דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

שבת לח ע"ב - פירוש שטיינזלץ

מחזירין, מותר לעשות זאת אפילו במשך יום השבת, ולא רק בליל שבת. ואף ר' אושעיא סבר [סבור] ש"אף מחזירין" משמעו אפילו בשבת. שאמר ר' אושעיא: פעם אחת היינו עומדים בשבת לעילא [לפני] מר' חייא רבה [הגדול] והעלנו לו קומקמוס (קומקום) של מים חמין מדיוטא [מהקומה] התחתונה לדיוטא [לקומה] העליונה, ומזגנו לו את הכוס, והחזרנוהו למקומו על גבי הכירה, ולא אמר לנו דבר, והרי שלדעתו מותר להחזיר את הקדירה לכירה אפילו בשבת.

אמר ר' זריקא שכך אמר ר' אבא שכך אמר ר' תדאי: לא שנו שמותר להחזיר אלא כשאותם כלים בהם התבשיל עודן בידו, אבל אם כבר הניחן לאותם כלים על גבי הקרקע הרי זה ודאי שהתחרט על שהניחן על גבי האש, ואסור לו לחזור ולהניחן על גבי הכירה. אמר ר' אמי : ר' תדאי מה דעבד [שעשה] ואמר — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [הוא שעשה], ואין דבריו מחייבים כהלכה כללית. אלא הכי [כך] אמר ר' חייא שכך אמר ר' יוחנן: אפילו הניחה לאותה קדירה על גבי הקרקע — מותר להחזירה לכירה.

ומעירים כי פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו רב דימי ורב שמואל בר יהודה, ותרוייהו משמיה [ושניהם משמו] של ר' אלעזר אמרי [אמרו]. חד [אחד מהם] אמר כי כאשר עודן בידו — מותר להחזירן על גבי הכירה, אבל כאשר כבר הניחן על גבי קרקע — אסור. וחד [אחד מהם] אמר כי כאשר הניחן על גבי קרקע נמי [גם כן] מותר. אמר חזקיה משמיה [משמו] של אביי: הא [זה] שאמרת כי כאשר עודן בידו — מותר להחזיר לכירה, לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשדעתו היתה מראש להחזיר לכירה, אבל כאשר אין דעתו מראש להחזיר והתחרט ורצה בכל זאת להחזיר — אסור בכגון זה להחזיר. מכלל הדברים אפשר ללמוד שאם הניחן על גבי הקרקע אף על פי שדעתו היתה להחזיר — אסור.

איכא דאמרי [יש שאומרים] דברים אלה בגרסה שונה, שכך אמר חזקיה משמיה [משמו] של אביי : הא [זה] שאמרת שאם כבר הניחן על גבי הקרקע — אסור, לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשאין דעתו מראש להחזיר, אבל אם היתה דעתו להחזיר — מותר. ומכלל הדברים אתה למד כי כאשר עודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר — מותר. בענין זה בעי [שאל] ר' ירמיה: במקרה שלא הניחן על גבי קרקע ולא אחזן בידו, אלא תלאן במקל מהו הדין בכגון זה? וכן במקרה שהניחן על גבי מטה מהו הדין? וכן בעי [שאל] רב אשי: אם פינה את המים ממיחם למיחם מהו הדין? לשאלות אלה לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמודנה] במקומן.

א משנה ההלכות שנאמרו בדיני כירה היו מיוחדות לכירה בלבד בשל המבנה המיוחד שלה, והאופן בו היא שומרת חום. ואולם בכלי אפייה אחרים כגון תנור או כופח יש דינים אחרים. ומפרטים: תנור שהסיקוהו אפילו בקש או בגבבא — לא יתן קדירה עליו בשבת, בין מתוכו בין מעל גביו. ואילו כופח, אם הסיקוהו בקש או בגבבא — הרי זה דינו ככיריים, ומותר להניח עליו קדירה בשבת. ואם הסיקוהו בגפת או בעצים — הרי הוא כתנור, ואסור.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה כי תנור שהסיקוהו אפילו בקש או בגבבה לא יתן עליו אדם קדירה בין מתוכו בין על גביו, סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר] שמה שנאמר במשנה "תוכו" הכוונה היא — תוכו ממש, ומה שנאמר "על גביו" הכוונה — על גביו ממש, אבל לסמוך קדירה לתנור שפיר דמי [יפה הוא, מותר]. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו במשנתנו: כופח שהסיקוהו בקש או בגבבא — הרי הוא ככיריים, בגפת או בעצים — הרי הוא כתנור, ואסור. ומעתה נדייק: הא [הרי] אם היה ככירה — שרי [היה מותר]. ואם כן נברר במאי עסקינן [במה בדיוק אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] כי אנו עוסקים בנתינה על גביו, ובמאי [ובמה, באיזה מקרה]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כשאינו גרוף וקטום, אלא אף כירה כי [כאשר] אינה גרופה וקטומה, על גביו מי שרי [האם מותר] לתת קדירה בשבת? אלא לאו [האם לא] ודאי הכוונה היא רק לענין לסמוך על גבי הכופח קדירה, וקתני [ושנה]: הרי הוא כתנור, ומשמעו שאסיר [אסור]!

על דברים אלה אמר רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] בכופח גרוף וקטום, ותנור גרופה וקטומה עסקינן [עוסקים אנו], וכך יש להבין: הרי הוא כתנור — דאף על גב [שאף על פי] שהוא גרוף וקטום מכל מקום על גביו אסור ליתן את הקדירה, דאי [שאם] היה דינו ככירה הרי כי [כאשר] היא גרופה וקטומה — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]. ומעירים כי אכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של אביי: תנור שהסיקוהו בקש או בגבבא אין סומכין לו קדירה, ואין צריך לומר שאין נותנים על גביו, ואין צריך לומר שאין נותנים לתוכו, ואין צריך לומר שאם הוא מוסק בקש או בגבבא אסור, ודאי שאם הוא מוסק בגפת או בעצים אסור. ואילו כופח שהסיקוהו בקש או בגבבא — סומכין לו, ואולם אין נותנין על גביו. ואם הסיקוהו בגפת או בעצים — אין סומכין לו.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האי [זה] הכופח היכי דמי [כיצד הוא בדיוק], למה הוא בעצם נחשב? אי [אם] ככירה דמי [הוא נחשב], אם כן, אפילו הסיקוהו בגפת או בעצים נמי [גם כן] יהא מותר, ואי [אם] כתנור דמי [הוא נחשב], אם כן אפילו בקש או בגבבא נמי [גם כן] לא! אמר ליה [לו] רב אשי: הכופח עומד מבחינה הלכתית באמצע, נפיש הבליה [מרובה הבלו, חומו] מזה של כירה ואולם זוטר הבליה [מועט הבלו] מזה של תנור.

ג ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] כופח, היכי דמי [כיצד היא בדיוק] כירה בתורת כלים? אמר ר' יוסי בר חנינא: כופח הוא כלי קטן הדומה לכירה, ואולם יש בו חור רק כדי מקום שפיתת (הנחת) קדרה אחת. ואילו כירה היא ככופח כפול ויש בה מקום שפיתת שתי קדרות. אמר אביי: ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' ירמיה: אף אנן נמי תנינא [אנחנו שנינו גם כן] דברים אלה, ששנינו במשנה בדיני טומאה וטהרה: כירה טמאה שנחלקה לאורכה — טהורה, כיון ששוב איננה יכולה להיחשב ככלי אלא כשבר כלי, ושבר כלי אינו מיטמא. ואולם אם נחלקה הכירה לרחבה בין מקום שפיתת הקדירות — הרי היא טמאה, שנעשתה כעין שתי כירות קטנות. ואילו כופח בין שנחלק לאורכו ובין שנחלק לרוחבו — הריהו טהור, ששוב אינו בר שימוש, שכן בכל דרך שהיא אין אפשרות לשפות עליו אף קדירה אחת. והרי למדים אנו מכאן מה ההבדל בין הכופח והכירה.

ד משנה על ההלכות הדנות בבישול ממש על גבי אש בשבת הוסיפו הלכות אחדות בדברים הקרובים לנושא זה. ואמרו: אין נותנין ביצה חיה (בלתי מבושלת) בצד המיחם המלא מים חמים בשביל שתתגלגל (תתבשל מעט). ואף לא יפקיענה בסודרין, כלומר, שלא יחמם אותה בתוך סודר שהתחמם קודם בשמש. ור' יוסי מתיר במקרה זה. וכמו כן לא יטמיננה בחול או באבק דרכים שנתחממו בשמש בשביל שתצלה, כי אף שאין כאן בישול באש ממש, מכל מקום הדבר דומה לבישול כזה, וגזרו חכמים שלא לעשות כן.

לחיזוק הדברים מביאים מעשה שעשו אנשי העיר טבריא (טבריה) והביאו סילון (צינור) של צונן לתוך אמה (תעלה) של מים חמין מחמי טבריא, וחשבו שבאופן זה יוכלו לחמם את המים הצוננים הראויים לשתיה אף בשבת. אמרו להם חכמים: אם העבירו את המים בשבת הרי דינם כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין המים לשימוש הן ברחיצה והן בשתיה. ואם העבירו את הסילון ביום טוב — הרי דינם כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה, ואולם מותרין בשתיה, שהרי ביום טוב מותר לבשל ולחמם מים באש ממש לצורך שתיה ואכילה.

ה גמרא איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים שאלה זו]: עבר אדם על דברי המשנה וגלגל ביצה בסודר מאי [מה דינו]? אמר רב יוסף: גלגל — חייב חטאת, שהדבר נחשב למלאכת בישול שנעשתה בשבת, והאסורה מן התורה. אמר מר בריה [בנו] של רבינא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו שנינו גם כן] מעין דברים אלה במשנה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

אמר רב ששת: לדברי האומר  מחזירין, לא רק בליל שבת מותר להחזיר, אלא מחזירין אפילו ביום השבת. [67]

ואף רבי אושעיא סבר: אף מחזירין אפילו בשבת. דאמר רב אושעיא: פעם אחת היינו עומדים לעילא [לפני] מרבי חייא רבה, והעלנו לו קומקמוס של חמין שעמד על הכירה [הגרופה], מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה, ומזגנו לו את הכוס, והחזרנוהו את הקומקומוס למקומו על הכירה, ולא אמר לנו דבר שלא להחזיר. [68] אמר רב זריקא אמר רב אבא אמר רב תדאי: לא שנו שמותר להחזיר את הקדירה לכירה בשבת, אלא בזמן שעודן בידו, אבל אם הניחן על גבי קרקע, אסור להחזיר את הקדירה לכירה, מפני שהוא נראה כמניח לכתחילה בשבת, ומיחזי כמבשל. [69] אמר רב אמי: רבי תדאי, דעבד, שפסק הלכה כרב זריקא שאם הניחו על גבי קרקע אסור להחזיר, לגרמיה הוא דעבד, לעצמו פסק כן, ואין הלכה כמותו מפני שהוא יחיד.

אלא הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: אפילו אם הניחה לקדירה על גבי קרקע, מותר להחזירה לכירה.

ומביאה הגמרא שנחלקו בענין זה האמוראים בדברי רבי אלעזר:

פליגי בה רב דימי, ורב שמואל בר יהודה, ותרוייהו משמיה דרבי אלעזר אמרי.

חד אמר: רק אם עודן בידו מותר להחזירן לכירה, אבל אם הניחם על גבי קרקע אסור.

וחד אמר: אפילו אם הניחן על גבי קרקע, נמי מותר להחזירם לכירה.

אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת, למאן דאמר שאין להחזיר קדירה בשבת, אלא אם כן עודן בידו, שאז מותר להחזירם על גבי הכירה, לא אמרן, אלא בזמן שדעתו מעיקרא בשעת הנטילה, להחזיר את הקדירה לכירה, אבל אם בשעה שנטלה אין דעתו להחזיר, אסור.

ונמצא, שלפי שיטה זו ההיתר להחזיר קדירה לכירה בשבת הוא רק אם התקיימו שני התנאים: א. עודן בידו. ב. דעתו להחזירם.

ומדייקת הגמרא: מכלל, מתוך דבריו של חזקיה אתה למד, שאם לא נתקיימו שני התנאים, כגון דהניח את הקדירה על גבי קרקע, שבאופן זה אף על פי שדעתו להחזיר, אסור להחזיר.

וכן להיפך, אם עודן בידו אלא שלא היתה דעתו להחזיר, אסור.

איכא דאמרי, כך אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת למאן דאמר שאם הניח הקדירה על גבי קרקע אסור, לא אמרן שאסור להחזיר, אלא אם כן בזמן שהניחם על הקרקע, גם היה סבור שאין דעתו להחזיר, אבל אם היתה דעתו להחזיר, אזי אפילו אם הניח את הקדירה על גבי הקרקע, מותר.

ונמצא לפי שיטה זו, שהאיסור להחזיר קדירה על גבי כירה בשבת, הוא רק אם נתקיימו בו שני התנאים: א. הניחן על גבי קרקע. ב. אין דעתו להחזיר. אבל אם נתקיים רק תנאי אחד, מותר להחזיר.

ומדייקת הגמרא: מכלל, מתוך דברי האיכא דאמרי בדעת חזקיה, אתה למד, שאם נתקיים תנאי אחד, כגון שבעודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר מותר.

וכן להיפך, אם הניחם על גבי קרקע אלא שעודן בידו, מותר. [70]

בעי רבי ירמיה: תלאן לקדירה עם התבשיל או החמין המצויים בקדירה, במקל, ולא הניחם על גבי קרקע, מהו? למה הדבר דומה, להחזיק בידו, או להניחם על גבי קרקע.

ואם תמצא לומר שתלאו במקל הוי כעודן בידו, מה הוא הדין אם הניחן, את הקדירות, על גבי מטה, מהו? האם המיטה נידונית כקרקע, שכן למעשה הקדירה אינה בידו, או שמא כיון שלא הניחה על גבי קרקע אין זה היסח הדעת גמור, ומותר להחזיר מהמיטה לקדירה. [71]

בעי רב אשי: פינן - הוציא את המים ממיחם שבו נתבשלו, למיחם אחר ואחר כך החזיר את המים למיחם הראשון, מהו? האם מותר להחזיר את המיחם לכירה או לא. שכן אפשר שהוצאת המים ממיחם אחד למיחם אחר נידונית כהניחם על גבי קרקע, והוי כמטמין ומבשל לכתחילה בשבת, או שמא אין כאן מיחזי כמבשל. [72]

ומסקינן: תיקו.

מתניתין:

המשנה הקודמת עסקה בהלכות כירה - כלי שיש בו מקום שפיתת שתי קדירות, ואין חומו רב כל כך. ונתבאר, כי מותר להשהות על הכירה קדירה בשבת, [ונחלקו בגמרא האם הותר להשהות אפילו בכירה שאינה גרופה או רק בכירה גרופה] וכן מותר להחזיר לכירה גרופה תבשיל, ואין בזה חשש מיחזי כמבשל.

המשנה שלפנינו עוסקת בהלכות שהיה וחזרה בתנור, שהוא כלי רחב למטה וצר למעלה, ומתוך כך חומו רב. וכן בהלכות כופח שהוא כלי כעין כירה אלא שיש בו מקום שפיתת קדירה אחת, והוא חם יותר מכירה ופחות מתנור.

תנור - כלי רחב למטה וצר למעלה, וחומו רב מכירה, אסור להשהות ולהחזיר אליו תבשיל בשבת [73], ואפילו באופן שהסיקוהו בקש ובגבבא, שהם דברים שאינם מוסיפים הבל, לא יתן בו תבשיל, בין מתוכו, בין מעל גביו, דכיון שהתנור חם מאוד הוי כמטמין בדבר המוסיף הבל. [74]

כופח כלי שיש בו מקום שפיתת קדירה אחת, ומתחמם יותר מכירה ופחות מתנור, פעמים שדינו ככירה ופעמים כתנור:

בזמן שהסיקוהו בקש ובגבבא, הרי זה ככיריים, ומותר להשהות עליו תבשיל מערב שבת, ולהחזיר אליו בשבת. [75]

ואם הסיקוהו בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור, ואסור לתת בו בין מתוכו בין מעל גביו. [76]

גמרא:

הגמרא דנה כיצד לפרש את מה שנאמר במשנה: "תנור שהסיקוהו בקש וגבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו".

סבר רב יוסף למימר, שפירושו של "תוכו" הוא תוכו ממש, וכן "על גביו" היינו על גביו ממש. ובמקומות אלו אסור להניח את הקדירה כדי שתתבשל מחום התנור, מפני שחומו רב.

אבל לסמוך תבשיל מערב שבת לדופן התנור, שאין החום מרובה שם, שפיר דמי. [77]

איתיביה אביי לרב יוסף ממשנתנו שמשמע ממנה שאסור לסמוך לתנור, דתנן: כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא הרי הוא ככיריים. בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, ואסור לתת תבשיל בכופח שהוסק בגפת ועצים.

ומדייק אביי ממה שנאמר בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, משמע שהאיסור הוא רק מפני שדינו של הכופח הוא כתנור, הא, אם היה דינו של הכופח ככירה, אזי שרי לתת בו תבשיל למרות שהוסק בגפת ובעצים. [78]

במאי עסקינן, באיזו צורת בישול בכופח עוסקת המשנה.

אילימא, אם נניח שהמשנה עוסקת בבישול על גביו, שכך הוא דרך בישולו, ועל כך נאמר במשנה שאם הוסק בגפת ובעצים הרי הוא כתנור.

ובמאי, באיזה אופן הונחה הקדירה על הכופח?

אילימא, אם נניח שהמשנה מדברת בהנחה על גבי כופח כשאינו גרוף וקטום. [79]

אם כן יש להקשות, מדוע הוצרכה המשנה לומר כופח שהסיקוהו בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, ומשמע שאם היה נידון ככירה, היה מותר להשהות על גבו -

אלא כירה, כי אינה גרופה וקטומה על גביו מי שרי, והרי גם בכירה שאינה גרופה אסור לתת בה תבשיל, ואם כן מדוע אסרה המשנה לתת תבשיל בכופח שהוסק בגפת ועצים, רק משום שהוא דומה לתנור. [80]

אלא לאו, בהכרח, המשנה אינה מדברת בבישול על גבי הכופח, כי אין חילוק בין כירה לכופח לענין בישול על גבם, ובשניהם אם גרף וקטם מותר, ואם לא גרף, אסור, אלא ודאי המשנה עוסקת בדין לסמוך לכופח, ועל זה נאמר שאם הוסק בקש וגבבא מותר לסמוך, וקתני, שאם הוסק בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור, ואסיר לסמוך לו, וכל שכן שאסור לסמוך לתנור.

ומאחר ומהסיפא מוכח שאסור לסמוך לכופח וכל שכן לתנור, קשה על רב יוסף שדייק מהרישא שמותר לסמוך לתנור. [81]

ומתרצינן: אמר רב אדא בר אהבה: לעולם אפשר שמותר לסמוך לתנור, וכדרב יוסף. ומה שמצינו בסיפא שכופח אשר הוסק בגפת ועצים אסור, משום שהוא דומה לתנור, ואקשינן מדוע לא אסרו את הכופח מפני שאינו גרוף וקטום, יש לומר, הכא בכופח גרוף וקטום, ותנור גרופה וקטומה, עסקינן.

וקא משמע לן המשנה, כי כשם שאסור לתת בתנור אפילו אם הוא גרוף וקטום, [82] כך גם כופח. מפני שהחמירו בכופח ותנור שחומם רב ביותר, שלא לתת בהם תבשיל אפילו אם גרפו וקטמו.

והכי קאמר: כופח שהסיקוהו בגפת ועצים הרי הוא כתנור, דאף על גב דגרוף וקטום, על גביו אסור, דאי היינו מדמין את הכופח ככירה, אזי היה מותר לתת בו, שכן כירה כי גרופה וקטומה שפיר דמי. [83]

תניא כוותיה דאביי, שאסור לסמוך לתנור ולכופח שהוסק בגפת ובעצים:

תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא -

א. אין סומכין לו,

ב. ואין צריך לומר שאין נותנים תבשיל על גביו.

ג. ואין צריך לומר שאסור לתת תבשיל לתוכו.

ד. ואין צריך לומר שאם הסיקוהו בגפת ובעצים אסור לסמוך לו ולתת על גביו ובתוכו.

כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא, נידון ככירה ועל כן - א. סומכין לו, כשם שסומכין לכירה. [84]

ב. ואין נותנין על גביו

ואם הוסק הכופח בגפת ובעצים, דינו כתנור, ועל כן אין סומכין לו. [85]

ומוכח כאביי, שאסור לסמוך לתנור ולכופח שהוסק בגפת ועצים.

אמר ליה תמה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:

האי כופח דתנן במשנה שאם הוסק בקש וגבבא נידון ככירה, ואם בגפת ועצים נידון כתנור, היכי דמי?

אי ככירה דמי - הרי אפילו אם הסיקוהו בגפת ובעצים נמי מותר, ככירה. [86]

אי כתנור דמי - הרי אפילו הסיקוהו בקש ובגבבא, נמי לא, כדין תנור.

אמר ליה רב אשי: כופח נפיש הבליה, חומו גבוה יותר מדכירה, וזוטר הבליה, חומו נמוך מדתנור.

היכי דמי כופח, היכי דמי כירה, מהו החילוק ביניהם?

אמר רבי יוסי בר חנינא: כופח - יש בו מקום שפיתת קדרה אחת.

כירה - יש בה מקום שפיתת שתי קדרות, ומתוך כך אין בה חום רב כמו כופח.

אמר אביי, ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא, שהחילוק בין כופח לכירה הוא בכך שבכירה יש מקום להניח שתי קדירות, ובכופח מקום קדירה אחת.

שכך שנינו במשנה במסכת כלים, לגבי טהרת כלי חרס, הנטהר מטומאתו על ידי שבירת הכלי:

תנור העשוי חרס שנטמא, שבירתו מטהרתו.

כירה של חרס טמאה, שנחלקה, ונשברה לשני חלקים. אם נחלקה לאורכה - טהורה, כיון שאינה ראויה להניח עליה כלים.

אבל אם נחלקה לרחבה, טמאה, כיון שיש בכירה מקום להנחת שתי קדירות, וכשנחלקה לרוחבה נותר בה מקום לשפיתת קדירה אחת, והיות והיא ראויה עדיין לשימוש, אין היא נחשבת לכירה שבורה, והיא ממשיכה להיות טמאה.

כופח טמא שנשבר ונחלק לשנים, בין נחלק לאורכו, בין נחלק לרוחבו - טהור, כיון שיש בו מקום לשפיתת קדירה אחת בלבד, ולאחר שנחלק אי אפשר להשתמש בו, ושבירתו מטהרתו.

ומכאן, שבכירה יש מקום לשפיתת שתי קדירות, ובכופח יש מקום לשפיתת קדירה אחת.

מתניתין:

א. אין נותנין בשבת ביצה בצד המיחם [קומקום של נחושת] שהתחמם על ידי האש, בשביל שתתגלגל, תיצלה קצת הביצה [87] מחום המיחם. כי כשם שאסור לבשל בשבת על האש עצמה, כך אסור מן התורה לבשל על דבר שנתחמם מהאש, שהוא "תולדת האש". [88]

ב. ולא יפקיענה בסודרין. לא ישבור [89] את הביצה על מנת שתתבשל על גבי סודרים [בגדים] שנתחממו מהשמש [הנקראים "תולדות החמה"]. ואף על פי שמן הדין מותר לבשל בשבת בחמה עצמה, גזרו חכמים שלא לבשל בדבר שנתחמם מהחמה ["תולדות החמה"], שמא יטעו לבשל בדבר שנתחמם מהאש ["תולדות האור"].

ורבי יוסי מתיר. כי כשם שמותר לבשל בשבת בחמה עצמה, כך מותר לבשל בתולדות חמה. [90]

ג. ולא יטמיננה את הביצה, בחול ובאבק דרכים, שנתחממו מהחמה, בשביל שתצלה. [91]

ד. מעשה שעשו אנשי טבריא, והביאו בערב שבת סילון של צונן [צינור שעברו דרכו מים צוננים], והכניסוהו לצינור לתוך אמה של חמין [חמי טבריה], כדי שיתחממו המים הצוננים העוברים בתוך הסילון, ויוכלו לרחוץ בהם בשבת. [92]

אמרו להם חכמים לאנשי טבריה: אם בשבת נתחממו המים הצוננים, הרי הם כחמין שהוחמו לכתחילה בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתיה.

ואם התחממו ביום טוב, הרי הם כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה, ומותרין בשתיה.

גמרא:

שנינו במשנה: אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל.

איבעיא להו: אם עבר וגלגל ביצה בשבת, מאי? האם גם בישול שכזה נידון כמבשל בשבת? [93]

אמר רב יוסף: גלגל - חייב חטאת. כי כמו שאסור לבשל בשבת על גבי האש, כך אסור לבשל בדבר שנתחמם מהאש, והנקרא "תולדות האש".

אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא, מצינו משנה כדרב יוסף.

הערות

[67] א. רש"י מפרש שהרבותא בדברי רב ששת היא שלא רק בליל שבת מותר להחזיר, אלא אפילו ביום. שכן היה מקום לומר שהמשנה התירה להחזיר רק אם נטל בליל שבת את הקדירה מהכירה, שאז ברור לכל שדעתו להחזירה לצורך מחר, ולכן מותר להחזיר. אבל אם נטל ביום, סלקא דעתך שיהיה אסור להחזיר, שכן מעשיו אינם מוכיחים שנתכוין להחזיר, וקא משמע לן רב ששת שאם נטל ביום גם כן מותר להחזיר. ומלשון רש"י נראה, שהסלקא דעתך לאסור חזרה ביום אינה משום מבשל לכתחילה בשבת, אלא מטמין לכתחילה. וביאר הר"ן שזהו לשיטתו בתחילת הפרק, שאיסור שהייה וחזרה הוא משום מטמין בדבר המוסיף הבל. ב. התוס' [לו ב ד"ה ובית הלל] כתבו, שעיקר המחלוקת היא בערב שבת, האם מותר להחזיר סמוך לשבת כאשר אין שהות למאכל לרתוח. בית שמאי אוסרים, ובית הלל מתירין. והוסיף רב ששת, שלבית הלל מותר להחזיר אפילו בשבת. ג. הרמב"ן הביא יש מפרשים, שבית הלל התירו להחזיר רק בין השמשות, ורב ששת התיר להחזיר אף משתחשך. ד. ומדברי הירושלמי הוכיחו הרמב"ן והר"ן שהחידוש של רב ששת הוא שאפילו אם סילק הקדירה בערב שבת מן הכירה, מותר להחזירה בשבת עצמה. אבל אם נטל בשבת עצמה, פשיטא שמותר, מפני שאין כאן נתינה לכתחילה בשבת. ורק אם נטל בערב שבת ומחזיר בשבת, יש בזו נטילה לכתחילה בשבת.

[68] התוס' לעיל [לו ב ד"ה חמין] הוכיחו מדברי רב אושעיא שאיסור חזרה [לבית שמאי אף בגרופה ולבית הלל לאינה גרופה] הוא גם בחמין שהוחמו כל צרכן, ומצטמק ורע לו. שאם לא כן, מה הוכיח רב אושעיא ממה שלא אמר לו רבי חייא דבר, הרי יתכן שהחמין היו בגדר מצטמק ורע לו. ובהכרח, שאיסור החזרה הוא גם במצטמק ורע לו, אלא שבית הלל התירו בגרופה. וכן כתב הר"ן בסוגיין, וכן פסק המשנ"ב [רנג נב]. ודעת הריטב"א [לז ב] שמותר להחזיר מצטמק ורע לו לכירה שאינה גרופה, וכן כתב השיטה להר"ן [לח א]. וראה בדבריו בסוגיין, שהוקשה לו, אם כן, מהי ראיית ר' אושעיא מדרבי חייא שמחזירין בשבת, דלמא משום שמצטמק ורע לו הוא? ותירץ, דבמעשה דר' אושעיא מדובר בכירה שאינה גרופה, ומדהתיר מצטמק ורע לו בכירה שאינה גרופה מוכח שמותר להחזיר מצטמק ויפה לו בכירה גרופה. וראה באגלי טל [נג] תירוץ נוסף.

[69] הרמב"ן והר"ן כתבו, שמדברי הירושלמי מוכח שהאיסור להחזיר בהניח על גבי קרקע הוא רק כשנטל הקדירה מערב שבת ובא להחזירה בשבת. שאם היתה בידו מותר, ואין כל כך מיחזי כמבשל, ואם הניחה על גבי קרקע, נראה כמניח לכתחילה בשבת ואסור. אבל אם נטל הקדירה בשבת עצמה מותר להחזירה אפילו אם הניחה על גבי קרקע. וכן כל הנידון בגמרא להלן בדין נתינה לכתחילה הוא באופן שנטל מערב שבת והחזיר בשבת. אבל לשיטות הראשונים שהבאנו לעיל שדין חזרה נאמר גם על נוטל בשבת עצמה ודאי שאין חילוק בין נטל בערב שבת והחזיר בשבת לבין נטל והחזיר בשבת, בשניהם אם הניחה על גבי קרקע אסור להחזיר. והרמ"א [רנג ב] כתב, שנוהגים להקל ולהחזיר דבר שהורידוהו מן האש בשבת, אפילו אם הניחוהו על גבי קרקע, וכדעת הרמב"ן והר"ן, וטוב להחמיר. ובפוסקים מבואר דאף שלהלכה אין להקל כהר"ן בכל אופן מצרפים את דבריו כסניף להיתר במקרים מסוימים.

[70] להלכה כתבו הרי"ף והרא"ש שההלכה כלישנא קמא, וביאר הרשב"א כיון שהוא מיחזי כמבשל וקרוב הדבר לבא לידי איסור דאורייתא החמירו בספק ההלכה כספק דאורייתא. וכן פסק הרמ"א [רנג ב]. אבל הריטב"א והשיטה להר"ן בשם הרא"ה נקטו כלישנא בתרא, שיש להקל אם לא נתקיימו שני התנאים. ובביאור הלכה [ד"ה ודעתו] הביא עוד ראשונים שסברו כן, ולכן כתב שאפשר להקל בזה. אמנם בשער הציון [נ] כתב שאפשר להקל רק אם הן בידו ולא היה בדעתו להחזיר [וכן בהניח על גבי ספסל והיה בדעתו להחזיר - ביאור הלכה], אבל בהניח על גבי קרקע אין להקל. ועיין חזון איש [לז יב] שצידד, כי אפשר לצרף את דעת הרמב"ן והר"ן שנקטו שכל הנידון בהניח על גבי קרקע ואינו בידו הוא רק בנטל מערב שבת ומחזיר בשבת, אבל נטל בשבת עצמה, מותר. ולפי זה, אם נטל בשבת, אזי בין בהניח על גבי קרקע ודעתו להחזיר ובין עודן בידו ואין דעתו להחזיר מותר, אבל הניחן על גבי קרקע ואין דעתו אסור, ואם נטל מערב שבת, יש להחמיר בין בהניח על הקרקע ודעתו להחזיר ובין בידו ואין דעתו. וסיים דמכל מקום ראוי להחמיר בחזרה בהניחו על גבי קרקע אפי' דעתו להחזיר, שכן דעת רוב הפוסקים. והרמב"ם [ג י] כתב שאם הניחה על גבי קרקע אסור, אבל אם הקדירה בידו מותר. ומשמע, שפסק כלישנא קמא, שאסור אפילו אם נתקיים רק תנאי אחד. אבל הרמ"ך דקדק מדוע לא הוסיף שאפילו אם הקדירה בידו אם אין דעתו להחזיר אסור, וכתב הכסף משנה, שהרמב"ם פסק שספק דרבנן לקולא, ומכל מקום בהניח על גבי קרקע סבר שיש להחמיר משום שרוב האמוראים סברו כן. וכן פסק בשולחן ערוך [רנג ב] כהרמב"ם. וראה הערה הבאה.

[71] גם באיבעיות אלו נחלקו הראשונים לדינא. הרא"ש כתב דאזלינן לחומרא. והשיטה להר"ן כתב בשם הרא"ה לקולא. וכן כתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם שהשמיט ספקות אלו, משום שספק דרבנן לקולא, ואף שהרמב"ם עצמו פסק להחמיר בהניחן על גבי קרקע. ובשולחן ערוך [רנג ב] כתב שמותר להחזיר אם לא הניחה על גבי קרקע. והרמ"א הוסיף והקדים לתנאי זה שיהא בידו. וביאר המשנה ברורה [נה ובה"ל ד"ה ולא], שלשיטת המחבר האיסור להחזיר הוא רק בהניחה על גבי קרקע, אבל בהניחה על גבי ספסל נקטינן לקולא [וכהרמב"ם]. אבל הרמ"א הוסיף, שצריך שיהיו בידו. ואם יצאו מידו, אפילו הניחם על גבי ספסל אסור דנקטינן לחומרא. ובביאור הלכה הכריע שאפשר להקל ולהתיר חזרה מספסל לקדירה. והחזון איש הוסיף, שאפשר להקל אפילו אם נטל את הקדירה שלא על דעת להחזירה, מפני שאפשר לצרף לקולא את דעת הרמב"ן והר"ן [ראה בהערה הקודמת] שאיסור החזרה בהניח על גבי קרקע מתיחס רק לנטל בערב שבת והחזיר בשבת ולא כשנטל בשבת עצמה. [ובענין הנחה על גבי השיש האם הוא נידון כספסל או כרצפה, ראה בשבות יצחק [שהייה יד] שהביא בשם הפוסקים להקל ולדונו כספסל, וראה אורחות שבת ב מו]

[72] כך מפרש הר"ן בדעת רש"י שהספק הוא האם כשהחזיר את המים למיחם הראשון מותר להחזירו לכירה. אבל אם פינה ממיחם ראשון למיחם שני והשאירם במיחם השני מותר להחזירו לכירה מפני שהמיחם השני אינו מוסיף הבל. ולשיטת רש"י שאיסור החזרה הוא רק במוסיף הבל ומדין הטמנה אין לאסור החזרת מיחם שני. ולפי זה אפשר שהספק של רב אשי הוא כהמשך לספקות שלפניו, דאם תמצא לומר שהניח על גבי ספסל מותר להחזיר, מה הדין אם פינה את המים מתוך המיחם ושוב החזירם האם זה בישול כתחילה או לא. והתוס' פירשו, שהספק הוא על המיחם השני האם מותר להחזירו לכירה וביאר הר"ן דלשיטת התוס' איסור החזרה אינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל, ולכן יש לפרש את הספק כפשוטו האם החזרת המיחם השני מיחזי כמבשל או לא, ולפי זה יתכן שהמיחם הראשון מותר בחזרה. וגם לפי דבריהם יתפרש הספק בדרך של אם תמצא לומר, דאם הנחה על גבי ספסל מותרת בחזרה, מה הדין להחזיר כלי אחר, האם זה מיחזי כמבשל או לא. המגן אברהם [רנג כ] נקט, שגם הכרעת ספק זה תלויה במחלוקת דלעיל, לדעת הרא"ש והרמ"א יש להחמיר, ולדעת הרמב"ם והמחבר יש להקל. ובשער הציון [מא] כתב שגם לדעת המחמירים בשאר הספיקות, יש להקל בפינה ממיחם למיחם - "משום דבלאו הכי יש מקילים במיחם שני עיין בתוס' ור"ן". ולכאורה משמע מדבריו שיש להחמיר בהחזיר למיחם הראשון. אך אפשר שכונתו להקל בשניהם, שכן לדברי הר"ן, לדעת רש"י מותר להחזיר מיחם שני, ולדעת התוס' מותר להחזיר מיחם ראשון ואם כן יש בזה ספק נוסף, ואזלינן לקולא. וראה מש"כ הגר"ש אוירבך שליט"א בסוף ספר אורחות שבת [בדין פינה ממיחם למיחם]. וראה במאירי שהביא כמה דרכים נוספות בביאור ספק הגמרא פינה ממיחם למיחם. וראה עוד בחזון איש [לז יג] שדן כיצד אפשר להחזיר מים לאחר שהיו במיחם שני שהוא כלי שני, והרי לשיטת השולחן ערוך [שיח] לח שנצטנן אסור לחממו, וכאן נצטנן לחום של כלי שני.

[73] התוס' מפרשים שלפי המפרשים את המשנה דלעיל "לשהות תנן" אזי גם בתנור המשנה מדברת באיסור שהייה, שאסור להשהות על תנור אפילו הוסק בקש וגבבא, ואפילו גרוף וקטום. אבל למאן דאמר "להחזיר תנן" ומותר להשהות על כירה שאינה גרופה, אזי גם בתנור שהסיקוהו בקש וגבבא מותר להשהות, ובתנאי שהתבשיל הגיע למאכל בן דרוסאי. והנידון הוא רק לענין חזרה. וכן כתב המאירי. וכן מבואר בדברי הרמב"ם [ג - ד ה ו] שפסק דמתניתין לעיל לשהות תנן, ובתנור אסר אף שהייה.

[74] כך צריך לומר על פי רש"י בתחילת הפרק. אבל הרמב"ם מפרש שבתנור חששו כיון שהבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו ממנו וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה אף על פי שהיא אש קש וגבבא או מכוסה. מפני שאפילו אם גרף, אי אפשר לגרוף עד שלא ישאר שום ניצוץ. ומבואר בדבריו שהאיסור לתת בתנור הוא שמא יחתה. והר"ן בתחילת הפרק הביא יש שתירצו שמתוך שהתנור הבלו חם מיחזי שיש בה גחלים לוחשות ויבואו להתיר לתת בכירה שיש בה גחלים ולחתות. והרשב"א הוסיף שחששו שמא יטעה להניח גחלים לוחשות בתנור עצמו. ומצינו כמה דעות בראשונים באיזה אופן גזרו בתנור. הרמ"ך [הובא בכסף משנה] נקט שבתנור גרוף וקטום מותר, ואין חילוק בזה בין גפת ועצים לקש וגבבא, והחידוש במשנה שקש וגבבא שאינו גרוף אסור, וכל שכן גפת ועצים שאינו גרוף. השיטה להר"ן נקט שאם הוסק בקש וגבבא ולא גרף אסור, אבל קש וגבבא שגרף מותר, אבל בגפת ובעצים אין חילק בין גרף ללא גרף. ובשם רבינו יהונתן הביא שאם הסיק בקש וגבבא אפילו גרף וקטם אסור, וכל שכן הסיק בגפת ועצים וגרף וקטם. ומדברי השו"ע [רנג א] דייק המשנ"ב [כב] להחמיר כרבינו יהונתן, וכתב, דמדברי הרמב"ם הכל בו וחידושי הר"ן מבואר שבקש וגבבא גרופה וקטומה, מותר. אבל בגפת ועצים גרוף אסור.

[75] למאן דאמר דמתניתין לעיל "לשהות תנן" מותר לשהות רק על כירה גרופה ולמאן דאמר "להחזיר תנן", אזי מותר להשהות גם על כירה שאינה גרופה, אבל להחזיר מותר רק לגרופה. והטור כתב שכופח נידון ככירים רק כאשר גרף וקטם, ועיין בב"י שהביא שהראשונים חולקים עליו.

[76] למאן דאמר "לשהות תנן" אזי גם בכופח הנידון הוא באסור שהייה, ואין להשהות בכופח אפילו אם הוא גרוף וקטום. ולמאן דאמר "להחזיר תנן", אבל לשהות מותר, אזי גם בכופח מותר לשהות ואסור להחזיר.

[77] למאן דאמר לשהות תנן הספק הוא לענין שהייה בסמיכה, ולמאן דאמר להחזיר, אזי פשוט שמותר לסמוך כשם שמותר להשהות, והספק הוא האם מותר להחזיר בסמיכה. יש לדון, האם רב יוסף התיר לסמוך רק לתנור שהוסק בקש וגבבא, או שמא גם לתנור שהוסק בגפת ועצים ולא גרף.

[78] למאן דאמר לשהות רק כופח גרוף, ולמאן דאמר להחזיר, לשהות מותר גם בשאינו גרוף, ולהחזיר רק בגרוף.

[79] רש"י כתב קא סלקא דעתך בשאינה גרופה. ומשמע מדבריו שאין לאביי הכרח לפרש את המשנה בכופח שאינו גרוף אלא שנקט בסתמא שהמשנה מדברת באינו גרוף, מפני שלא הוזכר במשנה גרוף וקטום וכדאיתא לעיל לענין כירה. אבל התוס' מפרשים, שאביי סבר שהמשנה בהכרח מדברת בכופח שאינו גרוף, כי אם הוא גרוף אין סברא לומר שאם הסיקוהו בגפת ובעצים דינו כתנור, שכן אם גרף את הגפת הרי הוא כמו שהסיקוהו בקש וגבבא. [אבל רב אדא בסמוך סבר שכופח גרוף חם יותר מכירה גרופה]. ומתוך דבריהם למד הרשב"א בדעת אביי, שכופח גרוף וקטום נידון ככירה גרופה וקטומה, אבל תנור גרוף וקטום אסור אפילו לסמוך לו. וכן ביאר המהרש"א בדברי התוס' [ד"ה תניא].

[80] למאן דאמר דמתניתין לעיל "לשהות תנן", ואסור לשהות ולהחזיר על כירה שאינה גרופה, לשון הגמרא מדוייקת היטב "אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה על גביו מי שרי". ומבואר שכירה שאינה גרופה אסור להשהות עליה. ומכאן הוכיח הרי"ף [טז א] שההלכה כמאן דאמר לשהות תנן. אבל הרשב"א הריטב"א והר"ן כתבו שלמאן דאמר להחזיר תנן ניתן לפרש את הגמרא לענין חזרה והכי קאמר, אם מדובר בכופח שאינו גרוף, מדוע נאסר להחזיר אליו רק משום שהוא נידון כתנור, ותיפוק ליה שגם לכירה אסור להחזיר. וכן מבואר מהתוס' ד"ה תנור.

[81] לכאורה היה מקום לומר שרב יוסף התיר לסמוך רק לתנור גרוף, ואילו הסיפא מדברת בכופח שאינו גרוף, ואם כן מה הקשה אביי לרב יוסף מהסיפא דאסרינן לסמוך, הרי אפשר שבאינו גרוף מודה רב יוסף. וכתב המהר"ם, ממה שנאמר בכופח שהסיקהו בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, משמע שלתנור בכל אופן אסור לסמוך, ואפילו הוסק בקש וגבבא, וקש וגבבא הוי כתנור גרוף וקטום. ומכאן הוציא אביי שאין לסמוך אפילו לגרוף וקטום. וראה ברמב"ן שהביא יש מי שאומר, שאף אביי לא אסר לסמוך אלא להוסק בקש וגבבא שאינו גרוף וקטום, אבל לגפת ועצים גרוף וקטום מותר. ולפי זה תשוב קושיית המהר"ם מנין שרב יוסף חולק על כך.

[82] יש לבאר מדוע אסור לתת לתנור גרוף וקטום. וראה בהערות למשנה שהבאנו מדברי הרמב"ם שא אפשר שלא ישאר ניצוץ אחד, ויבא לחתות בו. ובעל המאור כתב שגריפה היינו שמסלק לצד אחד ולא מוציא את הגחלים לגמרי, ובתנור חששו שמא יחתה. ותמה הרשב"א דמדברי אביי מבואר שבכופח גרוף מותר להניח על גביו, ובאינו גרוף אסור אפילו לסמוך [וראה הערה הבאה] וכיצד יתכן שגרופה לצד אחד תועיל לשהייה יותר מסמיכה לכירה שאינה גרופה. ולכן פירש שגזרו בגרוף שמא ישהה או יחזיר לכירה ותנור שאינם גרופים. והריטב"א כאן הביא יש שתירצו שגזרו גרוף אטו שאינו גרוף.

[83] נמצא, שלדברי רב אדא מותר לסמוך לתנור ולכופח שהוסק בגפת ועצים ובלבד שגרף וקטם, אבל להניח על גביהן, בתנור אסור אפילו גרוף וקטום, ובכופח אם הוסק בגפת ועצים וגרף וקטם אסור, ואם בקש וגבבא מותר. ומבואר שלהניח על גביו חמור יותר מלסמוך. ולדעת אביי אסור לסמוך לתנור ואפילו אם הוא גרף וקטום [כמבואר בהערה שלפני הקודמת בשם המהר"ם], אבל להניח על גבו, בתנור אסור בכל גווני, ובכופח שהוסק בגפת ועצים, אם הוא גרוף וקטום מותר להניח על גבו ולסמוך [ומפני כך לא העמיד את המשנה בגרוף וקטום וכדהבאנו לעיל מהתוס'] ואם אינו גרוף אסור. וכתב הרשב"א, שלפי זה נמצא שאביי ורב אדא חולקים בתרתי: א. לענין לסמוך לתנור גרוף - רב אדא מתיר ואביי אוסר. ב. להניח על גבי כופח גרוף - רב אדא אוסר ואביי מתיר. אבל לכולי עלמא אסור להניח על תנור, אפילו גרוף. ולכולי עלמא מותר לסמוך לכופח גרוף. והרמב"ן הביא בשם ר"ח שרב אדא ואביי אינם חולקים, ולשניהם אסור לסמוך לכיפה אף על פי שגרוף וקטום.

[84] כך היא מסקנת הגמרא לעיל [לז א] שמותר לסמוך לכירה, ואפילו אם אינה גרופה וקטומה. והמהרש"א כאן כתב שהגמרא לעיל לא הוכיחה ממשנתנו שמותר לסמוך [שכן לרב יוסף מותר לסמוך לתנור וכל שכן לכירה, ולאביי לא אסרו לסמוך אלא תנור וכופח אבל לא לכירה], מפני שאפשר שהמשנה מדברת בגרופה וכדמתרץ רב אדא את דברי רב יוסף, ואם כן אין מקור להתיר לסמוך לכירה שאינה גרופה. אכן מהברייתא כאן מבואר להדיא שמותר לסמוך.

[85] התוס' ישנים הוסיפו שאף כאן יכלה הברייתא לומר ואין צריך לומר על גבו ואין צריך לומר בתוכו. ובתוס' הובאה גירסא שאם הוסק בגפת ועצים מותר לסמוך לו, ובכופח גרוף, וקא משמע לן שסומכים למרות שהוסק בגפת ובעצים. וביאר המהרש"א, שלדעת אביי יש חילוק בין תנור לכופח שהוסק בגפת ועצים, כי לתנור אסור לסמוך אפילו אם הוא גרוף וקטום, ובכופח אם הוא גרוף מותר לסמוך כמו כירה, ואם אינו גרוף אסור. ולפי זה, המשנה יכלה לחלק בכופח שהסיקוהו בגפת ועצים, דאם הוא גרוף נידון ככירה, ואם אינו גרוף נידון כתנור שאסור לסמוך לו. וכן הבאנו לעיל מדברי הרשב"א שלאביי בתנור אין חילוק בין גרוף וקטום לאינו גרוף, אבל בכופח יש חילוק דבגרוף מותר אפילו להניח על גביו ככירה וכל שכן לסמוך, ובאינו גרוף הוא כתנור ואסור אפילו בסמיכה. והרמב"ם [ג י] כתב "כל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת, וכתב המגיד משנה שמדברי הרשב"א בכופח גרוף וקטום מבואר שלא כדבריו, שכן אסור להחזיר עליו, אבל מותר לסמוך עליו. וכתב הבית יוסף [רנג] שלדברי הרמב"ם גרסינן בברייתא אם הוסק בגפת ובעצים אין סומכין עליו, ומדלא חילקה הבריתא בין גרוף לאין גרוף משמע שבכל גוני אין סומכין לכופח. וכתב המשנ"ב [כז ובשעה"צ כז] שבשו"ע פסק כהרמב"ם לאסור סמיכה אפילו בגרוף וקטום.

[86] הרא"ש [ג] דייק מקושיית הגמרא שאם ככירה, אפילו גפת ועצים נמי לישתרי. ומשמע שיהיה מותר אפילו להניח על גבה כמו כירה גרופה. ומסקינן, נפיש הבליה מכירה, ואם כן, אסור לסמוך על גבי כופח כי אינו דומה לכירה. ועל כן פסק הרי"ף שאסור להניח בכופח על גביו אפילו גרופה וקטומה, וכדרב אדא בר אהבה ודלא כאביי. אלא שלדברי הרי"ף מסקינן לעיל "לשהות תנן", ואם כן גם בכופח אסור אפילו להשהות על גביו. אבל לדברי הראשונים שהובאו לעיל [לז ב] ומהם רב האי גאון והרשב"א, אזי בכופח אסור להחזיר אפילו גרוף וקטום, אבל לשהות מותר אפילו אינו גרוף וקטום. [והוא הדין בתנור מותר].

[87] ברש"י משמע שרצונו הוא שלא תתבשל לגמרי אלא קצת. וכן פירש הרמב"ם [בפירוש המשנה], וכן המאירי ושיטה להר"ן. ואת הלשון "תתגלגל" מפרש הדרישה [שיח ג] כדרך העולם, שבודקים הביצה אם היא צלויה בכך שמגלגלין אותה, והוא סימן לצלייתה. ולפי זה ביאר הריטב"א מדוע כאן נקטינן לשון "תתגלגל", ובהמשך המשנה נאמר "תצלה", שכן ביצה שבצד המיחם אינה יכולה להגיע לצליה גמורה, אבל כשהיא טמונה בחול, יכולה היא להיצלות לגמרי. וכן כתב בשיטה להר"ן. ועיין רש"ש שביאר, שברישא, שהוא מבשל בתולדות האור ואסור מדאורייתא, אזי עובר באיסור אפילו בגלגול בלבד. אבל בסיפא, שהוא איסור דרבנן, אינו עובר אלא אם כן נצלית לגמרי. אכן במאירי מבואר שלא כדבריו, ואין חילוק בין צליה לגלגול. אלא, שהדרך היא לגלגל סמוך למיחם, ולצלות בחול. אבל הוא הדין אם צלה במיחם [אלא שלא שכיח שיעשה כן] או גלגל בחול, שחייב.

[88] ובאגלי טל [אופה ס"ק כב] הביא מחלוקת הרמב"ם והיראים האם בישול בתולדת האש נידון כאב מלאכה או כתולדה. ומלשון רש"י בפסחים [מא א ד"ה דלאו] משמע שהוא תולדה.

[89] לשון רש"י "לא ישברנה על גבי סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר", ומבואר, שאין מדובר בהטמנה בתוך הסודר, שכן הטמנה אסורה לכולי עלמא, אלא בבישול על גבי הסודר. וכך נקט השולחן ערוך [שיח ג]. אך מדברי התוס' להלן [לט א ד"ה שמא] משמע שהמחלוקת היא בהטמנה בסודר. ועיין רעק"א שם. וכן הביא שיטה להר"ן בשם רבינו יהונתן שפירש "יפקיענה", יכסנה. וכן כתב המאירי. וכן משמע מלשון הרמב"ם [ט ג] שכלל דין הפקעת סודרין עם הטמנה בחול. ולדבריהם, יתכן שבבישול על גבי הסודר לא גזרו חמה אטו אור.

[90] ובגמרא מבואר, שלכולי עלמא מותר לבשל בחמה. ופירש רש"י [לט א] שההיתר הוא לפי שאין דרך בישול בכך. ואף בתולדות חמה מדינא מותר, אלא שרבנן גזרו שלא לבשל בתולדות חמה אטו תולדות האור. ורבי יוסי לא גזר. אבל חמה אטו אור או תולדות האור, לא יבואו להחליף.

[91] ובגמרא יתבאר שרבי יוסי מודה לדין זה.

[92] א. ברש"י מבואר שהמטרה שלהם בהבאת הסילון לתוך אמת המים החמים, היתה כדי לחמם את המים הצוננים שבתוך הצינור. ומשמע, שהיו רוחצים במי הסילון שנתחממו מחמי טבריה [אבל לא נתכוונו לצנן את חמי טבריה ולרחוץ בהם]. ואסרו להן חכמים את המים הנכנסים לצינור בשבת והתחממו בו בשבת עצמה, מדין חמין שהוחמו בשבת. אבל המים שהיו בצינור מבעוד יום והוחמו בו מבעוד יום, הרי הם מותרים. וטעם האיסור בפשטות הוא משום שהמים מתחממים בחמי טבריה, שהם "תולדות חמה", וגזרינן שמא יבא לחמם בתולדות האור [ואף על פי שהמים נכנסים לצינור מאליהם]. והקשו הראשונים, שבגמרא להלן לט ב איתא: אמר רב חסדא, ממעשה שעשו אנשי טבריה, בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום. ומשמע מדבריו, שהאיסור הוא אפילו לגבי מים שהיו בצינור מבעוד יום והוחמו בו מבעוד יום, והאיסור הוא מדין הטמנה בדבר המוסיף הבל, שאסור להטמין בו אפילו מבעוד יום. וכתב הפני יהושע, שרש"י מפרש כפשטות לשון המשנה, "אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת". ומשמע שהאיסור הוא כדברי רבנן לעיל, שגזרו חמה אטו אור. וכך היא שיטת רב יוסף בגמרא [ולדעת הרשב"א זו גם דעת רבה, ואילו רב חסדא יחידאה הוא]. ושם יתבאר מדוע רבי יוסי מודה לזה. ב. אך התוס' [בפירושם הראשון] מבארים שהיו רוחצין בחמי טבריה עצמם, והביאו הצינור ובו מים צוננים לתוכם, כדי לצנן את חמי טבריה. וחששו שמא יבואו לערבב בשבת את מי הסילון הצוננים בחמי טבריה החמים, והם תולדות חמה, ואסור לחמם בתולדות חמה אטו תולדות האור. ואופן נוסף כעין זה מבואר בתוס', שבזמן הרחיצה בחמי טבריה היו פותחים את הנקבים בסילון כדי שיתערבו המים הצוננים בחמי טבריה החמים, ואז הוא בודאי מבשל בשבת [ולא רק חשש]. וגזרו תולדות חמה אטו אור. ועיין מהרש"א. ג. ר"י בתוס' מפרש שהיו מעבירים את הסילון בתוך חמי טבריה, ואחר כך היו נשפכים מימיו לגומא, והיו רוחצים במי הסילון ולא בחמי טבריה שריחן רע. ולפי שהצינור של הסילון מוקף בחמי טבריה, הוא דומה להטמנה, ואסור להטמין מבעוד יום, וכדרב חסדא. וכן כתב הרמב"ן במלחמות, הר"ן [על הרי"ף ובחידושיו ובשיטה], והריטב"א. ד. בעל המאור מפרש שהיו רוחצין בחמי טבריה והסילון היה מצנן את המים, ואסרו להם חכמים לרחוץ בשבת אפילו בצונן כרבי מאיר להלן לט ב.

[93] בביאור ספק הגמרא יש כמה דרכים בראשונים ובאחרונים: א. הר"ן והריטב"א מפרשים, שהנידון הוא האם בישול בתולדת האור אסור מדאורייתא או רק מדרבנן. וכן כתב החת"ס בדעת הרמב"ם. ותמה, הרי מצינו תולדות האור במשכן, כמבואר ברמב"ן באופן עשיית שמן המשחה [שמות ל לה]. ב. בשיטה לר"ן [וחת"ס בדעת רש"י] משמע, שהספק הוא האם יש חיוב חטאת בבישול מקצת. ג. החזון איש [נב יט] ביאר, שהספק הוא בגדר בישול שאינו מועיל לשום תבשיל חוץ מביצה, האם הוא נקרא "אין דרכו בכך", כמו בישול בחמה, או שמא, כיון שהביצה מתבשלת כך, הרי זה דרכה. ד. האגלי טל [אופה יא כב ב] מפרש בדעת הרמב"ם, שהגמרא דנה בדבר שאפשר לאוכלו כמו שהוא חי, ובשלו, אם חייבים עליו משום בישול.

מחזירין, מותר לעשות זאת אפילו במשך יום השבת, ולא רק בליל שבת. ואף ר' אושעיא סבר [סבור] ש"אף מחזירין" משמעו אפילו בשבת. שאמר ר' אושעיא: פעם אחת היינו עומדים בשבת לעילא [לפני] מר' חייא רבה [הגדול] והעלנו לו קומקמוס (קומקום) של מים חמין מדיוטא [מהקומה] התחתונה לדיוטא [לקומה] העליונה, ומזגנו לו את הכוס, והחזרנוהו למקומו על גבי הכירה, ולא אמר לנו דבר, והרי שלדעתו מותר להחזיר את הקדירה לכירה אפילו בשבת.

אמר ר' זריקא שכך אמר ר' אבא שכך אמר ר' תדאי: לא שנו שמותר להחזיר אלא כשאותם כלים בהם התבשיל עודן בידו, אבל אם כבר הניחן לאותם כלים על גבי הקרקע הרי זה ודאי שהתחרט על שהניחן על גבי האש, ואסור לו לחזור ולהניחן על גבי הכירה. אמר ר' אמי : ר' תדאי מה דעבד [שעשה] ואמר — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [הוא שעשה], ואין דבריו מחייבים כהלכה כללית. אלא הכי [כך] אמר ר' חייא שכך אמר ר' יוחנן: אפילו הניחה לאותה קדירה על גבי הקרקע — מותר להחזירה לכירה.

ומעירים כי פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו רב דימי ורב שמואל בר יהודה, ותרוייהו משמיה [ושניהם משמו] של ר' אלעזר אמרי [אמרו]. חד [אחד מהם] אמר כי כאשר עודן בידו — מותר להחזירן על גבי הכירה, אבל כאשר כבר הניחן על גבי קרקע — אסור. וחד [אחד מהם] אמר כי כאשר הניחן על גבי קרקע נמי [גם כן] מותר. אמר חזקיה משמיה [משמו] של אביי: הא [זה] שאמרת כי כאשר עודן בידו — מותר להחזיר לכירה, לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשדעתו היתה מראש להחזיר לכירה, אבל כאשר אין דעתו מראש להחזיר והתחרט ורצה בכל זאת להחזיר — אסור בכגון זה להחזיר. מכלל הדברים אפשר ללמוד שאם הניחן על גבי הקרקע אף על פי שדעתו היתה להחזיר — אסור.

איכא דאמרי [יש שאומרים] דברים אלה בגרסה שונה, שכך אמר חזקיה משמיה [משמו] של אביי : הא [זה] שאמרת שאם כבר הניחן על גבי הקרקע — אסור, לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשאין דעתו מראש להחזיר, אבל אם היתה דעתו להחזיר — מותר. ומכלל הדברים אתה למד כי כאשר עודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר — מותר. בענין זה בעי [שאל] ר' ירמיה: במקרה שלא הניחן על גבי קרקע ולא אחזן בידו, אלא תלאן במקל מהו הדין בכגון זה? וכן במקרה שהניחן על גבי מטה מהו הדין? וכן בעי [שאל] רב אשי: אם פינה את המים ממיחם למיחם מהו הדין? לשאלות אלה לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמודנה] במקומן.

א משנה ההלכות שנאמרו בדיני כירה היו מיוחדות לכירה בלבד בשל המבנה המיוחד שלה, והאופן בו היא שומרת חום. ואולם בכלי אפייה אחרים כגון תנור או כופח יש דינים אחרים. ומפרטים: תנור שהסיקוהו אפילו בקש או בגבבא — לא יתן קדירה עליו בשבת, בין מתוכו בין מעל גביו. ואילו כופח, אם הסיקוהו בקש או בגבבא — הרי זה דינו ככיריים, ומותר להניח עליו קדירה בשבת. ואם הסיקוהו בגפת או בעצים — הרי הוא כתנור, ואסור.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה כי תנור שהסיקוהו אפילו בקש או בגבבה לא יתן עליו אדם קדירה בין מתוכו בין על גביו, סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר] שמה שנאמר במשנה "תוכו" הכוונה היא — תוכו ממש, ומה שנאמר "על גביו" הכוונה — על גביו ממש, אבל לסמוך קדירה לתנור שפיר דמי [יפה הוא, מותר]. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו במשנתנו: כופח שהסיקוהו בקש או בגבבא — הרי הוא ככיריים, בגפת או בעצים — הרי הוא כתנור, ואסור. ומעתה נדייק: הא [הרי] אם היה ככירה — שרי [היה מותר]. ואם כן נברר במאי עסקינן [במה בדיוק אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] כי אנו עוסקים בנתינה על גביו, ובמאי [ובמה, באיזה מקרה]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כשאינו גרוף וקטום, אלא אף כירה כי [כאשר] אינה גרופה וקטומה, על גביו מי שרי [האם מותר] לתת קדירה בשבת? אלא לאו [האם לא] ודאי הכוונה היא רק לענין לסמוך על גבי הכופח קדירה, וקתני [ושנה]: הרי הוא כתנור, ומשמעו שאסיר [אסור]!

על דברים אלה אמר רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] בכופח גרוף וקטום, ותנור גרופה וקטומה עסקינן [עוסקים אנו], וכך יש להבין: הרי הוא כתנור — דאף על גב [שאף על פי] שהוא גרוף וקטום מכל מקום על גביו אסור ליתן את הקדירה, דאי [שאם] היה דינו ככירה הרי כי [כאשר] היא גרופה וקטומה — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]. ומעירים כי אכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של אביי: תנור שהסיקוהו בקש או בגבבא אין סומכין לו קדירה, ואין צריך לומר שאין נותנים על גביו, ואין צריך לומר שאין נותנים לתוכו, ואין צריך לומר שאם הוא מוסק בקש או בגבבא אסור, ודאי שאם הוא מוסק בגפת או בעצים אסור. ואילו כופח שהסיקוהו בקש או בגבבא — סומכין לו, ואולם אין נותנין על גביו. ואם הסיקוהו בגפת או בעצים — אין סומכין לו.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האי [זה] הכופח היכי דמי [כיצד הוא בדיוק], למה הוא בעצם נחשב? אי [אם] ככירה דמי [הוא נחשב], אם כן, אפילו הסיקוהו בגפת או בעצים נמי [גם כן] יהא מותר, ואי [אם] כתנור דמי [הוא נחשב], אם כן אפילו בקש או בגבבא נמי [גם כן] לא! אמר ליה [לו] רב אשי: הכופח עומד מבחינה הלכתית באמצע, נפיש הבליה [מרובה הבלו, חומו] מזה של כירה ואולם זוטר הבליה [מועט הבלו] מזה של תנור.

ג ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] כופח, היכי דמי [כיצד היא בדיוק] כירה בתורת כלים? אמר ר' יוסי בר חנינא: כופח הוא כלי קטן הדומה לכירה, ואולם יש בו חור רק כדי מקום שפיתת (הנחת) קדרה אחת. ואילו כירה היא ככופח כפול ויש בה מקום שפיתת שתי קדרות. אמר אביי: ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' ירמיה: אף אנן נמי תנינא [אנחנו שנינו גם כן] דברים אלה, ששנינו במשנה בדיני טומאה וטהרה: כירה טמאה שנחלקה לאורכה — טהורה, כיון ששוב איננה יכולה להיחשב ככלי אלא כשבר כלי, ושבר כלי אינו מיטמא. ואולם אם נחלקה הכירה לרחבה בין מקום שפיתת הקדירות — הרי היא טמאה, שנעשתה כעין שתי כירות קטנות. ואילו כופח בין שנחלק לאורכו ובין שנחלק לרוחבו — הריהו טהור, ששוב אינו בר שימוש, שכן בכל דרך שהיא אין אפשרות לשפות עליו אף קדירה אחת. והרי למדים אנו מכאן מה ההבדל בין הכופח והכירה.

ד משנה על ההלכות הדנות בבישול ממש על גבי אש בשבת הוסיפו הלכות אחדות בדברים הקרובים לנושא זה. ואמרו: אין נותנין ביצה חיה (בלתי מבושלת) בצד המיחם המלא מים חמים בשביל שתתגלגל (תתבשל מעט). ואף לא יפקיענה בסודרין, כלומר, שלא יחמם אותה בתוך סודר שהתחמם קודם בשמש. ור' יוסי מתיר במקרה זה. וכמו כן לא יטמיננה בחול או באבק דרכים שנתחממו בשמש בשביל שתצלה, כי אף שאין כאן בישול באש ממש, מכל מקום הדבר דומה לבישול כזה, וגזרו חכמים שלא לעשות כן.

לחיזוק הדברים מביאים מעשה שעשו אנשי העיר טבריא (טבריה) והביאו סילון (צינור) של צונן לתוך אמה (תעלה) של מים חמין מחמי טבריא, וחשבו שבאופן זה יוכלו לחמם את המים הצוננים הראויים לשתיה אף בשבת. אמרו להם חכמים: אם העבירו את המים בשבת הרי דינם כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין המים לשימוש הן ברחיצה והן בשתיה. ואם העבירו את הסילון ביום טוב — הרי דינם כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה, ואולם מותרין בשתיה, שהרי ביום טוב מותר לבשל ולחמם מים באש ממש לצורך שתיה ואכילה.

ה גמרא איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים שאלה זו]: עבר אדם על דברי המשנה וגלגל ביצה בסודר מאי [מה דינו]? אמר רב יוסף: גלגל — חייב חטאת, שהדבר נחשב למלאכת בישול שנעשתה בשבת, והאסורה מן התורה. אמר מר בריה [בנו] של רבינא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו שנינו גם כן] מעין דברים אלה במשנה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that one may even return it, doing so is permitted even on Shabbat and not only on Shabbat eve. And Rav Oshaya also holds: One may even return it even on Shabbat. As Rav Oshaya said: Once we were standing on Shabbat before Rabbi Ḥiyya the Great and we passed up to him a kettle [kumkemos] of hot water from the bottom floor [deyota] to the top floor, and we poured him a cup and returned the kettle to its place on top of the stove, and he did not say anything to us. Apparently, he is of the opinion that even on Shabbat it is permitted to return a pot to the stove.

Rabbi Zerika said that Rabbi Abba said that Rabbi Tadai said: They only taught that it is permitted to return vessels with the food inside them when they are still in his hand; however, if he already placed them on the ground, he obviously regretted placing them on the fire and it is prohibited to replace them on the stove. Rabbi Ami said: That which Rabbi Tadai did and said, he did on his own, and not in accordance with the accepted halakha. Rather, Rabbi Ḥiyya said that Rabbi Yoḥanan said as follows: Even if one placed the pot on the ground, it is permitted to return it to the stove.

The Gemara remarks that Rav Dimi and Rav Shmuel bar Yehuda disagreed about this matter, and both stated their opinion in the name of Rabbi Elazar. One said that when they are still in his hand, it is permitted to return them to the stove; when they were already placed on the ground, it is prohibited to do so. And one said that even if one placed them on the ground, it is also permitted to return it to the stove. Ḥizkiya said in the name of Abaye: That which you said, that when it is still in his hand, it is permitted to return it to the stove; we only said that halakha when his original intention was to return it to the stove. However, when it was not his original intention to return it, and he reconsidered and decided to return it, it is prohibited to return it. This proves by inference that if one placed it on the ground, even if his intention was to return it, it is prohibited.

Some say a different version of what Ḥizkiya said in the name of Abaye: That which you said, if one placed it on the ground it is prohibited; we only said that halakha when it was not his original intention to return it. However, if his original intention was to return it, it is permitted. This proves by inference that while they are still in his hand, even if it was not his original intention to return it, it is permitted. With regard to this matter, Rabbi Yirmeya raised a dilemma: In a case where he neither placed them on the floor nor held them in his hand, but he hung them on a stick, what is the ruling? In a case where he placed it on top of a bed, what is the ruling? Similarly, Rav Ashi raised a dilemma: If one transferred them from one urn to another urn what is the ruling? The Gemara said: These dilemmas stand unresolved.

MISHNA: The halakhot that were stated with regard to a stove were specific to a stove’s unique structure and the manner in which it retains heat. However, with regard to other baking apparatuses, i.e., an oven or a kupaḥ, there are different rules. The mishna delineates: An oven that they lit even with straw or rakings, one may neither place a pot inside it nor atop it on Shabbat. Whereas a kupaḥ that was lit with straw or rakings, its legal status is like that of a stove, and one is permitted to place a pot atop it on Shabbat. If it were lit with pomace or with wood, its legal status is like that of an oven and it is prohibited to place a pot atop it on Shabbat.

GEMARA: With regard to that which we learned in the mishna that an oven that they lit even with straw or rakings, one may neither place a pot atop it nor inside it, Rav Yosef thought to say that when the mishna says inside it, it means actually inside it; and when it says atop it, it means actually atop it. However, to lean a pot against an oven, it may well be done. Abaye raised an objection to Rav Yosef from that which we learned in our mishna: A kupaḥ that was lit with straw or rakings, its legal status is like that of a stove. If it were lit with pomace or with wood, its legal status is like that of an oven, and it is prohibited. By inference: If it were like a stove, it would be permitted. With what circumstances are we dealing? If you say that he placed the pot atop the kupaḥ, and in what case? If you say it is referring to a case where it is not swept and covered with ashes; a stove that is not swept and covered with ashes, is it permitted even to place a pot atop it on Shabbat? Rather, isn’t it referring to a case where one seeks to lean a pot against a kupaḥ, and it taught: It is like an oven, and prohibited?

Rav Adda bar Ahava said: Here we are dealing with the cases of a kupaḥ that is swept and covered with ashes and an oven that is swept and covered with ashes, and the mishna is to be understood as follows: It is like an oven in the sense that, although it is swept and covered with ashes, it is prohibited to place a pot atop it; as, if its legal status were like that of a stove, when it is swept and covered it may well be done. The Gemara comments that there is a baraita that taught in accordance with the opinion of Abaye: An oven that one lit with straw and with rakings, one may not lean a pot against it, and needless to say one may not place a pot atop it, and needless to say one may not place a pot inside it, and, needless to say if it was lit with pomace or with wood it is prohibited. While with regard to a kupaḥ that was lit with straw or with rakings, one may lean a pot against it, but he may not place a pot atop it. If it was lit with pomace or with wood, one may not lean a pot against it.

Rav Aha, son of Rava, said to Rav Ashi: This kupaḥ, what are its circumstances? If it is considered like a stove, even if it was lit with pomace or with wood, it should also be permitted. And if it is considered like an oven, even with straw or with rakings, it should also not be permitted. Rav Ashi said to him: From a halakhic perspective, a kupaḥ has intermediate status. Its heat is greater than that of a stove; however, its heat is less than that of an oven.

The Gemara asks: What are the circumstances of a kupaḥ? What are the circumstances of a stove in terms of the configuration of the vessels? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: A kupaḥ is a small vessel that is similar to a stove; however, it only has one hole with enough space to place a single pot. A stove is like a double kupaḥ with enough space to place two pots. Abaye said, and some say that Rabbi Yirmeya said: We also learned this matter in a mishna dealing with the laws of ritual purity and impurity: An impure stove that was divided lengthwise is pure because it can no longer be considered a vessel. It is a broken vessel, and a broken vessel cannot become ritually impure. However, if the stove was divided widthwise, between the spaces for the pots, then it remains impure because it became two small stoves. However, a kupaḥ, whether it was divided lengthwise or whether it was divided widthwise, is pure because it can no longer be used as there is no way to put even a single pot on it. That is the difference between a kupaḥ and a stove.

MISHNA: In addition to the halakhot that deal with cooking on the fire on Shabbat, several related halakhot are discussed. The mishna says: One may not place a raw egg next to an urn full of hot water so that it will roast slightly. And one may not even wrap it in cloths, i.e., one may not heat the egg inside cloths that were heated in the sun. And Rabbi Yosei permits doing so in that case. And, similarly, one may not insulate it in sand or in road dust that was heated in the sun so that it will roast. Although there is no actual cooking with fire here, it is similar to cooking and the Sages issued a decree to prohibit doing so.

The mishna relates a story about the people of the city of Tiberias, and they ran a cold-water pipe [silon] through a canal of hot water from the Tiberias hot springs. They thought that by doing so, they could heat the cold potable water on Shabbat. The Rabbis said to them: If the water passed through on Shabbat, its legal status is like that of hot water that was heated on Shabbat, and the water is prohibited both for bathing and for drinking. And if the water passed through on a Festival, then it is prohibited for bathing but permitted for drinking. On Festivals, one is even permitted to boil water on actual fire for the purposes of eating and drinking.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: One who violated the halakha in the mishna and slightly roasted an egg next to an urn, what is the ruling? Rav Yosef said: One who slightly cooked an egg is liable to bring a sin-offering, as he performed the act of cooking on Shabbat, which is prohibited by Torah law. Mar, son of Ravina, said: We also learned something similar in the mishna:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פיס' בה"א אף מחזירין אוקימנא הא דקתני מחזירין בשבת הוא ואפי' כמה פעמים ודוקא בכירה גרופה וקטומה והני מילי שלא הניחם ע"ג קרקע כלל אלא מחזיקם בידו ודעתו עליהם להחזירם הוא ששנינו אף מחזירין אבל אם הניחם ע"ג קרקע אע"פ שהיה בדעתו להחזירם לכירה אסור ואסיקנא לשמעתא בתרי לשני. וקי"ל כל כי האי גוונא בדאורייתא עבדינן לחומרא. ושבת איסורא דאורייתא היא:
תלאם במקל או הניחם ע"ג המטה או הניחם בכרעי המטה או פינם ממיחם למיחם הני כולהו איבעא ולא אפשיטו ועלו בתיקו. וקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא:

מתני' תנור שהסיקו בקש ובגבבא כו' אוקמא אביי לא יסמוך.

תניא כוותיה תנור שהסיקו בקש ובגבבא אין סומכין לו ואין צ"ל על גביו. ואין צ"ל שהסיקו בגפת או בעצים. כופח שהסיקוה בקש ובגבבא הרי הוא ככירה. בגפת ובעצים הרי הוא כתנור ואסור. ואע"פ שהוא גרוף וקטום.

ואסיק' כופח מקום שפיתת קדירה אחת. כירה מקום שפיתת ב' קדירות. ודייקינן לה מהא דתנן כירה שנחלקה לארכה טהור לרחבה טמא פי' עדיין תורת כלי עליה דהא יכול לשפות קדירה אחת. כופח בין לארכה בין לרחבה טהורה. והאי כופח נפיש הבליה מדכירה וזוטר הבליה מדתנור וקי"ל מתני' בתנור של נחתומין. מפורש בלא יחפור (ב"ב כ:) אבל תנור [דידן] ככירה של נחתומין היא:

מחזירין ואפי' בשבת. פי' רש"י ז"ל יום שבת שלא יאמר שלא התירו אלא סילק בלילה והחזיר [אבל] מכיון שסילק ביום שבת דעתו שלא להחזיר ואסור (דבעי) [דדמי] למניח תחל', ואחרים מפרשים שבת היינו משתחשך שלא תאמר לא התירו להחזיר אלא בה"ש. ובספר התרומ' ראיתי דמתני' דמחזיר מבע"י מדקתני עד שיגרוף ולא קתני אא"כ גרף אלמא בשעה שמותר לגרוף היא אלא דכל שהוא בכדי שתהא הקדרה כולה מתחמם מבע"י אם הית' צוננות קרי משהה וכל שהוא סמוך לחשכה שחמימות' בשבת קרי מחזיר והיינו מתני' נחתי בגמ' למישרי מחזיר ממש משחשיכה וזה עולה יפה יותר מן הלשונות שזכרתי. ובירושל' (ג.) מצאתי נטלו מבע"י מחזיר מבע"י משחשיכה, נטלו מבע"י וקידש עליו היום ר' סימן בר תריי בשם ר' אושעי' אמר אם בארץ אסור לטלטלו ר' אושעי' אומר משרת הייתי לר' חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטא התחתונ' לדיוט' העליונ' ומחזירין לכירה וכו' ואיבעי' להו נמי התם תלאו ביתד הניחו ע"ג ספסל מהו. וזה מוכיח שפיר "אפי' בשבת" כן, שאפי' סילק מע"ש וקידש היום מותר להחזיר שנמצאת החזר' לבד בשבת דמתני' נוטלין ומחזירין בשבת קתני ולפיכך אסרו שהניחו ע"ג קרקע משום דדמי' למתחיל להניח ולבשל מאחר שסילקו מע"ש ונרא' לפי הירושל' הזה שאם סילק בשבת מותר להחזיר ואפי' הניח ע"ג קרקע:

אלא לאו לסמוך וכו'. יש בכאן מחלוקת, שיש מי שאומר כי היכי דבקש וגבבא תנור אסור בין לתוכו בין על גבו ובין לסמוך דהא תני' כוותי' ה"נ אם הוסק בגפת ועצים אסור בכל ענין אע"פ שגרוף וקטום ויש מי שאומר דדוקא בקש ובגבבא בלא גרוף וקטום דאמרי' נפיש הבלי' כתנור מדלקי ואתי לחתויי אבל גרוף וקטום אפי' בתנור מותר לשהות ולהחזיר ועיקר הדבר כדברי האוסר. וא"ת א"כ אביי אמאי לא מוקי לה למתני' בגרוף וקטום משום דקסבר דכירה גרופ' אע"פ שהדליק' בגפת ובעצים מותרת ואין דינה כתנור אלא בשאינה גרופי וקטומ' והוסק' בגפת ובעצים והיינו מתני' דקתני בקש ובגבבא הרי הוא ככירים ואין בין בקש ובגבבא לגפת ועצים בגרופה כלום. זהו דעתי בדבר זה, עד שראיתי לרבינו הגדול שאין זה דעתו שהוא אסר בכיר' אע"פ שגרף וקטם. כתב ר"ח ז"ל ודאביי ל"פ אדרב אדא בר אהבה כלל והאי דלא מוקי מתני' בהכי א"ל סתמא בכל ענין משמע להו דגפת ועצים בלא גרוף וקטום משמע ולהכי מהדר לאשכוחי התירא דכיר' בלא גרוף וקטום ואסור לתנור והיינו לסמוך. וכיון שסמכנו על פי' ר"ח ז"ל שאמר שאין זו הטמנה ועל דברי רבינו הגדול נמצינו למדים בשהייה דחיי לגמרי מותר דלצורך מ"ש הוא. בשול מעט עד שיתבשל ויצטמק כ"צ לגמרי דמכאן ואילך רע לו אסו'. בגרוף וקטום בין היה לצורך שבת בין מבושלת קצת לעולם מותר. נהחזיר בלא גרוף וקטום אסור לעולם אפי' מצטמק ורע לו. בגרוף וקטום מותר. כמאכל ב"ד על גבה בתוכה אסור. פחות ממאכל ב"ד לעולם אסור להחזיר שלא הותר לבשל בתחלה בשבת בגרוף וקטום. ולענין הטמנה אין ספק שאסור להטמין אפי' כמאכל ב"ד ואפי' הגרופ' וקטומ' אפשר שהוא אסור ונראין הדברים שהוא מוסיף הבל באמת שאפי' בקטום לגמרי שהוא הולך ופוחת כל שמוציא חמימות מגופו ומחמם את הצונן דבר המוסיף מקרי וזה אפי' בחי גמור מבשל כ"ש שיחמם וכ"ש שהקטימ' האמור' בכ"מ אינה קטומ' לגמרי אלא מעט להיכר. אבל לפי פרש"י ז"ל מותר בגרופ' וקטומ' ואפשר שעליו סמכו במנהגי הטמנה שבמקומותינו והסמוכים לנו. אבל עיקר הדבר שאין הטמנותינו אלא בשהויי זה שבפ' זה לפי שאין משהין אותו ע"ג כירה ואינו יושב ואינו נוגע בגחלים אלא בכיסוי טיט או ברזל כמו שפי' ר"ת ז"ל ואע"פ שמכסין אותו בבגדים אין זו הטמנ' לגחלים אלא השהוי מותר לעצמו וההטמנה לעצמה שהוא דבר (שהוא) מוסיף ומבע"י ולא עוד אלא שההטמנ' כמתיר לשהויי דדמי קצת לתנורא דשריק ולא ניחא לחתויי בהו. והענין שפירשתי בתוכן דתנור וכירה דלא הוי הטמנ' בסיוע לי' הלכך בגרופ' וקטומ' שרי לפי דברינו ודברי רבינו הגדול ז"ל. ולפי דברי אחרים אפי' בשאינ' גרופה (ככל) [כ]מאכל ב"ד:

מכלל דעודן בידו אף על פי שאין דעתו להחזיר מותר. פסק רבנו האי גאון ז"ל כלישנא קמא ולחומרא, וזה לשונו: ודאמרת כי עודן בידו מותר להחזיר דוקא דעתו להחזיר הוא דשרי אבל אין דעתו להחזיר עקרה דעתיה מנהון, ואם הניחן על גבי קרקע אפילו דעתו להחזיר אסור, כיון דאיכא תרי לישני בדאורייתא עבדינן לחומרא. והכין נמי (בבי) [בעי] דאמרינן בהו תיק"ו אסורין דאורייתא נינהו. עד כאן. וכן כתב ר"ח ז"ל. ולאו דאורייתא ממש קאמרי דהני דרבנן נינהו, דכשהגיע למאכל בן דרוסאי היא מתניתין, דאי לא אפילו דעתו להחזיר ואפילו עודן בידו אסור להחזירו דמבשל הוא, אלא ודאי בנתבשל הוא וליכא אלא איסורא דרבנן, אבל דעתן של גאונים ז"ל דכיון דאסרוהו משום כמבשל וקרוב הדבר לבא לידי איסורא דאורייתא הויא לה כדאורייתא, ולפיכך הלכו בה להחמיר כשל תורה. וכן הסכימו כל הפוסקים לפסוק בה להחמיר, הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שבת ה"י) והר"ז הלוי ז"ל.

הא דדייק אביי: במאי אילימא בשאינה גרופה וקטומה אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה מי שרי וכו'. איכא למידק מאי קאמר, דלמא בגרופה וקטומה והרי הוא כתנור דאף על גב דגרוף וקטום על גביו אסור, דאי בכירה שפיר דמי, וכאוקמתא דרב אדא בר מתנה. יש לומר דקסבר אביי דכופח גרוף וקטום אפילו על גביו שפיר דמי, דלא עדיף גרוף וקטום מקש וגבבא דכל שבקש וגבבא שרי אף גרוף וקטום שרי, והלכך כופח דבקש וגבבא הרי הוא ככירים ואפילו על גבה שרי הוא הדין לגרוף וקטום, משום הכי סבירא ליה דמתניתין דכופח לית לה אוקמתא אלא כשאינו גרוף וקטום.
ולהאי פירושא לישנא דקאמר אילימא בשאינה גרופה וקטומה לאו דוקא, אלא הכי הוה ליה למימר, ובמאי עסקינן אילימא על גביו ובשאינו גרוף וקטום הוא כלומר: ועל כרחין בשאינו גרוף וקטום הוא, ולא דק בלישנא. ולפום הדין פירושא נמי שמעינן דתנור אסור לעולם בין בגרוף בין בשאינו גרוף, דכיון דאסרינן ליה אפילו לסמוך ואפילו הוסק בקש ובגבבא דהא תניא כוותיה דאביי, הוא הדין לגפת ועצים ואפילו גרוף וקטום. וכן נראה עיקר.
נמצא עכשיו לפי פירוש זה, דיש בדברי אביי להקל ולהחמיר ובדרב אדא נמי להקל ולהחמיר, אלא במה שאביי מחמיר מיקל רב אדא ובמה שמיקל אביי מחמיר רב אדא, דאביי מחמיר בסמיכת תנור ומיקל בכופח גרוף וקטום אפילו על גביו, וחלופא בדרב אדא שהוא מחמיר בכופח גרוף וקטום על גביו לשוויה כתנור ומיקל בסמיכת תנור.
וקיימא לן כאביי באיסור סמיכת תנור דהא תניא כוותיה, אבל לא קיימא לן כוותיה להקל בכופח גרוף וקטום על גביו, אלא הרי הוא כתנור וכפירושא דרב אדא, דבהא לא תניא כוותיה דאביי. וכן פסק רב אלפסי ז"ל.
ולענין סמיכת כופח, לכולי עלמא בגרוף וקטום שרי, דהא לאביי אפילו על גביו שרי בגרוף וקטום. ואף על גב דקתני במתניתין בגפת ובעצים הרי הוא כתנור וקא מפרש אביי הרי הוא כתנור לענין סמיכה, לאו לגמרי לאשווי לתנור ואפילו בסמיכה בגרוף וקטום אלא לסמיכת שאינו גרוף וקטום, דכיון דקתני בקש ובגבבא הרי הוא ככירה מינה שמעינן דהרי הוא כתנור דקאמר היינו כדמפרש בגפת ובעצים בשאינו גרוף וקטום הרי הוא כתנור לענין סמיכה. וכל שכן דלרב יוסף ורב אדא שהוא מותר, דלדידהו אפילו סמיכת תנור שרי. ואפשר נמי דאביי הכין סבירא ליה, והא דלא אוקמה למתניתין בגרופה וקטומה כרב אדא, משום דבעי לאוקומה למתניתין אפילו בשאינה גרופה, דהא דקתני בגפת ובעצים הרי הוא כתנור דאי ככירה שרי משמע ליה בכל ענין, דאלמא כירה שרי בכל ענין והיינו לסמוך, ומכלל דתנור אסור לעולם ואפילו לסמוך ואפילו גרוף וקטום.
ולמאי דכתבינן לעיל (עמוד א) דסוגיא דגמרא מכרעת דמתניתין (דלעיל שבת לו, ב) להחזיר תנן אבל לשהות משהין, תנור נמי דוקא להחזיר הוא דאסור בין לתוכו בין על גביו בין סמוך לו, והוא הדין לכופח שהוסק בגפת ובעצים לתוכו ועל גביו אבל לסמוך סומכין ואפילו בחזרה, אבל לשהות משהין בכל מקום ואפילו בשאינו גרוף וקטום, וכדכתבינן לעיל.

מתני': אין נותנין ביצה בצד המיחם. פירוש: דתולדת האור [כאור]. ואסיקנא בגמ' שאם גלגל חייב חטאת.

ולא יפקיענה בסודרין ורבי יוסי מתיר. פירוש: להפקיענה בסודרין, אבל בצד המיחם דתולדת האור הוא לכולי עלמא אסור, וכדתנינן (לקמן שבת קמה, ב) חוץ מקוליס האספנין שהדחתו זה הוא גמר מלאכתו, ואמרינן נמי בהדיא בגמרא (שם) בתולדת האור כולי עלמא לא פליגי דאסור.

כבר ביארנו שכל שאסור לשהות אסור להחזיר ולא עוד אלא שאין מחזירין כשאינה גרופה ואינה קטומה אפי' בנתבשל כל צורכו ואפי' מצטמק ורע לו אבל גרופה וקטומה מחזירין משנתבשל כמאכל בן דרוסאי ולא סוף דבר בין השמשות אלא אף בשבת עצמו והוא שאמרו לדברי האומר מחזירין מחזירין אף בשבת ובתוכה מיהא אסור אף בגרופה וקטומה תדע שאף מה שהתירו להחזיר בשבת בין בלילו בין ביומו דוקא כשנטלן על דעת להחזיר אבל אם אין דעתו להחזיר אם הניחן על גבי קרקע אסור אבל עודן בידו מותר אפי' לא נטלה על דעת חזרה וגדולי הפוסקי' כתבו בהפך ר"ל שעודן בידו מותר בנוטל על דעת חזרה ועל גבי קרקע אסור אף בדעת חזרה ויראה כשיטתנו אם מכח לשון אחרון אם מכח ספק סופרים להקל:

לא הניחם על גבי קרקע וכן אין עודן בידו אלא שתלאן במקל או הניחה על גבי מטה או על גבי ספסל וכיוצא באלו הרי זה ספק וראוי להחמיר לדונם כקרקע ויש מקילין לדונו כעודן בידו וכן אם פינם ממיחם למיחם הרי זה ספק וענין פנה ממיחם למיחם יש מפרשים שעירה התבשיל מקדירה זו לאחרת ועודן בידו אם עירה ידונהו כעל גבי קרקע אם לאו ואע"פ שבפ' טומנין אמרו בענין הטמנה בדבר שאינו מוסיף שאסור להטמין בו משחשיכה ואמרו שאם פינן ממיחם למיחם מותר כבר ביארנו שאין הטמנה דומה לשהייה והטמנה מכיון שפינם ממיחם למיחם אין חוששים להטמנה ברמץ שכבר אנו רואים אותו משתדל בצנון אחר שמערה ממיחם למיחם אבל החזרה על הכירה מ"מ דומה למבשל ואף לדעת המפרשים הטמנה ושהיה בענין אחד ר"ל משום מוסיף הבל יש לפרש כאן שמיחם שני על גבי קרקע ושאל אם הוא כקרקע אם לאו אחר שדעתו לנטלו אחר העירוי וזו מסייעת לגדולי הפוסקים או שמא שאלו אם יש להקל בו מצד שנראה בדעתו להחזיר וי"מ כשנטל מיחם אחד מן האור ונטל אחר כן קדירה זו והניחה על גבי אותו מיחם ושאל אם יש להקל בו מצד שנר' בדעתו להחזיר וי"מ פינה ממיחם למיחם כשנטלה מכירה זו אם יכול להחזירה לכירה אחרת ומ"מ היה ראוי לומר מהו לפנות ממיחם למיחם וכן י"מ בשאלה זו אם פינה קדירה זו מכירה גרופה וקטומה אם יכול להוציא התבשיל ממנה ולערות לתוך קדירה אחרת המונחת ג"כ בגרופה וקטומה או שמא כל נתינה במיחם אחר נראה כהתחלת בישול ומ"מ ספק סופרים להקל לדעתנו ולפירוש זה התירו רבים ליתן מן המים שמושיבין לצד הקדירה לתוך החמין אלא שיש לחוש להם מצד אחר כמו שכתבנו למעלה:

משנה תנור שהסיקוהו בקש וגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו כיפה שהסיקוה בקש ובגבבה הרי היא ככירים בגפת ובעצים הרי הוא כתנור אמר הר"ם פי' כיפה הוא שאשו פחות מאש התנור ויותר מאש הכירה והכירה מקום בנוי בארץ כדי לשפות בו שתי קדרות ויתנו האש תחת שתי הקדרות בכירה אחת על זאת הצורה וכיפה הוא כמו כן בנוי בארץ והוא מקום ששופתין בו קדרה אחת ונותנין האש תחתיה ולכן יגדל חמימות הכיפה יותר מן לפי שהאש מתחלק תחת שתי הקדרות בכירה:

אמר המאירי ואחר שהשלים במשנתנו דין הכירה חזר לפרש דין התנור ואמר שתנור שהסיקוהו בקש וגבבה לא יתן בין מתוכו בין על גביו והוא הדין לגפת ועצים אע"פ שגרוף וקטום ולשיטתנו שאנו מפרשים לא ישהא נמצא שאסור לשהות בתנור אע"פ שגרוף וקטום ולא עוד אלא אפי' לסמוך שדין תנור בגרוף וקטום ככירה שאינה גרופה והטעם שהכירה אויר הרבה שולט בה שהיא רחבה מלמעלה מקום שפיתת שתי קדירות אבל התנור צר מלמעלה הרבה וחומו נשמר בתוכו ולשיטה האחרת מותר לשהות בו כל שהגיע למאכל בן דרוסאי ואף לשיטתינו כתבו גאוני הראשונים דוקא בתנור של נחתומים המפורש בשני של בתרא שחמימותו נשמר בתוכו הרבה אבל בתנורים שלנו לא:

כיפה פי' בגמ' שהיא כירה שאין בה אלא שפיתת קדירה אחת והיא מרבעת אורכה כרחבה ואין חומה נשמר בה כתנור אבל נשמר הוא יותר מכירה שאין אויר שולט בה כל כך ומתוך כך אם הסיקוה בקש וגבבה דינה ככירה להיתר שהיה ואם בגפת ועצים דינה כתנור אפי' לסמיכה וכתבו הגאונים שכירה שלנו אע"פ שאין בה אלא שפיתת קדירה אחת הואיל ויש בדפנותיה פתח רחב ואע"פ שסותמין אותו ברעפים כיון שאין הסתימה נעשית לגמרי בסיד או בטיט וכיוצא בו האויר שולט בו ודינה ככירה:

זהו ביאור המשנה ומאחר שעיקרה משום חיתוי כל שאין חשש לחיתוי כגון חי לגמרי או שהניח חתיכה של בשר חי סמוך לחשיכה כבר פסלו לכל הלילה ולצורך מחר אינו צריך לחיתוי ומותר בכל שהייה מבעוד יום אפי' בתנור על הדרך שכתבנו בפרק ראשון ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

התנור כבר ביארנו שאין לו היתר אלא אפי' הוסק בקש וגבבה ואפי' גרוף וקטום אסור לשהות על גביו אא"כ נתבשל כל צורכו וצמוקו רע לו ואין צריך לומר לתוכו ואפי' לסמוך לו אסור וכן ביארנו שהכיפה בגפת ועצים דינה כתנור ובקש וגבבה דינה ככירה ויש מתירים בתנור גרוף וקטום וראייתם ממה שאמרו בסוגיא זו אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה על גבה מי שרי אלא לסמוך משמע שהיה אביי סובר שאף התנור כל שגרוף וקטום מותר שאם לא כן היאך מקשה ממנה לסמיכה ופרשה בגרוף וקטום שבכירה מותר והם פוסקים כאביי אלא שגדולי הפוסקים כתבו כאביי לענין לסמוך וכרב אדא בגרוף וקטום ושמא הם סוברים שאף אביי כך הוא סובר ואיפשר לפרש הסוגיא ג"כ בדרך זו:

כבר ביארנו שהכירה מקום שפיתת שתי קדירות לפי' אם נחלקה לרחבה כבר נשאר מקום שפיתת קדירה אחת בכל חלק וחלק ואין זה קרוי נתיצה והרי היא בטומאתה נחלקה לאורכה הרי לא נשאר מקום שפיתה כלל וזו היא נתיצה גמורה ופקעה טומאתה והכיפה הואיל ואורכה כרחבה ואין שם אלא מקום שפיתת קדירה אחת כל שנחלקה בין לאורכה בין לרוחבה נתיצה גמורה היא וטהורה:

המשנה השניה אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שיתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה אמר הר"ם פי' מיחם שם הכלי שיחמו בו המים והוא נעשה מנחשת או מברזל ברוב ותשאר חמה אחר שיורידוה מן [האש] ופי' תתגלגל תתערב הענין שתתבשל קצת בשול וסודר שם הבגד והקבוץ סודרין וכשיהיה הסודר חם והוחם השמש לא תתגלגל בו ביצה ולא חלק ר' יוסי בסודר שהוחם באש שאסור לצלות בו לפי שהכל מודים בתולדות האור שהוא אסור אבל המחלקת במה שהוחם בשמש רבנן אוסרין אותו כדי שלא יתגלגל בתולדות האור ור' יוסי אינו מודה בזאת הגזרה וכמו כן אינו חולק ר' יוסי בחול ואבק דרכים כי הוא אסור להטמין שם הביצה לבשל אע"פ שהוחמו מן השמש אלא מפני טלטול העפר שהוא אסור לדברי הכל ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השניה וענינה להתחיל בביאור החלק השני ואמר על זה אין נותנין ביצה בצד המיחם ר"ל הוא סיר של נחושת שהיא על האש או שהוסרה משם ועדיין היא חמה ביותר ואמר שאין נותנין ביצה בצדה כדי שתתגלגל מחומה ופירשו בגמ' שאם עשה כן ונתקיימה מחשבתו ר"ל שנתגלגלה חייב שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמו ואמר אח"כ ולא יפקיענה בסודרין ר"ל שלא יכרכנה בסודר שהוחם בחמה כדי שתתגלגל מחומה של סודר ואע"פ שתולדות חמה אינן כתולדות האור ליקרא בישול גזרו עליהן משום תולדות האור ובזו מ"מ בדיעבד פטור ור' יוסי מתיר לכתחילה שאינו גוזר תולדות חמה אטו תולדות האור ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ומ"מ בהוחם ע"י האור חייב כנתינה בצד המיחם ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ר"ל בשעה שהחמה בצהרים שחול הדרכים והאבק חם ביותר אסור להטמין ביצה לשם בשביל שתצלה וה"ה בשביל שתתגלגל אלא שדבר בהווה שצלייתה בחול מצויה אבל בצד מיחם ובכריכת סודר אין צליה מצויה בהם אלא גלגולה ור' יוסי לא חלק בזו ופי' הטעם בגמ' בזו שתי סבות אחת הואיל והחול דומה לרמץ שמא יטמין ברמץ והשניה שמא לא יהא שם חול ואבק עקורים בכדי צורך הטמנה ויבא לחפור בידיו ומ"מ באלו בדיעבד פטור ויש לך שלישית שמותרת לכתחילה והוא בחמה עצמה וכמו שאמרו בגמ' בפרק חבית קמ"ו ב' נותנין את המים הצוננין בחמה כדי שיחמו מפני שהחמה אין בה תורת בשול ואין בה גזירה להחליף חמה באור אבל תולדת חמה שמא הרואה יחשוב שתולדת אור הוא וראוי לגזור ונמצאת למד בה יפה כח הבן מכח האב ושמא תאמר בחול מיהא מה הוצרך לאסור בשבת וכן מה הוצרכנו בפירושה שנתחממה בחמה והלא אף הטמנה מערב שבת אסורה בו וכמו שאמרו שאין טומנה בחול ואפי' שלא נתחממה בחמה וכן אף באבק פשוט איסורו אע"פ שאינו מוסיף הבל מיהא משחשיכה שלא התירו הטמנה בדבר שאין מוסיף הבל אלא מבעוד יום תדע שלא נאמר איסור הטמנה אף בדבר המוסיף הבל אלא בהטמנת חמין אבל צונן מותר להטמינו אף בדבר המוסיף הבל שאין הדברים המוסיפין הבל מולידים הבל לדבר שאין שם חום כלל אלא שמוסיפין אותו לדבר שיש בו חום קצת וכמו שאמרו לי התיר ר' להטמין את הצונן ואע"פ שיש מפרשים אותה להטמינן שלא יחמו אין הדברים נראין ואף לדבריהם פירושו מפני שאפי' מטמינם כדי שיחמו אין בו איסור הילכך הטמנת ביצה צוננת או כל דבר צונן אף בדבר המוסיף הבל ואף בשבת מותר:

משנה מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סלון של צונן לתוך אמה של חמין ואמרו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ובשתייה ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה אמר הר"ם פי' סלון צנור עגול יהיה עשוי מחרס או עופרת או זולתם וחמי טבריא ידועים כי היו מימיהם כלם מרחצאות חמים בטבעם ואמה שם שוקת המים ומושכין ממנו בסלונות והיו אותן הסלונות ונתנו חכמים אותן המים בשבת כחמין שהוחמו בשבת שהן אסורין בשתיה ולרחוץ בהם אפי' אבר קטן מאיברי הגוף וביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב שהן מותרין בשתיה וברחיצת פניו ידיו ורגליו ואסורין לרחוץ בהן כל גופו:

אמר המאירי מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סלון של צונן לתוך אמה של חמין וכו' יש מפרשים שכונת אנשי טבריה להחם את הצונן היה ולצורך שתיה מפני שלא היו חמי טבריה ראויים לשתיה אלא מדרך רפואה ואף המים הסמוכים שהיו שותים מהם היו צוננות יותר מדאי ואנשי טבריה נתנו סילון של מתכת בתוך אמת החמין ראשה האחד סמוך לשפת המים הצוננים וראשה האחר יוצא חוץ לשפת אמת החמין והמים הצוננים נכנסים באותו סילון ומקלחין חוץ לשפת החמין ולא היו המים החמין מתערבים עם הצוננין שהרי עובי הברזל מפסיק שהסילון עגול הוא ונמצאו המים מתחממין בעברם תחת המים החמים בתוך הסילון כעין פך של שמן באמבטי והיו לוקחים מהם כשהיו מקלחים בעוד שהיה חומם עליהם ושותים ואסרו להם חכמים אע"פ שמבעוד יום היו מכניסים את המים מפני שזה כהטמנה בדבר המוסיף ואע"פ שלא אסרוה אלא בחמין טעם הדברים מפני שהדברים המוסיפים אין בהם חום מורגש אבל המים החמים הואיל וחמימותם עמהם נעשה הצונן בהם כהטמנת חם בדבר המוסיף ונחלקו בגמ' עולא ורב נחמן שעולא אמר הלכה כאנשי טבריה ונראה מפני שלא היה חושש להטמנת צונן כלל ורב נחמן השיבו כבר תברינהו אנשי טבריא לסילוניהו כלומר ואי אתה רשאי להתיר הואיל ואסרו להם חכמים וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו כרב נחמן אלא שיש סוברים לפסוק כעולא ומ"מ יש שפירשו במעשה של טבריא שלא כונו אלא לצנן את החמין שלא היו יכולים לרחוץ שם להדיא מרוב חמימותם והיו מערבין בהם מים צוננין דרך סילון ואסרו להם חכמים מצד חמום המתילד בצוננין שהרואה יאמר להחם הוא או שיאמר מה בין זה לזה ומטעם הטמנה בדבר המוסיף ולשיטה זו חזקו דברי הפוסקים כעולא ולהתר הואיל ולא עשו להחם את הצונן אלא לצנן את החם שהוא מותר אפילו בשבת אין לגזור בה משום הטמנה דעלמא ונשוב לביאור המשנה והוא שאמרו להם חכמים אם בשבת כלומר אם הבאת סלון זה לתוך החמין היה בשבת הרי הם כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ושתיה והוא הדין לפניו ידיו ורגליו ואם ביום טוב הרי הם כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורים ברחיצת כל הגוף אבל מותרים הם בשתיה שהרי כל צורך אוכל נפש מותר בי"ט וכן מותר לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

גמרא על גבי ממש אבל לסמוך ש"ד כו' אלא לאו לסמוך וקתני הרי הוא כתנור ואסור כו' יש לדקדק כיון דבין לרב יוסף ובין לאביי מוכח ממתניתי' דבכירה שרי לסמוך אפילו באינה גרופה אמאי לא פשיט לה לעיל אבעיין ממתניתין דהכא ויש לומר דאיכא למדחי לאוקמא מתניתין דהכא כולה בגרופה כדרב אדא בר אהבה וליכא למפשט מינה למישרי לסמוך באינה גרופה אפילו בכירה וק"ל:

תוספות בד"ה תניא כוותיה כו' דאי גרסינן סומכין איכא לאוקמא בגרופה כו' עכ"ל והיינו דוקא בכופח דבגרופה אין חילוק בין גפת ועצים לקש וגבבא לאביי כמ"ש התוספות אבל בתנור אסור לסמוך אף בגרופה ובמתניתין דקתני אף בגפת ועצים הרי הוא כתנור דמפרש לה אביי באינה גרופה ולסמוך משום כופח נקט באינה גרופה אבל בתנור אפילו בגרופה אסור לסמוך וק"ל:

בד"ה מעשה והביאו כו' אך בגמרא מדמי לה להטמנה מבעוד יום כו' עכ"ל עיקר דקדוקם הכא דאיירי מבעוד יום ובזה נדחה פירוש בתרה דלא איירי שהיו מתערבין בשבת על ידי פתיחת הנקבים אלא שהיו מתערבין מבע"י כפי' קמא שכתבו ושוב כתבו ולר"י נראה דמה כו' לא הוה דמי להטמנה כו' ובזה נדחה גם פי' קמא דלא איירי כלל בעירב צוננין עם חמין וק"ל:

בגמ' אלא לאו לסמוך קתני הרי הוא כתנור ואסור וכו' מקשין העולם כיון דבאינו גרוף מוקים לה אביי א"כ ליכא למידק מהכא אלא דכופח ותנור כשאינם גרופים וקטומים אסור אפי' לסמוך אבל מנא לן לומר בתנור הגרוף וקטום או שהוסק בקש ובגבבא שיהא אסור אפי' לסמוך ונראה לתרץ דמהא דייק לה מדקתני בסיפא בגפת ובעצים הרי הוא כתנור וזה איירי על כרחך בלסמוך כדדייק ולא נזכר שום איסור מקודם זה בתנור כ"א ברישא בהוסק בקש ובגבבא והרי הוא כתנור ר"ל כדין התנור הנזכר ברישא ש"מ דגם הרישא איירי בלסמוך וכיון דשמעינן דקתני ברישא גבי תנור דאפי' הסיקוה בקש ובגבבא אסור לסמוך הוא הדין בגפת ובעצים אפי' גרוף דחד דינא אית להו ושוין הן לפי סברת אביי וק"ל:

איבעיא להו גלגל מאי וכו' בתולדות האור במיחם קא מבעיא ליה ועיין בהר"ן:

בתוס' ד"ה אפי' בשבת פי' בקונטרס וכו' ולמאי דפרישית דעיקר פלוגתייהו בחול וכו' כצ"ל ומה שפירש"י אפי' בשבת ביום המחרת משום שהיה קשה לו מאי קמ"ל רב ששת לדברי האומר מחזירין מחזירין אפי' בשבת פשיטא דפלוגתייהו בשבת דאי בחול איך יעלה על הדעת דאסרי ב"ש להחזיר לכך פירש"י דרב ששת אתא לאשמעינן אפי' בשבת היינו אפי' ביום המחרת ביום השבת בעצמו ולכך כתבו התוס' ולמאי דפרישית לעיל במתני' בריש פירקין דעיקר פלוגתייהו בחול אתי שפיר דאיצטריך רב ששת לאשמעינן אפי' בשבת וא"צ לדחוק ולחלק בין משחשיכה ובין יום השבת בעצמו וק"ל:

ד"ה פינה ממיחם למיחם וכו' ואומר ר"ת דהכא גבי השהה וכו' אבל גבי הטמנה שרי טפי וכו' לשון זה של התוס' מיושב שפיר דכי תעיין שם בפ' במה טומנין תמצא מבואר שם דאיירי כשבא להטמין בשבת עצמו דאסרו להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל והטעם מפורש בפ' ב' שמא ימצא קדירתו צוננת כשירצה להטמינה וירתיחנה בשבת ולכך אמרו שם בפ' במה טומנין דלא אסרו להטמין בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אלא באותו מיחם דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח אבל כשפינוהו ממיחם למיחם מותר דליכא למיגזר שמא ירתיח דהשתא אקורי מיקר לה במתכוון ארתוחי מירתח לה בתמיה וכן פירש"י התם:

ד"ה אילימא בשאינה וכו' לא הוי מצי למיפשט מידי וכו' כצ"ל:

ד"ה תניא כוותיה דאביי וכו' ונקט גפת ועצים לרבותא וכו' ואע"ג דפירשו התוס' לעיל בד"ה אילימא כשאינה גרופה וכו' דלאביי לא מתוקמא בגרופה דבגרופה לא מסתבר שיהא חילוק בין גפת ועצים לקש וגבבא אפ"ה רבותא היא קצת וק"ל:

ד"ה מעשה והביאו סילון וכו' אך בגמ' מדמה לה וכו' ויליף מינה לאסור הטמנה מבעוד יום וכו' ר"ל ולפי פי' זה שהיו בה נקבים והיו פותחין הנקבים בשבת וא"כ היו מערבים המים צוננים בחמין בשבת והיאך יליף מינה לאסור מבעוד יום ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין וכו' ר"ל דגם פי' הראשון של התוס' ליתא דמה שהיו מתערבין צונן בחמין לא דמי להטמנה וכו':

[גמרא ר' תדאי דעביד לגרמיה הוא דעבד. נראה דאשגרת לישן הוא מברכות ותענית ומו"ק דהכא לא עביד עובדא אלא מימרא בעלמא הוא דקאמר] :

במשנה תנור כו' ל"י בין מתוכו כו'. נ"ל הא דבכירה תני עליה ול"ת רבותא טפי דאפי' בתוכה שרי כדלעיל ל"ז אא"א לשהות תנן מה לי תוכה כו' הוא משום סיפא דחזרה דהתם דוקא עליה כדלעיל (שם) ולהכי קאמר הכא בתנור ל"י בין מתוכו שתידוק הא בכירה מותר אפי' בתוכה. ואי להחזיר תנן א"כ בכירה קאמר דוקא עליה. ובתנור אשמעינן דאין חילוק בין מתוכו כו' לדייק הא בכירה יש חילוק ודו"ק:

במשנה (הב') עד שתתגלגל. בשביל שתצלה. הא דשני בלישנא. נלע"ד דברישא דאיסור דאורייתא הוא כדאמר בגמרא. לכן אסור אפילו גלגול דהוא צליה קצת אבל בסיפא דאינו אלא גזירה דרבנן כדאמר בגמרא. ל"ג אלא בצליה גמורה. והאי בשביל שתצלה שב נמי על הא דלא יפקיענה. ודברי ת"ק הוא לא יפקיענה כו' ולא יטמיננה כו' בשביל שתצלה. אלא דר"י אפסקי' לחלוק על ריש דבריו:

גמ' אלא הכי א"ר חייא. נ״ב בר אבא:

שם אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה על "גביו": צ"ל גבה:

תוס' ד"ה תנור כו' דשרינן קידרא חייתא ובשיל כמאכל בן דרוסאי. ק"ל הא שם לא נזכר מן מאב"ד אלא סתם ובשיל שפיר דמי אלא דתוס' כתבו שם דהיינו כמאב"ד דהא קיימא לן כחנניא וא"כ איך עשו כאן הוכחה מזה דלמא באמת תנור חמיר דכמאב"ד אסור ודאמרי' ובשיל ש"ד היינו כפשוטו ובשיל לגמרי גם אמאי לא הוכיחו כפשוטו דהא קתני ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה חררה היינו בתנור כמ"ש תוס' לעיל דף לז ע"א ד"ה אא"ב וכו' אף על גב דחררה בתוכה היא. והיינו ע"כ משום דחררה אופין בתנור. עכ"פ ראייתם מפ"ק תמוה מאד:

תד"ה תנור וכו' כדמשמע כו' ובישול כמאכב"ד. [ע"מ דאיתא במתני' תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו כ' בתוס' בזה"ל אי להחזיר תנן ה"נ האי לא יתן לא יחזיר אבל להשהות משהה אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום כדמשמע בפ"ק (דף י"ח) דשרינן קידרא חייתא ובשול כמאכב"ד אפילו באינו גרוף וקטום ומשמע התם דבתנור איירי דקאי אהא דקתני התם לעיל לא תמלא אשה קדירה עססיות].
קשה ליהא לא נזכר שם כמאכב"ד רק סתם ובשל שפיר דמי. ויש לפרש כפשוטו בבשול כ"צ וכמ"ש רש"י שם. אלא דתוס' שם הוכיחו דע"כ איירי בבשול כמאכב"ד דהא קיי"ל כחנניא. וא"כ לפי ס"ד דתוס' הכא דתנור גרע דאסור כמאכב"ד י"ל באמת דבשול דהתם היינו כ"צ כיון דבתנור מיירי.
וביותר ק"ל דמאי צריך ראי' לזה. הא דברי חנניא בתנור הם כדדייקינן הא קרמו פניה שרי דמיירי בתנור.
שם מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם וכו'. ולא יפקיענה בסודרין [ולא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו ור"י מתיר. ולא יטמיננה בחול]:

ובגמרא שאלו למה לא פליג ר"י נמי בחול. ומשני רבה גזרה שמא יטמין ברמץ. וכתבו התוס' אבל הפקעת סודרין לא גזרו אטו שמא יטמין ברמץ דסודרין לא דמי לרמץ.
ולא זכיתי להבין הא בפשוטו ניחא דהפקעת סודרין לא הוי הטמנה אלא גלגל בעלמא. וזה גם בחול מותר דלא הוי הטמנה כמ"ש התוס' להדי' בסמוך. ואי דכוונתם למה לא מפליג בסודר למנקט אבל לא יטמיננה בסודרין. ומוכח דגם דרך הטמנה בסודר שרי. א"כ מה תירצו בסודרין לא דמי לרמץ. הא במתני' מביא ראי' מההיא דאנשי טברי'. [שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמי טברי' כדי לחממן ואסרו החכמים] והא פשיטא דמים אינו דומה לרמץ ואפ"ה מקרי הטמנה.

בר"ן ד"ה ומיהו בירושלמי, ועד"ז אפשר לפרש מה דאמרינן לעיל לדברי האומר מחזירין.
תמוה לי דאם עיקר החידוש דאף דהנטילה מע"ש מחזירין בשבת ולא מיקרי נתינה לכתחילה איך מביאם ראי' מההיא דר' אושעיא דלמא התם הי' הנטילה בשבת, והרי הר"ן כתב כעין זה לעיל (דף יז ע"ב) ד"ה ותוכו דלמא בההיא דר' הושעיא היו חמים שהוחמו כל צרכו טיי"ש, מכ"ש דיש להקשות כן דלמא מיירי בנטלו בשבת כדמשמע בלשון והעלינו לו קומקום כו' דמשמע דהי' הכל בזמן א' ולא הי' בין הנטילה לחזרה רק המזיגה וצע"ג:

ברי"ף אבל חמים שהוחמו כל צרכו מותר לשהויי ע"ג כופח, לא ידעתי אמאי דייק הרי"ף כופח ולא נקט רבותא יותר דע"ג תנור מותר:

אין נותנים ביצה בצד המיחם ולא יפקיענה בסודרין. בירושלמי מפרש לי' ג"כ כשהוחם באור ואפ"ה מתיר ר' יוסי משום שאין תבשילו ברור כי היכי דס"ל התם גבי חמץ אין חימוצו ברור ע"ש. תו מייתי התם פלוגתא דאמוראי רבנן דתמן (של בבל) אוסרים תולדות חמה ורבנן דהכא (של תלמוד ירושלמי) מתירים. ופריך לרבנן דמתירים מ"ט לא יטמינה בחול והנה לא ה"מ להקשות מלא יפקיענה בסודרין דהרי הוא מפרש לי' בתולדות אור. כתבתי זה יען תשו' המהרש"ל סוף סי' ע"א לא עמד בזה. ותי' הירושלמי על קו' הנ"ל דלא יטמינה בחול משום שעושה חריץ והיינו כרב יוסף מפני שמזיז עפר ממקומו ע"ש. וצל"ע איך יפרנס לנו מעשה דאנשי טבריא דלמ"ד מפני שמזיז מסקינן בש"ס דילן דאפלוגתא דר"י ורבנן דלא יפקענה בסודרין קאי. ותינח לש"ס דילן דסודרין שהוחם בחמה מיירי אך להירושלמי דמיירי מסודר שהוחם באור כנ"ל א"כ מאי שייטי' דחמי טבריא לא ארישא דסודר ולא אמציעתא דחול ואבק דרכים. ואולי י"ל דס"ל מתני' נקטה ג' בבות רישא מתולדות אור פלוגתא דרבנן ור' יוסי ומציעתא מהזזת עפר וסיפא פלוגתא דלאנשי טבריא הוי חמי טבריא תולדת חמה ושרי ולרבנן אמרו להם שהוא כחמי אור דחלפי אפתחא דגיהנם משא"כ בש"ס דילן דרישא מיירי מתולדת חמה לא הוה לי' להפסיק בבא דחול בין פלוגתא דר"י ורבנן לחמי טבריא ונדחק ש"ס דאלעיל קאי ודוחק. ועיין בסמוך אי"ה:

איבעי להו גלגל מאי וכו'. מפירש"י משמע דבעל איבעי נסתפק אי בישול קל כזה ראוי להתחייב עליו ומסיק כי היכי דהדחת קולייס מיקרי גמר מלאכתו ה"נ גלגולו של ביצה כיון שראוי לאכילה בכך ודי לו בזה חייב. אמנם מלשון רמב"ם פ"ט מהל' שבת ה"ב משמע שהספק הוא אי תולדות אור הוא מן התורה כאור ממש או לא ופשיט לי' כי היכי דהמבשל ע"י הדחה במים דהוה נמי תולדת אור וחייב ה"נ צד המיחם. אלא שצל"ע איך פשיט זה מהך מתני' אי משום דקתני שזהו גמר מלאכתו דלמא לעולם מדרבנן גזרינן תולדות אור אטו אור ממש ודוקא כשהוא גמר מלאכתו אבל אם אינו גמר מלאכתו אפי' באור גופי' אינו חייב לא גזרו בתולדת אור דמה יועיל גמר מלאכתו אם תולדת אור אינו כמו אור אטו מבשל בחמה לא גמר מלאכה הוא והלא פת הנעשה לכותח אינו נאפה אלא בחמה כמבואר פ' כיצד מברכין ואפ"ה אין לו דין בישול בשבת וה"נ נימא גבי תולדות אור וצל"ע. ויש לדחוק דס"ל לרמב"ם כשיטת תוס' דמדיחים אותו בכ"ש אבל לא שורין משום דמחזי כמבשל ואי ס"ד תולדה דאור דרבנן לא ה"ל למיגזר:

והנה לכאורה משמע דרב יוסף דאמר גלגל חייב חטאת לא אמתני' דכל שבא בחמין סמוך אלא מסברא דנפשי' קפשיט ומר בריה דרבינא הא דאזיל ומסייע לי' ממשנה אבל רב יוסף לאו אהך מתני' סמיך ולהנ"ל י"ל רב יוסף לטעמי' דס"ל משום שמא יזיז וא"כ בבא דחמי ארישא דסודרין קאי וא"כ סודרין בתולדת חמה מיירי וגזרו רבנן אטו תולדת אור ואי ס"ד תולדת אור גופי' דרבנן לא הוה גזרי' תולדת חמה אטו תולדת אור משא"כ לרבה משום שמא יטמין וחמי טבריא אמציעת' קאי א"כ אפשר סודרין בתולדת אור מיירי ולאו דאוריית' ותולדת חמה שרי לגמרי כרבנן דתמן בירושלמי משו"ה הוצרכו מר ברי' דרבינא להוכיח ממתני'. אמנם לא ידעתי מקום הספק בתולדת האור שיהי' לאו דאוריי' שהרי בישול שמן המשחה הי' ע"י מים רותחין תולדת אור כמבואר ברמב"ן פ' תשא גבי רוקח מעשה רוקח ועיין פ"ק דכריתות מה שאין כן חמה ותולדותי' דלא מצינו במשכן:

במשנה אין נותנין ביצה בצד המיחם כו' ולא יטמיננה בחול מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים אם בשבת כו' ופירש"י והביאו סילון מבע"י של צונן כדי לחממן וכו' ובד"ה אם בשבת אותן שבאו בשבת עכ"ל. ולכאורה אין פירש"י בזה עולה יפה לפי המסקנא דמסיק רב חסדא לקמן דממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י וא"כ משמע להדיא דהא דאסרו להו רבנן לאנשי טבריא היינו אפילו באותן מים שבאו מבע"י כמו שפירש"י שם להדיא דמפני שהצוננים מתחממין בכך אף ע"ג דממילא אסור וא"כ נראה שזה סותר למה שכתב רש"י כאן אם בשבת אותן שבאו בשבת דהא לפי האמת אפילו אותן שבאו מבע"י אסרו להם חכמים מטעם הטמנה. ואם כן לפ"ז ע"כ צ"ל דמה שפירש"י כאן אם בשבת אותן שבאו בשבת לאו לפי המסקנא דרב חסדא מפרש כן אלא לפי מאי דמשמע משקלא וטריא דגמרא מעיקרא דאמרינן מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי ארישא קאי דלפ"ז מה שאסרו חכמים לאנשי טבריא היינו משום דתולדת חמה הוא ומשום דלכאורה פשטא דלישנא דמתניתין הכי משמע מדקתני אם בשבת בחמין שהוחמו בשבת משמע להדיא דטעם האיסור משום שהחמירו חכמים לאסור בדיעבד במה שהוחם בשבת בתולדת החמה כי היכי דאסרינן בחמין שהוחמו בשבת ע"י אור או תולדות אור וכה"ג אשכחן טובא בכמה דוכתי שמפרש רש"י לשון המשנה לפי משמעות הלשון הפשוט יותר אף שאינו עולה כן לפסק הלכה כן נ"ל בכוונת רש"י. וכבר עלה בלבי לפרש כוונת רש"י ז"ל בדרך אחר ע"פ מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל דלרבנן דרבי יוסי הא דאסרינן בהטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים היינו מתרי טעמי חדא משום תולדת חמה ואידך משום הטמנה וכה"ג גופא במעשה דאנשי טבריא היינו נמי מהנך תרי טעמי גופייהו עיין בחידושי הרשב"א שהאריך בזה. ולכאורה נראה לי דמלשון המשנה גופא משמע כן מדקתני מעיקרא ולא יטמיננה בחול משמע דאיירי בענין הטמנה מדלא קאמר ולא יניחנה בחול ומדמסיים בה בשביל שתצלה משמע דטעם האיסור לפי שנצלה בשבת וכן במעשה דאנשי טבריא היה נראה לי דהני תרתי טעמי צריכי תרווייהו חדא לענין איסורא דהבאת סילון מבע"י משום הטמנה אלא דמה"ט אפשר דלא שייך לאסור בדיעבד בשתייה וברחיצה אי לאו מאידך טעמא דאסרו בה תולדת חמה מה שהוחם בשבת כאילו הוחם ע"י אור או תולדת אור כדפרישית. וא"כ לפ"ז בהטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים נמי משום הכי איצטריכו הנך תרי טעמי כך היה נ"ל לכאורה לפ' בשיטת רש"י אף לפי המסקנא אלא דלפי מה שאפרש בסמוך נראה מוכרח דרש"י ז"ל לא נחית לסברת הרשב"א והרמב"ן ז"ל בזה כמו שאבאר לכך הוכרחתי לפרש כפי' הראשון שכתבתי בכוונת רש"י ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מעשה והביאו סילון כו' מבע"י הביאוהו כדפי' בקונטרס ואין שום איסור כלל בהבאה כדתניא בפ"ק פותקין מים לגינה כו' עכ"ל. נראה שהעיקר דברי התוס' בזה היינו ליתן טעם על סברת אנשי טבריא גופייהו דלמאי דלא אסקו אדעתייהו הך גזירה דשמא יערבם בשבת ולא אסקו נמי אדעתייהו הך טעמא דהטמנה דמסקנת הגמרא משום הכי היו סוברים שאין איסור כלל בהבאה דאע"ג שהמים מתחממין בשבת אפ"ה שרי כדתניא פותקין מים לגינה דשרי כיון דממילא הוא משא"כ לפי האמת שאסרו להם חכמים משום טעמא דגזירה שמא יערבם בשבת כדמסקו התוס' אם כן ודאי יש איסור בהבאה גופא ולא דמי להאי דפותקין מים לגינה דהא התם לא גזרינן שמא יעשה כן בשבת עצמו והכא גזרו חכמים שמא יערבם בשבת כ"ז מוכח בכוונת התוספות:

אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא היאך אפשר לומר דאסרו חכמים אפילו מבע"י גזירה שמא יערבם בשבת ומאי שנא מפותקין מים לגינה דלא גזרינן ושרי אפילו לב"ש וכה"ג בכל הנך דמתניתין בפ"ק באונין של פשתן וכל הנך בבי דמתניתין דלא מיתסר אלא לב"ש לרבה משום גזירה שמא יעשה בשבת כמ"ש התוספות שם ולרב יוסף משום שביתת כלים אבל לב"ה כולהו שרי ולא גזרינן שמא יעשה כן בשבת. וא"כ לפ"ז חכמים דאנשי טבריא דמתניתין אטו מי סברי כב"ש ולא כב"ה:

ובאמת נראה שזו היא קושיית הגמרא בעצמה (שם דף י"ח ע"ב) אפלוגתא דרבה ור"י דמקשה התם מאן תנא להא דת"ר לא תמלא אשה קדירה עססיות כו' ולא ימלא נחתום חבית של מים כו' לימא ב"ש היא ולא ב"ה ומסיק אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה בגחלים (ועיין מה שכתבתי בחידושינו שם) נקטינן מיהו דלא גזרינן שמא יעשה כן בשבת וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ש הכא דגזרינן שמא יערבם בשבת ונראה דוחק לומר דעיקר הגזירה הכא דשמא יערבם בשבת היינו משום דאתי למיטעי דתולדת אור שרי דא"כ הוי ליה תלתא גזירות ועוד שאין זה במשמעות לשון התוס' כלל. ויש ליישב בדוחק מיהו כל זה שכתבתי לפי הבנת התוס' השתא בשיטת רש"י:

אמנם לע"ד מעולם לא עלה בזה על דעת רש"י הך טעמא דשמא יערבם בשבת כדפרישית בסמוך וכדמשמע מלשון רש"י בשמעתין בכמה דוכתי בכל הסוגיא שלפנינו כמו שאבאר ודוק היטב:

תוס' ד"ה תנור וכו' אבל להשהות משהה אפי' בתנור וכו' כדמשמע בפ"ק דשרינן קדרא חייתא וכו' והנה בסברא זו נחלקו בו הרז"ה ורבינו האי דעת הרז"ה שאפילו לחנניא דוקא כירה שרי לשהות אבל בתנור מודה חנניא אבל דעת רבינו האי כדעת התוס' והרז"ה כתב שהוא מבטל סברתו נגד דעת רבינו האי. והנה קשה למה הוצרכו התוס' להביא ממרחק ראייתם דהיינו מפ"ק והיא ראי' חלושה שהרי לא מפורש שם דקאי אתנור והלא בידם להביא ממקומם בסוגיא דתנור דקאמר אביי אלא לאו לסמוך והוכיח לסתור דברי רב יוסף ואם יש מקום לדברי הרז"ה א"כ דלמא הרי הוא כתנור דקתני היינו לאסור השהי' דבכירה מותר אפי' באינה גרוף ובתנור אסור אלא ודאי דתנור וכירה שוים הם בזה ומה שמתיר השהי' בכירה הותר בתנור ורציתי להוכיח מכאן דאביי ע"כ סובר דמשנתינו כמ"ד לשהות תנן וכמוש"ל דמדלא הביאו התוס' ראי' זו מכלל שזה אינו ראי' משום דאביי סובר לשהות תנן וגם כירה שאינה גרופה אסור השהי' כמו בתנור. אמנם אין זה ראי' לומר דודאי סובר אביי לשהות תנן אלא שהתוס' לא יכולו להביא ראי' זו משום שיש לדחות דלמא סבר לשהות תנן אבל אחר שכבר הביאו התוס' ראיה מפ"ק דתנור וכירה שוים הם בהיתר השהי' שוב איכא למימר דאביי סובר להחזיר תנן ואעפ"כ אין לומר הרי הוא כתנור ואוסר השהי' משום דגם גבי תנור מותר השהי' כדעת רבינו האי גאון: אמנם אעפ"כ מוכח דסבר אביי לשהות תנן דהא ראיית התוספות אינה לא ממשנה ולא מברייתא דנימא דסמוך עלה אביי וראיית התוס' היא רק מסתם גמ' לעיל בפ"ק וא"כ אביי דעל כרחין מחלק בין תנור לכירה שאינה גרופה לענין סמיכה קשה מנ"ל באמת שהחילוק הוא לענין סמיכה ולסתור דברי רב יוסף אשר לכאורה ריהטא דמשנתינו דוקא כרב יוסף מדתנן תוכו וגבו ושבקי' לסמיכה ודלמא דברי רב יוסף נכונים דיסמיכה גם תנור מותר וההפרש בין תנור לכירה שאינה גרופה הוא לענין שהייה דאף שמותר בכירה כחנניא אסור בתנור וכסברת הרז"ה אלא ודאי דפשיטא לי' לאביי דלשהות וגם כירה אסור השהי' ודוק:

גמ' גלגל מאי אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת. הנה היא גופא קשיא מנ"ל לרב יוסף דמשנתינו במיחם שהוחם באור ודלמא בהוחם בחמה ודבר הלמד מענינו הוא דומיא דסודרין ואם תאמר א"כ הוה לי' למתני בסיפא גבי חול ואבק דרכים יש לומר דר' יוסי פליג גם במיחם והכי תניא ברישא ור"י מתיר דקאי אתרווייהו ובפרט לרב יוסף דהא דמודה ר' יוסי בסיפא הוא משום הזזת עפר וזה אינו שייך במיחם. וגם לרבה הא אינו אסור לר' יוסי אלא בהטמנה וזה אינו שייך במיחם וכשם שלא גזרו הטמנת סודרין אטו הטמנת רמץ כמ"ש התוס' בד"ה שמא יטמין וכו' הכי נמי אין לגזור מיחם אטו רמץ וצריך לומר דפשיטא לי' לרב יוסף דבמיחם ודאי לא פליג ר' יוסי משום שהוא דבר שדרכו לחממו באור ובודאי גזר אטו אור וא"כ דמודה ר"י במיחם היה לו לשנותו בסיפא אלא ודאי דמיחם דמשנה לא שייך בפלוגתייהו כלל דמיירי בתולדות האור ושנה מתחלה דבר שחייב עליו חטאת מן התורה ואח"כ שנה דברים האסורים מדרבנן לכל מר כדאית ליה:

שם אמר מר ברי' דרבינא אף אנן נמי תנינא הנה הביא ממרחק לחמו ממשנה דסוף מכילתין והרי ממשנתינו עצמה הדבר מוכרע מדאסרו תולדות חמה אטו תולדות אור מכלל דתולדות אור אסור מדאורייתא וצריך לומר שלא אסרו תולדות חמה מפני תולדות האור אלא מפני בישול באור ממש ולפי זה גם חמה אסורה דג"כ יש לגזור אטו אור וא"כ משנה דסוף פירקין [צ"ל פרק חביות] ואת הצונן בחמה על כרחין ר' יוסי. היא: אי נמי על דרך זה שאם הוכיח ממשנתינו הי' הוכחה רק מת"ק אבל מר' יוסי לא הי' הוכחה דדלמא בזה פליגי דת"ק סבר תולדות האור מן התורה ולכך גזר תולדות חמה אטו תולדות האור ור"י סובר תולדות האור עצמו דרבנן ולא גזר בתולדות תמה גזרה לגזרה ולפי זה קשה א"כ מה הביא ממשנה כל שבא בחמין ודלמא רבנן היא וצריך לומר דמשנה שאחריו יוכיח ואת הצונן בחמה דר' יוסי היא ומוכח דמוקי כר' יוסי ולא כרבנן. ובזה נקשר מאי דאמר והא דתנן נותנין וכו' לשון והא משמע דמקשה למעלה. ולדידי ניחא דע"י דברי מר ברי' דרבינא רצה לומר כן. אלא דא"כ לא היה משני מידי:

ולכן נראה דחוזר על דברי רב יוסף דאמר גלגל חייב חטאת ומוקי במיחם שהוחם באור ודלמא במיחם שהוחם בחמה ור' יוסי פליג בהא ג"כ וצ"ל דא"כ סודרין למה לי השתא במיחם פליג ק"ו בסודרין וקשה ודלמא סודרין לרבותא דרבנן וצ"ל דא"כ ליתני גג וא"כ על כרחין רבנן אסרי גם בגג אע"ג דלא מיחלף בתולדות האור [וע' עוד בתוס' לקמן ד"ה שמא יטמין וכו'] וא"כ היה סבור דלפי זה. ה"ה בחמה עצמה ולכן משיב לו בחמה דכ"ע שרי בתולדות האור דכ"ע אסור כי פליגי בתולדות חמה היינו גג ואעפ"כ חמה מותר וע"פ סברת רש"ל בתשובה [סי' ס"א] דהחשש שיטעה דכל שאין חומו רק מחמת דבר אחר לא מיקרי בישול אבל בחמה אין לו לטעות:

אף אנן נמי תנינא הנה מר ברי' דרבינא הי' לו להביא ממשנתנו דהיא גופא קשיא כיון דמודה ר"י במיחם כמו"ש תוס' לקמן [ד"ה שמא יטמין] דדבר שדרכו לחמם באור מודה ר"י א"כ היא גופא קשיא למה אחז במשנתנו הדין במיחם שהוחם באור הוה ליה למימר במיחם שהוחם בחמה כ"ש באור ואין לומר דבאמת מיירי בהוחם בחמה דא"כ הי' לו לשנותו בסיפא בהדי חול ואבק אלא ודאי דמתחלה תנן מה שחייב עליו מן התורה. אמנם כל זה לרבה אבל לרב יוסף הטעם משום מזיז ופליג ר' יוסי גם במיחם] ואם כן איכא למימר דמיירי באמת בהוחם בחמה ופליג ר"י באמת אתרווייהו ולכך הוצרך להביא ממשנה דסוף מכילתין. וא"כ מוכח דמר בריה דרבינא סובר משום שמא יזיז ומתורץ קושית הב"ח בסי' שי"ח שהקשה למה לא הביא הטור שאסור גם מבעוד יום דהא רבה ורב יוסף הלכה כרבה. ולדידי נראה דכאן הלכה כרב יוסף כיון דמר בריה דרבינא קאי כוותיה:

אמנם לפי מ"ש למעלה דלרב יוסף במיחם שהוחם בחמה גם לר"י אסור כיון שדרכו לחמם באור ועיקר הוכחת התוס' לקמן דמודה ר' יוסי במה שדרכו באור הוא מדברי רב יוסף וכמו שאכתוב בדברי התוס' א"כ הדרא קושיא לדוכתא. ונראה כאשר נדקדק כיון דלרב יוסף גם גילגול אסור כמבואר בתוס' [ע"כ מצאתי בכתביו הק']:

ובליקוט מצאתי על הא דאמרי' ר"י אמר שמא יזיז. הנה אם לרב יוסף אסור גם גילגול א"כ למה נקט במשנה יטמיננה וצריך לומר דנקט לדיוקא דאפילו דרך הטמנה דוקא חול דשייך יזיז ומתורץ קושית מהרש"ל ומוהרש"א ומוהר"ם [בד"ה אלא למ"ד] [ע"כ]:

מחזירין אפילו בשבת. ביום המחרת ולא תימא פלוגתייהו משחשכה והתם הוא דשרו משום דמוכחא מילתא דאדעתא דאהדורי לצורך מחר שקיל ליה אבל ביום לא מוכח דשקיל ליה אדעתא דאהדורי ובטלה לה הטמנה וה''ל כמטמין לכתחלה: קומקמוס. יורה קטנה: דיוטא. עלייה: למקומו. לכירה: אבל הניח על גבי קרקע אסור. להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחלה: לגרמיה. יחיד הוא בדבר ואין הלכה כמותו: תלאן במקל מהו. כעודן בידו דמי או כהניחן ע''ג קרקע דמי: פינן ממיחם למיחם מהו. מי הוי כמטמין לכתחלה ואסור להחזירן לכירה או לא: מיחם. קומקמוס שמחמם בו חמין: מתני' תנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה: כופח. בגמרא מפרש לה עשוי חלל ככירה אבל ארכו כרחבו ואין בו אלא שיעור שפיתת קדירה אחת וכירה יש בה שפיתת שתי קדירות: גמ' על גביו. על שפתו: אבל לסמוך. אצל דופנו: הא ככירה שרי. כלומר מדקתני הרי הוא כתנור מכלל דאי הוה מדמי ליה לכירה הוה שרי ושמעינן מינה דכירה שהוסק בגפת ובעצים שרי: ובמאי קאי. קס''ד בשאינה גרופה ואי על גבה מי שרי: תניא כוותיה דאביי. דאסור לסמוך אתנור: אפי' בגפת ועצים. לשתרי בגרופה וקטומה: שנחלקה לאורכה. הרי בטלו שתי שפיתותיה שנחלקת רחבה לשתים הלכך טהרה מטומאתה שהרי ניתצה: נחלקה לרחבה. נמצאו שתי השפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה: כופח בין לאורכה בין לרחבה טהורה. שהרי ארכה כרחבה וכולה מקום שפיתה אחת: מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם. קומקמוס של נחשת: בשביל שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגלגלת: ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר: בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח חמה ובגמרא מפרש אמאי לא פליג רבי יוסי בהא: והביאו סילון. מבעוד יום: של צונן. כדי לחממן דהמים נמשכין ובאין כל השבת: לתוך אמה. של חמי טבריא: אם בשבת. אותן שבאו בשבת: ה''ג כחמין שהוחמו:

אפילו בשבת. פירש בקונטרס בשבת ביום המחרת ולפ''ז ה''ל למינקט אפי' ביום השבת ולמאי דפרישית דעיקר פלוגתייהו בחול אתי שפיר: פינה ממיחם למיחם מהו. וא''ת דבפרק במה טומנין (לקמן דף נא.) תניא וכן היה רשב''ג אומר לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינה ממיחם למיחם מותר אלמא במיחם אחר שרי טפי והכי משמע איפכא ואור''ת דהכא גבי השהה ע''ג כירה כשהוא באותו מיחם שהוא חם לא אתי לחתויי אבל במיחם אחר שהוא קר אתי לחתויי אבל גבי הטמנה שרי טפי כשהוא קר דבחיתוי מועט לא יועיל: ורשב''א מפרש בשם ר''י דהתם בהטמנה דהוי לצורך מחר ליכא למיחש לחיתויי דבלא חיתוי יתחמם הרבה אבל הכא דבעי לה בלילה איכא למיחש לחיתויי ומיהו קצת משמע התם דמיירי במטמין בלילה (ת''י). תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן כו'. אי להחזיר תנן הכא נמי האי לא יתן לא יחזיר אבל להשהות משהה אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום כדמשמע בפ''ק (דף יח:) דשרינן קידרא חייתא ובשיל כמאכל בן דרוסאי אפילו באינו גרוף וקטום ומשמע התם דבתנור איירי דקאי אהא דקתני התם לעיל לא תמלא אשה קדרה עססיות כו': אילימא בשאינה גרופה. האי לישנא לאו דוקא דאביי סבר דלא מיתוקמה בגרופה דבגרופה לא מסתבר ליה שיהא חילוק בין גפת ועצים לקש וגבבא דאי הוה מצי אביי לאוקמה בגרופה כדמוקי לה רב אדא לא הוה מצי למפשט מידי ורב אדא דמוקי לה בגרופה סבר דיש לעולם יותר חום כשהסיקוה בגפת ובעצים אע''ג דגרופה מבקש ובגבבא: תניא כוותיה דאביי כו'. יש דגרסי בסיפא כופח שהסיקוהו בגפת ובעצים אין סומכין לה דאי גרס סומכין לה לא אתא כוותיה דאביי דאית ליה דבכופח נמי אין סומכין כדאמרינן לעיל וי''ל דאי גרסינן סומכין איכא לאוקמה בגרופה ונקט גפת ועצים לרבותא דאפילו הכי סומכין לה: לא יטמיננה בחול. אע''ג דאמר בלא יחפור (ב''ב דף ימ. ושם) דחול דקריר מקרר דחמים מחים והכא ביצה היא קרה הכא מיירי בחול שהוחם בחמה דומיא דאבק דרכים: מעשה והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין כו'. מבעוד יום הביאוהו כדפירש בקונטרס ואין שום איסור כלל בהבאה כדתניא בפרק קמא (דף יח.) פותקין מים לגינה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה ואסרו ברחיצה גזירה שמא יערבם בשבת ולערבם בשבת אסור משום תולדות האור וחשיבא כחדא גזירה ואם היינו מפרשים דבסילון היו בו נקבים וכשהיו רוחצים בשבת היו פותחים הנקבים ומתערבין הצוננין בחמין הוה אתי שפיר טפי דהשתא ליכא אלא חדא גזירה אטו חמי האור אך בגמרא מדמי לה להטמנה מבעוד יום ויליף מינה לאסור

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד