שבת לח ע"א

דף לח - א

למאן דאמר מתניתין להשהות תנן, ואין להשהות על כירה שאינה גרופה, אם שכח מערב שבת קדירה על גבי כירה, ובשלה בשבת, מהו, מה דינו של המאכל. ^[56] ולא השיב להם רבי חייא מיד, אלא אישתיק, ולא אמר ליה ולא מידי.

למחר, נפק רבי חייא, דרש להו כך שנינו במשנה: המבשל בשבת, כך דינו: אם בישל בשוגג, יאכל התבשיל, אבל אם בישלו במזיד, לא יאכל. ^[57]

והוסיף רבי חייא, כי ההבדל בין שוגג למזיד נאמר רק במבשל בשבת עצמה, אבל אם שכח קדירה על גבי האש מערב שבת, לא שנא. אין חילוק בין שוגג למזיד.

ודנה הגמרא בדברי רבי חייא: מאי "ולא שנא"? דמשמע שאם שכח קדירה מערב שבת על האש, לא שנא בין שוגג למזיד, ואם כן מהו הדין, האם בשניהם מותר או שמא בשניהם אסור.

ונחלקו האמוראים בפירוש דברי רבי חייא בר אבא:

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: "לא שנא" דקאמר רבי חייא בר אבא היינו להיתירא, דבין אם שכח קדירה על האש בשוגג ובין אם עבר והשאירה במזיד, התבשיל מותר באכילה.

שכן דווקא מבשל בשבת הוא דאמרינן שאם בישל במזיד, התבשיל אסור באכילה כיון דקא עביד מעשה עבירה במזיד, ועל כן קנסוהו שלא יאכל, אבל האי, שהשהה קדירתו בערב שבת, דלא קא עביד מעשה, אזי אפילו אם השהה במזיד, נמי יאכל. ^[58]

רב נחמן בר יצחק אמר: רבי חייא בר אבא סבר שבין שוגג ובין מזיד לא שנא לאיסורא, ולא דמי למבשל בשבת שבשוגג מותר ורק במזיד אסור.

וטעם הדבר, שכן מבשל בשבת בשוגג הוא דהתירו לאכול, כיוון דלא אתי לאיערומי, שלא נחשדו ישראל לחלל שבת במזיד ולומר שוגגים היינו, ולפיכך אם בישל בשוגג, יאכל התבשיל, ולא קנסוהו שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי.

אבל האי, להשהות תבשיל על גבי האש, הוי רק איסור דרבנן, וחששו חכמים דאתי לאיערומי. שאם יתירו לאכול תבשיל ששהה בשוגג על האש, יבואו להשהות במזיד, ויאמרו שוגגין היינו. לפיכך, קנסו חכמים שאם השהה קדירה מערב שבת על גבי האש, אפילו בשוגג, נמי לא יאכל.

ומקשה הגמרא על דברי רבי חייא, בין אם נפרש בדבריו כרבה ורב יוסף ובין אם נפרש כרב נחמן בר יצחק, מתוספתא:

מיתיבי: שכח קדירה שהניחה מערב השבת על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ובישלה בשבת, כיון שהשאירו בשבת רק בשוגג, יאכל, התבשיל מותר באכילה בשבת. אבל אם הניחו במזיד מערב שבת כדי שישהה בשבת, לא יאכל.

ומכאן, שגם בדין שהיה מצינו חילוק בין שוגג למזיד, ודלא כרבי חייא שאמר "ולא שנא", בין אם נפרש ששניהם מותרים כרבה ורב יוסף, ובין אם נפרש ששניהם אסורים כרב נחמן בר יצחק, בברייתא מפורש ששוגג מותר מזיד אסור. ^[59]

ומביאה הגמרא את המשך הברייתא:

במה דברים אמורים שיש חילוק בין שוגג למזיד, בחמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו, כי אז החמין והתבשיל ממשיכים להתבשל בשבת, ואם הוא מזיד קנסוהו, ובשוגג מותר.

אבל חמין שהוחמו כל צורכן, ותבשיל שבישל כל צורכו, כיון שאינם ממשיכים להתבשל בשבת, אזי בין שכח והשהה בשוגג, בין עבר והשהה במזיד, יאכל, התבשיל מותר באכילה, לפי שלא נתבשל בשבת, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: חמין ותבשיל שלא הוחמו כל צרכן, בשוגג מותר ובמזיד אסור, וכרבי מאיר, אבל במבושל כל צרכו, יש חילוק בין חמין לתבשיל, דדוקא חמין שהוחמו כל צורכן מותרין אפילו במזיד, מפני שמצטמק ורע לו, ואילו תבשיל שבישל כל צורכו, אם הניחו לשהות במזיד אסור, מפני שמצטמק ויפה לו, אבל בשוגג פשיטא שמותר. ^[60] וכל המצטמק ויפה לו, כגון כרוב, ופולים, ובשר טרוף, ^[61] אסור להשהותו על כירה שאינה גרופה וקטומה, ואם עבר והשהה, אסור באכילה, וכל המצטמק ורע לו מותר אפילו אם השהה במזיד.

וחוזרת הגמרא ומפרשת את קושייתה על דברי רבי חייא:

קתני מיהא, בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה, אם שכח תבשיל שלא בישל כל צורכו על גבי כירה שאינה גרופה בשבת, בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל. ודלא כרבה ורב הונא שאמרו תרוויהו להתירא ודלא כרב נחמן בר יצחק שאמר תרוויהו לאיסורא. ^[62]

ומתרצת הגמרא את דברי רבי חייא אליבא דרב נחמן בר יצחק:

בשלמא לרב נחמן בר יצחק, לא קשיא, לפי שאפשר לחלק: כאן - הברייתא דרבי יהודה ורבי מאיר נאמרה קודם גזרה שגזרו על השוכחים לאסור את תבשיליהם בשבת, ולפיכך אמרו בשוגג מותר ובמזיד אסור, ואילו כאן, - דברי רבי חייא בר אבא נאמרו לאחר גזרה, ולפיכך אמר שאפילו שוגג אסור.

אלא לדברי רבה ורב יוסף דאמרי בין שכח בשוגג ובין השהה במזיד להיתירא, שכן לא עשה מעשה, קשה ממה נפשך -

כי אי, אם נפרש שרבי חייא התיר קודם גזרה, אזי קשיא ממה שנאמר בברייתא שאם השהה מזיד אסור, והברייתא בוודאי מדברת קודם הגזירה שהרי נאמר בה שוגג פטור. אי, ואם נפרש שרבי חייא אמר להתירא לאחר גזרה, קשיא נמי שוגג, שהרי לאחר הגזירה מצינו שקנסו אפילו את השוגגין וכדלהלן,

ומסקינן: קשיא על רבה ורב יוסף.

ומבארת הגמרא: מאי גזירתא? דאמר רב יהודה בר שמואל, אמר רב אבא, אמר רב כהנא, אמר רב: בתחילה היו אומרים המבשל בשבת, ועובר באיסור דאורייתא, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, והוא הדין לשוכח ומשהה את התבשיל על האש בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל.

אבל משרבו משהין במזיד, ואומרים שכחים אנו, חזרו חכמים וקנסו על השוכח, שאם השהה בשוגג לא יאכל.

חוזרת הגמרא לדון בדברי התוספתא.

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, דלעיל [לז א] אמר רבי מאיר בדעת בית הלל שמותר להשהות רק חמין על גבי כירה גרופה, ומשמע שתבשיל אסור, וכאן אמר רבי מאיר שמותר להניח על כירה שאינה גרופה חמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכם? ^[63]

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה. לעיל [שם] אמר רבי יהודה שמותר להשהות חמין [המצטמק ורע לו] ותבשיל [המצטמק ויפה לו] שנתבשלו כל צרכן על כירה גרופה, וכאן אמר רבי יהודה חמין מותר ותבשיל אסור. ^[64]

ומתרצת הגמרא: דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא, כי הא דאמר לעיל שמותר להשהות רק חמין היינו לכתחילה. ואילו הא דאמר כאן שמותר להשהות גם תבשיל המבושל כל צרכו, היינו דיעבד, שאם השהה מותר לאכול.

דרבי יהודה אדרבי יהודה נמי לא קשיא, כי כאן, לעיל שהתיר רבי יהודה חמין ותבשיל אפילו מצטמק ויפה לו, מפני שמדובר בגרופה וקטומה. ואילו כאן אסר להשהות תבשיל מצטמק ויפה לו, מפני שמדובר בשאינה גרופה וקטומה. איבעיא להו: עבר ושהה במזיד מאי, מי קנסוהו רבנן שלא יאכל באותו שבת, או לא קנסוהו. ^[65]

תא שמע: דאמר שמואל בר נתן אמר רבי חנינא: כשהלך רבי יוסי לציפורי מצא חמין שנשתהו מערב שבת על גבי כירה, ולא אסר להן.

ומצא ביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה, ואסר להן, משום שהם מצטמק ויפה להם.

מאי לאו, רבי יוסי אסר להם את הביצים לאותו שבת, ומכאן יש להביא ראיה שאסור לאכול באותה שבת מצטמק ויפה לו.

דוחה הגמרא: לא אסר להם את הביצים לאותה שבת, אלא הורה להם שלא לעשות כן לשבת הבאה. ^[66]

ומדייקת הגמרא: מדאסר להם את הביצים, מכלל דביצים מצומקות מצטמקות ויפה להן, נינהו.

ומסקינן: אין, דאמר רב חמא בר חנינא: פעם אחת נתארחתי אני ורבי למקום אחד, והביאו לפנינו ביום חול ביצים מצומקות כעוזרדין שהם דבר דק, ואכלנו מהן הרבה, כיון שהם מצומקות הן יפות לאכילה.

שנינו במשנה: בית הלל אומרים אף מחזירין.

פרק כירה.

אמר רבי חנינא כשהלך רבי יוסי לציפורי. הדבר שגרם לו לילך לציפורי הוא שמפורש בבמה מדליקין (דף לג) יוסי ששתק יגלה לציפורי:

לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע לו מותר הא דבעו מר' חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה ובישלה בשבת ודרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא כלומר במבשל יש להפריש בין שוגג למזיד אבל בשוכח השוגג והמזיד שוין:

רבה ורב יוסף אמרי שוכח בין שוגג ובין מזיד מותר לא קנסו רבנן אפילו במזיד רב נחמן בר יצחק אמר שניהן אסורין וקי"ל כוותיה ואותבינא עליה שכח קדירה על גבי כירה ובישלה בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו'.

ועלתה לרבה ורב יוסף בקושיא ואקשינן הכא א"ר מאיר חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו בין בשוגג בין במזיד מותר ובתחלת הפרק אמר ומה הן משהין בש"א ולא כלום ובה"א חמין אבל לא תבשיל [ושנינן התם] לכתחילה דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא הא דקתני רבי יהודה הכא תבשיל שבישל כל צרכו אסור כירה שאינה גרופה ולא קטומה ולפיכך אסור והאי דקתני התם משהין ע"ג כירה לב"ה חמין ותבשיל בגרופה וקטומה וכיון שנתקשה רבה ורב יוסף נתקיימו דברי רב נחמן בר יצחק וקי"ל כוותיה כל השוכח קדירה ובישלה קודם גזירה הוה שרי ובתר גזירה קנסו רבנן אפילו שוגג ומאי גזירה דבתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וה"ה לשוכח ומשרבו משהי קדירה במזיד ואומרים שוכחים אנן גזרו אף על השוכח. וכיון דסלקי דמצטמק ויפה לו אסור איבעיא לן עבר ושהה מאי ואתינן למפשטא מהא דתניא דאסיר רבי יוסי בצפורי ביצים מצומקים שנשתהו על גבי כירה (שמא) [ש"מ] עבר ושהה קנסו רבנן ודחינן לא אסר להו לעשות כן אלא לשבת הבאה וכן סוגיא דשמעתא:

אי קודם גזירה קשי' מזיד ואי לאחר גזירה קשי' שוגג. ק"ל, ואי ס"ל דאיכא גזיר' היכי אמר להתירא וא"ל ה"ק אי קודם גזירה איירי קשי' מזיד ואי לאחר גזירה אפי' שוגג אסור ופשיטא דלא איירי איהו לגזירה אלא סבר דלא גזרו או דמקמי גזירה הוה דבימי רב גזרו כך בה ושינוי דלישנא הוא אי לאחר גזירה:

איבעיא להו עבר ושהה מאי. פי' מצטמק ויפה לו קמבעי' לי' אי כר"מ אי כר"י ואע"ג דתני' לעיל אשכחן כה"ג פ"ק דכתובו' איבעי' להו מאי לבעול לכתחל' בשבת ואע"ג דתני' לעיל מיני' לא יבעול מפני שהוא עושה חבורה והאי פי' ליתא חדא דהתם בריי' סתם תניא וקמבעי' לי' אי אתי' כדברי הכל או לא כדמוכח בשמעת' דפליגי בה תנאי ועוד דהכא דאמוראי פליגי בה לעיל מאי מיבעי' לי' תו. ואחרים פי' דקא מיבעי' האי מותרים ואסור דר"י לכתחל' או אפי' דיעבד גם זה אינו נכון חדא דמותרין משמע דיעבד מדלא קאמר מותר ועוד דאי לכתחל' אפי' ר"מ אסר ומאי בינייהו דבלישנא דבריית' משמע בהדי' דפלוגתייהו בתבשיל הוא. והפי' הנכון דבשוגג מיבעי' לי' מי אמרי' כי פליג ר' יהודה אמזיד דר"מ או אפי' אשוגג וכי אמרי' נמי קנסו אף על השוכח דילמא בשאינו מבושל כ"צ אבל מצטמק ויפה לו בשוגג לא אסרו א"ד ל"ש ואתי למפשט לי' מדר' יוסי שמצא בצלי שנשתהה ע"ג כירה והתם ודאי שוגגין או שוכחין היו שבמזיד ודאי לא שהו ואעפ"כ אמר כן ופריק לשבת אחרת שיזהרו שלא יעשה כן עוד לשבת אחרת אע"פ שהיו שוכחין או שמא שוגגין היו, וכ"נ מדברי רבינו הגדול ז"ל, ואיהו גריס עבר ושכח, וכולם לא נתכוונו אלא לדבר א':

למחר נפק דרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר כו'. קשיא לי בשלמא לרב נחמן בר יצחק דאמר לאיסורא שפיר קא מייתי מדרבי מאיר דאפילו תימא דהלכה כרבי יהודה מכל שכן קא מייתי, כלומר: דאפילו רבי מאיר דמיקל טפי בההיא בהא לא שנא לאיסורא, אלא לרבה ורב יוסף דאמרו להתירא מאי קא מייתי מדרבי מאיר, והא קיימא לן כרבי יהודה דאסר ביומיה אפילו בשוגג, ואפילו לרב דמורי להו לתלמידיה כרבי מאיר מכל מקום בפירקא דריש כרבי יהודה (חולין טו, א), והכא היכי דריש כרבי מאיר. ויש לומר דכיון דמבשל ממש מורה לתלמידים כרבי מאיר, בשוכח קדירה ונתבשלה ממילא מדרש נמי דרשי כרבי מאיר.

דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד. איכא למידק אכתי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, דהא בברייתא דלעיל (שבת לז, א) קא שרי לכתחילה אפילו חמין שלא הוחמו כל צרכן, דסתם חמין שלא הוחמו כל צרכן נינהו, ואילו הכא קא אסר במזיד אפילו בדיעבד כל שלא הוחמו כל צרכן. ויש לומר דאשנויא דרבי יהודה קא סמיך בהא, דכאן בקטומה כאן בשאינה קטומה.
והא נמי דאקשינן דרבי יהודה אדרבי יהודה ושנינן כאן בגרופה כאן בשאינה גרופה, על כרחין נמי אית לן למימר דאשנויא דרבי מאיר סמיך, דאי לא אכתי תקשי ליה מברייתא דלעיל דלא שרי רבי יהודה מידי לשהות בשאינה גרופה, ואילו הכא קא שרי מיהא חמין שהוחמו כל צרכן, אלא על כרחין אשנויא דרבי מאיר סמיך בהא כאן לכתחילה כאן בדיעבד. וכן תירצו לה בתוס'.
אבל לדידי לא קשיא לי בדרבי יהודה, דאפילו לכתחילה נמי שרי כל מצטמק ורע לו אפילו בשאינה קטומה וכמו שכתבתי למעלה (לז, א ד"ה רבי).

הא דאיבעיא לן עבר ושהה מאי. קשיא להו לרבוותא ז"ל, מאי קא מבעיא להו, אי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי הא פשטינן לעיל לאיסורא כרב נחמן בר יצחק ואפילו בשוכח וכל שכן בעובר ומשהה, ואי במצטמק ויפה לו פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה היא, ואי הלכתא כמאן קמבעיא ליה ליבעי הכי בהדיא גבי ההיא ברייתא, ועוד דרבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה (עירובין מו, ב).
והראב"ד ז"ל פירש דבמצטמק ויפה לו ודאי קא מיבעיא ליה ובמשהה בשוגג קאמר, וקא מיבעיא ליה רבי יהודה דברייתא אמזיד דרבי מאיר פליג או דילמא אפילו אשוגג כדמחמיר במבשל ממש, וכי אמרינן נמי קנסו אף על השוכח, דוקא שוכח אבל שוגג לא.
ומיהו עבר ושהה לא משמע דוקא שוגג ולא מזיד, דאדרבה לכאורה משמע במזיד, וכדאמרינן בעלמא עבר ואפה מאי (ביצה יז, א) עברה ולשה מאי (פסחים מב, א), ואי הכא בשוגג דוקא הוה ליה למימר שגג ושהה מאי. ועוד מאי קא מייתי מדרבי יוסי דמצא ביצים מצומקות ואסר להם, דילמא התם במשהין במזיד. ויש לומר בזו דנשתהו בשוגג משמע, ועוד דסתמא דמילתא לא שהו במזיד אלא שוגגין היו כלומר: כסבורין שהיה מותר לעשות כן, ואף על פי כן אסרוה להם, ופריק לא אסר להם לאותה שבת אלא לשבת אחרת כלומר: שיזהרו שלא לעשות כן לשבת אחרת.
והרב אלפסי ז"ל גריס: עבר ושכח, וכן נראה שהרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות שבת ה"ט) פירשה בשכח ושהה. ולדבריהם כי אמרינן קנסו אף השוכח, דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל מצטמק ויפה לו דלמא בשוכח לא אסרו. והקשה עליהם הראב"ד ז"ל מהא דמצא ביצים מצומקות ואסר להם, וההיא אי שכוחין היו מאי שנא שכחת אותה שבת (לשכחת) [משכחת] שבת אחרת, אלא דשוגגין היו והודיע אותן שהוא אסור ולא יעשו כן עוד.
ומורי הרב ז"ל פירש דהך בעיא אמילתיה דרב נחמן בר יצחק קיימא דאמר תרווייהו לאיסורא, אי נמי אגזירתא, וקא מיבעיא להו דילמא עד כאן לא קנסו לא בשוגג ולא במזיד אלא בבשיל ולא בשיל ומשום דנתבשל לגמרי בשבת, אבל בנתבשל כל צרכו אע"ג דמצטמק ויפה לו לא קנסו. והא דתניא רבי יהודה אומר חמין שהוחמו כל צרכן מותרין תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו, לא שמיע ליה למאן דבעי לה כי היכי דלא שמיע להו לרבה ולרב יוסף דאמרי להתירא. ואף רש"י ז"ל פירש עבר ושהה במזיד. ונכון הוא.
אלא דקשיא לי אם כן אמאי לא פשטוה מדרבי יהודה וסלקא בבעיא ולא איפשיטא, ומי נימא דכולהו לא שמיע להו ברייתא, וזה דבר של תימה, ועדיין הדבר צריך תלמוד.
ומכל מקום נראה מכאן דאפילו מצטמק ויפה לו אסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ודלא כחנניה. וכתב רבנו האי גאון ז"ל דאליבא דמאן דאסר מצטמק ויפה לו קא מיבעיא ליה, אבל אנן לא סבירא לן כותיה. ומורי הרב ז"ל הכין כתב, דמשום דרב ושמואל סבירא להו (לעיל שבת לז, ב) מצטמק ויפה לו אסור ומאן דמקרב לגבייהו מיבעיא ליה למיעבד הכין וכדקאמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי (שם), משו"ה איצטריך למידע אם עבר ושהה מאי אי שרי או אסור.
ולענין פסק הלכה: הרב רבנו אלפסי ז"ל פסק כמאן דאמר לשהות תנן, דאפילו לשהות אי גרוף וקטום אין ואי לא לא, וכל שכן להחזיר. והלכך כירה שאינה גרופה וקטומה אסור להשהות עליה תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן ואפילו מצטמק ורע לו, אבל תבשיל שבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן משהין ואף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה ודוקא מצטמק ורע לו, אבל מצטמק ויפה לו אסור עד שיגרוף או עד שיתן את האפר.
וראיותיו שהביא בהלכות אין הכרח באחת מהן, דכל אותן בעיות שנעשו במהו לסמוך שנסמך עליהן הרב ז"ל אין בהם כדי הכרח, דאפילו למאן דאמר להחזיר תנן איכא למיבעיא נמי לענין סמיכה בחזרה, וכמו שכתבנו לעיל במקומה (שבת לז, א ד"ה איבעיא), וההיא דלקמן (עמוד ב) נמי דאביי דאמר אילימא על גבה ובמאי אי בשאינה גרופה על גבה מי שרי, לא מכרעת אי בשהיה ואי בחזרה. וכי תימא מכל מקום איכא לסיועה להא דרבנו אלפסי ז"ל מדאצרכינן (לעיל שם) לדחוקי ולחסורי למתניתין אליבא דחנניה, ולרבי יהודה אתיא מתניתין כפשטה. לא היא, דאדרבה דוק מינה מדדחקינן לחסורי מתניתין כי היכי דתיקום כחנניה שמע מינה דכחנניה קיימא לן ומשום הכי מהדרינן לאוקומה לסתמא דמתניתין כותיה, דאי לא לא טרחינן ולא משכנינן נפשין אדידיה לדחוקי מתניתין ולחסורי ולפרוקי.
ורבנו האי גאון ז"ל פסק כחנניה דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה בין מצטמק ורע לו בין מצטמק ויפה לו, מדמחסרינן ומפרקינן לה אליבא דחנניה וסלקא בההוא פירוקא, ומדרב ששת אמר רבי יוחנן ומדסייעוה רבא ואמר תרווייהו תננהי, ומדאמרינן מכדי תרווייהו תננהי רבי יוחנן מאי אתא לאשמועינן, ופרקינן דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן, אלמא פשיטא להו דמתניתין דיקא הכין וכל שהגיע למאכל בן דרוסאי שרי. ואף רב שמואל בר יהודה אמר בכמות זה אף בחמין שהוחמו כל צרכן ומצטמק ויפה לו, ולא פליג אאידך דרב ששת אלא לחדותי אתא אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, וכדכתיבנא לעיל (שם ד"ה הא דאמר). ואף על גב דרב ושמואל (לעיל שם) אסרי במצטמק ויפה לו וכל שכן בשלא נתבשל כל צרכו, אפילו הכי רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ועוד דהא סייעה רבא דהוא בתרא ואמר תרווייהו תננהי, ועוד דמר עוקבא ממישן אמר אנן נעביד כרבי יוחנן, ואף על גב דאמר ליה לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל, משום דהוה כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. וכללא דרב נחמן דאמר (לעיל שם) דכל דאית בה מיחא וכו', לדבריהן דרב ושמואל קאמר ולית הלכתא אלא כרבי יוחנן וכ[ד]סייעיה מר עוקבא ממישן, ובעיא דעבר ושהה אליבא דמאן דאסר מצטמק ויפה לו היא ואנן לא סבירא לן כוותיה. אלו דברי הגאון רבנו האי ז"ל.
ועוד יש לומר, דאפילו תמצי לומר דרב נחמן דאמר הלכתא מצטמק ויפה לו אסור הכי סבירא ליה לדידיה, מכל מקום אנן כרבא ורב עוקבא ממישן דאמר ליה לרב אשי הלכה סבירא לן דבתראי נינהו. ועוד דהא רב נחמן [בר יצחק] מארי דעובדא עביד עובדא לנפשיה (לעיל שם) ומעשה רב. ואף על גב דרבי יוסי אסר להו בצפורי, לא עדיף מדרבי יהודה ולא קיימא לן כוותיה.
וכן פסקו גם בתוס' (לעיל שם ד"ה אמר). ואף רש"י ז"ל (לעיל שם ד"ה ורב) מן המתירין. ועליהם סמכו במקומות אלו לנהוג היתר בדבר, וכדאין הם וראיותיהם לסמוך עליהם.

ומי שהטיל פשרה בין רב ששת אליבא דרבי יוחנן ורב שמואל בר יהודה, לומר דרב ששת איירי במצטמק ורע לו ולפיכך אפילו לא נתבשל כל צרכו שרי ורב שמואל בר יהודה איירי במצטמק ויפה לו ולפיכך אסר אלא אם כן נתבשל כל צרכו אינו אלא מן המתמיהין, חדא דסתם תבשיל מצטמק ויפה לו הוא, ועוד דכל דנקט ליה תבשיל בהדי חמין משמע לכאורה דתבשיל מצטמק ויפה לו, ומעובדא דרבי מוכח דביצה יפה לו, ואפילו הכי תנא במתניתין דפרק קמא (לעיל שבת יט, ב) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ופירש רב (לעיל שבת כ, א) כמה יצולו משהגיע למאכל בן דרוסאי, והתימה הגדול שבעל הפירוש הזה נסמך על ההיא דרב דבשר בצל וביצה לפסוק כחנניה, ואף על פי כן אסר מצטמק ויפה לו בשלא נתבשל כל צרכו. ועוד דאי מתניתין להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה ומתניתין חנניה היא, אם כן אפילו מצטמק ויפה לו ושלא נתבשל כל צרכו שרי, דהא מתניתין תבשיל סתמא קתני ומשמע כל תבשיל. ועוד דהא למאן דאמר מתניתין לשהות תנן אתינן לאוקומה (לעיל שבת לז, א) מתניתין כרבי יהודה, ורבי יהודה תבשיל המצטמק ויפה לו קאמר מדאותביה מדידיה לדידיה מברייתא דתבשיל אסור מפני שמצטמק ויפה לו, אלמא תבשיל דקתני באידך ברייתא קמאה נמי מצטמק ויפה לו הוא, ואפילו הכי אמרינן דמתניתין מני רבי יהודה היא. אלא שאין לאותו הפירוש עיקר.
והנכון שבכלל הדברים מה שכתב רבנו האי גאון ז"ל, והוא המסכים לפרק כל הקושיות וליישב את הכל על אופניו, ונשאר המנהג על בוריו. והלכך כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בין נתבשל כל צרכו בין לא נתבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו, משהין בין בכירה שאינה גרופה בין בתנור, דבשהיה אין הפרש בין תנור לכירה, והנהו דפרק קמא (לעיל שבת יח, ב) דשרינן בנתבשל בתנור נינהו. וקדירה חייתא נמי שרי דלא אתי לחתויי, אבל בשיל ולא בשיל דהיינו שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור, ואי שדא ביה גרמא חיא שפיר דמי. וכדברי רבנו האי גאון ז"ל (הובא לעיל (שבת יח, ב) ד"ה מאן) קדירה חייתא ואי נמי גרמא חיא דלא הוחמו קודם חשיכה אסור, והיינו ברייתא דעססיות ותורמוסין וקיתון של מים דאסרינן עם חשיכה בפרק קמא (יח, ב). אבל לדידן לא קשיא דעססיות שלנו דקשין הן אצל בישול ואפילו בעי להו למחר לא מסח דעתיה מלחתויי לפי שהן צריכות בישול רב ואפילו כל הלילה אינו מספיק להם, וקיתון של מים נמי כיון שהם קלים להתבשל הוו להו חיים גמורים כתבשיל דבשיל ולא בשיל, וכדכתבינן לעיל במקומה. וכן מאי דקשה ליה זיקא כגדיא דמנתח וכולהו הנך דפרק קמא (לעיל שם) שרי, כיון דקשי ליה זיקא לא מגלי להו.

לדברי האומרים מחזירין, מחזירין אפילו בשבת. פירש רש"י ז"ל: שבת, יום שבת, שלא תאמר לא התירו אלא סילק בלילה והחזיר, אבל יום מכיון שסילק נראה כמי שאין דעתו להחזיר אלא לאכילה דהשתא בעי לה וכי החזיר דמי למניח לכתחילה ואסור, קא משמע לן. וקשיא לי דאם כן מה ראיה יש מדרבי יוחנן דלמא התם בשסילק בלילה. ויש לי לומר לדברי רש"י זכרונו לברכה דכיון שסלקו כדי למזוג לו ומזגו כל שכן הוא דמחזי כמי שגומר בדעתו שלא להחזירו, ולא שנא יום ולא שנא לילה. ויש מי שפירש שבת היינו משתחשך, שלא תאמר לא התירו אלא בין השמשות. ובתוס' פירשו דמתניתין מבעוד יום סמוך לחשיכה, בכדי שלא יוכל להתחמם קודם חשיכה אילו היתה צוננת קרי מחזיר, ובכדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה קרי משהה. ותדע לך מדקתני עד שיגרוף ולא קתני אלא אם כן גרף, דאלמא משמע דחזרה בשעה הראויה לגריפה היא, ואתו בגמרא למימר דאפילו להחזיר בשבת ממש שרי.

תבשיל זה שאסרנו לשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה כגון שלא נתבשל כשיעור בן דרוסאי לד"ה או שנתבשל כשיעור בן דרוסאי לשיטת גדולי הפוסקי' אחר שלא נתבשל כל צורכו אם שכח ושהה אסור לאוכלו עד מוצאי שבת מתוך שהערמה מצויה בכך החמירו בה ופי' בה שאין צורך להמתנה בכדי שיעשו ואם עבר ושהה אסור בכדי שיעשו ואם נתבשל כל צורכו אע"פ שצמוקו יפה בשכח ושהא מותר מיד ובעבר אסור לדעת גדולי המחברים אבל גדולי הפוסקים דנים אותו כשכח:

זה שקנסו בשוכח שלא לאוכלו בשבת גדולי הדורות פירשו דוקא לשוכח עצמו אבל לאחרים מותר ואינו דומה למבשל בשבת שהמבשל בשבת יש בו משום מעשה שבת מה שאין כן בזה ומ"מ יראה לי לשוכח עצמו ולמי שנעשה בעבורו:

גדולי המחברים כתבו בפת בתנור וחררה על גבי גחלים שאמרו עליהם שלא ליתנם אא"כ בשיעור שיקרמו פניהם המדובקים בתנור עד שלא חשכה כמו שהתבאר שאם נתן בפחות משיעור זה אם במזיד אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לו לרדות מזון שלש סעודות אלא שלא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול אלא בסכין וכיוצא בו ודבר זה כך הוא בפרק כתבי אלא שיש מפרשים שם דוקא בקרמו פניה עד שלא חשכה אבל בלא קרמו פניה משחשיכה דינו כתבשיל ששהו אותו שאסרוהו אלא שגדולי הדורות מסכימים לדבריהם וכתבו שלא קנסו אלא בתבשיל אבל לא בפת מפני כבוד השבת והוא שאמרו מצילין מזון שלש סעודות ואלו הצלת תבשיל לא שנו כאן מפני שאפשר לו בלא תבשיל ואי איפשר לו בלא פת:

המבשל בשבת בשוגג לא יאכל בו ביום לא לו ולא לאחרים ובמוצאי שבת יאכל לו ולאחרים במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים אבל לא לו לעולם וזהו דעת ר' יהודה ואע"פ שאמרו בראשון של חולין כר' יהודה דרשינן וכר' מאיר מורינן ור' מאיר היה מתיר לאכל הוא בעצמו בשבת לא נאמרה שם אלא לדעת רב ומ"מ הרבה סוגיות נאמרות כדעת ר' יהודה והוא שנאמר בפרק שרצים שירקא טויא שרי פעפועי ביעי אסור דביתהו דזעירי עבדא ליה לרב חייא ולא אכל אמרה ליה לרבך עבדי ואכל ואת לא אכלת ובפ' תולין אמרו אמיה דאביי עבדא ליה ולא אכל וכל אלו שוגגים היו שהרי כסבור שמותר והיה להם לאכל ולאסור לשבת הבאה וכן בפרק ביצה ברב פפי אייתו ליה דייסא ולא אכל ומ"מ יש פוסקין כר' מאיר ממה שאמרו בירושלמי של י"ט של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהם א"ר אלעזר בר צדוק פעם אחת אכל אבא אצל ר"ג והביאו לפניו אניגרון ובתוכו פלפלין שחוקים כיון שטעמן משך ידו מהן אמר לו אל תחוש להם מערב יום טוב הם שחוקים ושאלו ויעשה ר' צדוק אצל ר"ג בשוגג אלא שלא להתיר מלאכה על ידי ר"ג כלומר שלא ילמדו מהם ויש מפרשים שמנהג חסידות נהג בו שלא לעשות היתר זה על ידו אלמא מן הדין מיהא מותר אלא שהיה מחמיר על עצמו ומ"מ הואיל וסוגיות שבתלמוד שלנו כר' יהודה נראה לפסוק כר' יהודה וכדעת גדולי הפוסקים ולמדת מ"מ ממעשה זה שהזכרנו שהחכם שמתיר דבר אחד וחכם אחר אוסרו אין המתיר נעשה חשוד אצל האוסר שלא להאמינו בשל עצמו אלא מאמינו ומותר לו בעדותו:

בה"א אף מחזירין כתב ר"ת זצוק"ל לפי מה שהעמדנוה במחזירי כך היא פירושה כירה שהסיקום בקש ובגבבא מחזירי עלי' תבשיל חזרה זו מבע"י ואפי' הוא דולקת: בנפת ובעצים לא יחזור מבע"י עד שיגרוף או עד שיתן את האפ רמדקתני עד שיגרוף ואל קתני אלא אם גרף וקטס יש ללמוד כי החזרה מבע"י ה יא ולא ביה"ש כי אז אינו רשאי לגרוף ולקטוס ומה שאנו אומרים מחזירי ואפי' בשבת אפי' כמה פעמים כגון שגרף וקטם או שעממו הגחלים או שנתן עלי' נעורת פשתן דקה ונתנו שם מבע"י ואם משחשיכה בא לסלקן ולהחזיר ואפי' כמה פעמים מותר וכגון שלא הניחו ע"ג קרקע כדאמרי' לקמן אבלאם היתה הקדרה מסולקת מבע"י כדרך שעושין לקדרה לאחר שבישלה כל צורכה ובא ביה"ש להחזירה על הכירה כדי לחממה אין בידינו כח להתיר ואינו נ"ל פתרון זה וקשיא לי טובא למיסר החזרה מבע"י אם לא היתה גרופה וקטומה כדפריש מר ודבר זה אין לו שום שורש ושום ראי' לאסור החזרה מבעי אם השהי' מותר דכיון דמבע"י קא עביד היינו שהי' ולמה יאסור אם סילקה מבע"י ואח"כ נמלך להחזירה אם עדיין הוא מבע"י ומאי דדייק מעד שיגרוף אינו נ"ל דלעולם החזרה בשבת מיירי וה"פ לא יחזור עד שיגרוף ויקטום מבע"י ונראהלי דמר סבר שאם נפרש החזרה בשבת נתיר לו שיחזירנה בשבת אחרי שסילקה מבע"י להכי אידחוק לפרושי החזרה מבע"י ולא ה יא דלעולם החזרה בשבת מיירי מדקתני סיפא בשיא נוטלין אבל לא מחזירין ובה"א אף מחזירי ואמרן דסיפא ארישא קאי וה"ק והך חזרה דאמרי לך לאו ד"ה היא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה כו' ובע"כ מחלוקת ב"ש ובית הלל בשבת משמע ולא בחול מדקאמר'בש"א נוטלין ומאי נוטלין כ"א בשבת הם ה"כ אין מחזירין בשבת ובה"א אף מחזירין בשבת אבל מיהו אע"פ שאנו נתירים החזרה בשבת דוקא כשנלה בשבת והית מושמת מבע"י ואנטילה דשבת קיימא חזרה אבל אם לא שם אותה מבעי ורוצה לשומה ביה"ש לא תיקרא זו חזרה אלא תחלת מעשה ובודאי שזה הוא אסור שעד כאן לא הותרה אלא שהיי' אבל תחלה השמה בשבת לא הותרת והילכך אין לנו לידחק וליפרש החזרה דמתני' מבע"י ולאסור החזרה מבע"י כשאניה גרופה וקטומה למאן דשרי השהיי' ואע"פ שגם אני במהדורא תנינא פירשתי שזה בא רב ששת להודיענו שלא תעמיד חזרה דמתני' מבע"י אבל בשבת אסורה סברא בעלמא אמרתי ליתן טעם לדברי רב ששת דמאי איצטריך למימר אבל לא שנקבע ונפרש מתני' בהכי כדעבד מר:

בפירוש רש"י בד"ה וקשיא דר' יהודה כו' דהתם אמר רבי יהודה חמין ותבשיל כו' עכ"ל ולא ניחא ליה למקשה למימר דתבשיל דנקט לעיל היינו מצטמק ורע לו דומיא דחמין דא"כ הוה מפרש ליה כדמפרש ליה הכא וק"ל:

בד"ה עבר ושהה במזיד מאי כו' עכ"ל ויש לדקדק לפירושו דהא כבר פשט לעיל לאיסורא במזיד בין קודם גזירה ובין לאחר גזירה ובבשיל כל צורכו נמי לר"י במזיד וודאי דאוסר וי"ל דר"ל במזיד שנתכוין לשהות והיה סבור מותר וקיל טפי משוכח דפשע וכן פי' הר"ן בשם הראב"ד ע"ש וכן מוכח מפירש"י דלאו במזיד ממש קאמר ממה שפירש לא לשבת הבאה אסר להן עכשיו שלא לעשות כן כו' עכ"ל ואי במזיד ממש קאמר כיון דכבר ידעו דאסור ועברו עליה במזיד מה יועיל דאסר להן בשבת הבאה אבל באומר מותר ניחא ודו"ק:

תוספות בד"ה הא לכתחלה כו' אלא צריך לשנויי כדמשני כו' ואדר"י נמי צריך לשנויי כו' עכ"ל ולא משני תרווייהו שינויי בדר"מ וכן בדר"י דניחא ליה לשנויי תרתי דפרכינן אתבשיל חדא אדר"מ וחדא אדר"י וממילא בהיפך תתרץ תרתי דאיכא למפרך אחמין חדא בדר"מ וחדא בדר"י ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין לי וק"ל:

בד"ה עבר ושהה כו' ואליבא דר' יהודה אף על גב דאין הלכה כו' עכ"ל ר"ל דהלכה כחנניא דמתיר אפילו מצטמק ויפה לו וכר' יוחנן דפסק לעיל הכי מיהו איבעיא דלעיל שכח קדירה כו' ניחא להו לפרושי אליבא דהלכה כחנניא ודו"ק:

בא"ד ואומר רשב"א דקודם גזירה בעי כו' עכ"ל הוא מקיים פר"י דאליבא דר' יהודה בבשיל ובשוגג קמבעיא ליה אלא דקודם גזירה קמבעי ליה אי אסור השוגג בבשיל אבל לאחר הגזירה כיון דבמזיד אוסר ודאי דבשוגג נמי אוסר מטעמא דקאמר משרבו משהין במזיד ואמרו שוכחין אנו כו' וק"ל:

בגמ' ולא שנא פירש"י בין שוגג למזיד וכו' גבי שכח בעצמו לא שייך לומר מזיד אלא צריך לפרש ל"ש שכח דהיינו שוגג ולא שנא עבר ושהה כמזיד וק"ל:

בתוס' ד"ה הא לכתחלה הא דיעבד וכו' ואדר' יהודה נמי צריך לשנויי הא לכתחלה הא דיעבד וכו' כצ"ל ובספר ח"ש האריך כאן לתרץ הא דלא אתמר בגמ' התרי שינויי אר"מ לחור וממילא הוה נמי מתורץ קושיא דרבי יהודה אדר' יהודה או הו"ל למימר התרי שינויי אדר' יהודה וקושיא דר"מ אדר' מאיר הוה מתורץ ממילא כיון דלתרווייהו צריכי תרי השינויי אבל לא עמדתי על סוף כוונתו כי לשונו הוא מגומגם אבל לי נראה דאין זו קושיא כלל דעיקר הקושיא הוא מתבשיל אתבשיל אבל קושיית דחמין אחמין אינן מפורסמות כל כך והראיה שלא הזכיר אותן גמ' לכך נקט גמ' הנך שינויי מהנך קושיות בתבשיל אתבשיל ובהנך שינויי מיתרצי נמי לכל חד מה שהקשה לכל א' חמין בחמין וק"ל:

ד"ה עבד ושהה מאי בדלא בשיל כמאכל ב"ד ליכא לאוקמי וכו' ר"ל בשיל כמאכל בן דרוסאי הא קי"ל כחנניא דאפי' לכתחלה מותר להשהות אפי' בכירה שאינה גרופה וקטומה:

בא"ד ונראה לר"י דמבעיא ליה בבשיל ר"ל בבשיל כל צרכו וכ"ש בלא בשיל דלר"י דהא בלא בשיל כל צרכו בין לר"מ בין לר"י במזיד אסור ולא פליגי אלא בנתבשל כל צרכו ואי בבשיל כל צרכו מיבעיא לר' יהודה אי אסיר ליה אפי' בשוגג כ"ש בלא נתבשל כל צרכו וק"ל:

בא"ד ואמר רשב"א דקודם גזירה בעי וכו' על כרחך צריך לומר דהרשב"א נמי מפרש דהבעיא היא בשוגג ואליבא דר' יהודה כמו שפי' ר"י דאי בלא בשיל כמאכל בן דרוסאי ואליבא דחנניא כדקי"ל לא הוה בעי מידי בקודם גזירה דהא קודם גזירה פשיטא שבשוגג מותר ובמזיד אסור אלא ע"כ גם הרשב"א מפרש הבעיא בבשיל ואליבא דר' יהודה ומבעיא ליה אי אסר לה ר' יהודה אפי' בשוגג ואפי' קודם גזירה ולפי זה לא איצטריכא גזירה זו אליבא דר' יהודה כ"א אליבא דר"מ או דלמא לא אסר לה ר' יהודה קודם גזירה כי אם במזיד אבל לאחר הגזירה פשיטא דאסור בשוגג כמו במזיד:

ד"ה לא לשבת הבאה כו' והיינו כרב וכו' והא דכתבו התוס' לעיל בד"ה אי אמרת בשלמא להחזיר תנן וכו' וי"ל דבלאו הכי לא סבר לה רב כשום תנא וכו' נ"ל דה"ק בלא"ה אפי' לא יסבור רב כחנניא וסבר דמתני' לשהות תנן אפ"ה לא סבר לה כשום תנא מאותן תנאים דפליגי אליבא דב"ש וב"ה כגון ר"מ ור' יהודה אכל כר' יוסי דהכא מצי סבר שפיר וק"ל:

רש"י בד"ה קתני מיהת כו' בין לרבה ולרב יוסף כו'. שוגג הס"ד כצ"ל:

בד"ה לפני גזירה כו' השוכחים וכי כו' הד"א:

תוס' בד"ה הא לכתחלה הא דיעבד כו'. נ"ב וצ"ע א"כ אמאי לא משני תרווייהו אליבא דר"מ ויאמר וכן אליבא דר' יהודה או יפרש נמי תרווייהו כדר' יהודה דמאחר דקשה נמי לר"מ חמין אחמין הו"ל לשנויי מיד וק"ל. ונראה דזהו פשוט לתלמודא דאיכא לשנויי חמין אחמין בין לר"מ בין לר"י דזו איירי לכתחלה וזו דיעבד וכן זו בגרופה וזו באינו גרופה אבל מה שקשה מתבשיל לתבשיל דהתם קאמר חמין ולא תבשיל והכא אמר חמין ותבשיל ולישנא דחמין ותבשיל משמע קצת דפליג אמאן דאמר חמין ולא תבשיל ומחלק ביניהן אלא חמין ותבשיל לשניהן שוין בכל מילי אם כן אזלי כל הני שינויי בין לר"מ בין לר' יהודה משום הכי מוכרח התלמוד לשינויא להשמיע דאף בכה"ג איכא שינויא ולאו דוקא חמין ותבשיל קאמר שיהיו שוין לגמרי ודו"ק:

גמרא שכח קדרה ע"ג כירה כו' מהו. ר"ל דמתחלה העמידה ע"ג כירה ע"מ ליטלה קודם שתחשך. ואח"כ שכחה. ומזיד דידיה הוא שנזכר קודם שתחשך ולא נטלה. והלכך קרי ליה שפיר דל"ע מעשה. דבשעה שהעמידה שעשה מעשה בהיתר היתה ואח"כ שהזיד ולא נטלה עביד איסורא שלא ע"י מעשה. ובזה מיושבת תמיהת התוס' בד"ה אבל:

[רש"י ד"ה קשיא דר"מ. דתניא לעיל כו' כצ"ל] :

תד"ה עבר ושהה מחי וכו' בשוגג ואליבא דר"י.
תימא דלמאי הוצרכו לומר דהאיבעי' בבישול כולו או כמאכל ב"ד והוצרכו לדחוק דהאיבעיא שלא כהלכה דהא קיי"ל כחנני' דמאכב"ד מותר. הא כיון דהאיבעי' קודם גזירה. ועיקר איבעי' אי ר"י חולק על ר"מ גם לענין שוגג. [אב"ה ולא אצטריך הגזירה רק לר"מ כמ"ש המר"מ לובלין] או דפליג רק לענין נתבשל כ"צ ובמזיד אבל לענין שוגג לא פליגי. א"כ האיבעי' גם בלא נתבשל כמאכב"ד. דהא לר"מ מותר כה"ג בשוגג. וכמ"ש בתוס' ד"ה בשלמא לרנב"י והאיבעי' שפיר אי מודה ר"י לר"מ בשוגג דמותר ואפילו לא נתבשל כמאכב"ד דדלמא בשוגג סבר לגמרי כר"מ [אב"ה עי' מ"ש אבא מארי בתשובותיו.
גם אזכיר מה ששמעתי מאא"מ ני'. להקשות בסוגי' בתוס' ד"ה אבל הא דלא עביד מעשה. תימא הא אמר בפ"ק לא תמלא אשה קדירה וכו'. ומאי קושי' הא אמרינן אי קודם גזירה קשיא מזיד, אי לאחר גזירה קשי' שוגג. וא"כ לא הו"מ להקשות מברייתא דלא תמלא די"ל דמיירי אחר הגזירה. ופריך רק מברייתא דקתני בי' שוגג מותר. גם י"ל דמברייתא זו להומ"ל דלמא אתי כב"ש דשביתת כלים דאורייתא וקעבר אדאורייתא]:

ע"א בפרש"י בד"ה שכח קדירה אליבא דמאן דאסר עכ"ל. כן הוא בספרים שלפנינו אלא שרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בשם רש"י כפירוש התוספת וכן נראה לכאורה מלשון התוספת ממאי שלא הביאו פירש"י:

אמנם לענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י שלפנינו דלא ניחא לי' לפרש כפי' התו' דאיירי כשלא בישל כמאכל ב"ד או בקדירה חייתא דא"כ לא שייך הך איבעיא הכא בשמעתין שלא נזכרו כלל הנך גווני אלא לעיל בסוף פ"ק גבי בשיל ולא בשיל אסור הוי ליה לאתויי דלפירוש רש"י ותוספת שם איירי בכהאי גוונא מה שאין כן בסוגיא דשמעתין דלעיל מיניה כל השקלא וטריא וכל הנך מימרי דאמוראי לא איירי אלא בבשיל כמב"ד או בבשיל כל צרכו וכיון דהכא בלשון האיבעיא קאמר ובישלה ע"כ לא איירי אלא כמב"ד ומש"ה מפרש רש"י דהיינו אליבא דמאן דאוסר דאפשר דר' חייא בר אבא אע"ג דתלמידא דר' יוחנן הוי אפ"ה מצי סבר כר' שמואל בר יהודא אמר ר' יוחנן. ועוד נראה דלא רצה רש"י לפרש כפירוש התוספת דא"כ מה מקשה הש"ס בסמוך לרב יוסף אי קודם גזירה קשיא מזיד דילמא הא דמחמרי ר"מ ור"י במשהה במזיד היינו משום דאינהו מחמרי טובא לכתחלה אפילו בבשיל כ"צ וכ"ש לר"מ דמחמיר אפילו בגרופה ומש"ה מחמרי נמי בדיעבד בלא בישל כ"צ באינה גרופה משא"כ למאן דסבירא ליה כחנניא דמיקל טובא אף בבשיל כמב"ד אפילו באינה גרופה שפיר מצי סבר רב יוסף דלא מחמרינן נמי בדיעבד אף כשלא הגיע למב"ד משום דלא אלים לן הך חששא דשמא יחתה כל כך כמו לר"מ ולר"י מש"ה הוצרך רש"י לפרש דהך איבעיא איירי נמי אליבא דמאן דאסר ועלה קאי מילתא דרבה ורב יוסף ובר מן דין אשכחן לר' יוסף דאמר לעיל משמיה דשמואל דמצטמק ויפה לו אסור אפילו בכ"צ וכ"ש בכמב"ד דלעולם מצטמק ויפה לו הוא ואף ע"ג דמשמע לעיל בסמוך דרב יוסף ורב נחמן ב"י גופייהו מתירין לשהות אפשר דלשיטת רש"י היינו דוקא בבשיל כ"צ ומצטמק ורע לו דמסתמא לא פליג רב יוסף ארבותיו רב ושמואל ואיהו גופא קאמר משמיה דרב ושמואל אע"כ כדפרישית דלא שרי אלא בכה"ג אבל בכמב"ד מודה דאסור כנ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל:

מיהו התוספת לשיטתייהו לעיל דרב יוסף ורב נחמן בר יצחק מתירין לגמרי ומש"ה הוצרך לפרש כפירושם אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשי הש"ס עלה דרב יוסף דמיקל טובא בחששא דשמא יחתה אף לכתחלה כחנניא מדר' מאיר ור"י דמחמרי טובא בפלוגתא רחוקה בחששא דשמא יחתה ואף בגרופה לר"מ ולר"י באינה גרופה מש"ה מחמרי נמי בדיעבד ועוד דהא הכא משמע דכולה אליבא דר' מאיר קאמרי. ויש ליישב בדוחק וצ"ע ודוק היטב:

בגמרא למחר נפק ודרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' והקשה רשב"א ז"ל בחידושיו האיך דרש להו בפירקא כר"מ הא אמרינן בפ"ק דחולין דף ט"ו דרב אף ע"ג דסבר כר"מ אפ"ה דרש בפירקא כר"י וע"ש מה שתירץ ואני כמוסיף על דבריו דנראה דהא דדרש רב בפירקא כר"י משום עמי הארץ היינו לאחר גזירה דאמרינן בסמוך דמשרבו משהין במזיד חזרו וקנסו על השוכח אפילו בשוכח בשוגג. נמצא דלפ"ז מילתא דפשיטא היא שהוצרכו לגזור גם כן על המבשל בשבת בשוגג דאל"כ הוי מלתא דרבנן כי חוכא ואיטלולא בפני ע"ה להחמיר במשהה מע"ש בשוגג טפי ממבשל בשבת בשוגג. ולפ"ז בזה הענין ממש דרש להו רבי חייא בר אבא דנהי דמעיקר הדין במבשל בשבת קי"ל כר"מ היינו קודם גזירה שרבו המשהין במזיד משא"כ לאחר גזרה שרבו המשהין במזיד אסור אף בשוגג דהא וודאי אתי לאיערומי שהרי זה עיקר הגזירה כנ"ל נכון אליבא דרב נחמן בר יצחק דסוגיא דשמעתין כוותיה ולרבה ורבי יוסף דאמרי להיתירא כ"ש דאתי שפיר טפי דרבי חייא בר אבא נמי כרב סבירא ליה דהלכה כר"מ במבשל ממש בשוגג משא"כ במשהה דלא עביד מעשה אפילו במזיד מותר ואף ע"ג דרב דריש בפירקא כר"מ היינו משום הך גזירה כדפרישית כיון דרב מחמיר אפילו במצטמק ויפה לו משא"כ אליבא דר' חייא בר אבא דסבירא ליה כר' יוחנן דבישל כל צרכו מותר אפילו במצטמק ויפה לו אף לכתחילה ומש"ה משמע להו לרבה ורב יוסף דתו לא שייך הך גזירה דבסמוך דאפשר דהך גזירה היינו דווקא להנך תנאי דמחמרי במצטמק ויפה לו ואלים להו הך חששא דשמא יחתה משא"כ למאן דמיקל ע"כ לית ליה הך גזירה ומש"ה דריש רבי חייא בר אבא בפירקא כר"מ כיון דלא שייך גזירה דעמי הארץ כדפרישית בסמוך כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין שם בסמוך:

שם אבל האי דלא קעביד מעשה כו' נראה דאין כוונתם בזה לומר דלא קעביד מעשה איסור דאורייתא במבשל ממש דסוף סוף הא עביד מיהו איסור דרבנן ואמאי יאכל במזיד הא כל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו אלא דעיקר כוונתם דמשהה אפילו במזיד לא עביד מעשה כלל אלא בשב ואל תעשה שלא סילק הקדרה מן הכירה סמוך לחשיכה ולפ"ז אין מקום לקושיית התוס' מהאי דעססיות ותורמסין דפ"ק דהתם ודאי עביד מעשה בידים שנתן הקדירה ע"ג הכירה סמוך לחשיכה כנ"ל נכון ודו"ק :

שם אלא לרב יוסף אי קודם גזירה קשיא מזיד כו' ואע"ג דלמאי דפרישית מצינו למימר דהא דאסרי ר"מ ור"י במזיד היינו משום דמחמרי טובא בחששא דשמא יחתה לכתחילה דר"י אוסר אפילו במצטמק ורע לו ור' מאיר מחמיר אפילו בגרוף במצטמק ויפה לו משא"כ לרב יוסף דאיירי אליבא דרבי חייא בד אבא דמיקל אפילו לכתחילה במצטמק ורע לו אף באינה גרופה וכ"ש לפי התוספות דמיקל אפילו כשהגיע למב"ד אם כן אפשר דמער"ה מיקל נמי בדיעבד אפילו בלא בישל כ"צ אלא דבלא"ה קושיית המקשה בזה היינו לרווחא דמילתא דהא לקושטא דמילתא ודאי איירי רב יוסף אף לאחר גוירה כיון דרב נחמן ב"י בר פלוגתיה ע"כ לא איירי אלא לאחר גזירה ומש"ה שפיר מסיק לרב יוסף בקושיא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם מיתיבי שכח קדירה כו' בשוגג יאכל כו' דברי ר"מ כר. ואע"ג דבפרק הניזקין דף נ"ג מסקינן דר"מ נהי דבדאורייתא לא קניס שוגג אטו מזיד אפ"ה בדרבנן קניס טפי שוגג אטו מזיד מ"מ נראה דהיינו דוקא בתרי ענייני משא"כ הכא לא שייך להחמיר בחד ענין במשהה בשוגג דהוי דרבנן טפי ממבשל בשוגג דהוי דאורייתא דהוי כחוכא ואיטלולא כדפרישית מיהו ר"י לטעמיה דמבשל דהוי דאורייתא קניס שוגג אטו מזיד משא"כ במשהה דהוי מדרבנן לא קניס בשוגג כדמסקינן אליבא דר"י גופא בפרק הניזקין עיין שם וק"ל:

שם איבעיא להו עבר ושהה מאי פירש"י עבר ושהה במזיד עכ"ל. ועיין במהרש"א מה שהקשה ע"ז ומה שתירץ ליישב שיטת רש"י כפירוש הראב"ד דאיירי באומר מותר נראה דוחק גדול דמלבד דהלשון עבר ושהה לא משמע הכי נראה מבואר עוד מדברי רש"י שהוסיף מלת במזיד שכוונתו להגדיל האיסור משא"כ לפירוש מהרש"א דרש"י בא להקל א"כ העיקר דאומר מותר חסר מן הספר לכך נראה לענ"ד דרש"י ודאי לא בעי אלא לפרש פשטא דלישנא דעבר ושהה משמע מזיד כדרכו תמיד. מיהא בעיקר האיבעיא דעבר ושהה נראה לפי שיטת רש"י דאיירי במצטמק ויפה לו מדלא נקיט ובשלה כמו באיבעיא דלעיל אע"כ דבבישלו כ"צ ומצטמק ויפה לו והיינו נמי למאן דאסר דהיינו להנך דמקרבי לרב ושמואל וקא מיבעיא ליה אפילו לאחר גזירה דאפשר דנהי דגזרו וקנסו אפילו בשוגג היינו דוקא בלא בישל כ"צ שנגמר הבישול בשבת דאיסור דרבנן ומש"ה קנסוהו שלא יהנה ממה שנעשה באיסור משא"כ בבישל כ"צ אע"פ שמצטמק ויפה לו אפ"ה לא שיך קנס התירא אטו איסורא אפילו במזיד שהרי אין אותו הצימוק ניכר ונרגש כלל ועוד דבכה"ג לא שייך לומר משרבו המשהין במזיד משום דלא שכיח לזלזל לכתחילה באיסור שבות דרבנן משום האי צימוק פורתא ואע"ג דלרבי יהודא מיהו מדינא אסור במזיד וקי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ מצינו למימר דר"י לשיטתו דמחמיר טובא בחששא דשמא יחתה לכתחילה אפילו במצטמק ורע לו ועוד דאשכחן לר"י דמחמיר טובא נמי לענין דיעבד מדאשכחן דאוסר במבשל אפילו בשוגג משא"כ הנך דמקרבי לרב ושמואל דמקילי לכתחילה מיהא במצטמק ורע לו ועוד דלענין דיעבד קי"ל כר"מ דמיקל אפילו במבשל בשוגג מש"ה שפיר מצינו למימר דמיקל נמי בדיעבד אפילו במזיד כיון שכבר נתבשל כ"צ ולא מתהני כל כך מאיסורא דהאי צימוק פורתא ולפ"ז שפיר פשיט הש"ס מהא דאמר רבי חנינא דר"י דנימוקו עמו עבד עובדא בביצים שנצטמקו ואסר להם מאי לאו לאותו שבת פירוש דאי סלקא דעתך דהיינו לשבת הבאה מאי קמ"ל רבי חנינא מתניתין היא דב"ה שרו חמין ותבשיל וסתם תבשיל מצטמק ויפה לו ואפילו הכי שרי מיהת בבישל כ"צ אע"כ דאסר להם לאותו שבת אלמא דאפילו לרבי יוסי דלא קניס בעלמא בדרבנן שוגג אטו מזיד כדאיתא בהניזקין אפ"ה אוסר כאן אפילו בשוגג דלשון אישתהו משמע שוגג וע"כ היינו משום דחייש לאיערומי ומש"ה מחמיר אפילו בבישל כ"צ כיון שמצטמק ויפה לו וכ"ש במזיד ועוד נ"ל דע"כ רבי יוסי מיקל נמי במצטמק ורע לו כגון חמין אפילו לכתחילה דאף למאי דס"ד דאיירי לאותו שבת היינו לענין איסורא דביצים אבל לענין היתירא דחמין ע"כ אפילו לכתחילה דאי בדיעבד פשיטא ומאי אסהדותא דרבי חנינא הא לא אשכחן שום תנא דאוסר בדיעבד בחמין ועוד דלא שייך איסור דיעבד כלל כיון שמצטמק ורע לו ומקלקל הוא ואינו נהנה מן האיסור אע"כ לכתחלה אלמא דאפילו ר' יוסי דמיקל אף לכתחילה במצטמק ורע לו אפ"ה אוסר בדיעבד במצטמק ויפה לו אף בשוגג וממילא איפשיטא איבעיא דידן אליבא דרב ושמואל דאסור בדיעבד אף קודם גזירה וכ"ש לאחר גזירה ועל זה דחי הש"ס דלעולם לשבת הבאה איירי והא גופא קמ"ל דביצים מצוי"ל נינהו כנ"ל נכון בעזה"י:

מה שנשמט כאן תמצא בק"א:

(לח רע"א) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להיתירא וכו' רנב"י אמר לאיסורא.—כעין זה להלן מ ע"ב.

שכח קדרה. אליבא מאן דאסר: המבשל בשבת. משנה היא: ולא שנא. אבל האי דשכח קדרה לא שנא בין שוגג למזיד והכי דרש להו סתמא ולא פירש אי אשוגג מדמה לה ומותר לאוכלה אי אמזיד מדמה לה ואסור: במזיד נמי. אם השהה על גבי כירה מבעוד יום יאכל: דלא אתי לאיערומי. ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות: דאתי לאיערומי. דאיסור דרבנן הוא וקילא ליה ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי: מיתיבי שכח קדרה כו' בשוגג. כגון האי דשכח יאכל בשבת: במזיד. דלא שכח אלא הניח לא יאכל: ובשר טרוף. דגלי דעתיה דלא לאורחים קבעי לה: וכל המצטמק ויפה לו. כלומר וכן כל שאר המצטמק ויפה להם אסור לאוכלן אם השהן מזיד: קתני מיהת. בשלא בישל כל צרכו דיש חילוק בין שוגג למזיד במשהה קשיא בין לרבה ורב יוסף דשרו מזיד בין לרב נחמן דאסר שוגג: בשלמא לרב נחמן. מצי לתרוצי כי תניא ההיא דשוגג יאכל לפני גזירה דאמרינן לקמן דגזרו על השוכחין וכי איתמר דר' חייא בר אבא דתריצנא אליביה דשוגג אסור לאחר גזירה: אלא דרבה ורב יוסף. דאמרי אליבא דר' חייא בר אבא להתירא אף במזיד: אי קודם גזירה. אתמר דר' חייא: קשיא מיהא מזיד. דהכא תניא במזיד לא יאכל: ואי לאחר גזירה קשיא נמי שוגג. דאפי' שוגג ה''ל למיסר דאילו מתני' קודם גזירה נשנית: המבשל בשבת. בידים דאיכא חיובא דאורייתא: וה''ה לשוכח. דהמשהה נמי מבעוד יום אם שכח בשוגג יאכל ואם במזיד השהה לא יאכל כאילו בשלה בידים בשבת: קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. דתנן לעיל בריש פירקין לר' מאיר אליבא דב''ה חמין אבל לא תבשיל והכא שרי חמין ותבשיל שבישל כל צרכו: וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה. דהתם א''ר יהודה חמין ותבשיל והכא אסר תבשיל שבישל כל צרכו: הא לכתחלה. משנה קמייתא לשהות לכתחלה קמיירי והך בהשהה כבר קאמר דמותר לאוכלה: כאן בגרופה וקטומה. ההיא דלעיל איירי בגרופה וקטומה כדקתני בה משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על שאינה גרופה ומה הן משהין על הגרופה שהתרנו לשהות ר''מ אומר כו' הלכך אפי' לכתחלה שרי ר' יהודה והכא כשאינה גרופה הלכך דיעבד אסר: עבר ושהה במזיד מאי. מותר לאוכלה או לא: חמין לא אסר. דמצטמק ורע לו: ביצים אסר. דמצטמק ויפה לו: מאי לאו לאותו שבת. אסרן עליהן באכילה: לא לשבת הבאה. אסר להן עכשיו שלא לעשות כן לשבת הבאה אבל באכילה שרו: מכלל דביצים מצומקות כו'. בעיא היא: והביאו לפניו. בחול: כעוזרדין. שנצטמקו עד שנעשו דקות כעוזרדין קורמ''ש בלע''ז ומדאמר ואכלנו הרבה מכלל דיפה להן:

שכח קדרה על גבי כירה ובישלה בשבת מהו. אע''ג דקיי''ל כחנניא הכא בעי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי דמודה ביה חנניא אי נמי בעי אפי' בקידרא חייתא והא דשרינן בפ''ק (דף יח: ושם) קידרא חייתא היינו דוקא בתנור שחומו רב דבלא חיתוי יתבשל עד למחר. אבל כירה דשליט בה אוירא אסור דאיכא למיחש שמא יחתה: אבל האי דלא קעביד מעשה במזיד נמי יאכל. תימה דהא אמר בפ''ק (שם) לא תמלא אשה קדרה עססיות כו' ואם נתנה למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו וי''ל דבלאו הכי פריך שפיר מברייתא דמייתי: בשלמא לרב נחמן בר יצחק כאן קודם גזירה כו'. תימה לר''י לימא תרווייהו קודם גזירה והא דשרי בברייתא שוגג היינו בבשיל כמאכל בן דרוסאי ורב נחמן איירי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי כדפי' ותירץ ר''ת דבישלה בשבת משמע שלא היתה קודם לכן כלל מבושלת ולא בעי למימר נמי דרב נחמן סבר כר' יהודה דאסר תבשיל אפי' בישל כל צרכו וכ''ש לא בישל משום דדילמא ר' יהודה לא איירי אלא במזיד אבל בשוגג מודה לר''מ דשרי אפי' לא בישל כל צרכו: קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. כאן משמע דסתם חמין ותבשיל הוי נמי מבושל כל צרכו דאי לאו הכי לא הוה פריך מידי ורשב''א אומר דאפי' אי סתם חמין ותבשיל הוי בלא בשיל כל צרכו פריך שפיר דהא: באינה גרופה משמע בברייתא דלעיל דאין משהין כלל אפי' בישל כל צרכו דאי הוה שרי בישל כל צרכו ה''ל לפרש מה הן משהין באינה גרופה כדמפרש אגרופה והכא שרי ר''מ בישל כל צרכו אפי' באינה גרופה מ''מ נראה דסתם חמין ותבשיל הוי נמי בבשיל כל צרכו מדפשיטא ליה לתלמודא דמאן דאסר להחזיר אסר אפי' בישל כל צרכו כדמוכח גבי ואף ר' אושעיא סבר כו': הא לכתחלה הא דיעבד. לא סגי בהאי שינויא דהא לעיל שרי ר' מאיר סתם חמין דהויא אפי' לא הוחמו כל צורכן אפי' לכתחלה והכא אסר חמין שלא הוחמו כל צורכן אפי' דיעבד אלא צריך לשנויי כדמשני אקשיא דר' יהודה אדר' יהודה הא בגרופה וקטומה הא בשאינה גרופה ואדרבי יהודה נמי צריך לשנויא (דהכא) דהא לכתחלה הא דיעבד דהא בשאינה גרופה אסר לעיל אפי' חמין שנתבשל כל צרכו והכא שרי אלא דאיכא לשנויי הא לכתחלה הא דיעבד: עבר ושהה מאי. בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא לאוקמי דהא כבר פשט לעיל לאיסורא כרב נחמן בר יצחק ונראה לר''י דמבעיא ליה בבשיל ובשוגג ואליבא דר' יהודה אע''ג דאין הלכה כר' יהודה אי אסר מצטמק ויפה לו דוקא במזיד או דילמא אפי' בשוגג ומייתי ראיה ממעשה דר' יוסי דאסר ומשמע ליה דאפי' בשוגג היה מדקאמר ונשתהו ולא קאמר ושיהו ומיהו לשון עבר ושהה משמע במזיד כמו עברה ולשה דפסחים (דף מב.) ואומר רשב''א דקודם גזירה בעו דאחר גזירה פשיטא דאסור בשוגג כמו מזיד: לא לשבת הבאה. כולה סוגיא בשאינה גרופה דבגרופה ליכא שום אמורא דאסר כדפרישית לעיל והיינו כרב דאסר לעיל מצטמק ויפה לו: