ממעשה זה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן [ואסרו להם חכמים] למדנו להלכה כי בטלה ואסורה הטמנה של קדירה בשבת בדבר המוסיף הבל (חום) במשך השבת, ולא נאסרה רק ביום השבת עצמו אלא אפילו מבעוד יום. שהרי העברת הסילונות הצוננים במים המתחממים והולכים דומה בכל להטמנה בחומר המוסיף הבל. אמר עולא: הלכה כאנשי טבריא. אמר ליה [לו] רב נחמן: כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו [כבר שברו אנשי טבריה את צינורותיהם] ואף הם חזרו בהם.

א שנינו במשנה את המעשה שעשו אנשי טבריא, והוזכר בדרך אגב שהמים שנתחממו בחמי טבריה דינם כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה. ומבררים את הענין: מאי [מה, מאיזה סוג] היא רחיצה זו? אילימא [אם תאמר] שהמדובר ברחיצת כל גופו — אלא אם כן יש לתמוה שמכאן משמע שרק חמין שהוחמו בשבת הוא שאסורין ברחיצה כזו, הא [הרי, אבל] חמין שהוחמו מערב שבת מותרין, והדבר לא יתכן, שכן והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן את פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו! אלא יש לומר כי הרחיצה שנאסרה במשנה במים שהוחמו בשבת אכן היתה רחיצת פניו ידיו ורגליו.

ואולם אם כן אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], ששנינו בה שאם היה זה ביום טוב, הרי דין המים כחמין שהוחמו ביום טוב באמצעות האש, ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, הרי שאף ביום טוב אסורה רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין אלה. אם כן לימא תנן סתמא [האם לומר שנשנתה סתם משנה] כשיטת בית שמאי? דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: לא יחם אדם חמין לרגליו ביום טוב אלא אם כן ראויין הם אף לשתיה, ובית הלל מתירין. הרי שמותר לדעת בית הלל לחמם מים ביום טוב לצורך רחיצת רגלים, ולפי הפירוש שפירשנו את המלה "רחיצה" במשנה (פניו ידיו ורגליו), נמצא שמשנתנו היא כדעת בית שמאי. והדבר תמוה ביותר, שכן נדחתה שיטה זו מן ההלכה ואינה מוזכרת אלא לעתים רחוקות כמשנה סתמית!

אמר רב איקא בר חנניא: במים שהוחמו להשתטף (לשטוף) בהן את כל גופו עסקינן [עוסקים אנו] במשנתנו, ודבר זה אין דינו כרחיצה, ומה ששנינו במשנה שאלה שהוחמו בשבת אסורים ברחיצה ומשמע שאלה שהוחמו בערב שבת מותרים ברחיצה בשבת, הרי כשיטת האי תנא [תנא זה] הוא, שיטת ר' שמעון בתוספתא. דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין אף שהוחמו מערב שבת ובין בצונן, אלו דברי ר' מאיר, ור' שמעון מתיר בשניהם, אף בחמים, כיון שהוחמו מערב שבת. ר' יהודה אומר: בחמין — אסור, בצונן — מותר. ולדעת ר' שמעון במים שהוחמו בשבת עצמה אסורה הרחיצה כלל, ואם כן משנתנו שאינה מבחינה בין חמין וצונן כשיטת ר' שמעון היא.

ב אמר רב חסדא: מחלוקת זו שאמרו בענין רחיצה במים שהוחמו מערב שבת, הרי היא דווקא בכלי, שהיו המים החמים בתוך כלי, שאז אפשר לחשוב שחממו אותם בשבת, ויש לחשוש שיבואו להתיר מים שנתחממו בשבת על גבי האש. אבל כאשר אותם מים נמצאים בקרקע — לדברי הכל מותר. על כך מקשים: והא [והרי] מעשה זה באנשי טבריא בקרקע הוה [היה] ועם כל זה אסרי להו רבנן [אסרו להם חכמים]! אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר בנושא זה, כך נאמר] וזו היא הגרסה הנכונה: מחלוקת זו היא דווקא כאשר המים נמצאים בקרקע, אבל כאשר הם בתוך כלי — לדברי הכל אסור.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה במחלוקת זו כר' יהודה. אמר ליה [לו] רב יוסף: האם בפירוש שמיע לך [שמעת] דברי ר' יוחנן אלה, או מכללא שמיע לך [מכלל דברים אחרים שאמר שמעת]? ומעירים: מאי כללא [ומהם דברי ר' יוחנן מכללם] אפשר היה להוציא ממנו מסקנה כזו? — שאמר רב תנחום שכך אמר ר' יוחנן שכך אמר ר' ינאי שכך אמר רב: כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין וכל אחד מהם קובע דעתו בשורה של מקרים, ואחד החכמים, שלישי, מכריע ואומר שבמקצת הדברים הלכה כאחד מהם, ובמקצתם הלכה כחבירו — הלכה כדברי המכריע. חוץ מהמקרה של קולי מטלניות (היתר השמוש בטהרה בבלויי מטליות), שאף על פי שר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מיקל, ור' עקיבא מכריע — אין הלכה כדברי המכריע. וטעמו של דבר — חדא [טעם אחד]: שר' עקיבא תלמיד הוא ואין כוחו גדול עד כדי הכרעה בין רבותיו. ועוד: הא [הרי]