שבת לט ע"ב

דף לט - ב

אמר רב חסדא:  ממעשה שעשו אנשי טבריא, שהניחו סילון של צונן מבעוד יום בתוך חמי טבריה, ואסרי להו רבנן לשתות ולרחוץ במים, יש להוכיח כי בטלה [נאסרה] הטמנה בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום.

שכן אנשי טבריה הטמינו את הסילון עם המים בתוך חמי טבריה, ואסרו להם חכמים מפני החשש שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים. ^[111] אמר עולא, אף על פי שאסרו חכמים את המים שנתחממו בסילון, הלכה כאנשי טבריא, ומותר לשתות ולרחוץ במי הסילון. ^[112]

אמר ליה רב נחמן לעולא, כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו, מפני שהודו לדברי חכמים. ^[113]

שנינו במשנה: מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים, אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין בשתיה וברחיצה. ואם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ומותרים בשתיה ואסורין ברחיצה.

בסוגיית רחיצה יש להבחין בין כמה דברים:

א. ביום טוב מותר מן הדין לחמם על האש מים לשתיה, ונחלקו התנאים האם הותר להחם גם לרחיצה, אבל בשבת אסור לחמם על האש ותולדותיה מים לשתיה וכל שכן לרחיצה.

ב. מים שהוחמו מערב שבת אינם אסורים מעיקר הדין, אלא רק משום "גזירת מרחץ" וכפי שיתבאר להלן מ א, אבל מים שהוחמו בשבת עצמה יש להם דין "מעשה שבת" ואסורים בשתיה וברחיצה. ^[114]

ג. יש חילוק בין פעולת "רחיצה" הבאה לנקות את הגוף מזוהמתו, והיא נעשית על ידי טבילה במים, לבין פעולת "שטיפה" שהיא רק שפיכת המים בהעברה בעלמא על גופו ואין דרך רחיצה בכך. ^[115]

ודנה הגמרא: מאי רחיצה? כיצד רחצו בסילון שבחמי טבריה. ^[116]

אילימא רחיצת כל גופו ולא רק רחיצת פניו ידיו ורגליו, או שטיפה בעלמא, אלא רחיצה גמורה, ואסרוה עליהם מפני שנתחממו בשבת -

אזי יקשה מדברי חכמים במשנה: "אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת", ויש לנו לדייק: אלא, דווקא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין לרחוץ בהם בשבת, הא חמין שהוחמו מערב שבת, מותרין לרחוץ בהם את כל גופו בשבת.

אם כן תיקשי: והתניא בברייתא: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר בשבת, רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו. ^[117] הרי שאפילו אם הוחמו בערב שבת אסורים ברחיצת כל הגוף, וכיצד אסרינן במשנתנו רחיצת כל הגוף מפני שהוחמו בשבת הא גם אם הוחמו מערב שבת אסורים ברחיצה. ^[118]

אלא על כרחך, מה שאסרו להם חכמים רחיצה בחמין שהוחמו בשבת, היינו אפילו רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין, ויש לדייק מכאן שאם הוחמו מערב שבת, מותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו.

אם כן אימא סיפא, אם ביום טוב, הרי הן כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה.

ואם ברישא נאסרה רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין שנתחממו בשבת [על ידי הסילון שהונח מערב שבת], אזי מסתבר שגם מה שנאמר בסיפא לענין יום טוב "ואסורין ברחיצה", המדובר באיסור רחיצת פניו ידיו ורגליו.

ולפי זה קשה: לימא תנן סתמא דמתניתין כבית שמאי, הסוברים שאסור לחמם מים ביום טוב לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו.

דתנן: בית שמאי אומרים, לא יחם אדם חמין לרגליו ביום טוב, לפי שהתורה התירה לבשל לצורך אוכל נפש, ורחיצת רגליו אינה בכלל אוכל נפש. אלא אם כן אותם המים ראויין ועומדים לשתיה, אזי כיון שחיממם לצורך שתיה מותר לרחוץ במותר את פניו ידיו ורגליו. ^[119] ובית הלל מתירין להחם מים לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו. ^[120]

ולפי זה, נמצא שאם נפרש את האיסור רחיצה במשנה ברחיצת פניו ידיו ורגליו נמצא שסתמא דמתניתין כבית שמאי, שאסרו לחמם לצורך רחיצת רגליו, וקשיא איך סתם רבי משנה כבית שמאי!?

אלא אמר רב איקא בר חנניא: לעולם אסור לרחוץ כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת, ומותר לרחוץ בהם רק פניו ידיו ורגליו ^[121]. ולענין רחיצה ביום טוב ההלכה כבית הלל שמותר לחמם לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו.

אבל משנתנו אינה מדברת ברחיצה אלא במי שרוצה להשתטף בהן [לשטוף בעלמא ולא לרחוץ את] כל גופו עסקינן, ועל כך אמרו להם חכמים "אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת", ואסורין בשטיפה, אבל אם הוחמו בערב שבת מותרין בשטיפת כל הגוף בחמין.

והאי תנא, רבי שמעון, הוא, שמתיר להשתטף בחמין בשבת:

דתניא: לא ישתטף אדם כל גופו בשבת, בין בחמין שהוחמו בערב שבת ^[122] ובין בצונן, דברי רבי מאיר. ^[123]

רבי שמעון מתיר לשטוף את כל גופו בין בחמין ובין בצונן, משום שלא גזרו אלא על הרחיצה בחמין ולא על שטיפה. ^[124] רבי יהודה אומר: בחמין אסור להשתטף, אבל בצונן מותר. ^[125]

ומשנתנו היא כרבי שמעון שהתיר להשתטף בחמין שהוחמו מערב שבת, אבל בהוחמו בשבת עצמה אסור להשתטף, ועל כן אסרו חכמים לאנשי טבריה להשתטף בחמין שהוחמו על ידי הסילון בשבת.

אמר רב חסדא מחלוקת דרבי מאיר ורבי יהודה עם רבי שמעון לגבי שטיפה בחמין שהוחמו מערב שבת, [דרבי שמעון מתיר ורבי יהודה ורבי מאיר אוסרים], היא כשנוטל מים חמים בכלי ומשתטף. כי אז יש מקום לחוש שהרואה אותם משתטפים בחמים יסבור שנתחממו בשבת, ויבא לטעות ולהתיר לחמם מים בשבת. ^[126]

אבל אם משתטף במים חמים הנתונים בקרקע, כגון אמבטיאות של מרחץ, דברי הכל מותר להשתטף בהם בחמין שהוחמו מערב שבת, שכן רגילים להניח מים חמין כמה ימים בקרקע ^[127] ולא יטעו לומר שהיום נתחממו. ^[128] ומקשינן, והא מעשה דאנשי טבריא היה באופן שהשתטפו בחמי טבריה שהם נמצאים בקרקע הוה, ואסרי להו רבנן לרחוץ בהם כחמין שהוחמו בשבת, ומוכח שאסור להשתטף בחמין בקרקע. ^[129] ומפרשת הגמרא: אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב חסדא, מחלוקת דרבי שמעון עם רבי יהודה ורבי מאיר לגבי שטיפה בחמין שהוחמו בערב שבת היא רק כשמשתטף בחמין בקרקע, דרבי שמעון מתיר ורבי יהודה ורבי מאיר אוסרים, אבל בכלי, דברי הכל אסור להשתטף, שהרואה אומר היום הוחמו, ויתיר לחמם מים בשבת. ^[130] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה, דאמר משתטף אדם בשבת בצונן ולא בחמין, ואפילו אם הוחמו מערב שבת. ^[131] אמר ליה רב יוסף לרבה בר בר חנה: האם בפירוש שמיע לך מרבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה, או שמא לא אמר לך בפירוש כן, אלא רק מכללא שמיע לך? מאחד מהכללים שאמר רבי יוחנן למדת שכך היא ההלכה.

אמר לו רבה בר בר חנא לרב יוסף, מאי כללא, מאיזה כלל שאמר רבי יוחנן הינך סבור שהסקתי הלכה כרבי יהודה.

אמר לו רב יוסף: דאמר רב תנחום אמר רב יוחנן אמר רב ינאי אמר רבי: כל מקום שאתה מוצא שנים [שני תנאים] חלוקין, שנחלקו זה עם זה, ואחד, תנא שלישי מכריע ביניהם, כגון שבחלק אחד הוא פוסק כתנא הראשון ובחלק אחר פוסק כמו התנא השני, אזי הלכה כדברי המכריע, ["מכריע" מלשון מכביד את כף המאזניים], מפני שבכל דבר שהוא אומר יש לו תנא המסייע לדבריו, והחולק עליו הוא יחיד במקום שניים, והולכים אחר הרוב. ^[132] חוץ ממחלוקת אחת במשנה שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע לעיל [כט א] בדין "מקולי מטלניות", ורבי עקיבא הכריע ביניהם. שאף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל, ורבי עקיבא מכריע, מכל מקום אין הלכה כדברי רבי עקיבא, על אף שהוא המכריע.

וטעמו של דבר:

חדא, דרבי עקיבא תלמיד הוא לגבי החולקים ואין התלמיד מכריע במקום רבו.

חדא דר' עקיבא לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע תלמיד הוא. פירוש שלו תמצאנו בנדרים בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ) ר' עקיבא אקדשא ליה ברתיה דבר כלבא שבוע כו' אמרה ליה זיל הוי בבי רב אזל הוה י"ב שנין קמיה רבי אליעזר ורבי יהושע ובהרבה מקומות תמצאנו כשהוא מדבר עם אחד מהן אומר ר' תרשני לומר לפניך דבר אחד ממה שלימדתני תגד דאלך (פירושו, תמצא זה) בר"ה (כה) בשעה ששיגר רבן גמליאל לר' יהושע גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך כו' דתניא הלך ר"ע לר' יהושע מיצר א"ל ר"ע ר' תרשני לומר לפניך דבר אחד שלימדתני ובסנהדרין (פ' ד' מיתות דף סז) ר"ע אומר משום ר' יהושע שנים מלקטין קישואין כו' ובתלמוד אמרו גמרה מר' אליעזר ולא סברה הדר גמרה מר' יהושע ואסברה ניהליה. ועוד הא הדר ביה רבי עקיבא לגבי ר' יהושע מפורש זה בפרק במה מדליקין (שבת דף כט):

אסיקנא דכופח מקום שפיתת קדירה אחת הוא. ואם הוסק בגפת או בעצים הרי הוא כתנור ואסור לסמוך בו. וכ"ש בתוכו או על גבו. וכן לשהות בו אע"פ שהוא גרוף וקטום אסור. נמצא האסור שני פנים. צונן שלא הוחמו כל עיקר. ותבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומותר שני פנים. חמין שהוחמו ולא בשלו כל עיקר ושבשלו כמאכל בן דרוסאי. ואפילו [לא] בשלו כל צרכן מותר. ומאי דקשי ליה [זיקא] מסקנא כלישנא בתראה דרב אשי דבין דגדיא ובין [דברחא] בין שריק ובין שלא שריק שרי. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה דברי הכל אסור:
מעשה שעשו אנשי טבריא הביאו סילון של צונן כו' אין הלכה כאנשי טבריא דהא תברינהו לסילונייהו אוקימנא הא דתנן אסור ברחיצה להשתטף בהן כל גופו ור' שמעון הוא דשרי בחמין שהוחמו מע"ש להשתטף דתניא אסור להשתטף בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר ורבי שמעון מתיר רבי יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כר' יהודה:
הא דקאמר שמואל חמין שהוחמו מע"ש אינו רוחץ בהן בשבת אלא פניו ידיו ורגליו תניא כוותיה וקי"ל כוותיה דשמואל בהא:
א"ל לרבה בר בר חנה בפירוש שמיע לך מיניה דר' יוחנן דהלכתא כר' יהודה דבצונן מותר להשתטף אבל בחמין אסור. או מכללא. מאי כללא דא"ר יוחנן א"ר ינאי כל מקום ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטליות שפירשנום בפרק של מעלה. והוא זה ששנינו בכלים בפרק כ"ח פחות משלשה על שלשה שהתקינה לפקק בה את המרחץ כו'. אף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ורבי עקיבא מכריע שאין הלכה כרבי עקיבא. חדא דתלמיד הוא ואין תלמיד מכריע על רבו.

ממעשה שעשו אנשי טברי' בטלה הטמנ' בדבר המוסיף ואפי' מבע"י. איכא דקשי' להו, פשיט' דאסור' הוא, דהא מתני' הוא בפ' במה טומנין, וא"ת משנתינו בשבת, א"כ [היאך] טומנין בכנפי יונה ומטלטלין אותן ותנן נמי בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ותניא בבריית' בשילהי במה טומנין ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין בדבר שאינו מוסיף אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקורין ומפרקי' דלמא הוה מוקמי' לי' בספק חשיכה ואליבא דר' דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש. ואפשר דה"ק, ממעשה שעשו אנשי טברי' בטלה שעל אותו מעשה גזרו לבטלה דומה למה שאמרו מעדותו של ר"י בן גודגדא נשנית משנה זו. ושמעינן מדר' חסדא דמטמין בדבר המוסיף אסור התבשיל אפי' דיעבד שלא תאמר אין טומנין אמרו לכתחל' אבל עבר והטמין מותר ומיהו דוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו אבל בעומד בחמימותו בשעה ראשונ' אין לנו ועולא דאמר הלכה כאנשי טבריא מודה לומר דלא דמי' להטמנה דהכא ליכא למיגזר משום חיתוי גחלים א"נ הטמנה מבע"י בתולדת חמה ל"ל שלא אמרו אלא בשבת עצמה א"נ ס"ל כרב יוסף דאפי' בשבת לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו (בתולדת חמה) הא לא"ה הטמנה עצמה מותר' לר"י בשבת בע"ש מיהת מותרות ולא גזרינן בהו משום רמץ וחיתוי גחלים ור"נ א"ל כבר תברינהו לסולנייהו וחזרו בהם וכיון דלא אהדר ליה עולא משמע שקבלה ממנו וכעין אתקפתא ותיובת' וכל כיוצא בה אין הלכה כמאן דאיתותב, וכ"כ ר"ח ורב אלפס ז"ל:

האי דאמרי' מאי רחיצה. אילימא רחיצת כל גופו. לאו למימרא דמקצת גופו מותר דחמין שהוחמו בשבת הוו ואסרינהו אפי' בשתי' ואיסור הנא' הן לזמן אלא ה"ק אילימא רחיצת כל גופו נמי הוצרכו לאסור להן משום דהוי כחמין שהוחמו בשבת אטו הוחמו מע"ש מי שרי והתנן וכו' וכן כולה סוגי' דלהשתטף לומר שאסרום בשטיפה בין בשבת בין בי"ט מפני שהוחמו ביומן הא מבערב מותרות כר"ש ומיהו בשבת בשתיי' ובכל הנאה הן אסורים אפי' להושיט אצבעו קטנה בהן כנ"ל ודבר ברור הוא. וראיתי בתוס' בזה שבוש:

הא דתנן בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויים לשתיי'. כגון שדעתו עליהם לשתות מהן קאמר שאם דעתו לרחיצה בלבד אע"פ שראויין לשתיי' אסורין דהא ב"ש לית להו מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכ"ש דל"ל הואיל תדע דהא מתני' דחמי טבריא ראויין לשתיי' הן כדקתני ומותרין בשתיי' ואסורין ברחיצ' לב"ש וב"ה מתירין דעבדו הנאת הגוף דרחיצ' כאוכל נפש כדשרי מדורה להתחמם כנגדה במס' י"ט והוא שתהא הנאה דומי' דאכילה שוה לכל נפש כדאי' התם בכתובות. ומשמע נמי ודאי לב"ה רחיצה דכל הגוף נמי מותרת בי"ט וכ"ש הוא דהנאת כל הגוף דמיא לאכילה ושתיי' טפי מהנאת אבר אחד כדקס"ד לב"ש בפ"ב דביצה ודומיא דזיעה נמי דמותרת נמי בי"ט קודם גזירה ואפי' בהוחם בי"ט כדאמרי' התם בפ' א"צ ואין עושין פחמין פשיטא למאי חזי לא נצרכא אלא למוסרן לאוליירין בו ביום ובו ביום מי שרי כדאמר רבא להזיע וקודם גזירה ה"נ להזיע וקודם גזירה אלמא קודם גזירה מותר לגמרי ואפי' להחם להן בי"ט. ויש כאן שאלה, כיון שרחיצת כל הגוף וזיעה כולן מותרין ואפי' להחם בי"ט למה גזרו כלל עליהן בי"ט ומאי איסורא אתי מינה וא"ת משום שבת אין ראוי לגזור י"ט אטו שבת בדבר של אוכל נפש וי"ל כיון דבי"ט נמי איכא בהו איסור כגון מדיח קרקע וסך א"נ סחיטה דאלונתית וכיוצא בהן עשו י"ט כשבת לכך ואינו מחוור. ובתוס' מפרשים רחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש ומן התורה הוא אסורה ודומיא דמוגמר הוא אבל פניו ידיו ורגליו צורך כל נפש הוא וכן זיעה וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה מן התורה משום לתא דידה גזרו בהן וסומכין דבריהן מן הירושל' דבעי התם מותר לשתות ואסור לרחוץ ומתרץ אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ואלו דברי נביאות הן, שרחיצת כל הגוף תאסר וזיעה מותרת ורחיצת מקצת הגוף נמי מותר ואדרבה הנאת כל הגוף טפי צריכא וטפי שריא דומיא דמדורה כדפרישית. ועוד מדקתני הכא בברייתא ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט דאסורין ברחיצת כל גופו ואפי' אבר אבר משמע דאיסור דרבנן הוא דרישא (דהתם) [והתם] בירושל' שרי כל גופו אברים אברים בהוחמו בי"ט אליבא דרב אלמא רחיצת כל הגוף צורך כל נפש הוא דמה לי בבת אחת מה לי אבר אבר לצורך כל נפש ומ"ש שם משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש וכו' טעמא דגזירה הוא לומר דלא משוינן אוכל נפש לשאר דברים א"נ בירושל' לא שרי שאר הנאות וכן הסוגיא שלהם מוכחת שם ואין לי להאריך בזה דלגמ' דילן הדבר פשוט הוא דכל רחיצה וזיעה מותרת ואפי' להחם (ול"כ) [ולא נראה] טעמא דמילתא:

ה"ג וכ"כ בכל הנוסחאות: א"ר חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר, והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרינהו רבנן אלא אי איתמר וכו'. וה"פ: מחלוקת בכלי שר"מ ור"י אומרים אסור משום גזירת מרחץ לפי שהרואים אומרים היום הוחמו ואתי למיחם חמין בשבת כגון ליתן צונן בחמין כדי שיוחמו אבל בקרקע ד"ה מותר דלא מוכחא מילתא שהן חמי האור וליכא למיגזר. ואקשי' והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן פי' רבנן דאמרן דרבנן דפליגי עני' דר"ש אסרו אפי' הוחמו מע"ש ומתני' ר"ש הוא אבל רבנן אסרו אפי' להשתטף ואפי' בקרקע וא"ת נהדר ונימא מתני' רבנן נמי הוא ובקרקע ד"ה כר"ח אה"נ אלא אנן מסיני' דשמעת' אקשי' דהא אסכימו רבנן דמתני' ר"ש ורב [בגמ' הגי' רב איקא] דהוא רבי' דר"ח אמרה ולא פליג ר"ח ארביה. והדרי' ואמרי' אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת בקרקע דר"ש סבר בשטיפ' בקרקע ליכא משום גזירת מרחצאות (דבין) [דכיון] דבקרקע היא ולא עביד נמי אלא שטיפ' אינו נראה כמי שהוחמו בי"ט שאפי' בצונן אדם משתטף כמה פעמים ועוד שהוא בקרקע ונראה כצונן אבל בכלי ד"ה אסור אפי' שטיפה שהוא נראה כמיחם שפינהו עכשיו מן האש שכן דרך הרוחצים לעשות ואיכא למיגזר בי'. ונוסחי בהך שמעתא משובשת טובא דאיכא דגריס לה כולה איפכא ולא סמכי' עני' משום דחזי' לגאונים ור' יצחק ז"ל דפסקו מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור אלמא לישנא בתרא הכי. ואפשר דגרסי' מעיקרא מחלוקת בכלי אבל בקרקע (וכו') [דברי הכל אסור] כדכתיב במקצת נוסחי והיינו דאקשי' והא מעשה דאנשי טבריא בשבת הוה ואסרי להו רבנן להביא סילון של צונן באמבטי של חמין לשתיי' ורחיצ' אלמא אם אינן מביאין אותו דלא הוי חמין שהוחמו בשבת שרי אלא אי אתמר הכי אתמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור כלומר איפכא אתמר, וצ"ע בספרי הגאונים ז"ל, ושוב פירשתי השמועה בטעמה ובגרסתה בספר מלחמות יפה יפה:

אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. פירוש: דקסבר עולא דלא אסרו הטמנה מבעוד יום בתולדת חמה, שלא אסרו אלא במטמין בשבת עצמה, ומה שאסרו להם חכמים לא משום הטמנה אסרו אלא מפני שהוחמו בשבת בחמי חמה, ולאו אסיפא קאי אלא ארישא קאי, ורבי יוסי לא מודה להו בהא ורבנן הוא דמייתו לה. והכין משמע בירושלמי (דפרקין ה"ג) דגרסינן התם: תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת, מתניתא פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים וכו' כדאיתא התם עד על דעתיהון דרבנין מתמן מעשה שעשו אנשי טבריא סלקא על דעתיהון דרבנין דהכא לא סלקת מתניתא כמעשה שעשו אנשי טבריא, כלומר: לא עלתה הלכה כמעשה שעשו אנשי טבריא. ועוד יש לומר עולא כרב יוסף סבירא ליה דרבי יוסי אפילו בשבת עצמה לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו, הא לאו הכי הטמנה גופה בתולדות חמה מותרת, וסבירא ליה לדידיה דהלכתא כרבי יוסי, אבל רבנן אסרו משום תולדות חמה ועוד משום הטמנה ואפילו במטמין בהן יום, אבל לעולם האי מעשה דאנשי טבריא רבנן הוא דמייתו לה ולא הודה בו רבי יוסי.

אמר ליה רב נחמן כבר תברינהו רבנן לסילונייהו. ומדשתיק ליה עולא לרב נחמן ולא אהדר ליה שמע מינה קבלה מיניה, והלכך הלכתא כרבנן, והכין פסק ר"ח והרב אלפסי ושאר הגאונים ז"ל. ועוד דהוו להו רב חסדא ורב נחמן תרי לגבי עולא, וקיימא לן כרבים. וכן הסכימו לדעתם מורי הרב ז"ל והרמב"ן ז"ל.
ועוד כתב הרב מורי ז"ל, דרב נחמן דאמר ליה לעולא כבר תברינהו רבנן לסילונייהו לא שמעינן ליה דפליג אדרבי יוסי, דהא איכא למימר בהבאת סילון של צונן בתוך אמה של חמין דוקא קא אסרינן משום דדמיא להטמנה וכרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, ואפילו הכי הלכה כרבנן דאסרי לבשל בתולדת חמה, דאמר רבינא לקמן (שבת מ, ב) המבשל בחמי טבריא חייב, ואסיקנא מאי חייב דקאמר מכת מרדות מדרבנן, וכיון דאין בהם משום בשול מן התורה שמעינן מינה דתולדות חמה נינהו ואפילו הכי אסור לבשל בהן מדרבנן. וקימא לן כרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, הלכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מע"ש אע"ג דתולדות חמה נינהו, אבל להניח על גביו בלא הטמנה מערב שבת מותר ובשבת אסור. ע"כ.

אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת וכו' והתניא חמין שהוחמו מערב שבת וכו'. איכא למידק למה ליה לאקשויי מברייתא ומדיוקא דהא הוחמו מערב שבת מותרין, לידוק ממתניתין גופה דקתני אסורין ברחיצה ובשתיה, דאלמא אסורין בכל הנאה ליומן ואפילו לרחוץ בהן מקצת גופו ואין צריך לומר כל גופו. ויש לי לומר דניחא ליה לאתויי מרחיצה ממש. ואם תאמר לידוק כולה מילתא מסיפא דקתני ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, ובמאי, אילימא רחיצת כל גופו, הא הוחמו מערב יום טוב שרי, והתניא לקמן (שבת מ, א) מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון דאלמא משמע דבבית הפנימי לא, אלא פניו ידיו ורגליו, לימא תנן סתמא כבית שמאי. ותירצו בתוס' דניחא ליה למידק מרישא כל מאי דמצי למידק מינה.

הא דתנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה. שהוחמו לשתות קאמר, אבל אם הוחמו לרחיצה בלבד אסורין. ותדע לך, דהא בעינן לאוקומה מתניתין כבית שמאי ואילו במתניתין תנן ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, אלמא ראוין לשתיה אלא כיון שהוחמו לדעת רחיצה אסורין. ועוד דבית שמאי לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (ביצה יב, א-ב) וכל שכן דלית להו הואיל. אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה, וראויין דהכא פירושו מוכנין.

ובית הלל מתירין. משמע דאפילו בית הלל לא שרו אלא לרגליו כלומר: למקצת גופו, אבל לרחוץ בהן כל גופו אסור, והכין נמי מוכחא כולה שמעתין דהכא.

ואיכא למידק, דהא ודאי מדשרו בית הלל להחם לרגליו מסבר סברי דהנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש ובכלל אשר יאכל לכל נפש (שמות יב, טז) הוא, ומהאי טעמא נמי הוא דשרו (ביצה כא, ב) מדורה להתחמם כנגדה מפני שהיא שוה לכל נפש וכל הנאה השוה לכל נפש הרי היא בכלל אשר יאכל לכל נפש כדאיתא בריש פרק קמא (דביצה) [דכתובות ז, א], וזיעה נמי דבר תורה מותרת קודם גזירה כדאיתא בהדיא במסכת ביצה בפרק המביא (לב, א) וכדאיתא נמי לקמן בסמוך (שבת מ, א), אלא שגזרו עליה מפני הבלנין שהיו מחמין ביומן והיו אומרים מערב שבת הוחמו וגזרו עליהן אפילו להזיע כדאיתא בסמוך, וכיון שכן ליכא איסורא דאורייתא כלל ברחיצת כל הגוף וכל שכן בזיעה, אם כן מפני מה אסרוה ביום טוב דהא ליכא גזירה כלל דמאי איסורא אתי מינה. ואם תאמר גזירה משום שבת, הא ליתא דליכא למיגזר כלל יום טוב אטו שבת בדברים של אוכל נפש.
ויש מפרשים, דכיון דאיכא ביום טוב נמי איסור במדיח וסך קרקע (לקמן שבת מ, ב) ואי נמי משום סחיטת אלונטית (לקמן שבת קמז, א) עשו יום טוב כשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, דאי משום הא נגזור אפילו בחמי טבריא, שהגזירה ההיא שוה היא בחמי טבריא כמו בחמי האור.
אבל בתוס' אמרו דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה דאינה צורך כל נפש, אלא דומיא דמוגמר שנאסר מן הטעם הזה בפרק קמא דכתובות (שם), אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו הוי צורך כל נפש, וכן הזיעה שוה לכל נפש דמשום רפואה היא, וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה משום לתא דידה אסרו את הזיעה. והביאו ראיה מן הירושלמי (דפרקין ה"ג) דבעי התם מותר לשתות ואסור לרחוץ, ומתרץ משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והתם בירושלמי התירו רחיצת כל גופו אבר אבר.
ולפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל נצטרך לומר, דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינה שוה לכל נפש אסורה דבר תורה, אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר דבר תורה, משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ, אלא שאסור מדרבנן. והיינו דלקמן בסמוך (שבת מ, א) משמע בברייתא דרחיצת כל גופו אבר אבר אינה אסורה אלא מדבריהם, מדקתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב, כלומר: דאסורין ברחיצת כל הגוף ואפילו אבר אבר, דאלמא משמע דאסור מדרבנן קאמר ברישא.

לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר וכו'. שמועה זו כולה נתחבטו בה הראשונים ורבו פירושיה. והנכון שנאמר, כי חמין אלו שנחלקו עליהם בברייתא הם שהוחמו מערב שבת. וכן נראה לי לדקדק מן התוספתא (פ"ד ה"ג) ששנו שם כברייתא זו ושם מצאתי סיפא דברייתא זו: אמר רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו ממלאין לו דלי של צונן מערב שבת ונותנין עליו בשבת כדי שיקרה אלמא חמין שאסר רבי יהודה היינו אפילו הוחמו מערב שבת. והכי פירושה: דרבי מאיר דאסר בין בחמין בין בצונן משום דאית ליה גזירת מרחצאות אפילו בצונן, לפי שדרכן של רוחצין להשתטף בצונן אחר רחיצה, וכדאמרינן לקמן (שבת מא, א) רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן, ורבי יהודה נמי אית ליה גזירת מרחצאות ודוקא בחמין אבל בצונן לא, משום דהרבה פעמים אדם נותן עליו צונן כדי להקר, ורבי שמעון לית ליה גזירת מרחצאות כלל בחמין שהוחמו מערב שבת, ומתניתין רבי שמעון היא, ואסורין ברחיצה דקתני לא רחיצה ממש אלא שיטוף, וחמין שהוחמו בשבת אסורין הא מערב שבת מותרין ואפילו להשתטף בהן כל גופו, וברייתא דקתני חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ההיא ברחיצה ממש ודברי הכל, ואם תמצי לומר בשטיפה רבי מאיר ורבי יהודה היא ודלא כרבי שמעון.

הכי גרסינן: אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר. וכן היא ברוב הספרים, וכן היא גירסתן של גאונים ז"ל. והכי פירושא: מחלוקת בנוטל בכלי ונותן על גביו, לפי שדרכן של רוחצין בכך לאחר שהזיעו נותנין עליהם מים חמין בכלי, וכדמוכח בברייתא דמרחץ שפקקו נקביו (כ)דמייתינן בסמוך (מ, א), אבל בקרקע אין דרך הרוחצין להשתטף במים הנתונין בקרקע.

והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה. כלומר: שהיו אותן מי הסילון נגרין בעומק שבקרקע, ואפילו הכי אסרו חכמים להשתטף בהם בשבת.
ואם תאמר מאי קושיא ההיא בחמין שהוחמו בשבת אבל הוחמו מערב שבת מותרין. לא היא, דהכא קא מקשה הכי, והא מעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים מפני שהוחמו בשבת ואוקימנא כרבי שמעון, והוחמו מערב שבת לרבי מאיר ורבי יהודה הויא כהוחמו בשבת לרבי שמעון, והלכך כדרך שאסרו לרבי שמעון בשבת ואפילו בקרקע הכי נמי לרבי מאיר ורבי יהודה אפילו כשהוחמו מערב שבת. ואם תאמר ליהדר ולימא מתניתין בקרקע וככולי עלמא. יש לומר דאמאי דאוקימנא לה כרבי שמעון סמיך ולא בעינן דליפלוג רב חסדא אמאי דאמר רב איקא. ועוד דמקצת ספרים יש דגרסי רב איקא אמר רב, ולא פליג רב חסדא עליה דרביה, ולפיכך ניחא לן טפי לאפוכה לדרב חסדא ואמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור.

חמין שהוחמו בשבת אסור לרחוץ בהם אפי' פניו ידיו ורגליו ואם הוחמו מערב שבת מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אפ' אבר אבר וכן אפי' אבר אחד חוץ מפניו ידיו ורגליו:

הוחמו בי"ט מותר לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אפי' אבר אבר וכן היא בתלמוד המערב כמו שכתבנוהו בשני של יום טוב ואם הוחמו מערב יום טוב רוחץ בה כל גופו בי"ט אפי' בבת אחת וכן פסקוה גדולי הפוסקים ויש חולקין לאסור אלא באבר אבר ולא יראה כן:

נתינת מים על ראשו ורובו והוא הרמוז כאן במילת שטיפה דינה כרחיצה עצמה ולא עוד אלא שהחמירו בה אף בצונן מפני ששטיפת הצונן הוראה שכבר רחץ בחמין ויש בה משום מראית העין ומ"מ הלכה כרבי יהודה שהתירה בצונן שאין מחמירין בשטיפה במקום שאף הרחיצה מותרת ושטיפת חמין מיהא אסורה כרחיצה ולא סוף דבר בכלי שהוא רחיצה ממש אלא אף בקרקע ר"ל שיושב בקרקע ונותנין עליו מים דרך ראשו ולפי דרכך למדת שהגירסא הנכונה במסקנת סוגיא זו מחלקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור ופי' הסוגיא שתחלה אמרו מחלקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר והקשו ממעשה של טבריא שהיה בקרקע ואסרו ברחיצה והוא הדין לשטיפה ותירץ מחלקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור והואיל ופסקנו כר' יהודה בין בכלי בין בקרקע בחמין מיהא אסור ובצונן מותר וי"מ אותה על רחיצה עצמה כלומר מחלקת בקרקע כגון אמבטאות של מרחצאות שאין אדם חושד שהוחמו בשבת שחומם משתמר בהם ומעלים על דעתם שמאתמול הוחמו ומתוך כך התיר ר' שמעון אף בחמין כל שהוחמו מערב שבת אבל בכלי דברי הכל אסור שהרי הכל יודעים שאלו הוחמו מבערב לא היה חומם משתמר בהם כ"כ ולענין פסק לא הוצרכה לנו אלא להתיר את הצונן בין בשטיפה בין ברחיצה הא בחמין אסור על הדרך שביארנו ואע"פ שבסוגיא זו העמדנו סתם משנתנו בשטיפה כל גופו במים שהוחמו בשבת וכר' שמעון אין הלכה כן ואי אתה פוסק כמשנתנו אלא על הדרך שפירשנוה ויש אוסרין שטיפה בצונן בכלי ומפרשים אבל בכלי דברי הכל אסור אפי' בצונן ולא יראה כן:

בד"ה ממעשה כו' דמשחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף כו' עכ"ל וה"ה דמהך דמייתי בסמוך דקתני טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ה"מ לאוכוחי דאי משחשיכה איך טומנין בהן והא אסור לטלטלן דמשחשיכה ליכא לדחויי ולאוקמא כרבי ודו"ק:

בד"ה אלא פניו כו' בלא הך ברייתא כו' מדקתני ואסורין בשתיה כ"ש פניו כו' עכ"ל ר"ל כיון דע"כ אסורין ברחיצה דרישא רחיצת פניו ידיו ורגליו נמי משמע דומיא דהכי ואסורין ברחיצה גבי י"ט פניו ידיו ורגליו הוא ולימא סתמא כב"ש כו' אבל למאי דמסיק דהאי רחיצה דמתניתין בשטיפ' קמיירי ולא איירי ברחיצה כלל מצינן למימר שפיר דברחיצת פניו ידיו ורגליו שרי בי"ט כב"ה ויש לדקדק לפי קושית רשב"א דפסיקא ליה דטפי יש לאסור רחיצת פניו ידיו ורגליו משתיה א"כ אף לפי מאי דמסיק דרחיצה דמתניתי' בשטיפ' קמיירי איכא למידק הכי מסיפא דמתניתין גופה מדקתני גבי י"ט אסורין ברחיצה ומותרים בשתיה ולא קתני רבותא טפי דמותרים אפי' ברחיצת פניו ידיו ורגליו ע"כ דאסורין ברחיצה דסיפא נמי ברחיצת פניו ידיו ורגליו הוא ולא אתיא כב"ה דשרו בי"ט וי"ל דמסיפא ליכא לאוכוחי מידי דאימא דקתני גבי י"ט מותרים בשתיה בסיפא איידי דקתני ברישא ואסורין בשתיה לרבותא גבי שבת ומהרש"ל האריך בענינים לאין צורך ואין לי להאריך ודו"ק:

בד"ה והא מעשה כו' ולהכי פריך והא מעשה כו' דהא לר"מ אי הוה אוסר להו בהוחמו בשבת בהוחמו מע"ש נמי כו' עכ"ל דליכא למימר הא אוקמינן מתניתין כר' שמעון ואליביה איכא לפלוגי בין הוחמו בשבת ובין הוחמו מע"ש דאם כן הוו פליגי נמי בשבת ולא אשכחן פלוגתא בשבת דר"ש יחמיר ור"מ יהיה מיקל ועוד דאם כן יהיה סברתם הפוכה דבשבת מחמיר ר"ש טפי ואוסר אף בקרקע ובע"ש מחמיר ר"מ לאסור בכלי ור"ש מתיר ודו"ק:

בד"ה אמר רבה כו' אע"ג דסבר דר"ג מכריע כו' הלכה כר"ג דה"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד אי לאו הכרעה הוי הלכה כסתם מתניתין כו' עכ"ל ק"ק כיון דקי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין אמאי עדיפא ליה הך מתניתין דהתם משום דהוי מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם הכי נמי הכא סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' והתניא חמין שהוחמו וכו' אלא פניו ידיו ורגליו אימא סיפא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אלא פניו ידיו ורגליו וכו' ומיהו קשה לרשב"א דמגופא דמתני' הוי מצי למידק וכו' הפשט פשוט דהתוס' ר"ל כיון דעיקר קושיות המקשה היא דמוכיח מהברייתא דרחיצה דרישא דמתני' לא מצי איירי ברחיצת כל גופו אלא אפי' רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בחמין שהוחמו בשבת וא"כ ממילא נמי רחיצה דסיפא דאיירי נמי ביו"ט איירי נמי ברחיצת פניו ידיו ורגליו וא"כ אתיא כב"ש ודלא כב"ה לכן מקשין התוס' דמגופא דמתני' ובלא הך ברייתא דקתני חמין שהוחמו בע"ש וכו' הוה מצי למיפרך דמדקתני רישא דמתני' כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ושתיה ע"כ הך רחיצה איירי דאסור אפי' פניו ידיו ורגליו דנאסרו אפי' בשתיה כ"ש שאסור לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו אימא סיפא וכו' ר"ל וא"כ ממילא הך איסור רחיצה ביו"ט דבסיפא איירי נמי בפניו ידיו ורגליו א"כ אתי כב"ש ולא כב"ה אלא שלפי זה יש להקשות הא נמי לפי מאי דמסיק דלהשתטף בהן כל גופו עסקינן מ"מ עדיין איכא למיפרך מגופא דמתני' מדקתני אסורים בשתיה כל שכן לרחוץ פניו ידיו ורגליו דאסירי וא"כ על כרחך הא דקתני ברישא אסורים ברחיצה איירי נמי בפניו ידיו ורגליו ואימא סיפא וכו' דממילא נמי רחיצה דסיפא איירי נמי בפניו ידיו ורגליו וא"כ אתי כב"ש ולא כב"ה והדרא קושיא לדוכתא ונ"ל דאע"ג שכתבו התוס' שקשה לרשב"א שמגופא דמתני' הוי מצי למידק וכו' מ"מ לפי האמת חזינן דלא הויא ניחא ליה לגמ' למידק הכי ואי הוה מצינן לאוקמיה רחיצה דרישא ברחיצת כל גופו ולא הוה קשה לן דיוקא הא חמין שהוחמו מע"ש מותרים והתניא וכו' הוי מוקמינן לה ברחיצת כל גופו אע"פ שלפי האמת גם רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בחמין שהוחמו בשבת כדמשמע מגופה דמתני' דקתני אסורים בשתיה וכ"ש רחיצת פניו ידיו ורגליו גם בלא שום דיוקא דמתני' אטו לא ידעינן דאסור להחם חמין בשבת לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא ביו"ט אבל בשבת ליכא מאן דפליג דאסור מ"מ קתני רחיצת כל גופו למידק מיניה הא חמין שהוחמו מע"ש מותרים ואפי' ברחיצת כל גופו וגם כדי למתני עלה הסיפא דקתני ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט לאשמעינן דאסור לרחוץ בהן כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר אלא שהיה קשה להמקשה הברייתא דקתני חמין שהוחמו בע"ש למחר רוחץ בהן וכו' אבל לא כל גופו ומחמת זה היה מוכרח לפרש רחיצה דרישא בפניו ידיו ורגליו לכך פריך אימא סיפא וכו' וא"כ השתא דמסיק דלהשתטף בהן כל גופו עסקינן ואתי כר"ש דמתיר להשתטף כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש לא קשיא מידי מהברייתא דלעיל וא"כ מתקיימא שפיר רחיצה דרישא ברחיצת כל גופו דהיינו להשתטף אע"ג דלפי האמת בשבת אפי' פניו ידיו ורגליו אסירי וביו"ט מותר פניו ידיו ורגליו אפי' ברחיצה גמורה כדכתיבנא ודו"ק ובספר ח"ש האריך כאן אבל לא עמדתי על סוף דבריו ואינם מובנים לי כי מתוך דבריו משמע לי שהיה מפרש קושית הרשב"א שחקשה דמגופא דמתני' הוי מצי למידק באופן אחר ממה שכתבנו אבל מה שכתבנו נ"ל אמת ברור ואתה המעיין תראה ותבחר:

ד"ה אא"כ ראויין לשתיה וכו' ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר וכו' ר"ל הא דכתב ר"י כן משום דהוה קשה לו כיון דב"ש אסרי אע"פ שראויין לשתיה אא"ב הוחמו לשתיה אמאי קתני אא"כ דאויין לשתיה הל"ל אא"כ הוחמו לשתיה לכך קאמר ונ"ל דלכך נקט אא"כ ראויים לשתיה דיכול לחמם אפי' ביותר וכו' ועיין בביצה דף כ"א שם בתוס':

בא"ד בכדי שיעור לרגליו וכו' והיינו טעמא שהבלנים חשודים וכו' ר"ל וכ"ת כיון שב"ש איירי שהוחמו המים לשתיה אלא שיכול לחמם ביותר מכדי שתיה בכדי שיעור שצריך לרגליו א"כ אפי' בכדי שצריך לרחוץ כל גופו נמי דהא ב"ש וב"ה איירי בדין דאורייתא קודם שגזרו על הרחיצה ביו"ט אפי' בחמין שהוחמו מעיו"ט לכך כתבו והיינו טעמא שהבלנים חשודים וכו' לכך אפי' קודם שנזרו על הרחיצה ביו"ט לא רצו להתיר להחם יותר מכדי שתיה בכדי שיעור לרחוץ גופו מפני שפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה:

ד"ה וב"ה מתירין וכו' שאם לא כן לא היו גוזרין על הזיעה ר"ל דלא גזרו על הזיעה אלא משום רחיצה ועל הרחיצה מפני שלא יבואו להחם מים ביו"ט לצורך רחיצה ואם היה שב"ה מתירין מן התורה להחם אפי' לרחוץ כל גופו לא היה לגזור כלום אלא ודאי אפי' ב"ה מודו דאסור מה"ת להחם מים לרחוץ כל גופו לכך גזרו על הזיעה משום רחיצה וא"כ תימה מ"ש להחם לצורך זיעה מלצורך רחיצה הא זיעה נמי לא הוי אוכל נפש:

בא"ד והא דקתני מרחץ שפקקו נקביו וכו' ה"ה אפי' הוחם בו ביום וכו' ר"ל משום דהא ברייתא זו נשנית קודם גזירת זיעה שהרחיצה היתה אסורה והזיעה היתה מותרת ביו"ט:

ד"ה אמר רבה בר בר חנה הלכה כר' יהודה וכו' וי"ל דסתם דהכא גריעא מההיא סתמא דהכא סתמא במתני' ומחלוקת בברייתא וכו' ר"ל רהתם מחלוקת במתני' ואח"כ סתם ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אפי' נגד מכריע וק"ל אבל הכא המחלוקת היא בברייתא ולא נשנית במתני' קודם הסתם ולכך הלכה כמכריע וק"ל:

רש"י בד"ה והאי תנא כו'. ואפי' ב"ה כו' אלא לפניו ידיו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא פניו ידיו ורגליו כו' כ"ש פניו ידיו כו'. נ"ב ואין לומר דה"ה פניו ידיו ורגליו אסור ולא תנא רחיצת כל גופו אלא למידק מיניה מבעוד יום שרי ומש"ה פריך מן הברייתא דאסור זה אינו דלמה ליה למיתני רחיצת כל גופו בשבת כדי למידק מבעו"י ליתני רבותא כדי לאשמעינן גופא דדינא בשבת דאפילו פניו ידיו ורגליו אסירי והא דתירץ במשתטף כל גופו קאמר ליכא למיפרך הא פניו ידיו ורגליו שרי דגריעי טובא מלהשתטף כל גופו כדמוכח להדיא בסוגיא זו ל"ק מידי אמת דגריעי מיניה אבל בתחלה מוכרח התנא להשמיע לן דאסרי שיטוף כל גופו דלא תימא לא אסרי אלא רחיצה אפילו פניו ידיו ורגליו אבל לשיטוף בעלמא ליכא צד איסור קמ"ל ודו"ק. אבל תימה דלמא לא איצטריך לאשמעינן דפניו ידיו ורגליו אסירי מאחר דתנא שאסורים בשתיה א"כ מכ"ש היא ולא תנא רחיצה אלא כדי למידק דבע"ש שרי כל גופו וצ"ל דמאחר דפניו ידיו ורגליו נמי אסירי א"כ מה שתנא סתמא אסורים ברחיצה הוה כאילו תנא להדיא דאיירי נמי בפניו ידיו ורגליו וא"כ יש להקשות אימא סיפא ומה משני דאיירי בשיטוף ולא ברחיצה וזה אינו שייך אלא בכל גופו ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה אלא אם כן ראויין כו' דהא לית להו מתוך כו'. נ"ב היינו פ"ק דביצה דף יג:

בא"ד והיינו טעמא שהבלנים חשודין כו' כצ"ל. ונ"ב הכי פירושו מאחר דב"ש אסרי להחם מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואפ"ה התירו כשמחמם לשתיה והותיר לפניו ידיו ורגליו ואע"פ שהמבשל לחולה אסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו הכא התירו משום שמחת יום טוב כמו ממלאה אשה קדירה של בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכמו שפירשו התוס' בפרק קמא דגיטין א"כ אמאי לא שרי בית שמאי נמי להותיר אף כשיעור רחיצת כל גופו דהא ב"ש הוו קודם גזירה שגזרו על רחיצה בחמין ביום טוב אפילו בחמין שהוחמו בעיו"ט על כן משני דהיינו טעמא דאפילו בימי ב"ש לא רצו להקל ולהתיר שירבו כדי שיעור רחיצה כי הבלנים הם לעולם היו חשודין כו' ודו"ק:

בד"ה אמר רבה בר בר חנא כו' דהכא סתם במתני' כו'. נ"ב פי' אבל התם הוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם וק"ל:

תוס' ד"ה ממעשה. וא"ת כו'. ולעד"נ דר"ל דממעשה דאנשי טבריה נשנית משנה דבמה טומנין כו' שא"ט בדבר המוסיף הבל מבעו"י וכההיא דנדה (כה:) מעדותו של ר"נ נשנית משנה זו ועוד בש"מ אח"ז מצאתי כן בחדושי הרשב"א:

תד"ה אא"כ. כדאמר כו' ניחם אגב אימיה. הגרע"א הקשה מדוע לא הביאו יותר מבברייתא דביצה ממלא נחתום חבית מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון א' (ואני קורא גם עליו מדוע לא הביא מרישא דברייתא ממלאה אשה קדרה בשר כו' דהוה ג"כ איסור מלאכה מה שאין כן מילוי דנחתום דאינו אלא טירחא אבל נראה דבכוונה דלג הא דאשה משום דהה"מ הביא בשם רשב"א דשם הטעם שיהא שמן הקדרה יותר. וכן הטור בסי' תק"ג כתב מפני שהתבשיל מיתקן יותר ע"ש. והא דנחתום נראה ג"כ דר"ל שממלא ומחמם וכן לשון הטור שם ועי' לעיל (יח ב') ל"ת אשה קדרה כו' ותניח לתוך התנור כו' ל"י נחתום חבית ש"מ ויניח לתוך התנור אלמא דסתם מילוי דנחתום הוא להחם) דראיה שלהם יש לדחות דדוקא לצורך מילה התירו. ואני אוסיף עוד דהתם איירי ע"י נכרי לפירש"י ור"פ ועי' בר"ן בביצה שם על הא דממלאה אשה כו' ובגיטין ח' ב' בתד"ה אע"ג. ולעד"נ דמשם אין ראיה דהתם כיון דא"צ להמותר ליכא למיגזר שמא ירבה להחם בכלי אחר. אבל הכא דצריך להמותר אולי גזרינן דומיא דאין מזמנין את הנכרי בי"ט מטעם דשמא ירבה בשבילו בקדרה אחרת כמ"ש הפוסקים ועי' בתוס' גיטין הנ"ל. ונראה דזה ג"כ טעם האוסרין בטור שם בהא דממלאה כו' לומר בפירוש שהיא רוצה למחר המותר (והמ"א כוון לזה במה שהראה לעיין בסי' תקי"ב) ואף הטור שחלק עליהם באר טעמו מפני שהתוספת משבחת את התבשיל כנ"ל נכון. ובזה מתורץ מה שהקשה עוד לב"ה כיון דמתירין להחם לרחיצת פניו יו"ר אמאי אסור לרחיצת כל גופו לישרי מטעם הא דנחתום ע"ש. ועי' היטב בתוס' גיטין הנ"ל:

גמ' הכי איתמר מחלוקת בקרקע. עי' מ"ק דף יט ע"ב תוס' ד"ה שאסור וצ"ע:

תוס' ד"ה ממעשה וכו' בטלה אפילו בקדירה חייתא. עי' לקמן דף מז ע"ב תוס' ד"ה במה טומנין:

ד"ה אא"כ וכו' נראה לר"י דוקא שמחמם. עי' לקמן דף עו ע"א תוס' ד"ה הואיל וראוין:

בא"ד דהא לית להו מתוך. דבריהם צ"ע דלענין מתוך מה הפרש בין ראויים או אינן ראויים. וראיתי ברשב"א שהוסיף ומאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל ויסוד זה נסתר מפירכת הגמ' פסחים דף מז ע"ב וכמ"ש התוס' שם ד"ה אהבערה לא ליחייב וצע"ג ובתשובה וגם בדרשות הארכתי בזה בעהש"י:

בא"ד כדאמרינן פרק הדר נשייליה. ק"ל למאי הוצרכו לראיה זו דאפשר לצורך מילה עדיף. הא להדיא איתא ברייתא ערוכה בביצה ממלא נחתום חבית מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד:

גמרא והאי תנא הוא דתני' וכו'.
פירוש ר"ש היא דהאי חמין דפליגי בהו [היינו בחמין שהוחמו בע"ש], וא"א לפרש דפלוגתתם בהוחמו בשבת, ומתני' ר' יהודא היא דאמר בחמין אסור, דא"כ למה לי' לרבב"ח אר"י בסמוך לקבוע הלכתא כר"י, הא בל"ז סבר ר' יוחנן דהלכה כסתם משנה, אלא ע"כ משום דמתני' ר"ש היא, הוצרך לפסוק כר"י, והיינו דמכריע עדיף מסתם, וא"ת דלמא מ"מ מתני' ר"י היא, ורבב"ח אר"י היא גופא אתי לאשמועינן דמתני' כר"י דלא תימא דחמין היינו מע"ש ומתני' כר"ש, ומה דאמרינן אי מכללא וכו' ה"מ במתני' היינו דאי מכללא דלמא באמת מתני כר"ש, וממילא לא יהיה הלכה כר"י אף דר"י הוא מכריע מ"מ סתם מתני' עדיף, ואמר לי' בפירוש שמיע והטעם באמת דר"י ס"ל דחמין היינו בשבת ומתני' כר"י, וי"ל דא"כ אכתי למה צורך פסק הלכתא כר"י דאי דלא נימא מתני' כר"ש הא מ"מ אי מתני' כר"ש ממילא הלכה כן מכח סתם מתני', וא"כ אין הפרש להלכה אם פלוגתייהו בחמין בשבת ומתני' כר"י והלכה כן, או דפלוגתייהו בחמין בע"ש ומתני' כר"ש והלכה כן, דב"כ וב"כ הדין דבהוחמו מע"ש מותר, ובהוחמו בשבת אסור, וע"כ צריכים אנו לומר דמכריע עדיף מסתם משנה, ואי מתני' כר"ש ופלוגתייהו בהוחמו מע"ש הי' הלכה כר"י דמכריע ואף מע"ש אסור ושפיר הוי טעות לדינא, א"כ הדרין לדוכתין דע"כ פלוגתייהו מע"ש ומתני' כר"ש, דאל"כ אלא דחמין היינו בשבת ומתני' כר"י למאי צריך לומר דהלכה כר"י ואי משום דס"ד דמתני' כר"ש הא עדיין לא נשמע דאינו כן, דאף עכשיו שאמר הלכה כר"י מ"מ אפשר י"ל דמתני' כר"ש ומ"מ ההלכה כר"י משום מכריע.
ולפ"ז קשה לי על הר"י שבתוס' (ד"ה בין) מאי הוכרחו לראי' דחמין היינו מע"ש ומתני' כר"ש והא ממקומו הוא מוכרע.
ויראה דאפשר לומר דכך היא המדה דסתם מתני' ומכריע דברייתא שווי כהדדי ולא שייך לומר הלכה בבירור אי כסתם משנה אם כמכריע, ולזה אמרינן אי מכללא וכו' היינו דס"ד דחמין היינו מע"ש ומתני' כר"ש והוי סתם נגד המכריע והי' הלכה רופפת ובספיקא, ואמר לו בפירוש שמיע לי, וקמ"ל בזה דחמין היינו הוחמו בשבת, ומתני' כר"י, ולאפוקי דלא תימא מתני' כר"ש, והי' הלכה בספק, ולזה הוצרך הר"י להביא ממרחק ראי':

גמרא מעשה שעשו אנשי טבריא [שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין ואסרי להו רבנן] בטלה הטמנה ואפילו מבע"י.
אבל ממתני' פ' במה טומנין, דאין טומנין בדבר המוסיף הבל ליכא למשמע דה"א דמיירי משחשיכה, ואף דמשחשיכה גם בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאיתא לעיל פ"ב, זהו אחר שלמדנו ממעשה דאנשי טברי' דמוסיף הבל אסור מבע"י, וממילא דמתני' ספ"ב מיירי באינו מוסיף הבל, ומ"מ משחשיכה אסור, אבל לולי הוכחה מאנשי טברי' ה"א דמשנתינו דהכא איירי משחשיכה, ולעיל סוף פ"ב מיירי במוסיף הבל, ובתוספות הקשו כן ותירצו, ולא ידעתי על מה:

גמרא, מה רחיצה [דקתני חמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה ובשתי', אי לימא רחיצת כל גופו, הוחמו בשבת הוא דאסורין], הא הוחמו בע"ש מותרין, והתניא כו'.
כתבו בתוס' (ד"ה אלא פניו) דהכל הו"מ למידק מסיפא דקתני הוחמו ביו"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתי', ואי רחיצת כל גופו הא זה גם בהוחמו מעי"ט אסור.
ואיני רואה דקדוק מסיפא דהא כתב הרשב"א בחידושיו (ד"ה ואצל וכו') ולא תני חמין שהוחמו מעי"ט, שמעינן מיני' דוקא הוחמו ביו"ט אבל הוחמו בעיו"ט רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, והרב אלפסי וכו', הרי דגם לדעת התוס' [שהוא דלא כרי"ף] אלא דרחיצת כל גופו אסור בהוחמו מעיו"ט, מ"מ זהו דוקא לרחוץ כל גופו כאחת אבל אבר אבר מותר לרחוץ גם כל גופו, וא"כ ליכא למידק כלל מסיפא, די"ל דמתני' ברחיצת כל גופו אבר אבר דמעיו"ט שרי.
אבל מה אעשה דהרשב"א ז"ל בעצמו שם (ד"ה אי לימא) הקשה למה לא דייק הכל מסיפא, והוא עצמו מרא דהא סברא דאבר אבר מותר, ודעתי קצרה מהבין דעתו הרחבה:

גמרא, ב"ש אומרים לא ייחם אדם חמין אא"כ ראוין לשתי'.
כתבו בתוס' דווקא שמחמם אותם לצורך שתי', אבל לצורך רחיצה אע"ג דראוין לשתי' אסרו ב"ש, דהא ליכא למימר מתוך.
לכאורה דבריהם תמוהים, דמה ענין ראוין לשתי' לענין מתוך, אבל כוונתם כמו דלית להו לב"ש מתוך ה"נ לית להו הואיל, והכי מפורש בחידושי רשב"א שכתב ועוד דב"ש לית להו מתוך וכ"ש דלית להו הואיל.
אמנם דברי התוס' והרשב"א נפלאו ממני, דהא בפ"ג דפסחים פריך מברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט וכו' ואי אמרינן הואיל אהבערה לא לחייב, והרי הך ברייתא מוקי לה פ"ג דביצה דלית לה מתוך, ואעפ"כ פרכינן דלימא הואיל, הרי דלא תלי' זה בזה [אב"ה עי' מ"ש אבא מארי בתשובותיו]:

בתד"ה אא"כ ראוין לשתיה, ונראה לר"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתי', כדאמר כו' נישיילה לאימי' אי צריכה ניחום אגב אמי'.
תמוה לי, למה להו לראי' זו דאפשר לדחותה דמדרבנן אסור, והם משום מצות מילה הקילו, ואמאי לא הביאו ראי' מסוגי' ערוכה פ"ב דביצה (דף יז) ממלא נחתום חבית מים אעפ"י שאינו צריך אלא לקיתון אחד, הרי דביו"ט אף לכתחילה מותר בכזה.
ומזה קשה לי לב"ה, כיון דס"ל דמותר להחם לרחיצת פניו ידיו ורגליו דזהו מקרי שוה לכל נפש, אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל כל גופו רחיצת פניו ידיו ורגליו, והמותר יהי' רק כמרבה בבישול דמותר כההוא דביצה הנ"ל [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו בזה בתשובותיו]:

בגמרא אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה כו' כבר כתבתי לעיל בשיטת רש"י דהא דפשיטא ליה לר"ח דהא דאסרו רבנן היינו משום הטמנה ולא משום דגזרי תולדות חמה אטו תולדות אור היינו משום דמשמע ליה דלא גזרו רבנן בכה"ג אלא דוקא בסודר וכיוצא בו דמאן דחזי סבר דתולדות אור נינהו משא"כ בחול ובאבק דרכים ובמעשה טבריא דלא שייך לומר מאן דחזי אפילו רבנן מודו דליכא למיגזר וע"כ דהא דאסרו בהו היינו משום הטמנה ואע"ג דהאי חול ואבק היינו בשבת ומעשה דאנשי טבריא לרב חסדא מבע"י אפ"ה אידי ואידי חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו וכדפרישית ומהכא שמעינן שפיר דכל מילי דהטמנה אסור אפילו בדיעבד אפילו בחמין אפילו בקידרא חייתא כמ"ש התוספות כאן ובר"פ במה טומנין:

אלא דלפ"ז נראה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל לא נחתו להך סברא לחלק בגזירת תולדות חמה בין היכא דשייך לומר מאן דחזי ובין היכא דלא שייך דאלת"ה למה השמיטו הך דרב חסדא לישמעינן הך מילתא גופא דכל מידי דהטמנה אסורין בדיעבד בכל ענין ומחמרינן בהו טפי מבשהייה וחזרה אע"כ כדפרישית דאינהו סברי דר"ח לחוד הוא דקאמר הכי דמשום הטמנה אסרו להו רבנן משא"כ סתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלעיל אליבא דרבה ור"י משמע להו דדוקא אליבא דר"י צריכי להנך טעמי אבל אליבא דרבנן הוי טעמא משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור לחוד ולאו משום הטמנה ולא הביאו אלא פלוגתא דעולא ורב נחמן לחוד לענין איסור חמי טבריא גופא. מיהו לשיטת הרי"ף בלא"ה א"ש מה שהשמיט מימרא דר"ח כיון דלגירסתו לעיל ס"פ במה מדליקין במימרא דרבה דגריס להיפך מספרים שלנו דהטמנה דשבת אסור משום שמא יטמין ברמץ אבל הטמנה מבע"י לא מיתסר אלא משום שמא ירתיח ואם כן היינו דלא כר"ח ואנן כרבה קי"ל שהרי כל הפוסקים הביאו להלכה כל אחד לפי גירסתו ולפי שיטת הרי"ף רבה דלעיל בשמעתין ע"כ סבר דמעשה דאנשי טבריא בשבת הוי דומיא דחול ואבק דרכים משא"כ בשיטת הרא"ש אי אפשר לפ' כן שהרי גורס בס"פ במה מדליקין כגירסת הספרים שלנו ואם כן לשיטתו ע"כ צ"ל כדפרישית מעיקרא. ולפ"ז נפקא מינה לדינא כיון דלא ק"ל כר"ח א"כ אין שום ראיה לאסור מהטמנה בדיעבד בדבר שנתבשל כ"צ או בקידרא חייתא ומצטמק ורע לו כיון דמעשה טבריא לאו משום הטמנה מבע"י אסרוה אלא משום טעמא אחרינא גזירה תולדות חמה אטו תולדות אור. ובאמת שלא הובא דבר זה מבורר בלשון הטור דהטמנה אסור בכל ענין בדיעבד אלא שהב"י הביאו בשם הר"ן ז"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב ועיין בק"א:

בפירש"י בד"ה בטלה הטמנה אסרו הטמנה כו' ומפני שהצוננים מתחממי' בכך. גם זה כבר כתבתי לעיל דאפשר לפרש בכוונת רש"י כאן אליבא דר"ח כפירוש ר"י לעיל במשנה שהסילון היה מוקף מכל צד אלא שלא נתבשלו כ"צ מבע"י. ולפ"ז א"ש טובא מ"ש רש"י מפני שהצוננים מתחממים בכך ואם כן הו"ל כמו לשהות ור"ש לשיטתו דלשהות והטמנה חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו לפירש"י בר"פ:

אמנם אם נפרש בכוונת רש"י כמ"ש התוספת במשנתינו בכוונתו שהסילון היה שופך והולך הצוננים לתוך אמה של חמין וכדמשמע מלשון רש"י בד"ה אם בשבת אם כן צריך לפרש במימרא דר"ח דהכא דלא איירי אלא לענין איסור דיעבד לחוד וכמ"ש התו' לחד פירושא אלא דאליבא דרש"י צריך לומר דכי היכי דאסרו חכמים בדיעבד מעשה טבריא שנתערבו הצוננים בחמין בשבת אף ע"ג דהוי ממילא א"כ מה"ט גופא משמע דאיסור הטמנה נמי היינו בדיעבד וממה שאסרו להם בדיעבד בטלה הטמנה לכתחילה כמו לפי' התו' כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ממעשה שעשו אנשי טבריא וא"ת מה צריך למילף כו' עס"ה. ובחידושי הרשב"א כתב עוד תירוץ אחר דהא דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה לאו לענין דינא בעי למימר דילפינן לאיסור הטמנה ממעשה דאנשי טבריא אלא ה"ק דע"י אותו המעשה שאסרו חכמים נגמרה ההוראה של איסור דין הטמנה והביא ראיות שמצינו כה"ג טובא בש"ס ואפשר שזה טעמו של הרא"ש ז"ל שהשמיט מימרא דר"ח לפי שתופס פי' זה עיקר וא"כ לא נפקא מיניה מידי לדינא:

בגמרא אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. ולכאורה יש לתמוה מ"ט דעולא הא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו דרבנן דאסרו לאנשי טבריא אדרבה מפשטא דלישנא דמתני' דמשמע שהביאו ראיה ממעשה דאסרו לאנשי טברי' ארישא או אסיפא אם כן משמע דליכא מאן דפליג אהא וכדמשמע בפשיטות בכל הסוגיא דלעיל דאפילו רבי יוסי מודה והנראה לע"ד בזה דעולא לא ס"ל הך דר"ח אי משום דסובר כפירש"י לעיל דמעשה דאנשי טבריא לא דמי לעיקר הטמנה כלל אלא שהמים צוננים היו שופכין תוך האמה או שסובר ככל הנך תירוצים שכתבו התוספת דמתני' דבמה טומנין איכא לאוקמי בבין השמשות דוקא אבל מבע"י שרי וכ"ש דמעשה דאנשי טבריא דדמי לקידרא חייתא כמ"ש רבינו יונה שהביאו התוספת אם כן משמע ליה לעולא דמה שאסרו רבנן לאנשי טבריא אינו אלא משום גזירה דתולדות חמה אטו תולדות אור דפליגי בה ר"י ורבנן וסובר דהלכה כר"י והיינו משום דמשמע ליה כסברת המקשה דלעיל דאין לחלק בין חמה לתולדות חמה ואם כן הו"ל הך מילתא מחלוקת ואחר כך סתם דקי"ל הלכה כסת' והא דקאמר עולא הך מילתא אמעשה דאנשי טבריא ולא קאמר אעיקר מילתא דפלוגתא דר"י ורבנן לענין סודר שהוחם בחמה היינו דאגב אורחא אתי עולא לאשמעינן נמי לאפוקי מדר"ח דאסור משום הטמנה:

ולפ"ז א"ש הא דקאמר רב נחמן כבר תברינהו א"ט לסילונייהו משום דר"נ לטעמיה דמחלק לעיל בשמעתין בין חמה לתולדת חמה כנ"ל. והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין ע"ש ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל:

כל זה כתבתי לפי שיטת הרי"ף והתוספת מיהו למאי דפרישית לעיל דלשיטת רש"י הך מעשה דאנשי טבריא אפילו אי איירי שהסילון מוקף מכל צד אפ"ה לא הוי הטמנה ממש כיון שלא נתחמם כ"צ מבע"י ומשום איסורא דלשהות נגעו בה רבנן. וא"כ לפ"ז שפיר סבר עולא דהלכה כאנשי טבריא משום שסובר דהלכה כחנניא דלשהות מותר כדפסק רב ששת משמיה דר' יוחנן לעיל:

והשתא נמי א"ש הא דקאמר ר"נ כבר תברינהו משום דאזיל לטעמיה שסובר דלא כחנניה. וכבר כתבתי בזה לעיל בר"פ בלשון התוס' ד"ה לא יתן ע"ש:

פיסקא מעשה שעשו אנשי טבריא מאי רחיצה כו' הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין והא תניא חמין שהוחמו מע"ש כו' ויש לדקדק מאי קושיא הא משמע לקמן דהא דאסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש אינו אלא משרבו עוברי עבירה ומשום גזירת הבלנין. ואם כן בפשיטות איכא למימר דמעשה דאנשי טבריא קודם גזירה הוי ומש"ה לא אסרו אלא בחמין שהוחמו בשבת. וראיתי בתוספת ישנים בש"ס חדשים שהרגישו בזה ותירצו דמסתמא אחר גזירה הוי וגזירת קדמונים היתה ולקמן משמע דאפילו בימי ר"א ב"ע ור"ע עדיין לא נגזרה אותה גזירה דעלה קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. ולענ"ד אין צורך לזה דלכאורה מלשון המשנה גופא מוכח דלאחר גזירה הוי דאלת"ה אם כן למה אסרו בי"ט בכה"ג דמסתמא איירי שהביאו הסילון מעי"ט דומיא דשבת א"כ למה אסרוהו נהי דבשבת אסור היינו משום הטמנה כדמסיק ר"ח לעיל משא"כ בי"ט דלא שייך איסור הטמנה אפ" במיני תבשיל א"כ כ"ש דלא שייך לאסור בחמין כדפרישית לעיל אע"כ דמה שאסרו במעשה דאנשי טבריא בי"ט היינו משום גזירת הבלנין אם כן מקשה שפיר דאפי' חמין שהוחמו מע"ש לגמרי בענין שהחמין מחופין בנסרין ועומדין בחמימתן נמי ליתסר כדאשכחן בברייתא דלקמן כנ"ל נכון:

מיהו לשיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שאבאר בסמוך שסוברים בפשיטות דחמין שהוחמו בי"ט מותר לרחוץ כל גופו אפילו לאחר גזירה ולשיטתם ע"כ מתני' דשבת ויו"ט לצדדים קתני וכדפרישית נמי לעיל בשיטת ר"י בעל התוספ' במשנתינו א"כ לא יתכן לפרש כן אלא כסברת התוספת ישנים:

אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין דלמא לעולם דאסורין ברחיצה אלא הא דקתני חמין שהוחמו בשבת היינו משום איסור שתייה דודאי לא שייך אלא בחמין שהוחמו בשבת ואפשר דמשמע ליה להמקשה דהא דקתני ואסורין ברחיצה לא הוי צריך למיתני שהוחמו בשבת כיון דאסורין בשתייה כ"ש שאסורין ברחיצה כמ"ש התוס' בקושיית הרשב"א אע"כ דהא דקתני ואסורין ברחיצה היינו למידק מיניה דדוקא חמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה הא הוחמו מע"ש מותרין כנ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בל' התוס' ד"ה אלא פניו ידיו ורגליו דהאי ק"ו דרשב"א פריכא הוא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא פניו ידיו ורגליו הכל היה יכול לדקדק מסיפא כו' אלא דרך הש"ס מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק עכ"ל. ואף לפמ"ש בסמוך דהשתא נמי דמדקדק מרישא אפ"ה ע"כ אסיפא סמיך דאל"כ הוי מוקמי למתניתין קודם גזירת הבלנין אפילו הכי שפיר ניחא ליה לאתויי מרישא כדאשכחן בכמה דוכתי ובלאו הכי נ"ל דהא דלא מדקדק מסיפא היינו משום דלא פסיקא הך מלתא כ"כ דהוחמו מערב יום טוב אסור דהתוספת גופא הוצרך לדקדק מברייתא דלקמן וא"כ הוי צריך לאתויי נמי הך ברייתא דלקמן ומכל שכן לשיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו להדיא דמותר לרחוץ ביום טוב בחמין שהוחמו מעי"ט כמו שיבואר וק"ל:

בא"ד ומיהו קשה לרשב"א דמגופה דמתניתין הוי מצי למידק כו' עס"ה. עיין במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שהאריכו בכוונת הרשב"א ואין צורך להאריך יותר. אלא דעיקר קושיית הרשב"א כבר תירצו מ"ז ז"ל בס' מג"ש דאין כאן קל וחומר דודאי יש לאסור יותר בשתייה מברחיצת פניו ידיו ורגליו שאינן אלא הנאה בעלמא ואנן קי"ל דמעשה שבת מותרין בהנאה שאינן של אכילה ושתייה ע"ש באריכות:

בד"ה אלא א"כ ראויין לשתייה נראה לר"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתייה כו' ונראה לר"י דיוכל לחמם כו' עס"ה. נראה דכל עיקר דברי ר"י בזה לאו משום דטעמייהו דבית שמאי אתא לאשמעינן אלא משום דמדבית שמאי נשמע לבית הלל כיון דב"ש ע"כ לא שרי בראויין לשתייה אלא כשמחמם אותם לצורך שתייה כדמוכח מסוגיא דביצה ומסוגיא דשמעתין ואפ"ה משמע דלא שרי ב"ש אלא פניו ידיו ורגליו אבל רחיצת כל גופו כגון שמחמם הרבה יותר מכדי שתייה אסור אף על גב דפניו ידיו ורגליו שרי כה"ג כדמוכח בפ' הדר ואם כן ע"כ דהא דאסור ברחיצת כל גופו כה"ג היינו משום דהבלנין חשודין נמי בכך וא"כ מדבית שמאי נשמע לב"ה דהא לא אשכחן דפליגי ב"ש ובית הלל אלא באין ראויין לשתייה אבל בראויין לשתייה ולענין רחיצת כל גופו לא אשכחן דפליגי וכ"ש דהתם טעמא אחרינא איכא משום גזירת הבלנין כנ"ל ודו"ק :

בד"ה וב"ה מתירין כו' וגזרו על הזיעה ביום טוב כמו בשבת כו' ואם כן משמע שאסור לעשות הבערה משום רחיצה דאל"כ לא היו גוזרין על הזיעה עכ"ל. משמע דפשיטא להו דהבערה לרחיצה ביום טוב אסור מדאורייתא וכבר כתבתי שהרי"ף ז"ל בפ"ב דביצה שם כתב בשם הגאונים דהבערה לרחיצה ביום טוב אינו אסור אלא מדרבנן ע"ש דמשו"ה פסקו דבחמין שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו ולפי זה צריך לומר שסובר דמה שהיו גוזרין על הזיעה משום רחיצה כדלקמן לא חשיב גזירה לגזירה משום דאי לאו הא לא קיימא הא דאכתי היו רוחצין בחמין שהוחמו ביום טוב ואמרו מזיעין אנחנו כדלקמן משא"כ לגזור ולאסור בחמין שהוחמו מערב יום טוב אטו חמין שהוחמו ביום טוב סברו הגאונים והרי"ף דהוי גזירה לגזירה כיון דהבערת הבלנין ענין מפורסם הוא ולא מסתבר ליה להחמיר כה"ג כיון דלדידהו רחיצת כל גופו נמי הוי דבר השוה לכל נפש ומה שהביאו התוס' ראיה מהירושלמי והיינו ממאי דאיתא בירושלמי דאמר בר קפרא לתלמידיו בטעם איסור רחיצה ביום טוב והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם י"ל דהגאונים והרי"ף סוברים דאינו אלא אסמכתא בעלמא משום שדומה לדבר שאינו שוה לכל נפש ואתי לזלזולי בשאר מלאכות כה"ג. ולכאורה מלשון הירושלמי עצמו שם מוכח כן דהא גרסי' התם חמין שהוחמו ביום טוב וכן חמין שהוחמו מערב שבת פליגי רב ושמואל אי שרי לרחוץ כל גופו אברים אברים או לא ומדלא קאמר חמין שהוחמו מעי"ט כי היכי דקאמר חמין שהוחמו מערב שבת אלמא דלענין ערב יום טוב יש לחלק בין יום טוב לשבת ממילא דאפילו כל גופו מותר דהא לקושטא דמילתא אין לחלק בין רוחץ אבר אבר או כולו כאחד כדאיתא לקמן בשמעתין דתניא כוותיה דשמואל. ובאמת הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה על שיטת התוספת שסוברין דרחיצת כל גופו ביום טוב דאורייתא א"כ מ"ט דמ"ד דמותר לרחוץ כל גופו אבר אבר ונדחק ליישב אבל לפמ"ש בשיטת הרי"ף והגאונים א"ש דכיון דבי"ט אינו אלא מדרבנן דאתי למיטעי דלאו דבר השוה לכל נפש היא ואתי לזלזולי בשאר איסורין כה"ג א"כ ברחיצת אבר אבר מינכרא מילתא טובא דאפילו רחיצת כ"ג כא' אסור ותו לא אתי לזלזולי בשאר מלאכות כנ"ל בשיטת הרי"ף והגאונים ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן:

בא"ד ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינו אלא לתענוג אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות כו' עכ"ל. ולכאורה מה שכתבו דאינו תענוג ל' מיותר הוא דאפילו אם היה תענוג כיון שעושין כן לבריאות שפיר הוי דבר השוה לכל נפש דאטו משום שיש בו תענוג מיגרע גרע אלא אפשר דלקושטא דמלתא משמע להו דאינו לתענוג. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דנ"מ לדינא לענין לעשן הטואב"ק ביום טוב שרוב העולם נוהגין היתר וכמה חכמים גדולים עושין כן והייתי רגיל לאסור לפי שיטת התוס' דהכא דרחיצת כל הגוף אסור מדאורייתא משום דמיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש. אע"ג דאמרינן לקמן ראה שאין הדבר עומד ופירש"י שאין הציבור יכולין לקבל אלמא שרגילין היו הרבה במרחצאות עד שלא היו יכולין לעמוד בהן ואפ"ה מיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש כיון שיש כמה וכמה בני אדם שאין רוחצין ומש"ה לא דמי לאכילה ושתיה וכיוצא בו. א"כ כ"ש בעישון הטובא"ק אדרבה כמה וכמה ב"א מתרחקים מהם וא"כ לא הוי דבר השוה לכל נפש וכן ראיתי לבעל מ"א בהלכות יום טוב סימן תק"ד סק"ד שאוסר בפשיטות ולא הביא שום ראיה:

אמנם מתוך דברי התוס' דהכא דמחלקין בין רחיצה לזיעה משום דרחיצה אינו אלא לתענוג וזיעה לבריאת הגוף. וא"כ נראה דעישון הטובא"ק נמי הוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בזה אם כן אף שיש חושבין אותו לתענוג אפ"ה אין לאסור בשביל כך כדפרישית דאטו משום שהוא נמי לתענוג מיגרע גרע ואי משום שיש שאין רגילין בו אפ"ה לא גרע מזיעה דודאי כמה וכמה ב"א אין רגילין בכך אפ"ה שרי מדאורייתא ולא אסרו חכמים אלא משום רחיצה וגזירת הבלנין כנ"ל ועיין בק"א:

בפירש"י בד"ה בכלי דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדת האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין עכ"ל. ולכאורה לשון רש"י תמוה דלכאורה משמע דחמין שהוחמו בע"ש אפילו לענין רחיצה לא נאסר אלא משום גזירת הבלנין כדאיתא לקמן שהיו מחממין בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו וא"כ משמע דלענין משתטף נמי משום האי טעמא אסרוה ולא משום גזירת הרואים וכל שכן דמ"ש ואתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין נראה יותר תמוה דמאי שנא מכולה שמעתין דלעיל בהא דאמרינן דגזרינן אטו תולדת אור דלא שייך הך מילתא כלל דאתו לאיערובי צונן בחמין ואפ"ה גזרינן. מיהא בהא מצינו למימר דדוקא לעיל שייך למיגזר אטו תולדת אור גרידא היינו שיצלה ביצה בצד המיחם בשבת דאתו למיטעי דלעולם לא מיחזי כמבשל אלא ע"ג אור ממש וכן אפילו במיחם עצמו או בקדירה עצמה בשעה שהאור מהלכת תחתיו דהוי נמי מבשל גמור כיון שעיקר הבישול על ידי האור מה שא"כ בצד המיחם אתי למיטעי ולומר דלא הוי כמבשל כיון שעיקר הבישול נראה שהוא מחמת המיחם עצמו וכהאי גוונא נמי שייך לפרש הא דלא יטמיננה בחול ובאבק דרכים שהיא תולדת חמה אטו סיד רותח דמיחזי כתולדת אור כיון שעיקר הצליה מחמת הסיד עצמו משא"כ הכא לענין חמין שהוחמו מערב שבת לא משמע ליה לרש"י לפרש דהרואה אומר היום הוחמו דמהיכא תיתי הרי לא נחשדו ישראל על השבתות לבשל ממש בשבת משום הכי מפרש רש"י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין דכיון שאותן החמין לא נתחמם אלא ע"י כלי שעל האש הנך חמין מיחזי כתולדות אור וסבר דשרי. והשתא לפ"ז אתי נמי שפיר הא דאמרינן לקמן בגזירת הבלנין עצמה שהתחילו להחם בשבת והקשה הרשב"א ז"ל אטו מי נחשדו ישראל על השבתות ולמאי דפרישית בשיטת רש"י א"ש שהבלנין לפי שהיו צריכים מים הרבה ולא הספיק להם היו מערבים צונן בחמין וסברו דליכא איסורא כ"כ (ועין מה שאכתוב בזה לקמן במעשה דהבלנין) אלא דאכתי מה שכתב דהרואה אומר היום אכתי אינו מדוקדק דהא לקמן משמע דהכל מגזירת הבלנין היא. ונלע"ד בזה דנהי דלפי האמת משמע דהאי דלא ישתטף נמי משום גזירת הבלנין הוא מדאסרינן אפילו צונן והיינו לפי המסקנא דהכא דעיקר מחלוקת בקרקע משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דר"ח אמר מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר א"כ ע"כ לאו משום גזירת הבלנין הוא דהא פירש"י דקרקע היינו כגון אמבטאות ומרחצאות אם כן אדרבה בכה"ג שייך יותר גזירת הבלנין לכך הוצרך רש"י לפרש דלמאי דס"ד השתא סבר דלענין להשתטף לא שייך גזירת הבלנין אליבא דר"ש ור"י אלא דאפ"ה פליגי בכלי משום חששא דהרואה אומר היום הוחמו ואתי לעירובי צונן בחמין. מיהו לפ"ז האי ד"ה אר"ש ור"י קאי אבל ר"מ דאוסר אפילו בצונן נראה דודאי סבר טעמא דלא ישתטף נמי משום הבלנין דלפי שהוצרכו לגזור לגמרי על רחיצה גזרו נמי שלא להשתטף כלל כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בגמרא והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן ולכאורה יש לתמוה מאי קושיא ממעשה דאנשי טבריא הא ר"ח גופא אמר לעיל דהא דאסרו להו רבנן לא"ט היינו משום איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל וא"כ לא דמי כלל להך ברייתא דלא ישתטף דלא איירי כלל מענין הטמנה בדבר המוסיף הבל. ואף למאי דפרישית לעיל במשנתינו בל' רש"י בד"ה אם בשבת שמפרש אותן שבאו בשבת והיינו משום דסבר דמשקלא וטריא ומסוגיית הש"ס דלעיל משמע דבאמת לא קיי"ל כר"ח אלא דמה שאסרו חכמים לא"ט היינו כ"ש התוס' בכוונת רש"י דעיקר האיסור של אנשי טבריא היינו משום שהן מערבין הצוננין בחמין בשבת. וא"כ לפ"ז הוי דמי לגמרי להך ברייתא דלא ישתטף דלמאי דמפלגינן השתא מחלוקת בכלי היינו כמו שפירש"י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין וכיון דלפום האי טעמא בעי למימר דבקרקע ד"ה מותר א"כ מקשה הש"ס שפיר ממעשה דאנשי טבריא דמשמע דאע"ג דבקרקע הוי אפ"ה גזרינן דאתו ליתן צונן בחמין בתולדות האור וא"כ כ"ש דבתולדות אור ממש אסור אפילו בקרקע. אלא דאכתי א"א לפרש כן כיון דהכא אליבא דרב חסדא קיימינן ור"ח גופא להדיא קאמר דטעמא דאיסור דאנשי טבריא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל הוא וכ"ש דקשה יותר לפמ"ש התוס' במשנתינו בפי' ר"י דלקושטא דמילתא טעם איסור דאנשי טבריא איסור הטמנה ממש הוא אם כן לא מקשה הש"ס הכא מידי כיון שהסילון היה סתום מכל צד:

מיהו למאי דפרישית לעיל במימרא דר"ח דלא שייך איסור הטמנה אלא לאסרה בשתייה אבל לענין רחיצה לא שייך איסור הטמנה מה"ט שכתבתי א"כ מקשה הש"ס שפיר. ועוד נ"ל דאפילו לענין איסור הטמנה נמי מקשה הש"ס שפיר דלמאי דבעי למימר אבל בקרקע ד"ה מותר היינו כמו שפירש"י משום דבטלה מתורת חמין. מש"ה לא שייך לגזור דאתו ליתן צונן בחמין א"כ מה"ט גופא משמע ליה להש"ס דלא שייך נמי בקרקע איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל כיון שעיקר הטמנה אינה אלא בחמין ותבשיל והנך הא בטלו מתורת חמין ואין דרך להטמין אמבטאות וסילון של מים המחוברין לקרקע בדבר המוסיף הבל אע"כ דאפ"ה לא פלוג רבנן בין קרקע לכלי וא"כ מקשה הש"ס שפיר וזה נ"ל יותר נכון לפי דקדוק לשון רש"י שכתב בד"ה והא מעשה כו' אלמא במלתייהו קיימי ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה והא מעשה כו' הקשה הרב ר' אליעזר ממי"ץ מאי פריך התם הוחמו בשבת כו' עכ"ל. כאן יש לתמוה יותר על קושיית הר"א ממי"ץ הא ודאי פריך הש"ס שפיר כיון דהכא אליבא דר"ח קיימינן ור"ח מסיק להדיא דאיסור דאנשי טבריא היינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום מיהו למאי דפרישית בסמוך דלא שייך איסור הטמנה אלא בשתייה אבל לא ברחיצ' הוי אתי שפיר קושיית הר"א ממ"ץ אלא שכבר כתבתי דהתוס' לא נחתו להכי:

ונראה דמשמע ליה להר"א ממי"ץ דהא דקתני במתניתין כחמין שהוחמו בשבח מסתמא איירי דומיא דמעשה דא"ט שהם בקרקע כגון באמבטאות שהוחמו ע"י האור והיינו משום דע"כ לסברת המקשה כך הוא דהא ממעשה דא"ט גופייהו לא הוי מקשה הש"ס מידי כיון דמשום הטמנה נגעו בה כדפרישית אע"כ מהא דקתני כחמין שהוחמו בשבת הוי קושיית המקשה ואם כן מקשה הר"א ממי"ץ שפיר מאי מקשה מהוחמו בשבת להוחמו מערב שבת לענין אמבטאות וסילון כנ"ל ליישב שיטת הר"א. אבל באמת לפי מאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושייתו דודאי הא דקתני כחמין שהוחמו בשבת שפיר מצי איירי בסתם חמין שמשתטפין בהם בכלי דפליגי בהו הנך תנאי וא"כ הן הן דברי המקשה דלר"ח מה ענין לאסור מעשה דא"ט שהיה בקרקע לשאר חמין שהוחמו בשבת דעיקר איסורייהו היינו בכלי כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר רבה בר בר חנה כו' אע"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה כו' וקשה דבפ"ק דפסחים פריך כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם נראה דוחק. ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב קושייתם לפי מה דפרישית בכמה דוכתי הא דאמר ר"י הלכה כסתם משנה היינו דוקא היכא שעיקר הדין מבואר להדיא במשנה משא"כ במלתא דלא אתא אלא מדיוקא לא שייך לומר הלכה כסתם משנה אלא דוקא היכא דעיקר מלתא דמתני' הוי מילתא דפשיטא ולא אתא להך דיוקא לחוד (ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בפ"ק דף ו' בהא דאמר ר' יוחנן ומודה בן עזאי בזורק) וא"כ לפ"ז א"ש דלא שייך הלכה כסתם משנה בכה"ג במעשה דא"ט כיון דעיקר מילתא דמעשה דא"ט לא הובא במשנתינו אלא לראיה בעלמא אהאי דלא יפקיענה בסודרין למאן דמתני ארישא או אסיפא דלא יטמיננה בחול וא"כ לפ"ז עיקר סתמא דמתניתין לא נחית להך דיוקא למיתני כחמין שהוחמו בשבת לאשמעינן הא אם הוחמו מערב שבת שרי ולפ"ז אפילו את"ל דחכמים דא"ט גופייהו משמע להו דחמין שהוחמו מערב שבת שרי להשתטף כרבי שמעון אפ"ה אנן לא קי"ל כוותייהו בהא אלא כר' יהודה דהו"ל מכריע דאפילו מערב שבת אסור ובזה אין סתירה כלל למשנתינו אדרבה יותר מתחזקת הראיה ממעשה דאנשי טבריא אהנך גווני דמתניתין לענין סודרין וחול כנ"ל נכון:

ומתוך מ"ש נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אהא דפסק ר"י הכא הלכה כר"י ולקמן ס"פ חבית מדייק הש"ס מסתם משנה דהרוחץ במי מערה ומי טבריא דלהשתטף כל גופו בחמין אפילו לכתחילה שפיר דמי והיינו כר"ש ונדחק ליישב ע"ש. ולמאי דפרישית א"ש דהתם הך מילתא דלהשתטף לא נזכר כלל במשנה אלא דסתמא דתלמודא מדייק הכי ולאו מיתורא דלישנא דמתניתין מדייק לה אלא מלישנא בעלמא מדאיצטריך במתניתין למיתני מי מערה דומיא דמי טבריא לאשמעינן דברחיצה לכתחילה אסור ולא קתני הך מלתא לענין להשתטף אלמא דלהשתטף לכתחילה שפיר דמי וא"כ כה"ג לא מיקרי סתם משנה כיון דליכא שום יתור במתני' וא"כ שפיר מצינן למימר דניחא ליה למיתני רחיצה דאסור אליבא דכ"ע משא"כ להשתטף לא הוי כר"ש כנ"ל ודו"ק :

גמ' מאי רחיצה וכו' הנה בידינו לפרש דעת המקשה באחת משני אופנים. הפן הראשון שהמקשה לא אסיק אדעתיה כלל שום חילוק שבין רחיצה לשיטוף והיה סבור כמו שאסר בברייתא רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו בע"ש הה"ד השיטוף דשיטוף ורחיצה שוים. הפן הב' שהמקשה ידע שיש חילוק בין רחיצה לשיטוף וברייתא רחיצה אסרה ואין ראי' מבריית' זו לאסור השיטוף והא שהוקשה לו משנתינו ולא מוקי לה בשיטוף היינו משום שהי' קשה בעיניו לפרש לשון רחיצה המוזכר למימר שהכוונה על השיטוף. ופוק חזי כמה תמה הלח"מ על הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות שבת על שעירב הלשונות והזכיר לשון שיעוף במה שהי' לו להזכיר לשון רחיצה וכן להיפוך [וגם לקמן בדף קמ"ז דייק כן] והחילוק שבין שני פנים הללו הוא דלהפן הראשון על כרחין המקשה היה סבור כדעת הרי"ף בפרק שני דביצה דחמין שהוחמו מעי"ט אפילו רחיצת כל הגוף מותר אם הוא חוץ למרחץ שהרי שנינו בברייתא דלקמן ויוצא ומשתטף בבית החיצון ולדעת המקשה שיטוף ורחיצה שוים נינהו וא"כ נסתר קושית התוס' בד"ה אלא פניו וכו' שכתבו הכל הי' יכול לדקדק מסיפא וכו' ודוקא שטיפה וכו' ולפי מ"ש שטיפה היינו רחיצה וא"כ חוץ למרחץ גם רחיצה מותרת. ואם נימא כפן השני וידע המקשה החילוק שבין שטיפה לרחיצה קשה א"כ איך קאמר לימא תנן סתמא כב"ש וכו' וקשה הא שם במשנה דביצה לא נזכר לשון רחיצה כלל. וא"כ מנ"ל דב"ה מתיר להחם לרחוץ רגליו דלמא מתיר רק להחם להשתטף רגליו אבל לא לרחוץ ונימא דרחיצה אפילו רגליו לבד הוה דבר שאינו שוה לכל נפש ואסור אבל שיטוף הוה דבר השוה לכל נפש ומותר לב"ה אבל רחיצה גם לב"ה אסור. ומשנתינו ברחיצת פי"ו מיירי ולכך אסור בחמין שהוחמו בי"ט: ונראה דהתוס' ס"ל כפן הראשון ואינהו לשיטתייהו דגרסינן בברייתא ונשתטפו בצונן כמבואר בדבריהם לקמן דף מ'] בד"ה אלא שחמין שלו וכו' וא"כ שפיר הוכיחו דחמין שהוחמו מעי"ט אסורים מדקאמר נכנס למזיע מזיע אין רחיצה לא. והתוס' לא ס"ל לחלק כלל בין תוך המרחץ לחוץ המרחץ ומה דתני ויוצא ומשתטף בבית החיצון היינו בצונן אבל בין שיטוף לרחיצה לא ידע המקשה שום חילוק ושפיר הוכיח דלב"ה מותר רחיצת פניו ידיו ורגליו:

שם והתניא חמין שהוחמו מע"ש וכו' אבל לא כל גופו הנה יש לדקדק למה לו להביא מברייתא והלא משנה שלימה שנינו לקמן דף קמ"ז הרוחץ במי מערה ובמי טבריא וכו' מדייק עלה בגמ' הרוחץ דיעבד אין אבל לכתחלה לא. והיינו בהוחמו מע"ש דדומיא דמי טבריא וכמבואר בתוס' בשמעתין בסוף ד"ה בין בחמין ונראה דהמקשה אסיק אדעתיה חילוק שבין רחיצה לשיטוף וידע שיש לפרש משנתינו במשתטף ומשנה דלקמן ברוחץ אלא שלא ידע מפלוגתא דתנאי ר"ש וחביריו ולכן הביא ברייתא למחר רוחץ בהם פניו וידיו ורגליו אבל לא כל גופו והי' קשה עכ"פ הלשון שהרי מדקתני פי"ו ממילא ידענא דדוקא פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו וסיפא למה לי אלא ודאי תנא ההיתר והאיסור בפה מלא דבפניו ידיו ורגליו אפילו רחיצה מותר אבל לא כל גופו אפילו שיטוף אסור וזה לא ידענו מדיוקא דרישא. ועכ"פ מוכח דכל גופו אפילו שיטוף אסור וא"כ לא מתוקמא משנתינו אפילו בשיטוף. ורב איקא המציא לו לעולם משנתינו בשיטוף וההוא תנא הוא דפליגי בזה תנאי וא"כ מתני' ר"ש וברייתא ר' יהודה: אלא דקשיא דאם כן איך קאמר לימא תנן כב"ש הרי אף אם הי' ניחא לי' משנתינו כבש מ"מ איך הוה מתרץ משנה דהרוחץ כיון דידע דיש חילוק בין רחיצה לשיטוף אם כן גם לקמן דייקינן כדדייק באמת שם הש"ס הרוחץ דיעבד אין מכלל דלהשתטף, אפילו לכתחילה והרי מברייתא מוכח שאף השיטוף אסור לכתחילה והמקשה לא ידע מפלוגתא דר"ש וחביריו בזה:

לכן נלע"ד מזה ראי' לדברי הרי"ף לקמן ברוחץ במי מערה וכו' שכתב שהאיסור לכתחילה במי מערה הוא מחמת שהמערה הוא מקורה ונפיש הבלה ואתי לידי זיעה ואם כן קושיא מעיקרא ליתא ממשנה דלקמן על משנתינו ואף שאם נימא שהרחיצה מותר בחמין שהוחמו מע"ש איך שייך לאסור הזיעה והרי הזיעה לא נאסרה אלא מטעם רוחצים ואומרים מזיעים אנחנו. כן אמת שקושיא זו הקשו על הרי"ף שאסר במי מערה מקורה מטעם זיעה ובחמי טבריא איירי ועיין בחידושי הרשב"א שהוסיף להקשות עוד שאם מי מערה הם חמי טבריא א"כ מאי קאמר שם הרוחץ דיעבד וכו' מכלל דלהשתטף אפי' לכתחילה מני ר"ש היא והלא אפי' ר"י לא נחלק עליו אלא בחמי האור: אמנם מדברי הרמב"ם למדתי פירושו של דברי הרי"ף וזה לשון הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות שבת ה' ב' מפני מה אסרו חכמים להכנס במרחץ מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת וכו' לפיכך גזרו שלא יכנס אדם למרחץ אפי' להזיע וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו הוחמו בע"ש אבל פי"ו וכו' מותר בד"א בחמי האור גזירה משום מרחץ. אבל בחמי טבריא מותר להשתטף כל גופו ואסרו לרחוץ במים חמין שבמערות מפני שהמערה יש בה הבל ויבא להזיע ונמצאת כמרחץ עכ"ל. ולעד"נ שעיקר גזירת חכמים היתה על הבלנין מתחלה שהם חשודים להחם בשבת אבל כל אחד בביתו לא נחשדו על השבתות ולא היה ראוי לאסור הרחיצה אלא במרחץ אבל לא בביתו אלא שגזרו רחיצה בביתו בחמין שהוחמו בע"ש אטו מרחץ אף שבמרחץ גופי' חמין שמע"ש הוא משום גזירה משום חמין בשבת החמירו בדבר זה וחשבוהו חדא גזירה. אבל חמי טבריא לא אסרו והיינו בביתם אבל במרחץ גם חמי טבריא אסור שהרי כשם שחשודים הבלנים להחם בשבת ולומר מע"ש הוחמו ג"כ יחמו בשבת ויאמרו חמי טבריא הם. ואח"כ כשאסרו גם חמי טבריא היינו בביתם שחשו גם לזה שירחצו בביתם בחמין שמע"ש ויאמרו חמי טבריא הם אבל בודאי שאין לחוש שיחממו בביתם בשבת ויאמרו חמי טבריא הם שלחלל שבת בידים לא נחשדו רק הבלנים. ולבסוף שראו שאין הדבר עומד התירו חמי טבריא היינו בביתם אבל במרחץ ודאי אסור. ורואה אני הדבר ק"ו. ומה חמין בע"ש בביתם שיש כאן גזירה לגזירה אטו מרחץ ומרחץ גופי' אטו חמין שהוחמו בשבת ק"ו חמי טבריא במרחץ שאין כאן אלא גזירה שיחמו בשבת ויאמרו חמי טבריא הם ומעתה יותר ראוי להחמיר ברחיצת חמי טבריא במרחץ [שאין כאן אלא גזירה שיחממו בשבת ויאמרו חמי טבריא הם] מרחיצת חמי האור בביתו ואם ר"י אוסר להשתטף בחמי האור בביתו א"כ סובר שגם על השיטוף לחוד נחשדו הבלנין להחם בשבת ויאמרו מע"ש הוחמו ולכך הוצרכו לאסור השיטוף במרחץ לגמרי ואסרו גם בבית א"כ ק"ו שאסרו השיטוף בחמי טבריא במרחץ גופי' משום הבלנין שיחממו בשבת לצורך השיטוף ויאמרו חמי טבריא הם ולר"ש שרי להשתתף לגמרי ולא גזר בשיטוף כלל אפילו במרחץ:

ומעתה מסולקים שתי הקושיות של הרשב"א מעל הרי"ף שגם הרי"ף כוונתו כדברי הרמב"ם שמחמת הזיעה הרי זה כמרחץ עצמו ובמרחץ עצמו באמת אסרו הרחיצה גם בחמי טבריא וגם מדשרי השיטוף במרחץ עצמו בחמי טבריא ק"ו ששרי השיטוף בחמי האור בביתו וא"כ שפיר אמר ר"ש היא: ודע שקושית הרשב"א שהקשה על הרי"ף שבחמי טבריא היכי קאמר מכלל דלהשתטף אפילו לכתחילה ור"ש היא והא גם ר"י לא נחלק עליו בחמי טבריא אלא בחמי האור. קושיא זו יש להקשות גם על דברי התוס' שכתבו בשמעתין בד"ה בין בחמין וכו' נראה לר"י דהיינו אפי' חמין שהוחמו מע"ש דהא ר"מ אוסר אפילו צונן ומסתמא בהנך חמין אסר ר"י ומינה דר"מ אוסר גם בחמי טבריא שהרי אוסר גם בצונן. וא"כ ג"כ נימא דבהני אוסר ר"י אתמהה. ונימא דר"מ אוסר רחיצה בחמי טבריא שאם היה מתיר הרחיצה איך יאסור להשתטף כקושית הרשב"א: ונראה דאין הכי נמי דמוכח דר"מ ור"י אוסרין גם בחמי טבריא אמנם נוכל לומר דר"מ ור"י באמצע הגזירה היה בעת שעדיין לא התירו חמי טבריא כמו ששנינו לקמן שאסרו גם חמי טבריא ואח"כ ראו שאין הדבר עומד וחזרו והתירו וכשהתירו הרחיצה בחמי טבריא גם השיטוף הותר אבל חמין שהוחמו מע"ש שפיר הוכיחו התוס' דר"י ודאי אוסר וכיון שלר"י ודאי נאסר שוב לא הותר:

שם חמין שהוחמו מע"ש וכו' אבל לא כל גופו יש לדקדק דלמא ברייתא בחמי האור לכך אסרינן הוחמו בע"ש אטו הוחמו בשבת. אבל משנתנו חמי טבריא שהם תולדות חמה ואפילו הוחמו בשבת הוא רק גזירה אטו חמי האור לכך לא גזרינן ע"ש כלל ומשנתנו כחמין שהוחמו בשבת בתולדות חמה וצריך לומר דקושיא זו היא לר' יוסי ולרב יוסף בעמוד הקודם דסובר דחמי טבריא תולדות האור נינהו:

שם והאי תנא הוא. והנה יוקשה לר"מ ור"י איך אמרו חכמים לאנשי טבריא כחמין שהוחמו בשבת ואם יאמרו ר"מ ור"י שלא אמרו להם חכמים הלשון הזה א"כ מתחלה מאי קשיא ליה לפי מ"ש דלא קשיא אלא לר' יוסי. ודלמא גם ר"י אומר שלא אמרו חכמים הלשון הזה: ולכן נ"ל דעל לשון זה ליכא מחלוקת והכל מודים שכך אמרו לאנשי טבריא. אלא דר"מ ור"י סברי דתולדות חמה נינהו ולכך מותר בהוחמו מע"ש ור' יוסי סבר כר"ש:

ולפי זה שפיר מקשה על רב חסדא והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע ואף דזה היה בשבת מ"מ לרבנן דתולדות חמה אם כן הרי זה בשבת כחמין שהוחמו מע"ש באור שאם בזה לא גזרינן ע"ש אטו שבת הכי נמי לא גזרינן בשבת עצמו תולדות חמה אטו תולדות האור ומתורץ קושית התוס' בד"ה והא מעשה וכו'

תוס' ד"ה אלא פי"ו וכו' ומיהו קשה לרשב"א וכו' הנה קושית הרשב"א נשאר במסקנא דמוקי לה להשתטף מ"מ ודאי דאפילו פניו ידיו ורגליו אסור בהוחמו בשבת ק"ו משתיה ואם כן קשיא סיפא כחמין שהוחמו ביו"ט וכו' ואם נימא דאף דאסור שיטוף פי"ו מ"מ תנא דמתני' מיירי בשיטוף כל הגוף לדיוקא דהוחמו מע"ש אפילו כל גופו מותר א"כ קושיית הרשב"א מעיקרא ליתא עיין מהרש"א ומוהרש"ל ומוהר"ם שנדחקו:

ונראה דלכאורה למה צריך להביא ברייתא לאיסור כל גופו בהוחמו מע"ש. והרי משנתנו היא לקמן דף קמ"ז הרוחץ במי וכו' דיעבד אין לכתחילה לא וכמוש"ל ועל זה יש להשיב ג' תירוצים הא' דהמקשה ידע דלהשתטף עסקינן אלא שלא ידע מפלוגתא וכמוש"ל. ותירוץ זה יש לסתור דא"כ לא שייך לישנא דרב איקא הכא להשתטף וכו' עסקינן דמשמע שהמציא דבר חדש והלא גם המקשה אסיק זה אלא שהיה קשה לו מהברייתא דאוסר אפילו שיטוף והיה לו לשנות משנתנו ר"ש היא וכו'. התירוץ השני שהמקשה ידע חילוק שבין רחיצה לשיטוף אלא שלא היה נראה בעיניו דמשנתנו בשיטוף מיירי שהרי אסורים ברחיצה קתני וכדדייק לקמן דף קמ"ז הרוחץ וכו' מכלל דלהשתטף וכו' וא"כ איכא למימר דלעולם גם פניו ידיו ורגליו אסור והא דנקט כל הגוף לדיוקא דאפילו כל הגוף דוקא ברחיצה אסורים הא להשתטף מותר ולהכי מביא ברייתא דמוכח דגם להשתטף אסור אפילו מע"ש ולא ידע שהיא פלוגתא דתנאי והתרצן שהמציא לו תנאי מ"מ היינו בהוחמו מע"ש. אבל בשבת ודאי דגם השיטוף אסור ולכך לא היה יכול לאוקמי לדיוקא ומוקי להשתטף עסקינן ומשנתנו כר"ש וברייתא כר"י כמו"ש בדרך הראשון:

וגם על זה יש להשיב מלבד שודאי השיטוף אסור מק"ו משתיה עוד יש להשיב דאם כן מה הקשה לו לימא תנן סתמא כב"ש והרי שם לא נזכר רחיצה וע"כ לא שרו ב"ה אלא בשיטוף של פניו ידיו ורגליו דזה שוה לכל נפש. אבל רחיצה ממש אולי גם לב"ה אינו שוה לכל נפש אף שבאמת אינו כן מנ"ל להמקשה להקשות. התירוץ השלישי דאיכא למימר דמשנתנו אחזה בהוחמה בשבת לומר אפילו הוחמה בשבת דוקא כל הגוף אסור [דומיא דיו"ט דמיירי בכל הגוף] הא פניו ידיו ורגליו שרי ומשנה דלקמן הרוחץ דיעבד אין היינו כל הגוף. ולכך הביא ברייתא וקשה כפל הלשון שאם תנא רוחץ פניו ידיו ורגליו מכלל דכל הגוף אסור וכן להיפוך ליתני לא ירחוץ כל גופו וממילא מוכח דפי"ו שרי אלא ודאי דקתני פי"ו לומר דדוקא הוחמו מע"ש הא הוחמו בשבת אפילו פי"ו אסור וגם על זה יש להשיב דאיך אפשר משנתנו לומר שפי"ו מותר והלא הוא ק"ו משתיה וכקושית הרשב"א:

ומעתה זהו כוונת קושיית הרשב"א ועיקר כוונתו בקושיא למה הקשה מברייתא ולא ממשנה דלקמן הרוחץ דיעבד אין ואי כתירוץ השלישי הלא מצי למידק מרישא דגם פניו ידיו ורגליו אסור מק"ו משתיה:

[ליקוט] גמ' אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין וכו' וקשה דלמא לעולם גם מע"ש אסורים והא דתני כחמין שהוחמו בשבת משום איסור שתיה נקט לה. וצריך לומר דהרי איסור הרחיצה מיותר במשנה שהיא ק"ו משתיה ולא תנן רק לדיוקא דע"ש. [ולשיטת רש"י בלא"ה ניחא דעכ"פ כיון דמיירי מכל גופו למה שביק דין באו מע"ש: ובזה מתורץ קושיית הרשב"א דלדיוקא אמרינן לרבותא דאפילו כל הגוף מותר בע"ש ודברי רש"ל דלא הוה למשבק רבותא באיסור שבת עצמו לא הבנתי שהרי זה כבר נלמד בק"ו מרחיצה: [ליקוט[ הא חמין שהוחמו מע"ש וכו' והתניא וכו' מה שהקשו התוספות ד"ה הא ודלמא משנתנו בקרקע וברייתא בכלי נלע"ד לדקדק בברייתא שהרי מדקתני למחר רוחץ בהם פי"ו מכלל דכל גופו אסור ולמה לו לסיים אבל לא כל גופו אלא דהכי קתני למחר רוחץ בהם פיו"ר אפי' בכלי אבל לא כל גופו אפילו בקרקע: ובזה מתורץ גם קושיא אחרת של התוס' [ד"ה אלא] שהי' יכול למידק הכל מסיפא [ע' לעיל בדברי רבינו]: גם קושית הרשב"א יש לתרץ דודאי פי"ו חמיר משתיה מיהו שתיה ודאי בכלי היא וא"כ הק"ו לאסור פיו"ר בכלי הוא וסיפא דתנן אסורין ברחיצה היינו כל גופו משום דמיירי בקרקע: אלא שזה אינו שהרי קולא של קרקע שבטלו מתורת חמין כמו שפי' רש"י וא"כ גם לשתיה כיון שכבר הם בקרקע בטלו מתורת חמים אף שאח"כ נוטל בכלי ושותה: אלא דקשיא לי בלא שום ראיה אם אוסרין בשבת יתר על ע"ש א"כ אין הטעם משום איסור רחיצה אלא מטעם על שחימם באיסור. ואם כן ממילא אין חילוק בין פיו"ר לכל גופו. בשלמא מה שהוחם בע"ש עיקר האיסור משום בלנין שיחמו בשבת ויאמרו בע"ש הוחמו א"כ שפיר יש לחלק דבשביל פיו"ר לחוד שהוא דבר מועט לא ישקרו אבל מה שנתחמם באמת מע"ש מהי תיתי לחלק:

בשלמא ביו"ט שפיר יש לחלק דזה שוה לכל נפש וכל גופו אינו שוה לכל נפש: [עוד ליקוט] אמר רב איקא בר חנניא. אי גרסינן אמר רב איק' אמר רב א"כ קשה רב למה מוקי כר"ש לוקי בכל גופו אבר אבר וכשמעתין ולוקי אפי' לר' יהודה וצ"ל דרב גופי' לא התיר אבר אבר אלא לר"ש אבל לר' יהודה אסור דכל גופו אבר אבר חמיר יותר משיטוף כל גופו בבת אחת וכן משמע סידור לשון הטור בסי' שכ"ו: וא"כ למה אוקי רב בתיובתא ונימא הך ברייתא כר"י ואנא דאמרי כר"ש: ואם נימא שהתיובתא הוא משום דרב חסדא אמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור מ"מ אכתי קשה מאי מתמה הש"ס פשיטא דלא עבד דהא איתותב ואטו רבה מחוייב לקבל דברי רב חסדא ודלמא ס"ל לרבה לרב דבכלי פליגי או דבין בכלי ובין בקרקע פליגי:

בתוס' ד"ה אלא פיו"ר וכו' מיהו קשה לרשב"א. ברש"א הקשה לשיטת הרשב"א דרחיצת פיו"ר גרע משתי' אמאי תני בסיפא ביו"ט וכו' ומותרים בשתי' לימא דמותרים ברחיצת פיו"ר דהוי רבותא יותר אלא ע"כ דלא כב"ה וכו'. ולעד"נ שאין זה ראיה דתני מותרים בשתי' להורות דמיירי בראויין לשתיה ואפ"ה אסורים ברחיצה ולעולם ברחיצת כל גופו איירי:

בא"ד כל שכן פיו"ר דאסיר. ואני אומר להרשב"א ולטעמיך דרחיצה היינו פיו"ר אכתי למה לי איסור רחיצה והרי ק"ו הוא וצ"ל דקתני לדיוקא דמע"ש מותר א"כ נסתר קושיתו לגמרי צריך לומר דכוונת הרשב"א דרחיצה מיותר ועל כרחין לא תניא אלא לגלויי אסיפא דמיירי דומיא דרישא דבר המותר מע"ש ועל כרחין לאו היינו כל גופו ואפ"ה אסור ביו"ט. ומשני דאתי לגלויי אסיפא על שטיפה ומתורץ מה שנתקשו כל מפרשי הש"ס בקושית תוס' [עד כאן ליקוט]: