדולים של כרכין — מטייל בהן כדרכו ואינו חושש לאיסורי שבת, אף בתוך כך הוא מזיע בתוכן.

ושואלים: מאי [מה הם] "עוברי עבירה" שאמרנו? ומשיבים: שאמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת אף בשבת, והתחילו הבלנים להחם בשבת, ומשקרים היו ואומרים: מערב שבת הוחמו. על כן אסרו את הרחיצה בחמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו אנשים רוחצין בחמין ואומרים: "מזיעין אנחנו", ולשם כך נכנסנו למרחץ. ולכן אסרו להן אף את הזיעה אך התירו לרחוץ בחמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור [מים חמים שנתחממו באש], ואומרים: בחמי טבריה רחצנו. ולכך אסרו להן אף חמי טבריה. ועדיין נשאר שהתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן, כי אין גזירות אלה מתקיימות בידי הציבור מפני חומרתן, התירו להן לרחוץ בחמי טבריה והגזירה על איסור זיעה במקומה עומדת.

ובהקשר לכך אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן, שרי למיקרי ליה "עבריינא" [מי שעובר על דברי חכמים, מותר לקרא לו "עבריין"], ואין אומרים שרק מי שעבר עבירה חמורה על דברי תורה ממש הוא שקוראים לו כך. ומעירים: כמאן [כמי] אמר רבא דברים אלה —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

ועוד, הא הדר ביה רבי עקיבא לגביה דרבי יהושע, והודה לדבריו.

ואפשר שמכלל זה למד רבה בר בר חנה שההלכה כרבי יהודה, שכן לענין שטיפה בחמין סבר כרבי מאיר שאסר, ובזה יש רוב כנגד רבי שמעון שהתיר, ולענין שטיפה בצונן סבר כרבי שמעון שהתיר, ובזה יש רוב כנגד רבי מאיר שאסר, ונמצא שלכל דברי רבי יהודה יש רוב להכריע כמותו.

אמר רבה בר בר חנה לרב יוסף, ואי מכללא, אם אכן למדתי שההלכה כרבי יהודה מכלל זה, ולא שמעתי כן בפירוש, מאי נפקא מינה יש לך בדבר.

אמר לו רב יוסף, כי אם אכן לא שמעת בפירוש מרבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה אלא רק מן הכלל שאמר רבי יוחנן למדת כן, אפשר שיש לדחות, דילמא מה שאמר רבי יוחנן בשם רבי שההלכה כמכריע, הני מילי במחלוקות שהביאם רבי במתניתין, אבל במחלוקות שנאמרו רק בברייתא לא פסקינן כדברי המכריע. ^[133] וכיון שמחלוקתם של רבי יהודה רבי מאיר ורבי שמעון לא הובאה במשנה אלא בברייתא, אין להוכיח מדברי רבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה.

אמר ליה רבה בר בר חנה לרב יוסף, אנא בפירוש שמיע לי מרבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה, ולא למדתי זאת רק מכללא.

אתמר, חמין שהוחמו מערב שבת, מן הדין רוחץ בהם את כל גופו, אבל גזרו חכמים [כדלהלן] שלא לרחוץ את כל גופו.

וכמה מותר לו לרחוץ, רב אמר: למחר בשבת רוחץ בהן כל גופו, אבל לא בבת אחת, אלא אבר אבר. ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ את כל גופו אבר אבר, אלא רק פניו ידיו ורגליו מותר. ^[134]

מיתיבי: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר בשבת רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, הרי שמותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו.

תיובתא דרב, שהתיר לרחוץ כל גופו אבר אבר.

ומתרצת הגמרא: אמר לך רב: מה ששנינו בברייתא "אבל לא כל גופו" הכוונה שלא ירחוץ את כל גופו בבת אחת, אלא רק אבר אבר.

ומקשינן: והא בבריתא "רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו" קתני, ומשמע שאסור לרחוץ את שאר איבריו?

ומתרץ רב: פירוש הברייתא הוא שאפשר לרחוץ את כל גופו כעין רחיצת פניו ידיו ורגליו, שרוחצם כל אחד בפני עצמו.

ושוב מקשה הגמרא על רב:

תא שמע: לא התירו לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת, אלא פניו ידיו ורגליו. משמע שמותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו ולא כל גופו אבר אבר.

ומתרץ רב: הכי נמי פירושה של הברייתא הוא שהתירו לרחוץ כל גופו כעין רחיצת פניו ידיו ורגליו. כלומר, כל גופו אבר אבר.

ומסקנת הגמרא: תניא כוותיה דשמואל:

חמין שהוחמו מערב שבת, הרי למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר.

ואין צריך לומר שאסור לרחוץ את כל גופו אפילו אבר אבר בחמין שהוחמו ביום טוב, אבל פניו ידיו ורגליו מותר. ^[135]

רבה מתני לה להא שמעתא דרב, בהאי לישנא.

חמין שהוחמו מערב שבת, הרי למחר אינו רוחץ בהם כל גופו בבת אחת, ומה הוא רוחץ, אמר רב, רוחץ בהן כל גופו, ומשייר אבר אחד שאינו רוחצו.

איתיביה לרב כל הני תיובתא שהקשתה הגמרא לעיל מברייתות בהם מבואר שמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו.

ולפי דברי רבה בדעת רב, אי אפשר ליישב כדתרצינן לעיל, שכונת הברייתות לומר ששוטף כל גופו כעין פניו ידיו ורגליו והיינו אבר אבר, שכן לדברי רבה רב סובר שרוחץ את כל גופו בבת אחת ומשייר אבר אחד. ^[136] ומסקינן: תיובתא. ^[137]

אמר ליה רב יוסף לאביי ^[138]: רבה מי קא עביד כשמעתיה דרב שמותר לרחוץ בחמין שהוחמו בערב שבת את כל גופו ובלבד שישייר אבר אחד?

אמר ליה אביי לרב יוסף: לא ידענא כיצד נהג רבה האם כרב או כשמואל שהלכה כמותו.

תמהה הגמרא: מאי תיבעי ליה לרב יוסף האם רבה נהג כרב, והא פשיטא דלא עביד כמותו, דהא איתותב רב, מכל הברייתות שהובאו לעיל.

ומתרצת הגמרא: דרב יוסף סבר שרבה לא שמיעא ליה, את הפירכות שהקשתה הגמרא על רב. ^[139]

ותמהה הגמרא על תירוצה, דאם כן יש להקשות לאידך גיסא מדוע עלה על דעת רב יוסף להסתפק אם רבה נהג כרב, ואי לא שמיעא ליה לרבה את קושיות הגמרא על רב, אזי ודאי שרבה עביד כרב.

וטעם הדבר: דאמר אביי, כל מילי דמר, בכל מעשיו של רבה דודו, עביד נהג לעשות כרב גם בזמן שנחלקו עליו האמוראים. בר, חוץ מהני תלת, משלושה דברים דעביד כשמואל. ואלו הן:

א. לדעת שמואל מטילין - נוטלים את חוטי הציצית מבגד ישן, ונותנים אותם לבגד אחר שרוצה להתעטף בו, ורב אוסר משום שיש בזה זלזול מצוה.

ב. וכמו כן לדברי שמואל מדליקין נר חנוכה על ידי שנוטל קיסם ומדליק אותו מנר דולק כדי להדליק לנר אחר, ורב אוסר משום ביזוי מצוה.

ג. נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בדין עשיית דבר שאין מתכוין בשבת, כמו גורר מיטה על גבי הקרקע, ונעשה מחמת הגרירה חריץ באדמה שזה מלאכת חורש אלא שלא נתכוין למלאכה זו, [ואין פסיק רישיה שיעשה החריץ]. רבי יהודה אוסר, ורבי שמעון מתיר, ופסק שמואל הלכה כרבי שמעון בגרירה, ורב פסק כרבי יהודה.

ומלבד שלושה דברים אלו נהג רבה בכל דבר כרב, ומיסתבר שגם בהלכה זו נהג רבה כרב שמותר לרחוץ כל גופו חוץ מאבר אחד. ואם כן מדוע נסתפק רב יוסף האם רבה נהג כרב.

ומתרצת הגמרא: כי רבה רק כחומרי דרב עביד, אבל כקולי דרב לא עביד, ולכן לענין רחיצה שהיקל רב נסתפק רב יוסף האם נהג רבה כמותו או לא. ^[140]

תנו רבנן: מרחץ שפקקו נקביו ^[141] כדי שלא יכנס יותר חום, מערב שבת, אסור להתרחץ בו בשבת דגזרו על הרחיצה, אבל למוצאי שבת רוחץ בו מיד ואינו צריך להמתין בכדי שיעשו שהרי לא נתחמם בשבת. ^[142]

פקקונקביומערב יוםטוב - למחר ביום טוב אסור לו לרחוץ שכן גזרו על המרחצאות שלא לרחוץ גם בהוחמו מערב יום טוב, אבל נכנס לבית המרחץ ביום טוב, ומזיע. ^[143] ואם רוצה להשתטף לא ישתטף בפנים, שלא יחשדוהו כאילו נשתטף או רחץ בחמין, אלא יוצא ומשתטף בבית החיצון. ^[144] אמר רב יהודה: מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב. למחר נכנס רבי אלעזר ורבי עקיבא והזיעו בו, ויצאו ונשתטפו בבית החיצון. ^[145]

אלא שהוסיפו חומרא ונשתטפו בבית החיצון של מרחץ שחמין שלו מחופין בנסרים, ועשו כן שלא יראה כאילו נשתטפו במים שהוחמו בשבת מהמרחץ. ^[146]

כשבא הדבר לפני חכמים, שנשתטפו במים ממרחץ שחמים שלו מחופין בנסרים, אמרו שאין צריך להחמיר בזה, אלא אף על פי שאין חמין שלו מחופין בנסרין, מותר להשתטף בבית החיצון של המרחץ. ^[147]

ומשרבו עוברי עבירה, ומפרשינן להלן שהחלו להחם מים כדי שיוכלו להזיע ביום טוב, התחילו לאסור להזיע במרחץ.

אבל אמבטיאות של כרכין, הם בתי מרחץ גדולים, שאין בהם הבל רב, לא גזרו עליהן, ועל כן מטייל בהן כדרכו ומזיע, ואינו חושש, שיאמרו שהוא עושה כן כדי להזיע. ^[148] ומפרשת הגמרא את הנאמר בברייתא: "משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור את הזיעה", ואגב כך יתבאר כיצד התחילו לגזור.

מאי עוברי עבירה?

דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, ^[149] בתחילה היו רוחצין בשבת, בחמין שהוחמו מערב שבת. התחילו הבלנים להחם את המים בשבת, ואומרים מערב שבת הוחמו, ^[150] ולפיכך אסרו חכמים את החמין שלא ירחצו בהם אפילו אם הוחמו מערב שבת, והתירו את הזיעה, במים שהוחמו מערב שבת.

ועדיין היו עוברי עבירה רוחצין בחמין, ועוברים על גזירת חכמים, ואומרים "מזיעין אנחנו", וכדי לקיים את הגזירה על איסור הרחיצה אסרו להן חכמים גם את הזיעה, ^[151] והתירו לרחוץ בחמי טבריה, כיון שהם מתחממים מאליהם, ולא חששו שמא יבואו להתיר לרחוץ בחמי האור.

ועדיין היו עוברי עבירה רוחצין בחמי האור, ואומרים "בחמי טבריה רחצנו". ועל כן אסרו להן חכמים גם לרחוץ בחמי טבריה, כדי שלא יוכלו עוברי עבירה לרחוץ בחמין שהוחמו בערב שבת, והתירו להן רק את הצונן, לרחוץ במים צוננים. ^[152]

אחר כך ראו חכמים שאין הדבר עומד להן, שלא היו הציבור יכולים לעמוד בגזירה שאסרו להם הכל מלבד צונן, חזרו והתירו להן לרחוץ בחמי טבריה, וכל שכן בצונן.

וזיעה במקומה עומדת - באיסורה, כדי שלא יבואו לרחוץ בחמין ויאמרו מזיעין אנחנו. ^[153]

אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן, על גזירת חכמים, שרי למיקרי ליה, מותר לקוראו עבריינא. ^[154] כמאן, היכן מצינו דין זה?

הערות

^[133] א. ותמהו הראשונים, הרי נוסח הכלל הוא "כל מקום הלכה כדברי המכריע", ומשמע שאין חילוק בין המשניות לברייתות. ותירצו התוס' דסתם מתניתין כאן היא כרבי שמעון, ומשמע שאין ההלכה כדרבי יהודה. ולפי זה נמצא שבאמת ההלכה כדברי המכריע גם בברייתא אלא שבברייתא זו בלבד לא אמרינן כן. וכן כתבו הרמב"ן, הריטב"א והשיטה להרן בשם הרא"ה. אבל הרשב"א והר"ן [וכן הרמב"ן בפירושו השני] כתבו שרב יוסף אמר שיתכן ורבי יוחנן אמר הלכה כדברי המכריע רק במשנה ולא בברייתא. והביאו מהגאונים והרי"ף [קידושין ט א] שפסקו דאין הולכים אחר המכריע בברייתא. ובתוס' במנחות [לא ב ד"ה מי] תירצו, כיון דאמרינן "חוץ מקולי מטלניות" שהיא משנה, הוי כאילו פירש במשנתנו. וכן כתב התוס' רא"ש כאן. ב. מאידך, הקשו הראשונים מהיכי תיתי ללכת אחר המכריע, הרי סתם משנתנו היא כרבי שמעון, ואמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. ותירצו התוס' שאם יש מכריע בברייתא, לא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. וכן הסיק הרשב" א. ובספר התרומה [רלב] תירץ דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן האם הלכה כסתם משנה, אבל הר"ן תמה שהיה לגמרא להביא זאת כדאיתא בכמה מקומות. הרמב"ן והריטב"א תירצו דלהלן [קמג ב] משמע מדברי רבי יוחנן שבמשנה שם יש מחלוקת בזה הוא ליה סתם ואחר כך מחלוקת. ועיין ברשב"א שתמה על תירוצם. והפני יהושע תירץ דלא הוזכר במשנתנו להדיא שמותר להשתטף בהוחמו מערב שבת אלא מדיוקא, ועוד לא הוזכר מעשה דאנשי טבריה אלא לסייע לרבנן שגזרו בתולדות חמה [או לסייע לחשש שמא יטמין ברמץ לדעת רבה ורב חסדא], וכי האי גוונא אין אומרים הלכה כסתם משנה.

^[134] יש לדון האם לדעת שמואל הותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו דווקא, או שמא גם את שאר האיברים, ובלבד שלא ירחוץ את כל גופו אבר אבר. ובב"י [שכו] דייק מדברי רש"י [להלן מ ב ד"ה ובלבד, וראה בהערה שם], שמותר רק פניו ידיו ורגליו, ופסק כן להלכה בשו"ע שאסור לרחוץ את כל גופו אלא רק פניו ידיו ורגליו. אך המגן אברהם [ב] למד מדבריו שאסור לרחוץ את כל גופו, והוא הדין רובו, דרובו ככולו. ומשמע מדבריו שמקצת גופו מותר. [ואולי כונתו לפרש שהמחבר לומד כהרמ"א בסמוך שמותר גם שאר האיברים ובלבד שלא ישטוף את רוב גופו]. ועוד הביא הב"י בשם הרא"ש שמותר גם לרחוץ גם את שאר האיברים ובלבד שלא ישטוף את כל הגוף, אפילו אבר אבר, והביאו הרמ"א. הגר"א דייק מלשון הגמרא שאסור לרחוץ כל גופו אבר אבר משמע שחלק מהגוף מותר לשטוף אבר אבר, וכדעת הרמ"א. וכן דייק הט"ז ותמה מדוע הוצרך הב"י לדייק כן מהרא"ש בזמן שמבואר כן בגמרא להדיא. וראה ראש יוסף.

^[135] א. בהערה לעיל הובאה מחלוקת התוס' והרי"ף האם מן התורה יש איסור לחמם מים לרחוץ את כל גופו ביום טוב. והרמב"ן הוכיח כשיטתו מהברייתא כאן, שכן האיסור הנזכר ברישא של הברייתא לרחוץ בחמין שהוחמו בערב שבת הוא רק מדרבנן וכדלהלן בגמרא, ואם כן גם הסיפא "ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב" - אסור לרחוץ בהם [מלבד פניו ידיו ורגליו] היינו רק מדרבנן. והרשב"א דחה, שגם לדעת התוס' האיסור מן התורה הוא רק ברחיצת כל גופו, אבל אבר אבר מותר, שכן לא מיסתבר לומר שרק רגליו הם דבר השוה לכל נפש אבל שאר איבריו לא, ואם כן כל אבר בנפרד מותר לרחוץ, אלא שאסור מדרבנן. וזו כונת הבריתא ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב שאסורין מדרבנן לרחוץ את כל הגוף אבר אבר. אבל רחיצת כל הגוף אסורה מדאורייתא. ב. הראשונים דייקו ממה שנאמר "ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב" ולא הוזכר איסור רחיצה בחמים שהוחמו בערב יום טוב, שדין יום טוב קל משבת. ונחלקו בזה הראשונים. הרשב"א והריטב"א נקטו שמותר להתרחץ ביום טוב אבר אבר אבל לא כל גופו, והרי"ף בשם גאון [ביצה יא א] נקט שמותר להתרחץ בכל גופו. וכן דעת הרמב"ן והרמב"ם [יו"ט א טז]. וכתב הר"ן שהרי"ף לשיטתו [שם] שמן התורה מותר לחמם מים ביום טוב לרחיצת כל גופו, ורק רבנן אסרו, אזי כשחימם מבעוד יום מותר, אבל לשיטת התוס' [לט ב ד"ה ובית הלל] שמן התורה אסור לחמם ביום טוב לרחיצת כל גופו דאינו דבר השווה לכל נפש, אזי אסור לרחוץ את כל גופו גם כשהוחמו בערב יום טוב דגזרו ערב שבת אטו שבת. ובאמת מדברי הר"ן משמע שלשיטת התוס' מותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו, שהרי יותר מזה אינו שווה לכל נפש, ואסור לרחוץ כל גופו אפילו אבר אבר, וכן הוכיחו הראש יוסף והשפת אמת מדברי התוס' [לט ב ד"ה אלא], אבל המשנ"ב [תקיא יח ועיין שעה"צ כא] כתב שלכולי עלמא מותר לרחוץ אבר אבר את כל גופו, אלא שלהרי"ף וסייעתו מותר את כל גופו ולדעת הרשב"א וסייעתו רק אבר אבר.

^[136] כך הוסיף הריטב"א. ובמהדורא בתרא כתב שהיה מקום ליישב שאסור לרחוץ כל גופו ממש אבל כעין פניו ידיו ורגליו מותר, וחוץ מאבר אחד היינו גם כן דומיא דפניו ידיו ורגליו. ועיין שם שדחה. אמנם בסמוך מבואר בדברי המהרש"ל שרבה לא סבר שישנה פירכא על דברי רב, וצריך לומר שרבה יפרש כמבואר במ הדו"ב. ויש להעיר שלפי האוקימתא הראשונה הובאה הקושיה כסייעתא לשמואל, ולפי האוקימתא הנוכחית הובאה הברייתא כקושיה על רב ומסקינן תיובתא.

^[137] והלכה כשמואל שמותר לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת רק פניו ידיו ורגליו. וכתב הר"ן [על הרי"ף ובשיטה] בשם רבינו יהונתן, שהרי"ף לא הוצרך לפסוק כרבי יהודה [לעיל לט ב] דאסר להשתטף בחמין שהוחמו מערב שבת, כי סמך על כך שהביא את דברי שמואל שהתיר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שאסור להשתטף את כל הגוף. ומבואר בדבריו שרחיצת פניו ידיו ורגליו היא שטיפה, כי אם זו רחיצה כיצד מוכח שאסור להשתטף בכל גופו ממה שהותר רק רחיצת פניו ידיו ורגליו, על כרחך שגם רחיצת פניו היינו שטיפה. וכן נקט הרשב"א לעיל [שם]. וראה שם בהערות.

^[138] אביי גדל בבית דודו רבה בר נחמני, ורב יוסף נעשה ראש אחר פטירת רבה, ולפיכך שאל את אביי כיצד נהג דודו לדינא.

^[139] רש"י גרס: "לא שמיעא ליה", והיינו שרב יוסף סבר שרבה לא שמע את הפירכות על רב ולכן הסתפק האם רבה נהג כרב או לא. והמהרש"ל ביאר שרב יוסף סבר שרבה לא שמיעא ליה, כלומר, לא סבירא ליה כפירכת הגמרא. וביאר המהדורא בתרא דמדקאמר "לא שמיע ליה" משמע שברי לרב יוסף דרבה לא שמעה, ומנין לו זה, וכי לא זזה ידו מתוך ידו, אלא ודאי דרב יוסף סבר שרבה לא קיבל את הפירכא. ואין לפרש דרב יוסף עצמו לא שמע את הפירכות, ועל כן הסתפק אם רבה נהג כרב, דאם כן מדוע כלל עלה על דעתו לדון האם רבה נהג כרב, אבל אם רב יוסף שמע את הפירכא וסבר שרבה לא שמע אזי יש לפרש שהסתפק האם רבה אכן נהג כרב מחמת שלא שמע הפירכא, או שמא ידע מדעתו את הפירכא. ויש שגרסו: "דילמא לא שמיעא ליה" ומבאר המהר"ם שהכונה היא דילמא יש לפרש שרב יוסף לא שמיע ליה דאיתותב רב. אבל אין לפרש דילמא רב יוסף עצמו היה מסופק אם רבה שמע את הפירכות על דבריו, שכן בהמשך הגמרא אמרינן ואי לא שמיע ליה [לרבה] ודאי עביד, כלומר, מה נסתפק רב יוסף אם רבה לא שמע, והרי בזה גופא היה הספק האם שמע או לא. ובתוס' הרא"ש הקשה מדוע באמת הגמרא לא תירצה דרב יוסף נסתפק בזה גופא, האם רבה שמע את הפירכא ולכן לא עשה כרב, או דילמא לא שמיע ליה ועביד. ותירץ, דלרב יוסף לא היה נפקא מינה מה היה המעשה, שכן פשוט שאם שמע לא נהג כרבה ואם לא שמע נהג כרבה, אלא שרצה לדעת האם למרות שלא שמע את הפירכא אפשר שלא נהג כרב, מפני שרבה לא נהג כקולי דרב, וכמבואר בהמשך הגמרא, אלא שהתרצן לא הבין כך ותמה על ספיקו של רב יוסף דבכל מילי עביד מר כרב ומתרץ בסוף דשמא כקולי דרב לא עביד.

^[140] וברש"י מבואר שאין הכוונה שבכל קולי דרב לא עביד, דאם כן מדוע הסתפק רב יוסף הרי פשיטא שלא עשה כרב להקל, אלא שלפעמים פסק כמותו להקל ולפעמים כשמואל. וכן כתב הריטב"א. ועיין רש"י פסחים קא א.

^[141] ברש"י ישנם ב' דרכים לבאר מהו פקקו נקביו. א. סתמו את החורים בקירות ובפתחי המרחץ, שלא תצא חמימותו. והפני יהושע למד בדבריו שהמרחץ ממשיך להתחמם מאליו בשבת ויום טוב, ולכן אסרו בו את הרחיצה, אבל במוצאי שבת אינו צריך להמתין בכדי שיעשו מפני שהמלאכה נעשית מאליה. אמנם בשיטה להר"ן כתב כמו רש"י שפקקו כדי לשמור חומו למחר ומפרש שמותר למוצאי שבת מפני שלא נתחממו בשבת. ב. סתמו את הנקבים שבקרקעית המרחץ [שמשם נכנס החום מהאש], כדי שלא ימשיך להתחמם בשבת. ולפי זה מובן יותר מדוע מותר להשתמש במוצאי שבת לפי שלא נתחמם בשבת כלל. אבל בשבת עצמה אסור מגזירת מרחץ.

^[142] וכתב הר"ן שיש כאן שני חידושים. א. דאף שהרואה סבור שנתחמם בשבת, ויבא להתיר להשתמש בכעין זה לאלתר, לא חששו לכך כיוון שבכדי שיעשו הוא גזירה דרבנן. ב. שאם לא פקקו נקביו היה צריך להמתין בכדי שיעשו למרות שנתחמם מאליו במשך השבת. גזירה שמא יחתה בגחלים.

^[143] א. לדעת הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן מותר לרחוץ את כל גופו בחמין שהוחמו בערב יום טוב ולא גזרו על זה גזירת מרחץ מפני שגם ביום טוב עצמו מותר מן התורה לחמם לכל גופו. [ודלא כהתוס' לט ב ד"ה ובית הלל] ולשיטתם קשה מדברי הברייתא כאן שהתירו להזיע ולשטוף בחמין, משמע שאסור לרחוץ. והר"ן ביאר שאמנם מותר לרחוץ אבל רק מחוץ למרחץ, והברייתא דיברה על מה שמותר לעשות במרחץ עצמו. ולפי זה ישנם שלושה דרגות ברחיצה ביום טוב [לפני הגזירה], להזיע מותר בתוך המרחץ, להשתטף בחמין מותר בבית החיצון ולא בפנים, ולרחוץ בחמין מותר רק בביתו אבל לא במרחץ. וכן ביאר הדרישה [תקיא ג] וכן מבואר בשו"ע [שם] שפסק כהרי"ף והתיר רחיצה בחמין רק מחוץ למרחץ. וראה הערה הבאה. והפני יהושע ביאר שהרי"ף מפרש את הברייתא כפירוש הראשון ברש"י, שסתמו את הנקבים כדי שלא יצא החום והמרחץ ממשיך להתחמם ביום טוב, ובזה מודה הרי"ף שאסור לרחוץ את כל גופו בחמין. אבל להשתטף ולהזיע מותר מפני שנתחמם מאליו. ב. הברייתא מדברת לאחר שגזרו על הרחיצה וקודם שאסרו את הזיעה. ומלשון הברייתא משמע שרק ביום טוב מותר להזיע ולא בשבת, וכן נקט הרמב"ן בפירוש ראשון [וכתב שאינו הגון]. אבל בתוס' [ד"ה למוצאי] מבואר שהוא הדין בשבת מותר להזיע קודם הגזירה. והטעם לכך שנקטה הברייתא היתר זיעה רק ביום טוב, כדי לגלות שהגזירה על הזיעה [דלהלן] היא גם על יום טוב ולא רק על שבת. והרמב"ן בפירוש שני ביאר, שהיתר הזיעה הוזכר לגבי יום טוב לרבותא שאפילו ביום טוב לא הותר אלא להזיע ולא לרחוץ. [ודלא הרי"ף שמותר לרחוץ בהוחמו בערב יו"ט]. אבל הוא הדין גם בשבת הותר להזיע קודם שגזרו על הזיעה. וכן כתב הריטב"א. ועוד כתב, שדרך לשטוף בחמין לאחר הזיעה וזה אסור בשבת ומותר ביום טוב [וראה בהערה הבאה]. ובתוס' [לט ב ד"ה ובית הלל] הוסיפו שמן התורה מותר לחמם מים ביום טוב כדי להזיע לפי שהוא דבר הנעשה לבריאות והוי שווה לכל נפש, ולפי זה צריך לומר, כי מה שנקטה הברייתא פקקו נקביו לרבותא לגבי רחיצה דאף שלא נתחממו בשבת אסור לרחוץ, אבל להזיע [קודם גזירה] מותר אפילו נתחממו בשבת. אמנם הרשב"א נקט שאם לא פקק אסור להזיע אפילו קודם שגזרו על הזיעה ביום טוב, מפני שחששו שמא יטעה לרחוץ במים.

^[144] יש לדון, האם ההיתר להשתטף ביום טוב הוא בחמין או בצונן. שכן לעיל לט ב איתא שלדברי רבי יהודה אסור להשתטף בחמין שהוחמו בערב שבת, ומפרשינן לעיל שגזרו על המרחצאות גם בשטיפה כמו ברחיצה, ולכאורה הוא הדין בחמין שהוחמו בערב יום טוב יהיה אסור להשתטף כמו שאסור להתרחץ. ויש בזה כמה שיטות בראשונים: בר"ן [על הרי"ף] מבואר שהנידון תלוי במחלוקת הרי"ף עם התוס' [לעיל בהערה]. לדעת הרי"ף מותר לחמם מן התורה לצורך רחיצת כל גופו ורק רבנן אסרו, אם כן מותר להתרחץ בהוחמו קודם יום טוב, שלא גזרו חכמים שמא יחמם ביום טוב עצמו, שכן אין בזה איסור אלא מדרבנן. ולפי זה גם שטיפה בחמין את כל הגוף מותרת. והוסיף הר"ן שאף על פי שאין איסור להתרחץ וכל שכן להשתטף בהוחמו בערב יום טוב, מכל מקום מותר להשתטף רק בבית החיצון, ולהתרחץ מחוץ לבית המרחץ, כדי שלא יחשדו שחיממו ביום טוב. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך [תקיא ב]: "חמים שהוחמו מערב יום טוב מותר להשתתף בהם כל גופו אפילו באחד, מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור". וממה שהתיר רחיצת כל גופו מבואר שפסק כהרי"ף, ובמשנ"ב [טז] מפרש מה שכתב "חוץ למרחץ" על פי הר"ן דרחיצה הותרה חוץ למרחץ ולא בבית החיצון. אבל שטיפה מותרת בבית החיצון. ולדעת התוס' [לט ב ד"ה ובית הלל] אסור להחם ביום טוב מן התורה לרחיצת כל גופו, ונמצא שלדבריהם אסור לרחוץ [את כל גופו] גם אם חימם מערב יום טוב, גזירה שמא יבא להחם ביום טוב, ולפי זה מיסתבר שאסור גם לשטוף את כל גופו בחמין שהוחמו בערב יום טוב שמא יבא להחם ביום טוב. וכתב השיטה להר"ן שלשיטה זו צריך לומר, שההיתר להשתטף בבית החיצון הוא בחמין אבר אבר. וכן פסק הרמ"א שם: ויש אוסרים [להתרחץ בהוחמו בערב יום טוב] בכל ענין, ומבאר המשנ"ב [יח ובשעה"צ כא] שאוסרים רחיצת גופו היינו כל הגוף בבת אחת בין ברחיצה ובין בשטיפה, אבל אבר אבר מותר בשטיפה וברחיצה, חוץ למרחץ. וראה את דברי הגר"א בסוף ההערה. אך אפשר שגם לדעת התוס' מותר להשתטף את כל הגוף בחמין שהוחמו מערב יום טוב [למרות שאסור לרחוץ] משני טעמים. א. בתוס' [ד"ה אלא] בפירוש ראשון נקטו שבשטיפה בחמין שהוחמו בערב יום טוב מודה רבי יהודה לרבי שמעון שמותר לרחוץ בהם ביום טוב שהוא קל יותר משבת. וכן משמע ברמב"ן רשב"א ובריטב"א שכתבו שהברייתא הזכירה היתר זיעה ביום טוב לפי שדרך להשתטף בחמין לאחר הזיעה, דבשבת אסור וביום טוב מותר. [ועיין ביאור הגר"א שהביא מדברי התוס' מקור לשיטת המחבר להתיר רחיצה בהוחמו מעיו"ט]. ב. יתכן שרב יוחנן לעיל פסק בשטיפה כרבי יהודה רק לענין הוחמו בערב שבת, אבל בהוחמו בערב יום טוב ההלכה כרבי שמעון שמותר. וכעין זה כתב השיטה להר"ן [אלא שלפי דבריו ההיתר להשתטף הוא רק אבר אבר וכדלעיל]. מאידך, התוס' [בפירוש שני] וכן כתב הרשב"א בשם רבו שיוצא ומשתטף היינו בצוננים, ושטיפה זו מותרת בין בשבת ובין ביום טוב. אבל בחמין אסור כמו הוחמו בערב שבת. והגר"א כתב שזו דעת הרמ"א שמותר להשתטף רק בצונן. ולפי זה צריך ביאור לשם מה שפקקו את נקביו, הרי ממילא רוחצים רק בצוננים, וכתב הרשב"א שצריך לפקוק כדי שיוכלו להזיע בו, אבל אם לא היו פוקקים היה אסור להזיע גם קודם גזירת זיעה, שכן חששו שמא יטעה ויתרחץ בהם. אבל מדברי התוס' לט ב ד"ה ובית הלל מבואר שמותר להזיע גם אלמלי פקקו את נקביו מפני שזיעה היא דבר השווה לכל נפש ולדבריהם יקשה מדוע הוצרכו לפקוק את נקביו. וצריך לומר, שהרבותא היא דאף שפקקו אסור לרחוץ ולהשתטף.

^[145] בגמרא מפורש שהמעשה אירע ביום טוב, אבל רש"י מפרש [ד"ה מחופין] שהמעשה היה בשבת. וכך נקטו בדעתו הריטב"א והר"ן. והמהרש"ל כתב שכוונתו לומר, שהוא הדין בשבת מותר להשתטף. וצריך ביאור כיצד נשתטפו בשבת, הרי ההלכה כרבי יהודה שאסר. וראה בתוס' שהקשו כן, וביותר, שבעל המעשה כאן הוא רבי יהודה, והוא עצמו אסר שטיפה מבערב שבת. [ויתכן שגירסת רש"י היא רב יהודה]. וראה בביאור הגר"א [תקיא] שט"ס הוא ברש"י. וצריך לומר, ביום טוב. ולפי מה שנתבאר בהערה הקודמת אפשר לבאר את היתר הרחיצה בחמין בכמה אופנים, אבל התוס' בפירושם השני נקטו שרחצו בצונן, ולפי פירוש זה יתכן לקיים את הגירסא שרחצו בשבת ובצונן.

^[146] צריך לבאר מדוע סברו החכמים שצריכים לחפות את החמין בנסרים. א. רש"י מפרש שללא הנסרים היה מקום לחשוש שהמים נתחממו בשבת [ביום טוב לגירסת הגר"א], ואסור להשתטף בהם. ומדבריו משמע שאם נתחממו מבעוד יום מותר. ולפי זה מוכח מיניה וביה שהשטיפה היתה בחמין ביום טוב, שכן בשבת אסור אפילו נתחממו מבעוד יום. אבל ביום טוב אם הוחמו מבעוד יום מותר להשתטף. ב. השיטה להר"ן כתב שחששו שהמים יתחממו ביום טוב יותר ממה שהיו חמין לפני כן, ג. ועוד חששו שמא יטעו להתיר רחיצת כל גופו בחמין ביום טוב. והיינו לפי שיטת התוס' שאסור לרחוץ כל גופו אפילו מחמין שהוחמו מערב יום טוב. אבל ד. לשיטת הרי"ף צריך לומר, שחיפו הנסרים שלא יטעו לחמם ביום טוב עצמו לצורך כל גופו [דאסור מדרבנן]. ה. ובריטב"א ביאר לפי הגירסא ברש"י שהמעשה היה בשבת, שחיפו בנסרים כדי שיוכלו להזיע בחמין שנתחממו בערב שבת, ואילו היו מתחממין המים בשבת, היה אסור להם להזיע בהם. ולגירסה זו צריך לומר, שנשתטפו בצונן. וכפירוש שני בתוס'. ו. לשיטת התוספתא [הפירוש השני בתוס' והרשב"א] שנשטפו בצונן, כתב המאירי שחיפו בנסרים כדי שישארו צוננים. והר"ן כתב שלא יחשדום שרחצו בחמים.

^[147] ביאור דברי חכמים שאין צריכים לחפות בנסרים, ובמה נחלקו עם רבי אליעזר ורבי עקיבא, תלוי בשיטות הראשונים בהערה הקודמת. א. לפי רש"י לא חששו שהמים יתחממו בשבת או ביום טוב מחום המרחץ. ובפשטות, היינו משום שנתחממו בהיתר והוי כהוחמו מבעוד יום. ולפי זה צריך לומר, שרבי אליעזר ורבי עקיבא חששו למים שהתחממו בהיתר כמו מים שהתחממו בשבת או ביום טוב. ב. לדברי השיטה להר"ן אמרו חכמים כיון שהמים היו חמים כבר מבעוד יום לא חששו לתוספת החום שנוספה ביום טוב. ומשמע שאם לא היו חמים במעוד יום היו דנים אותם כהוחמו ביו"ט. ג. לחשש השני של השיטה להר"ן צריך לומר, שלא חששו שילמדו מהמשתטף בחוץ שמא מותר לרחוץ במים שהרי רואים אותו משתטף ולא רוחץ. ד. לשיטת הרי"ף אפשר לפרש שמאחר והוא רק משתטף לא חששו שיבא להחם כי אין דרך להחם לשטיפה, ולרחיצה אטו שטיפה לא חששו. ה. לביאור הריטב"א ברש"י אמרו חכמים שמותר להזיע במקום שנוסף בו חום בשבת מפני שעיקר החום היה כבר מערב שבת. ו. מדברי המאירי משמע שחכמים סברו שמותר לרחוץ בצונן ולא איכפת לן שנתחממו קצת. ובפשטות היינו משום שלא גזרו על חימום הנעשה בהיתר.

^[148] כתב המאירי: אמבטיאות של כרכים, רצונו לומר, החריצים הגדולים שהמים החמים נקוים לתוכם, מותר לטייל בהם, כל שלא ירחץ, הואיל ורחבות הם אין זיעה מצויה בטיול שבתוכם. והר"ן כתב מהלך לתוכו לפי דרכו ולא להזיע, ואינו חושש שמא יאמרו מזיע הוא. וכן כתב בשיטה להר"ן שמותר ללכת שם מפני שאינו מתכוין לזיעה. והטעם לכך שלא חששו שמא יאמרו שהוא מזיע מבואר בדברי הר"ן לעיל שהתירו לרחוץ במוצאי שבת מיד ולא חששו שנראה כמעשה שבת, דבדבר שהוא מדרבנן לא חששו לכך.

^[149] ראה ברש"י להלן [מ ב ד"ה דהא] שרבי יהושע בן לוי היה תלמידו דרבי, ומבואר שבזמן רבי כבר היתה הגזירה.

^[150] הראשונים תמהו, וכי נחשדו ישראל על השבתות, והביאו מהירושלמי [הלכה ג] שהיו ממלאים עצים מבעוד יום כדי שידלקו בשבת עצמה. וביאר הרשב"א דאף שמותר לעשות מלאכה שתימשך מאליה בשבת, כאן חששו שמא יחתה. וכן כתב הר"ן. ולפי זה דיברו הבלנים אמת כשאמרו "מערב שבת הוחמו". והפני יהושע כתב שהוחמו על ידי עכו"ם לצורך ישראל דאסור לרחוץ בהם והבלנים כיזבו ואמרו מערב שבת הוחמו.

^[151] התוס' [ד"ה למוצאי] הוכיחו שהגזירה על הזיעה היתה אף על יום טוב, שהרי בברייתא לא הוזכר כלל שהזיעו בשבת אלא רק ביום טוב, ומכאן שהגזירה שנאמרה בסוף הברייתא מתיחסת לאיסור זיעה ביום טוב [וכל שכן על שבת] וכן שאר הברייתא. ולדברי הרי"ף שמותר לרחוץ ביום טוב בחמין שהוחמו בערב יום טוב, לכאורה משמע שכל שכן שמותר להזיע, ואם כן קשה דבברייתא מוכח שאסרו על הזיעה ביום טוב, וכתב הגר"א [תקיא] שרק גזירה זו נאמרה על יום טוב, שאסור להזיע בו שמא יחממו מים ביום טוב וירחצו בהם [דבר האסור מדרבנן], אבל לרחוץ בחמין שהוחמו מערב יום טוב מותר. ולפי זה נמצא שאסור להזיע בתוך המרחץ ומותר לרחוץ בחוץ. אמנם, הרמב"ם [הל' יום טוב א טז] והשו"ע [תקיא] פסקו כהרי"ף ולא הזכירו שאסור להזיע. ובמרכבת המשנה כתב שלדעת הרי"ף לא גזרו בחמין שהוחמו מערב יום טוב לא על הרחיצה ולא על הזיעה, והברייתא כולה מדברת לגבי שבת, ואף על פי שלעיל הוזכר שמותר להזיע רק ביום טוב וכראיית התוס', הרי"ף יתרץ שהמעשה דרבי עקיבא היה בשבת, והזיעו בשבת, ועל זה נאמר משרבו עוברי עבירה אסרו את הזיעה - בשבת, אבל ביום טוב מותר.

^[152] מבואר שרחיצה בצונן מותרת, וכל שכן שטיפה. אבל הבית יוסף [שכו] הביא מהמרדכי שרחיצה בצונן אסורה, ולא התיר רבי יהודה לעיל [לט ב] אלא שטיפה בצונן ולא רחיצה. וצריך ביאור היכן אסרו רחיצה בצונן, הרי אמרינן התירו להם את הצונן. ובתרומת הדשן [רנה] כתב שהמרדכי אסר בכלי אבל בקרקע מותר, ויתכן שמקורו הוא מכך שהברייתא דיברה דווקא בקרקע וכמו שכתב הב"ח [ראה הערה הבאה אות ג] ובקרקע התירו אבל בכלי לא מצינו שהתירו. להלכה פסק המחבר שמותר לרחוץ בחמי טבריה וכל שכן בצוננים. ובמגן אברהם הביא מדברי המהרי"ל [קנ] שכתב, מנהג פשוט שלא לרחוץ בנהרות אפילו צוננים מכמה טעמים כמו סחיטה ומעביר מים שעליו, ולכן אפילו נשים נוהגות שלא לטבול שלא בזמנן בשבת. ולענין טבילה לקריו ולתוספת קדושה ראה במשנה ברורה [כד] ובבה"ל ד"ה אדם. ולענין רחיצה בצוננין עיין באגרו"מ [ח"ד סימן עה].

^[153] א. הרי"ף [סב ב] והרמב"ם [כב ב] נקטו כי אף שהותרה רחיצה בחמי טבריה, מכל מקום אסור להזיע בהם, דאתי לאיחלופי בחמי האור. ותמהו המאירי [בסוגיין] והר"ן והרשב"א [להלן קמז] שהרי הגזירה על הזיעה היא שמא ירחצו בחמין, ואם מותר לרחוץ בחמי טבריה כיצד יתכן לאסור זיעה. אך הערוך השולחן [שכו ד] ציין שכבר מצינו להחמיר בתולדות חמה יותר מהחמה עצמה, כי תולדותיה אתי למיחלף בתולדות האור. ובפני יהושע הוכיח מסוגיית הגמרא להלן [עמוד ב] שגזירה זו נתקנה מאוחר יותר משאר הגזירות. והבית יוסף הביא בשם הר"ן בתשובה [ד], דאף שרוב הראשונים אסרו את הזיעה יש להקל עי"ש. וכן מסיק המ"ב [שכו יא] לדינא. ב. הב"י הביא בשם הגהות מרדכי שטוב להימנע מלרחוץ בחמי טבריה כיון שלא התירום אלא מפני שראו שאין הדבר עומד. וכתב על זה ואין טעם לדבר, דכיון שעיקר האיסור הוא מגזירה אם בטלה הגזירה לא שייך להחמיר בזה. ג. הטור הביא מספר המצוות שההיתר בחמי טבריה הוא רק בקרקע ולא בכלי, וביאר הב"ח שראייתו היא מכך שהברייתא דלעיל דיברה על מרחץ שפקקו נקביו ומשמע ברש"י שהוא מחובר לקרקע, ועל זה הובאה הברייתא עם הגזירות שאסרו זיעה והתירו חמי טבריה, ומסתמא מדובר באותו ענין - במחובר לקרקע, אבל בכלי אסור אפילו בחמי טבריה. וראה מקור נוסף בביאור הגר"א. וכן פסק השו"ע [שכו א].

^[154] כתב המאירי: "אף בעבירה של דברי סופרים מותר לקרותו עבריין ולספר בגנותו, שאלמלא דברי סופרים אף דברי תורה אין מתקיימים והנוגע בהם כנוגע בבבת עינה של תורה". והחפץ חיים כתב [הל' לה"ר ד ב, ובאמ"ח ז] שרבא לשיטתו ביבמות [כ א] "כל שאינו מקיים דברי החכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי מיקרי". והוסיף, שלדינא מותר לקרותו עבריינא רק כשעבר בפירסום כמו במרחץ שהרבה אנשים יודעים מזה או שעבר כמה פעמים דבשביל זה מצוה לגנותו, אבל אם עבר שלא בפירסום או פעם אחת אסור לספר, וע"ש שהוכיח דבריו. ואפשר לומר עוד, שההיתר לקוראו עבריינא הוא רק כשעובר על גזירה דרבנן שנאמרה כדי שלא יעברו על דאורייתא, כמו כאן שאסרו את הרחיצה כדי שלא יחממו בשבת, אבל על גזירה דרבנן בעלמא אפשר שאין לקוראו עבריינא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Akiva reconsider and adopt Rabbi Yehoshua’s opinion? In the dispute over the laws of bathing as well, the ruling should have been in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda because his is the compromise opinion. Therefore, Rav Yosef asked whether the ruling was based on that principle alone. The Gemara asks: And if the halakha was derived by inference, what of it? It is legitimate to draw conclusions by inference. The Gemara responds: Perhaps this principle, that the halakha is established in accordance with the compromise opinion, applies only in a mishna; but in a baraita, no, it does not apply. Perhaps the baraita is not a sufficiently reliable source to establish the halakha in accordance with the compromise opinion based on its formulation. Rabba bar bar Ḥana said to Rav Yosef: I heard it explicitly.

An amoraic dispute was stated: With regard to hot water that was heated on Shabbat eve before Shabbat, Rav said: The next day, on Shabbat, one may wash his entire body with it; however, not all at once. Rather, he washes one limb at a time, in a departure from the standard practice, to remind him that it is Shabbat. And Shmuel said: They only permitted washing one’s face, his hands, and his feet with hot water, even if it was heated on Shabbat eve; however, they did not permit washing his entire body, even in increments. The Gemara raises an objection from what was taught in a baraita: Hot water that was heated on Shabbat eve, the next day one may wash his face, his hands, and his feet with it but not his entire body. This is a conclusive refutation of Rav’s opinion. Rav could have said to you: When the baraita says: Not one’s entire body, it means not his entire body at once, but one limb and then another limb until he washes his entire body is permitted. The Gemara asks: Doesn’t it say one’s face, his hands, and his feet, and no more? Rav answers: It means that one washes his body in a manner similar to the manner that one washes his face, his hands, and his feet, i.e., each limb separately, and they were cited as examples of washing one limb at a time.

The Gemara cites an additional proof. Come and hear from what was taught in a baraita: They only permitted to wash one’s face, his hands, and his feet with hot water that was heated before Shabbat. This poses a difficulty to Rav. Rav answers: Here too, this refers to washing one limb at a time, in a manner similar to the way one washes his face, his hands, and his feet.

The Gemara remarks: A baraita was taught in accordance with the opinion of Shmuel: Hot water that was heated on Shabbat eve, the next day one may wash his face, his hands, and his feet with it but not his entire body, even one limb at a time. And, needless to say, this is the halakha with regard to hot water that was heated on a Festival. Rabba would teach this halakha of Rav in this language: Hot water that was heated on Shabbat eve, the next day, Rav said: One may bathe his entire body in it and exclude one limb to remind himself that today is Shabbat. They raised all of these conclusive refutations, with which they objected to the previous version of Rav’s statement, against him and the Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

Rav Yosef said to Abaye: Does Rabba act in accordance with this halakha of Rav? He said to him: I do not know. The Gemara asks: What is his dilemma? It is obvious that Rabba did not act in accordance with Rav’s statement, as Rav’s statement was conclusively refuted. The Gemara answers: Perhaps he did not hear, i.e., he did not know of the challenges or he did not consider them substantial. Perhaps, in his opinion, it is still reasonable to act in accordance with Rav’s statement.

The Gemara says: If so, there is still no room for the dilemma. And if Rabba did not hear this refutation, certainly he acted in accordance with Rav’s opinion, as Abaye said: In all halakhic matters of the Master, Rabba, he conducted himself in accordance with the opinion of Rav, except these three where he conducted himself in accordance with the opinion of Shmuel. He ruled: One may untie ritual fringes from garment to garment, and one may light from one Hanukkah lamp to another lamp, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in the case of dragging. According to Rabbi Shimon, it is permitted to drag heavy objects, and there is no concern that, as a result, a ditch might be dug in the ground. In any case, it is certainly reasonable to say that he acted in accordance with the opinion of Rav in the case of bathing on Shabbat as well. The Gemara answers: His is not an absolute proof. Perhaps Rabba’s custom was that he acted in accordance with the stringencies of Rav and he did not act in accordance with the leniencies of Rav. Washing with hot water on Shabbat is one of Rav’s leniencies. Therefore, it is not clear how Rabba acted in practice.

The Sages taught in a Tosefta: A bathhouse whose openings were sealed on Shabbat eve so that the heat would not diminish, after Shabbat one may bathe in it immediately. If its openings were sealed on the eve of a Festival, the next day, on the Festival itself, one may enter and sweat in the heat produced by the hot water and emerge and rinse with cold water in the outer room of the bathhouse.

Rabbi Yehuda said: There was an incident in the bathhouse of Benei Berak, whose openings were sealed on the eve of a Festival. The next day, on the Festival itself, Rabbi Elazar ben Azarya and Rabbi Akiva entered and sweated there, and emerged and rinsed themselves in the outer room. However, this bathhouse was unique because the hot water was covered by wooden boards and there was no concern lest a person bathe in the hot water. When this matter came before the Sages, they said: Even if its hot water is not covered by boards, it is permitted to sweat from the heat in the bathhouse. When the number of transgressors increased, the Sages began to prohibit this. However, the large bathhouses [ambatyaot] in cities, one may stroll through them as usual and need not be concerned about the prohibitions of Shabbat, even if he sweats while doing so.

And the Gemara asks: What are these transgressors? The Gemara answers: Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of bar Kappara: Initially, people would bathe even on Shabbat in hot water that was heated before Shabbat. The bathhouse attendants began to heat water on Shabbat and say that it was heated before Shabbat. Therefore, the Sages prohibited bathing in hot water and permitted sweating. And they would still bathe in hot water and say: We are sweating, and that is why we entered the bathhouse. Therefore, the Sages prohibited sweating and permitted bathing in the hot springs of Tiberias. And people would still bathe in hot water heated by fire and say: We bathed in the hot springs of Tiberias. Therefore, they prohibited even the hot springs of Tiberias and permitted them to bathe in cold water. When the Sages saw that their decrees were not upheld by the people because of their stringency, they permitted them to bathe in the hot springs of Tiberias, and the decree prohibiting sweating remained in place.

In this context, Rava said: One who violates a decree of the Sages, it is permitted to call him a transgressor. Transgressor is not a term limited to one who violates a severe Torah prohibition. The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rabba make this statement?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדר ביה ר"ע לגבי דר' יהושע. ואסיקנא דאי מכללא מאי הוי ר' יהודה מכריע הוא והלכתא כדברי המכריע ובין [בפי' ובין] מכללא חדא הוא. ואמרינן דילמא הני מילי אם תהיה מחלוקתם במשנה אבל חלוקתם בברייתא לא. אמר ליה בפירוש שמיעא לי.

והא דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת. אסיקנ' רבה כחומרי דרב הוה עביד. כקולי דרב לא הוה עביד:

ת"ר מרחץ שפקקו. פי' פקקו סתמו נקביו מע"ש למוצאי שבת רוחץ בה מיד. פקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון. וכן עשו ר' אלעזר בן עזריה ור"ע במרחץ של בני ברק.

משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור שהיו מחמין בשבת ואומרים מע"ש החמנו.

אסרו להן חמין והתירו הזיעה כו'. ואסיקנא אסרו להן אפילו חמין שהוחמו מע"ש ואפילו חמי טבריא וכ"ש חמי האור.

דאי מכללא מאי דלמא ה"מ במתני' אבל ברייתא לא. איכא דקשי' לי' מי אמר במשנתינו כל מקום קאמר דהכי אמרי' במס' מנחות בפ' הקומץ רבה אמר רב אשי אמר לי מר זוטרא קשי בה רב חנינא מסורא פשיטא מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר אלמא כל מקום משמע אפי' בברייתא וה"נ אמרי' בפ' שני דייני גזירות גבי כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. והי' נ"ל לפרש דהכא סתם מתני' כר"ש ואר"י הלכה כסתם משנה הלכך אע"ג דאר"י בכ"מ הלכה כדברי המכריע וסמכי' עלה ודחי סתמא דמתני' מחמת מכריע כדאמר כ"מ ה"מ כשההכרעה במשנתינו דאתיא הכרעה דמתני' ודחי' סתמא דמתני' אבל כשההכרעה הוא בבריית' לא דחי' סתמא דמתני' מקמי הכרעה דברייתא דאם רבי שנאה סתם ולא הכריע ר' חייא מניין לו. אבל ראיתי שהגאונים אומרים אין הלכה כדברי המכריע בברייתא וכ"כ רבינו הגדול ז"ל בפ"ק דקדושין ואפשר שמה שאמרו מי קאמר במשנתינו אינו כלל ללמוד הימנו שהרי אפי' התם בכתובות איכא דבעי לי' מיבעיא ובמנחות נמי שלח לי' רב יימר לר"פ הא דאמר רבנן הלכה כר"ש בן שזורי ולא עוד אלא כ"מ ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו אף בנתערב לו טבל בחולין ואהדר לי' אין ולא א"ל מי קאמר במשנתינו ואע"ג דקשי בה ר' חנינא מסורא פשיטא אנן לאו אקושי' סמכי' אלא אעיקר מימרי' הלכך כיון דחזינן גבי הכרעה דאמרי' דוקא במתני' עלה סמכי' ומיהו כ"מ שאמרו כ"מ סתם אף בבריית' במשמע [עד שנראה] שאין סוגיין הגמ' כן. א"נ ה"ק דילמא ר' יוחנן במתני' דוקא אמרה בפי' דלא שמיעה להו מימרא בלישנא דוקא. וא"ת קשי' הך, היכי פסק ר' יוחנן כר' יהודה הא איהו אמר כסתם משנה ומתני' ר"ש הוא א"ל (דאי לא) מדתנן לקמן בפ' חביות הרוחץ במי מערה במי טברי' מסתפג אפי' בעשר אלונטאות ולא יביאם בידו ור' יוחנן מתני לה להא כבן (בינאי ודייקינן עלה בגמ' קתני מי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טברי' בחמין אף מי מערה בחמין הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא מכלל דלהשתטף אפי' לכתחל' מני ר"ש הוא וכיון דההיא אתי' כר"ש ותני לה בן (בינאי) הו"ל מתני' דהכא סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כנ"ל:

ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט. (א"כ) פי' אבל הוחמו מעי"ט לא הי' צריך (שום) הוחמו בי"ט. ורבינו הגדול ז"ל התיר בשם גאון ז"ל לרחוץ בהן כל גופו, וכן האמת:

הא דאמרי' ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנו אסרו להם. נראה שלא אסרוה בבת אחת אלא מתחלה אסרוה בשבת והתירוה בי"ט לפי (שאין) [שאף] החמין מותרין לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ אסרוה בי"ט ממאי דקתני בברייתא פקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע אלמא בשבת אסור וי"ל דה"ה לשבת והאי דקתני בי"ט לאשמעי' שאפי' בי"ט זיעה דוקא א"נ משום דאין דרך להזיע בלא שטוף חמין בסוף ובשבת אסור להכי נקיט י"ט, ולשון ראשון אינו הגון:

דאי מכללא הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. איכא למידק מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכדאמרינן בכתובות בפרק שני דייני גזירות (כתובות קט, א) גבי כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, ואבעיא להו התם במתניתין או אפילו בברייתא, ואהדרינן מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות לא, א-ב) אמר רב אשי אמר לי מר זוטרא קשי בה רב חנינא מסורא פשיטא מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר. ויש לומר דהכא הכי קאמר: דלמא אמר רבי יוחנן בפירוש במשנתינו, דלא שמיע ליה לרב יוסף מימרא בלישנא דוקא, ואהדר ליה אנא בפירוש שמיע לי.
וכיון דלא איפסיקא להו מימרא היכי אתמר אי במשנתינו או בכל מקום, לא עבדינן עובדא כדברי המכריע בברייתא. וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דקידושין (כד, ב).
ואם תאמר היכי פסק רבי יוחנן כרבי יהודה, והא אוקימנא מתניתין כרבי שמעון, ואיהו קאמר (לקמן שבת מו, א) הלכה כסתם משנה. ואף על גב דאמרינן בעלמא (יבמות טז, ב וש"נ) אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן, מכל מקום לא שתיק גמרא בשום מקום דלא ליקשי לה אלא מקשה לה ומפרק לה אמוראי נינהו. ויש לומר דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן לקמן בפרק חבית (שבת קמז, א) הרוחץ במי מערה ובמי טבריא מסתפג אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו, ורבי יוחנן (שם עמוד ב) מתני לה להא כבן חכינאי, ודייקינן עלה בגמרא (בע"א) קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא בחמין אף מי מערה בחמין, הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא, מכלל דלהשתטף אפילו לכתחילה, מני רבי שמעון היא, וכיון דההיא אתיא כרבי שמעון ותני לה כבן חכינאי הוה ליה מתניתין דהכא סתם ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם. וזה דחוק בעיני, דאף על פי ששנה אותה בן חכינאי, מכל מקום אין מחלוקת שנויה בפירוש באותה משנה, והיאך נעשה זה כסתם ואחר כך מחלוקת.
אבל בתוס' תירצו דכיון דאיכא מחלוקת בברייתא ואיכא הכרעה במקום מחלוקת דברייתא, ובהכרעה לא אמר רבי יוחנן שתהא הלכה כסתם משנה. וזה נכון. ומכל מקום מפני שהוא אומר בעלמא הלכה כסתם משנה הוצרך לפסוק כאן בפירוש הלכה כרבי יהודה, ולא סמך על מה שכבר אמר הלכה כדברי המכריע ואף על פי שרבי יהודה מכריע כאן.

ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב. מדתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב ולא תני והוא הדין לחמין שהוחמו מערב יום טוב, שמעינן מינה דדוקא הוחמו ביום טוב אבל הוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם כל גופו אבר אבר. והרב אלפסי ז"ל התיר בשם גאון לרחוץ בהן כל גופו, וכמו שכתב במסכת ביצה (כא, ב) גבי מתניתין דלא יחם אדם חמין לרגליו. ואף הרמב"ן ז"ל נראה שהסכים לדבריו. ונראה לפי דבריהם, כי מה שפסק רבי יוחנן הלכה יהודה דברייתא בשבת בלבד היא שנויה ולא איום טוב.

למוצאי שבת רוחץ בו מיד. הוא הדין דהוה מצי למיתני למחר נכנס ומזיע כדרך ששנו ביום טוב, דגזירת שבת ויום טוב בבת אחת הוה וגזירה חדא הויא וברייתא זו קודם שגזרו על הזיעה נשנית מדקתני מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע. ותדע לך דחדא גזירה הואי, מדתניא בהא ברייתא משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור, ואמרינן מאי עוברי עבירה ומייתו הא דרבי יהושע בן לוי בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת ואע"ג דהא ברייתא דידן איירי ביו"ט כדקא אמרינן מעשה במרחץ בבני ברק שפקקו נקביו מערב יו"ט, אלמא שבת ויו"ט נגזרו כאחד, אלא משו"ה לא קתני בברייתא גבי שבת למחר נכנס ומזיע כדקתני ביום טוב, משום דאין דרך להזיע בלא שיטוף חמין לבסוף ובשבת אסור להכי נקט לה ביום טוב ולא בשבת, ואי נמי להכי תני הכין ביום טוב לאשמועינן דאפילו ביום טוב דוקא זיעה אבל לא רחיצה לפי שכבר גזרו על הרחיצה.

והא דקתני ומשתטף בבית החיצון. כתב מורי הרב ז"ל דבצונן קאמר, אבל לא בחמין ואע"פ שהוחמו מערב יום טוב. והביא ראיה מן התוספתא דתניא התם בהדיא (פ"ד ה"ב): מרחץ שסתמו נקביו מערב יום טוב נכנס ביום טוב ומזיע ויוצא ורוחץ בצונן, אמר רבי יהודה מעשה במרחץ של בני ברק וכו' עד ויוצאין ורוחצין בצונן אלא שהיו חמין שלה מחופין בנסרים. ומשום הכי דקדקו שהיו חמין שלה מחופין בנסרים, גזירה שלא יאמרו בחמין רחצו. ומה שהצריכו לפקוק נקבים מערב יום טוב אף על פי שלא היה משתטף כלל בחמין ואף על פי שלא גזרו עדיין על הזיעה, לפי שלא יבא לרחוץ בהן דכיון שמתחממין והולכין ביום טוב או בשבת יטעו לרחוץ בהם ולפיכך הצריכו לפקק את נקביו, הא לא פקק אינו נכנס כלל אפילו להזיע בלבד.

התחילו הבלנין להחם חמין בשבת. תמיהא לי והלא לא נחשדו ישראל על השבתות, וכדתניא (גיטין נד, א) נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות. ומצאתי בירושלמי (דפרקין ה"ג) שלא היו מחממין בשבת אלא שלא היו פוקקין נקבים מבערב וממלאין עצים מבערב, ובלשון הזה שנו אותה שם: בראשונה היו סותמין את החמין מערב שבת ונכנסין ורוחצין בשבת, ונחשדו להיות ממלאין אותו עצים והיא דולקת והולכת בשבת, אסרו להם רחיצה והתירו להם זיעה. אלא שעדיין קשה לי וכי מה איכפת להן אם היתה דולקת והולכת בשבת, והתניא (לעיל שבת יח, א) פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה. ויש לומר דכיון שנקביו פתוחין והוא דולק והולך בעודו רוחץ בו ודאי אתי לחתויי, ולפיכך אסרו בדולק בשבת והתירו בפוקק, וחזרו ואסרו.

פחות מג' על ג' שהתקינוהו לפקק בו את המרחץ בין המוכן בין שאין המוכן טהור ואע"פ שר' אליעזר אמר בכלם טמא ור' יהושע אמר בכלם טהור ור' עקיבא הכריע לומר שבמוכן טמא ובשלא מן המוכן טהור אין הלכה בזו כדברי המכריע שהרי חזר בו ר' עקיבא לדברי ר' יהושע וביאור הענין כבר כתבנוהו בפ' שני בסוף סוגיא הבאה על המשנה השניה וכן מה שהתבאר כאן בהתרה מבגד לבגד והדלקה מנר לנר ובגרירה כבר ביארנו בפרק שני:

מרחץ של מים חמין שפקקו נקביו מערב שבת ר"ל שסתמו נקביו לשמור חומם שיהא מוצאם חמין בשבת אסור לרחוץ בהם בשבת כמו שביארנו אבל במוצאי שבת מותר לרחוץ בהם לאלתר הואיל ולא בשבת הוחמו וי"מ בסתימה זו סתימת הנקבים שהמרחץ מתחמם על ידיהם שהאור נסוקת בהם בחוץ מתחתיו כדי שלא יתחממו בשבת פקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ורוחץ ומזיע ויוצא ומשתטף בצונן בבית החיצון ר"ל שמותר בכל צורכי רחיצה ואפי' לא היו המים החמין מחופין בנסרים עד שלא יהא חום האור שולט בהם:

רחיצה זו שנאסרה בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת לא מן הדין אסרוה אלא מגזירה והוא שבתחלה היו רוחצים בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנים להחם חמין בשבת אסרו להם את החמין והתירו להם את הזיעה והוא העמידה או הישיבה בתוך בית המרחץ סמוך למים החמין בלא נתינת מים עליו ומתחמם ומזיע ועדיין היו רוחצים ואומרים מזיעים אנו אסרו להם את הזיעה והניחום על היתר חמי טבריה אף ברחיצה ועדיין היו רוחצים בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו אסרו להם חמי טבריה והתירו להם את הצונן ראו שאין הצבור יכול לעמוד בה וחזרו להתיר להם חמי טבריה הא חמי האור אף איסור זיעה שבהם במקומה עומדת אלא שאמבטאות של כרכים ר"ל החריצים הגדולים שהמים החמים נקוים לתוכם מותר לטייל בהם כל שלא ירחץ הואיל ורחבות הם אין זיעה מצויה בטיול שבתוכם אבל של כפרים הואיל והם צרים הבל שבהם גדול וזיעה שבהם מצויה ולמדת מתוך דברינו שחמי טבריה מותרין אף בבית הזיעה וגדולי הפוסקים אוסרים הזיעה אף בחמי טבריה ממ"ש בפ' חבית הרוחץ במי מערה ובחמי טבריה כלומר דיעבד אין לכתחילה לא והם פי' שלא תפשוה בלשון דיעבד אלא מפני מי מערה ופי' שמי מערה הם כמין חמי טבריה אלא שהיא מכוסת והבלה גדול ויבא לידי זיעה אלמא חמי טבריה דוקא במגולים מותר לכתחלה ובמכוסים אסור לכתחילה משום זיעה ולא יראה כן שהרי אף במקום שאסרו הרחיצה היו מתירין את הזיעה חמי טבריה שהתירו את הרחיצה היאך יאסרו את הזיעה אלא מי מערה הוא חמי האור שהיו מחמין מע"ש ונותנין למערה שהבלה גדול כדי להעמיד את המים בחומם הא חמי טבריא כל שבה מותר וכן הדברים נראין:

כבר ידעת שלשון הרע מגונה ביותר ומ"מ כל שמספרו כדי להבאיש מי ששמועותיו רעות ומספר בגנותו כדי להרחיק אחרים מעליו שלא ללמוד ממעשיו תבא עליו ברכה ואף בעבירה של דברי סופרים מותר לקרותו עבריין ולספר בגנותו שאלמלא דברי סופרים אף דברי תורה אין מתקיימים והנוגע בהם כנוגע בבבת עינה של תורה:

בד"ה דילמא ה"מ כו' א"ר גמליאל אני אכריע כו' פר"ת התם דהוי כהכרעות שבכל כו' עכ"ל כצ"ל וכתב מהרש"ל ותימה לי לפר"ת כו' הא ר"ג הוי תלמיד לגבי ב"ש כו' עכ"ל הוא הבין כי ב"ש וב"ה הם הלל ושמאי ואינו כן דשמאי והלל גופייהו לא פליגי אלא בהלכות מועטות כדאמרינן פ"ק אבל ב"ש וב"ה הם תלמידי שמאי ותלמידי הלל והשתא ר"ג בדורו שהיו מחולקין תלמידי שמאי ותלמידי הלל והם היו חבריו והוא הכריע ביניהם וכצ"ל מה שכתבו התוספות דרבי ישמעאל ב"י היה דור שלישי לב"ש וב"ה כו' דלאו היינו שמאי והלל שהיו הרבה דורות מקודם אבל ב"ש וב"ה הם תלמידי שמאי והלל והם ר"ע וחביריו היו מחולקין בדבר הזה ור' ישמעאל ב"י היה דור שלישי להם הכריע ביניהם והיינו דור שלישי דורו של ר"ע ואח"כ דורו של רבי יוסי אביו של רבי ישמעאל שהוא היה מתלמידי רבי עקיבא ואח"כ דורו של רבי ישמעאל הוא דור שלישי ודו"ק:

גמרא דלמא לא שמיע כו' מפירש"י נראה דל"ג דלמא גם מהרש"ל מחק מלת דלמא והיינו טעמא דאי הוה מספקא ליה אי שמיע ליה אי לא מאי פריך ואי לא שמיע ליה ודאי עביד כו' ואימא דבהכי מספקא ליה אך מה שפי' מהרש"ל לא שמיע ליה פירוש לא סבירא ליה כו' עכ"ל ע"ש אפשר שדחקו לפרש כן מדקאמר רבה מתני לה כו' ואיתיביה כל הני תיובתא כו' ואינו מוכרח דאיתיביה כל הני תיובתא לאו ארבה קאמר אלא תלמודא קאמר למאי דמתני רבה איכא למפרך כל הני תיובתא ומיהו רבה אפשר דלא שמע להו ומה שלא רצה רש"י לפרש לא שמיע ליה אדרב יוסף דלא הוה שמיע' ליה הנך תיובתא דהא אאביי נמי קשיא לן מאי תבעי ליה דקאמר לא ידענא ולא ניחא למימר דאביי נמי לא הוה שמיע' הנך תיובתא ועוד דהל"ל לא שמיעי להו בלשון רבים ודו"ק:

תוספות בד"ה אלא שחמין כו' פי' בקונט' כו' ושמא יחלק בין שבת ליום טוב כו' עכ"ל מיהו ברש"י שלפנינו פי' הכא שמא נתחממו בשבת כו' וע"כ דאין מחלק בזה בין שבת לי"ט וק"ל:

בגמ' דילמא לא שמיע ליה וכו' האי לישנא דדילמא גמ' קאמר לה כלומר דילמא יש לתרץ דרב יוסף לא שמיע ליה דאיתותב רב אבל אין לפרש דרב יוסף היה מסופק דלמא לא שמיע ליה לרבה דאיתותב רב דא"כ מאי פריך בתר הכי ואי לא שמיע ליה ודאי עביד וכו' ר"ל ומאי קא מיבעיא ליה לרב יוסף נימא דהא גופא קא מבעיא אם שמיע ליה לרבה הא דאיתותב רב ודאי לא עביד כוותיה או אם לא שמיע ליה דאיתותב ואז ודאי עביד כוותיה דרב ויש מוחקין בגמ' תיבת דלמא:

בתוס' ד"ה דלמא ה"מ במתני' וכו' אע"ג דלא קאמר במשנתנו פי' דלא קאמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא במשנתנו שנים חלוקים וכו' אלא סתמא קאמר כל מקום שאתה מוצא משמע אפי' בברייתא מ"מ הכא משמע דאין הלכה כר"י משום דסתם מתני' דלא כוותיה אלא כר"ש כדלעיל ולכך סברא לומר דלא אמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע אלא כשהמכריע במתני' אבל בברייתא כגון רב יהודה לא וק"ל:

ד"ה למוצאי שבת רוחץ בה מיד וכו' דעובדא דמייתי בשבת הוי פירוש דעובדא דמייתי לקמן בגמ' אמר ר"ש בן פזי אריב"ל בתחלה היו רוחצין בשבת הוה ולכך הוה מוקמינן נמי הא דקתני בברייתא משרבו עוברי עבירה התהילו לאסור פי' הזיעה קאי נמי דוקא אשבת ויש לפרש ג"כ דר"ל וכי תימא והיאך הוה ס"ד למימר דהא דקתני משרבו עוברי עבירה אסרו הזיעה קאי דוקא אשבת ולא איו"ט והא ההוא עובדא דקתני א"ר יהודה מעשה במרחץ של בני ברק וכו' דעלה קתני משרבו עוברי עבירה וכו' היה ביו"ט לכך קאמר דהוה אמינא נמי דההוא מעשה של בני ברק דמייתי הוה נמי בשבת אע"ג דבספרים שלנו כתוב בפירוש באותו מעשה שפקקו נקביו מעיו"ט בזמן התנאים לא היו הברייתות בכתב כ"כ ולכך ה"א דמעשה הוי נמי בשבת וק"ל:

גמ' דהא איתותב לא שמיע כו' כצ"ל ונמחק דילמא. ונ"ב פי' לא ס"ל כלומר לא חש להאי תיובתא ודו"ק נ"ל (עיין במהרש"א):

שם אמר רבא האי מאן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואי לא שמיע כו' לרב יוסף הא כו' הד"א:

בד"ה מחופים בנסרים כו' לחוש שמא נתחממו כו'. נ"ב מה שפירש"י בשבת לאו דוקא אלא ביו"ט וה"ה בשבת:

תוס' בד"ה דילמא ה"מ כו' אע"ג דלא קאמר במישנתנו כו'. נ"ב פי' שלא קאמר הלכה כדברי המכריע במשנתנו אלא סתמא קאמר הלכה כדברי המכריע בכל מקום:

בד"ה הלכה כדברי המכריע כו' ולא נהירא דלא הוי הכרעה כו'. נ"ב והא דהלכה כמותו משום דמפרש ונותן טעם לדבריו ותימה לי לפי' ר"ת דס"ל דהוי מכריע ממש הא ר"ע הוי תלמיד לגבי ב"ש וב"ה ואין התלמיד יוכל להכריע (עיין במהרש"א):

בד"ה למוצאי שבת כו' ולא ביו"ט דעובדא דמייתי כו' כצ"ל. ונ"ב פי' הא דריב"ל התחילו הבלנים וק"ל:

תוס' ד"ה דילמא ה"מ במתניתין וכו' אע"ג דלא קאמר במשנתנו. עי' משנה למלך ריש הלכות בית הבחירה:

בגמרא ת"ר מרחץ שפקקו נקביו מע"ש כו' פקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון כו' משמע להדיא מלשון הברייתא דאפילו פקקו נקביו מעיו"ט אפ"ה לא שרי למחר אלא להזיע ולהשתטף כיון דאכתי לא גזרו על הזיעה א"כ כ"ש דלא גזרו להשתטף והיינו כדפרישית לעיל דלא אסרו להשתטף אלא משום זיעה אבל לענין רחיצה עצמה בי"ט משמע דאסור אפילו פקקו נקביו מע"ט כיון שכבר גזרו על הרחיצה אפילו בהוחמו מע"ש או מעי"ט. ולפ"ז יש לתמוה טובא על שיטת הרב אלפס שהבאתי לעיל שכתב בפ"ב דביצה בשם הגאונים דבחמין שהוחמו מעי"ט מותר לרחוץ כל גופו אפילו לכתחילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ הוי דלא כברייתא דהכא ואף שראיתי להר"ן ז"ל שכתב בשמעתין ומיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור ומשמע מדבריו שליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם כ"כ ולענ"ד נראה דוחק גדול דמסתימת לשונם לא משמע הכי דכל כי האי גוונא לא הו"ל לסתום אלא לפרש כיון דלענין שבת לא שני לן בין מרחץ לחוץ למרחץ לענין רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש דסתמא קתני חמין שהוחמו מע"ש שלא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו ואין דרך רחיצה כזו בבית המרחץ אלא בביתו וא"כ אי איתא דס"ל לחלק בין מרחץ לחוץ למרחץ הו"ל לפרש. לכך נראה לענ"ד ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם בענין אחר שהם מפרשים הברייתא דפוקקים נקבים כפי' הראשון שכתב רש"י בשמעתין שלא פקקו אותן הנקבים שמסיקין בהן המרחץ אלא שפקקו הנקבים של המרחץ שלא יצא חמימותו כדי שיהא ראוי לזיעה למחר א"כ לפ"ז כבר אפשר שהמרחץ הוסק בי"ט עצמו כיון שהבלנין חשודין בכך אם נתיר לרחוץ בכה"ג כל גופו מש"ה הוצרכו לגזור אפילו בכה"ג משא"כ מה שהתירו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בשם הגאונים היינו באותן חמין שהוחמו ודאי מעי"ט כגון שפקקו נקבי המרחץ במקום שמסיקין וכ"ש בחמין שהוחמו בבית מעי"ט משום הכי כתבו בפשיטות דמותר. ולענ"ד נראה עוד דאדרבה ברייתא דהכא מסייע לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמשמע להו מדנקיט הכא תרי בבי לענין ע"ש ועי"ט ולא ערבינהו ותנינהו כדמקשו התו' ע"כ משמע דדוקא לענין שבת שרי לרחוץ למ"ש מיד ולא בעינן בכדי שיעשו אלא בהוסק מע"ש דוקא אבל בשהוסק בשבת באיסור אפילו ע"י עו"ג בעינן בכדי שיעשו משא"כ כשהוסק בי"ט לא בעינן בכדי שיעשו כיון דלא שייך בי"ט איסור דאורייתא כלל ברחיצה כדפרישית לעיל ומה שלא כתבו התוספת כן והוצרכו לפ' הא דלא ערבינהו ותנינהו בענין אחר היינו משום דאזלו לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה וב"ה מתירין דרחיצת כל גופו בי"ט אסור מדאורייתא כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם התחילו הבלנין להחם בשבת כו' הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וכי נחשדו ישראל על השבתות כו' ע"ש. כבר כתבתי לעיל בלשון רש"י בד"ה בכלי דלשיטתו שם א"ש הא דקאמר הכא התחילו הבלנין להחם בשבת היינו שהיו נותנין צונן בתוך החמין וקסברי דשרי בתולדת אור אלא דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא ליה להרשב"א ז"ל דהא שפיר מצינן למימר דהנך הבלנין עכו"ם היו והיו מסיקין בית המרחץ של ישראל או בעיר שרובן ישראל ובכה"ג ודאי אסור לרחוץ בהן והא דקתני בברייתא דלעיל משרבו עוברי עבירה בלאו הכי לאו אבלנין קאי אלא על אותן ישראל שהיו רוחצין ומזיעין בהן כדמשמע להדיא ממימרא דרבא בסמוך דמאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא כמו שפירש"י להדיא כנ"ל לפי שיטת רש"י דלעיל אלא דמלשון הירושלמי שהביא הרשב"א לא משמע כן:

הדר ביה רבי עקיבא. כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף כט:) לשון מכריע מכביד מטה כף מאזנים ומכריע את שכנגדו כגון הכא בחמין אסור השתא הוה ליה ר' שמעון דמתיר בחמין יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת שהרי ר' יהודה עם רבי מאיר שוים לאיסור ובצונן מותר הוי ליה ר' מאיר בצונן יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת: ה''מ. דא''ר יוחנן הלכה כדברי המכריע במכריע במשנה כי ההיא דמטלניות: כעין פניו. כלומר כל אבר בפני עצמו: רוחץ בהן כל גופו. ביחד אלא שמשייר אבר אחד: איתיביה כל הני. וליכא לשנויי כעין פניו ידיו ורגליו דהא כל גופו יחד קאמר חוץ מאבר אחד: א''ל רב יוסף לאביי. משום דגדל אביי בבית רבה בר נחמני שהיה ראש קודם לרב יוסף ומת היה שואלו רב יוסף איך היה רואהו נוהג: מי עביד כשמעתי' דרב. בהא מילתא דרחיצה: מאי תבעי ליה. שיטה דהש''ס פרכא ליה: לא שמיע ליה. לרבה הא תיובתא משום הכי מספקא ליה לרב יוסף ברבה דדילמא עביד כרב: ואי לא שמיעא ליה. אמאי מספקא ליה לרב יוסף: הא ודאי עביד. רבה בכל מילי כרב: כחומרי דרב הוה עביד.. בר מהני תלת חומרי אבל כקולי דרב איכא דלא עביד והא קולא היא ודילמא לא עביד: שפקקו נקביו. שלא יצא חמימותו: רוחץ בו מיד. ואין צריך להמתין בכדי שיעשה ל''א שפקקו נקביו אותן נקבים שמרחץ מתחמם על ידיהן שאור ניסקת מבחוץ מתחתיו לוי''ה ועיקר רוחץ בו מיד שהרי לא נתחמם בשבת אבל בשבת לא שהרי גזרו על הרחיצה: ומשתטף בבית החיצון. שלפני המרחץ ולא בתוך המרחץ שלא יאמרו רוחץ הוא כדאמרן דאסרו את הרחיצה אבל הזיעה התירו והיאך היא זיעה עומד או יושב בבית המרחץ ואינו נותן מים עליו והוא מתחמם ומזיע: מחופין בנסרים. ולא היו צריכין לחוש שמא נתחממו בשבת מחומו של מרחץ: התחילו לאסור. את הזיעה: אמבטאות. בתי מרחץ גדולים: מטייל בהן. מהלך בתוכן לפי דרכו ולא להזיע: ואינו חושש. שמא יאמרו מזיע הוא ואע''ג דאסרו את הזיעה: מאי עוברי עבירה. דקאמר לעיל שאסרו זיעה על ידיהן: אסרו להן את החמין. לגמרי: ועדיין היו רוחצין בחמין. שהוחמו מבע''י: שאין הדבר עומד. שלא היו ציבור יכולין לקבל מתוך שאסרו להם את הכל: במקומה עומדת. לאיסור:

דילמא ה''מ במתני' אבל בברייתא לא אע''ג דלא קאמר במשנתינו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתני' דלא כוותיה: הלכה כדברי המכריע. הכרעה כגון קולי מטלניות שר''א ור''י הזכירו בפירוש בדבריהם מוכן ושאינו מוכן דהיינו תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת שגילו בדבריהם שיש סברא לחלק ביניהם אלא שנראה להם דסוף סוף אין לחלק ביניהם לכך. הוי ר' עקיבא שמחלק ביניהם מכריע וכן ר' יהודה הוי מכריע דר' שמעון ור''מ הזכירו בדבריהם חמין וצונן והכרעה שלישית דלא הויא הכרעה הוי כי ההיא דפ''ק דפסחים (דף כא.) חבית של יין של תרומה שנטמאה ב''ש אומרים תשפך הכל וב''ה אומר תיעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע בשדה תשפך הכל ובבית תעשה זילוף אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת משום דלא הזכירו ב''ש וב''ה בדבריהם בית ושדה ולא גילו שיש סברא לחלק בין בית לשדה חשיב לה הכרעה שלישית ולא כפירוש הקונטרס דפירש התם דטעמייהו דב''ש לא משום תקל' אלא מטעם אחר כמו משום ריחא אלא משום דלא הזכירו בדבריהם בית ושדה כדפי' וה''ה דהוה מצי למימר ליה דאין הכרעת תלמיד הכרעה כדאמר הכא אלא רבותא אמרו דאפי' לא היה תלמיד אינה הכרעה והא דתנן בברכות (דף מג:) ב''ש אומרים מברך על השמן ואח''כ מברך על ההדס וב''ה אומרים מברך על ההדס ואח''כ על השמן א''ר גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו וא''ר יוחנן הלכה כדברי המכריע פר''ת התם דהויא כהכרעה שבכל הש''ס ולא נהירא דלא הויא הכרעה אלא כדפי' והתם אינו אלא מפרש טעמא דבית שמאי ור''ח פי' אין הכרע' שלישית מכרעת היינו הכרע' דור שלישי כמו ר' ישמעאל בר' יוסי שהיה דור שלישי לב''ש וב''ה ולאו דוקא דור שלישי אלא ה''ה שני ובכל מקום נקט הכרעה שלישית משום ברייתא דפסחים: למוצאי שבת רוחץ מיד. דוקא לרחוץ אבל להזיע נכנס אפי' בשבת ומזיע כמו בי''ט כדאמר בסמוך דאפי' בשבת הוי זיעה שריא עד הגזירה ולאחר גזירה אפילו בי''ט אסרו דאיום טוב קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור והוה מצי לערובינהו וליתנינהו מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת או מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ולמוצאי שבת ויום טוב רוחץ מיד אלא אי עריב ותני להו הוה אמינא דדוקא בשבת אסרו הזיעה ולא ביום טוב דעובדא דמייתי בשבת הוה להכי מפליג להו השתא משרבו עוברי עבירה קאי איום טוב אבל לא אשבת דזיעה לא הוזכרה גבי שבת: אלא שחמין שלו מחופין בנסרים. פי' בקונטרס שלא היו צריכין לחוש שהוחמו בשבת מחום המרחץ משמע שסובר שנשתטפו בחמין שהוחמו מע''ש ולעיל אסר רבי יהודה גופיה ושמא יחלק בין שבת ליום טוב ומיהו בתוספתא גרסינן ונשתטפו בצונן אלא שחמין שלו מחופים ולא יסברו העולם שרחצו בחמין:

שבת מ ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף מ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד