דף לז - א
דוחה הגמרא: לעולם אימא לך - להחזיר תנן, ואילו להשהות על כירה שאינה גרופה מותר.
וכדי שלא תקשה מדוע כפלה המשנה את המחלוקת לענין חזרה, צריך לומר שהמשנה באה ללמדנו חידוש נוסף.
וחסורי מיחסרא, והכי קתני: [15] א. כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, מחזירין עליה תבשיל.
ב. בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר.
ג. וכאן יש להוסיף על הנאמר במשנה: אבל לשהות על כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.
ולפי זה, המחלוקות של בית שמאי ובית הלל הן בשהיה ובחזרה -
המחלוקת לענין שהיה:
ומה הן משהין על כירה שאינה גרופה, בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים חמין ותבשיל.
והמחלוקת לענין חזרה:
והך חזרה דאמרי לך שמותר להחזיר על כירה גרופה, לאו דברי הכל היא, אלא מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא. שבית שמאי אומרים נוטלין ולא מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין. [16] תא שמע: דאמר רב חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הא דאמרינן שמותר לתת קדירה בכירה בשבת, לא שנו אלא כשנותן את הקדירה על גבה - על שפת הכירה, אבל לתוכה בתוך עובי חללה, אסור. [17]
ומתוך דברי רב חלבו מוכיחה הגמרא דמתניתין "להחזיר" תנן.
שכן, אי אמרת בשלמא שהמשנה עוסקת בדין "להחזיר" תנן, ואילו להשהות מותר אפילו על כירה שאינה גרופה, אזי יתכן לפרש שדברי רבי אבהו מתייחסים לדין שהיה על כירה שאינה גרופה, ועל כן היינו דשני, זהו שחילק רב חלבו בין תוכה לעל גבה, כי רק על גבי הכירה מותר להשהות את התבשיל, למרות שאינה גרופה וקטומה, אבל בתוכה אסור להשהות, מפני שהוא מטמין ממש ברמץ מבעוד יום, דבר שאסרו חכמים שמא יחתה בגחלים בשבת.
אלא אי אמרת דמתניתין "לשהות" תנן, ולא הותר לשהות אלא על כירה גרופה, אזי תקשי על רב חלבו: מה לי השהה את התבשיל בתוכה, מה לי השהה על גבה, הרי בכל מקרה מדובר באופן שגרף את הגחלים ואין חשש שמא יחתה, ומדוע אסר לתת התבשיל בתוך הכירה? [18]
אלא ודאי, מוכח מדברי רב חלבו דמתניתין להחזיר תנן.
דוחה הגמרא: לעולם יתכן שרב חלבו מפרש שהמשנה מדברת בדיני שהיה ולא בדיני חזרה, והא דמקשינן דבכירה גרופה מה לי תוכה ומה לי על גבה?
התירוץ הוא: מי סברת כי רב חלבו, המחלק בין תוכה לעל גבה, ארישא קאי? על מה שנאמר ברישא, שצריך להשהות על כירה גרופה וקטומה, ומתוך כך קשה לך, הרי בשהיה על גרופה אין חילוק בין תוכה לעל גבה.
אלא רב חלבו, אסיפא קאי, על מה שאמור בסיפא: ובית הלל אומרים, אף מחזירין את התבשיל לכירה גרופה. ועל כך אמר רב חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מה שאמרו בית הלל שמותר להחזיר לכירה גרופה, לא שנו זאת אלא להחזיר על גבה. אבל להחזיר תבשיל לתוכה, אסור. [19]
אבל לשהות בכירה גרופה וקטומה, אין חילוק בין תוכה לעל גבה, ושניהם מותרים.
ומביאה הגמרא ראייה כמאן דאמר "לשהות" תנן:
תא שמע: שתי כירות המתאימות, המחוברות יחד, וקיר של חרס מפריד ביניהם. כירה אחת מהן היא גרופה וקטומה, ואחת, הסמוכה לה, היא כירה שאינה גרופה ואינה קטומה - משהין על גבי גרופה וקטומה, ואין משהין על שאינה גרופה ואינה קטומה. [20]
ומה הן משהין על הכירה הגרופה? בית שמאי אומרים: אין משהין עליה ולא כלום.
ובית הלל אומרים: משהין עליה רק חמין, אבל לא תבשיל.
ואם עקר את התבשיל מהכירה, דברי הכל לא יחזיר את התבשיל לכירה. דברי רבי מאיר. [21]
נמצא שלדברי רבי מאיר, נחלקו בית שמאי ובית הלל רק בדין שהיה, אבל בדין חזרה לכולי עלמא אסור להחזיר.
רבי יהודה אומר: בשני דברים נחלקו בית שמאי ובית הלל.
בדין שהיה - בית שמאי אומרים: בכירה גרופה מותר להשהות חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. ובדין חזרה - בית שמאי אומרים: נוטלין אבל לא מחזירין. ובית הלל אומרים אף מחזירין. [22]
ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא "לשהות" תנן, ומה ששנינו ברישא "לא יתן עד שיגרוף" פירושו לא ישהה, נמצא שנחלקו בית שמאי ובית הלל ברישא בדין שהיה, ובסיפא בדין חזרה, ולפי זה מתניתין מני, רבי יהודה היא, שכן גם רבי יהודה נקט שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין שהיה וחזרה.
אלא אי אמרת "להחזיר" תנן, והרישא של המשנה מדברת בדין חזרה על גבי כירה גרופה בשבת, אבל לשהות מותר אפילו על כירה שאינה גרופה, [23] אם כן יקשה, מתניתין מני? לא רבי יהודה ולא רבי מאיר, וכדמפרש ואזיל:
אי רבי מאיר - קשיא לבית שמאי בחדא. יש חילוק אחד בין תנא דמתניתין לרבי מאיר מהי דעת בית שמאי, ומשום כך אי אפשר לומר שהמשנה היא כרבי מאיר, שכן לדעתו בית שמאי אוסרים שהיה בשבת, בין בכירה גרופה ובין באינה גרופה, ואילו לפי משנתנו [אם להחזיר תנן] בית שמאי מתירין להשהות חמין אפילו בכירה שאינה גרופה, וכל שכן בגרופה.
ולבית הלל בתרתי, יש שני חילוקים בין תנא דמתניתין לרבי מאיר בדעת בית הלל:
א. לדברי רבי מאיר, בית הלל מתירין להשהות על כירה גרופה רק חמין, ואילו לתנא דמתניתין [אם להחזיר תנן] בית הלל מתירין להשהות על כירה שאינה גרופה חמין ותבשיל. [24]
ב. לדברי רבי מאיר, בית הלל אינם מתירים להחזיר כלל, ולתנא דמתניתין בית הלל מתירין להחזיר על כירה גרופה חמין ותבשיל.
וכן אי אפשר לפרש שהמשנה היא כרבי יהודה:
שכן אי נפרש שהמשנה היא כדעת רבי יהודה, קשיא גרופה וקטומה, כי רבי יהודה נקט שלדעת בית הלל מותר להשהות רק על כירה גרופה וקטומה ולתנא דמתניתין [אם להחזיר תנן] מותר להשהות גם על כירה שאינה גרופה וקטומה. [25]
ומתרצת הגמרא: לעולם אימא לך "להחזיר" תנן, ולא תיקשי מתניתין מני, כי אפשר לפרש שתנא דמתניתין הוא רבי יהודה, ותנא דידן סבר לה כרבי יהודה בחדא, ופליג עליה בחדא, וכדמפרש ואזיל: [26]
סבר לה כרבי יהודה בחדא, במה שמפרש את המחלוקת הראשונה של בית שמאי ובית הלל בשהיה בחמין ותבשיל, שלבית שמאי מותר להשהות רק חמין ולבית הלל חמין ותבשיל, ודלא כרבי מאיר שהתיר לבית הלל רק חמין ולבית שמאי ולא כלום.
וכמו כן תנא דמתניתין מתאים עם דברי רבי יהודה בביאור מחלוקת בין שמאי ובית הלל בדין נוטלין ומחזירין, שלבית הלל מחזירין על כירה גרופה ולבית שמאי אין מחזירין, ודלא כרבי מאיר שאמר לכולי עלמא אין מחזירין.
ופליג עליה תנא דמתניתין על רבי יהודה בחדא - דאילו תנא דידן סבר מותר לשהות [לבית הלל חמין ותבשיל, ולבית שמאי רק חמין], ואף על פי שאינו גרוף וקטום. ורבי יהודה סבר, כשם שלענין להחזיר הנידון הוא בכירה גרופה, כך בלשהות נמי, גרוף וקטום, אין. אבל אי לא גרוף וקטום, לא.
נמצא, שלמסקנא הגמרא נשארה בספק האם משנתנו לשהות תנן או להחזיר תנן. [27]
איבעיא להו, כירה שאינה גרופה וקטומה, מהו לסמוך בה? האם דווקא להשהות בתוכה וגבה אסור, אבל לסמוך בה, שפיר דמי. או דילמא, לא שנא. [28] ומביאה הגמרא ראיה מברייתא שמותר לסמוך [ברייתא זו הובאה במלואה לעיל בראש העמוד]:
תא שמע: שתי כירות המתאימות, המחוברות יחד, וקיר של חרס מפסיק ביניהן, כאשר אחת מהכירות גרופה וקטומה, ואחת, הכירה השניה, שאינה גרופה וקטומה - משהין תבשיל על גבי גרופה וקטומה, ואין משהין על שאינה גרופה וקטומה. [29]
הרי שאפשר להשהות סמוך לכירה שאינה גרופה, שהרי הוא משהה על הכירה הגרופה ואף על גב דקא סליק ליה הבלא מאידך, עולה הבל מהכירה הסמוכה שאינה גרופה, והרי זה כסומך לכירה ומבואר שמותר לסמוך. [30]
דוחה הגמרא: דילמא, לעולם אסור לסמוך לכירה שאינה גרופה. ומה שהותר להשהות בשתי כירות למרות שהוא סומך לכירה שאינה גרופה, כי שאני התם, דכיון דמידליא, הקדירה העומדת על הכירה הגרופה אינה סמוכה לדופן של הכירה שאינה גרופה אלא היא גבוהה ממנו, כיון שהיא גבוהה, שליט בה אוירא, [31] ולכן מותר להשהות עליה. [32]
ומביאה הגמרא ראיה נוספת שאסור לסמוך לכירה שאינה גרופה:
תא שמע מהא דאמר רב ספרא אמר רב חייא: כירה ואש על גבה, קטמה, ואחר כך חזרה האש ונתלבתה, סומכין לה, ומקיימין עליה, ונוטלין ממנה, ומחזירין לה, כי אף על פי שחזרה ונתלבתה, הרי היא כקטומה. [33] שמע מינה, לסמוך נמי דינו כמו להשהות [למ"ד לשהות תנן] ולהחזיר, שאם קטמה אין, מותר לסמוך, אבל לא קטמה לא.
ודוחה הגמרא את הראיה: ולטעמיך, לדבריך שיש לדייק בדברי רב ספרא שאמר בריש דבריו קטמה, וכל האמור בהמשך הוא רק באופן זה, כיצד תתפרש המשך הברייתא "נוטלין ממנה" דקתני, האם גם כאן נדייק כי דווקא אם קטמה, אין, מותר ליטול מהכירה, ואם לא קטמה, לא!? הרי בוודאי שאין טעם לחלק בזה, שכן מותר ליטול מכירה אפילו אינה גרופה וקטומה.
אלא בהכרח צריך לומר, כיון שלענין חזרה צריך קטימה, לכן נקט רב ספרא קטמה, אבל ליטול מהכירה, אין צריך שיטול דווקא מכירה קטומה. אלא תנא בברייתא נוטלין משום מחזירין. אבל לא צריך ליטול דווקא מכירה קטומה.
ואם כן, גם לענין סמיכה שנקט רב ספרא, אפשר לומר, הכא נמי תנא "סומכין" משום "מקיימין". אבל לעולם מותר לסמוך גם אם לא קטם את האש.
אך תמהה הגמרא על דחייתה: הכי השתא!? מהו הדמיון? והרי יש לחלק בין "נוטלין" ל"סומכים", ואפשר שנוטלים נאמר משום מחזירין, אבל סומכים לא.
כי בשלמא התם, מה שאמר רב ספרא "נוטלים", אפשר לומר כי נוטלין ומחזירין בחד מקום הוא, כי אי אפשר להחזיר אם לא נטל מעיקרא, לכן תנא נוטלין משום מחזירין.
אלא הכא, מה שאמר רב ספרא "סומכין", לא יתכן שנאמר אטו מחזירין, כי סומכין בחד מקום הוא, ומקיימין בחד מקום הוא.
ואם כן, חוזרת ראיית הגמרא מדברי רב ספרא למקומה, ומותר לסמוך רק בכירה גרופה וקטומה.
ודנה הגמרא: מאי הוי עלה? האם הראיה מהברייתא דלעיל אכן נכונה או דחויה היא. [34]
ומביאה הגמרא ראיה שמותר לסמוך לכירה שאינה גרופה:
תא שמע: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, סומכין לה את הקדירה גם אם לא גרף וקטם, ואין מקיימין, אין משהין עליה, אלא אם כן גרופה וקטומה. [35] גחלים שעממו, נחלשו וכבו מעט, או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה, הרי היא הכירה, נידונית כקטומה באפר, ומותר להשהות עליה.
ומוכח, שמותר לסמוך לכירה שאינה גרופה. [36]
אמר רב יצחק בר נחמני אמר רב אושעיא: קטמה, את האש, וחזרה והובערה, משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן, ותבשיל שבישל כל צורכו. ואף על פי שבטלה הקטימה. אבל אסור להשהות עליה חמין ותבשיל שלא נתבשלו כל צרכן. [37]
הערות
[15] מתוך כך שהוצרכה הגמרא להידחק והוסיף חיסורי מיחסרא במשנה, הוכיחו התוס' שההלכה כמאן דאמר להחזיר תנן, ואילו לשהות מותר אף באינה גרופה וכחנניא, וכן פסק רש"י להלן. אבל הראשונים כתבו דאדרבה משום שצריך להידחק כל כך בפירוש המשנה משמע שההלכה כמאן דאמר לשהות תנן.
[16] ולבית שמאי אין מחזירין אפילו חמין שהותרו בשהייה, וכל שכן תבשיל.
[17] הבית יוסף [רנג] מדקדק מדברי רש"י [בד"ה לא שנו] כי "על גבה" היינו על דפנות הכירה, ואפילו הקדירה שקועה בה, וממלאת את חלל הכירה הרי זה בכלל על גבה. ו"בתוכה" היינו שמונחת על קרקעית החלל שבתוך הכירה. והטור כתב ש"על גבה" היינו על שפתה, וכגון ששולי הקדירה עומדים על שפת הכירה, אבל אם הקדירה נמצאת מעט בתוך החלל הרי זה בכלל "בתוכה". וראה בב"ח שציין שמדברי רש"י בסמוך [ד"ה גבה] מבואר כהטור.
[18] רש"י מפרש, שלמאן דאמר להחזיר תנן, מותר להשהות על כירה שאינה גרופה, ועל זה אמר רב חלבו שלהשהות בתוך הכירה שאינה גרופה זו הטמנה ברמץ. אבל למאן דאמר לשהות תנן, אין חסרון בהנחת הקדירה בתוך הכירה שכן אם הכירה גרופה אין בה חשש הטמנה. וכתב בחידושי הר"ן, שרש"י לשיטתו, דמפרש שהפרק כאן מדבר גם בדיני הטמנה, ולכן סבר שהנחת קדירה בתוך כירה שיש בה גחלים הוי הטמנה. והוסיף השיטה להר"ן בשם הרא"ה, דאף שבתנור מצינו שאם מניח בתוכו הוי הטמנה למרות שהוא גרוף וקטום, היינו משום שהבלו רב, אבל בכירה, שאינה חמה כל כך אם אין בה גחלים, אינו נקרא מטמין. והתוס' מפרשים דלמאן דאמר לשהות תנן לא מיסתבר לחלק בין שהייה על גבה לבתוכה. וביארו התוס' רא"ש והר"ן, כיוון שהנחת הקדירה נעשית בערב שבת אין סברא לחלק בכך, כיון שממילא אין בכירה הטמנה וכל החסרון הוא מיחזי כמבשל, וזה לא שייך בערב שבת. אבל למאן דאמר להחזיר תנן, והיינו בשבת עצמה, יש מקום לחלק בין על גבה לבתוכה, שבתוכה הוא מיחזי כמבשל ועל גבה לא. וראה בר"ן שהוסיף וביאר מדוע רש"י לא יכל לפרש כהתוס'.
[19] לפירוש רש"י במשנה, שהחשש בחזרה לכירה שאינה גרופה הוא משום מיחזי כמבשל, צריך לומר שלהחזיר לתוכה יש חשש מיחזי כמבשל יותר מלהחזיר על גבה. אכן הר"ן נקט שלדברי רש"י מסקנת הגמרא שהחילוק בין מחזיר לתוכה לעל גבה הוא שבתוכה הוי הטמנה לכתחילה [למרות שהכירה גרופה], ועל גבה לא. ודלא כמבואר להלן לח ב ד"ה מחזירין. עי"ש.
[20] ולהלן הגמרא דנה כיצד אפשר להניח על הכירה הגרופה הרי התבשיל שעליה מתחמם גם מזו שאינה גרופה.
[21] יש ארבעה חילוקי דינים בין רבי מאיר למה שמבואר במשנתנו: א. לרבי מאיר, בית שמאי סברו אין משהין על כירה גרופה כלום, ואילו למשנתנו מותר להשהות חמין [בין אם להחזיר תנן ובין אם לשהות תנן]. ב. לרבי מאיר, בית הלל מתירין להשהות בכירה גרופה רק חמין, ולמשנתנו מותר להשהות חמין ותבשיל. ג. באינה גרופה, לרבי מאיר, בית שמאי ובית הלל אוסרים, ולמשנתנו אם להחזיר תנן. בית הלל מתירין בין חמין ובין תבשיל, ולבית שמאי רק חמין. ד. לענין חזרה, רבי מאיר נוקט שלכולי עלמא לא יחזיר, ואילו במשנתנו מבואר שלבית שמאי אין מחזירין, ולבית הלל מחזירין בין חמין ובין תבשיל.
[22] לדעת התוס', רבי יהודה מתיר לשהות רק בגרופה וקטומה, אבל בשאינה גרופה אסור אפילו מצטמק ורע לו. אבל הרשב"א נקט שמותר להשהות מצטמק ורע לו על כירה שאינה גרופה. וסברתו, כי מי שמתיר מצטמק ויפה לו על כירה שאינה גרופה, בודאי מתיר מצטמק ורע לו על כירה שאינה גרופה.
[23] אלא שלבית שמאי מותר רק חמין ולבית הלל אף תבשיל, וכדאמרינן לעיל חיסורי מחסרא והכי קתני.
[24] ובאמת יש כאן שני חילוקים, האם מותר להשהות על כירה שאינה גרופה, והאם מותר להשהות תבשיל. וראה במהר"ם שביאר, שכונת הגמרא בתרתי היינו בדין שהייה ובדין חזרה, ובחדא היינו בדין שהייה בלבד. וראה מהרש" א.
[25] הראשונים תמהו, מדוע לא תירצה הגמרא דאתיא כחנניא ודלא כרבי מאיר ורבי יהודה? ותירצו, כיון שלא מצינו שחנניא דיבר על בית שמאי ובית הלל, ורבי יהודה ורבי מאיר פירשו בדבריהם, דחקה הגמרא ליישב לפי דבריהם.
[26] רב האי גאון נקט, שלדעת חנניא מותר להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי ואילך, אבל משהגיע לכלל בישול גמור ומצטמק ויפה לו, יתכן שאפילו לחנניא אסור, מפני שבחיתוי מועט הוא מצטמק ויפה לו. ותמהו הרמב"ן והרשב"א על דבריו, מדוע הוצרכה הגמרא כאן לומר שהתנא דמתניתין סבר כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא, הלא אפשר שרבי יהודה דיבר במצטמק ויפה לו, ולכן אסר באינה גרופה וקטומה, ואילו המשנה מדברת במאכל בן דרוסאי, שמותר. ותירץ הר"ן, מקתני "ומה הן משהין", ולא הוזכר שלרבי יהודה אפשר להשהות על כירה שאינה גרופה כמאכל בן דרוסאי, מוכח דפליג על חנניא. וכעין זה כתבו התוס' [לח א].
[27] ובסוגיה להלן הבאנו את דברי הראשונים, שהוכיחו כל אחד לפי שיטתו, אם להחזיר או להשהות.
[28] מצינו שלושה אופנים בראשונים בביאור ספק הגמרא: א. התוס' מפרשים שלמאן דאמר מתניתין להשהות תנן אזי הספק הוא האם מותר להשהות מערב שבת סמוך לכירה וכן האם מותר להחזיר בשבת סמוך לכירה. ולמאן דאמר מתניתין להחזיר תנן פשיטא שמותר להשהות סמוך לכירה תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי והספק הוא האם אפשר להשהות דבר שהוא פחות ממאכל בן דרוסאי, וכן האם אפשר להחזיר לכירה. ב. הרשב"א מפרש שלמאן דאמר לשהות תנן הספק הוא האם מותר להשהות סמוך לכירה, ולמאן דאמר להחזיר תנן הספק הוא האם מותר להחזיר סמוך לכירה. ג. הרי"ף נקט שהספק הוא רק למאן דאמר להשהות תנן, והוכיח מכאן להלכה כמאן דמפרש את מתניתין דלשהות תנן ודלא כחנניא. והוכיח הרי"ף כדבריו מלשון הברייתא "תוכה וגבה הוא דאסור אבל לסמוך מאי", ומפורש שעל גבה אסור ללא גריפה וקטימה. ובעל המאור השיב על דבריו דאפשר שהספק הוא גם למאן דאמר להחזיר האם מותר להחזיר בסמיכה וכדכתבו התוס' והרשב"א. והרמב"ן במלחמות ורבינו יונה [הובא ברא"ש] ביארו, שראיית הרי"ף היא ממה שהוזכר בספק הגמרא הדין של "תוכה", ואם הגמרא נסתפקה גם למאן דאמר להחזיר תנן, לשם מה הוזכרה ההלכה שתוכה אסור בכירה שאינה גרופה דוקא, והרי אפילו אם הכירה היתה גרופה, גם היה אסור להחזיר לתוכה, וכדאמר רב חלבו. ומכאן ראיה, שהגמרא דנה רק למאן דאמר להשהות תנן, ומשום כך נאמר, מאחר והכירה אינה גרופה, תוכה וגבה אסור, אבל אם לא היתה גרופה, היה מותר להשהות עליה. וגם על הסבר זה השיב הר"ן, שלעולם הספק הוא גם בחזרה למאן דאמר להחזיר תנן, והתלמוד האמת נקט, שתוכה אסור, למרות שגם בכירה קטומה היה אסור להחזיר לתוכה.
[29] המשך הברייתא הובא בגמרא לעיל: "ומה הן משהין רבי מאיר אומר וכו', ורבי יהודה אומר, בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירים". ונמצא שלדברי רבי יהודה בית הלל מתירין להחזיר גם בסמיכה לאש שאינה קטומה. ולפי זה, לדעת התוס' שהספק הוא האם אפשר להחזיר בסמיכה בין למאן דאמר להשהות תנן ובין למאן דאמר להחזיר תנן, אפשר לפשוט את הספק - שמותר להחזיר בסמיכה. וכן כתב הרמב"ן במלחמות. אך אפשר שלאחר דחיית הגמרא כאן, שוב אין ראיה מברייתא זו. וכ"כ התוספת שבת. אבל הרשב"א כתב, על אף שבברייתא דשתי כירות משמע רק שמותר להשהות בסמיכה ולא נאמר דין חזרה, מכל מקום, מדרב יהודה נשמע לחנניא שמותר לסמוך. והנה המג"א [רנג ה] כתב שלפי השיטות הפוסקות כרבנן שמותר להשהות רק על כירה גרופה וקטומה, מותר להשהות בסמיכה על כירה שאינה גרופה רק בערב שבת. אבל בשבת עצמה, אסור. ולפוסקים כחנניא, מותר גם להחזיר בסמיכה. ובביאור דבריו נחלקו האחרונים. הגרע"א כתב שלהפוסקים כרבנן אסור להחזיר אפילו תבשיל שהיה כבר על האש, ולפוסקים כחנניא מותר. והדגול מרבבה כתב, שלפוסקים כרבנן מותר להחזיר תבשיל שהיה על האש, אלא שאסור לסמוך לכתחילה בשבת, ולפוסקים כחנניא מותר לסמוך לכתחילה. ובביאור הלכה [רנג ד"ה מותר] כתב, שמהברייתא כאן מוכח כדברי הדגמ"ר, שכן מבואר דלרבי יהודה מותר להחזיר בסמיכה. ועי"ש במשנ"ב [סקט"ו] ובשעה"צ [סק"כ] שלשיטת הבית מאיר, הרמב"ם סובר שאפשר לסמוך לכתחילה בשבת. וראה עוד בביאור הלכה בסוף הסימן שדחה את דברי הדגמ"ר והכריע כהגרע"א.
[30] הרשב"א הקשה לדעת בעל המאור [הובא בהערות למשנה], שאין צריך לגרוף את כל הכירה אלא די בסילוק הגחלים לצדדים, מה הנידון האם מותר לסמוך או לא, הרי אם אפשר להשהות ולהחזיר בכירה שיש בה גחלים ובלבד שלא יגע בהם, כל שכן שאפשר לסמוך לסמוך לה מן הצד שהוא רחוק יותר מהגחלים. ותירץ הר"ן דבגריפה קא עביד מעשה ומסיח דעתו מלחתות, אבל בסמיכה שלא עשה מעשה אינו מסיח דעתו. ולפי זה העיר במנחת אריאל, הכיצד הוכיחה הגמרא מברייתא דשתי כירות שמותר לסמוך? הלא כאן עשה מעשה, שגרף את הכירה האחת והסיח דעתו מלחתות. וצריך לומר, כיון שיש כירה שאינה גרופה וממנה לא הסיח דעתו, עדיין יש לחוש שמא יחתה, ואינה דומה כירה שגרף את הגחלים לצדדין לשתי כירות הסמוכות. אבל המאירי כתב להדיא, "שאין גוזרים בזו משום חברתה, שכל שהוא גורף וקוטם כבר הוא מראה שנזהר הוא מלעבור", ומבואר, שהגריפה מועילה לגלות דעתו גם על שאינה גרופה.
[31] הריטב"א פירש, כיון שהניחה שם, גילה בדעתו שאינו מקפיד אם תהיה חמה כל כך, ולכן לא חששו שמא יחתה. אבל סמוך לדפנותיה, יתכן שדעתו לחממה, וחששו שמא יחתה בגחלים.
[32] משמע לכאורה, שמותר להשהות בשתי כירות אפילו אם סמיכה אסורה, שכן כאן שליט בה אוירא. ולהלכה, דפסקינן שסמיכה מותרת, כל שכן שמותר להשהות בשתי כירות. והשו"ע הביא שמותר לסמוך קדירה כמסקנת הגמרא דפשטינן לקולא. והוסיף הרמ"א, שהוא הדין בשתי כירות. ותמה הט"ז, מה הוסיף הרמ"א, הא כל שכן הוא. ויתכן לפרש, שיש רבותא בשתי כירות יותר על סמיכה על פי דברי הגרע"א בדעת המג"א, שלדעת הסוברים דמתניתין להשהות תנן, אסור להחזיר בסמיכה לכירה שאינה גרופה, אבל בשתי כירות מותר להחזיר וכמפורש בברייתא, ומשום דשליט בה אוירא. וכן משמע מדברי המשנה ברורה, שלענין סמיכה לכירה הביא [סקט"ו] את מחלוקת הגרע"א עם הדגמ"ר והבית מאיר, ולענין שתי כירות נקט בפשיטות [סק"כ] שמותר להחזיר בשבת. אבל מדברי המג"א עצמו [סק"ו] מבואר שלסוברים כרבנן דחנניה אסור להחזיר בשבת, ועיין בבה"ל [ד"ה אף על פי] שתמה עליו, שבברייתא מפורש שבשתי כירות מותר להחזיר בשבת.
[33] למאן דאמר לשהות תנן, צריך ביאור, כיצד מותר להשהות על הכירה לאחר שחזרה ונתלבתה? ובתוס' [לז ב ד"ה ש"מ בתי' השני] מבואר שנתלבתה היינו שחזרה האש רק מעט ונשארה הקטימה דמעיקרא [ולא כמו חזרה והובערה להלן עמוד ב], וכן משמע קצת מדברי הרשב"א [לו ב] שכתב, "אין צריך לקטום עד שלא יהא האש ניכר בו, אלא כיון שקטם קצת מוכחא מלתא שהוא מתיאש ממנה ואינו רוצה בחתוי. ועוד אמרו, קטמה ונתלבתה, סומכין לה ומקיימין עליה, לומר שהיא כקטומה", ולכאורה, כונתו לסברת התוס', שנשארה מעט קטימה ודי במקצת קטימה. וכן משמע ברמב"ן שם. אך יתכן לפרש, שאפילו אם בטלה הקטימה לגמרי, מותר להשהות ולהחזיר עליה מפני שכבר גילה בדעתו שמתיאש ואינו רוצה בחיתוי. וכך צריך לפרש בדעת רש"י שכתב בד"ה "נתלבתה - חזרה והובערה", ומשמע שבטלה הקטימה לגמרי, ומכל מקום מותר להשהות מפני שגילה בדעתו שאינו רוצה לחתות. אבל עדיין צריך ביאור, מדוע מותר להחזיר על כירה שנתלבתה? דבשלמא לשמא יחתה לא חששו מפני שהסיח דעתו, אך עדיין יש לחוש למיחזי כמבשל. והיה מקום לומר, שלדעת בית הלל אין חשש מיחזי כמבשל אלא רק שמא יחתה, וכשגילה בדעתו, לא חששו לזה. אבל השער הציון [רנג לז] נקט בדעת רש"י שהאיסור חזרה הוא מיחזי כמבשל, ולפי זה צריך ביאור מה ההיתר להחזיר בחזרה ונתלבתה. וצ"ל שלדעת רש"י בין נתלבתה ובין הובערה נשארת קצת קטימה. וצ"ע. וראה ברמב"ן להלן שיתכן וההיתר להשהות ולהחזיר בנתלבתה הוא רק במבושל כל צרכו ולא באינו מבושל כל צרכו.
[34] לשיטות הראשונים שהספק הוא גם למאן דאמר להחזיר האם מותר להחזיר בסמיכה, צריך לומר, שהגמרא דנה האם הראיה מהברייתא הקודמת נכונה ואז יהיה מוכח שאסור להחזיר, או שמא הראיה דחויה ויתכן שמותר להחזיר בסמיכה. אבל לפי הרי"ף, הגמרא דחתה את הראיה מהברייתא הנ"ל, ומעתה ראיית הגמרא היא רק לענין שהייה ואין ראיה לחזרה. ולדברי בעל המאור אפילו אם נפרש כהרי"ף עדיין יש ראיה למאן דאמר להחזיר משום דמשהייה לרבנן, נלמד לחזרה דחנניא. וראה הערה הבאה.
[35] מברייתא זו הוכיח הרי"ף שהלכה כמאן דאמר לשהות תנן, שכן נאמר בה מפורש: "ואין מקיימין אלא אם כן גרופה וקטומה". ואם כן מותר להשהות רק על כירה גרופה וקטומה. וכן מוכח מכאן שהספק הוא רק למאן דאמר לשהות האם מותר לשהות בסמיכה, אבל אם נפרש שהספק הוא גם האם מותר להחזיר [לתוס' בין אם לשהות תנן ובין אם להחזיר תנן, ולהרשב"א רק אם להחזיר תנן], כיצד אפשר להוכיח מברייתא זו שאפשר להחזיר בסמיכה, והרי הברייתא דיברה רק על דין שהייה ושמא רק להשהות הותר ולא להחזיר. והרמב"ן ביאר, שראית הרי"ף היא מכך שהגמרא לא דחתה את הראיה דלמא לסמוך בשהייה תנן הרי שכל הספק מעיקרא היה רק על שהייה ולא על חזרה. ובעל המאור השיב על דברי הרי"ף, שאין ראיה שצריך להשהות על כירה גרופה, שכן אפשר שברייתא זו היא אליבא דרבי יהודה דווקא שהצריך שהייה בגריפה וקטימה, אבל אין הלכה כמותו, וכן אפשר שהספק הוא גם האם מותר להחזיר בסמיכה, וראית הגמרא מהברייתא היא, דכשם שלרבי יהודה הותר להשהות בסמיכה כמו כן לחנניא הותר להחזיר בסמיכה. וכן כתב הרשב"א. והרמב"ן ורבינו יונה דחו שאי אפשר לומר דמשהייה נלמד לחזרה, שכן חזרה חמורה משהייה, ואי אפשר ללמוד משהייה לרבי יהודה לחזרה לחנניא. ומדברי בעל המאור והרשב"א מבואר, שההיתר לסמוך לכירה שאינה גרופה אינו דומה להיתר של גריפה וקטימה, שהרי בגרוף וקטום מצינו חילוק בין שהייה לחזרה לענין תוכה, ועל כרחך שסמיכה אינה דומה כלל לדיני בישול על גבי כירה, ואם הותרה שהייה מותר גם חזרה. ואפשר שזהו מקור דברי הדגול מרבבה שלמאן דאמר לשהות תנן מותר להחזיר בסמיכה, ולמאן דאמר להחזיר תנן מותר להחזיר אפילו לכתחילה בשבת, שכן אם סמיכה אינה מוגדרת כבישול בכירה אפשר אפילו להחזיר לכתחילה בשבת.
[36] ויש לדון, האם אפשר לסמוך תבשיל שהוא פחות ממאכל בן דרוסאי, ומדברי התוס' ד"ה מהו מבואר שהספק הוא האם מותר להשהות פחות ממאכל בן דרוסאי, ולפי זה למסקנת הגמרא מותר, אבל הראשונים לא כתבו כן, ובמשנה ברורה [רנג טז] קדרה הסיק שמותר להשהות בפחות ממאכל בן דרוסאי, אבל מסתבר שלהחזיר מותר רק ממאכל בן דרוסאי ואילך. וראה בסוגיית הגמרא להלן לח ב ראייה נוספת שמותר לסמוך לכירה שאינה גרופה.
[37] לדברי התוס' בתחילת הפרק שאין חילוק בין חמין שהוחמו כל צרכן לחמין שעדיין לא הוחמו ושניהם בכלל מצטמק ורע לו צריך ביאור לשם מה נקט רב אושעיא חמין שהוחמו כל צרכן. ורש"י פירש דאתי לרבותא דבעינן שהוחמו כל צרכן מבעוד יום ולאפוקי מדברי התוס' דלעיל, ולכאורה צריך ביאור, מה יענו התוס' לשם מה נקט רב אושעיא דווקא הוחמו כל צרכן. וצריך לומר, כי גם בתבשיל רב אושעיא הוא דלא כמאן. כי לא מצינו מי שמחלק בין מבושל כל צרכו לאינו מבושל כל צרכו, שלפי חנניא מותר ללא גריפה גם כמאכל בן דרוסאי ולרבנן גם מבושל כל צרכו צריך קטימה, ואפשר שגם לענין חמין חולק רב אושעיא [לפי הס"ד בגמרא] על תנא דמתניתין.
גמ' והך חזרה דאמרי לך וכו' מחלוקת ב"ש וב"ה היא ולכאורה קשה דמי הכריחו לזה ונימא דחזרה דרישא בחמין מיירי ובתבשיל הוא דס"ל לב"ש נוטלין אבל לא מחזירין וב"ה מתיר אף חזרת תבשיל ואין לומר דע"כ רישא מתיר אף חזרת תבשיל שהרי על מה שהתחיל בקש ובגבבא דמפורש תבשיל על זה קאי בגפת ועצים לא יחזיר עד שיגרוף ומינה דבגרוף גם תבשיל מותר ועל כרחין לאו דברי הכל היא דא"כ קשה שהרי גם על זה קאי דמה דאמר אבל לשהות משהין ואעפ"כ לא אמרי' דלאו ד"ה היא אלא אמרי' דתנא ומפרש מה הן משהין ולא אדלעיל מהדר לב"ש א"כ גם חזרה דגרוף לב"ש לאו אדלעיל מהדר וסתמא סתים דבגרוף מחזירין ולכל מר כדאית לי' לב"ש חמין ולב"ה גם תבשיל:
ואם נימא שאין שום מקום להחמיר בכירה גרופה של גפת יותר מקש וגבבא א"כ שפיר הוכרח לומר דהך חזרה דאמרי לאו ד"ה היא שהרי בהדיא קתני בקש וגבבא מחזירין עלי' תבשיל. אבל באמת דבר זה אינו ברור ומדברי רש"י בגמ' בד"ה והך חזרה וכו' דכי גריף מיהא שרי עכ"ל ומדדחיק לאוקמא אדיוקא ולא פירש והך חזרה דאמרי לך היינו בקש ובגבבא דמפורש מחזירין עליה וכו' מכלל דבהא יכול להיות דגם ב"ש מודה ולא פליג ב"ש אלא אחזרה דגרוף של גפת ועצים וכן לקמן (דף ל"ח ע"ב) בתוס' ד"ה אילימא מפורש דהך מילתא במחלוקת שנויה דלאביי לא מסתבר לי' לחלק בין קש וגבבא לגרוף דגפת ועצים. ולרב אדא חמור גפת ועצים אף דגרוף יותר מקש וגבבא ואף שדבר זה בכופח מ"מ י"ל כי היכי דיש חילוק בכופח יש לומר גם בכירה כן לב"ש. וא"כ מי הכריחו לומר דלאו ד"ה היא. ואם נימא דסוגיא זו ס"ל כאביי שאין סברא לחלק בין גרוף לקש וגבבא א"כ כיון שסתם גמ' לסברת אביי אזלא הי' ראוי להיות הלכה בזה כאביי ואנן חזינן כל הנביאים מתנבאים בסגנון א' ופסקו הלכה לקמן כרב אדא דאפי' כופח גרוף אסור ובהוסק בקש וגבבא שרי כדמפורש בסוגיא דלקמן ברי"ף ורא"ש ורמב"ם וכל הפוסקים ואם נימא אף דהלכה כרב אדא לקמן מ"מ הסוגיא דכאן רצה לתרץ המשנה אם להחזיר תנן גם לאביי לכך הוכרח לומר דלאו דברי הכל קשה הא אביי עצמו ודאי אינו סובר להחזיר תנן וכמו שאוכיח לקמן בסוגיין. וא"כ א"א לומר דלאביי נקט לה דהא לדידיה ליכא חזרה ברישא כלל והדרא קושיא לדוכתא דלמה אמר דהך חזרה לאו ד"ה היא ואולי מזה יצא לו להטור דכופח לא הותר בקש וגבבא כי אם בגרוף אבל באינו גרוף אפילו בקש וגבבא אסור וא"כ אף לרב אדא אין חילוק בין גרוף דעצים לקש וגבבא כי אם בקש וגבבא גרוף אבל לעולם קש וגבבא אינו גרוף שוה לגפת גרוף וא"כ שפיר הוכרח לומר בכאן והך חזרה לאו ד"ה היא מדהתיר להחזיר בקש אפי' אינו גרוף אפי' תבשיל אמנם לכל שאר הפוסקים דלית להו סברת הטור ומותר כופח לרב אדא בקש אפי' אינו גרוף וא"כ קש שאינו גרוף קיל מגפת גרוף א"כ קשה דגם גבי כירה נימא כן והך חזרה דרישא אתיא גם לב"ש והיינו בחמין ומה דקאמר נותנין עליה תבשיל והיינו מחזירין ג"כ ד"ה היא והיינו בקש וגבבא:
ונראה ע"פ מ"ש לעיל דלהכי לא קתני היתר הנטילה ברישא אליבא דכ"ע משום דעיקר רבותא של הנטילה הוא משום סתירת אהל וא"כ כיון שכבר שמענו היתר החזרה כבר ידענו שאין בזה משום אהל וממילא מה לי לענין אהל אם הוא גרוף או לא ואם הוא בקש וגבבא או בעצים וליכא שום רבותא בנטילה לב"ה ומעתה אם איתא דרישא דברי הכל היא א"כ גם לב"ש כבר שמענו שאין בזה משום אהל דמשום אהל אין חילוק בין חמין לבין תבשיל וכיון שכבר התיר החזרה בחמין וכן בהוסק בקש וגבבא א"כ כבר שמענו שאין בו איסור אוהל ולמאי הלכתא תנן בסיפא נוטלין.
אלא שאני אומר שתירוץ זה או שאינו מועיל או שאינו נחוץ דלשיטת רש"י אין בע"ש קודם הלילה דין חזרה כלל אם לא נימא כפי' של בני הנ"ל] ולשיטת התוס' יש שני מיני חזרות חדא בע"ש וחדא בשבת כמבואר בדבריהם בד"ה ובה"א והנה לשיטת רש"י ליכא קושיא כלל דאיך נימא דב"ש אומרים אין מחזירים היינו בתבשיל אבל בחמין מחזירין א"כ למה האריך לעשות שני בבות וכך הוה לי' למיתני לפלוגתייהו בחד בבא כירה שהסיקוה וכו' מחזירין עלי' תבשיל בגפת ועצים לא יחזיר עד שיגרוף וכו' ומה הן משהין ומה הן מחזירין [והרצון בזה משהין באינו גרוף ומחזירין בגרוף) ב"ש אומרים חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל. ולמה תני בבא בפ"ע בש"א נוטלין אבל לא מחזירין וכו' אלא ודאי דגם בחמין פליג ב"ש על מחזירין וא"כ אין כאן קושיא כלל לשיטת רש"י ואין צריך לשום תירוץ. אבל לשיטת התוס' ודאי שיש להקשות דנימא דרישא ד"ה היא ומודה ב"ש בהחזרת חמין והא דלא עריב ותני פלוגתייהו בחדא משום דא"כ לא הוה יכול למיתני בש"א נוטלין רק סתם בש"א חמין אבל לא תבשיל כיון דקאי גם אשהי' באינו גרוף ושם לא שייך נטילה וא"כ לא היה ידענא דמחזירים אפילו בשבת. שעיקר ראיית התוס' דסיפא מיירי בשבת הוא מדתנן נוטלין, ולכן הוצרך למיתני תרי בבי ולעולם דבחמין מחזירין אפי' לב"ש ולפי זה מאי מועיל תירוץ שלי דלמה לי נוטלין כיון שכבר שמענו גם לב"ש היתר החזרה ברישא ממילא ידענו שאין בו משום אוהל דהא רישא מיירי בחזרה של ערב שבת ואז מה מזיק לו אם עושה אוהל או לא. ועיקר היתר האהל איצטריך בסיפא שמיירי בשבת ורישא ודאי לא מיירי בשבת מדתנן עד שיגרוף כמבואר בדברי התוס':
ולהיפוך הוא דעיקר קושיא ראשונה שהקשיתי לעיל במתני' דלמה תנן נוטלין לב"ש והוה לי' למימר היתר הנטילה ברישא לב"ה וזה אינו קושיא לדברי התוס' דרישא מיירי בע"ש ואז אין שום רבותא בנטילה רק בסיפא דמיירי בשבת:
ועכ"פ לשיטת התוס' הדרא קושיא לדוכתא למה אמר והך חזרה לאו דברי הכל. ונראה משום דלקמן מסיק דאי להחזיר תנן פליג תנא דידן על ר"י בחדא והיינו באין גרופה וכך הוא נכון למעט הפלוגתא **הגה"ת נכד המחבר ואף שמרבה הפלוגתא בין ב"ש וב"ה בהחזרת חמין מ"מ ראוי יותר לומר דפליגי תנאי בטעמא דנפשייהו ולא דפליגי תנאי אליבא דחד תנא כמבואר בכתובות דף נ"ז ע"א:** ודי דפליג באינו גרוף ואם הוה אמר דב"ש מודה בהחזרת חמין ומה דאמר נוטלין אבל לא מחזירין היינו תבשיל א"כ שמענו שעכ"פ השהי' מותר בגרוף אפי' תבשיל שהרי אמר נוטלים מכלל שהשהה אותו עד שנוטלו בשבת ועוד מדאסר החזירה מכלל שהשהי' מותרת וא"כ פליג תנא דידן על ר' יהודה בגרוף ג"כ שהרי ר"י אליבא דב"ש אומר בגרוף משהין חמין אבל לא תבשיל וגם פליג בהחזרת חמין על ר"י גם בגרוף דלתנא דידן מחזירין לב"ש בגרוף עכ"פ חמין ולר"י אין מחזירין לב"ש אפי' חמין. ולכך בחר יותר לומר דהך חזרה לאו דברי הכל היא לב"ש גרוף ואינו גרוף לתנא דמתני' שוה לגמרי וא"כ לא פליג על ר"י רק בחדא באינו גרוף:
ובזה תירצתי דברי רש"י במשנתנו שבסיפא ובה"א אף מחזירין פירש"י הואיל וגרוף וברישא בה"א חמין ותבשיל לא פירש"י הואיל וגרוף. ואמרתי דרש"י לא נחית בפי' המשנה להכריע אם לשהות תנן או להחזיר ולכך בסיפא ובה"א אף מחזירין הא ודאי שהחזרה לכולהו לישני אינה מותרת גם לב""ה באינה גרוף לכך פירש"י הואיל וגרוף אבל ברישא בה"א חמין ותבשיל להך לישנא דחסורי מחסרא א"כ קאי זה אהיתר שהייה באינו גרוף לכך לא פי' רש"י כלום והא דפריש רש"י בדברי ב"ש נותנין עליה וכו' אחר שגרפה וקשה הא ללישנא דחסורי מחסרא מתיר ב"ש חמין אף באינה גרוף היינו דשם אין כוונת רש"י במה שכתב אחר שגרפה למידק דוקא אחר שגרפה אלא לרבותא דאף אחר שגרפה ג"כ דוקא חמין אבל לא תבשיל וזהו אמת אף לחסורי מחסרא וכמו שהוכחתי מדלא פליג על ר"י רק בחדא וכנ"ל ורש"י נקט לשונו בקיצור אחר שגרפה ומתפרש לפי הלשונות דאי לשהות תנן אז אחר שגרפה דוקא ואי להחזיר תנן אז אחר שגרפה לרבותא ולא בדוקא:
שם ותנא דידן סבר לה כר' יהודה בחדא וכו' הנה במאי דמוקי משנתינו כר"י ולא כר"מ יש לי איזה פלפול. דהא יש לאוקמי כר"מ וטעמא דר"מ דאוסר לב"ש לחלוטין ולב"ה אוסר תבשיל הוא ששם שני כירים מתאימות ואחת אינו גרופה ואוסר מטעם סמיכה ולא ס"ל כיון דמדליא שלט בהו אוירא וס"ל לר"מ דב"ש וב"ה נחלקו באיסור הסמיכה דב"ש אוסר לחלוטין וב"ה אוסר תבשיל ומתיר סמיכת חמין. אבל בכירה אחת גרופה מודה ר"מ לתנא דמתני' דב"ה מתיר לחלוטין וב"ש אוסר תבשיל ומתיר חמין:
ובשלמא ללישנא דלהחזיר תנן אבל לשהות משהין אפי' באינה גרופה לכך מוקי כר"י משום דאי כר"מ א"כ פליג תנא דידן פלוגתא רחוקה על ר"מ דתנא דידן מתיר השהייה אפילו עליה באינה גרופה ור"מ אוסר אפי' הסמיכה. משא"כ לר"י לא נחלקו רק בשהיי' עליה אבל הסמיכה גם ר"י מתיר אבל אי לשהות תנן שפיר נוכל לאוקמי כר"מ וטעמא דר"מ משום סמיכה וסמיכה דחזרה סובר ר"מ דב"ה ג"כ אסרי לחלוטין אפי' חמין ומשנתינו דמתיר החזרה היינו משום דאין כאן סמיכה דמשנתנו בכירה אחת:
ונראה משום דלקמן מסיק לפשוט להתיר הסמיכה ולכך לא מוקי כר"מ ואין לומר דאכתי נוקי כר"מ וברייתא דלקמן דסומכין עליה ואין מקיימין מיירי בחמין דגם ר"מ מתיר לב"ה לסמוך. זה אינו דכיון דסתם תנא סומכין משמע כל מילי סומכין אפי' תבשיל:
אלא אי קשיא הא קשיא כיון דאי מפרשת טעמא דר"מ משום סמיכה אם כן דבר זה עצמו נחלקו בו ר' יהודה ור' מאיר דר' יהודה מתיר לסמוך ור' מאיר אוסר א"כ דלמא ברייתא דלקמן דמתיר הסמיכה ר"י היא ולר"י באמת אסור ומשנתנו כר"מ. ואומר אני כיון דע"כ אביי ורב יוסף סברי לשהות תנן וכמו שאוכיח זה לקמן. וא"כ לדידהו אי אפשר לאוקמי משנתינו כר"מ דאם אנו מפרשים טעמא דר"מ משום סמיכה א"כ רב יוסף שהוכיח לקמן להתיר הסמיכה אפי' בתנור ממילא לא אתיא כר"מ ולאביי עכ"פ אמר לקמן הרי הוא כתנור לאסור הסמיכה מכלל דבכירה מותר הסמיכה וג"כ לא נוכל לאוקמי כר"מ ולכך מוקי כר"י דאתי' גם לרב יוסף ולאביי על נכון. אבל באמת לרב אדא לקמן (דף ל"ח ע"ב) וכפי מה שפסקו הפוסקים בהא כרב אדא לחלק בכופח גרוף לבינו ובין קש וגבבא. אבל אעפ"כ לא פסקו כרב יוסף למידק היתר הסמיכה מתוכו ומגבו א"כ שפיר איכא לאוקמי כר"מ וממילא לר"מ כיון דאשכחן לב"ה הפרש בין חמין לתבשיל לענין לסמוך לה שוב ממילא איכא למימר גם בחזרה בגרוף לחלק בין חמין לתבשיל ולא התיר ב"ה חזרה בגרוף אלא בחמין אבל לא בתבשיל:
שם מאי הוי עלה הנה יש לתמוה דהא לבתר דהקשה לו דסומכין ומקיימין לאו בחד מקום וא"כ הרי איפשוט לאיסורא ומה בעי אחר כך מאי הוי עלה והרי כבר איפשוט לאיסור ועוד יותר תמוה שאחר זה פשט מברייתא להתירא וא"כ קשיא ברייתא אדר' חייא ונלענ"ד דודאי איפשוט מר' חייא לאיסורא ואמנם נוכל לומר דר' חייא בסמיכה בחזרה מיירי ור' חייא נקט ד' דברים סמיכה וקיום ונטילה וחזרה. והנה חזרה נקט לרבותא דהתירא שאחר שקטמה אפי' חזרה מותר ונטילה נקט משום חזרה כמבואר בגמ'. וקיום נקט דאפי' לקיים דהיינו שהייה ג"כ קטמה אין לא קטמה לא. ומעתה סמיכה דנקט יש לפנינו לפרש דעל כרחין סמיכה דחזרה היא וקמ"ל דגם סמיכה קטמה אין לא קטמה לא אבל סמיכה דשהיי' אפי' לא קטמה דאי ס"ד סמיכה דשהי' ג"כ דוקא קטמה א"כ מקיימין דנקט ר' חייא למה לי אי להתיר ע"י קטימה ק"ו מחזרה הוא ואי לאסור בלא קטימה הוא ק"ו מסמיכה אלא ודאי דסמיכה דשהי' אינו אסור בלא קטימה רק סמיכה דחזרה או דלמא מקיימין דנקט ר' חייא לגלות על סמיכה שהוא ג"כ סמיכה של קיום דהיינו סמיכה של שהי' וזה ששאל מאי הוי עלה ופשט מברייתא ת"ש כירה שהסיקוה להתיר סמיכה דשהי'. ועיקר הפשיטות מברייתא להתיר סמיכה של שהי' ולא להתיר סמיכה של חזרה:
ועפ"ז עמדתי על כוונת הרי"ף שהביא ראיה דמסקנא הוא דלשהות תנן וזה לשונו. ועוד הא אסיקנן לבעיין מה הוי עלה ת"ש כירה שהסיקוה וכו' סומכין לה ואין משהין וכו' אלמא דהכין הלכתא. וכתב הרז"ה דאין זה ראיה דהך ברייתא כר' יהודה ומדר"י בשהי' נשמע לתנא דמשנתנו בלסמוך בלהחזיר:
ולדידי דברי הרי"ף נכונים וישרים דעל כרחין עיקר שאלת מה הוי עלה על לשהות מהדר דסמיכה דחזרה כבר הוכיח לאסור מדברי ר' חייא. וא"כ כיון דמהדר לברר דין סמיכה דשהי' מכלל דסמיכה עצמה אסורה:
ובזה נעמוד על דעת רבינו הגדול הרמב"ם בפ"ג מה' שבת שפסק שמותר לסמוך מבערב בכירה שאינה גרופה ובשבת עצמו פסק שאסור גם לסמוך. והנה לא מצאתי לו ראיה לאסור סמיכה בשבת וכאשר באמת יש חולקים עליו בזה כמבואר במפרשי דבריו ואף שהמג"א בסי' רנ"ג ס"ק ה' כתב שהרמב"ם סובר דההוא בעי' מהו לסמוך לא הוי אלא בע"ש והנה נוכל לפרש כן לשיטת הרמב"ם דסובר משנתנו לשהות תנן. אבל אף שנוכל לפרש כן אבל אין זה הכרח ואף דמשנתנו לשהות תנן היינו גם לשהות בעי גרופה וקטומה אבל ודאי שגם החזרה מפורש במשנה ונוכל לפרש בעי' מהו לסמוך קאי בין לשהות ובין להחזיר ע"י סמיכה וכיון שכן לא היה להרמב"ם להמציא חומרא דרבנן בדבר שעיקרו מדרבנן בלי ראיה. ובאמת התוס' כתבו בד"ה מהו לסמוך שאם לשהות תנן קאי הבעיא בין לשהות ובין להחזיר ומי הכריח להרמב"ם שלא לפרש כן. אמנם לפמ"ש ניחא דעיקר הפשיטות מברייתא להתיר סמיכה של שהייה ולא להתיר סמיכה של חזרה. וזהו טעמו של הרמב"ם שחולק בהיתר הסמיכה בין סמיכה דשהייה לסמיכה דחזרה
עוד נלע"ד בטעמו של הרמב"ם דס"ל דסמיכה בשבת לגרוף על כרחין חמור משהי' באינו גרוף וראיה לדבר שהרי אי להחזיר תנן א"כ גם משנה דלקמן (דף ל"ח ע"ב) בתנור ג"כ לא יחזיר הוא אבל לשהות מותר אפי' בתנור ובפרט לשיטת הרמב"ם שסובר צלי וקדירה דין אחד להם כמבואר בדבריו בפ"ג ה' י"ו וע' בכ"מ שם וא"כ מפורש בגמ' דלחנניא גם תנור שרי כמבואר בפ"ק דף כ' כדי שיצולו מבעו"י ומפרש עלה בגמ' דהיינו כמאב"ד וחזרה בתנור אסור אפי' סמיכה אפי' בגרוף דהרי בזה הלכה כאביי לקמן (דף ל"ח ע"ב) דאפי' בקש וגבבא אין סומכין. וא"כ ע"כ חזרה בשבת אפי' ע"י סמיכה ואפי' בגרוף או בקש וגבבא חמיר משהייה ממש באינו גרוף אפילו בגפת ועצים וכיון שהרמב"ם פסק כרבנן דחנניא דלשהות אסור אפילו מע"ש באינו גרוף שוב ק"ו דסמיכה בשבת אסור אפי' בגרוף. ואמנם דבר זה אי אפשר לאמרו שהרי אפילו חזרה תוך הכירה מותר בגרוף בשבת ק"ו סמיכה. ועד כאן לא אסרו סמיכה אלא בתנור דלתנור לא מהני גרופה. והן אמת שדבר זה אם חזרה דגרוף חמור משהי' באינו גרוף הוא מתהפך. דאי משנתנו לשהות תנן א"כ בשאינו גרוף אין משהין ובגרוף מותר אפי' חזרה לב"ה הרי דחזרה בגרוף קיל יותר משהייה באינו גרוף. אבל אי משנתנו להחזיר תנן א"כ לשהות משהין אפי' באינו גרוף לב"ש עכ"פ חמין וחזרה בגרוף אסור לב"ש אפילו בחמין כמפורש בגמ' והך חזרה דאמרי לך לאו דברי הכל הוא וכנזכר לעיל הרי דחזרה בגרוף חמיר יותר משהי' באינו גרוף ובאמת הדבר קשה שיהיה בלשונות הללו סברות הפוכות אלא שהדבר מוכרח אבל עכ"פ כיון דאי להחזיר תנן א"כ חזרה חמיר יותר הפוכה דשהי' חמיר יותר באינו גרוף מחזרה בגרוף אבל עכ"פ בתנור שאם להחזיר תנן מוכח דשהייה קיל יותר מסמיכה בשבת ותנור תמיד הוה אינו גרוף. ובזה לא מצינו גם ללישנא דלשהות סברה הפוכה שיהיה סמיכה בשבת באינו גרוף קיל יותר משהייה ובזה ודאי לא מהפכינן הסברות וא"כ כיון דהרמב"ם פסק לשהות תנן ואסורה השהי' בע"ש באינו גרוף ק"ו שאסורה הסמיכה באינו גרוף בשבת עצמו:
ולפי מ"ש דסמיכה דחזרה אסורה א"כ בחזרה אין חילוק בין סמיכה לעליו מתורץ קושית הרש"א בתוס' לעיל ד"ה ובה"א וכו' שהוכיחו דבשבת אף רותח אסור דאל"כ מה ראיה מביא מר' אושעי' וכו' והקשה מהרש"א אכתי מה ראי' מביא דלמא מעשה דר"א בחזרה דסמיכה איירי ולדידי ניחא דאי אף למ"ד מחזירין בשבת עצמו אין מחזירין הכי נמי דלא היו רשאין לסמוך בשבת:
ועוד נ"ל ראי' דבחזרה אין חילוק בין סמיכה לעל גבה מדאמר באוקימתא דלהחזיר תנן חסורי מחסרא וכו' אבל לשהות משהין. ולפי זה אתיא מתני' דוקא כחנניא ולא כרבנן כיון דמפורש היתר השהייה דחמין ותבשיל במשנתנו וסתם חמין ותבשיל אף שלא נתבשל כל צרכו משמע וכמבואר בתוס' ד"ה חמין ותבשיל וכו' ואם לא היה היתר השהייה מפורש במשנה אף דהיה משתמע מדיוק מדנקט לא יחזיר ולא נקט השהייה מכלל דשהי' מותרת מ"מ מדיוק לא משתמע היתר השהי' בכל גווני דהיינו אפי' בלא נתבשל כל צרכו. ודי אם נימא החזרה אסורה בכל גווני. ולהכי נקט החזרה אבל השהי' יש בה חילוקי דינים דהיינו בכל צרכו מותר ובלא נתבשל כל צרכו אסור ואז משנתנו ככ"ע. ולהכי קתני לא יחזיר אבל השהייה מותרת ולכל מר כדאית ליה לחנניא בכל גווני ולרבנן בכל צרכו וא"כ נימא החסורי מחסרא באופן שלא יהיה היתר השהייה מפורש בהדיא וכך נוקים משנתנו לא יחזיר עלי' אבל לסמוך ש"ד ומה הן סומכין ב"ש אומרים חמין וכו' וב"ה אומרים חמין ותבשיל והך חזרה דאמרי לך לאו ד"ה וכו' וממילא אתיא משנתנו בין לחנניא ובין לרבנן אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דבחזרה אין לחלק בין עלי' לסמיכה וא"כ איך נימא דב"ש מתיר הסמיכה בחזרה ואוסר החזרה עליה זה אי אפשר לחלק ביניהם:
ולפי זה צריך לומר דרב יוסף דאמר לקמן על משנה דתנור תוכו ממש ע"ג ממש אבל לסמוך שרי סובר לשהות תנן דאי להחזיר אין לחלק בין סמיכ' לעל גבה וכן אביי דאותביה כופח וכו' ומוקי לי' באינו גרוף ומפרש הרי הוא כתנור ואסור לסמוך דאי ככירה שרי לסמוך ע"כ מפרש המשנה לשהות דאי להחזיר א"כ גם כירה אסור לסמוך. ומה דאמרי' בסוגייא דשמעתין דאמר ליה אביי לרב יוסף מהו לשהות ופשיטא ליה להתירא היינו בבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אבל בלא נתבשל כ"צ אסור:
וזו היא עצמו אצלי כוונת הרי"ף במה שהביא ראי' דלשהות תנן מדברי רב יוסף דסבר תוכו וכו' אבל לסמוך ש"ד ואביי אותביה ממה דתנן כופח וכו' אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה על גבה מי שרי אלמא דהכי הילכתא. והרז"ה השיבו דאי להחזיר תנן א"כ גם כל סוגיא דלקמן להחזיר קאי ולפי מה שכתבתי שפיר הביא הרי"ף ראי' דסוגיא דלקמן ע"כ לאו לענין להחזיר קאי דאם כן ליכא להתיר סמיכה ואיך מתיר רב יוסף סמיכה בתנור ואביי עכ"פ בכירה. אלא על כרחין אלשהות קאי ועל זה קאמר אביי וכירה ע"ג מי שרי:
רש"י ד"ה אא"ב להחזיר וכו' אבל לשהות משהין אעפ"י שאינה גרופה וכו' כבר הקשו התוס' בסוד"ה אי אמרת וכו' דלחנניא אפי' תוכה משהין אעפ"י שאינה גרופה דהא תנן ולא חררה ע"ג גחלים וכו' ולי נראה דרש"י לשיטתו דלקמן ע"ב בד"ה הא קרמו פניה שרי כ' רש"י ותנור לאו גרוף הוא ואי נמי גרוף בתנור וכו' וכתבתי שם דרש"י סובר דע"ג גחלים ממש שמונחת החררה לכ"ע מותר דבזה נזהר מלחתות שלא תתחרך לגמרי כמבואר בפוסקים ולהכי הוצרך רש"י להביא ראיה מפת בתנור ולא מחררה ע"ש. ולפ"ז אין מחררה ראיה כלל כיון שבלי הפסק קדרה מונחת ע"ג גחלים ממש ודאי לא יחתה:
ומה שהקשו התוס' עוד על רש"י דמי דחקו לפרש כן שהרי איכא למימר שפיר היינו דשני בין תוכה וכו' מהא דשרי להחזיר בגרופה דבהשהה דוקא לא ניחא ליה לחלק אבל בהחזרה ניחא ליה שפיר כדמוכח במה דמשני מי סברת וכו' ולענ"ד נראה דרש"י דבר גדול דבר בזה ורצונו של רש"י דדוקא אי לשהות תנן ואין לנו שום ברירה כ"א לפרש דברי רב על ההחזרה מחלקינן בחזרה בין תוכה לעל גבה וכל זה מדוחק. אבל כל זמן שיש בידינו לפרש דברי רב שלא נצטרך לחלק בגרוף כלל בין תוכה לגבה יותר נוח לפרש כן ומפרשינן דברי רב בהיתר השהי' באינו גרוף וכוונת רש"י בזה משום דרש"י (בדף ל"ז ע"ב) בד"ה ורב ששת מסיק להלכתא דלהחזיר שנינו אבל לשהות משהין גם באינו גרוף. ורצה רש"י לדחות הראיה ראשונה של הרי"ף לכן פי' דחילוק של רב להך לישנא דלהחזיר תנן קאי על אינו גרוף דהרי"ף הביא ראיה דלשהות תנן מדאמר מהו לסמוך תוכה וגבה הוא דאסור ומדאמר תוכה וגבה הוא דאסור משמע דלשהו תנן ונושאי כלי הרי"ף פירשו דבריו דמדהשוה תוכה וגבה ואי להחזיר שנינו א"כ איך אמר תוכה וגבה הוא דאסור מאי איריא איסור תוכה באינו גרוף והרי אפי' בגרוף אסור ובאמת ראי' זו שייכא לפירוש התוס' דאא"ב להחזיר שנינו היינו דשני בין תוכה וכו' קאי על היתר החזרה לגרוף אבל לפירש"י דאי להחזיר תנן אז קאי חילוק שבין תוכה לגבה על היתר השהי' באינו גרוף אבל בגרוף גם בחזרה אין חילוק בין תוכה לגבה א"כ נדחה גם ראיות הרי"ף דגם אי להחזיר תנן שפיר קאמר תוכה וגבה הוא דאסור ושניהם שוים. דדוקא באינו גרוף אסור ובגרוף מותר וא"כ נתחכם רש"י להקדים להחזיק הפסק דין שלו במסקנא ולדחות ראיות הרי"ף:
ולא עוד אלא שאני תמה על הרי"ף איך הביא ראיה זו והלא יש לפנינו לפרש כפירוש רש"י דאי להחזיר תנן קאי חילוק של רב רק על השהיי' באינו גרוף וצריך לומר שהרי"ף סובר כסברת קושית התוס' בשם הר"ח דאי אפשר לפרש חילוקו של רב על השהי' באינו גרוף משום דאי מותר לשהות היינו כחנניא וחנניא מתיר גם חררה ע"ג גחלים ולפ"ז קשה קושית הרז"ה על הרי"ף שהוא סותר דברי עצמו דבפ"ק על משנ' דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעו"י הביא הרי"ף מימרא דגמ' וכמ' כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי והיינו כחנניא וא"כ איך פסק כאן דלא כחנניא. והרמב"ן במלחמות הליץ בעד הרי"ף ואמר שאין משם ראיה דעד כאן לא נחלקו רבנן על חנניא אלא בקדרה שהקדרה מפסקת ואף שיחתה לא מחרך. אבל בצלי ופת וחררה שהוא כך בלא קדרה לית ביה גזירת חיתוי שהוא חס שלא יתחרך. ועתה ממ"נ יש לנו סתירה בדברי הרי"ף אם הראי' שלו סתירה אם דבריו סותרים זה את זה שאם כדברי הרמב"ן שאין מצלי ופת וחררה אם כן קם לי' פי' רש"י ודברי רב שמחלק בין תוכה לגבה היינו דוקא בשהיי' באינו גרוף אבל בחזרה שהוא בגרוף אין לנו הכרח לחלק בין תוכה לגבה אם להחזיר תנן ואם כן בטל הראי' שהביא הרי"ף לדבריו מדאמר תוכה וגבה הוא דאסור ואם סובר הרי"ף כדברי התוס' דלא מצי רב לחלק במשהין באינה גרוף משום דחנניא מתיר חררה ע"ג גחלים וא"כ הוא מדמה חררה ע"ג גחלים לשהי' דמשנתנו א"כ הדרא קושית הרז"ה דדברי הרי"ף שבפ"ק סותרין פסקין שבסוגיא זו:
ונראה דהא ודאי אף דרב לא ס"ל כשום תנא לא כחנניא ולא כרבנן כמבואר בדברי התוס' בד"ה אא"ב מ"מ רב לא יפרש דבר דלא ם ס"ל והך מלתא דמפרש ודאי ס"ל והרי"ף לשיטתו דאיהו סובר דיותר דיש לאסור בלא נתבשל כ"צ ממה שיש לאסור במצטמק ויפה לו כמבואר בדבריו בכירה גרופה שכתב שמותר בלא נתבשל כ"צ וכל שכן מצטמק ויפה לו הרי שזה הוא כ"ש. ולפי זה רב דאוסר באינו גרופה מצטמק ויפה לו ק"ו דאוסר לא נתבשל כל צרכו וא"כ איך אפשר שרב יאמר על היתר השהיי' באינו גרופה לא שנו וכו' והרי איהו אוסר אינה גרופה לגמרי וא"כ על כרחין בין אי משנתנו לשהות ובין אי להחזיר הך לא שנו דרב על היתר החזרה בגרוף קאי וא"כ שפיר מביא ראי' דלשהות תנן ממה דאמר תוכה וגבה הוא דאסור. אבל הרז"ה לשיטתו דאיהו קאי בשיטת התוס' במשנתנו בסוף ד"ה חמין וכו' דיותר יש לאסור מצטמק ויפה ממה שיש לאסור לא נתבשל כ"צ. וא"כ אף דרב אוסר מצטמק ויפה לו מ"מ מתיר בנתבשל כמאב"ד כחנניא וא"כ שפיר מצי רב קאי על היתרא היי' באינו גרוף אבל בגרוף אף במחזירין אין חילוק בין תוכה לגבה ולכך דחה ראיות הרי"ף:
עוד נראה לתרץ כוונת רש"י שלא פירש כפשטי' דאי להחזיר תנן שפיר יש לחלק לענין חזרה כדמסיק. ונדקדק שבדברי רב שהביא הת"ש אמר ל"ש אלא על גבה אבל לתוכה אסור ובמסקנא דמוקי לה אסיפא אמר אבל תוכה אסור. וגם נדקדק עוד דרש"י לא פירש כאן מהו גבה ולקמן גבי מהו לסמוך תוכה וגבה הוא דאסור פירש רש"י גבה עובי שפתה או כיסוי שעל חללה ונראה דאם מיירי בכיסוי של ברזל כמבואר בפוסקים א"כ אין האיסור משום מטמין ברמץ ממש אבל האיסור נלע"ד בזה משום אהל וכקושיית התוס' בסוד"ה וב"ה ואז אפילו אינו מעמיק לתוכה ממש אלא למעלה נגד חללה ג"כ יש איסור זה אבל לא שייך זה אלא בחזרה שבשבת עצמו. אבל בחזרה שמבעוד יום דאז ג"כ יש חזרה כמבואר בתוס' ד"ה וב"ה אז אין לאסור משום אוהל אבל אם מעמיד לתוכה ממש בקרקעית חללה אין איסור שהרי אין חלל תחתיו שיהי' אסור משום אוהל. אבל אם האיסור משום בישול ששם יש חום גדול אז בקרקעיתה יש לאסור יותר. ואולי אם נתנו קצת בגובה אין איסור ובפרט לדברי רש"י שהאיסור משום מטמין ברמץ ממש שאין האיסור אלא למטה ממש ואז יש לפרש היתר גבה בכל ענין בין עובי שפתה ובין נותן כיסוי על חללה. אבל אם איסור תוכה משום אהל א"כ גם על גבה שכנגד חללה ונותן שם כיסוי אסור ואין להתיר גבה אלא על עובי שפתה:
והנה כבר כתבתי לעיל בשם בני מוה' יעקבקא דגם רש"י ס"ל סברת התוס' שבמשנתנו נזכרה שני מיני החזרות אחד בע"ש ואחד בשבת והא דדחיק רש"י לפרש לקמן אפי' בשבת היינו ביום המחרת דאי בליל שבת לא הוה צריך להביא ראיה מדר"א דממשנתנו מוכח מדקאמר נוטלין וכמו"ש התוס'. ומעתה דברי רש"י נכונים שהא ודאי שאי אפשר לפרש דברי הת"ש שהביא ראי' מר' חלבו שפירש בדברי רב על סיפא דא"כ דקארי לה מה קארי והרי גם אי לשהות תנן יש לפרש כן וכדמסיק אלא ודאי שבדעת הפשטן היה נראה דוחק לפרש דברי רב על הסיפא. ואם היה מפרש על החזרה ועל הרישא א"כ היה מפרש על החזרה דע"ש שהרי אמר עד שיגרוף וכאשר הוכיחו באמת התוס' מזה דמיירי מבעו"י וא"כ למה יאסור אף בחזרה תוכה יותר מעל גבה והרי אין שם איסור אוהל. אלא ודאי דהאיסור משום מטמין ברמץ ועל שהיי' דאינו גרוף. ולכך אמר לתוכה דהיינו למטה בקרקעיתה וכמשמעות הלמ"ד בצירוף הה' שבסופה כמו ישובו רשעים לשאולה לדיוטא התחתונה שבשאול] והתרצן המציא לו דקאי אסיפא דהיינו חזרה שבשבת ואז האיסור משום אוהל. ולכך אמר תוכה ולא אמר לתוכה דלתוכה למטה אדרבא באמת מותר דשם אינו אוהל:
עוד נראה לתרץ קושיית התוס' ובכוונה לא פירש רש"י בס"ד של הת"ש דקאי אחזרה. דהנה כבר כתבתי לעיל דלשיטת רש"י שאין דין החזרה בערב שבת [אם לא נימא כפי' של בני בדברי רש"י הנ"ל] ע"כ הא דקאמר עד שיגרוף היינו שיגרוף בכיון דבר זה דהא לרש"י צריך היכר וכמוש"ל וא"כ צריך להיות הגריפה בשביל השהיי' אבל אם גרף בלא"ה לא מהני. והנה יש לפנינו שרש"י סובר ג"כ שאין כאן הטמנה וכוונת רש"י במשנה כשם שגזרינן בהטמנה שמא יחתה כמו כן גזרינן בשהי' באינו גרוף והיינו על גבה אבל תוכה הטמנה ממש היא אלא שאם גרף יש לו היכר ואינו אסור משום הטמנה והיינו אם גרף בכיון ורישא אי להחזיר תנן מיירי בגרף בכיון מדתנן עד שיגרוף כנזכר לעיל אבל אם לשהות תנן א"כ שייך שפיר עד שיגרוף ולא מיירי שגרף בכיון. וסובר רש"י דהא דבהחזרה שייך לחלק בין תוכה לעל גבה היינו משום דתוכה הוא הטמנה ומשחשיכה אסור אפילו אינו מוסיף הבל. וכל זה לפי מאי דמסיק מי סברת וכו' וא"כ לשהות תנן ושייך עד שיגרוף ולא מיירי בהיכירא ולכך אסור החזרה בתוכה אבל לפי הס"ד של הת"ש א"כ מיירי להחזיר ועד שיגרוף היינו להכירא א"כ גם בהחזרה אין לחלק ולכך פירש"י דקאי על שהי' באינו גרוף:
218ימים לסיום הש״ס