שבת לט ע"א

דף לט - א

דתנן [קמה ב]: כל תבשיל שבא בחמין מלפני השבת, ונתבשל כל צרכו, לא יתכן בו בישול אחר בישול, ולפיכך, שורין אותו בחמין בשבת, אפילו בכלי ראשון. ^[94]

וכל תבשיל שלא בא בחמין מלפני השבת, ואינו מבושל כלל, אסור לשרותו בכלי ראשון, שכן כלי ראשון מבשל, אלא רק מדיחין אותו בחמין בשבת, מפני שהדחה אינה מביאה אותו לידי בישול. ^[95] חוץ מן המליח ישן, וקולייס האיספנין, שהם דגים מלוחים, וקלים מאד להתבשל, שאותם אסור להדיח אותם בחמין, לפי שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. ^[96] כי אפילו על ידי עירוי של מים חמים גרידא, הם מתבשלים ונעשים בכך מתוקנים לאכילה.

שמע מינה, ממה שנאמר לגבי דג ישן וקולייס האיספנין שהוא "גמר מלאכתן", שגם בישול קל נקרא בישול, וחייבים עליו מדאורייתא. ^[97]

שנינו במשנה: ולא יפקיענה לביצה בסודרין שהתחממו בחמה, ורבי יוסי מתיר.

וסוברת הגמרא, שלדברי רבנן אסור לבשל בין בחמה ובין בדבר שנתבשל בתולדות החמה, ולרבי יוסי שניהם מותרים.

ודנה הגמרא: והא דתנן, נותנין תבשיל לתוך הבור שאין בו מים בשביל שיהא שמור בו מן החום ולא יסריח [ולא גזרו שמא יבא ליישר את פני הקרקע].

ואת המים היפים הנקיים, הנתונים בכלי, מותר ליתן אותם ברעים, בתוך מקוה מים מלוכלכים, בשביל שיצננו [ולא גזרו שמא יבא להטמין ברמץ ויבא לחתות בגחלים].

ואת הצונן מותר להניח בחמה, בשביל שיחמו המים מהשמש.

לימא משנה זו, המתרת לחמם צונן בחמה, רבי יוסי היא, ולא רבנן!?

דוחה הגמרא: אמר רב נחמן, לבשל בחמה עצמה, דכולי עלמא, בין תנא קמא ובין רבי יוסי לא פליגי דשרי, כי אין חשש שמא יטעו להתיר בישול באש כשם שהותר הבישול בחמה. ^[98]

וכמו כן בישול בתולדות האור, דבר שנתחמם מהאש, כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כמו שאסור לבשל על האש עצמה, מפני שכך הוא דרך בישולו. ^[99]

כי פליגי תנא קמא ורבי יוסי, בבישול בתולדות החמה, בסודרים שנתחממו מהחמה, שמן הדין מותר לבשל בהם כמו שמותר לבשל בחמה עצמה.

מר, תנא קמא, סבר, אין לבשל בתולדות חמה כי גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור, לפי שהסודר אשר נתחמם על ידי החמה אין ניכר עליו אם נתחמם מהחמה או מהאש, והרואה אותו מבשל בסודר, יהיה סבור שמותר לבשל בתולדות האש.

ומר, רבי יוסי, סבר, לא גזרינן. ^[100] ואם כן, המשנה שהתירה לחמם צונן בחמה עצמה היא גם כדברי תנא קמא.

שנינו במשנה: ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה.

והניחה הגמרא, שהאיסור להטמין ביצה בחול הוא מאותו דין שנאמר ברישא "ולא יפקיענה בסודרין שנתחממו בחמה", דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור.

ולכן תמהה הגמרא: וליפלוג נמי רבי יוסי בהא! כשם שהתיר רבי יוסי להפקיע ביצה בסודרים שנתחממו בחמה, כמו כן יתיר להטמין את הביצה בחול שנתחמם מהחמה!?

ומתרצת הגמרא, שטעם האיסור להטמין בחול ובאבק דרכים אינו משום האיסור לבשל בתולדות החמה, אלא מטעם אחר, שרבי יוסי מודה לו, ונחלקו האמוראים מהו טעמו. ^[101] רבה אמר: זה שאסור להטמין בחול ובאבק דרכים בשבת, הוא גזרה שמא יטמין ברמץ. כיון שאינו צולה את הביצה כדרכה אלא בהטמנה בחול, עלולים הבריות לטעות ולפרש שבישול בהטמנה אינו דרך בישול, ויבואו גם להטמין ברמץ בשבת. ^[102] רב יוסף אמר: מה שאסר רבי יוסי להטמין בחול ובאבק דרכים, הוא מפני שמזיז עפר ממקומו. כי אם לא יהיה לו די חול לטמון בתוכו את הביצה, יש לחשוש שמא יבוא לחפור בקרקע להוציא ממנה חול, ועשיית גומא בשבת אסורה משום בונה. ^[103] מאי בינייהו, מהו החילוק בין טעמי האמוראים בדעת רבי יוסי? ^[104] איכא בינייהו כשיש הרבה עפר תיחוח, שאינו דבוק לקרקע. לרבה אסור להטמין גם בעפר תחוח שמא יטמין ברמץ, אבל לדעת רב יוסף בעפר תחוח מתיר רבי יוסי להטמין בו לפי שאין חשש שמא יעקור עפר מהאדמה לצורך ההטמנה, שכן העפר כבר עקור ואינו דבוק לקרקע. ^[105]

מיתיבי לרב יוסף, שפירש דרבי יוסי אוסר להטמין בחול שמא יטמין ברמץ, מברייתא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מגלגלין צולין ביצה על גבי גג שהוא רותח מחמת החמה, מפני שגג הוא תולדות חמה, וכרבי יוסי, הסובר שלא גזרו תולדות חמה אטו תולדות האור.

ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח, מפני שסיד הוא תולדות האור.

בשלמא למאן דאמר [רבה] שהטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים אסורה לדעת רבי יוסי משום גזרה שמא יטמין ברמץ, שפיר צולין ביצה על גג רותח, כי הגזירה אינה שייכת אלא בדבר שאפשר להטמין בו, כמו חול ואבק דרכים, אבל בגג רותח ליכא למיגזר, מפני שהוא מבשל על גביו, ולא טומן בו.

ומאחר ורבי שמעון בן גמליאל סבר כרבי יוסי, שלא גזרו תולדות חמה אטו תולדות האור, מותר לצלות ביצה על גבי גג רותח.

אלא למאן דאמר [רב יוסף] שאסור להטמין ביצה בחול מפני שמזיז עפר ממקומו, אם כן ליגזר שיהא אסור לגלגל ביצה על גג רותח, שמא ירצה לכסותה בעפר ויעקור מהקרקע ויבנה גומא? ^[106] ומתרצת הגמרא: סתם גג - לית ביה עפר, וכיון שאין בו עפר לא גזרינן שמא יקח עפר ממקום אחר כדי לעשות גומא. ולכן התיר רשב"ג לצלות ביצה על גבי הגג.

תא שמע קושיא לרב יוסף, המפרש שרבי יוסי מודה שאסור להטמין בחול שנתחמם מהחמה, גזירה שמא יזיז עפר ממקומו.

בסיפא של המשנה נאמר: מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין וכו', ואסרו חכמים את המים שהוחמו בשבת בשתיה וברחיצה.

בשלמא למאן דאמר [רבה] שאסור להטמין ביצה בחול ובאבק דרכים גזרה שמא יטמין ברמץ, יש לפרש כי משום כך הביאה המשנה בסיפא את המעשה דחמי טבריה, שכן היינו דדמיא להטמנה שטומן את הסילון עם המים הקרים בתוך חמי טבריה החמים, ואסור לכולי עלמא שמא יטמין ברמץ. ^[107] אלא למאן דאמר שרבי יוסי מודה שאסור להטמין ביצה מפני שמזיז עפר ממקומו, מאי איכא למימר, לשם מה הביאה המשנה את מעשה דמי טבריה הרי שם אין את החשש שמא יזיז עפר. ^[108]

ומתרצת הגמרא: מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי!? שהתנא הביאו כהמשך לאיסור הטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים, דכולי עלמא מודים בזה שאסור?

מעשה דחמי טבריה, ארישא קאי! וכך תתפרש המשנה: לא יפקיענה בסודרין. ורבי יוסי מתיר. ותנא קמא הביא סייעתא לדבריו שאסור לחמם בתולדות חמה, ממעשה דחמי טבריה.

והכי קאמרי ליה רבנן שאסרו לבשל בתולדות חמה, לרבי יוסי שהתיר:

הא מעשה דאנשי טבריא, דתולדות חמה הוא, שהרי חמי טבריה אינם מתחממים מהאש, ואם כן המים הצוננים שבסילון מתחממים ממים חמים שנתחממו שלא בתולדות האש, ואסרי להו רבנן, ^[109] הרי שתולדות חמה אסורים, דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור.

אמר להו רבי יוסי: אין ממעשה זה ראיה לאסור תולדות חמה, שכן ההוא, חמי טבריה, תולדות אור הוא, שמתחממים המים על ידי כך דחלפי אפיתחא דגיהנם, ותולדות האור אסורים מן התורה לכולי עלמא. ^[110]

פיס' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל גלגל מאי אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת כענין מליח ישן וקוליס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:

ולא יפקיענה בסודרין. ור' יוסי מתיר. ואוקמה רב נחמן [בחמה כ"ע לא פליגי דשרי] בתולדות האור כולי עלמא לא פליגי [דאסור] כי פליגי בתולדות חמה ת"ק סבר גזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור. ור' יוסי סבר לא גזרינן ואמרו ליה רבנן לרבי יוסי והא מעשה שעשו אנשי טבריא תולדות חמה הוא ואסרי להו רבנן לאנשי טבריא [אע"ג דדחי ר' יוסי ואמר תולדות אור הן קי"ל כת"ק אמר רב חסדא מדאסרו להו רבנן] שמע מיניה דבטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום.

רבה אמר גזרה שמא יטמין ברמץ. לפי טעמ' דרבה מהראוי לאסור אף מבע"י כמו בכל דבר המוסיף הבל תדע דבמתני' קאמר מעשה דאנשי טבריא משום דדמי להטמנה ואסור אף מבע"י כדאמר רב חסדא בסמוך ואמנם לטעמי' דרב יוסף משום שמזיז עפר ממקומו אינו אסור אלא בשבת והא דלא קאמר הש"ס א"ב מבע"י וצ"ל דלא מיתסר אף לרבה מבע"י משום דחול ואבק דרכים שהוא חם בע"ש מן החמה בלילי שבת הוא מצטנן לגמרי וס"ס הו"ל בשבת דבר שאינו מוסיף. וא"ת, והא חול בעצמו דבר המוסיף הבל הוא כדתנן לקמן ולא בחול הא אתמר עלה בפ' לא יחפור חול דחמימי מחמם דקרורי מקרר הלכך מטמינין בו ביצה וכיוצא בו דמתקרר והולך הוא ואינו מתחמם אבל בשאר דברים המוסיפין לגמרי אין טומנין בהן אפי' צונן גמור מדר"ח בסמוך:

מתיבי רשבג"א מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח. משום דליכ' שמא יטמין ברמץ ולא משום שמא יזיז עפר ממקומו לית הלכת' כוותי' דאיהו כר' יוסי ס"ל אבל רבנן דאסרי בסודרין הה"נ דאסרי בגג רותח דתרוייהו תולדת חמה נינהו וטעמ' דשמא יטמין ברמץ ושמא יזיז עפר ממקומו לר"י צריכה לרבנן ל"צ להו ולפיכך השמיט' רבינו הגדול ז"ל אע"פ שכ' טעמייהו דרבה ורב יוסף לר' יוסי כדי לפרש משנתינו דמודה בה ר"י:

גמרא: כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת. פירוש: שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל בן דרוסאי דשוב אין בו משום בשולי עכו"ם והלכך שורין אותו אפילו בחמין בכלי ראשון, אבל לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי והוי דבר שמתבשל בכלי ראשון כתבלין וכיוצא בזה אסור, וכדתנן בפירקין (לקמן שבת מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין.

וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין. פירוש: שמשליכין עליו מים חמים ומדיחין אותו בהם. ולמאן דסבירא ליה דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון, הכא נמי שרי להדיחו בעירוי דכלי ראשון. ואי עירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הכא לא שמדיחין אותו בקלוח מים שהוא מערה מכלי ראשון קאמר, אלא לאחר שעירה אותן בתוך כלי שני מדיחו בתוכן, וכדתנן (לקמן שבת מב, ב) אבל נותן הוא לתוך הקערה ולתוך התמחוי. ולקמן גבי ההיא מתניתין דהאלפס והקדירה (שם בעמוד א בד"ה האלפס) נאריך בה בסייעתא דשמיא.

רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ ורב יוסף אמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו. והא דרבה ורב יוסף לרבי יוסי בלחוד הוא דאיצטריך אבל לרבנן לא איצטריך, דאינהו אפילו להפקיעה בסודרין אסרי משום תולדת האור ואף על גב דליכא לא משום גזירת רמץ ולא משום גזירת שמא יזיז עפר ממקומו. ואף על פי שהביא הרב אלפסי ז"ל הא דרבה ורב יוסף, לברור פירושא דמתניתין בלבד הוא שכתב כן.

הא דאמרינן: מאי בינייהו עפר תיחוח. פירש רש"י ז"ל: דלמאן דאמר שמא יטמין ברמץ איכא, ולמאן דאמר שמא יזיז עפר ממקומו ליכא, דהא בעפר תיחוח ליכא משום גומא.
ואיכא למידק מדאמרינן בפרק קמא דביצה (ז, ב. ח, א) גבי דקר נעוץ, והא קא עביד כתישה, בעפר תיחוח, והא קא עביד גומא, הא מני רבי שמעון היא דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אלמא בעפר תיחוח איכא משום גומא. ויש לומר דהכא בעפר תיחוח הרבה בעומק ומן הצדדין דבעפר תיחוח ממש ליכא משום גומא, אבל התם בעפר תיחוח מועט שכשיסתלק העפר התיחוח נעשה גומא בדפנות של קרקע קשה.
ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למה דחק והעמידה שם אליבא דרבי שמעון בלבד, ואפשר נמי דלית הלכתא כרבי שמעון, לוקמה בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא לכולי עלמא. ועוד היכי קא מקשינן להדיא והא קא עביד גומא, דמנא ליה דבעפר תיחוח מועט קאמר דלמא בדאיכא טובא דליכא גומא, דעפר תיחוח סתם טובא משמע וכדהכא.
ומצאתי כאן לרבנו האי גאון ז"ל שפירש בהיפך, דלמאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ ליכא דרמץ בעפר לא מיחלף, אבל למאן דאמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו איכא, והשתא אתיא ההיא דמסכת ביצה שפיר.
אלא דקשיא לי דהא אותבינן ממעשה שעשו אנשי טבריא ואמרינן בשלמא למאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה, ואם איתא אפילו למאן דאמר שמא יטמין ברמץ היכי ניחא והא לא דמיא לרמץ, דמי דמיא הטמנה במים טפי לרמץ מהטמנה בעפר תיחוח. וצ"ע.
ולרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ בדין הוא דאפילו מבעוד יום נמי ליתסר, וכדאסרינן נמי בכל דבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום וכטעמא דמעשה שעשו אנשי טבריא שאסרו להם חכמים משום הטמנה לדעת רב חסדא ואף על גב דהתם מבעוד יום היה, אלא היינו טעמא דלא מיתסרא מבעוד יום לרבה משום דכל שהוחם בערב שבת מן החמה מצטנן הוא לגמרי בליל שבת והוה ליה בשבת דבר שאינו מוסיף הבל.
ואם תאמר ורב יוסף מאי טעמא לא אמר כרבה, אטו לית ליה גזירת הטמנה בדבר המוסיף הבל. כתב מורי הרב ז"ל דקסבר שלא גזרו אלא בדבר המוסיף מצד עצמו כגון גפת ומלח וכיוצא בהן, אבל הכא שאין חומן מצד עצמן אלא מחום השמש וכשתסלקם ממקומן יתקררו הלכך אפילו במקומן לא גזרו.
ואם תאמר והא חול דבר המוסיף הבל הוא ולכולי עלמא ליתסור משום הטמנה ואפילו מבעוד יום, וכדתנן (לקמן שבת מז, ב) אין טומנין לא בסיד ולא בחול. יש לומר התם בתבשיל רותח אבל צונן לא, וכדאמרינן עלה בפרק לא יחפור (ב"ב יט, א) דחמימי חמים דקרירי קריר.
ויש לי לומר לפי פירושו של רבנו האי גאון ז"ל, דרב יוסף לא פליג עליה דרבה דאיהו נמי אית ליה גזירת הטמנה, אלא שהוסיף בטעמו לומר דאפילו בדבר שאין בו משום הטמנה כעפר תיחוח אפילו הכי אסור משום שמא יזיז עפר ממקומו. ואף על גב דבמתניתין אבק דרכים קתני דבדידיה לכולי עלמא איכא משום גזירת הטמנה, ניחא ליה למינקט טעמא דשייך בעפר ואבק ולאשמעינן דאבק לאו דוקא.
והא דאקשינן לרב יוסף ממעשה שעשו אנשי טבריה, ואמרינן בשלמא למאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה אלא למאן דאמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו מאי איכא למימר, דאלמא רב יוסף לית ליה כלל בכי הא גזירת הטמנה, דאי לא לימא ליה רב יוסף תרתי אית ליה והתם משום הטמנה. לא היא, אלא משום דרב יוסף פריש טעמא דהא מתניתין דלא יטמיננה בחול משום שמא יזיז עפר ממקומו, ועלה אייתי הא דאנשי טבריא על כרחין בתר טעמא דההיא גרירא, והלכך אקשינן ליה מיניה, ולעולם רב יוסף מודה הוא לרבה דמודה רב יוסף בכל דבר דאיכא למיגזר משום הטמנה, אלא דהא מתניתין עיקרה משום שמא יזיז עפר הוא דנפקא מינה אפילו לעפר תיחוח.
ועם פירושו של רבנו האי גאון ז"ל גם כן איתרצא לי קושיא אחריתי דקשיא לי, רבה אמאי נקט רמץ דמוסיף הבל הוא הא משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל נמי אסור, אלא דרבה לאו משום דבר המוסיף הבל נקט לה אלא משום דאבק דמי לרמץ. ואפשר נמי דלפירושו של רש"י ז"ל כן, ואבק ועפר תרווייהו לרמץ דמי ובדידיה מיחלפו.
ולכולי עלמא אפילו תימצי לומר דבעפר תיחוח ממש שייך איסור גומא בפירות לא שייך, דאם כן אסור ליטול קמח ביום טוב ללוש אליבא דרבי יהודה דומיא דדקר נעוץ בעפר תיחוח. וגרסינן הכא בירושלמי (ה"ג): תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרין, ואמרינן מתני' פליגא על רבנין דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים, ופרקינן שניא היא שהוא עושה חריץ, אילו אסר בקמח יאות, אלמא בקמח אין בו משום חריץ ומשום גומא.

רשב"ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח. והא דרשב"ג סבירא ליה כרבי יוסי, דאילו לרבנן דאסרי אף תולדות חמה אף זה אסור. ובהדיא גרסינן בירושלמי (שם): מתני' פליגא על רבנין דהתם, דתני רשב"ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח וכו', מה עבדין ליה רבנן דתמן, פתרין לה חלוקין על רשב"ג.

אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום. איכא למידק למה לן ממעשה שעשו אנשי טבריא, והא בהדיא תנן (לקמן שבת מז, ב) אין טומנין לא בגפת ולא במלח וכו', וההיא ודאי אפילו מבעוד יום קאמר, מדתנן (לקמן שבת מט, א) טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, ומדקתני אין מטלטלין אותן שמע מינה דטומנין דקאמר היינו מבעוד יום, דאי לאחר שחשיכה היאך טומנין והלא אין מטלטלין אותן, אלא ודאי מבעוד יום, ומה שהתיר בגיזי צמר אסר בגפת דהיינו אפילו מבעוד יום.
ויש מפרשים דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בין השמשות וכרבי דאמר (לעיל שבת ח, ב) כל שהוא משום שבות לא גזרו בבין השמשות, והלכך בגיזי צמר אף על פי שאין מטלטלין אותן בשבת בבין השמשות התירו, אבל בגפת שהוא מוסיף הבל לא. ואם תאמר כיון דבין השמשות לא גזרו בשל דבריהם, אם כן אפילו בדבר המוסיף הבל יטמין כדרך שהוא מטמין מבעוד יום. איכא למימר דבאיסור הטמנה החמירו. כך תירצו בתוס'.
ויש מפרשים דהכי קאמר ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להם חכמים בטלה הטמנה, כלומר: שעל אותו מעשה גזרו עליה, דומה למה שאמרו מעדותו של רבי יוחנן בן גדגדא נשנית משנה זו.
ומהא שמעינן דמטמין בדבר המוסיף התבשיל אסור אפילו בדיעבד. וכתב הרמב"ן ז"ל ודוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה אין לחוש.

ואם תאמר היכי מפרש רב חסדא מעשה דאנשי טבריא משום הטמנה, והא ההוא טעמא דהטמנה ליתיה אלא לרבה בלבד ואליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לא נאסר אלא משום דגזרינן בתולדת חמה, ואפילו לרבי יוסי נמי אליבא דרב יוסף ליתיה אלא משום תולדת האור. ויש לומר דרב חסדא כרבה סבירא ליה דמשום גזירת הטמנה היא, ורבנן נמי משום תרי טעמי אסרי להו משום דהוחמו בשבת ומשום הטמנה בדבר המוסיף הבל. דקסבר רב חסדא דאסיפא קאי כיון דלא תני לה בתר ההיא דרישא ובין רבנן בין רבי יוסי מודו בה, וכיון דאמאי דקא מודי ביה רבי יוסי לרבנן קא מייתי לה, הא משמע דבין רבי יוסי בין רבנן חד טעמא אית להו בההוא מעשה. דאי לא, לא ניחא למימר דהכי קאמר לא יטמיננה באבק דרכים לרבנן משום תולדת חמה ולרבי יוסי משום הטמנה, ומעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים, לרבנן משום תולדת חמה ולר' יוסי משום הטמנה, דזה דבר רחוק שיביא מעשה על הודאת בעלי המחלוקת ושיהא הטעם מוחלק לגמרי. ולפי פירוש זה ההיא דאבק דרכים, נמי משום תרתי אסור לרבנן.
ועוד תדע לך, דאי לאו הכי מאי קא מייתי עלה מעשה שעשו אנשי טבריא, דמבעוד יום היה, וכדאמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא וכו' בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, ואילו חלוקת רבי יוסי ורבנן במטמין בשבת היא אבל מערב שבת לכולי עלמא שרי. אלא כדאמרן, דההיא דחול ואבק דרכים לכולי עלמא משום הטמנה אית בה לדעת רבה ורב חסדא דמפרשי לה דאסיפא קאי, ולומר דלכולי עלמא אסור ואפילו מבעוד יום ואפילו בתולדת חמה בדבר שאינו מצטנן בלילה כחמי טבריא, והוא הדין לחול ולאבק דרכים בשבת דאיכא משום הטמנה, ומה שלא אסרו בהן מבעוד יום מפני שהן מצטננין בלילה לגמרי כמו שכתבנו למעלה (בד"ה הא).
ויש לדחות, דמדקאמרו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין קא מייתו ראיה, ולומר דמינה שמעינן דחמין שהוחמו בתולדת חמה אסורין בין בשתיה בין ברחיצה. ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן נצטרך לומר דרבנן דרבי יוסי לית להו לגמרי כרבנן דאמרו להם, דרבנן דטבריא על כרחין משום הטמנה אסרו, דאי משום איסור תולדת חמה בלבד והלא מערב שבת הביאוהו ומשהה על גבי תולדת חמה לא שמענו מי שמחמיר עליו לשהות, וכל שכן למאן דאמר להחזיר תנן, ועוד דאילו כן נלמוד ממנה דלשהות תנן. ואם תאמר דלא אסרו להם אלא סילון הפתוח שהמים נגרין תמיד ואלו ששותין בשבת עכשיו הוחמו לאחר חשיכה, אבל סילון הסתום שבאו מימיו בתוכו מערב שבת מותר, לא היא, דמידי הוא טעמא אלא לרב חסדא, הא איהו קאמר דממה שאסרו להם חכמים בטלה הטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום, שמע מינה שהוא סובר דאפילו אותן שנשתהו שם מבעוד יום אסור כנ"ל. ומשום הכי כתב הרב אלפסי ז"ל לחלוקתן דרבה ורב יוסף, אף על פי שפסק בתולדת חמה כרבנן.
ויש מפרשים דקסבר רב חסדא דאפילו לרבנן דאסרי תולדות חמה הני מילי לבשל בהם לכתחילה בשבת, אבל מותר להניח קיתון של מים צונן מערב שבת באמבטי של חמי טבריא. דמאי אמרת גזירה שמא יעשה כן מערב שבת בתולדת האור, אפילו עביד הכי ליכא איסורא דאורייתא, ועוד אפילו על גבי האש ממש התירו (לעיל שבת יח,ב) לשהות קדירה חיה מיהא לכולי עלמא, הלכך כשאסרו להם חכמים לא משום תולדת חמה אסרו אלא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל. ואינו מחוור בעיני. דאם כן למה הביאוהו גבי לא יטמננה בחול ובאבק דרכים דלרבנן לא הוי טעמא אלא משום תולדת חמה, אלא אם תאמר כלשון הראשון שכתבתי דרבנן נמי בההיא דחול משום תרי טעמי אסרי לה.

המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו או דבר שאין צריך בישול כלל פטור אבל אסור אבל שרייתו במים חמין או בתולדת האור לפי שעה מותר מעתה כל שבא בחמין מערב שבת ר"ל שנתבשל כל צורכו שורין אותו בחמין בשבת וה"ה נתינתו בתולדות האור כגון בין הבגדים החמין שאינם על האור וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו במים חמין אבל לא שורין ר"ל לעכבו לשם הואיל וצריך בשול חוץ מדג מליח ישן וקוליס האספלנין והוא דג רך אף במליחה חדשה שזה וכיוצא בו אם לא בא בחמין מאתמול וצריך בישול מעט הדחתו היא גמר בשולו ותנור גרוף מבעוד יום יש דנין אותו כתולדות האור להתיר נתינת צונן בתוכו כל שנתבשל בכדי צורכו מבערב אלא שיש להחמיר לדונו כאור עצמו אחר שדרך אפייתו בגריפה וכן אף בכירה אע"פ שאין דרך בשולה בגריפה הואיל ומקום האור לשם אין זה תולדה:

הסיד אע"פ שהוא דבר המוסיף הבל לא נאסר להטמין בו צונן כמו שביארנו אבל אם הוא רותח הרי הוא תולדת האור ואסור לגלגל בו ביצה בשבת אבל מגלגלין אותו על גג רותח שרתחהו חמה וסיד זה יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילין ואינו כלום שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זזה ממנו רתיחה שמכח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי:

אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפי' מבע"י מיכן יש לדקדק שלא אסרו ההטמנה אלא במה שנאסר להשהות כגון בשיל ולא בשיל לר' חנניא או מצטמק ויפה לו לר' יהודא אבל אם הוא כמאכל בן דורסאי לר' חנניא או מצטמק ורע לו לר' יהודא מותר להטמינו ואפי' בדבר המוסיף דהשתא להשהות ע" גגחלים דאיכא למיחש לחתוי שרי להטמין בגפת וזבל דליכא למיחש לחתויי ולא נאסרו אלא משום גזירת רמץ לא כ"ש ולא נאסרת ההטמנה אלא בדבר שנאסר להשהות שהפריזו חכמים וגזרו כל דבר המוסיף הבל משום גזירת רמץ ואע"ג דליכא למיחש בהו לחתויי משום גזירה אסרו אותם אבל כל דבר שהוא מותר להשהות מותר להטמין שאם אתה אומר שההטמנה נאסרה בכל דבר א"כ היאך לומד דבר זה ממעשה טבריא ההתם מתחממין המים בשבת והילכך אע"פ שהתחילו ועשו מע"ש אסורין אבל הכא שבישל כל צרכו וגם הוא מצטמק ורע לו שלא נהנה מתוספת חימום שבת כלל למה יאסר א"ו מדיליף מהתם ש"מ דלא נאסרה אלא כשמתחממת ומוספת בישול בשבת לר' חנניא שלא היא כמאכל בן דורסאי ולר' יהודא שהיה מצטמק ויפה לו שנהנה מחימום שבת וראיתי שר"ת זצוק"ל כתב דאפי' ר' חנניא מודה שאין טומני בדבר המוסיף הבל ואפי' מטין קדרה שבישלה כל צורכה גזירה שמא יטמי ברמץ או שמא ירתיח ואינו נראה לי דהא ברמץ גופי' הוי שרי ובמוסיף הבל דגזרי' או רמץ אסור ושמא ירתיח לא נאמר אלא לאחר חשיכה אבל קודם חשיכה ירתיח וירתייח מה יעשה לנו:

בד"ה כל שבא כו' היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה כו' עכ"ל ק"ק דהא גבי שמן בעין אמרי' לקמן דאין כלי שני מבשל ושמן בעין לא שייך ביה למתק וי"ל דשאני התם דמפסיק כלי דכה"ג משני לקמן ודקאמר התם ש"מ דכלי שני אינו מבשל היינו נמי דבכה"ג אינו מבשל היכא דמפסיק כלי וק"ל:

בד"ה שמא יטמין כו' ואטו סודרין שנתחממו באור לא בעי רבי יוסי למגזר כו' עכ"ל ולעיל דאמרי' דלא גזרי' תולדות חמה אטו תולדות אור לר' יוסי היינו נמי בהפקעת סודרין ומשום דאין דרך לחממן כו' כמ"ש התוס' הכא ומיהו ק"ק דא"כ גבי ולא יטמיננהו בחול ובאבק אמאי לא קאמר לר"י טעמא דגזרו משום תולדות אור וצ"ל נמי התם דאין דרך לחמם חול ואבק דרכים ולקמן נמי מייתי דרבנן לר' יוסי ממעשה דאנשי טברי' דתולדות חמה הוא וגזרו ביה משום תולדות אור אהפקעת סודרין צ"ל נמי לדברי התוספות דאין דרך הטמנה בתולדות אור בכך כמעשה דאנשי טבריא וצ"ע:

בד"ה מפני שמזיז כו' וקשה לריב"א דהא ליכא איסורא דאורייתא כו' לר"ש דאמר מלאכה שאינה כו' עכ"ל ואע"ג דאיסורא דרבנן ודאי איכא נמי לר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה כמ"ש התוס' בפ"ק דביצה מ"מ קשיא ליה כיון דאיירי בעפר דבוק וקשה לפירש"י ולאו ודאי יזיז לית לן למגזר ביה שמא יזיז דהא אי נמי יזיז ליכא איסורא דאורייתא דה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וק"ל:

בא"ד ובלאו הכי איכא בינייהו כו' וכגון מעשה דאנשי טבריא דשייך יטמין כו' עכ"ל יש לדקדק דהא ליכא בינייהו דלמ"ד נמי שמא יזיז הא מסיק דאוסר ר' יוסי מעשה דאנשי טבריא משום דתולדות אור הוא וי"ל דכגון מעשה דאנשי טבריא כו' לאו מעשה דאנשי טבריא גופיה קאמרי דההיא ודאי דליכא בינייהו אלא בכגון זה דהיינו שאם הטמין צוננין בחמי חמה דומיא דמעשה טבריא דשייך שמא יטמין ולא שייך שמא יזיז ומהרש"ל כ' דה"פ דשייך יטמין וא"כ מעשה אסיפא קאי ויהיה אסור להטמין ביצה בחול אף מבע"י אבל למ"ד מפני שמזיז כו' עכ"ל ואין דבריו מובנים דהא למ"ד נמי משום שמא יזיז מודה דמבע"י אסור להטמין ביצה בחול משום שמא יטמין ברמץ כמ"ש התוס' בהדיא לקמן אלא דבשבת הוצרך לטעמא דשמא יזיז וא"כ אכתי ליכא מידי בינייהו וק"ל:

בא"ד ועוד פי' ר"ת כו' שמזיז עפר ממקומו והוי חופר שהוא תולדה דחורש כו' עכ"ל ולפירושו יש לקיים פירש"י דמעיקרא דבעי העפר לכסות הביצה וה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וכיון דודאי מזיז בעפר תיחוח איסורא דרבנן איכא ולכך קאמר ליגזור דאיסורא דרבנן הם גזירה כמ"ש התוס' לעיל ומהרש"ל כתב בזה דחוקים ואין להאריך בהם וק"ל:

בד"ה איכא בינייהו כו' והא דמשמע בביצה דבעפר תחוח נמי שייך גומא כו' עכ"ל ולא ניחא ליישב לפרש"י כפי' ר"ת לעיל דעפר תחוח דהכא איירי בתיחוח כ"כ שנטמנת הביצה בו מאליה ולא שייך ביה קעבד גומא דא"כ לא הוצרך רש"י לפרש גבי שמא יזיז דאיירי בעפר הדבוק וקשה אלא בעפר תיחוח נמי כההיא דפ"ק דביצה נמי שייך גומא וק"ל:

בד"ה ואין מגלגלין כו' ולמ"ד דשמא יטמין ברמץ א"ש כו' דבחול נמי אם אינו מטמינו בו אלא מגלגלו ע"ג שרי עכ"ל אבל למ"ד שמא יזיז אף אם אינו מטמינו אלא מניחו בחול ע"ג אסור וכ"כ הרא"ש ולפי זה המ"ל בגמרא דאיכא בינייהו הך מלתא דאם אינו מטמינו אלא מניחו ע"ג החול למ"ד משום שמא יטמין ליכא ולשמא יזיז איכא וק"ל:

בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז וא"ת לרב יוסף אטו מי לית ליה גזירה שמא כו' כצ"ל וכ"ה בספרים מדוייקים ומלת ולגזור טעות הוא שנפל בתוס' ואהך פירכא בתרייתא דפריך ממעשה דאנשי טבריא למ"ד שמא יזיז מאי איכא למימר קשיא להו ומאי קשיא דהא ע"כ רב יוסף דאית ליה שמא יזיז אית ליה נמי שמא יטמין ושפיר מייתי מאנשי טבריא דדמיא להטמנה על הטמנת ביצה בחול ותירצו דלית ליה למגזור שמא יטמין אלא מבע"י והך דביצה בחול לא איירי במתניתין אלא בשבת ומשום שמא יזיז ומאי מייתי ממעשה דאנשי טבריא דדמיא להטמנה וה"מ התוס' להקשות הך קושיא לעיל אהא דקאמר איכא בינייהו עפר תיחוח דלמ"ד שמא יזיז ליכא הא ע"כ דאית ליה נמי שמא יטמין וכמו שהקשו התוס' על דברי המקשה אלא משום דאיכא לפרושי הא דקאמר איכא בינייהו עפר תיחוח היפך מפירש"י דלמ"ד שמא יטמין ליכא ומשום שמא יזיז איכא כמ"ש הר"ן בשם רבינו האי והשתא אין מקום לקושית התוס' לעיל רק הכא ולפי הטעות שנפל בספרים שלפנינו בתוס' אלא למ"ד שמא יזיז לגזור וא"ת לרב יוסף כו' הבין מהרש"ל שקושיות התוס' הוא אפירכא קמייתא והאריך בדחוקים רחוקים ואינו כן אבל מלת לגזור הוא טעות בתוספות וכאן מקום קושייתם בפירכא בתרייתא והדברים ברורים ודו"ק:

בגמ' אלא למ"ד שמזיז עפר ממקומו לגזור לפי' התוס' שפירשו מפני שמזיז עפר דהיינו שע"י שתוחב ומטמין הביצה בחול הוא מזיז העפר יש להקשות מאי פריך המקשה הא אינו מטמין ותוחב הביצה אלא מגלגל ויש ליישב דאעפ"כ א"א שע"י הגלגול הוא מזיז עפר קצת:

ברש"י ד"ה כל שבא וכו' שהרי נתקן כבר כצ"ל והוא ס"ד:

ד"ה מדיחין וד"ה אבל לא הכל דבור אחד הוא:

ד"ה ובא מעשה וכו' דליכא למיגזר שמא יזיז ואסרו להו כצ"ל והוא סוף דבור:

תוס' ד"ה מפני שמזיז עפר וכו' והשתא א"ש דסתם גג לית ביה עפר כ"כ שיוכל להטמין ר"ל שיתחוב ויטמין הביצה בתוך העפר וע"י אותה התחיבה יזיז את העפר:

בא"ד וכגון מעשה דאנשי טבריא דשייך יטמין ולא שייך יזיז ר"ל וא"כ לרב יוסף הוא שרי והיינו אם חמי טבריא מקרו חמי חמה אבל אם הם חמי האור כדמסיק לר' יוסי משום דמחלפי אפיתחא דגיהנם גם ר' יוסי מודה דאסור אפי' לרב יוסף ודו"ק:

בא"ד ועוד פירש ר"ת וכו' והוי חופר שהוא תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח וכו' אבל מ"מ צ"ל דלאו דוקא קאמר תולדה דחורש בעפר תיחוח והוי איסור דאורייתא דא"כ קשה אמאי קאמר לגזור הל"ל ליתסר כמו שהקשו התוס' לעיל דאי הוי איסור דאורייתא לא שייך לתרץ הכא כמו שתירצו לעיל מזה משום דכל איסורי דרבנן הם גזירה וכו':

בא"ד וקשה לפירושו דאמאי פליג רבה וכו' ר"ל בשלמא לפי' קמא דר"ת דפירש משום טלטול עפר מוקצה איכא למימר דרבה סבר דטלטול מן הצד אינו טלטול וכן לפירש"י דפירש דשמא יזיז היינו דגזרינן שמא יחפור בקרקע קשה איכא למימר דרבה ס"ל דלא חיישינן להכי לשמא יחפור אבל לפי' זה של ר"ת שמפרש שע"י שהוא תוחב הביצה בחול הוא עושה גומא והוי תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח א"כ הוא עושה בודאי גומא ומזיז העפר כשמטמין ותוחב הביצה א"כ אמאי פליג רבה אהאי טעמא:

ד"ה איכא בינייהו עפר תיחוח וכו' והא דמשמע בביצה דבעפר תיחוה נמי שייך גומא וכו' עיין בהר"ן דמתרץ לפירש"י דבעפר תיחוח לגמרי לא שייך גומא שהביצה נשקעת מאליה כמו שכתבו התוס' לעיל אבל נ"ל דלא מתיישב תירוץ זה לפירש"י דא"כ למה כתב דשמא יחפור בקרקע קשה הא בלא חפירה אפי' כשהעפר תיחוח שייך גומא אא"כ יהיה תיחוח ביותר אבל תימה לי מאי מקשין התוס' על פירש"י דלמא רש"י ס"ל כמו שכתבו ותירצו התוס' לפי' ד"ת אליבא דרבה דלא שייך גומא אלא כשנוטל העפר בידו ונשאר מקום הגומא אבל בנעיצת הביצה לא שייך גומא לפי שאינה ניכרת ודו"ק:

ד"ה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור וא"ת לרב יוסף אטו מי לית ליה גזירה שמא יטמין ברמץ וכו' הא דלא הקשו התוס' קושיא זו לעיל בפלוגתא דרבה ורב יוסף יש ליישב דלעיל ה"א דאין ה"נ דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אבל השתא מדפריך המקשה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור משמע דלרבה ניחא א"כ ש"מ דפליגי וסברא הוא כמו שרבה לא ס"ל טעמו של רב יוסף כמו כן רב יוסף לא ס"ל טעמו של רבה לכך מקשין התוס' כאן וא"ת אטו לרב יוסף מי לית ליה גזירה שמא יטמין וכו' ויש מוחקין בתוס' תיבת לגזור וגורסין אלא למ"ד שמא יזיז וכו' וקאי דבור זה אהא דפריך גמ' ממעשה דטבריא בשלמא למ"ד גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה אלא למ"ד שמא יזיז מאי איכא למימר:

בא"ד וי"ל דמבעוד יום איכא למיגזר וכו' יש לדקדק א"כ לפי זה כשמטמין הביצה בחול או בעפר דרכים מבע"י גם זה רב יוסף מודה דאסור משום גזירה שמא יטמין ברמץ ולא פליג רב יוסף אטעמא דשמא יטמין ברמץ אלא היכא שמטמין בשבת עצמו ומעשה דטבריא מבע"י היה כדמשמע בגמ' לקמן בסמוך ומתני' דלא יטמיננה בחול ובאבק וכו' מיירי בשבת וא"כ יש להקשות מאי מייתי ממעשה טבריא דהיה מבעוד יום הא מבעוד יום כ"ע מודו ובשלמא לרבה דמעשה טבריא קאי אסיפא דלא יטמיננה בחול וכו' דמודה בה ר' יוסי איכא למימר היא גופה אתא לאשמעינן דכמו דמעשה דטבריא אסרו מטעם דדמיא להטמנה ה"נ הא דקאמר לא יטמיננה בחול וכו' הוי נמי מטעם הטמנה לאשמעינן דאין חילוק בין מטמין מבעוד יום ובין מטמין בשבת דלעולם בשמטמין בדבר המוסיף הבל גזרינן שמא יבא להטמין ברמץ כדאמר רבה אבל לרב יוסף דס"ל דמעשה דטבריא ארישא קאי אולא יפקיענה בסודרין דמיירי בשבת ורבנן הוא דמייתי לה להוכיח דגזרינן תולדה דחמה אטו תולדות האור א"כ מאי מייתי ממעשה דטבריא הא מעשה דטבריא הוה מבע"י ואסרו מטעם הטמנה כשמטמין מים צוננים בחמין המוסיפין הבל אפי' חמין מתולדות חמה לא גרע ממטמין מבע"י בצמר ובמוכין המוסיפין הבל דגזרו משום שמא יטמין ברמץ אבל במפקיע בסודרין דליכא איסורא אלא משום גזירה תולדה דחמה אטו תולדות האור אימא לך דלא גזרינן ומותר ויש ליישב דרב יוסף דאמר דמעשה דטבריא ארישא קאי ורבנן הוא דאמרי לה ס"ל דמעשה טבריא לא מטעם הטמנה אלא משום דבסילון היו נקבים וכשהיו רוחצין בשבת היו פותחין הנקבים ומתערבים המים הצוננים בחמין וגזרו מערב בתולדות חמה אטו מערב בתולדות אור ולכך מייתי רבנן שפיר ראיה מינה דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור ור' יוסי השיב להן דחמי טבריא לאו תולדות חמה הן אלא תולדות האור כדמפרש ואזיל וק"ל:

רש"י בד"ה והא דתניא כו'. צ"ל והא דתנן כו' בפ' חביות נותנין כו' והד"א:

תוס' בד"ה מפני שמזיז כו' ליגזר שמא יחפור כו' כצ"ל:

בא"ד מעשה דאנשי טבריא כו'. נ"ב הכי פריך דשייך יטמין א"כ מעשה אסיפא קאי ויהיה אסור להטמין ביצה בחול אף מבעוד יום אבל למ"ד מפני שמזיז א"כ מעשה דאנשי טבריא ארישא קאי וא"כ הא דלא יטמיננה בחול כו' דוקא בשבת איירי עיין באשר"י:

בא"ד והוה חופר שהוא תולדה דחורש. נ"ב ואין להקשות א"כ אמאי קאמר ליגזור הא דאורייתא הוא שחופר גומא די"ל דה"ק אפילו את"ל דאינו חופר גומא ממש אף לר' יוסף משום דלא שייך גומא אלא כשנוטל עפר בידו מן הקרקע ונשאר גומא כו' כמו שמפרשים התוס' לקמן מ"מ אסור מדרבנן א"כ ליגזור נמי הכא כו' ודו"ק:

בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז כו'. נ"ב נ"ל דמשום הכי מקשי התוס' הכא מדפריך המקשה מרשב"ג אלא למ"ד כו' מאי פריך דילמא איהו אליבא דר' יוסי קאמר ורשב"ג לא ס"ל הכי אלא ש"מ אליבא דכ"ע אמר שהטעם הוא משום מזיז ולא משום שמא יטמין כו' א"כ קשה אטו מי לית ליה גזירה דהטמנה כו' ודו"ק. א"נ לעיל ליכא לאקשויי דדילמא רב יוסף מוסיף אדרבה וסבירא ליה תרוייהו טעמי ומאי בינייהו דקאמר לאו דוקא מאי בינייהו בין רבה ובין רב יוסף אלא רצה לומר מאי בינייהו בין הני תרי טעמי ודו"ק. (עיין במהרש"א היטב) (תירוץ האחרון מצאנו במקום אחר מכתיבת ידי הרב ז"ל):

רש"י ד"ה שמא יטמין. ותרווייהו דרך הטמנה כו'. נ"ל פי' לפירושו דיטעה לומר דדרך הטמנה הוא שגורם ההיתר. דלא אסרה תורה אלא דרך בישול שהוא אצל או ע"ג האש. משא"כ בהפקעת סודרין אין לו במה לתלות ההיתר רק מחמת תולדת חמה אבל תולדת האש ודאי כאש דמיא. ולא יטעה לתלות ההיתר מחמת תולדה. ובזה שוב לא נצטרך לדברי התוס' ולמה שנדחק המהרש"א לדבריהם:

תוס' ד"ה כלי. לפי' רשב"א דמפרש דעירוי כו'. נ"ל דצ"ל רשב"ם. עי' לק' מב ב תד"ה אבל:

גמרא דחלפי אפיתחא דגיהנם. עיין חולין דף ח ע"א תוס' ד"ה בחמי טבריא:

גמרא. וכל שלא בא בחמין מלפני שבת מדיחין אותן בחמין.
משמע דדוקא להדיח מותר אבל לשרות אף בכלי שני אסור וכמו שדייקו בתוס'. וא"ת תיקשי מלקמן דנותן תבלין לתוך הקערה. וי"ל דתבלין שאני דגם בכלי ראשון אינו אסור אלא מדרבנן. ומש"ה בכלי שני שרי לגמרי. דהא חזינן דיש חילוק בין תבלין לשאר דברים. דהא ר"י דמתיר ליתן תבלין לכ"ר מ"מ מודה דשאר דברים אסור. א"כ י"ל דגם רבנן מודו בתבלין דמדאורייתא שרי. אף בכ"ר. ותדע דהא לרב ששת לקמן בפ' תולין (קלח ע"א) דליכא מידי דחד תנא מחייב חטאת ולחד תנא מותר לכתחילה. על כרחין צריכין לפרש כן דגם לרבנן מדאורייתא שרי ובתוס' דחקו בזה.
שם גמרא רבה אמר [טעמא דר"י דאסור להטמין בחול] גזירה שמא יטמין ברמץ. [ורב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו והוי חופר גומא. רש"י].
יראה דרבה לשיטתיה לעיל בפ"ב (דף לא ע"ב) דהקשה על עולא [דמוקי ר"י דפתילה נמי כר' יהודה] וכיון דלדידי' ר"י סבר כר"ש ליתא לטעמא דמזיז עפר דנהי נמי דחופר גומא הא מ"מ הוי משאצ"ל. ורב יוסף ס"ל כעולא דר"י ס"ל כר"י במשאצ"ל:
ובתוס' פירשו דחששא דשמא יזיז עפר היינו שיחפור כדי ליתן הביצה בתוכה, דאל"כ ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עלי'. ויש להבין ממנ"פ אי סברי דרב יוסף סבר כעולא א"כ מה הקשו עליה מר"ש, הא ר' יוסי סבר כר"י, ואי סברי דר"י כרבה סבר מה צורך להו להקשות מר"ש הו"מ להקשות יותר דר"י דהכא אדר"י דפתילה, וי"ל דודאי י"ל דר"י סבר כעולא דר' יוסי כר' יודא, אלא דקשיא להו אפרכת הש"ס בסמוך, כיון דעכ"פ דלר"ש ליכא איסור דאורייתא א"כ דלמא רשב"ג כוותי' דר"ש ס"ל:

תד"ה מפני שמזיז וכו', ובלא"ה א"ב טובא בגג וכו'.
קשה לי הא דמותר בגג בעפר לרבה היינו במגלגל בעלמא לא בדרך הטמנה, וא"כ למאי צריכי לאריכות הזה דא"ב בגג שיש בו עפר ולא בפשוטו דבחול ואבק דרכים עצמו הא"ב דלרבה אסור רק הטמנה אבל גלגל שרי ולר"י אסור, וצ"ע:

בא"ד וקשה לפירושו דאמאי פליג רבה וכו'.
קשה לי כי היכי דלרש"י ניחא דכולהו ס"ל דלית בזה משום עשיית גומא יהי' מאיזה טעם שיהי' פשיטא דלפר"ת י"ל דרבה ס"ל דלית בי' משום גומא ומה קשה לר"ת יותר מלרש"י.
וביותר דהא מדפרכינן אלא לר"י נגזור מוכח דגם לר"י לית בי' משום גומא דאורייתא רק מדרבנן מדקאמר נגזור, א"כ איך שייך לעשות קושיא על רבה דאמאי לא גזר, וצ"ע:

גמרא אלא למ"ד [היינו לרב יוסף דסבר דטעמא דר"י דאסור להטמין בחול לאו משום שמא יטמין ברמץ הוא אלא] מפני שמזיז עפר ממקומו, מאי איכא למימר בטעמא דאסרו חכמים מעשה דטברי' דהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין].
ואף דע"כ גם רב יוסף אית לי' גזירה דשמא יטמין ברמץ דהא מה"ט אסור להטמין בדבר המוסיף הבל היינו דוקא שיטמין מבעוד יום ואתי לחתויי אבל משחשכה ליכא למיחש כמו דליכא למיחש שמא יבשל בשבת, וא"ת מדאמרינן בספק חשכה טומנין את החמין, משמע משחשכה אסור, וי"ל [לרב יוסף דמבעוד יום חמור משחשכה] דלא בא למעט משחשכה אלא דאשמעינן הא גופא דאף בספק חשכה מ"מ מותר, ולא אמרינן דלמא יום הוא ולתסר דהא מבעוד יום אסור, וא"ת למה באמת מותר ודלמא יום הוא, וי"ל כיון דבבין השמשות מכל מקום אסור לבשל וליכא חששא דשמא יטמין ברמץ מש"ה שרי, וכמו דלדידן דמשתחשך אסור ומ"מ בה"ש מותר ול"א דלמא לילה הוא והיינו משום דלית בי' חששא דשמא ירתיח דסתם קדירות בה"ש רותחות הן, ה"נ לר"י אף דספק יום הוא מ"מ שרי כיון דליכא חששא דשמא יטמין, ובתוס' דחקו בזה ולא ידעתי למה.
ואולי לא הי' קשי' להו ממקום שהקשינו אלא כוונתם אמתני' דסוף פ' במה טומנין כסהו ונתגלה לא יכסנו משתחשך, הרי דמשתחשך אסור להטמין:

תוספות בא"ד ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין צוננין בחמין לא הוי דמי להטמנה וליכא למילף מינה דאיכא למימר כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא דבמ"ש לא הוי דמי להטמנה לחוד הוי סגי לדחות פירש"י ואפשר דמשום שהיה מקום לומר דרש"י ז"ל נחית לסברת הרשב"א ורמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דאף לפי המסקנא דמטעם הטמנה אפ"ה שייכי תרי טעמי בחמי טבריא חדא משום הטמנה וחדא משום תולדת אור ובעיקר קושייתו של ר"י דלא דמי להטמנה נראה שכבר נזהר רש"י ז"ל בזה בסמוך בד"ה דדמיא להטמנה שכתב שמטמין מים במים עכ"ל וכמו שאבאר לכך הוצרך ר"י להקשות עוד דאכתי הטמנה גופא לא מצינן למילף ממה שאסרו חכמים לאנשי טבריא דאיכא למימר דמה"ט לחוד מפני שמבשל המים צוננין סגי לאסור ואף שכבר כתבתי בזה ליישב לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל מכל מקום ר"י בעל התוס' לא נחית להכי כנ"ל בכוונת התוס' ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בא"ד ונראה לי דסילון לא היה מתערב בחמין כו' עס"ה. וקשיא לי טובא על פירוש ר"י דהיכי דמי אם הביאו אנשי טבריא הסילון מבע"י בענין שלא היו יכולין להתחמם כל צרכן קודם שבת כדמשמע לכאורה מלשון התוס' שכתבו והשתא דמיא להטמנה שהמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם ופשטא דלישנא להתחמם משמע דעדיין לא נתחממו כל צרכן בשעת הטמנה א"כ הדרא קושיית ר"י לדוכתא דמנ"ל לרב חסדא בסמוך במסקנא דמשום הטמנה אסרו חכמים דילמא משום דנתבשלו המים צוננין בחמין בשבת אסרו חכמים משא"כ בסתם הטמנה מבע"י דאיירי בקדירות שנתבשלו כל צרכן מבע"י דבהכי איירי ר"פ במה טומנין מנ"ל לאסור בדיעבד:

ואם נפרש כשיטת ר"י דה"נ הביאו הסילון מבע"י כ"כ עד שהיו מתבשלין ומתחממין הצוננין מבע"י כל צרכן א"כ היאך שייך לאסור בדיעבד כה"ג הא להדיא אמרינן לעיל בדף הקודם דלכ"ע בחמין שהוחמו כ"צ מותרין מפני שמצטמק ורע לו ואפילו לאחר גזירה שרי כדמייתי התם דר' יוסי גופא מצא בציפורי חמין שנשתהו ע"ג כירה ולא אסר להם והיינו מה"ט גופא דלא שייך קנסא בכה"ג לאסור בדיעבד כיון שמצטמק ורע לו. ולכאורה היה נראה לי בזה דר"י בעל התוס' סובר כשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמן דף מ' ע"ב בהא דת"ר ובלבד שלא ישתטף בצונן ומתחמם כנגד המדורה שהאריך שם מאד וכתב בסוף דבריו שמכלל דברים אלו למדנו כו' אבל להטמין כו' ודאי מסתברא דאסור להטמין אפילו תבשיל שנתבשל כ"צ ול"ש בין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו אלו תוכן דברי הרשב"א ז"ל שם מה שצריך לענינינו וכן נראה קצת מדברי התוספות בר"פ במה טומנין במה שפי' הר' יוסף בשם רבינו שמואל שנחלק עליהם ר"ת ע"ש. וא"כ י"ל דר"י בעל התוס' דהכא נמי סובר כשיטת הרשב"א ור"ת בזה דבהטמנה לא פלוג רבנן. אלא דבאמת אין זה מספיק דמלשון הרשב"א ז"ל שם לא למדנו אלא לענין איסור הטמנה לכתחלה דאסור אפילו במצטמק ורע לו אבל לענין איסור דיעבד נראה מסוגיא דלעיל דלא שייך לאסור במצטמק ורע לו כלל כדפרישית וכ"ש לפירוש ר"ת לקמן שלא הזכיר כלל בדבריו במצטמק ורע לו:

ועוד דאפילו את"ל דר"י סובר אפילו בדיעבד שייך לאסור הטמנה במצטמק ורע לו ולא פלוג רבנן כלל באיסור הטמנה אכתי קשיא טובא על פירוש ר"י אם נפרש דאיירי שהביאו הסילון בענין שהיה נתבשל כ"צ מבע"י אפ"ה אסור בדיעבד משום הטמנה מכל מקום תינח בשבת דשייכי ביה הטמנה משא"כ ביו"ט דלא שייך איסור הטמנה כלל במיני תבשיל כי אם בהטמנת חמין לצורך רחיצה לחוד א"כ הדרא קושיא לדוכתא מה טעם יש בדבר לאסור בדיעבד במצטמק ורע לו כיון דבמצטמק ויפה לו גופא מותר אפילו לכתחלה בי"ט:

ונראה דוחק לומר דלפי' ר"י מתניתין דהכא לצדדין קתני דנהי דלענין שבת הביאו הסילון מבע"י בענין שיכולין להתבשל מבע"י משום דע"כ בהכי איירי דהא ודאי אסור להביא הסילון בשבת מכל מקום הך סיפא דקתני ביום טוב היינו שהביאו הסילון ביום טוב עצמו והיו סוברין שאין איסור בדבר אלא דמלבד שזה דוחק גדול אכתי בלא"ה א"א לפרש כן סוגיא דשמעתין עפ"י שיטה זו כמו שאבאר. מיהו לשיטת רש"י בריש פירקין שכתב דטעמא דלשהות נמי הוי משום דמוסיף הבל ושייך ביה גזירה דרמץ ושמא יחתה א"כ שפיר מצינן לפרש סילון דהכא כפירוש ר"י שהסילון היה מוקף מחיצות מכל צד א"כ לפ"ז שפיר מצינן לפרש בענין שלא נתחממו מבע"י אפי' כמאכל ב"ד דאסור מדין שהייה וא"כ דהטמנה ושהייה חדא מילתא היא שפיר מסיק רב חסדא לקמן דממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י ועיין מה שאכתוב בזה לקמן במימרא דרב חסדא בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובעיקר כוונת רש"י ז"ל:

אבל שיטת ר"י דהכא אי אפשר לפרש כן דהא ר"י גופא לעיל בריש פירקין השיג על מה שפירש רש"י ז"ל דטעמא דלשהות ולהחזיר הוי משום תוספת הבל ע"ש ובחידושינו באריכות ודוק היטיב:

בפירש"י בד"ה אטו תולדות האור דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו. לכאורה שזה סותר למ"ש התוס' במשנתינו בכוונת רש"י דמה שאסרו במעשה דאנשי טבריא היינו משום גזירה שמא יערבם בשבת ולערב בשבת אסור משום תולדת אור והא ודאי בחמי טבריא לא שייך לומר דתולדת אור נינהו ואפ"ה גזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור. ועוד דהא לסברת המקשה בסמוך אפיסקא דלא יטמיננה בחול וליפלוג נמי ר"י בהא אלמא דקא ס"ד דבחול ובאבק דרכים נמי הוי טעמא משום גזירה תולדת חמה אטו תולדת אור אע"ג דבחול ובאבק דרכים לא שייך לומר האי סברא דמאן דחזי סבר תולדת אור נינהו. לכך נראה בכוונת רש"י כמ"ש במשנתינו דודאי דסברת המקשה בסמוך דלא אסיק אדעתיה דשייך בחול ובאבק דרכים גזירה דשמא יטמין ברמץ כמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז א"כ ע"כ הוי סבר דטעמא דחול ואבק דרכים הוי משום דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור אפילו היכא דלא שייך לומר האי סברא דמאן דחזי סבר דתולדת אור נינהו וכ"ש למאי דמסקינן אליבא דרב יוסף דמעשה טבריא ארישא קאי ע"כ נמי צריך לומר דטעמא דאנשי טבריא הוי משום דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור אף על גב דלא שייך לומר מאן דחזי סבר כו' אבל מה שהוכרח רש"י לפרש כן במימרא דרב נחמן דהא דגזרינן אטו תולדת אור משום דמאן דחזי סבר תולדות אור נינהו היינו לפי המסקנא דרב חסדא בסמוך דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם רבנן בטלה הטמנה אלמא דסבר בפשיטות דמה שאסרו חכמים לאנשי טבריא היינו משום איסור הטמנה ולא משמע ליה כלל לומר טעמא דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור כדס"ד מעיקרא ובהך סברא דרב חסדא קאי נמי רב נחמן דאמר לעולא כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו וכמו שאבאר במקומו א"כ ע"כ היינו משום דלא שייך למגזר בתולדת חמה אטו תולדת אור אלא דוקא בסודרין וכיוצא בו דשייך ביה מאן דחזי כו' משא"כ במעשה דאנשי טבריא ממילא דה"ה בחול ובאבק דרכים נמי לאו משום גזירה דתולדת אור הוא דהא לא שייך ביה מאן דחזי אלא משום איסור הטמנה נגעו ביה למאי דקי"ל כרבה בסמוך דבחול ובאבק דרכים הוי משום גזירה שמא יטמין לחוד כנ"ל ברור בכוונת רש"י ויבואר עוד לקמן והיינו כמ"ש ג"כ בכוונת רש"י במשנתינו בד"ה אם בשבת וזה דלא כסברת הרשב"א והרמב"ן שהבאתי לעיל שכתבו דלרבה נמי שייך בחול ובאבק דרכים הנך תרתי טעמי גזירה אטו תולדת אור וגזירה דשמא יטמין כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד שמא יטמין ברמץ דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי כו' עס"ה. נראה מדקדוק לשון רש"י דלא משמע ליה כלל לפרש האי שמא יטמין ברמץ דהכא משום דבר המוסיף הבל דומיא האי דשמא יטמין ברמץ דאמר רבה לעיל סוף פרק במה מדליקין לענין הטמנה מבע"י כדמשמע מלשון התוספות כאן בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז וכדמשמע נמי לכאורה מפשטא דלישנא דרב חסדא בסמוך דטעמא דאבק דרכים ודאנשי טבריא היינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל אבל רש"י לא ניחא ליה בהכי משום דלקושטא דמילתא חול ואבק דרכים שהוחמו בחמה לא מיקרי דבר המוסיף הבל כיון שלאחר שמסתלק החמה חוזר ומתקרר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועוד דע"כ הכי הוא דאי משום דבר המוסיף הבל מאי איריא בשבת דקתני במתני' אפילו מבע"י נמי ועוד מאי בשביל שתצלה דקתני הא אפילו ביצה צלויה מבע"י כ"צ אסור להטמין בשבת כדי שתחזור ותתחמם מבע"י ככל הטמנות דפרק במה טומנין דעיקרן בסתם קדירות שכבר נתבשלו כ"צ לכך הוכרח רש"י לפ' בענין אחר דהאי שמא יטמין ברמץ דהכא היינו משום דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי וכי היכי דלא תיקשי מהא דאמרינן בסמוך דבגג רותח לא שייך טעמא דשמא יטמין ברמץ אע"ג דהתם נמי מאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי לכך הוסיף רש"י בלשונו צח לומר ותרווייהו דרך הטמנה וכוונתו דדוקא בכה"ג שייך מכדי האי לבשולי משא"כ בגג דלא הוי דרך הטמנה כמו שפירש"י בסמוך ומ"ש רש"י דרך הטמנה ולא כתב ותרוייהו בהטמנה היינו כדפרישית דהאי דהכא לאו מדין הטמנה אתינן עליה וכי היכי דלא תקשי נמי אם כן דלאו מענין הטמנה אתינן עליה הדרא קושיא לדוכתא מ"ש גג ומ"ש חול ואבק לכך הוסיף רש"י לפרש מה לי רמץ ומה לי חול משום דרמץ דומה לחול ואבק והוי נמי דרך הטמנה מש"ה מאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי כיון דהוי דרך הטמנה אע"ג דלא הוי הטמנה ממש וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שהבין ג"כ בכוונת רש"י דעיקר טעמא משום דחול ואבק דומה לרמץ. ומה שיש לדקדק בשיטת רש"י בזה במימרא דרב חסדא אבאר במקומו בסמוך ודוק היטיב:

בגמרא רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. נראה דלרב יוסף הא דקתני כדי שתצלה אע"ג דלה"ט מפני שמזיז אפי' אם כבר נצלה מבע"י אסור להטמינה בשבת כדי שתחזור ותתחמם מה"ט גופא מפני שמזיז עפר ממקומו אלא משום דבכה"ג בלאו האי טעמא דמזיז נמי אסור משום דהוה ליה הטמנה גמורה דאסור בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל כסברת התוספות דדוקא בבישול גמור כי הכא דלא שייך טעמא דשמא ירתיח וקמ"ל דאפ"ה אסור משום טעמא דמזיד כנ"ל ודו"ק :

בתוספת בד"ה מפני שמזיז פי' בקונטרס כו' וקשה לרשב"א דהא ליכא איסורא דאורייתא כו' לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עכ"ל. ולכאורה לא היו צריכים לאתויי מר"ש דהא לקמן בפרק כלל גדול אמר ר' אבא אפילו לרבי יהודה פטור משום דמקלקל הוא אלא דאפ"ה לא פסיקא להו להקשות ממימרא דר' אבא עליה דרב יוסף דאפשר דלא ס"ל כדר' אבא מש"ה פסיקא להו להקשות מדר"ש כיון דבלא"ה עיקר מימרא דרב יוסף היינו אליבא דר"י ור"י ס"ל כר"ש לעיל (דף ל' ע"ב) אלא דאכתי אין זה מספיק דהא עולא מוקי לדר"י לעיל אפילו אליבא דר' יהודה ע"ש וא"כ מצינו למימר דרב יוסף כעולא ס"ל לכך נראה דהא דאמרינן לקמן בפרק כלל גדול דהחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור אפילו לר"י מטעמא דמקלקל היינו דוקא בחופר גומא ממש בקרקע קשה שהוא ראוי לזריעה מש"ה הוי מקלקל גמור לענין זריעה או בבית וחצר דהוי נמי מקלקל משא"כ הכא בחול ובאבק דרכים דלא הוי גומא גמורה לענין קילקול כיון דבלא"ה נידוש ברגלי אדם וברגלי בהמה ולא חזי נמי לזריעה מש"ה לא קשיא להו אלא מדר"ש והיינו משום דאזלי לשיטתם שפסקו בכמה דוכתי הלכה כר"ש לענין מלאכה שאצ"ל ולא ניחא להו לאוקמי מילתא דרב יוסף שלא אליבא דהלכתא כנ"ל ועדיין צ"ע:

בא"ד ור"ת הקשה על פירוש הקונטרס כו' ליגזור שמא יחפור במעזיבה כו' עכ"ל. ולע"ד נראה דאין מזה קושיא על פירש"י דאפשר דבמעזיבה שהיא קשה וצריכה מרא וחצינא לחפור מש"ה ליכא למיחש להכי ודוקא בחול ובאבק דרכים שייך הך גזירה כמו שפירש"י שמא לא יהיה חול עקור כ"כ ואתי לאזוזי עפר הדבוק בידיו וכ"כ מו"ז בספר מג"ש ע"ש באריכות. אחר זה מצאתי בש"ס חדשים שכן הוא בתוספות ישנים על הגליון בהקדמת המס' ע"ש:

בא"ד ובלא"ה איכא בינייהו טובא כגון גג כו' ולכאורה טפי הוי מצי למימר דנ"מ לענין י"ט דלא שייך טעמא דשמא יטמין ברמץ אבל טעמא דמזיז עפר שייך אפי בי"ט אלא כיון דהכא לשיטת ר"ת קאי דאיסור הזזת עפר היינו משום מוקצה א"כ אפשר לומר דאפילו לרב יוסף בי"ט שרי דהו"ל מוקצה בצורך אוכל נפש ממש כדי שתצלה דמותר ביום טוב כמ"ש בתוספות בביצה ובכמה דוכתי משא"כ לפירש"י ולאידך פירושא של ר"ת דאיסור הזזת עפר היינו משום גומא דהו"ל תולדה דחורש אם כן וודאי אפילו בי"ט אסור:

בא"ד עוד פי' ר"ת כו' שהיא תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח כו' כדמוכח בביצה כו' עכ"ל. ומהאי סוגיא דביצה דפשיטא להו דבעפר תיחוח נמי שייך גומא ומש"ה קשיא להו בסמוך בד"ה איכא בינייהו על פירוש הקונטרס ותירצו בדוחק וכבר כתבתי בזה שם בביצה דמסוגיא דהתם לא מוכח מידי דלכאורה הא דמקשה התם הא קא עביד גומא לאו מאיסור גומא דאורייתא איירי אלא מאיסור דרבנן כמו שהוכחתי שם בראיות ברורות דכל השקלא וטריא דהתם באיסור דרבנן איירי ע"ש באריכות וא"כ לק"מ על פי' הקונטרס בשמעתין כיון דלגירסת רש"י דגרסינן שמא יזיז לא הוי אלא חששא בעלמא שפיר מצינן למימר דלא שייך הך חששא אלא היכא דאיכא חשש איסור דאורייתא משא"כ בעפר תיחוח דלא הוי אלא חששא דרבנן מש"ה לא חיישינן לה:

בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור וא"ת ולר"י אטו מי לית ליה כו' כך הנוסחא בכל הספרים בדפוסים ישנים אלא דמהרש"א ז"ל לא גריס ליגזור ומפרש דהך קושיית התוספת היינו אאידך קושיא דמקשה בגמרא למ"ד שמא יזיז אמעשה דאנשי טבריא ע"ש שכתב שכן מצא בספרים מדוייקים ובאמת שכן מצאתי ג"כ בש"ס חדשים בהקדמת המס' שמ"כ שיש למחוק תיבת ליגזור ע"ש. אלא דמהרש"א ז"ל הוסיף דהא דלא מקשו התוספת כה"ג לעיל בהא דאמרינן איכא בינייהו עפר תיחוח היינו משום דאיכא לפרש נמי איפכא כשיטת רבינו האי גאון דאדרבה בעפר תיחוח לא שייך שמא יטמין ושייך שמא יזיז אלו תמצית דברי מהרש"א ז"ל ע"ש. ולע"ד לא יתכן לפרש כן משום כמה קושיות חדא דאי ס"ד דהתוספות כאן אסקו אדעתייהו הך סברא דרבינו האי גאון דאיכא למימר איפכא א"כ כיון דלפי סברא זו אין מקום לכל קושיות התוספת שהקשו אליבא דרב יוסף בכל הדבורים הקודמים אם כן הו"ל לאתויי בשמעתין הך סברא דרב האי גאון ולסתור פירושו ובתר הכי הו"ל לאקשויי כל הנך קושיות כדרכם בכל הש"ס אע"כ דלא משמע להו הך סברא כלל. ועוד דטפי הו"ל להתוספות לאקשויי הך קושיא עצמה בתחילת הסוגיא דמקשה סתמא דתלמודא וליפלוג נמי ר"י בהא ומאי קושיא אטו מי לא ידע הך גזירה דשמא יטמין ברמץ כדמקשו הכא ועוד דלפי' מהרש"א אכתי לא תירצו התוספות כלום במ"ש דהאי שמא יטמין דהכא לא דמי להך דס"פ במה מדליקין מ"מ כיון דלרבה בשמעתין אית ליה הך גזירה שמא יטמין אפילו בכה"ג דאנשי טבריא א"כ מנ"ל להמקשה גופא להקשות ממעשה דאנשי טבריא עליה דרב יוסף דילמא ר"י נמי כרבה ס"ל ואית ליה נמי טעמא דשמא יטמין אלא שהוסיף טעמא דשמא יזיז משום עפר תיחוח לשיטת רבינו האי גאון ולשיטת רש"י והתוספות נמי הא אשכחן מילי טובא דלא שייך בהו שמא יטמין אפ"ה אסור לרב יוסף מטעמא דשמא יזיז כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מפני שהוא מזיז ואני הוספתי משלי דלענין י"ט נמי לא שייך שמא יטמין ושייך שמא יזיז וא"כ לפ"ז שפיר מייתו רבנן ראיה אפילו אליבא דרב יוסף ממעשה דאנשי טבריה דאסור מיהא משום הטמנה (ועין מה שאכתוב בזה לקמן לענין מעשה טבריא בי"ט) ועוד דלפי' מהרש"א אין מקום לכל מה שכתבו התוספות בדיבור זה דלא שייך הטמנה בשבת עצמו וכן בדבר שלא נתבשל כלל א"כ נראה להדיא שכל דברי התוס' בזה היינו אביצה דאיירי בשבת עצמו משא"כ מעשה דאנשי טבריא לא פסיקא הך מילתא דהא רב חסדא מסיק טעמא דאנשי טבריא משום הטמנה מבעוד יום וכ"ש לפי' ר"י דלעיל דהסילון היה מוקף מכל צד וכבר נתחמם מבע"י ולפ"ז הך קושיא אחרונה בסוף הדיבור דמקשו התוספת דהטמנה בשבת עצמו אסור אפילו באינו מוסיף הבל משום שמא ירתיח אם כן לעיל בהא דמקשי ליפלוג ר"י נמי בהא ומוקי לה רבה ור"י משום שמא יטמין או שמא יזיז הוה ליה לאקשויי מאי קושיא ומאי פירוקא הא בלא"ה פשיטא דמודה ר"י בהטמנת ביצה בחול בשבת משום שמא ירתיח והו"ל לתרץ כמו שתירצו כאן. וכבר היה מקום אתי ליישב גירסת הספרים ולגזור ע"פ סברת מהרש"א עצמו דאדרבה הא דפשיטא להו להתוספת בדיבורים הקודמים לפרש דלא כשיטת רבינו האי גאון היינו משום הך קושיא גופא דמקשי הש"ס הכא מברייתא דר' שמעון בן גמליאל אלא למאן דאמר שמא יזיז לגזור ואילו לפירוש רבינו האי גאון אין מקום לקושיא זו כלל דהא לפירושו דבעפר תיחוח נמי שייך איסור גומא דאורייתא ומוכח לה מסוגיא דביצה דמקשי והא קעביד גומא אם כן על כרחך איירי שבהטמנת הביצה נעשה גומא גמורה ממש ואם כן לא שייך הך מילתא אלא דוקא כגוונא דמתני' דקתני ולא יטמיננה בחול וכפשטא דלישנא דאיירי בהטמנה גמורה משא"כ בברייתא דרשב"ג דקתני מגלגלין ביצה ע"ג גג ולשון מגלגלין משמע שלא כדרך הטמנה א"כ שפיר מצינן למימר דמש"ה לא גזר רשב"ג גילגול אטו הטמנה כי היכי דמפלגינן נמי אליבא דרבה מה"ט גופא כמו שפירש"י. אע"כ דליתא לשיטת רבינו האי גאון אלא כפירש"י והתוס' בשמעתין דהך הטמנה בחול ובאבק דרכים נמי לאו הטמנה גמורה היא בידים אלא דרך הטמנה כל דהו ואפ"ה גזר רב יוסף שמא יזיז והיינו כפירש"י שמא לא יהא לו עפר כ"צ ויבא לחפור לעשות גומא גמורה וא"כ מקשי הש"ס שפיר דלרשב"ג נמי ליגזר הך גזירה גופא למאי דס"ד דאיירי בגג שיש בו עפר א"כ שמא לא יתחמם כ"צ ע"י הגג לבד ויצטרך לעשות גומא להטמינו בעפר שבגג. ומכ"ש לפיר"ת דגזירה דרב יוסף היינו משום מוקצה א"כ אין לחלק בין חול ואבק דרכים לגג שיש בו עפר:

נמצא כיון דמהך קושיא דמקשי בגמרא למ"ד שמא יזיז ליגזור פשיטא להו להתוספת דליתא לשיטת רבינו האי גאון אלא כמו שפיר"ת בדיבור הקודם דגזירה דרב יוסף היינו משום מוקצה ור"י לקולא קאמר ואם כן מקשו התוספת שפיר אטו מי לא ידע דהטמנה אסורה והיינו כמו שפי' התוס' לעיל בכוונת רש"י דאיירי שעושה גומא כדי להטמין הביצה בתוכו. וא"כ לפ"ז הו"ל הטמנה גמורה כמו שאר הטמנה בדבר המוסיף הבל דפשיטא לן דאסור כך היה נ"ל לכאורה לסברת מהרש"א (מיהו לפי מה דפרישית לעיל בכוונת רש"י דהטמנה דרבה לא הוי הטמנה גמורה א"כ בלא"ה לא קשה קושיית התוספות בזה דרב יוסף לא חייש בהטמנה כי הך אלא בהטמנה ממש) אלא דכל זה איננו שוה לי לפרש כוונת התוספות על שיטת מהרש"א כיון שלא נזכר כלל בתוספות סברת רבינו האי גאון וכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש. לכן נראה לי לפרש בדרך אחר על דרך פירוש מהרש"ל דעיקר קושיית התוספות אהא דמקשי הש"ס אדרשב"ג לגזור שמא יזיז ומאי קושיא דלמא רשב"ג לית ליה הך גזירה דהא לשיטת התוספת לעיל בפי' ר"ת דגזירה שמא יזיז היינו משום מוקצה ומשום דס"ל לרב יוסף דטילטול מן הצד שמיה טילטול. ובאמת הך מילתא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא במכילתין בכמה דוכתי וא"כ שפיר מצינן למימר דרשב"ג ס"ל דלא שמיה טילטול מש"ה לא גזר (וכה"ג נמי לשיטת רש"י דשמא יזיז היינו משום גומא נמי פלוגתא דר"י ור"ש לענין מלאכה שאצ"ל כדפרישית לעיל) והא דנקט רשב"ג גג טפי מחול ואבק דרכים היינו משום דהתם ודאי אסור משום גזירה שמא יטמין ברמץ וע"ז מתרצים התוספת שפיר דמשמע ליה לתלמודא דרב יוסף לית ליה הך גזירה דשמא יטמין ברמץ בשבת אלא מבע"י דוקא דאל"כ לא הוי דחיק נפשיה לאוקמי בטעמא דשמא יזיז ולפרש דמעשה טבריא ארישא קאי כנ"ל ודוק היטיב:

בגמרא מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי כו' ולכאורה לשון מי סברת אינו מדוקדק ואפשר דהשתא סבר סתמא דתלמודא אפילו לרבה לא קאי מעשה טבריא אסיפא כיון דאין הטמנות דומות זו לזו דהטמנה דחול איירי בשבת והטמנה דאנשי טבריא מבע"י הוי אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסיק הש"ס דר"י סבר דחמי טבריא תולדה דאור הוא משום דחלפי אפיתחא דגיהנם דבפשיטות הוי מצי למימר דר"י סבר דמעשה דאנשי טבריא הוי משום הטמנה בדבר המוסיף הבל מבע"י ואפשר כיון דלרב יוסף הוצרך לאסוקי האי טעמא למאי דפרישית במשנתינו בשיטת רש"י דרב יוסף לית ליה דרב חסדא ומש"ה נקיט ליה בכה"ג (וכ"כ בחידושי מהר"ם לובלין דמעשה דאנשי טבריא בשבת איירי שפתחו נקביהם ע"ש) ובאמת יש להקשות קושיא זו בפשיטות על שיטת הרמב"ם והרשב"א ז"ל ושאר מפרשים דמשמע להו דהא דרב חסדא הלכה פסוקה היא ואליבא דרבנן תרי טעמי שייכי במעשה דאנשי טבריא וא"כ לא הוי צריך לפרש הכא אפילו אליבא דרב יוסף דר"י סובר דחמי טבריא תולדת אור הוי בפשיטות הומ"ל דלר"י משום טעמא דהטמנה מבע"י בדבר המוסיף הבל לחוד אסרו חכמים וצ"ע ודוק ועיין עוד בסמוך:

תוס' ד"ה שמא יטמין וכו' ואטו סודרין שנתחממו באור וכו' שאין דרך כ"כ לחממן וכו'. הנה מדדייקי התוס' שאין דרך לחממו וכו' משמע הא דרכו בכך מודה בהו ר' יוסי. ולכאורה מנא להו להתוס' הא ודלמא דוקא דרך הטמנה אוסר. ונראה דמדברי רב יוסף הוכיחו כן וכפמש"ל. דמדקאמר רב יוסף גלגל חייב חטאת ומנא ליה ודלמא בשהוחם בחמה איירי ור"י פליג גם אמיחם. אע"כ דבמיחם לא פליג ר' יוסי שדרכו בכך לחממו באור ובחול ואבק דרכים שאין דרכו לחממו באור סובר שאפילו דרך הטמנה לא גזרינן אטו רמץ ולכך צריך לטעם הזזת עפר ואם זה לרב יוסף ק"ו לרבה דדבר שדרכו לחממו באור שאסור שלא דרך הטמנה:

ובזה עמדתי על קושיית מהרש"א שהקשה ממאי דאמר לקמן מעשה טבריא ארישא דמה הקשו רבנן ממעשה טבריא שמים הוא דרך לחמם באור ונדחק מהרש"א דדומיא דאנשי טבריא אין דרך לחמם באור. ולכאורה דבריו נפלאו דלקמן לשיטת רב יוסף קאי ולרב יוסף הטעם משום הזזת עפר ואין צריך לחלק בין דרכו באור. ולדידי ניחא שעיקר סברא זו מדברי רב יוסף ילפינן: וזה אצלי כוונת רב נחמן דאמר בחמה דכ"ע לא פליגי דשרי בתולדת האור כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בתולדת החמה והנה תולדות החמה מאן דכר שמי' לפלוגתייהו ואם נקט דבר שאסור מן התורה הוה ליה לומר גם אור עצמו והוה ליה למימר באור ובתולדתו כ"ע ל"פ דאסור ועוד אסור חיוב מיבעי' ליה ולכן נלע"ד דהכי פירושו בחמה דכ"ע ל"פ דשרי בתולדת האור היינו דבר שדרכו להיות תולדות האור כמו מיחם אף אם עתה הוחם בחמה דהרואה יסבור שהוחם באור כי פליגי בתולדות החמה דבר שאין דרכו להיות רק תולדות החמה מר. סבר גזרינן וכו': והנה אם נרצה לדקדק ורב יוסף גופי' מנ"ל הא דמודה ר"י במה שדרכו לחממו באור וצריך לומר דהיה קשה לו אם ר"י פליג במיחם ק"ו סודרין. ואם כן למה נקט סודרין. אלא דאיכא למימר דמיחם קתני לרבותא דר' יוסי וסודרין לרבותא דרבנן וצריך לומר דאי לרבותא דרבנן ניתני גג שהוא רבותא יותר. וראיה דבר שרש"ל בתשובה סימן ס"א רוצה באמת לאסור סודרין ולהתיר גג אלא דאי הוה תני גג הוה אמינא גג הוא דאסור משום דגזרי' אטו גג שיש בו עפר. אבל סודרין מותר ולעולם דגם גג אסור [ולפי זה לרב יוסף דאית ליה גזירת הזזת עפר איכא למימר דגם גג אסור והא דלא נקט גג דהוה אמינא שאין האיסור משום אטו תולדת האור רק האיסור אטו גג שיש בו עפר וכל זה אם שייך בגילגול הזזת עפר אבל אם לא שייך בגילגול הזזת עפר רק בהטמנה א"כ הדרא קושיא לדוכתא ניתני גג לרבותא דרבנן. וצריך לומר כרש"ל דגם רבנן מודו בגג:

ומעתה ממקום שבא רש"ל להתיר אני בא לאסור ומתחלה אני תמה על רש"ל ואומר אני שהוא מתיר דבר שהוא אסור להרי"ף ולהרמב"ם עכ"פ. ואני תמה על הרש"ל דרשב"ג דאמר מגלגלין ע"ג גג רותח אתיא ככ"ע גם לרבנן. א"כ למה השמיט הרי"ף דברי רשב"ג ולא הביאם כלל הא מעתה אין עליך לומר אלא שדעת הרי"ף דרשב"ג כר' יוסי ולית לן נ"מ אליבא דדינא שהלכתא כרבנן. וגם מה שנסתפק הרש"ל בדעת הרמב"ם ג"כ פשוט שאי הוה ס"ל להרמב"ם להתיר בגג רותח למה לא הביא ההיתר מפורש כיון שההיתר מפורש בברייתא דרשב"ג. אלא ודאי הדבר פשוט דגם איהו ס"ל דכל זה הוא לר' יוסי ולא לת"ק. ומעתה אין לרש"ל להתלות רק מדברי הרא"ש. ואני אומר דעיקר קושיתו למאי הילכתא הביא הרא"ש מה שאסור לרב יוסף אפילו גילגול [ע"ג חול] והלא לת"ק בלא"ה הכל אסור משום תולדות האור והנה זה אינו ראיה דאכתי יש נ"מ לענין יו"ט שהבישול מותר ומשום שמא יזיז אסור. ומעתה נ"מ דשייך שמא יזיז גם בגלגול לאסור הגלגול ביו"ט בדבר ששייך בו יזיז עפר. אבל בשבת בלא"ה בכל מילי אסור משום תולדות האור כדברי הת"ק:

ומה שנשען רש"ל על דברי הירושלמי שאמר תמן אמרי חמה מותרת תולדות חמה אסורה ורבנן דהכא אמרי בין חמה ובין תולדות חמה מותרת. מתניתא פליגא על רבנן דהכא דתנן לא יטמיננה בחול וכו' שניא היא שעושה חריץ. והקשה הרש"ל הא לת"ק לא מהני הך שנוייא שהרי אוסר סודרין דלא שייך בו חריץ גם על המקשה קשה למה הקשה מסיפא ולא מרישא. ואם תאמר דלא חש הירושלמי אם פליגי רבנן דהכא על ת"ק דנוכל לומר אינהו דאמרי כר' יוסי ולכן פריך מסיפא שהוא דברי הכל. ומשום הכי משני שאני שעושה חריץ א"כ דקארי לה ולא ידע לחלק מטעם חריץ א"כ למה לא הקשה רישא אסיפא מ"ט מתיר ר' יוסי ברישא ולא בסיפא אלא ודאי שבין רבנן דהכא ובין רבנן דהתם כולהו כת"ק ולא פליגי אלא בתולדות חמה כמו גג שאין לטעות שהוחם באור ורבנן דהתם אפילו בזה אוסרין ורבנן דהכא מתירין וקאמר מתני' פליגא שאוסר גם חול ואבק שודאי אין לטעות שהוחם באור. והי' סבור המקשה דסיפא הוא דברי הת"ק ור"י פליג גם בהא ולרבותא דת"ק קאמר שגם בזה אוסר עיין שם בדברי רש"ל. ואני אומר אתמהה אם אפשר לפרש דסיפא אתי רק לת"ק א"כ מאי פריך בש"ס דילן וליפלוג ר"י בהא וגם מכאן תיובתא לרש"ל אם איתא להחמיר בסודרין יותר מחול ואבק א"כ מאי פריך וליפלוג נמי ר"י בהא. והרי כיון דפליג בסודרין ק"ו דפליג בהא וקתני הך סיפא לרבותא דת"ק אלא ודאי הא ליתא. וכוונת הירושלמי דלרבה דאמר שמא יטמין ברמץ ואסור להטמין במה שהוחם בחמה שמא יטמין ברמץ ואם כן עכ"פ תולדות חמה מיחלף בתולדת האור אם הוא דרך הטמנה אבל הא ודאי דחמה באור לא מיחלף אפי' דרך הטמנה. כגון קופה שטמן בה מותר ליתנה בחמה ואף שליתן קופה שטמן בה על גבי גפת אסור כמבואר בריש במה טומנין היינו ג"כ דגפת מיחלף ברמץ דשניהם מוסיף הבל ואם יניח על של גפת יניח ג"כ על רמץ אבל להניח קופה שטמן בה בחמה ודאי מותר שאין לומר שאם יניח בחמה יניח ברמץ דחמה ברמץ או באור בכל הך שמעתא לכ"ע לא מיחלף אבל בחול שכבר הוחם בחמה אם יטמין בו יטמין גם ברמץ דתולדת חמה בתולדת האור מיחלף אם הוא דרך הטמנה. והחילוק שבדרך הטמנה מודה ר"י ובדרך גלגול פליג. נלע"ד דר' יוסי סבר אפילו לרבה דבשבת עצמו אין לומר שיחליף תולדות חמה בתולדות האור אבל בע"ש ודאי אם נתיר לו תולדות חמה יתיר גם תולדות האור ואם אנו אוסרין בע"ש אין להתיר בשבת דמיחזי כחוכא לאסור בע"ש ולהתיר בשבת ורב יוסף סובר דשפיר יש לחלק בין ע"ש לשבת אבל בחמה עצמה בשום פעם אין לגזור אפילו בע"ש. ומת"ק נשמע לר' יוסי דת"ק אוסר גם בגלגול וסובר דשפיר גם בשבת יש לגזור אטו תולדות האור ואפ"ה בחמה עצמה מתיר. ולפי זה על משנה דהכא לא הקשה המקשה בירושלמי מ"ש רישא ומאי שנא סיפא שהיה סבור כשנוייא דרבה. אבל רבנן דהכא דאמרי בין חמה ובין תולדות חמה מותרת משמע שאין חילוק בין חמה לתולדות חמה כלל והקשה מסיפא דדרך הטמנה תולדות חמה אסורה וחמה מותרת ומשני שנייא הך דעביד חריץ ואין האיסור משום תולדת חמה כלל שאפילו בחול ואבק שהמה צוננים לגמרי ג"כ אסור וחוזר אני לראשונות דרש"ל ע"י מה שכתב הרא"ש דגם בגלגול שייך שמא יזיז בא להתיר לגלגל בגג. ואני אומר נהפוך הוא שאם בגלגול לא שייך שמא יזיז א"כ קשה מדוע לא תנן במשנתינו גג לרבותא דת"ק ואין לומר דתנן סודרין לרבותא דר"י זה אינו דלר' יוסי נדע מסיפא מדאינו מודה רק בחול ואבק מכלל דבסודרין פליג ועוד דיותר ראוי למיתני רבותא דתנא קמא דהילכתא כוותיה ואין לומר דאי הוה תני גג הוה אמינא שהטעם משום דגזרינן גג שאין בו עפר אטו גג שיש בו עפר זה אינו, שהרי בגילגול אפי' ביש בו עפר לא שייך הזזת עפר אלא ודאי מדלא נקט גג ש"מ שבאמת גם בגג מותר גם לת"ק. אבל עכשיו שפי' הרא"ש שגם בגלגול הזזת עפר א"כ לעולם דת"ק אוסר גם בגג ונקט סודרין לרבותא דת"ק דלא תימא דדוקא בגג אוסר ת"ק דגזר שאין בו עפר אטו גג שיש בו עפר: ומה שכתבתי לגזור גג שאין בו עפר ולא אמרתי סתם דאי הוה נקט גג הוה מוקמינן ליה בגג שיש בו עפר כוונתי בזה לתרץ אגב זה דברי הגמ' דאמר סתם גג לית בי' עפר ולא משני הב"ע בגג שאין בו עפר וגם לתרץ לאוקימתא דר"ת בספר הישר [בתו' ד"ה מפני] איך קאמר בגמ' אלא למ"ד שמא יזיז וכו' איך שייך לגזור הא ודאי מזיז. ובשלמא לפי' ראשון של ר"ת כבר תירצו התוספות דבאיסור דרבנן שייך לגזור וכבר נתקשו בזה מהרש"ל ומוהר"ם ונדחקו ונלע"ד שגם המקשה ידע דנוכל לאוקמי בגג שאין בו עפר אלא שהקשה לגזור אטו גג שיש בו עפר ומשני סתם גג לית ביה עפר ולכן לא גזרו בשביל מה שלא שכיחא והא דנדחקו לפי' קמא דר"ת לומר דכל איסור דרבנן שייך לגזור ולא תירצו כנ"ל משום דלפירוש קמא דר"ת אין לומר שהמקשה אסיק אדעתיה לאוקמי באין בו עפר רק שהקשה לגזור אטו יש בו עפר דהרי לר"ת גם ביש בו עפר אין כאן רק איסור מוקצה שהוא דרבנן ואיך לגזור אין בו אטו יש בו והוה גזירה לגזירה: