שמע מינה מצטמק ויפה לו (שיהא זה לו לתועלת וישתבח טעמו) בכל זאת מותר להשהותו כיון שכבר נתבשל כל צורכו, ואין חוששים שמא יבוא לחתות בגחלים וללבות את האש, שלא חילק ר' אושעיא בין תבשיל לתבשיל בהיתרו זה! את המסקנה הזאת דוחים: שאני הכא [שונה כאן] שקטמה לכירה זו, שכיסה את הגחלים באפר, ורק כיון שקטמה התירו להשהות כל תבשיל. ומקשים: אי הכי מאי למימרא [ואם כך מה היה טעם לומר הלכה זו]?! שהרי אם קטמה אין עוד חשש בה! ומשיבים: המקרה שקטמה ובשבת הובערה איצטריכא ליה [הוצרך לו] להדגשה יתירה, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שהובערה הדרא לה למילתא קמייתא [חזרה לדברה, לדינה הראשון], על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שגרפה וקטמה מערב שבת והובערה לאחר מכן בשבת, משהין עליה חמין שכבר הוחמו כל צורכן ותבשיל שכבר בישל כל צורכו, ואפילו היו אלה גחלים של רותם שחומן רב ובעירתן ממושכת. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] שאף באופן שמצטמק התבשיל בהיותו מונח על גבי הכירה ויפה לו — מותר. ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] במקרה זה שקטמה ולכן הותר להשהות עליה. ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה היה טעם לאומרה]?! ומשיבים: המקרה שהובערה לאחר הקטימה אצטריכא ליה [הוצרך לו] להשמיע בו חידוש. ומקשים על הסבר זה: הלא היינו הך [זהו זה], כלומר, הרי זהה הלכה זו להלכה הקודמת, ומה ראה ר' יוחנן לחזור על דבר שנאמר כבר? ומשיבים בכל זאת יש בדבריו חידוש, כי גחלים של רותם אצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיע] שאף בגחלים חמות אלה מותר.

א אמר רב ששת שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה לכירה בגפת או בעצים משהין עליה חמין אף שלא הוחמו עדיין כל צורכן וכן תבשיל אף שלא בישל (נתבשל) עדיין כל צורכו. ואולם אם עקר את התבשיל מהכירה — לא יחזיר אותו אליה עד שיגרוף ממנה את הגחלים מבעוד יום או עד שיתן עליה אפר. וסיבת הלכה זו כי קסבר [הוא סבור] כי מתניתין [משנתנו] לענין להחזיר תנן [שנויה], אבל לענין לשהות על גבי הכירה אם הונחה הקדירה עליה מבעוד יום — משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.

אמר רבא: תרווייהו תננהי [את שניהם שני פרטי הדינים של רב ששת שנינו], ולא היה צורך להודיענו דבר המפורש כבר במשנה. את ההיתר לשהות תנינא [שנינו]: אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה ולא מניחין חררה (עוגה שטוחה) על גבי גחלים אלא כדי שיהא זמן עד השבת שיקרמו פניה (שיעלה קרום של בצק אפוי על הלחם או החררה). ואולם הא [הרי] אם כבר קרמו פניה לפני השבת — שרי [מותר] להשהותה אף בתנור שלא נגרף ולא נקטם. וכן להחזיר נמי תנינא [גם כן שנינו] במשנתנו, שבית הלל אומרים: אף מחזירין וברור כי עד כאן לא שמענו כי קשרו [התירו] בית הלל להחזיר אלא בכירה גרופה וקטומה, אבל בשאינה גרופה וקטומה לא התירו. ואם כן לא היה צורך בדברי רב ששת! ומשיבים: רב ששת נמי דיוקא דמתניתין קא משמע לן [גם כן את הדיוק של המשנה השמיע לנו] ולא התכוין לחדש הלכות אלא להסביר שכך יש להסיק מן המשנה.

ב אמר רב שמואל בר יהודה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת או בעצים משהין עליה תבשיל שכבר בישל כל צורכו וכן חמין שכבר הוחמו כל צורכן מערב שבת, ואפילו היה התבשיל ממין כזה שכאשר הוא מונח זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו, מכל מקום אין חוששים שמא יחתה בגחלים. ומסופר כי אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד החכמים] לרב שמואל בר יהודה: הא [הרי] רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שכאשר התבשיל מונח על גבי כירה והריהו מצטמק ויפה לו שאסור להשהותו על גבי הכירה בשבת, וזהו אם כן היפך דבריך!

אמר ליה [לו]: רב שמואל בר יהודה: אטו לית אנא ידע [וכי אין אני יודע] שאמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל שכאשר משהים התבשיל את התבשיל זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו — אסור להשהותו? כי קאמינא [כאשר אמרתי] לך שמותר להשהותו, הרי לשיטת ר' יוחנן קאמינא [אמרתי]. אמר ליה [לו] רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתון דמקרביתו [אתם שהנכם קרובים] למקומם של רב ושמואל — עבידו [עשו] כשיטת רב ושמואל, אנן נעביד [אנחנו נעשה] כשיטת ר' יוחנן.

ולגופו של דבר אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מהו הדין לענין לשהות? אמר ליה [לו] רב יוסף: הא [הרי] רב יהודה משהו ליה ואכיל [היו משהים לו והיה אוכל], ומכאן שמותר לעשות זאת. אמר ליה [לו] אביי: בר מיניה [חוץ ממנו] מרב יהודה, אל תוכיח ממנו, שכיון שמסוכן הוא שהוא חולה וזקוק לאוכל חם — אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה [גם כן מותר לעשות לו] כך. ואולם לי ולך כלשאר בני אדם מאי [מה הדין]? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בסורא משהו [משהים], דהא [שהרי] רב נחמן בר יצחק איש סורא מרי דעובדא הוה, ומשהו ליה, ואכיל [בעל מעשים היה ומדקדק במצוות, והיו משהים לו, ואוכל]. אמר רב אשי: קאימנא קמיה [עמדתי לפניו] לפני רב הונא ושהין ליה כסא דהרסנא [וראיתי ששהו לו על גבי הקדירה בשבת דגים מטוגנים בשמן] ואכל אותם בשבת, ולא ידענא [ואיני יודע] טעמו אי [אם] משום דקסבר [שהוא סבור] כי כאשר משהים את התבשיל זמן ממושך על גבי האש והריהו מצטמק ויפה לו — מותר להשהותו, אי [אם] משום שכיון דאית ביה מיחא [שיש בו בתבשיל זה קמח] הרי מצטמק ורע לו הוא, ולדעת הכל מותר להשהות את המצטמק ורע לו.

ג אמר רב נחמן: כאשר התבשיל המונח על גבי הכירה מצטמק ויפה לו — אסור להשהות, מצטמק ורע לו — מותר. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל תבשיל דאית ביה מיחא [שיש בו קמח] — הריהו מצטמק ורע לו, לבר [חוץ] מתבשיל דליפתא [של לפת] דאף על גב דאית ביה מיחא [שאף על פי שיש בו קמח] — מצטמק ויפה לו הוא. והני מילי דאית ביה בשרא [ודברים אלה אמורים דווקא באופן שיש בו בשר], אבל כאשר לית ביה בשרא [אין בו בשר] — מצטמק ורע לו הוא. וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן [וכאשר יש בו בשר גם כן לא אמרנו] שמצטמק ויפה לו הוא אלא כשהוא לא קבעי לה [צריך הוא אותו] לאורחין (אורחים), אבל כאשר קבעי לה [הוא צריך אותו] לאורחין — הריהו מצטמק ורע לו. שאין זה נאה לתת לפני האורחים תבשיל מצומק שאין צורתו יפה. ועוד: לפדא דייסא ותמרי [מאכל תאנים, דייסא ותמרים] ההשהייה גורמת לכך שמצטמק ורע להן.

ד בעו מיניה [שאלו ממנו] מר' חייא בר אבא שאלה זו: