שבת מא ע"א

דף מא - א

הא, זה שאסרו חכמים לשוט בבריכה, היינו משום שמדובר בבריכה  דלית ליה גידודי. שאין לה גדר סביבה, וכיון שהיא דומה לנהר, גזרו חכמים שלא לשוט בה, למרות שאין חשש שמא יתקן חבית של שייטין לשוט בה.

הא - באמבטי דרבי אבהו, מדובר בבריכה דאית ליה גידודי, ואינה דומה לנהר אלא לכלי, ולא גזרו חכמים שלא לשוט בה. ^[186]

ואמר רב זירא אנא חזיתיה לרבי אבהו כשהיה רוחץ בנהר, שהניח ידיו כנגד פניו של מטה משום צניעות, ולא ידענא אי נגע באמה אי לא נגע. תמהה הגמרא: הכיצד נסתפק רבי זירא? הרי פשיטא דרבי אבהו לא נגע באמה.

דתניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין, ומחמת נגיעתו מתחמם ובא לידי קרי, הרי הוא כאילו מביא מבול לעולם. שזה היה החטא של דור המבול, שהיו מוציאין זרע לבטלה, הרי שאסור לגעת באמה, ואיך הסתפק רבי רבהו אם רבי זירא נגע או לא. ^[187]

מתרצת גמרא: אמר אביי, עשאוה להא דרבי אבהו, שהניח ידיו על אמתו בשעה שהיה רוחץ בנהר, כבולשת. דתנן: בולשת [חיל צבא נכרי, שדרכו לחפש מזון ולבזוז], שנכנסה לעיר, הרי אם נכנסה בשעת שלום, אזי חביות היין שהיו פתוחות בזמן כניסת הצבא, אסורות מעתה בשתיה, שמא נסכו מהם לעבודה זרה. ורק החביות שהיו סתומות, מותרות.

אבל אם נכנס החיל בשעת מלחמה, אלו ואלו, הסגורות והפתוחות, מותרות, לפי שאין להם פנאי לנסך.

אלמא, כיון דבעיתי, שפוחדים אנשי החיל מחמת המלחמה, לא מנסכי באותו הזמן.

הכי נמי, הרוחץ בנהר הוא טרוד במעשיו, ועל כן, כיון דבעית, לא אתי להרהורי, ואינו חושש שמא יבא לידי קרי. ^[188]

ומבארת הגמרא: והכא, מאי ביעתותא איכא? ביעתותא דנהרא, שמא יטבע בו.

ולכן הסתפק רב זירא האם רבי אבהו הניח ידו על אמתו או לא.

חוזרת הגמרא ומקשה: איני, והאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: כל המניח ידיו כנגד פניו של מטה - כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו, כי בכך שמכסה את מקום המילה הוא נראה כמי שמתבייש בה.

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הא דאמרינן אסור לכסות, היינו כי נחית, כשיורד לנהר, כיון שפניו כלפי הנהר, לא יכסה מפני שאין כאן ענין של צניעות, ואם יכסה, יראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו. ואילו הא דאמרינן שרב אבהו כיסה, זה היה כי סליק, כאשר עלה מהנהר, כיון שפניו כלפי העם, היה מותר לו לכסות משום צניעות. ^[189]

ומצינו שיש בענין זה מחלוקת אמוראים, האם יש חילוק בין הירידה לנהר לבין העליה ממנו.

כי הא דרבא, בעת שהיה יורד לרחוץ בנהר, שחי, היה מתכופף בין בלכתו ובין בשובו ומסתיר בכך את אותו המקום, ולא היה חושש בהצנעתו שנראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו.

ולעומתו רבי זירא, בין בירידתו לנהר ובין בעלייתו, זקיף, שכן חשש לדברי רב גם כשפניו כלפי העם. ^[190]

ואילו רבנן דבי רב אשי, תלמידי החכמים מבית מדרשו של רב אשי, כי קא נחתי, כשהיו יורדים כלפי הנהר, זקפי, שכן בזמן שפניהם כלפי הנהר, אין בזה חסרון צניעות, והמכסה במקום שאין בו משום צניעות נראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו, אך כי קא סלקי, כשעלו מהנהר, שחי, היו מכופפים עצמם משום צניעות. ^[191]

הגמרא מביאה מעשה השייך לדברי אביי לעיל [מ ב] "דברים של חול מותר לאומרם [בבית המרחץ] בלשון קודש".

רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, נמנע מלהראות לפני רב יהודה, משום דבעי, שרצה רבי זירא למיסק לארעא דישראל, לעלות לארץ ישראל, והיה חושש שרב יהודה יצונו שלא יעלה ארצה, היות ורב יהודה סובר שאסור לעלות בזמן הגלות מבבל לארץ ישראל.

דאמר רב יהודה: כל העולה בזמן הגלות, מבבל לארץ ישראל, עובר ב"עשה", שנאמר [ירמיה כז כב]: "בבלה יובאו, ושמה יהיו". ^[192]

ורבי זירא סבר שהפסוק עוסק בענין כלי השרת שהורדו לבבל, ולא על ישראל שירדו לבבל.

אמר רבי זירא: איזיל, ואשמע מיניה מרב יהודה, מילתא דבר תורה מבלי שיראני, ואיתי ואיסק, אלך ואעלה לארץ ישראל.

אזל רבי זירא, אשכחיה, מצאו לרב יהודה דקאי בי באני [כאשר הוא נמצא בבית המרחץ], וקאמר ליה רב יהודה לשמעיה [לשמשו] בלשון הקודש: הביאו לי נתר [סבון] לחוף את הראש, הביאו לי מסרק!

וכן הוסיף ואמר בלשון ארמית לאנשים שבבית המרחץ: פתחו פומייכו, פתחו פיכם כדי לשאוף את הבל בית המרחץ, ובכך אפיקו הבלא, הוציאו את הבל הזיעה מן הגוף.

ועוד אמר להם: אשתו, שתו ממיא דבי באני, מהמים של בית המרחץ, למרות שלא הוחמו לשתיה אלא רק לרחיצה.

אמר רבי זירא: אילמלא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי.

ומבארת הגמרא מהו החידוש ששמע רבי זירא מרב יהודה:

בשלמא באמירת "הביאו נתר הביאו מסרק", קא משמע לן, נמצינו למדים מדברי רב יהודה, כי דברים של חול מותר לאומרם בבית המרחץ בלשון קדש, וכדאביי. ^[193]

וכן מה שאמר רב יהודה "פתחו פומייכו ואפיקו הבלא", נמי קא משמע לן כדשמואל, דאמר שמואל: הבלא של המרחץ הנכנס דרך הפה, מפיק הבלא, מוציא את הבל הזיעה מהגוף. ^[194]

אלא מה שאמר "אשתו מיא דבי באני", מאי מעליותא, מהי המעלה שהמליץ עליה באמירה זו?

ומבארת הגמרא, דקא משמע לן רב יהודה כהא דתניא:

אכל ולא שתה, אכילתו היא כשופך דם עצמו, וזהו תחילת חולי מעיים.

אכל ולא הלך ד' אמות אחר אכילתו קודם שיישן ^[195] - אכילתו מרקבת במעיו, ואינה מתעכלת, וזהו תחילת [הגורם] ריח רע של הפה.

הנצרך לנקביו ואכל - דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, ולא ניקוהו לפני ההסקה, וזהו תחילת [הגורם] שיתמלא גופו זיעה בעלת ריח זוהמא.

רחץ בחמין ולא שתה מהן - דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים. וזהו מה שחידש רב יהודה במרחץ. ^[196]

רחץ בחמין ולא נשתטף אחריהם בצונן - דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו אחר כך לצונן. שנתינת הברזל כשהוא רותח למים קרים היא זו שמחזקת את הברזל.

רחץ ולא סך את עצמו בשמן לפני הסיכה, דומה למים שמזלפים אותם על גבי חבית ואינם נכנסים לתוכה. ^[197]

מתניתין:

מוליאר הגרוף, כלי שיש בצידו בית קיבול קטן להניח בו גחלים, והוציאו ממנו את הגחלים מבעוד יום, שותין הימנו מים חמים בשבת, לפי שאינו אלא משמר את החום שנותר בו מערב שבת.

אבל אנטיכי, כלי שהוא חם מאוד [ובגמרא מבואר מהו], אף על פי שגרופה מהגחלים, אין שותין הימנה. לפי שגם אחרי הגריפה הוא מוסיף הבל. ^[198]

גמרא:

ומבארת הגמרא: היכי דמי מוליאר הגרוף?

תנא: כלי שיש בו שני בתי קיבול, אחד פנימי ואחד חיצוני, מים מבפנים, וגחלים מבח וץ. היכי דמי אנטיכי?

רבה אמר: בי כירי. בכירה עצמה ישנו בית קיבול קטן שבו מחממים את המים, וכיון שדפנות הכירה חמין מאוד לפי שמחממים בהם כל השבוע, הן מוסיפין הבל במים שבתוך הכירה גם לאחר שגרפו את הגחלים, והרי זו ככירה שאינה גרופה

רב נחמן בר יצחק אמר: בי דודי

ומבארת הגמרא: מאן דאמר בי דודי, כל שכן בי כירי.

ומאן דאמר בי כירי, אבל בי דודי, לא.

תניא כוותיה דרב נחמן: אנטיכי, אף על פי שגרופה וקטומה, אין שותין הימנה מפני שנחושתה מחממתה.

מתניתין:

מכאן ואילך עוסקות המשניות והגמרא בדיני כלי ראשון וכלי שני.

קיימא לן "כלי ראשון - מבשל". דהיינו, כלי שהיה על האש, והורד ממנה, הרי כל זמן שחומו הוא בגדר "חום שהיד סולדת בו", הוא מבשל כל דבר שנכנס אליו, מלבד בשר שור ומלח, כמבואר במשנה הבאה. אבל אם אין היד סולדת בו, הוא אינו מבשל, ומותר לשים בו תבשיל.

"כלי שני - אינו מבשל", ולכן מותר לתת תבשיל בכלי שני, למרות שהיד סולדת בו, שכן הוא הולך ומתקרר, ואין בו כח לבשל. חוץ מדברים שהם "קלי הבישול", שאסור להניחם אפילו בכלי שני. ^[199]

המשנה והגמרא שלפנינו עוסקות בדין עירוי מים קרים לכלי ראשון, ולהיפך.

המיחם, כלי מים רותח, שפינהו [ממימיו החמים, או שפינהו מהאש, והמים נותרו בו, וכפי שיתבאר בגמרא], לא יתן לתוכו צונן בשביל [עד] שיחמו, כי יש למיחם החם דין של כלי ראשון, והוא מבשל.

אבל נותן הוא מים צוננים מרובים לתוכו, או לתוך הכוס, כדי להפשירן. כיון שאין הצוננים מתבשלים בחמין, אלא להיפך, החמין מצטננים מהמים הקרים, ולכן מותר לעשות כן. ^[200]

גמרא:

שנינו במשנה: המיחם שפינהו, לא יתכן לתוכו צונן בשביל שיחמו. אבל נותן לתוכו כדי להפשירן.

ודנה הגמרא: מאי קאמר!? האם כונת התנא שפינה את המיחם מהאש, או כונתו לומר שפינה מהמיחם את המים שבתוכו. וכן, מהו הביאור במה שנאמר תחילה "לא יתן לתוכו מים", ושוב נאמר "אבל נותן לתוכו".

אמר רב אדא בר מתנא: הכי קאמר, המיחם שפינה ממנו את המים חמין שבתוכו, ונתרוקן, לא יתן לתוכן מים מועטים בשיעור כדי שיחמו אותם המים מדפנות המיחם החמות, ואפילו אם כוונתו להשהותם בתוכו זמן מועט עד שיפשירו, אסור, שמא ישכח וישארו במיחם, ויתבשלו. ^[201]

אבל נותן לתוכו מים מרובים, בשיעור כזה שאינם יכולים להתבשל גם אם ישהו זמן רב, ויש במיחם רק שיעור כדי להפשירן. ^[202]

(ולא) [אלא] הא דר' יוחנן דברי הכל קבלה הוא ומשום דשמעיה מר' יוחנן הוכיח בעל השמועה. ושנינן לאפרושי מאיסורי שרי כמעשה דתלמידו של ר' מאיר:
תניא לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים ואפילו עומדת בחצר א"ר זירא חזיתיה לר' אבהו שהניח ידיו כנגד פניו של מטה וכו' פי' ר' אבהו היה יורד בנהר לטבול ואפילו (לא) נגע לא חיישינן (לה) [והא] דתניא ר' אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין מביא מבול לעולם כלומ' מתחמם ומוציא ש"ז ונמצא משחית זרעו על הארץ. הני מילי היכא דלא מיבעית אבל היכא דמיבעית כגון ר' אבהו דהוה מבעית מעליית הנהר אין לו פנאי להתחמם כמו שאין פנאי לבלשת לנסך. הלכך אפילו נגע לא חיישינן ליה והני מילי דשרי להניח ידיו כנגד פניו של מטה כשעולה מן הנהר אבל כשיורד בנהר לא כרב דאמר כל המניח ידיו כנגד פניו של מטה כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו וכרבנן דבי רב אשי דכי נחתי זקפו כי סלקי שחו:

אמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה [יהיו] עד יום פקדי אותם נאם ה'. הלך ר' אבא ומצא לר' יהודה במרחץ והי' אומר לשמשיו בלה"ק הביאו לי נתר הביאו לי מסרק פתחו פומייכו והסיקו הבלא ואשתו מיא דבי באני למדנו ממנו כי דברים של חול מותר לאומרן במרחץ בלה"ק. אמר אילו לא [באתי] אלא לשמוע דבר זה דיי:
מתני' מולייר תנא מים מבחוץ וגחלים מבפנים והוא של חרס ואם גרף גחלים שרי:
אנטיכי א"ר נחמן בי דודי ושל נחושת היא ותניא כרב נחמן אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין הימנה בשבת מפני שנחושתה מחממתה:
ירושלמי מולייר שאינו גרוף אסור מפני שהגחלים נוגעות בגופו ר' חנניא בר הלל אמר מפני שהרוח נכנסת לתוכו והגחלים בוערות. ר' יוסי בר אבין א' מפני שעשו פרקין פרקין ומתיירא שמא נתאכל דיבוקו ומוסיף מים. אנטיכי בשם ר' יוחנן אמרי מפני שמתחממת מכתליה:

הא דתנן מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת. מקשי עלה בירושלמי הא אם אינו גרוף אין שותין ממנו פי' והא חמין מצטמק ורע להן ושרי לשהויינהו מכיון שהוחמו כ"צ ועוד קטום אמאי לא מהני בי' ופריק א"ר חמא ברי' דר' הלל מפני שהרוח נכנסה לתוכה והגחלים בוערות א"ר יוסי בר' בון מפני שהוא עשוי פרקין פרקין והוא ירא שלא יתאכל דבקי והוא מוסיף מים אנטוכי אע"פ שהן גרופים אין שותין הימנה ר' חנינא ר' יוסי אבא בר בר חנא בשם ר"י מפני שהיא מתחממת מכותלי רבנן דקסרין בשם ר' הונא אמר אם היתה גרופה ופתוחה מותר:

מתני׳ מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת. פירש רש״י ז״ל לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו אבל אנטיכי אע״פ שגרופה וקטומה אין שותין ממנה לפי שמוסיף הבל. וקא מקשו עלה בתוס׳ טובא חדא דאין להזכיר מוסיף הבל אלא גבי הטמנה שהיא אסורה גזירה שמא יטמין ברמץ. ועוד אם מחמת תוספת הבל למה המתין לאיסור עד השתא לימא הכין גבי תנור שהסיקוהו בקש וגבבה ולתני ואם נתן אין אוכלין ממנו בשבת כדתני הכא ועוד לימא תהוי תיובתיה מהכא למאן דאמ׳ להחזיר תנן אבל לשהות משהין אע״פ שאינה גרופה ואינה קטומה דהא קתני הכא דדוקא גרוף אבל שאינו גרוף אין שוהין. ועוד הך מתניתין במאי מיתוקמא דהא סתמא קתני אע״פ שגרופה אין שותין ממנה ולא פי׳ אי בשהחזיר אי נמי בששהא אי במזיד אי בשוכח דמשמע דבכל ענין אסור. ועוד דאי משום תוספת הבל קא אסרה מתניתין בשהיה תקשי לרבה ורב יוסף דאמרי לעיל שכח קדרה על גבי כירה ובשלה בשבת מותר בין בשוגג בין במזיד ומיירי בבשיל ולא בשיל. ועוד מאי שנא גרוף אפילו קטום נמי וכיון דבכלהו מתני׳ תני גרופה וקטומה עד שיגרוף או עד שיתן את האפר הכא נמי הוה ליה למיתני הגרוף או הקטום. ופירשו בתוספות דהכי קתני מוליאר הגרוף שותין ממנו במזיגה ביין כלומר לפי שאין המוליאר הגרוף נמי חם הרב׳ והלכך כשמוזגין יין במימיו אין היין מתבשל בתוכן אבל מים שבאנטיכי חמין ביותר ואם בא למזוג מהן ביין בין בכלי ראשון בין בכלי שני נמצא מתבשל ולפי פירוש זה דוקא גרוף התירו אבל קטום לא לפי שהקטימה אינה אלא כל שהיא ואפילו קטמה והובערה שרי. וא״כ עוד הוא מחמם ומוסיף חום והרי המים חמין וראוין לבשל כאלו לא גרוף ולא קטום ולא אמרו קטומה אלא להכר שלא יבא לידי חתוי כן יש לי לתרץ לפי פירושם. אבל מורי הרב רבינו יונה ז״ל הקשה עליהם והא חמין לתוך צונן בכל מקום מותר בין בכוס בין בספל בין באמבטי כדאיתא לקמן. ועוד היכי פסיק ותני אין שותין יתן לתוכו מים מרובין דומיא דמיחם שפינהו דמפרשי׳ בגמ׳ לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אלא נותן הוא לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ולא גזרינן מרובין אטו מועטין. ועוד דלא הוה ליה למיתני אין שותין ממנו דחמין שבתוכו מותרין הן ושותין מהן והוה ליה למיתני אין מוזגין ממנו אי נמי לא יתן לתוכו כדרך ששנו במיחם ופירש הוא ז״ל שאסרו האנטיכי מפני שרגילין היו לתת לתוכו מים תדיר ולהוסיף בו מים ומפני שהגחלים מתחתיו ואי נמי מפני שדופנו עב חומו הולך ומוסיף והלכך אף ע״פ שהמים הצוננין מתפשרין בתוך המים החמין שבתוכו לשעתן לאחר שעה הם מתחממין והולכין בחום האנטיכי עד שמתבשלין שם וזה לא ידע ויחשוב מאחר שבשע׳ נתינתו לא נתבשלו ולא הוחמו אלא הופשרו הרי זה מותר ואינו אלא אסור כיון דלבסוף מתחממין בתוכן ולפיכן אסרו אפילו המים שהוחמו בו בע״ש שמא יוסיף בו מים בשבת. ומה שאסרו מוליאר שאינו גרוף מן הטעם שאמרו בירושלמי מפני שהרוח נכנסת לתוכו והגחלים בוערות כלומר שהמוליאר פתוח מתחתיו ונכנס׳ הרוח בתוכו ומבעיר את הגחלים בשבת זהו תורף פירושו של מורי הרב ז״ל ונכון הוא. וממה שאמרו בירושלמי באמת נראה שלאסור מים שהוחמו בו מע״ש אמרו מדגרסינן התם מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת גרוף אין שאינו גרוף לא א״ר אשיאן מפני שהגחלים נוגעות בגופו א״ר חנינא בריה דר׳ הלל מפני שהרוח נכנסת לתוכו והגחלים בוערות א״ר יוסא בר׳ בון מפני שהוא עשוי פרקים פרקים והוא מתירא שמא יתאכל דבקו והוא מוסיף מוי אנטיכי אע״פ שהיא גרופה אין שותין ממנה ר׳ חנינא ר׳ יסא ר׳ אחא אבא בר רב חנא בשם ר׳ יוחנן מפני שהיא מתחממת בכותליה רבנן דקסרין בשם רב חונא אם היתה גרופה ופתוחה מותר אבל לדידי קשיא לי אם לאסור מים שהוחמו בו מע״ש היה להם לסדר משנה זו קודם משנת אין נותנין ביצה בצד המחם לפי שמראש הפרק ועד אותה משנה מיירי בתבשילין וחמין שמע״ש אבל מאותה משנה ולמטה לא דברו אלא בחמין ותבשילין המתבשלין או מתחממין או מתפשרין בשבת כביצה בצד המיחם ולא יפקיענה בסודרין ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ומעשה שעשו אנשי טבריא דאמרו להן חכמים כחמין שהוחמו בשבת, וכן המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן, והאלפס והקדרה שהעבירן מרותחין, שכל אלו כשמתבשלין בשבת, והיאך אפשר שכל המשניות של מעלה ושל מטה בתבשילין ובחמין שבשבת וזו באה באמצע שהיא בחמין שהוחמו מערב שבת.
ומשום הכי היה נראה לפרש דהכי קאמר: מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת, כלומר: אם נתן לתוכו מים בשבת ונפשרו שותין ממנו, אבל בשאינו גרוף לא ואפילו קטום, מפני שהגחלים נוגעות בגופו והוי ליה כנותן על גבי האש ממש ואסור אפילו בדיעבד ואע"פ שלא נתבשלו אלא שהופשרו, וכענין אותה דרבי יהודה דאסר אפילו בדיעבד ואפילו בשוכח תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, ואע"פ שאין כאן משום בשול וכדתניא בברייתא דלעיל בריש פרקין (שבת לח, א) ומשום גזירה, והכא נמי גזרינן ואפילו בדיעבד. ואנטיכי אע"פ שגרופה וקטומה אין שותין ממנה כלל, לפי שאנטיכי מתוך שהוא חם ביותר מפני שנחושתו מחממתו לעולם אי אפשר להפשיר בו ואפילו נתן לתוכו מים מרובים כדי מילואו, וכאותה ששנינו בברייתא לקמן בסמוך (שבת מב, א) אבל באמבטי חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין, דמתוך שהוא חם ביותר אי אפשר לתת לתוכו מים כל כך שיתפשרו בתוכו אלא לעולם יבואו לידי חימום. ובדין הוא דליתני הכא מוליאר הגרוף נותנין לתוכו מים כדי להפשירן כדתני גבי מיחם שפינהו, אלא משום דסליק ממעשה שעשו אנשי טבריא שאמרו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, תנא הכא נמי שותין ואין שותין. כך נראה לי. אלא שאין נראה כן מן הירושלמי וכמו שכתבתי למעלה.
ויש לפרש פירוש הירושלמי כך, מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת, הא אינו גרוף לא, ואמאי לא יהא כמשהה על גבי כירה שאינה גרופה, ופירש ר' אשיאן מפני שהגחלים נוגעות בגופו, ולא התירו כירה שאינה גרופה ואפילו למאן דאמר להחזיר תנן אלא כשאין גחלים נוגעות בגופה של קדירה הא נוגעות לא מפני שהוא כטומן ואסור משום טומן בדבר המוסיף הבל. ומה שהתירו לסמוך לכירה שאינה גרופה וקטומה וכדתניא לעיל (שבת לז, א), התם הוא דמפסיק כלי אבל הכא שהגחלים נוגעות ממש בגופו של כלי שהמים בתוכו הרי זה כהטמנה, וכענין שכתבנו למעלה (לו, ב ד"ה עד) בשם רב האי ז"ל ור"ח ז"ל. ור' חנינא פירש מפני שהרוח נכנסת לתוכו והגחלים בוערות, כלומר: שכיון שהרוח נופח באש והולך ומתבער בשבת הרי זה כמבעיר כירה תחת קדירה, וגזרינן דלמא אתי איהו גופיה לחתויי ואפילו בקטומה. ושמא ר' חנינא חולק הוא על מה שפירש ר' אשיאן, ולומר שאין משום הטמנה במה שהגחלים נוגעות מצדו ולא מתחתיו ולא מכל צדדיו. ורבי יוסי בר' אבין פירש מפני שהוא עשוי פרקים פרקים והוא מתירא שמא יתאכל דבקו והוא מוסיף מוי, ולפיכך גזרו ואסרו עליו אפילו אותן שהוחמו מערב שבת כדי שלא יבא להשהות בו ויבא לידי בשול.
ומכל מקום אנו למדין מן הירושלמי, דאין משהין בכירה חלולה שהרוח נכנסת בתוכה, ואם עבר ושהה אסור, מפני שהוא נראה כמבעיר ממש תחת קדירה וגזירה שמא יחתה בגחלים ואפילו בכירה קטומה. ואם כן כירות הללו שלנו שהן פתוחות מתחת ונוקבין אותן בקרקעיתן כדי שתהא הרוח מנשבת בהן ותבער בגחלים, אסור לשהות בהם ואפילו בקטומה. ושמא לא אמרו אלא במוליאר מפני שהוא חלול ממש והרוח נכנסת בו וגחלים בוערים ממנו, הא בכירה שלנו אין הבערת הרוח ניכרת בהן כל כך ולא גזרינן. ואי נמי איכא למימר דר' אשיאן ורבי יוסי בר' בון לא הודו לו ולא גזרו בהכין. וכל הני מילי מדרבנן נינהו והלכה כדברי המיקל, ופוק חזי מאי עמא דבר, וכאותה שאמרו בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה) כל הלכה שהיא רופפת בידך ואין אתה יודע מה טיבה פוק חזי מאי צבורא נהיג ונהג כן.

בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות שאין להם פנאי לנסך כמו שיתבאר במקומו:

לעולם יהא אדם צנוע בדרכיו ובכל עניניו וינקה עצמו מכל הרהור ומחשבה מכוערת כ"ש שלא יעשה דברים המביאים אותו לידי כך:

לעולם יהו כל מעשיו של אדם לשם שמים ואף כשהוא משתמש בתענוגי גופו לא תהא כונתו לתענוג לבד אלא לרפואת גופו והעמדת בריאותו עד שתהא נפשו שולטת להתעסק בדרכי השם יתברך והוא שהיה אחד מגדוליהם אומר לתלמידיו בשעה שהיו רוחצים בבית המרחץ פתחו פומייכו ואפיקו הבלא כלומר שהבל המרחץ מוציא ההבל היתר שבגוף דרך זיעה ואשתו מיא דבי בני וכמו שאמרו דרך הודעת רפואותיהם כל שרחץ בחמין ולא שתה מהם דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן רחץ ולא סך מתחילה הרי הוא כמים על גבי חבית ר"ל שאין נכנסין לתוכן ובדברים אחרים אמרו אכל ולא שתה אכילתו דם וזו היא תחילת חולי מעים אכל ולא הלך ארבע אמות אכילתו מרקבת ר"ל שאינה מתעכלת וזו היא תחילת רוח רעה ר"ל ריח הפה הנצרך לנקביו ואכל דומה לתנור שהסיקוהו ע"ג אפרו וזוהי תחילת ריח זוהמא וכן בכל כיוצא באלו:

המשנה השלישית מולייר הגרוף שותין הימנו בשבת אנטיכי אע"פ שהיא גרופה אין שותין הימנה אמר הר"ם פי' מולייר הוא כלי מנחשת ידליקו בתוכו האש וסביב האש העלה מבחוץ וממלאין אותה מים וזאת היא צורתה וכשמסירין האש מן המולייר בערב שבת הרי אותן המים מותרין לשתותן בשבת ואפי' הן חמין ואנטיכי זו היא צורתה וכשמסירין האש מאותו הצד שיש שם המים החמין בשבת הנחשת אשר בו המים יתחמם ויתמיד חומו וכאלו האש תחתיו בשבת והם חמין שהוחמו בשבת ואסורין בשתיה כאשר הוא העקר אצלנו ומוליאר אינו כן כי צדדיו בלבד הם חמים ואנטיכי זה שוליו הם החמים והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שהתחיל לבאר בשלפניה והוא שאמר מולייר הגרוף שותין ממנו בשבת וכו' פי' מולייר הוא כלי של נחושת שיש לו שני גגין והמים בתחתון והגחלים בעליון ואמר שאם הוא גרוף מבעוד יום שותין בשבת מן המים שניתנו לשם מבעוד יום אבל אנטיכי ומפרש בגמ' בי דודי ר"ל של נחשת ויש לה שני שולים ג"כ והגחלים נתונים בתחתון והמים בעליון ואף בגרוף מבעוד יום אסור לשתות ממים שבתוכו שהנחשת מחמם ומוסיף בבישול משא"כ במולייר ושמא תאמר והלא פי' זה אינו אלא לדעת המפרש איסור שהיה מטעם מוסיף הבל אבל לדעת המפרשה משום חיתוי בזו מיהא אין חששא לחיתוי ותירצו שבאנטיכי אי אפשר שלא ישארו שם ניצוצות ויחתה להבעיר את האחרות ולדעתי פירוש הדברים בשנתנם מבעוד יום אלא שלא הופשרו עד שחשיכה ואף לחכמי הדורות מצאתי שפירשוה בנתינה לתוכם בשבת ולא דברו בשהיה כלל אלא בנתינת צונן לתוכו בין שהיו שם חמין מבעוד יום ופינן בין שהבעירוהו מבעוד יום וגרפוהו ונתנו בו צונן בשבת להפשירן במולייר מותר שאינו מעמיד חמימותו כ"כ שיבא לידי בשול כמיחם שפנהו ולא עוד אלא שבמיחם דוקא במרובי' כמו שיתבאר ובזו אף במועטין שאין כאן חום הראוי לבשל ומשום צירוף אין כאן שכבר נצטנן עד שאין בנתינת מים שבו סרך לצירוף ואנטיכי אסור מפני שנחשתו ר"ל שוליו מחממין ומבשלים ואין מפרשים נחשתו ל' נחשת שאף המולייר מנחשת הוא ולמדת שכל שאין חשש לבישול מותר אע"פ שמתחמם ומ"מ דוקא בתולדת האור אבל אור עצמו לא ומתוך כך בתנור גרוף מיהא יש לדונו כאור עצמו וכן תולדות האור בעודן על האור:

המיחם שפינהו ר"ל שהעבירו מעל האש ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו ר"ל מועטין אבל נותן לתוכו מים או לתוך הכוס להפשיר ר"ל לתוכו מים מרובים ובעירה מן המיחם לכוס נותן לכוס צונן אפי' מועטים הא אם פינהו מן המים אע"פ שבשל חרס אינו אסור אלא בכדי שיחמו ולא במרובים עד שלא יכוין אלא להפשר במיחם מיהא אף במרובים אסור מפני שהוא מצרף שכל כלי מתכת חם כשנותנין עליו מים צוננין מחסמין אותו ומחזקין אותו והוא גמר מלאכת הצירוף שרתיחת האור מפעפעו ושבירתו קרובה וצנון המים מחזקו ואע"פ שדבר שאין מתכוין הוא יש כאן סרך פסיק רישיה ומים מרובין כל כך עד שיצטננו המים שבתוכם לגמרי והוא הנקרא שיעור לצרף אסור שהרי זה צירוף ויש מתירין אף בפנה ממנו מים ומצד דבר שאין מתכוין וצירוף אינו פסיק רישיה שמא לא הגיע חומו להיות צונן זה מצרפו או שמא כבר נצרף עד שאין זה צירוף מועיל כלום ואף אם תמצא לומר שהוא פסיק רישיה כבר ביארנו שאין דין פסיק רישיה נאמר אלא באיסור תורה והצירוף אינו אלא מדרבנן כמו שנאמר ביומא ל"ד ב' שעששיות של ברזל היו מחמין מבערב ומטילין לתוך הצונן שתפוג צנתן ואפילו לדעת ר' יהודה שאין שבות במקדש ומעתה בזה מותר לכתחילה ויש מפרשים שצירוף עששיות הוא מדרבנן אבל צירוף כלי מדאוריתא הוא ולדעת זה אתה מפרשה כשטה ראשונה ואף סוגיא זו כשאסר מפני הצירוף לא אסרה אלא לר' יהודה ולא משום פסיק רישיה ולדעת זו אף נתינת מים מרובין כל כך שיצטננו מים שבתוכו לגמרי מותר ולזה דעתי נוטה הואיל ונאמרה בגמ' לדעת ר' שמעון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

מולייר הגרוף שותי ממנו בשבת. כל מה שחילקתי במהדורא תנינא בין שהיי' להטמנה הכל נראה לי הבל שכל שהתירו בשהיי' התירו בהטמנה ואינו אסור להין אלא מה שאסור להשהות וכ"ש הוא כדכתבית לעיל ופתרון המוליור נ"ל כדפירש רבי' גרשון זצוק"ל שנתנו בו מים בשבת ומאי דהוה קשיא לי שזה הדי הוא שנוי לפנינו מיחם שפינהו כו' נ"ל לתרץ דאמת ודאי שזה הדין הוא שנוי לקמן אלא שבא התנא לאסור האנטיכי שלא ישימו בה מים בשבת כלל מפני נחשתה שמא יבואו להתחמם כל צורכן ואתא למימר שהמולייר אע"פ שדומה קצת לאניכי שבכלי א' עומדים המים והגחלים אפ"ה מותר כדין המיחם שהוא שנוי לפנ ינו וזה שלא חילק במולייר כמו שמחלק במיחם משום דלא איצטריך הכא אלא להודיענו שאף על פי שהאניכי היא אסורה המולייר הוא מותר אבל התרתו הוא כדין המיחם שעתיד לשנות עיין בפסק:

לא יתן לתוכו מים מועטי פי' מוכיח מיכן דס"ל לאביי כשמואל דאמר בפ' כיצד צולין תתאה גבר וצונן לתוך חם אסור. אבל נותן היא לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. קשיא לי דכיון דס"ל כשמואל דאמר תתאה גבר. וצונן לתוך חם אע"פ שהן מרובים נימא קמא קמא דנפל איבשיל. ותו דלשמואל דאמר צונן לתוך חם אסור לא היה מחלק בין מועטין למרובים אלא הכל ה' אוסר והכא אמאי מחלקינן בין מועטין למרובין ונ"ל לתרץ דודאי התם בפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בנותן טעם רב דאמר עילאה גבר והי' אוסר חם לתוך צונן. ושמואל נמי דאמר תתאה גבר והי' אוסר צונן לתוך חם היו אוסרים עד ששים כמו חם בתוך חם דאליבא דכ"ע הוא אוסר עד ששים. ומיד הוא נותן טעם האיסור בהיתר ואע"פ שלא שהה הרבה אבל גבי איסור שבת אינו תלוי האיסור בנ"ט אלא בבישו והילכך אם נתן צונן מרובין לתוך חמין מועטין אע"פ שיש כח לאותן חמין המועטין ליתן בהם טעם אין להם כח לבשלם. כי אם להפשירם הילכך שרי וגם אין לומר קמא קמא דנפל איבשיל. שאינו מתבשל מיד עד שישהה שיעו רבישולו. וקודם שישהו נתרבו עליו צונן מרובין עד שאין כח בחמין לבשלן. ואי קשיא רב דאמר עילאה גבר ושרי צונן לתוך חם והא בעינן למימר לקמן האלפס והקדרה שהעבירן מע"ג הכירה מרותחין לא יתן לתוכן תבלין דהוי צונן לתוך חם. תשובה אמר לך רב מרותחין שאני דכיון דהוא כלי ראשון ומרותח כנתון ע"ג האש דמי וכי קאמינא אנא בחם בעלמא בלא רותח א"נ בכלי שני:

תוספות בד"ה ומוליאר כו' דאנטיכי אוסר בכל ענין כו' אפילו בהשהאה ואי להחזיר תנן כו' עכ"ל לכאורה קשה דבפשיטות ה"ל לאקשויי דאיך שיהיה פי' המתניתין מיהת בכירה גרוף וקטום מותר להשהות ואף להחזיר והכא אוסר באנטיכי אע"פ שגרופה ויש ליישב שהוצרכו לכל זה משום שיש לבעל דין לחלוק דאנטיכי מוסיף חום טפי מכירה וה"ל כתנור דאיכא למ"ד לעיל דאסור אפי' בגרופה וקטומה ואהכי קאמרי דמ"מ תקשי דאי להחזיר תנן משהין בין בכירה בין בתנור אע"פ שאינו גרוף וקטום כמ"ש התוספות לעיל בד"ה תנור שהסיקוהו כו' ע"ש והכא באנטיכי אוסר שהיי' אפילו בגרוף וקטום ודו"ק:

בא"ד ועוד אי משום מוסיף הבל כו' תקשה לרבה ורב יוסף דשרו לעיל בשכח כו' עכ"ל ומהך מתניתין דמעשה דחמי טבריה דאסרי בשתיה לא קשיא להו דתקשי לרבה ורב יוסף דשרו בשכח כו' די"ל דמעשה דחמי טבריה איסור הטמנה נגעו ביה וגזרו ביה טפי לאסור אף בדיעבד בשתיה משא"כ בהך דרבה ורב יוסף דלא איירו רק באיסור שהייה אבל מתניתין דהכא דמיירי נמי באיסור שהייה ואסור בשתיה תקשי להו לפירש"י לרבה ורב יוסף דשרו בשכח כו' וק"ל:

כל האוחז באמה כו' כאילו מביא מבול כו'. מפורש פרק כל היד:

כל המניח ידיו כו' כאילו כופר בבריתו של אברהם כו'. לא הול"ל אלא כאלו כופר בברית מילה אבל נקט אברהם משום דלנח ובניו שהיה להם זוהמת ערלה וכמ"ש מגונה הערלה כו' וע"כ היה אסור להם לגלות ערוותם בפני הבריות כמפורש ביה וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם וגו' אבל אברהם בא ותקן זה מכל דורות שהיו לפניו להסיר זוהמת ערלה מעליו במצות הש"י על המילה וע"כ המכסה ברית מילתו הוא עושה מעשה נח ובניו ובהיפך הוא מראה מעשה אברהם אבינו וק"ל:

כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר כו'. מפורש פרק ב' דייני גזרות ע"ש:

במתני' המיחם שפינהו כו' או לתוך הכוס וכו' פי' כשנותן לתוך הכוס שהוא כלי שני בכל ענין שרי שחומו הוא הפשרו שהרי כלי שני אינו מבשל ועיין ברבינו נסים לקמן גבי הא דאיתא בנמ' ספל אינו כאמבטי וכו':

בתוס' ד"ה מוליאר הגרוף וכו' ועוד דדוחק לומר דמתני' איירי כשעשה האיסור וכו' ר"ל דאי טעמא דמתני' משום דמוסיף הבל וס"ל למתני' דאסור בדבר המוסיף הבל אפי' לשהות בלא הטמנה א"כ ע"כ צריך לומר דמתני' דקתני דאין שותין ממים שבאנטיכי המוסיף הבל איירי כשעשה האיסור ושתה מים באנטיכי בשבת באיסור וקאמר מתני' דאין שותין מהן:

רש"י בד"ה שותין ממימיו כו' ועוד דנחושתא דתנן באנטיכי כו'. נ"ב ר"ל תחתית של יורה וכן לענין ערות קלון אשה כדכתיב יען השפך נחושתך ותגלה ערותך ר"ל תחתון של אשה ע"כ:

גמרא כי הא דרבא שחי כו' רבנן דבר"א כי קא נחתי כו'. משמע דרבא לעולם שחי אף כי קא נחית וא"כ יקשה עליו מהא דכל המניח כו' וי"ל ששחיה לא מוכח כולי האי דעושה מחמת בושה כמו אם מניח ידיו:

[רש"י ד"ה בי כירי. אצל חלליה. משמע דלהב' חללים לכל שפיתה חלל בפ"ע ומחיצה בינותם אבל להתוי"ט פ"ז דכלים מ"ג פשיטא ליה דאין מחיצה בינתיים וכ"נ דאל"כ למה ימועט חומה מחום הכופח ועוד לעיל (ל"ז) דתניא ב' כירות המתאימות אחת גרופה כו' ה"ל לאשמעינן זה בכירה אחת שפיתה א' גרופה כו' ונראה דט"ס ברש"י וצ"ל חללה] :

גמ' רחץ בחמין ולא שתה מהם. נ"ב לא ממים שכבר רחץ בהם (וע' בהוריות י״ג ב') אלא ר״ל חמין כל שהן והכי דייק לישניה ברש"י וק"ל אבל צ"ע היאך שתה שם וא"א לברך שם בבית הפנימי שעומדין עם ערומים. דילמא לא חשיכא שתיה אלא כמאן דחנקתיה אומצא (ספ"ו דברכות וע״ש בשנות אליהו) וכיון דלא להנאת שתיה קעביד לא בעי ברוכי:

רש"י ד"ה שנחושתה. ואני אומר נחושתה כו'. נ"ב ומסייע ליה לרבינו מדקאמר מחממתה לשון נקנה. ואי הוי לשון נחושת הול"ל מחממה. כי נחושת לשון זכר הוא ברוב המקומות נחושת קלל ממורט מוצהב:

אָכַל וְלֹא שָׁתָה, אֲכִילָתוֹ דָּם. נראה לי בס"ד דידוע דלימוד תורה שבכתב מכונה בשם 'אֲכִילָה' ולימוד תורה שבעל פה מכונה בשם 'שְׁתִיָּה' כי תואר 'מַיִם' האמור על התורה קאי על תורה שבעל פה, וידוע שישראל לקחו תואר אדם על ידי שקבלו התורה, וכתבו המקובלים ז"ל אות אלף ד'אדם' לקחו מכח קבלת תורה שבעל פה שהיא מכוסית, ו'אלף' אותיות 'פלא' שהוא לשון כיסוי, ולקחו אותיות דם ד'אדם' מכח קבלת תורה שבכתב, שהיא בנויה בכ"ב אותיות כפולים סדר אבג"ד וסדר תשר"ק, שה"ס [שהוא סוד] 'אור ישר ואור חוזר' וב' פעמים כ"ב [22] עולה 'דם' [44], ובזה נשלם אצלם תואר 'אָדָם'. וז"ש אָכַל וְלֹא שָׁתָה, שלמד תורה שבכתב ולא למד תורה שבעל פה, הנה אֲכִילָתוֹ זו תורה שבכתב היא אותיות דָּם בלבד וחסרה אל"ף להשלים 'אָדָם', כן לימוד זה חסר, דיוצא ממנו תקלה להפך מצות התורה בכמה דברים כאשר תמצא אצל הקראין. ולזה אמר זֶהוּ תְּחִלַּת חֳלִי מֵעַיִם הנפשיי שנהרסין המצות בכך. גם אָכַל וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲכִילָתוֹ מַרְקֶבֶת, נראה לי בס"ד על פי מ"ש רבינו ז"ל בביאור תּוֹרָה 'לִשְׁמָהּ' שהוא לשם ה"א, והיינו לתקן את לאה שה"ס [שהוא סוד] ה"א. גם ידוע בסוד 'כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל' דקאי על ארבע בחינות לאה שכל אחת נקראת 'אמה' וכנזכר בשער מאמרי רבותינו ז"ל בביאור השני עיין שם. וז"ש אָכַל שעסק בתורה וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, רצונו לומר כיון בלימוד תורה לשמה לתקן את לאה שיש בה ארבע בחינות שה"ס ארבע אמות, אֲכִילָתוֹ מַרְקֶבֶת כיון שלא היתה תּוֹרָה לִשְׁמָהּ שולט בה 'רקבון' [358] שהוא מספר 'נחש' [358], וְזֶהוּ תְּחִלַּת רֵיח רַע בנפש האדם שבא לה מצד זוהמת הנחש. או יובן אָכַל כפשוטו, וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת רצונו לומר לא בירך ארבע ברכות של ברכת המזון, אֲכִילָתוֹ מַרְקֶבֶת כיון שלא נעשה תיקון במידות למעלה.

הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו וְאָכַל, דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ עַל גַּבֵּי אֶפְרוֹ, וְזֶהוּ תְּחִלַּת רֵיח זוּהֲמָא. פירוש אם בא לו התעוררות לִנְקָבָיו ואותה שעה אָכַל, רצונו לומר עסק בתורה דּוֹמֶה לְתַנּוּר וכו' שעירב בזה קודש בחול, וְזֶה הַתְחָלַת זוּהֲמָא בנפש. ואמר עוד רָחַץ בְּחַמִּין רמז ללימוד תורה שבעל פה שה"ס גבורה ולכך נקראת מים חמין, וְלֹא שָׁתָה מֵהֶן רצונו לומר לא קיים הדברים בפועל, דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ מִבַּחוּץ וְלֹא הִסִּיקוּהוּ מִבִּפְנִים דלא יחם בכך, וכן קיום התורה בפועל ומעשה הרי זה מתקן ופועל בפנימיות האדם, אך לימוד גרידא בלי מעשה מתקן ופועל בחיצוניות האדם דוקא. ואמר עוד רָחַץ בְּחַמִּין שלמד תורה שבכתב שה"ס גבורה ולכך קורא אותה 'חַמִּין' וְלֹא נִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן תורה שבעל פה שהיא בסוד חסד, והצונן ה"ס החסד כלומר שלא עשה לתורה שבעל פה אסמכתא על מקראות תורה שבכתב, דּוֹמֶה לְבַרְזֶל שֶׁהִכְנִיסוּהוּ לָאוּר וְלֹא הִכְנִיסוּהוּ לַצּוֹנֵן כי בהכנסתו לצונן יתחזק, וכן דברי תורה שבעל פה יהיה להם חזוק יותר אם יעשה להם אסמכתא על תורה שבכתב. ואמר עוד רָחַץ וְלֹא סָךְ דּוֹמֶה לְמַיִם עַל גַּבֵּי חָבִית, נראה לי בס"ד רחיצה במים רמז לעסק התורה שנקראת מַיִם וסיכה בשמן רמז ליראה, כי השמן הוא סוד חכמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בסוד הכתוב (קהלת ט' ח') וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, והיראה תמשך מן החכמה, כי החכמה היא סוד יראה כנודע מסוד בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שהם חו"ב [חכמה ובינה], ואם יש לו תורה ואין לו יראה דומה לְמַיִם עַל גַּבֵּי חָבִית שאין נכנסין לתוכו כמו שכתב רש"י ז"ל, כן תורה בלא יראה אין דברי תורה שלומד נכנסין לחדרי הלב שמשתמרין בתוכו, אלא שוכחם אחר למודו מכח חסרון היראה, וכמו שאמר התנא כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת (אבות ג, ט).

במשנה מוליאר הגרוף שותין הימנו בשבת ופירש"י שותין ממימיו בשבת. ומשמע מלשונו שהוחמו המים במוליאר או באנטיכי מבע"י מש"ה הוצרך לפרש דטעם האיסור אנטיכי היינו משום דמוסיף הבל מה שא"כ במוליאר ולכן הקשו בתוספות על פירושו כמה קושיות ועיין מ"ש מ"ז בספר מג"ש ליישב קושיות התוספות לנכון ובכלל דבריו דברי לפי מ"ש בר"פ ולעיל בסוגיא דאנשי טבריא דלפירש"י שהייה והטמנה חדא מילתא היא:

אמנם לע"ד לא הוצרכנו לכל זה דשפיר יש לפרש בכוונת רש"י על דעת שיטת רבינו יונה והרשב"א והר"ן ז"ל שהיו נותנין המים למוליאר ואנטיכי בשבת וכן נראה במ"ש בד"ה מוליאר הגרוף מן הגחלים מבעוד יום ולכאורה שפת יתר הוא דפשיטא שלא גרפו הגחלים בשבת אע"כ דעיקר כוונתו לומר שלא נתנו המים למוליאר אלא לאחר שכבר היה גרוף מבע"י ואפילו הכי שרי דאע"ג שהוחמו קצת בשבת מחמת הכלי וא"כ היה ראוי לאסור דנהי דאינו מבשל ממש אפ"ה מיחזי כמבשל ע"ז כתב דאפ"ה שרי ולא מיחזי כמבשל לפי שאין כלי זה מוסיף הבל וא"כ אי אפשר לבוא לידי בישול משא"כ באנטיכי שמוסיף הבל אע"פ שהיא גרופה מן הגחלים מש"ה אסור דמיחזי כמבשל כנ"ל בכוונת רש"י. ומ"ש שותין ממימיו בשבת אפשר דכוונתו בזה לפרש לשון שותין הימנו דמשמע לכאורה שותין מאותו הכלי ממש ובאמת אין דרך בני אדם לשתות מכלים כאלו כגון מוליאר ואנטיכי אלא שמערה מתוכן לתוך הכוס וע"ז כתב שותין ממימיו דהאי הימנו היינו כמו על ידו כמ"ש הר"ן ז"ל ג"כ לפי שיטתו פירושו ע"ש ותמצא נחת כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה במוליאר הגרוף כו' ונראה כפי' הרב פורת כו' שמוזגין המים חמין ביין כו' אבל אנטיכי כו' יש בו הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכן משמע בירושלמי עכ"ל. וכתב הרשב"א בחידושיו שרבינו יונה ז"ל הקשה על פי' התוספות דאפילו באנטיכי אמאי אסור למזוג יין באותן המים הא אמרינן לקמן דחמין לתוך צונן לעולם מותר. ועוד אמאי לא מפליג הכא בין מים מרובים למים מועטים כמו בסמוך לענין מיחם. ולענ"ד נראה ליישב פי' התוספות ע"פ דרך שיטת הר"ן ז"ל דבאנטיכי לא מהני גריפה כלל כמו בתנור והיינו נמי כדמשמע מפירוש רש"י לפי שדפנו עב והאור תדיר בתוכו כל ימות החול מש"ה מתקיים חום שלו יותר. וא"כ לפ"ז אפשר דאפילו חמין לתוך צונן אסור דהא עירוי מבשל מיהא כדי קליפה ועד כאן לא שרינן לקמן חמין לתוך צונן אלא במיחם וכיוצא בו שמערה מתוך כלי ראשון לאחר שהוסר מן האור שחום של אותו כלי הולך ומתקרר משא"כ באנטיכי שחום שלו מתקיים הרבה והגריפה לא מהני בו ואם כן הוי כאילו אור מהלכת תחתיו וא"כ שפיר מצינו למימר דעירוי כזה מבשל בישול גמור ואפילו אם תמצא לומר דאין מבשל אפ"ה י"ל דאסור דמיחזי כמבשל ומש"ה לא מפלגינן נמי בין מים מרובים למועטים ובלא"ה נמי אין זו קושיא כ"כ דנראה דסתם מזיגת מים ביין היה דרכם למזוג בענין שהמים מרובים מיין כדמשמע בכמה דוכתי כן נ"ל ליישב שיטת התוספות אלא דעדיין צ"ע מי הכריחם לפרש דרך מזיגת מים ביין שזו לא נזכר במשנה כלל בפשיטות הוי ליה לפרש כמו שפי' רבינו יונה ז"ל דאיירי שנותנין המים למוליאר ואנטיכי בשבת עצמו ובזה הענין מסתייע יותר לסוגיית הירושלמי ולא נזכר שום יין. ויותר נראה דסברת התוספות דדוקא במזיגת מים ביין אסור אפילו על ידי עירוי חמין לתוך צונן כיון דהוי גמר מלאכתו בכך לפי שאין היין ראוי לשתות בלא מזיגה ואם כן דמי קצת למליח ישן וקוליית האספלנין דאפילו ע"י הדחה אסור משום דהוי גמר מלאכתן ודו"ק ועיין בק"א:

שם במשנה המיחם שפינהו כו' בגמרא מאי קאמר ופירש"י מאי פינהו ומאי לא יתן והדר אמר אבל נותן עכ"ל. ולכאורה פירש"י תמוה בזה דהא ודאי שפיר קתני במתניתין דלא יתן בשביל שיוחמו אבל נותן כדי להפשירן. ולכאורה היה נ"ל בכוונת רש"י מדקתני במתניתין בשביל שיוחמו ולא קתני בשביל שיבשלו אלמא בשביל שיוחמו לאו היינו כדי בישול כ"צ וא"כ מקשה שפיר דמה שיעור יש בדבר לחלק בין לא הוחמו כ"צ ובין להפשיר דהא להפשיר נמי היינו לשון חימום כמו שפירש"י לעיל בדף הקודם גבי מפשיר מים שעליו דמפשיר היינו מחמם וה"נ משמע לעיל גבי שמן דקתני בשביל שיפשר אע"ג דאיכא למ"ד הפשרו זהו בישולו אלמא דלשון פושרין היינו שמתחמם חימום גמור ואפילו את"ל דמצד הלשון יש חילוק בין לשון חימום לפושרין כדאשכחן בכמה דוכתי אפ"ה לא שייך לתלות האיסור והיתר בכך לענין שבת דמה שיעור יש בדבר כך היה נ"ל לכאורה אלא דא"א לומר כן דהא לקושטא דמילתא בין לאוקימתא דרב אדא בר מתנא דאיירי במיחם שפינה ממנו מים חמין ובין לאוקימתא דאביי דאיירי שפינהו מן האור מ"מ מסתמא איירי דלאלתר מאחר שפינה ממנו חמין או שפינהו מן האור ונותנין בהן מים מועטים וא"כ הדבר ידוע שמתחממין כדי בישול כדין כל כלי ראשון דאף לאחר שהעבירו מן האור יש בו כדי לבשל ואפ"ה קתני בשביל שיוחמו אע"כ דהא דקתני בשביל שיחמו ולא קתני בשביל שיבשלו היינו כדפרישית לעיל דבמים לא שייך ל' בישול כיון שאין הבישול ניכר בהם כלל ומש"ה שייך טפי למיתני לשון שיחמו והיינו שהיד סולדת בו דבזה השיעור הוי בישול כ"צ וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קשיא ליה לתלמודא למיפרך מאי קאמר ומ"ש רש"י בתחילת דבריו דמאי קאמר היינו מאי פינהו ג"כ אין זו קושיא דהא ודאי פשטא דלשון פינהו משמע שפינהו מן האור כדמקשה אביי בסמוך ואפילו את"ל דפינהו תרי לישני משמע אכתי לק"מ דלמא אה"נ דמתני' בכל גוונא איירי בין שפינהו מעל האור ובין שפינה ממנו החמין דבשניהם הדין שוה דלא יתן בשביל שיוחמו אלא כדי להפשיר:

ולולי פירש"י היה נ"ל דהא דקשי' לי' מאי קאמר משום דלכאורה כיון דקתני רישא בשביל שיחמו ובסיפא קתני כדי להפשירן ולא קתני בשביל שיפשירו או איפכא דברישא נמי הו"ל למיתני כדי שיחמו וא"כ יש במשמעות הל' דלעולם אינו אסור אלא אם נותן הצוננים ונתכוין בשביל שיחמו אותן הצוננין כדי שיהא להם מים מרובים אבל בסיפא איירי שאין מתכוין להחם הצוננין אלא כדי להפשיר הרותחין להפיגן מרתיחתן ומש"ה שרי אפילו אם נתחממו הצוננים בכך ואכתי הו"ל דבר שאין מתכוין דשרי לר"ש ובאמת פשיטא ליה לתלמודא דבכה"ג אפילו ר"ש מודה דאסור והיינו כדפרישית לעיל בדף הקודם גבי קיטמא של מים דלא שרי ר"ש בדבר שאין מתכוין אלא כשניכר מתוך מעשיו שאינו מתכוין לאותו ענין שנעשה באיסור משא"כ היכא שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אפילו ר"ש מודה דאסור דלא אתי המחשבה ומבטל המעשה כדמשמע בכולה תלמודא דמה"ט דברים שבלב אינם דברים (ובכך נתיישב לי מ"ש הרמב"ם בהלכות כלאים פ"י דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין וכתב ג"כ דלא ילבוש אדם כלאים אפילו ליגנוב את המכס והקשו עליו כל מפרשי המשניות דהוי כתרתי דסתרי אהדדי אע"ג דתרוייהו סתמא משניות הן אפ"ה פליגי אהדדי ולמאי דפרישית א"ש דודאי ליגנוב את המכס הוי דברים שבלב משא"כ במוכרי כסות מחשבתן ניכרת מתוך מעשיהן שאינם לובשין דרך מלבוש גמור וע"ש בכס"מ ואין להאריך כאן יותר) ועל זה משני הש"ס שפיר דעיקר החילוק בין כדי שיחמו או כדי להפשירן הוא דבשביל שיחמו היינו שנותן לתוכו מים מועטים וכדי להפשירן היינו שנותן לתוכו מים מרובים. א"כ לפ"ז הוי שפיר מחשבתו ניכר מתוך מעשיו כיון שנותן מים מרובים מסתמא לא ניחא ליה שיחמו ומש"ה שרי לר"ש כנ"ל ועיין מ"ש עוד בסמוך באוקימתא דאביי דאפשר דלר"י נמי בכה"ג שרי כן נראה לי ודו"ק:

שם אמר רב אדא בר מתנא ה"ק המיחם שפינה ממנו מים חמין כו' אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. ולכאורה יש לדקדק דלפ"ז לא אתי שפיר הא דקתני בסיפא אבל נותן הוא לתוך הכוס ובכוס ודאי לא שייך לומר שפינה ממנו מים חמין שהרי אין דרך לבשל בכוס דכלי שני הוא כדמשמע לקמן בדף הסמוך בסוגיא דכוס ואמבטי וספל וא"כ מאי כדי להפשירן שייך בהו דאפילו אם תמצא לומר דבכלי שני נמי שייך בישול קצת היינו בעוד החמין בתוכו אבל לאחר שפינה ממנו החמין לא שייך בהו ענין בישול כלל אפילו בשביל שיחמו לא שייך בהו:

מיהו בלא"ה האי או לתוך הכוס דקתני בסיפא מילתא יתירתא היא אפילו לאוקימתא דאביי כיון דאפילו במיחם שרי כדי להפשירן כ"ש בכוס ואפילו זו ואצ"ל זו לא שייך בכה"ג וטפי הו"ל למיתני לתוך הכוס בבבא דרישא לאיסורא אי הוי שייך בכוס בשביל שיחמו אע"כ דלא קתני בסיפא או לתוך הכוס אלא לגלויי על שיעור כדי להפשירן דמיחם שצריך ליתן לתוכו מים מרובים כ"כ עד שלא יהא בהן אלא כדי להפשירן דכוס שהוא כלי שני לעולם לא שייך בהו אלא שיעור הפשר בלבד כנ"ל:

אלא דאכתי איכא למידק אמאי שרי ליתן למיחם שפינה ממנו מים מרובים כדי להפשירן דמסתמא אי אפשר לצמצם לשפוך כל המים מרובים בשפיכה אחת אלא בכמה שפיכות וכ"ש למאי דמשמע מפירש"י לקמן דלא שייך שיעור צירוף אלא כשמלאהו כולו. וא"כ לפ"ז מדמקשה הש"ס הכא והלא מצרף ע"כ היינו היכא דמלאהו כולו ואם כן אפילו בלא צירוף נמי ליתסר דלאלתר שנותן לתוכו מים בשפיכה ראשונה שהמים מועטים הרי נתבשלו אותן המים וא"כ מאי מהני מה שחוזר ונותן לתוכו להרבות המים סוף סוף כבר נתבשלו המים הראשונים קודם לכן. והנראה בזה דכל היכא ששופך המים רצופים בלי הפסק בינתיים וגלי דעתיה שאינו רוצה בחימום אלא כדי להפשירן מש"ה שרי במאי דמוקמינן ליה כר"ש ויותר נראה דאפי' לר"י שרי בכה"ג כיון שאין מלאכת הבישול כיוצא בזה מתקיימת א"כ לא דמי למבשל כלל וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל ודו"ק:

מתני' המיחם שפינהו וכו' בשביל שיחמו. מלשון בשביל משמע שכוונת נתינת הצונן לתוכו הוא על כוונה זו שיוחמו והוה לי' מתכוין לבשל. וממילא שמעינן מדיוקא שאם אינו מתכוין לבשל שיוחמו אפילו נותן מים מועטים שהם כדי שיוחמו אפ"ה מותר מטעם דבר שאינו מתכוין ור"ש היא. ואמנם אם יש לאסור בזה משום פסיק רישי' נלע"ד לחלק בין הפרקים] והוא עפ"י מ"ש הכסף משנה בפרק כ"ב מהלכות שבת דדוקא פינו ממנו חמין ונשאר המיחם כמות שהוא הוא דיש לחלק בין מרובים למועטים אבל פינוהו ויש בו מים כלי ראשון ממש הוא ואפילו מים מרובים אסור צונן לתוך החמין ואני אומר טעם לדבריו מלבד טעם הפשוט שיש לדבריו דבכלי לא אמרינן תתאה גבר משא"כ מים חמים שבכלי ראשון לעולם תתאה גבר. עוד אומר טעם אחר עפ"י מה שהקשה הפני יהושע איך מותר מים מרובים והלא אי אפשר לצמצם ומתחילה בהתחלת הנתינה קודם שיתרבו הצוננים תיכף מתבשל. והנה זה ידוע מסברא שבמזיגת הצונן לתוך החמין שהוא דבר המתערב אין שיעור לדבר ומתבשל תיכף המועט שמתערב בחמין המרובים משא"כ בנתינת צונן לתוך מיחם חם שאין בו חמים אף שנחושתו חם מ"מ אינו מבשל הצונן הניתן בו תיכף דלא עדיף מאש ממש אטו בנתינת צונן אצל האש מתבשל ברגע. ולפי זה אם נותן צונן הרבה כדי להפשירן מותר שאין לומר בתחילת היציקה קודם שנתרבו מתבשלים שהרי עד שיספיק חום הכלי להחם הצונן כבר נתרבו אבל בנותן מים לתוך מים חמין שפיר שייך קושית הפני יהושע ולכך אפילו מרובים אסורים ומעתה חילוק זה עצמו אני אומר לענין פסיק רישיה שאם נותן מים מועטים שהם כדי שיוחמו לתוך חמיןאף שאין כוונתו בשביל שיוחמו הוה לי' פסיק רישיה אבל אם נותן לתוך מיחם שאין בו חמין אף שנותן מים מועטים שהם מצד עצמם כדי שיוחמו מ"מ אם אין כוונתו לזה הוה לי' דבר שאינו מתכוין ולא הוה פסיק רישיה שהרי בידו להרבות עליהם טרם שיתבשלו או להוריקם מהמיחם טרם יתבשלו. וא"כ אף שנשארו בו הוה לי' דבר שאינו מתכוין:

שם אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן הנה מדיוקא דרישא דאוסר בשביל שיחמו מוכח הא כדי להפשירן מותר ולמה לי סיפא. ועלה בדעתי לומר דסיפא חידש דין כוס שהוא כלי שני והנה נחלקו בפירושא דסיפא הר"ן והרע"ב דהרע"ב מפרש דגם כוס אינו מותר רק כדי להפשירן וסובר האי תנא דכלי שני מבשל ודלא כתנא דסיפא דנותן לתוך הקערה והר"ן [בסוף סוגיין] מפרש דכוס מותר בכל גווני דכוס תמיד אין בו רק כדי להפשירן אף אם נותן מים מועטים. וכל זה לשיטת כל א' לא משתמע כוס מרישא לא להיתר ולא לאיסור דאף דתנן ברישא מיחם אין לדייק הא כוס אפילו בשביל שיחמו מותר דאיכא למימר גם כוס אסור ותני מיחם לומר שאפילו מיחם דוקא בשביל שיחמו אסור הא להפשירן מותר וק"ו דלא משתמע כוס לאיסור מהרישא ולהכי תנא סיפא לחדש דין כוס לכל מר כדאית ליה. ואומר אני דהא ליתא. דלדעת הר"ן פשיטא קשה לישתוק מכוס דהרי דין כוס להתירא שמעינן ממתני' דלקמן דקערה ותמחוי ולהרע"ב ג"כ קשה ניתני רישא המיחם שפינהו לא יתן לתוכו או לתוך הכוס צונן בשביל שיחמו באופן שהסיפא שיותר לכל הפירושים [ולקמן בגמ' כתבתי יישוב ע"ז]:

גמ' מאי קאמר ופירש"י מאי פינוהו ומאי לא יתן והדר קאמר אבל נותן הנה דחיק רש"י לפרש דכל זה בכלל מאי קאמר משום דאי על פינוהו לחוד שואל הוה לי' למימר מאי פינוהו אלא דגם על הגמ' קשה והלא המשנה מפורשת שפיר דבשביל שיוחמו לא יתן ובשביל להפשיר נותן וא"כ אין כאן שום ספק במשנה רק בפירוש פינוהו אי כרב אדא אי כאביי והוה לי' למימר מאי פינוהו. והפני יהושע רגיש בזה: ונראה דכפל הבבות קשה לי' וכמו שדקדקתי לעיל. דמדקאמר שלא יתן בשביל שיוחמו שוב מדיוקא שמעי' הא להפשיר מותר ולמה כפל בסיפא וזה לי זמן רב מה שאמרתי שקושיא זו כיוונו רב אדא ואביי לתרץ כל א' לפי סברתו. רב אדא חידש פירוש הצירוף אם אינו מכוין לצירוף וממילא איצטריך סיפא דאל"כ הוה אמינא רישא לרבותא תנן בשביל שיוחמו ולא מיבעי' קאמר לא מיבעי' מים מרובים שהם כדי לצרף ודאי אסורים אלא אפילו מים מועטים שאין בהם לצרף אלא כדי שיוחמו ג"כ אסורים שאף שאין במועטים חשש צירוף יש בהם איסור בישול שגם אחר שפינה ממנו חמים והעבירו מן האור אפ"ה דופני הכלי מבשלים כל זמן שהוא חם וק"ו מים מרובים שאסורים משום מצרף לכך למיתני סיפא בהדיא היתר המרובים. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והלא מצרף שהקשו ודלמא מיירי בלא הגיע לצירוף ולדידי ניחא דא"כ סיפא מיותר לגמרי. ואביי מתרץ לשיטתו דבא לדייק דפינוהו דוקא מותר אבל פינה ממנו מים אפילו מרובים אסורים. ולכן עכשיו שמפורש היתר המרובים במשנה שייך הדיוק על הסיפא אבל אם לא היה מפורש במשנה היתר המרובים אז לא הוה מוקמינן דיוקא דדוקא פינוהו על ההיתר שהרי ההיתר אינו מפורש כלל במשנה והוה מוקמינן דדוקא פינוהו על איסור המועטין המפורש במשנה וכך הוה דייקינן דוקא פינוהו ויש בו עדיין מים חמין הוא דאסור ליתן מים מועטים כדי שיוחמו אבל פינה ממנו מים ונשאר רק הכלי ריקם אפילו מים מועטים מותר שדופני הכלי לחוד אין בהם כח לבשל כלל ופוק חזי שהכסף משנה מחלק במים מרובים בין פינה ממנו מים לפינורו והמים בתוכו [וכמוש"ל[ הרי שלענין בישול חמיר יותר היכא שהמים בתוכו והכסף משנה כתב זה לאוקימתא דרב אדא וא"כ גם לאביי אי לאו סיפא הוה דייקינן דוקא פינוהו על הרישא ולמימר דגם מים מועטים אינם אסורים כי אם בפינוהו אבל פינה ממנו מים אפילו מועטים מותרים דיותר יש לנו לדייק דיוקא דוקא על דבר המפורש במשנה ולא על דבר שהוא גופי' לא אתי אלא מדיוקא להכי פירש המשנה בסיפא אבל נותן לתוכו כדי להפשירן וגם זה מפורש במשנה ודייקינן דיוקא דפינוהו דוקא על היתר המרובים המפורש ג"כ במשנה. ואמנם לפי מ"ש במתני' דתני רישא בשביל שיחמו דאפילו מועטים אינם אסורים אלא בשביל שיחמו ודייקינן מיני' הא אם אינו מתכוין בשביל שיחמו מותר ולעולם דמרובים לעולם אסור בשביל צירוף ודיוק ההיתר הוא דוקא על מועטים דלא שייך בהו צירוף. שהם נשארים חמים ואינו מצרפם. ואף דדייקא משנתינו כר"ש. שאם אינו בשביל שיחמו מותר ואיך נאסור במרובים משום צירוף. יש לומר דצירוף הוה אמינא דהוה פסיק רישיה ולכך קמ"ל סיפא גם היתר המרובים: ובזה ניחא מה דיש לדקדק דמי הכריחו לרב אדא לאוקמי משנתינו דהיינו פינה ממנו מים למה לא מפרש במשנתינו בין פינה ממנו מים ובין פינוהו מן האור. דבשלמא לאביי אוסר פינה ממנו מים משום צירוף אבל לרב אדא מה חסר לאוקמי בכל אופני פינה [ולדעת הכ"מ נכון דבלא פינה מים אף המרובים אסורים] ולדידי ניחא משום דאיהו דייק רישא דוקא בשביל וכנ"ל ובפינוהו ויש בו מים ודאי שהמועטים שהם כדי שיוחמו אף אם אינו נותן בשביל שיחמו אסורים דהוה פסיק רישיה לענין בישול: ומה דתני סיפא דמתני' אבל נותן לתוכו וכו' כדי להפשירן ולא תני רבותא יותר וכך הוה לי' למיתני אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס בשביל להפשירן והוה קמ"ל רבותא יותר דאפילו יש בהם כדי שיוחמו מ"מ מותר כיון שאין כונתו לכך. יש לומר דאדרבה מרובים יש בהו רבותא יותר לומר שלא אסרינן משום צירוף: ואביי דמוקי משנתינו כר"י דדייק פינוהו כדאמרי' בגמ' א"כ קשה למה נקט רישא בשביל שיוחמו. יש לומר משום דכבר כתבתי דדיוקא דמשנתינו דדוקא פינוהו אבל לא פינה ממנו מים יש לפנינו ב' דנרים אם דקאי על האיסור השנוי ברישא דאפילו מועטים דוקא כולהו אסור אבל פינה ממנו מים מותר או דקאי על היתר המרובים דסיפא וכמימרא דאביי דדוקא פינוהו אבל פינה ממנו מים אפילו מרובים אסורים ומי יכריע אם הדיוקא להיתר או לאיסור אלא דהחילוק לענין מועטים בין פינה ממנו מים לפינוהו. כבר הסברתי דפינוהו הוה פסיק רישיה אבל פינה ממנו מים לא הוה פסיק רישיה. וכל זה יש לחלק באינו מתכוין בשביל שיוחמו אבל אם מתכוין בפירוש בשביל שיוחמו בודאי שגם בפינה ממנו מים אסור ודלא כמו שכתבתי לעיל לומר דדופני הכלי אין בהם כח לבשל אפילו מים מועטים. ומעתה לפי הנחה זו להכי תנן ברישא בשביל שיוחמו וא"כ ליכא למידק דוקא פינוהו אבל פינה ממנו מים אפילו בשביל שיוחמו מותרים דאטו אם מתכוין לבשל יהי' ה"א להתיר וא"כ הא ודאי ליתא וא"כ על כרחין פינוהו היינו משום סיפא דפינה ממנו מים אפילו מרובים אסורים אבל אי תנן ברישא כדי שיוחמו שפיר הוה אמינא דדיוקא דפינוהו הוא על הרישא דבפינה ממנו מים אפילו כדי שיוחמו מותר אם אינו מתכוין משום דלא הוה פס"ר שהלא יוכל להערותן מהכלי קודם שיוחמו:

(מא א תוס') ד"ה מוליאר וכו' שמוזגין מים חמין ביין וכו'.—מצאתי לרופא ר' שבתי דונולו בהקדמת פירושו לס' יצירה שכתב: קומקום של נחושת של השרים שנקרא בלשון יון מוליאר [= %], והוא הכלי שמרתיחין בו משרתי השרים את המים החמים להשקות לאדוניהם עם היין מסוך ומזוג ומהול בחמים ע"כ. ומכאן ראיה גדולה לפירוש שכתבו התוספות כאן בשם ר"י פורת. אלא דמה שכתבו התוס' שכן משמע בירושלמי, הנה לפנינו בירושלמי לא מצאתי שום משמעות לזה.

דלית ליה גידודי. שאין שפתה גבוהה שיהיו המים עמוקים אצל שפתה כמו באמצע דכיון שאין עמוקים שם כי מטי סמוך לשפתה נועץ רגליו בקרקע וחופר וממחה העפר לתוך המים ודמי למגבל ולי נראה דאית ליה גידודי שרי דלא דמי לנהר אלא לכלי דלית ליה גידודי דמיא לנהר ואסור: שהניח ידיו. כשהיה רוחץ משום צניעות: אי נגע. באמה: כאילו מביא מבול לעולם. שמתחמם ובא לידי קרי וזה קלקולו של דור המבול מוציאים שכבת זרע לבטלה דכתיב כי השחית כל בשר וגו' (בראשית ו): כבולשת. עשאוה להא דר' אבוה בולשת חיילות גייס הבא לעיר על שם שמחפשין ובולשים את העיר קרי לה בולשת: בשעת שלום. כגון שהוא של אותה מלכות: כאילו כופר. דנראה שהוא בוש בדבר: כי נחית. לנהר פניו כלפי הנהר ואין כאן משום צניעות אסור לכסותו: כי סליק. ופניו כלפי העם מותר משום צניעות: ר' זירא זקיף. דחייש לדרב שלא יראה ככופר: משתמיט. היה ירא ליראות לו משום דהוה בעי רבי זירא למיסק לארעא דישראל ורב יהודה לא סבירא ליה וירא פן יגזור עליו מלילך: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי וגו'. ור' זירא אמר לך האי קרא בכלי שרת כתיב כדאמרינן בשני דייני גזירות (כתובות קיא.): הביאו לי נתר. לחוף את ראשי וקאמר להו בלשון הקודש: פתחו פומייכו. ויכנס הבל בית המרחץ לתוך הגוף ויוציא הבל של זיעה: ואשתו. מן מים חמין ואפי' לא הוחמו אלא לרחיצה: מותר לאומרן. בבית המרחץ ואפי' בלשון קודש: הבלא. דמרחץ הנכנס דרך הפה: מפיק הבלא. דזיעה: ולא הלך ד' אמות. קודם שישן: מרקבת. אינה מתעכלת לעשות זבל: ריח רע. ריח הפה: ריח זוהמא. כל גופו מזוהם בזיעה תמיד: ולא הסיקוהו מבפנים. שאינו מטיב לכלום: ולא הכניסוהו לצונן. שהן מחזקין את הברזל: למים ע''ג חבית. על שוליו וצדדיו שאינם נכנסים לתוכו: מתני' מוליאר הגרוף. מן הגחלים מבע''י: שותין. ממימיו בשבת ואע''פ שהוחמו קצת מחמת הכלי לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו בגמרא מפרש מוליאר מים מבפנים וגחלים מבחוץ כלי שיש בו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ מחובר לו ונותן שם גחלים והמים בקיבולו הגדול ורבותינו מפרשים מוליאר שני שולים ואנטיכי בי דודי מחיצה בינתיים ולי נראה להפך דאם כן ה''ל למיתני מים מלמעלה וגחלים מלמטה ועוד דנחשתה דתני באנטיכי לשון שולים הן והן אומרים לשון נחושת ושאני נחשת מחרס: אנטיכי. מפרש בגמרא: גמ' בי כירי. חלל יש בכירה אצל חלליה שהגחלים בו ומים נתונים בחללה השני ואע''ג דדמי למוליאר מיהו כירה דופנה עב והאור תדיר בתוכה כל ימות החול ודופנה חם מאד ומוסיף הבל במים אע''פ שגרופה מן הגחלים: בי דודי. יורה גדולה עושין לה שתי שוליים ונותנין גחלים בין שניהם והמים על העליונים: וכל שכן. דבי כירי אסור כדפרישית שמתוך שהאור תדיר בו ודופנו עב מרתיח: אבל בי דודי לא. שהרי הוא כמוליאר: שנחושתה. נחושת שלה אלמא ביורה של נחשת קאי ונחשת משמר רתיחתו ואני אומר נחושתה לשון שולים כדכתיב (יחזקאל טז) יען השפך נחשתך ולשון של המשנה נחשתו של תנור במסכת כלים (פ''ח מ''ג) ושאני אנטיכי ממוליאר דמתוך שהשולים מכוסים חומם משתמר ואע''ג שגרפו גחליהם: מתני' המיחם. קומקמוס של חמין: שפינהו. כולה מתניתין מפרש בגמרא: גמ' מאי קאמר. מאי פינהו ומאי לא יתן והדר אמר אבל נותן:

פשיטא דלא נגע דתניא ר' אליעזר אומר כו'. ואע''ג דרבנן פליגי עליה ושרו בפרק כל היד (נדה יג. ושם) לא שרי אלא משום ממזרות שלא יראה ככרות שפכה ויוציאו לעז על בניו שהן ממזרים: רחץ ולא סך. ול''ג מעיקרא דהא בכולי הש''ס רחיצה קודם סיכה כדאמר בפ''ק דקידושין (דף כב:) רחצו סכו וקרא כתיב ורחצת וסכת (רות נ) מיהו קרא איכא לאוקמי בסיכה שהיתה מתקשטת עצמה לריח טוב לכן לא היתה סכה בתחלה שעל ידי רחיצה היתה מעברת הסיכה מעליה: מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת. פי' בקונטרס לפי שאין מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהן ואנטיכי אפי' גרופה אין שותין הימנה לפי שמוספת הבל ואין נראה דלא שייך למיגזר במוסיף הבל אלא בהטמנה גזירה שמא יטמין ברמץ ועוד דדוחק לומר דמתני' איירי כשעשה האיסור ועוד דאכטיכי אוסר בכל ענין לשתות הימנו אפילו בהשהאה ואי להחזיר תנן משהין אפילו באינו גרוף ועוד אי משום תוספת הבל אסרה ליה מתני' בשתיה תקשה לרבה ורב יוסף דשרו לעיל (דף לח.) בשכח קדרה ע''ג כירה ובשלה בשבת אע''ג דלא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי ואפי' במזיד ונראה כפי' ה''ר פורת מוליאר הגרוף שותין הימנו בשבת שמוזגין המים חמין ביין לפי שהמים אינן כ''כ חמין במוליאר שיתבשל היין מן המים שמוזגין לתוכו אבל אנטיכי אע''פ שגרופה אין שותין הימנה לפי שאנטיכי יש בה הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכ''מ בירושלמי: